Talmud Builders

    Commentary page

    Kiddushin 20b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 20b

    Kiddushin 20b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 546 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה לחטוב עצים ושאר צרכיה ולא לשם אלהות:

    הא אהדריה קרא לכל ישראל לרחם עליו:

    לידחי אבן אחר הנופל אדחה אבן שלא תהא לו גאולה:

    רבות בשנים משמע שיהא רבוי בשנים וכי אפשר להיותן מרובות על שש או מועטות:

    אלא ה"ק אם יש רבוי בדמיו שנתרבה בתוך שנים הללו כגון שהשביח מכסף מקנתו חשוב כמשעת קנייה להקל:

    נתמעט כספו בתוך שנים הללו חשוב אותו כפי דמי שניו של עכשיו:

    ניתיב ליה דמי ארבע שנים ולא איירי קרא לא בהשביח ולא בהכסיף:

    לחצאין הגיע ידו לדמי חצי גרעונו יתנם וימעט חצי שניו מעליו:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 20b · Sefaria

    Tosafot

    עבד ד' ופשו ליה תרתי ניתיב ליה תרתי כפי שניו פירש בקונטרס לא איירי קרא לא בהשביח ולא בהכסיף וקשה דא"כ אמאי שני קרא בלישניה נכתוב אידי ואידי מכסף מקנתו או כפי שניו ואומר ה"ר ברוך דה"פ אם עוד רבות בשנים דעבד תרתי ופשו ליה ארבע ליתיב ליה ארבע מכסף מקנתו בין הכסיף ובין השביח משום שהוא סמוך לזמן כניסה טפי מזמן יציאה ואם מעט נשאר בשנים דעבד ארבע ופש תרתי ניתיב ליה כפי שניו שהוא שוה עתה והוא סמוך לזמן יציאה בין הכסיף ובין השביח:

    גאולתו גאולתו גמר נראה לר"ת דלאו ג"ש גמורה היא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דאי ג"ש גמורה היא א"כ מאי קאמר או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן הא כיון דהוי ג"ש בין לקולא בין לחומרא אית לן למילף דאין ג"ש למחצה וכן משמע לקמיה גבי בתי ערי חומה קאמר היכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי ואי ג"ש היא אפילו היכא דלא גלי נמי:

    איתיביה פי' מסיפא דקתני מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין ואם תאמר מאי פריך לרבי שמעון דילמא הך ברייתא אתיא כוותיה דרבי שמעון והא דקאמר לעיל גבי בתי ערי חומה שלוה וגואל וגואל לחצאין היינו בתר דרבי לן קרא במקדיש אם גאל יגאל אבל הך ברייתא דקאמר דאינו לוה וגואל וגואל לחצאין מיירי אם לא נכתב אם גאל יגאל דה"נ קאמר לעיל שיכול וי"ל דמשמע ליה כל שיטת הברייתא אף לפי האמת לבתר דכתיב נמי אם גאל יגאל דאי לאו הכי אמאי נקט כל שיטה זו שאינה קיימת הוה מצי למינקט ק"ו מע"ע מה ע"ע שיפה כחו שיוצא ביובל אפ"ה אינו לוה וגואל וגואל לחצאין כדבסמוך מקדיש שהורע כחו אם הגיע יובל אינה נגאלת ומתחלקת לכהנים אינו דין שאין לוה וגואל וגואל לחצאין ועל ק"ו זה ליכא למיפרך מידי אלא פשיטא דהאי יוכיח מיירי אף לפי האמת בתר דכתב אם גאל יגאל וא"ת מ"מ אמאי לא נקט האי ק"ו מע"ע כיון דליכא למיפרך מידי עילויה וי"ל דשדה משדה עדיפא ליה למילף:

    Tosafot on Kiddushin 20b · Sefaria

    Rashba

    וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות פירש רש"י וכי אפשר להיות מרובות משש או מועטות משש. וקשיא לי חדא דהא משמע דבשנים קא קשיא ליה כדאמר בסמוך, אם כן לימא קרא אם עוד רבות שנים ואם מעט נשאר שנים, מאי בשנים, דאלמא (הא) [דקא] קשיא ליה. ועוד היכי מקשה להדיא וכי יש יותר משש או מועטות משש, [הרי] (ו)פלוגתא דתנאי היא וקיימא לן כרבנן דאמרי מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. ונראה לי דהכי פירושו וכי יש שנים מרובות, דבשנים משמע דיש ריבוי בגופן של שנים או מיעוט בגופן של שנים, אלא נתרבה כספו, דהיינו כאילו נתרבו השנים דמלאכת השנים נתרבה כנ"ל.

    או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן פירש רש"י דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמן, והיכא דהוי קולא לגביה אמרינן דנגאל, והיכא דהויא חומרא לגביה אמרינן דאינו נגאל, כדגלי קרא גבי השביח והכסיף. פירוש לפירושו דגזירה שוה לא ילפינן כלל, וכיון שכן מסתברא דנגאל לחצאין, הואיל ואשכחן דאקיל רחמנא גביה, וכיון דמהאי טעמא אתי' ביה אף אנו נאמר דדוקא לקולא לגבי דידיה אמרינן לחומרא לא אמרינן, דממקום שבאת מהשביח והכסיף. [אולי חסר כאן איזה תיבה]. והראב"ד פירש גזירה שוה זו לא נשנית אלא להקל על שדה אחוזה, שנלמד אותו מעבד עברי לענין השביח והכסיף כדאיתא בערכין, אבל להחמיר על עבד הנמכר לגוי לא נאמרה, שאין לנו להחמיר עליו ולהקל לגוי אלא אם כן נתפרש בו.

    והא דאמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לחומרא ולא קאמר אם תמצא לומר אינו נגאל לחצאין משכחת לה לחומרא וכו'. פירש הראב"ד משום דאביי לסיועי לרב ששת אתא. כלומר לא תיחוש לה להך דרשה דקא דרשת ביה ונגאל כולו ולא חציו, דאף על גב דלקולא אזלינן ביה ולא לחומרא, אף כשתמצא לומר נגאל לחצאין אינו קולא גרידא לגביה, דיש בו להקל ולהחמיר ולהאי פירושא לא תיקשי לן אמאי לא קאמר או דלמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדאמר בסמוך, דהכא על כרחין איכא לגזירה שוה לגבי שדה אחוזה למילף עליה מעבד עברי לענין השביח והכסיף.

    אי אמרת אין נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו תמיהא לי היכי הוו פקדון, והא איהו לפרעון קבלינהו, דאף כשתמצא לומר דאינו נגאל לחצאין, היינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין, אף על גב דבעלמא הוי פרעון, כדאמרינן במציעא (עז, ב) פרעיה זוזא זוזא פרעון הוי, אבל אי ארצייה ואתרצי וקביל לפרעון אמאי לא הוי פרעון, כיון דקבליה קבליה, ואף כשתמצא לומר שאסור לגאול לחצאין כשם אסור לגאול תוך שתי שנים, כדתנן בערכין פרק המוכר שדהו (ערכין כט, ב) דתנן התם המוכר שדהו בשעה שהיובל נוהג אינו מותר לגאול פחות משתי שנים שנאמר (ויקרא כה, טו) במספר שני תבואות ימכור לך, ואמרינן עלה בגמרא אחד הלוקח ואחד המוכר קיימי עליה בעשה, אפילו הכי אי עבר וקביל קביל ואפריק עליה. ועוד דבתוך שנישנים איכא עשה משום דכתיב במספר שני תבואות ובעינן שנים (תקנה) [כתקנתן] וליכא, אבל בגאולת חצאין לא אשכחן ואיכא למימר דהכא בדקביל סתם, וכאותה שאמרו במסכת שבועות (מא, ב) ואל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא, אזל ופרעיה בין דיליה לדיליה ואתניסו כו', ואמר אין קבלתינהו מיניה מיהו אמינא ליהוו פקדון בידי עד דמייתי תרי דתנו הלכתא ומקיים תנאיה. והכא כיון דקבלינהו סתם ומדינא לא הוי פרעון, דבר תורה חשבינהו להו כפקדון עד דפרע ליה דמי כוליה. אבל אי אתנו בפירוש שיהא פרעון בין שתמצא לומר נגאל או אינונגאל פרעון הוי, ויהיב ליה מאי דאישתאר עליה ונפיק. ומהכא נמי משמע דאף כשתמצא לומר נגאל לחצאין, בעבד אינו עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. ואם קרקע הוא כגון בית בבתי ערי חומה אינו נוטל חצי פירותיו, אלא כולהו פירות דלוקח הוו, עד דפרע ליה כוליה, דאי לא תימא הכי היא נמי כי אתרצי וקביל חצי דמיו הא אפריק פלגיה וזכה בחצי פירותיו מעתה, ואם כן היכי קרינן להו פקדון, אדרבה פרעון גמור הוי, והלכך מסתברא לענין ממשכן שדהו שגואל לחצאין מדינא כדבעינן למיכתב. אי גאל לחצאין פירי מיהא כולהו דמלוה נינהו, דכוליה שדה אשתעבודי אשתעבד לכולה מלוה, ועד דפרע ליה כולה מלוה לא שקיל פירי ולא כלום. וכן נראה דעת ה' ר' שמואל בר מאיר בבבא בתרא פרק בית כור (בבא בתרא קד, ב) גבי היו שם נקעין עמוקין י' טפחים אין נמדדין עמה, ואקשינן נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשו באפי נפשייהו, ופירש הוא ז"ל נהי נמי שאינו בכלל השדה לענין פדיון, יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, ונפקא מינה שנגאלין בפני עצמן. ולפום ריהטא קשיא לי לפירושו דהא מקדיש שדה אחוזה דברי הכל נגאל לחצאין, ואפילו הוי מכלל השדה נגאל הוא לחצאין. אלא שדעת הרב ז"ל דהא דאמרינן גואל לחצאין, לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה. דגזבר אומר לו שדה הקדשת ולא חצי שדה. אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל, ונ"מ שחצי השדה אינו נחלט לכהנים ביובל והוא הדין לממשכן שנות לו חצי דמים ולכשיהיה לו חצי דמיו האחרים יתן לו, וכן (משמע) [מצאתי] להרמב"ן נר"ו בממשכן שהדין כנראה שאינו יכול לפדות חציו בחצי דמיו והוא הדין לב' שדות בהלואה אחד.

    מדאיבעיא לן בעבד עברי ובבית בבתי ערי חומה אם נגאלין לחצאין או גמרינן גאולתו גאולתו משדה אחוזה, שמע מינה דמשכונא בעלמא נגאלת לחצאין.

    Rashba on Kiddushin 20b · Sefaria

    Ritva

    בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין. פי' דאי אית ליה למפלח ארבע שנין ופדיונו מנה ולית ליה אלא חמשין כדי חציו דיהיב חמשין ונגאל חציו ועובד שני שנים הראשונים ויוצא אבל אין לומר שיעבד שתי שנים האחרונים בחמישים הנשארין שהחמשין הנשארין חוב הם עליו ודין הוא שיתפרע מהם האדון לאלתר תדע דהא אם איתא שנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין ה"ה נמכר לישראל או משום דילפינן שכיר שכיר או משום דוא"ו מוסיף על ענין ראשון והאיך אפשר לומר שיהא עבד זה היום מותר בשפחה ולמחר אסור ואח"כ מותר כשיחזור לעבודתו אלא ודאי אם איתא דנגאל לחצאין כך יהא דינו כמו שאמרנו:

    גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף האי נמי אין נגאל לחצאין או דלמא לקולא אמרי' לחומרא לא אמרינן. פי' האי ג"ש מקובלת היא דהכי ילפינן לה התם במסכת ערכין בהדיא דגמר' שדה אחוזה מנמכר לעכו"ם לענין הכסיף והשביח דאזלי לקולא דמוכר בפדיונו ולהכי אמרינן כיון דגמרינן להאי ג"ש יליף נמי עבד עבד משדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין או דילמא לקולא אמרינן כגון השביח והכסף דהוי קולא דיליף שדה אחוזה מעבד לחומרא לא אמרינן דלגמר עבד עברי חומרא זו משדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין דאע"ג דבעלמא כי דיינינן ג"ש מקובלת לגמרי דיינינן לה בין לקולא בין לחומרא שאני הכא דגלי רחמנא בעבד עברי דניזיל בכלהי דיניה לקילא דידי' כגון לענין טוב לו עמך ולענין השביחו הכסיף כך פי' רבינו הגדול ז"ל:

    א"ל לאו אמרת התם ונמכר כלו ולא חציו ה"נ נגאל כולו ולא חציו וכן הלכתא:

    אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין כו' תמיהא מילתא כיון דאסיקנא דאין נגאל לחצאין מאי האי דאמר אביי את"ל נגאל לחצאין דלאו הלכתא ומאי אתא אביי השתא לאשמועינן. ואיכא למימר דאביי אדלעיל קאי דקאמרינן לקולא אמרי' ולא אמרי' לחומרא לא אזלינן וקאמר דלעולם לא מיצטריכינן למדרש ונגאל כלו ולא חציו דבר מהכי שמעינן במג"ש דגאולתי גאולתו משדה אחוזה דמאי דקאמר דלחומרא לא דיינינן אלו הוי נגאל חצאין קולא לעולם הכי נמי דלא דיינינן ג"ש דאינו נגאל אבל כיון דחזינן דאפי' אי אמרת נגאל לחצאין זימנין דהוי חומרא אי אמרת אינו נגאל לחצאין זמנין דהוי לקולא לא ממנעינין דלא נדרוש ג"ש דאינו נגאל. והא דטרחינן לפרושי היכי משכחת לחצאין דהוה קולא לא הוה מצטרכינן לה דהא בלאו ה"נ כל נגאל לחצאין קולא הוא עד דאיכא יוקרא וזולא והיינו טעמא דמאן דחשיב ליה לעיל דקולא היא כיון דמסתמא הוי קולא אלא דכיון דביוקרא וזולא נמי משכחת לה לקולא פריש לה אגב דפריש דמשכחת לחומרא וזה מבואר:

    בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר או דילמא היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי. פי' הכא ודאי לית לן ג"ש מקובלת דאי לא לא סגיא דלא דיינינן לה דליכא הכא טענה דילמא לחומרא לא דיינינן כדאיכא בעבד עברי אלא ודאי דהכא ילמוד סתום מן המפורש הוא דכשם שפי' הכתוב בשדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין כדכתיב כדי גאולתו הכי נמי דיינינן בבתי ערי חומה או דילמא לא נלמד סתום מן המפורש והיינו לישנא דאמרינן היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי וכן נמי באידך דמבעיא לן במוכר בית בבתי ערי חומה אם נגאל לקרובים או לא ילמד סתים מן המפורש ומסתמא דאינו נגאל לחצאין ואינו נגאל לקרובים:

    דתניא אם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו מלמד שלוה וגואל לחצאין וכן הלכתא. ואי קשיא לך הא דאמרינן במס' ערכין אמר הריני נותן דבר שוה בשוה אין שומעין לו כלומר דמקדיש שדה אחזה נגאל לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דהוי סלע ופונדיון לשנה ואם אמר שנותן בכל שנה ושנה סלע ופונדיון אין שומעין לו אלמא אינו נגאל לחצאין ואיכא למימר דשאני התם שאע"פ שנותן דינר ופונדיון בשנה עדיין כל השדה מיקדש בשביל חיוב של שנים אחרות ואין כלום ממנו יוצא לחולין לגמרי וכל שנה ושנה עומד בשעבודו אבל כשנותן פדיון כל מקצתו לגמרי ויוצא לחולין נגאל לחצאין:

    Ritva on Kiddushin 20b · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו בכל היוצא בגירעון כסף שאין דמיו עתה שוים לדמי קנייתו הן שהשביח או שהכסיף שמחשבין לעבד להקל ובעבד עברי הנמכר לגוי כבר ביארנו שהוא נגאל לחצאין וממעט משני שיעבודו כחשבון מה שהוא פורע מעתה יש בדבר להקל ולהחמיר אלא שבאותה שהיא להקל אתה צריך לפרשה בשלקחו ביוקר והוזל וחזר והוקר כשעת המקח כיצד הרי דמיו שבתחלת קנייתו ושבסוף גאולתו שוים אלא שבאמצע נשתנה מתחלתו ומסופו וזה קנאו במאתים והכסיף מיד ועמד על מנה ונתן לו חמשים בחצי דמיו כשווי של עכשו על הדרך שביארנו למעלה ואחר כך חזר למאתים הרי זה נותן לו מנה שהוא חשבון חצי דמיו של עכשו ושל שעת קנין ויוצא והרי מצד שהוא נגאל לחצאין הרויח העבד חמשים דינרין שאלו לא היה נגאל לחצאין לא היה פירעון החמשים כלום והיה צריך ליתן לו מאתים והרי זה קולא אצל עבד קנאו במאתים ועדין שוה מאתים ונתן לו מנה חצי דמיו והכסיף ועמד על מאה נותן לו חמשים ויוצא ונמצא נותן בדמיו מאה וחמשים ואלו לא היה נגאל לחצאין לא היה פירעון המנה אלא פקדון ויוצא בהם והרי נמצאת גאלת חצאין חומרא אצל העבד:

    עבד עברי הנמכר לגוי נגאל בקרובים ואם אין בידו לווה וגואל ואם לא מצא בכדי כלו נגאל לחצאין ואע"פ שבסוגיא זו נשאלה והשיבו נגאל כלו ולא חציו וכן שבסוף הסוגיא אמר רבינא שהוא בתרא עבד עברי הנמכר לגוי יוכיח וכו' ואין לוה וגואל ולא גואל לחצאין מכל מקום ראוי להקל אצלו ולסמוך על מה שאמר רב אשי אם תמצא לומר נגאל לחצאין וכו' וכל אם תמצא לומר הלכה הוא ברוב מקומות ואיפשר לומר דהכי קאמר להו ודאי ראוי לומר דלקולא אמרה וכו' ודרשה דונגאל כלו מוקמינן לה דכי הויא לה חומרא לא יהא נגאל לחצאין וכן עקר או שמא משום חלול השם נגאל בכלם לחצאין הואיל ועל הרוב היא קולא ומכל מקום יש פוסקין שאינו נגאל לחצאין כפשוטה של סוגיא וכן שאינו לוה ונגאל מדכתיב ביה או השיגה ידו ונגאל ואין זה הכרח שמאחר שלא נאמר והשיגה ידו אף הוא אומר שכל שרשאי ליגאל באי זה צד מחשב כפי שניו ולא למעט שאינו לוה או שמא כלך לדרך זו שאינו לוה וגואל ולא נגאל לחצאין משום חלול השם שלא יהא הגוי סבור שיבא עליו בעקפין והדברים רופפים ומכל מקום עבד הנמכר לישראל הן מוכר עצמו הן מכרוהו בית דין הן אמה אינו נגאל בקרובים שהרי נאמר בנמכר לגוי יגאלנו לזה ולא לאחר ואע"פ שהקרובים כופין את האב לפדותה משום פגם משפחה שאר קרובים מיהא אין כופין אותם וכן כל הנמכר לישראל אינו לוה ונגאל ואינו נגאל לחצאין כמו שביארנו שמאחר שנפקע מגאלת הקרובים נפקע מכלם:

    המוכר שדה אחזה ובא לפדותו רשאי ומחשב לפי דמים שקנה כמה עולה לכל שנה ופוחת מן השנים שעברו ונותן לפי הנשאר וחוזר לו שדהו ומכל מקום אם אין לו אינו לוה וגואל שהרי נאמר והשיגה ידו וכן אינו גואל לחצאין שהרי נאמר בו ומצא כדי גאלתו ומכל מקום אם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר ובא גואלו וכו' ואין שדה אחזה נגאל עד שיעמד ביד הלוקח שתי שנים שיאכל הלוקח ממנו שתי תבואות וכל שלא נגאל חוזר ביובל:

    המוכר בית בבתי ערי חומה גאלתה כל שנים עשר כל שעה שירצה בתוך שנים עשר חדש אפילו ביום שמכר וכשגואל אינו גורע כלום ואינו נגאל בקרובים ואינו לוה וגואל ואינו נגאל לחצאין ואם לא נגאל בתוך שנה נחלט ואינו יוצא ביובל ר"ל שאם פגע בתוך שנת המכר אינו חוזר אלא עומד ביד הלוקח עד שירצה המוכר לגאלה בתוך השנה ואם פגע לאחר שנה כבר הוחלט:

    ולענין ביאור מיהא יש שואלים היאך נסתפקו בגמרא בזו עד ששאלוה והיאך יעלה על הדעת שיהא גואל לחצאין והרי אמרו בערכין אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו ואם נגאל לחצאין למה אין שומעין לו ואינה קושיא דחצאין הוא דמאי דפריק פריק לגמרי שאם שוה מאה דינרים נותן חמשים ולוקח חצי הבית אבל דבר שנה בשנה אינו כן אלא שמנכה לו מן הזמן ובזה אמרו שאין שומעין לו ואין ללמוד ממנה גאלת חצאין:

    מקדיש שדה אחוזה שיעור פדיונו לכל זרע חמר שעורים חמשים שקל וכל שרצה לגאול אפילו מיד גואל ואין צריך להמתין שתי שנים ואם אין לו לוה וגואל וכן גואל לחצאין וזה חמר בהדיוט מבהקדש ואם לא נגאלה על ידו או על יד בנו מתחלקת לכהנים ביובל כמו שביארנו והם נותנים הדמים לבדק הבית כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם מכרה גזבר לאחר ולא גאלוה בעליו מתחלקת לכהנים ביובל בלא דמים:

    Meiri on Kiddushin 20b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא אף האי נמי אינו נגאל לחצאין א"ד לקולא אמרינן כו' הכא בע"ע הוא דמבעיא ליה הכי משום דמסיק לעיל מקראי לענין השביח והכסיף דאזלינן לקולא ולא לחומרא קמבעיא ליה הכא נמי לענין חצאין דנימא נמי הכי אבל לקמן גבי בתי ערי חומה לא קמבעיא ליה הכי אי אזלינן לקולא אלא מבעיא ליה דאימא היכא דגלי גלי דהתם לא אשכחן ביה דאזלינן לקולא היכא דאיכא למיזל גם לחומרא ויש לדקדק גבי מקדיש שדהו מאי קמבעיא ליה אי נגאל לחצאין או לא דמאי נ"מ כיון דגואל לעולם זרע חומר שעורים בחמשים כסף מאי קולא וחומרא שייך ביה לענין גאולת חצאין:

    תוס' בד"ה איתיביה פי' מסיפא דקתני מוכר בית בבתי ערי חומה כו' עכ"ל דמרישא דקתני והלא דין הוא כו' ומה מוכר שדה אחוזה שיפה כחו כו' מקדיש שהורע כחו כו' דיליף ק"ו ליכא לאקשויי דלעיל גמר טעמא דקרא בהיפך זה די"ל דודאי הכא אי לאו קרא דאם גאל יגאל במקדיש שדהו קאמר דליכא השתא טעמא דקרא אלא דאיכא למילף ק"ו אלא דמסיפא פריך דקאמר בהדיא בבתי ערי חומה דאינו לוה וגואל לחצאין ולעיל קאמר דגואל לחצאין ואהא קשיא להו דהא מסיפא נמי לק"מ מהאי טעמא דאימא דלעיל קאמר טעמא דקרא בתר דרבי לן קרא במקדיש כו' ואהא תירצו דמשמע ליה הא דקאמר בתי ערי חומה יוכיח היינו גם לפי האמת דאל"ה ה"ל למינקט עבד עברי יוכיח דהוי גם לפי האמת ואהא קשיא להו דאכתי אמאי לא נקט האי ק"ו מע"ע לחודיה דהוי חדא מחדא ולא הוה אצטריך ליוכיח דהוי חדא מתרתי משדה אחוזה ומבתי ערי חומה ותירצו דשדה משדה עדיפא ליה אע"ג דהוי חדא מתרתי ויותר נראה בזה לשון ת"י דקרקע מקרקע עדיפא ליה דבתי ערי חומה לאו שדה הוא אלא קרקע ותו לא מידי אך קשה דהא למאי דיליף נמי חדא מתרתי משדה אחוזה ומבתי ערי חומה איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן הורע כחן לגאל בשנה שניה והוצרך למימר ע"ע יוכיח כדמסיק אם כן טפי הוה ליה למיעבד ק"ו מע"ע גופיה לחודיה דליכא למיפרך מידי ודו"ק ובת"י הקשו מאי הורע כחו איכא באינו נגאל לחצאין הא אמרינן לעיל גבי עבד עברי דפעמים הוה קולא ולפעמים הוה חומרא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 20b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בעי מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת ע"ע הנמכר לעכו"ם כו' או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרי' ופירש"י דגאולת חצאין גופא אשכחן קולא וחומרא וע"ז הקשו בתוספות הא קי"ל דאין ג"ש למחצה וכתבו דלאו ג"ש גמורה היא. ויש לתמוה דהא בערכין דף ל' משמע להדיא דג"ש גמורה היא דהא ילפינן בהאי ג"ש דשדה אחוזה בהשביח והכסיף אזלינן לקולא מע"ע מיהו אדרבא מהתם גופא מוכח דלאו ג"ש גמורה היא דהא איצטריכו קראי בהשביח והכסיף בשדה אחוזה אלא אהא דמקשינן התם ממאי דקראי לקולא דלמא לחומרא הוא דמשנינן דילפינן גאולתו גאולתו מע"ע וא"כ ה"ל כמו גילוי מילתא ועדיין צ"ע ויותר נראין בזה דברי הראב"ד ז"ל שהביא הרשב"א ז"ל בחדושיו דהא דאמרינן א"ד לקולא אמרינן לחומרא ל"א היינו דלענין השביח והכסיף בשדה אחוזה דאזלינן לקולא ילפינן שפיר האי ג"ש משא"כ לענין גאולה לחצאין דלחומרא היא לא ילפינן האי ג"ש ועיין בסמוך:

    תוספות בד"ה גאולתו כו' הא כיון דהוי ג"ש בין לקולא בין לחומרא כו' דאין ג"ש למחצה עכ"ל. ויש לדקדק דלעיל דף ג' בתוספות סוף דבור המתחיל ואשה בפחות מש"פ לא מקני' כתבו דאשכחן ג"ש דלא אזלינן בין לקולא בין לחומרא ומייתי ראיה מג"ש דחילול חילול מנותר ואפשר דאפ"ה כתבו כאן שפיר דבחד עניינא ל"ל דג"ש לקולא ולא לחומרא בהאי מילתא גופא מיהו לפירוש הראב"ד ז"ל שכתבתי בסמוך אתי שפיר וק"ל:

    בא"ד ואי ג"ש היא אפילו היכא דלא גלי נמי עכ"ל ולכאורה מהכא נמי לא איריא דנהי דג"ש גמורה היא לענין ע"ע ושדה אחוזה משום דג"ש מופנה הוא להכי משא"כ לענין בתי ערי חומה אפשר דלא נתקבלה אותה ג"ש ואפשר דהתוספות מלישנא דגמרא דייקו דקאמר היכא דלא גלי ואי מדין ג"ש איירי ה"ל למימר או דילמא ג"ש לא גמיר ועוד דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בכמה דוכתי דכל היכא שנתקבלה ג"ש בתיבות ידועין כל היכא דאשכחן אותן התיבות יש לנו ללמוד הג"ש כמ"ש התוס' בסוכה בההיא דקיחה קיחה ילפינן ע"ש וכבר כתבתי בזה בכמה דוכתי מיהו אכתי לא מייתי מידי דהאי איבעי' דבסמוך היינו לבתר דפשטה רב ששת דונגאל כולו ולא חציו אלמא דלא שייך ג"ש דגאולתו אפילו בע"ע אלא לקולא לאגמורי אשדה אחוזה לענין השביח והכסיף וא"כ שייך שפיר היכא דגלי גלי ועי"ל דאע"ג דקי"ל דאין ג"ש למחצה אפ"ה לא שייך למילף הכא לחומרא דאינו נגאל משום דאיכא למימר איפכא דילפינן ק"ו ממקדיש דגואל לחצאין בהקדש ק"ו להדיוט כדאיתא להדיא במשנה דערכין לענין שדה אחוזה זהו חומר בהקדש מבהדיוט וצ"ע:

    גמרא אמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומר' ולכאורה הסוגיא תמוה דהא מעיקרא הוי פשיטא לבעל האיבעיא מיהא דלקולא ודאי אמרינן ורב ששת פשיטא דאפילו לחומרא נמי אמרינן דאינו נגאל ואביי קאמר דאפילו לקולא נמי איכא למימר דנגאל וה"ל שלש מחלוקות וסברות הפוכות מיהו לפמ"ש הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דאביי לסיועי לרב ששת אתא וטעמא קיהיב דלא שייך לומר לחומרא לא אמרינן כיון דאפילו נגאל נמי משכחת חומרא ולא לענין דינא איירי ע"ש א"כ הוי א"ש. אלא דהרמב"ם ז"ל פסק להדיא כאביי דנגאל לחצאין בין לקולא בין לחומרא הדרא קושיא לדוכתא שהוא נגד משמעות האיבעי' מיהו לפמ"ש בסמוך בשם הראב"ד ז"ל בלשון האיבעי' דהא דאמרינן או דילמא לקולא אמרינן היינו לענין השביח והכסיף דהוי קולא משא"כ גאולת חצאין עיקר מילתא דנגאל הוי קולא ואינו נגאל חומרא א"כ אתי שפיר דאביי ס"ל דנגאל אע"ג דזימנין דהוי חומרא אפ"ה בתר עיקר מילתא אזלינן כדמשמע מכל הסוגיא לקמן דאינו נגאל קרינן ליה חומרא לענין מדת הק"ו ופירכא ובזה נתיישב' שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כהאי פירושא דהראב"ד ז"ל ומה שלא פירש הראב"ד גופא כן מילתא דאביי היינו משום דלקושטא דמילתא לא ניחא ליה להראב"ד ז"ל לומר דאביי פליג אדרב ששת אלא דלפ"ז קשה על הראב"ד ז"ל שלא השיג על הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דנגאל לחצאין וצ"ע ובעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל אבאר בסוף הסוגיא בסמוך ודו"ק:

    שם בעא מיניה רב הונא ב"ח מרב ששת כו' או דילמא היכא דגלי גלי. ויש לדקדק מאי בעא מיניה מרב ששת פשיטא דלרב ששת היכא דגלי גלי מדאיצטריך ליה לעיל בע"ע הנמכר לעובד כוכבים למילף מונגאל כולו ולא חציו ויש ליישב דונגאל כולו ולא חציו לאו מייתורא דרשינן ליה אלא ממשמעות ומש"ה ניחא ליה לאתויי מקרא דכתיב בגופא אבל לעולם דלענין בתי ערי חומה שפיר בעא מיניה אי דרשינן האי ג"ש דגאולתו או לא דנהי דלעיל לענין ע"ע ע"כ ג"ש גמורה היא כמ"ש בסמוך מסוגיא דערכין אלא דמספקא ליה אי הוי נמי ג"ש לחומרא או לא כדפרישית משא"כ הכא בעא מיניה שפיר אי הוי ג"ש או לא ועוד כיון דלאו ג"ש מופנה משני צדדין דההיא דשדה אחוזה לא מופנה דאיצטריך לג"ש מע"ע לענין השביח והכסיף וא"כ הא קי"ל דלמידין ומשיבין וילפינן בק"ו הדיוט מהקדש דנגאל לחצאין כמ"ש לעיל ממשנה דערכין דקתני זה חומר בהקדש מבהדיוט ומש"ה קאמר היכי דגלי גלי דחומר הקדש מהדיוט והיכא דלא גלי ילפינן ק"ו הדיוט מהקדש כן נ"ל ועיין בסמוך:

    שם א"ל ממדרשו של ר"ש נלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין כו' איתיביה אם גאל כו' לא קשי' הא ר"ש הא רבנן. ויש לתמוה דכיון דרב ששת גופא מסיק דרבנן פליגי עליה דר"ש א"כ אמאי פשיט מעיקרא ממדרשו של ר"ש ולא פשיט ממאי דאיתמר משמיה דרבנן בהדי' דאין נגאל לחצאין ודוחק לומר דרב ששת ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא דהא בעלמא לא קי"ל דדרשי' טעמא דקרא. והנראה בעיני דהכי קאמר רב ששת ממדרשו של ר"ש מוכח מיהא דלית ליה ג"ש דגאולתו לענין בתי ערי חומה דאל"כ לא הוי שייך למידרש טעמ' דקראי בהכי דמשום דיפה כחו הורע כחו דבתי ע"ח יוכיח אע"כ דבבע"ח גופא לית ליה ג"ש דגאולתו וא"כ מדר"ש נשמע לרבנן דלא ילפינן האי ג"ש ולבתר דאותביה רב הונא ב"ח מברייתא דקתני בתי ע"ח יוכיח אלמא דילפינן ג"ש דגאולתו מהדר ליה רב ששת לא קשיא הא ר"ש הא רבנן כדמשמע רישא דברייתא דלא דרשינן טעמא דקרא דמשום דיפה כחו הורע כחו אדרבא ילפינן ק"ו איפכא וא"כ לרבנן נמי לאו לקושטא דמילתא פסיקא להו בבתי ע"ח דאינו נגאל מג"ש דגאולתו אלא אילו לא נאמר קאמר אי לאו קרא דאם גאל יגאלנו במקדיש הוי ילפינן בבתי ע"ח דאינו נגאל דהא אין להשיב ואדרבא איכא נמי ק"ו אבל לבתר דכתיב במקדיש דנגאל בבתי ע"ח נמי לא ילפינן האי ג"ש כיון דאינו מופנה משני צדדין כדפרישית וא"כ למידין ומשיבין ואין לך פירכ' גדולה מזו דילפינן ק"ו הדיוט מהקדש דנגאל כדמשמע ממתניתין דערכין דזה חומר בהקדש מבהדיוט אלמא דזה חומר ותו לא וא"כ שפיר פשיט ליה רב ששת דממדרשו של ר"ש נשמע לרבנן כדפרישית והא"ש נמי דרב הונא ב"ח גופא אף על גב דאותביה לרב ששת מהאי ברייתא דקתני בהדיא דאינו נגאל אפ"ה קמיבעיא ליה מעיקרא משום דמספק' ליה נמי אי קתני הכי לקושט' דמילת' או אילו לא נאמר קאמר מ"מ אותביה לרב ששת משום דהוי סבר דרב ששת דקאמר ממדרשו של ר"ש לא הוי ידע האי ברייתא דחכמים מיהו למאי דמייתי סתמא דתלמודא בתר הכי ברייתא דקתני בהדיא דאינו נגאל היינו לקושט' דמילתא דילפינן ג"ש דגאולתו ורב ששת לא הוי ידע האי ברייתא כן נ"ל נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

    תוספות בד"ה איתיביה פירוש מסיפא כו' עיין בחידושי מהרש"א ז"ל ובלא"ה נ"ל דפשיטא להו דלא פריך מרישא דבהא ודאי הוי ידע דלא קשיין אהדדי דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דרבנן פליגי אדר"ש במאי דדריש טעמא דקרא אבל מסיפא פריך שפיר דמשמע ליה דמילתא דפסיקא הוא דבע"ח אין נגאל לחצאין מדקתני בתי ע"ח יוכיח אלמא דמילתא דפשיטא היא והיינו משום דדרשינן ג"ש דגאולתו ובהא מילתא לא אשכחן דפליגי ר"ש ורבנן בהא ולא הוי ידע הנך ברייתא דמייתי סתמא דתלמודא בסמוך כן נ"ל:

    Penei Yehoshua on Kiddushin 20b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' מלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין עיין ב"ב דף קג ע"א תד"ה ואמאי וערכין דף לא ע"א תד"ה תני חדא:

    Gilyon HaShas on Kiddushin 20b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 20, Amud Bet, about 546 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “– זֶה הַנִּמְכָּר לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ.…”

    2. Segment 233 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, הָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא, דְּתָנֵי…”

    3. Segment 320 words

      Opens “וְאֵימָא: ״גְּאוּלָּה תִּהְיֶה לוֹ״ – כִּי הֵיכִי…”

    4. Segment 436 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תְּרֵי קְרָאֵי…”

    5. Segment 525 words

      Opens “וְאֵימָא הָכִי קָאָמַר: הֵיכָא דַּעֲבַד תְּרֵי וּפֻשׁ…”

    6. Segment 637 words

      Opens “אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״אִם עוֹד רַבּוֹת…”

    7. Segment 725 words

      Opens “(סִימַן: עֶבֶד, בַּיִת, חֲצָאִין, בַּיִת עֶבֶד, קְרוֹבִים).…”

    8. Segment 825 words

      Opens “״גְּאֻלָּתוֹ״ ״גְּאֻלָּתוֹ״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה גָּמַר: מָה שְׂדֵה…”

    9. Segment 917 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמְרַתְּ הָתָם: ״נִמְכַּר״ –…”

    10. Segment 1043 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר נִגְאָל לַחֲצָאִין,…”

    11. Segment 1110 words

      Opens “וְהָאָמְרַתְּ נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״! כְּגוֹן…”

    12. Segment 1237 words

      Opens “מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְחוּמְרָא: זַבְנֵיהּ בְּמָאתַן, יְהַיב מְאָה,…”

    13. Segment 1337 words

      Opens “בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא מֵרַב…”

    14. Segment 1412 words

      Opens “אוֹ דִילְמָא: הֵיכָא דְּגַלִּי – גַּלִּי, הֵיכָא…”

    15. Segment 1521 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: מִמִּדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמַע,…”

    16. Segment 1629 words

      Opens “אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ…”

    17. Segment 1719 words

      Opens “מַקְדִּישׁ, שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא…”

    18. Segment 1825 words

      Opens “הַאי מוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה נָמֵי,…”

    19. Segment 1910 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה…”

    20. Segment 2047 words

      Opens “שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה מוֹכֵר שְׂדֵה…”

    21. Segment 2115 words

      Opens “מָה לְמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה, שֶׁכֵּן הוֹרַע כֹּחוֹ…”

    22. Segment 2217 words

      Opens “מוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה יוֹכִיחַ, שֶׁיִּפָּה…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Kiddushin 20b · Segment 2 — “…קְרָא, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְהָלַךְ זֶה וְנַעֲשָׂה…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Kiddushin 20b · Segment 6 — “…״כְּפִי שָׁנָיו״. אָמַר רַב יוֹסֵף: דַּרְשִׁינְהוּ רַב נַחְמָן בַּר…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Kiddushin 20b · Segment 10 — “אָמַר אַבָּיֵי: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר נִגְאָל לַחֲצָאִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    – זֶה הַנִּמְכָּר לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ.

    this is referring to one sold for idol worship itself, i.e., he is forced to sell himself as a slave to work in a temple of idol worship. The baraita teaches that it is only due to a person’s sins that he reaches a point where he has to sell himself as a slave. Therefore, one should be stringent with him with regard to his redemption and not allow him to be redeemed easily.

    אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, הָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הוֹאִיל וְהָלַךְ זֶה וְנַעֲשָׂה כּוֹמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה, אֵימָא: לִידְחֵי אֶבֶן אַחַר הַנּוֹפֵל – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ״.

    Abaye said to that Sage: There, the verse brings him back, i.e., one must strive to redeem a Jew who has been sold as a slave. As the school of Rabbi Yishmael taught: Since this person who sold himself as a slave has gone and become a priest for idol worship, one might say: Let us throw a stone after the fallen, that is, since he has reached this nadir one should abandon him. Therefore, the verse states: “After he is sold he shall be redeemed; one of his brothers may redeem him” (Leviticus 25:48).

    וְאֵימָא: ״גְּאוּלָּה תִּהְיֶה לוֹ״ – כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיטַּמַּע בֵּין הַנׇּכְרִים, הָא לְעִנְיַן פִּדְיוֹן נַחְמִיר עֲלֵיהּ, מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא!

    The Gemara further asks: But one can say as follows: “He shall be redeemed,” so that he will not be assimilated among the gentiles. But with regard to the matter of his redemption and freedom, let us act strictly with him, as derived from that which Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said, that one is sold as a slave due to his sins.

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי. כְּתִיב: ״אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים״ וּכְתִיב: ״וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים״. וְכִי יֵשׁ שָׁנִים מְרוּבּוֹת וְיֵשׁ שָׁנִים מוּעָטוֹת? אֶלָּא, נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ – ״כְּפִי שָׁנָיו״.

    Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Two verses are written with regard to the redemption of a slave sold to a gentile. It is written: “If there be yet many of the years, according to them he shall give back the price of his redemption out of the money that he was bought for” (Leviticus 25:51), and it is written: “And if there remain but few of the years until the Jubilee Year, and he shall reckon with him, according to his years” (Leviticus 25:52). But how can there be both many years and few years when, in any case, he will not serve for more than six years? Rather, this means that as the money of his value increased with the passage of time, he is redeemed “out of the money that he was bought for,” i.e., the price for which he was originally sold, which is the lower sum. And if his monetary value decreased over time, one determines his value “according to his years,” i.e., according to his current value.

    וְאֵימָא הָכִי קָאָמַר: הֵיכָא דַּעֲבַד תְּרֵי וּפֻשׁ לֵיהּ אַרְבַּע – נִיתֵּיב לֵיהּ אַרְבַּע ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״, עֲבַד אַרְבַּע וּפֻשׁו לֵיהּ תַּרְתֵּי – נִיתֵּיב תַּרְתֵּי ״כְּפִי שָׁנָיו״?

    The Gemara asks: But one can say that this is what the Torah is saying: In a case where he served for two years and an additional four years remain for his service, as indicated by the phrase “if there be yet many of the years,” let him give his redemption money for the four years he owes him “out of the money that he was bought for.” If he served four years and two years remain for his service, as is stated “and if there remain but few of the years,” let him give his redemption money the value of the two years, “according to his years.”

    אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״אִם עוֹד רַבּוֹת שָׁנִים״, ״אִם מְעַט נִשְׁאַר שָׁנִים״, מַאי ״בַּשָּׁנִים״ – נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים, ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ – נִתְמַעֵט כַּסְפּוֹ בַּשָּׁנִים ״כְּפִי שָׁנָיו״. אָמַר רַב יוֹסֵף: דַּרְשִׁינְהוּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְהָנֵי קְרָאֵי כְּסִינַי.

    The Gemara rejects this suggestion: If so, let the verse write: If there be yet many years, and: If there remain but few years. What is the meaning of the phrase “of the years”? This teaches that if his monetary value increased over the years of his servitude, he is redeemed “out of the money that he was bought for,” which is the lower sum. And if his monetary value decreased over the years of his servitude, one determines his value “according to his years.” Upon hearing this statement, Rav Yosef said: Rav Naḥman bar Yitzḥak homiletically interpreted these verses like Sinai. His exposition reflects the truth of Torah as it was given at Mount Sinai, as every matter is fully resolved.

    (סִימַן: עֶבֶד, בַּיִת, חֲצָאִין, בַּיִת עֶבֶד, קְרוֹבִים). בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין?

    The Gemara records a mnemonic device for the upcoming discussions: Slave, house, partial, house, slave, and relatives. Rav Huna bar Ḥinnana raised a dilemma before Rav Sheshet: With regard to a Hebrew slave who is sold to a gentile, can he be partially redeemed, or can he not be partially redeemed? Does this slave have the option of paying part of his value and thereby reducing his remaining period of service?

    ״גְּאֻלָּתוֹ״ ״גְּאֻלָּתוֹ״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה גָּמַר: מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין – אַף הַאי נָמֵי אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ דִילְמָא לְקוּלָּא אָמְרִינַן, לְחוּמְרָא לָא אָמְרִינַן?

    The Gemara analyzes the sides of the dilemma: With regard to a Hebrew slave sold to a gentile, the verse states: “According to his years he shall give back the price of his redemption [ ge’ullato ]” (Leviticus 25:52), and the meaning of the term “ ge’ullato ” can be derived from the same term stated with regard to the redemption of an ancestral field: “And he becomes rich and finds sufficient means to redeem it [ ge’ullato ]” (Leviticus 25:26). Accordingly, just as an ancestral field cannot be partially redeemed, but is either fully redeemed or not at all, so too, this slave cannot be partially redeemed. Or perhaps we say that he cannot be partially redeemed only if that leads to a leniency, but we do not say that he cannot be redeemed if it leads to a stringency.

    אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמְרַתְּ הָתָם: ״נִמְכַּר״ – כּוּלּוֹ וְלֹא חֶצְיוֹ, הָכִי נָמֵי, ״נִגְאָל״ – כּוּלּוֹ וְלֹא חֶצְיוֹ.

    Rav Sheshet said to him: Didn’t you say there, with regard to a thief who is sold to repay what he stole, that the verse: “And he is sold” (Exodus 22:2), teaches that all of him is sold but not part of him? If he is worth one thousand, and he owes five hundred for theft, he cannot be sold. So too, in the case of one who was sold to a gentile, the phrase “he is redeemed” (Leviticus 25:49) means all of him and not part of him.

    אָמַר אַבָּיֵי: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר נִגְאָל לַחֲצָאִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְקוּלָּא וּלְחוּמְרָא. לְקוּלָּא: זַבְנֵיהּ בִּמְאָה, יְהַב לֵיהּ חַמְשִׁין, פַּלְגָא דְּדָמֵי, וְאַשְׁבַּח וְקָם עַל מָאתַן, אִי אָמְרַתְּ נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ מְאָה וְנָפֵיק, וְאִי אָמְרַתְּ אֵין נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ מְאָה וְחַמְשִׁין וְנָפֵיק.

    Abaye said: If you say that he is partially redeemed, you find elements of leniency and stringency. This ruling can lead to a leniency in the following case: A master purchased a Hebrew slave for one hundred and the redeemer gives him fifty, which is half of his value, and afterward the slave increased in value and stood at two hundred. If you say that he can be partially redeemed he is already half-redeemed. Consequently, the redeemer gives him one hundred, half of his current value, and the slave goes out, i.e., is redeemed. And if you say that he cannot be partially redeemed, the redeemer gives the owner an additional one hundred and fifty and the slave goes out, as the initial fifty serves merely as the first payment, and he is now worth two hundred.

    וְהָאָמְרַתְּ נִתְרַבָּה כַּסְפּוֹ – ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״! כְּגוֹן דְּאוֹקִיר וְזָל וְאוֹקִיר.

    The Gemara asks: But you said that if the money of his value increased, one always pays “out of the money that he was bought for” (Leviticus 25:51), i.e., one calculates the value of the slave in accordance with his value at the time when he was acquired, even if that is less than his present value. Why, then, should one have to pay the full two hundred? The Gemara answers: This is referring to a case where he initially, before being sold, increased in value, was then sold for two hundred, and afterward decreased in value to one hundred, and subsequently he again increased in value so that he was worth the same amount as he was originally. In this case, his value of two hundred remains determinative.

    מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְחוּמְרָא: זַבְנֵיהּ בְּמָאתַן, יְהַיב מְאָה, פַּלְגֵי דִּדְמֵי, וְאִיכְּסִף וְקָם עַל מְאָה, אִי אָמְרַתְּ נִגְאָל לַחֲצָאִין – יָהֵיב לֵיהּ חַמְשִׁין וְנָפֵיק, וְאִי אָמְרַתְּ אֵין נִגְאָל לַחֲצָאִין – הָנָךְ מְאָה פִּקָּדוֹן נִינְהוּ גַּבֵּיהּ, יָהֵיב לְהוּ נִיהֲלֵיהּ וְנָפֵיק.

    Abaye proceeds to describe how you find a case that leads to a stringency. A master purchased a Hebrew slave for two hundred and the redeemer gave one hundred, which is half of his value, and the slave decreased in value and stood at a value of one hundred. If you say that he can be partially redeemed, the redeemer gives fifty and the slave goes out, i.e., is redeemed. And if you say that he cannot be partially redeemed, these one hundred are a deposit with him. Therefore, the redeemer gives it to him at the time of the redemption and the slave goes out. There is no reason to pay him more money, as he is now worth one hundred.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, נִגְאָל לַחֲצָאִין, אוֹ אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין? ״גְּאֻלָּתוֹ״ ״גְּאֻלָּתוֹ״ מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה גָּמַר: מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה אֵינָהּ נִגְאֶלֶת לַחֲצָאִין – אַף הַאי נָמֵי אֵינוֹ נִגְאָל לַחֲצָאִין,

    Rav Huna bar Ḥinnana raised a dilemma before Rav Sheshet with regard to a similar topic: In the case of one who sells a house from among the houses of walled cities, which can be redeemed only during the first year after the sale, can it be partially redeemed, or can it not be partially redeemed? The Gemara explains the sides of the dilemma: Does he derive the verbal analogy of “ ge’ullato ” (Leviticus 25:29) and “ ge’ullato ” (Leviticus 25:26) from the case of an ancestral field and say that just as ancestral land cannot be partially redeemed, so too, this house cannot be partially redeemed?

    אוֹ דִילְמָא: הֵיכָא דְּגַלִּי – גַּלִּי, הֵיכָא דְּלָא גַּלִּי – לָא גַּלִּי?

    Or perhaps one should say: In a case where the verse explicitly revealed that it cannot be redeemed partially, as it does in the context of an ancestral field, it revealed it. With regard to one who redeems an ancestral field, it is written: “And he becomes rich and finds sufficient means to redeem it” (Leviticus 25:26), indicating that he has enough money to redeem the whole field, not part of it. By contrast, in a case where the Torah did not reveal that it cannot be redeemed, it did not reveal it, and therefore a house from a walled city can be partially redeemed, as the verse does not state this condition in that context.

    אֲמַר לֵיהּ: מִמִּדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמַע, שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין, דְּתַנְיָא: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.

    Rav Sheshet said to him: From Rabbi Shimon’s interpretation one learns that with regard to houses in walled cities, one can borrow money and redeem them, and similarly that one can partially redeem them. As it is taught in a baraita with regard to a verse that describes one who consecrates his field: “And if he will redeem [ ga’ol yigal ] the field” (Leviticus 27:19). The repetition of the verb teaches that one can borrow money and redeem houses in walled cities and that one can also partially redeem them.

    אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה – חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל, הוֹרַע כֹּחוֹ – שֶׁאֵינוֹ לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.

    Rabbi Shimon said: What is the reason for this halakha ? This is because we find with regard to one who sells his ancestral field that his power is enhanced, as, if the Jubilee Year arrives and it is not redeemed, the ancestral field returns to its owners in the Jubilee Year without them having to pay for it. Therefore, the power of the seller is diminished in that he cannot borrow money and redeem the field but must have the money to do so on his own, and he cannot partially redeem it.

    מַקְדִּישׁ, שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה – יוֹצְאָה לְכֹהֲנִים בַּיּוֹבֵל, יִפָּה כֹּחוֹ – שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.

    By contrast, if one consecrates his field his power is diminished, as, if the Jubilee Year arrives and he did not redeem it in the meantime, and the Temple treasurer sold it to someone else, the ancestral field goes out and becomes the property of the priests in the Jubilee Year and does not return to its original owners. Consequently, in order to offset this stringency his power is enhanced in that he may borrow money and redeem the field, and partially redeem it.

    הַאי מוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה נָמֵי, הוֹאִיל וְהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם מָלְאָה לוֹ שָׁנָה תְּמִימָה וְלֹא נִגְאֲלָה נֶחְלָט – יִפָּה כֹּחוֹ, שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.

    According to this explanation, with regard to this one who sells a house from among the houses of walled cities, since his power is also diminished, as, if a full year passes and the house has not been redeemed it remains the permanent property of the buyer, in order to offset this stringency, his power should be enhanced in that he may borrow money and redeem the house, and partially redeem it.

    אֵיתִיבֵיהּ: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל״ – מְלַמֵּד שֶׁלֹּוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין.

    Rava bar Ḥinnana raised an objection to this opinion from a baraita . The verse states with regard to one who consecrates his field: “And if he will redeem [ ga’ol yigal ] the field” (Leviticus 27:19). This teaches that he may borrow money and redeem it, and partially redeem it.

    שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה מוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בַּיּוֹבֵל – הוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין, מַקְדִּישׁ, שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ, שֶׁאִם הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה יוֹצְאָה לְכֹהֲנִים בַּיּוֹבֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ שֶׁאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין?

    The baraita continues: As one might have thought: Could this not be derived through an a fortiori inference: Just as with regard to one who sells an ancestral field that his power is enhanced, as if the Jubilee Year arrives and it is not redeemed, it returns to its owners in the Jubilee Year, and yet his power is diminished in that he cannot borrow money and redeem the field and he cannot partially redeem it; with regard to one who consecrates a field, where his power is diminished, for if the Jubilee Year arrives and it was not redeemed it goes out to the priests in the Jubilee Year, is it not logical that his power is diminished in that he cannot borrow money and redeem the field and he cannot partially redeem it?

    מָה לְמוֹכֵר שְׂדֵה אֲחוּזָּה, שֶׁכֵּן הוֹרַע כֹּחוֹ לִיגָּאֵל מִיָּד, תֹּאמַר בְּמַקְדִּישׁ שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ לִיגָּאֵל מִיָּד.

    The baraita raises a difficulty against this a fortiori inference: What is unique about one who sells his ancestral field is that his power is diminished with regard to redeeming it immediately, as he cannot redeem his field right away but must wait at least two years. Shall you say that the same halakhot apply with regard to one who consecrates his field, as his power is enhanced with regard to redeeming it immediately? One who has consecrated his field can redeem it as soon as he has the money to do so. If so, the a fortiori inference is not valid.

    מוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה יוֹכִיחַ, שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ לִיגָּאֵל מִיָּד וְאֵין לֹוֶה וְגוֹאֵל וְגוֹאֵל לַחֲצָאִין! לָא קַשְׁיָא:

    The baraita responds: The case of one who sells a house from among the houses of walled cities can prove otherwise, as his power is enhanced with regard to redeeming it immediately, and yet he cannot borrow money and redeem the house and he cannot partially redeem it. In any case, with regard to the issue at hand, the baraita indicates the opposite of the previous conclusion: One who sells a house in a walled city cannot partially redeem it. Rav Sheshet answers: This is not difficult.