Talmud Builders

    Commentary page

    Kiddushin 20a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 20a

    Kiddushin 20a. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 552 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לקרובים אע"ג שאין כאן יעוד שאין קדושין תופסין בה:

    ורבי מאיר דדריש להאי לאמה בפוסק ע"מ שלא לייעד:

    כרבנן לעיל בשמעתין דקתני אין מוכרה לקרובים:

    אין מוכרה לאביו שאסורה לו משום בת בנו:

    ולא לבנו דהויא ליה אחותו ואין קידושין תופסין בחייבי כריתות כדלקמן (קידושין דף סו:):

    אין מוכרה לאביו שאסורה לו משום בת בנו:

    ולא לבנו דהויא ליה אחותו ואין קידושין תופסין בחייבי כריתות כדלקמן (קידושין דף סו:):

    היכא דאיכא צד יעוד כשמוכרה לאביו ויש לו בן לייעדה לבנו דהויא ליה בת אחיו אבל כשמוכרה לבנו אין כאן צד יעוד לא לו ולא לבנו דהויא ליה אחות אביו:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 20a · Sefaria

    Tosafot

    שאינו יוצא בראשי אברים כעבד דס"ד דלא גרע מעבד כנעני שאינו יוצא בשש ויובל ובגרעון כסף ועובד את הבת ואפילו הכי יוצא בראשי אברים:

    כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו וקשה מאי אדון די לו להיות כאדונו ויש לומר כדאיתא בירושלמי דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו והיינו אדון לעצמו:

    אבקה של שביעית פירוש איסור קל שבה דעיקר איסור שביעית אינו אלא בעבודת קרקע כגון חרישה וזריעה אבל משא ומתן אינו אלא עשה בעלמא לאכלה ולא לסחורה ומסברא שבא לו עונש זה על משא ומתן מדה כנגד מדה:

    הא קמ"ל ליזבון איניש ברתיה אף על גב שמפדין אותה בעל כרחו. מכל מקום רבית קשה יותר:

    לעקר זה עבודת כוכבים שסופה ליעקר: ד"ז שייך לע"ב עבד ד' ופשו ליה תרתי ניתיב ליה תרתי כפי שניו. פירש בקונטרס לא איירי קרא לא בהשביח ולא בהכסיף וקשה דא"כ אמאי שני קרא בלישניה נכתוב אידי ואידי מכסף מקנתו או כפי שניו ואומר ה"ר ברוך דה"פ אם עוד רבות בשנים דעבד תרתי ופשו ליה ארבע ליתיב ליה ארבע מכסף מקנתו בין הכסיף ובין השביח משום שהוא סמוך לזמן כניסה טפי מזמן יציאה ואם מעט נשאר בשנים דעבד ארבע ופש תרתי ניתיב ליה כפי שניו שהוא שוה עתה והוא סמוך לזמן יציאה בין הכסיף ובין השביח:

    לעקר זה עבודת כוכבים שסופה ליעקר:

    Tosafot on Kiddushin 20a · Sefaria

    Rashba

    אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל ונגאל ידו על התחתונה כך היא גירסת הספרים, ופירוש הואיל ויפה כחו שנגאל לקרובים ידו של עכו"ם על התחתונה, והקשה הראב"ד אם כן היאך סתם את דברים, ולדידי קשיא לי דהיכי קאמר נמכר לישראל דאינו (גואל) [נגאל] לקרובים מנין, והא מיבעיא בעינן לה לקמן (קידושין כא, א) נמכר לישראל אם נגאל לקרובים אם לאו. ואפשר לומר דהכי קאמר אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכתיב ביה בהדיא דנגאל לקרובים, נמכר לישראל דלא איכתיבא ביה גאולת קרובים כשתמצא לומר שאינו נגאל מנין. וגירסת הראב"ד יותר נכונה דגריס אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי שנגאל וידו על התחתונה, וכן הגירסא בערכין (ל, א).

    Rashba on Kiddushin 20a · Sefaria

    Ritva

    תני חדא עד לעולם כרבנן ומודו רבנן היכא דאיכא צד ייעוד כמו מוכרה לאביו שרשאי ליעדה לו לבנו שהוא דודה משא"כ במוכרה לבנו שאינו רשאי ליעדה לו שאחותו היא ולא לבנו שדודתו היא וכי תימא וכיון דתרווייהו כרבנן קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא דתנאי הוא ואליבא דרבנן מר סבר דכי אמרו רבנן אין מוכרה לקרובין היינו היכא דליכא צד ייעוד כגון בנו אבל לאביו מוכרה ימר סבר דרבנן אפילו באביו אמרינן דאין מוכרה כיון שאינו יכול לייעדה לעצמו. אי נמי דלא פליגי כלל ובתרייתא בשאין לאביו בן:

    תנו רבנן אם בגפו יבא בגפו יצא כו'. רבי אלעזר אומר יחידו נכנס יחידי יוצא ופרישנא שאם אין לו אשה ובנים אין רבו כופהו ליתן לו שפחה כנענית אבל הוא מותר בה דומיא דמוכר עצמו כדכתיבנא לעיל והלכתא כר' אליעזר בן יעקב דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפילו בברייתא כדמוכח ביבמות ואידך שאינו יוצא בראשי איברים נפקא ליה מלא תצא כצאת העבדים ופשטיה דקרא שאינה יוצאה כלל בראשי איברים:

    תנו רבנן נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים כו' עד אמר רב נחמן בר יצחק תרי קראי כתיבי כו' וכי יש לך שנים מרובות ויש לך שנים מועטות כלומר מה רבוי שנים יש כאן וכי אפשר להיות מרובות יותר על שש או מועטות משש אלא ודאי דהאי רב ומעט לאו אשנים קאי אלא אדמיו שאם נתרבה כספו בתוך השנים האלו נדון כפי כסף מקנתו ואם נתמעט כספו בתוך שנים אלו נדון כפי שניו ופרכי' ודילמא ה"ק רחמנא היכי דעבד תרתי ופש ליה ארבעי נותן לי' דמי ארבעי מכסף מקנתו כו' פי' ודילמא לעולם רבות ומעט אשנים קאי וגז"ה היא דכל היכא שנשארו רוב שטם כשפוד' עצמו שיתן כספו כפי כסף מקנתו בין לקולא בין לחומרא כלומר בין שהשביח או שהכסיף ואם לא נשארו אלא מיעוט שנים כשפודה עצמו שיחשוב כספו כפי שנים הבאים בין לקולא בין לחומרא ובדין הוא דמצינו למפרך דאם כן משתי שנים עד ארבע שנים לא פירש הכתוב מה יהא דינו אלא דאידך עדיף לן למפרך דא"כ מאי בשנים הוה ליה למימר אם עוד רבות שנים ואם מעט נשאר שנים מאי בשנים נתרבה כספו בשנים:

    Ritva on Kiddushin 20a · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו בעבד עברי שאינו יוצא בראשי איברים ואם סימא את עינו נותן לו את דמיו כבשאר בני אדם והוא שאמרו אם בגפו יבא בגפו יצא בגופו נכנס בגופו יוצא כלומר שלם כשנכנס שאם חסרו הרי משלימו בתשלומין וכן פירשו בו יחידי נכנס יחידי יוצא כלומר שזה שאמרו בעבד עברי שרבו או בנו אם מת האדון מוסר לו שפחה כנענית אפילו על כרחו של עבד כדי שיוליד לו ממנה עבדים ושהעבד מותר בה דוקא כשיש לו לעבד אשה ובנים שאין לחוש בו להשתקע עם זו אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו כופהו בכך ואף הוא אסור בה והתבאר במקום אחר שאין רבו יכול להפרישו מאשתו ובניו שנאמר אשתו עמו וכן אין יכול למסור לו שתי שפחות ולא שפחה אחת לשני עבדיו שנאמר אם אדניו יתן לו אשה:

    כל היוצא בגרעון כסף שלא היו דמיו של עכשו שוין לדמי קנייתו כגון שהכסיף או השביח מחשבין לעבד להקל עליו כיצד נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים אין מחשבין לו שנים הנשארות אלא לחשבון דמי קנייתו נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מחשב עמו לפי דמיו של עכשיו ובעבד עברי הנמכר לגוי הואיל ונגאל לחצאין פעמים שזה שהוא נגאל לחצאין קולא אצלו בענין זה ופעמים שיהא חומרא אצלו כמו שיתבאר למטה אבל עבד הנמכר לישראל אינו נגאל לחצאין כמו שהתבאר:

    חייב האדון להשוות עבד עברי במאכל ובמשתה שנאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מכין והוא ישן על גבי התבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ודבר זה יראה לגאונים שמצוה הוא על האדון ומדת מוסר ודרך ארץ שלמדתהו תורה אבל אם לא עשה כן אין העבד יכול לכופו בדין וכן כתבו שבזמן הזה אע"פ שאין דין עבד עברי נוהג משבטלו היובלות מדת חסידות ודרך ארץ לא בטלה וכן מי ששוכר שמש קבוע לביתו כל הדרכים האלו בו והרוצה להפקיע חובתו יתנה עמו עד שלא יכנס בביתו ואין בזה משום מתנה על דברי תורה הואיל ועקרה אינה אלא מדת חסידות ונמצא הענין כעין מה שאמרו במציעא פרק פועלים בשוכר את הפועלים שאם מנהג המדינה לזון יזון ונאמר שם בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים והלך ושכר ופסק להם מזונות ואמר לו אביו בני אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתה לא יצאת ידי חובתך אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית ואע"פ שביארנו שאם יש מנהג בעיר הכל הולכין אחר המנהג וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב זאת אומרת מנהג מבטל הלכה ואף זו מנהג להאכיל פת קיבר לשמשיו שמא אין מנהג אלא כשבעל הבית אף הוא אוכל בדוחק אבל שיהא הוא אוכל פת נקיה ומאכיל קיבר אין מנהג מועיל לעבור על דברי תורה אלא אם כן בתנאי ואפילו התנה אינו רשאי להאכילו דברים שאין אדם רגיל באכילתם שהרי במעשה שהזכרנו שאלו פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן והשיבו דרך צחות צריכא וכו' כמודיא דלברות כלומר דוקא פת וקטנית ולא פת קטנית אפילו בתנאי הילכך אף בתנאי אינו מאכילו פת מורסן או פת משונה ביותר וכן במשכבו ושאר הדברים וירא שמים יתנהג במדת רחמנות ואחוה שנאמר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך והעבד צריך לנהוג בעצמו מדת עבדות כמו שהתבאר בתורת כהנים ואף בעבד כנעני אמרו בתלמוד המערב ר' יוחנן אכיל קפר יהיב לעבדיה שתי חמר ויהיב לעבדיה קרי עליה הלא בבטן עשני עשהו ומכל מקום חכמי ההר כתבו שאף בלא תנאי אם יש לבעל הבית בנים ובנות ומשווהו עמהם יצא ידי חובתו ואע"פ שמרויח לעצמו ומענג את נפשו שלא עמך דוקא אלא עם בני ביתיך הבני חורין:

    כבר ידעת שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית שנאמר לאכלה לאכלה ולא לסחורה ולאו הבא מכלל עשה עשה אע"פ שאין בהם אלא עשה לא יקל אדם בכך וכבר אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וכן הדין והענין להזהר בעבירה קלה כבחמורה שאין אדם יודע ענשן של עבירות דרך הערה אמרו ברמז הסדור של פרשיות של סדר בהר סיני בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית ר"ל איסור קל שבה והוא מכירת הפירות דרך סחורה אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו שנאמר בשנת היובל וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה דבר הנקנה מיד ליד לא הרגיש לסוף מוכר שדותיו שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו לא הרגיש לסוף הוא מוכר את ביתו שנאמר איש כי ימכור בית מושב לא הרגיש לסוף מוכר את בתו שנאמר וכי ימכור איש את בתו ואע"ג דהא לאו בהא כתיבא כך הוא משל הדיוט לזבין איניש ברתא ולא לוזיף ברביתא מאי טעמא האי מיגרעה ונפקא והאי מיתוספא ואזלא לא הרגיש סוף לוה ברבית שנאמר ימוך אחיך עמך וכו' אל תקח מאתו נשך ותרבית לא הרגיש סוף מוכר את עצמו שנאמר ונמכר לך ולא לך אלא לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר גר תושב משפחת גר זה הגוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לע"ז עצמה לחטוב עצים ולשאוב מים ואע"פ שעונותיו גרמו לו אין אומרים נידחי אבן אחר הנופל וליזיל בתר שיבקיה אלא אף זה מרחמין עליו שנאמר עליו אחרי נמכר גאלה תהיה לו:

    Meiri on Kiddushin 20a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא מודו רבנן היכא דאיכא צד יעוד כו' ואידך ברייתא דקתני לא לאביו ולא לבנו ס"ד דרבנן פליגי נמי אפילו היכא דאיכא צד יעוד ותרי תנאי פליגי אליבא דרבנן וק"ל:

    שם ההוא מלא תצא כו' אי מהתם ה"א ניתיב ליה דמי עיניה כו' ורש"י בחומש פי דע"ע נפקא ליה דאינו יוצא בראשי אברים מהיקשא דעברי לעבריה כו' על פי המכילתא ומצי אתיא כראב"י דהכא וכ"כ הרא"ם וק"ל:

    תוס' בד"ה שאינו יוצא בראשי אברים כו' דסלקא דעתך אמינא דלא גרע מעבד כנעני שאינו יוצא בשש כו' עכ"ל ולעיל גבי אמה עבריה דדריש דאינה יוצאה בראשי אברים מלא תצא וגו' לא הוצרכו לכך אלא דסד"א כיון דיוצאת בשינוי הגוף דסימנין מכל שכן דיוצאה בשינוי הגוף דשן ועין והקשה הרא"ם לדברי המכילתא דהיינו כראב"י דשמעתין דנפקא ליה הא דאין עבד עברי יוצא בראשי אברים מהיקשא דעברי לעבריה הא כיון דהיקשא איכא לאוקמא למלתא אחריתי דהיינו דמה עבריה נקנית בכסף אף עברי נקנה בכסף למה נפרש ההיקש לאינו יוצא בראשי אברים לבטל הק"ו מעבד כנעני דיוצא בראשי אברים כו' כיון דאפשר לקיים שניהם כו' וצ"ע עכ"ל ולי נראה דלק"מ דכיון דאין היקש למחצה מתבטל הק"ו דהיקשא עדיף מק"ו כדאמרינן בכ"מ ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 20a · Sefaria

    Maharam

    בגמרא אי מהתם ה"א ניתב ליה דמי עיניה וניפוק פירוש דה"א דהא דכתיב לא תצא כצאת העבדים לא אתי לגרע כחו משל עבד כנעני שהוא ק"ו דהא הוא יוצא בשש ויובל וגירעון כמו שכתבו התוס' אלא אדרבה הכתוב בא להעדיף כחו שלא כצאת העבדים שיוצא בשן ועין בלא תשלומין אבל זה יוצא וגם צריך ליתן לו דמי עינו וק"ל:

    Maharam on Kiddushin 20a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    והלא דין הוא אם מוכרה לפסולין לא ימכרנה לקרובים והא דקאמר והלא דין הוא אף על גב דבכל דוכתי איסור קרובים חמירי טפי דיש בו איסור כרת ומיתת ב"ד ובפסולין לא הוי אלא חייבי לאוין אלא דאכתי קאמר שפיר אם מוכרה לפסולין אף ע"ג דלא שייך ייעוד אלמא דמכירה לא תליא בייעוד א"כ פשיטא דאדרבה יש לו יותר למוכרה לקרובים דלא זילא בה מילתא כ"כ וכיוצא בזה כתב הריטב"א ז"ל ויתכן יותר למאי דפרישית בסמוך דלר"א לא משכחת שמכרה אלמנה לכ"ג ולא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וא"כ תו לא משכחת אלא חייבי לאוין דממזר ונתין או מצרי ואדומי וא"כ ודאי זילא מילתא כמ"ש הריטב"א ז"ל וק"ל:

    שם א"ל אביי ההיא מלא תצא כצאת העבדים נפקא וממילא ה"ה לע"ע דילפינן בהקישא עברי לעברייה. וראיתי למהרש"א ז"ל שהקשה בשם מהר"א מזרחי ז"ל דהשתא נמי לראב"י מנ"ל דעברי אינו יוצא בראשי אברים מק"ו דעבד כנעני כמ"ש התוספות ואי משום הקישא הא איצטריך למילת' אחרית' ואיכ' למימר דק"ו אפקא מהקישא להא מילתא ואני תמה על תרי גברי רברבי כי הנך דלימרו כי הא מלתא דכיון דאשכחן באמה העברייה דאינה יוצאה בראשי איברים תו ליכא ק"ו כלל דאיכא למימר אמה העברייה תוכיח דיוצאה נמי בשש ויובל ואפילו בסימנין ואפ"ה אינה יוצאה בראשי איברים ומה שתירץ נמי מהרש"א ז"ל דכיון דקי"ל אין היקש למחצה אפקה מק"ו לענ"ד במחילה מכבוד תורתו דליתא דאדרבה אמרינן בכמה דוכתי אהני ק"ו ואהני הקישא ולקמן נמי בפ"ב אמרינן דצוח ר"ל ככרוכיא ויצאה והיתה וליכא דמשגח ביה והיינו משום דלרבי יוחנן איכא סברא כ"ש הכא דאיכא ק"ו אע"כ כדפרישית מעיקרא ולק"מ ודו"ק:

    שם ת"ר נמכר במנה כו' אין לי אלא נמכר לעכו"ם הואיל ונגאל בקרובים נמכר לישראל מנ"ל כו'. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי פסיקא ליה דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים הא לקמן מיבעיא לן כו' עכ"ל. ולכאורה לפי מאי דמשמע דהאי אין לי לשון הברייתא היא וכדמשמע נמי בערכין א"כ לק"מ דהא אמרינן לקמן דאליבא דרבי לא מיבעי' לן דקאמר להדיא דנמכר לישראל אינו נגאל באלה אלא דמל' הרשב"א ז"ל נראה דגרסינן הכא ובערכין אשכחן נמכר לעכו"ם וא"כ אינו לשון הברייתא אלא לישנא דתלמודא היא ומדייק הרשב"א ז"ל שפיר אמאי פסיקא ליה לסתמא דתלמודא כיון דלקמן מיבעי' לן אליבא דרבנן אלא דאכתי לק"מ דהא דמיבעיא לן לקמן היינו מהאי ג"ש גופא דשכיר שכיר וא"כ כל כמה דלא קים לן ג"ש דש"ש אמרינן שפיר דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ולשון הרשב"א ז"ל צ"ע:

    Penei Yehoshua on Kiddushin 20a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית (ויקרא כה, יג) הא דכינה איסור שביעית בשם אבק ולא אמר 'איסור של שביעית'? נראה לי בס"ד שרמז לפי דרכו דאיסור זה כמו אבק המתפזר אנה ואנה על כל אשר ימצא בבית כותלים וזיזין וחלונות וכסאות ושלחנות ומטות וחפצים כן עונש איסור זה מתפזר על כמה דברים של אדם מטלטלין ושדות ובתים ובנותיו וגופו עצמו. ואומרו ' בֹּא וּרְאֵה ' נראה הכונה כי בהשקפה הראשונה ובמושכל הראשון תתלה עניינים אלו במקרה אך בא לכור המחקר לחקור ולדרוש בדברים אלו שתכנס בגוף הענין הזה לחקרו ולדרשו ולשקול בפלס את כל הדברים הנעשים ותראה איך הדברים מסובבים ונולדים מענין זה. והנה נמצא המקשה ערפו ואינו שב מעון זה שבידו סוף כל סוף נענש בשבעה עונשים שהם (1) מכירת מטלטליו (2) ומכירת שדהו (3) ומכירת ביתו (4) ומכירת בנותיו (5) והלואה בריבית (6) ומכירת עצמו הרי ששה דברים ועם (7) הפסד ממונו שהיה לו בתחילה הרי הם שבעה דהא אינו מוכר מטלטליו עד שיאבד כל ממון שהיה ונמצא שהם שבעה עונשין בשבעה מיני חסרונות שלוקה בהם לקיים מה שאמר 'וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם' (ויקרא כו, כח). ובזה יובן 'לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן' (משלי ו, ל-לא) והוא כי זה הנושא ונותן בפירות שביעית הוא גנב יען שהוא מרויח בדברים שאינם שלו שלא הרשהו השם יתברך עליהן ' וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם ' הם שבעה פרעניות ועונשין הנזכר ופירש עוד הכתוב ואמר אף על גב כי בפסוקים לא נתפרשו אלא רק ששה עונשים שהם מטלטליו ושדהו וביתו וכו' הנה עוד יש אחת קודם ששה פרעניות אלו והוא כי אין מוכר מטלטליו ושדהו וביתו אלא אם כן בתחילה ' אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן ' שהוא ממון בעין ונמצא בצירוף פרענות זו הבאה בראשונה נעשו שבעה ונמצא זה ישלם שבעתים ורישא דקרא דאמר ' לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב ' נראה לפרשו בלשון תימה וכי לא יבוזו לגנב כי יגנוב? והלא נמצא בזה ישלם שבעתים! ודוק.

    Ben Yehoyada on Kiddushin 20a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 20, Amud Aleph, about 552 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 11 words

      Opens “לִקְרוֹבִים.…”

    2. Segment 232 words

      Opens “וַהֲלֹא דִּין הוּא: אִם מוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין, לֹא…”

    3. Segment 318 words

      Opens “וְרַבִּי מֵאִיר? לִפְסוּלִין, נָפְקָא לֵיהּ מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא…”

    4. Segment 431 words

      Opens “תָּנֵי חֲדָא: מוֹכְרָהּ לְאָבִיו, וְאֵין מוֹכְרָהּ לִבְנוֹ.…”

    5. Segment 513 words

      Opens “לָא כְּרַבָּנַן וְלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר! לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן,…”

    6. Segment 644 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא״…”

    7. Segment 712 words

      Opens “אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: נִיתֵּיב לֵיהּ דְּמֵי…”

    8. Segment 840 words

      Opens “רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יְחִידִי נִכְנַס…”

    9. Segment 918 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: נִמְכַּר בְּמָנֶה, וְהִשְׁבִּיחַ וְעָמַד עַל…”

    10. Segment 1017 words

      Opens “נִמְכַּר בְּמָאתַיִם וְהִכְסִיף וְעָמַד עַל מָנֶה, מִנַּיִן…”

    11. Segment 1113 words

      Opens “אֵין לִי אֶלָּא עֶבֶד הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, הוֹאִיל…”

    12. Segment 129 words

      Opens “נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מְנָלַן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״…”

    13. Segment 1328 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא.…”

    14. Segment 1416 words

      Opens “לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּאַקֵּיל רַחֲמָנָא לְגַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא:…”

    15. Segment 1537 words

      Opens “שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא…”

    16. Segment 1633 words

      Opens “וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כִּי…”

    17. Segment 1732 words

      Opens “אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – לְסוֹף…”

    18. Segment 1827 words

      Opens “לֹא הִרְגִּישׁ – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת שְׂדוֹתָיו,…”

    19. Segment 1935 words

      Opens “מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמַר ״לֹא הִרְגִּישׁ״ וּמַאי…”

    20. Segment 2041 words

      Opens “לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ,…”

    21. Segment 2132 words

      Opens “לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁלֹּוֶה בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר:…”

    22. Segment 2223 words

      Opens “לֹא לְךָ אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר״, וְלֹא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Eliezer ben Yaakov [II] · Second Generation of Tannaim

      A leading sage of the second generation of Tannaim and a student of Rabbi Akiva, Rabbi Eliezer ben Yaakov is known for…

      Source: Kiddushin 20a · Segment 6 — “…נִכְנַס בְּגוּפוֹ יֵצֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יְחִידִי…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Kiddushin 20a · Segment 6 — “…כְּעֶבֶד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָהוּא – מִ״לֹּא תֵצֵא כְּצֵאת…

    Original text

    לִקְרוֹבִים.

    to relatives, e.g., his father, despite the fact that sexual intercourse between them is prohibited.

    וַהֲלֹא דִּין הוּא: אִם מוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין, לֹא יִמְכְּרֶנָּה לִקְרוֹבִים? מָה לְמוֹכְרָהּ לִפְסוּלִין, שֶׁאִם רָצָה לְיַיעֵד – מְיַיעֵד, יִמְכְּרֶנָּה לִקְרוֹבִים, שֶׁאִם רָצָה לְיַיעֵד – אֵינוֹ מְיַיעֵד? אָמַר קְרָא ״לְאָמָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמּוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים.

    The baraita asks: Why is it necessary to derive that halakha from the verse? But could this not be derived through logical inference: If he can sell her to people of flawed lineage, can he not sell her to relatives? The baraita answers: The verse is necessary, as what is unique about selling her to people of flawed lineage is that if that master wants to designate her, he can designate her. Although it is prohibited for these people to marry her, nevertheless the betrothal would take effect. Therefore, one cannot learn from this that he can also sell her to relatives. This is a situation where if this master wants to designate her, he cannot designate her, as betrothal is ineffective. Therefore, the verse states “as a maidservant,” which teaches that he can sell her to relatives.

    וְרַבִּי מֵאִיר? לִפְסוּלִין, נָפְקָא לֵיהּ מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. בִּקְרוֹבִים, סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי אֵין מוֹכְרָהּ לִקְרוֹבִים.

    The Gemara asks: And as for Rabbi Meir, who derived from the term “as a maidservant” that one can stipulate that she cannot be designated, how does he know that one can sell her as a maidservant to people of unflawed lineage or relatives? The Gemara answers: He derives that she can be sold to people of flawed lineage from the verse where Rabbi Eliezer derives it: “If she does not please her master” (Exodus 21:8). With regard to relatives, he holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that he cannot sell her to relatives.

    תָּנֵי חֲדָא: מוֹכְרָהּ לְאָבִיו, וְאֵין מוֹכְרָהּ לִבְנוֹ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מוֹכְרָהּ לֹא לְאָבִיו וְלֹא לִבְנוֹ. בִּשְׁלָמָא אֵינוֹ מוֹכְרָהּ לֹא לְאָבִיו וְלֹא לִבְנוֹ – כְּרַבָּנַן. אֶלָּא מוֹכְרָהּ לְאָבִיו וְאֵין מוֹכְרָהּ לִבְנוֹ, כְּמַאן?

    It is taught in one baraita : One can sell his daughter to his father, but he cannot sell her to his son. And it is taught in another baraita : He cannot sell her to his father nor to his son. The Gemara clarifies this issue: Granted, the baraita that states that he cannot sell her to his father nor to his son is in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that he cannot sell her to relatives whom she cannot marry. But in accordance with whose opinion is the baraita that states that he can sell her to his father but he cannot sell her to his son?

    לָא כְּרַבָּנַן וְלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר! לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, מוֹדוּ רַבָּנַן הֵיכָא דְּאִיכָּא צַד יִעוּד.

    It is not in accordance with the opinion of the Rabbis, who forbid selling her to any relative, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who permits selling her to all relatives. The Gemara answers: Actually, it is in accordance with the opinion of the Rabbis. Although they say he cannot sell her to relatives, the Rabbis concede that he is permitted to do so where there is a possibility of designation. In this case, although the father of the girl’s father cannot marry her, he can designate her as a wife for his other son, who is the girl’s uncle. Since this uncle can marry her, designation is a possibility, and therefore the sale is effective.

    תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא״ – בְּגוּפוֹ נִכְנַס בְּגוּפוֹ יֵצֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יְחִידִי נִכְנַס יְחִידִי יֵצֵא. מַאי בְּגוּפוֹ נִכְנַס בְּגוּפוֹ יֵצֵא? אָמַר רָבָא: לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בְּרָאשֵׁי אֵבָרִים כְּעֶבֶד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָהוּא – מִ״לֹּא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״ נָפְקָא.

    § The Sages taught concerning the following verse, which is referring to a Hebrew slave: “If he comes in begappo he shall leave begappo ” (Exodus 21:3), which means that if he enters with his body [ begufo ] he shall leave with his body [ begufo ]. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If he enters alone he shall leave alone. The Gemara clarifies. What is the meaning of the ruling that if he enters with his body he shall leave with his body? Rava said: This means to say that he is not released through the loss of his extremities like a Canaanite slave (Exodus 21:26), meaning he does not leave his master because of damage done to his body. Abaye said to Rava: This halakha is derived from a different verse: “She shall not go out as the men slaves do” (Exodus 21:7).

    אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: נִיתֵּיב לֵיהּ דְּמֵי עֵינֵיהּ וְנִיפּוֹק, קָא מַשְׁמַע לַן.

    Rava answers: If this halakha were derived only from there, I would say: The master should give him the value of the eye that he took out and let him be released. In other words, one could say that the verse which states that a Hebrew maidservant does not leave as Canaanite slaves leave, which would serve as the source for the halakha of a Hebrew slave as well, does not mean that she is not released at all due to the loss of her extremities. Rather, it means that unlike Canaanite slaves, she receives compensation for the injury as well as being released. Therefore, the verse: “If he comes in with his body he shall leave with his body,” teaches us that this is not so. Rather, although the master must reimburse him for the loss of his eye, he is not freed as a result of the injury.

    רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יְחִידִי נִכְנַס יְחִידִי יֵצֵא. מַאי יְחִידִי יֵצֵא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים – רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית, אֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים – אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית.

    The Gemara discusses the second opinion in the baraita . Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If he enters alone, he shall leave alone. The Gemara asks: What is the meaning of: He shall leave alone? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that this is what Rabbi Eliezer ben Ya’akov is saying: If the Hebrew slave has a wife and children when he is purchased, his master may provide him with a Canaanite maidservant. But if he did not have a wife and children, i.e., he enters alone, his master may not provide him with a Canaanite maidservant.

    תָּנוּ רַבָּנַן: נִמְכַּר בְּמָנֶה, וְהִשְׁבִּיחַ וְעָמַד עַל מָאתַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין לוֹ, אֶלָּא מָנֶה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״.

    § The Sages taught: With regard to a slave who was sold for one hundred dinars and increased in value during his term, and his value stood at two hundred dinars, from where is it derived that if he wishes to redeem himself one assesses him, for the payment of the remainder of his service, based only on the calculation of one hundred dinars, his value when originally purchased? As it is stated: “Out of the money that he was bought for” (Leviticus 25:51).

    נִמְכַּר בְּמָאתַיִם וְהִכְסִיף וְעָמַד עַל מָנֶה, מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין לוֹ אֶלָּא מָנֶה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּפִי שָׁנָיו״.

    If he was sold for two hundred dinars and decreased in value and stood at one hundred dinars, from where is it derived that when he is redeemed one assesses him based only on the calculation of one hundred dinars? The verse states: “According to his years he shall give back the price of his redemption” (Leviticus 25:52), meaning that he pays in accordance with the value of his remaining years of service.

    אֵין לִי אֶלָּא עֶבֶד הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי, הוֹאִיל וְנִגְאָל בִּקְרוֹבִים – יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה.

    I have derived this halakha only in the case of a slave sold to a gentile, since the Torah is lenient with regard to his redemption, as he may be redeemed even by relatives who pay his money and free him. Consequently, in this case the owner is at a disadvantage, and regardless of whether his value increased or decreased the slave always pays the lower amount.

    נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מְנָלַן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂכִיר״ ״שָׂכִיר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה.

    In a case where the slave was sold to a Jew, from where do we derive that this halakha also applies to him? The verse states with regard to a Hebrew slave sold to a Jew: “As a hired worker and as a settler he shall be with you” (Leviticus 25:40), and it states with regard to one sold to a gentile: “As a hired worker year by year he shall be with him” (Leviticus 25:53), for a verbal analogy. This verbal analogy teaches that the same halakha applies to one sold to a gentile as to one sold to a Jew.

    אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵינִי כְּבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְאַבָּיֵי: מִכְּדִי הָנֵי קְרָאֵי אִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְקוּלָּא וְאִיכָּא לְמִידְרְשִׁינְהוּ לְחוּמְרָא. מַאי חָזֵית (דְּדַרְשִׁינְהוּ) [לְמִידְרְשִׁינְהוּ] לְקוּלָּא? נִידְרְשִׁינְהוּ לְחוּמְרָא!

    When he was in a good mood, Abaye once said: Behold I am like the intellectually sharp ben Azzai, who would regularly expound on the Torah in the markets of Tiberias. I too am ready to answer any question put to me. One of the Sages said to Abaye: After all, with regard to those verses: “Out of the money that he was bought for” and “according to his years,” one could expound them leniently, and assess the cost of redemption at the lower amount. And one could, in equal measure, expound them stringently, i.e., one could say that if a slave was worth more when he was purchased, he pays according to “the money that he was bought for,” and if he increased in value he must pay “according to his years,” i.e., by his present worth. What did you see to cause you to decide to expound them leniently? Let us expound them stringently.

    לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִדְּאַקֵּיל רַחֲמָנָא לְגַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בַּמַּאֲכָל וְעִמְּךָ בַּמִּשְׁתֶּה,

    Abaye answered: It cannot enter your mind to expound the verses stringently, as indicated from the fact that the Merciful One is lenient with regard to a slave and is concerned about his well-being. As it is taught in a baraita : The verse states concerning a Hebrew slave: “Because he fares well with you” (Deuteronomy 15:16), which teaches that the slave should be with you, i.e., treated as your equal, in food, meaning that his food must be of the same quality as yours, and with you in drink.

    שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִיבָּר, אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ, אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִים וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ.

    The baraita continues: This means that there shall not be a situation in which you eat fine bread and he eats inferior bread [ kibbar ], bread from coarse flour mixed with bran, which is low quality. There shall not be a situation in which you drink aged wine and he drinks inferior new wine. There shall not be a situation in which you sleep comfortably on bedding made from soft sheets and he sleeps on straw. From here the Sages stated: Anyone who acquires a Hebrew slave is considered like one who acquires a master for himself, because he must be careful that the slave’s living conditions are equal to his own.

    וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיצְטַעַר לֵיהּ, הָא לְעִנְיַן פִּדְיוֹן נַחְמִיר עֲלֵיהּ. מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית:

    That Sage asked Abaye: But one can say that this leniency in the case of a Hebrew slave applies only to the matter of eating and drinking, so as not to cause him suffering. But with regard to the matter of redemption, perhaps one should be stringent with him. The reason to be stringent is based on a statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina. As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: Come and see how harsh is the violation of even a hint of the Sabbatical Year, i.e., how great are the punishments not just for working the land, but also for treating lightly the sanctity of Sabbatical-Year produce.

    אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״ – דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד.

    If a person has commercial dealings with Sabbatical- Year produce, which is prohibited, ultimately he will become so poor that he will have to sell his movable property, as it is stated: “In this Jubilee Year you shall return every man to his land” (Leviticus 25:13), and juxtaposed to it is the verse: “And if you sell any item to your neighbor or buy from your neighbor’s hand” (Leviticus 25:14), which is referring to an item acquired by passing it from hand to hand. This teaches that if one sins with regard to the Jubilee Year or the Sabbatical Year, which have many identical halakhot , he will eventually have to sell his movable property.

    לֹא הִרְגִּישׁ – לְסוֹף מוֹכֵר אֶת שְׂדוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ״. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה״.

    If one does not sense that he is being punished and does not repent, ultimately he will have to sell his fields, as it is stated in an adjacent verse: “If your brother grows poor and sells of his ancestral land” (Leviticus 25:25). If no move toward repentance comes to his hand, he will have to sell his house, as it is stated: “And if a man sells a dwelling-house in a walled city” (Leviticus 25:29).

    מַאי שְׁנָא הָתָם דְּאָמַר ״לֹא הִרְגִּישׁ״ וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּאָמַר ״לֹא בָּאת לְיָדוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ – הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא, נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר.

    The Gemara asks: What is different there, in the first sentence, in which the tanna says: He does not sense, and what is different here, in the continuation, in which he says: If no move toward repentance comes to his hand? The Gemara answers that this is in accordance with a statement of Rav Huna. As Rav Huna says: Once a person commits a transgression and repeats it, it is permitted to him. The Gemara is surprised at this: Can it enter your mind that it is permitted to him merely because he has sinned twice? Rather, say that it becomes to him as though it is permitted. Therefore, when he violates a prohibition a second time, the baraita takes for granted that he does not sense that he is performing a sin, and employs a different terminology.

    לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, וְאַף עַל גַּב דְּבִתּוֹ לָא כְּתִיבָא בְּהַאי עִנְיָנָא, הָא קָא מַשְׁמַע לַן: נִיזַבֵּין אִינָשׁ בְּרַתֵּיה וְלָא נֵיזִיף בְּרִיבִּיתָא. מַאי טַעְמָא – בְּרַתֵּיה מְגָרְעָא וְנָפְקָא וְהָא מוֹסְפָא וְאָזְלָא.

    The Gemara resumes its citation of the baraita : If no move toward repentance comes to his hand, his poverty will increase until he sells his daughter, as it is stated: “And when a man sells his daughter as a maidservant” (Exodus 21:7). The Gemara comments: And even though “his daughter” is not written with regard to that matter in Leviticus 25 but in Exodus, nevertheless, it teaches us this principle: A person will sell his daughter rather than borrow with interest . What is the reason for this? His daughter can occasionally deduct money from her debt and use it to leave her master, but this interest continuously increases.

    לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁלֹּוֶה בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ וְגוֹ׳״. לֹא בָּאת לְיָדוֹ עַד שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וְנִמְכַּר לָךְ״.

    The baraita continues its exposition of the verses in Leviticus: If no move toward repentance comes to his hand, he will eventually need to borrow with interest, as it is stated: “And if your brother grows poor and his means fails with you” (Leviticus 25:35), and juxtaposed to it is the verse: “Take no usury or interest from him” (Leviticus 25:36). If no move toward repentance comes to his hand, he will eventually need to sell himself, as it is stated: “And if your brother grows poor with you and sells himself to you” (Leviticus 25:39).

    לֹא לְךָ אֶלָּא לְגֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְגֵר״, וְלֹא לְגֵר צֶדֶק אֶלָּא לְגֵר תּוֹשָׁב שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֵּר תּוֹשָׁב״. ״מִשְׁפַּחַת גֵּר״ – זֶה נׇכְרִי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״לְעֵקֶר״

    The baraita further states: Not only will he be sold to you, a born Jew, but he will even be sold to a stranger, as it is stated: “And sells himself to a stranger [ ger ]” (Leviticus 25:47). And this sale to a ger is not referring to a sale to a righteous convert [ ger tzedek ], but even to a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ ger toshav ], as it is stated: “And sells himself to a stranger who is a settler [ ger toshav ]” (Leviticus 25:47). With regard to the continuation of the verse, “or to an offshoot of a stranger’s family,” the Gemara expounds: “A stranger’s family”; this is a gentile, i.e., he will reach a state where he has no choice but to sell himself to a gentile. When it says: “To an offshoot of a stranger’s family,”