Talmud Builders

    Commentary page

    Kiddushin 17a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Kiddushin 17a

    Kiddushin 17a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 467 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    (יכול אפילו חלה בתוך שש יהא חייב להשלים ימי חליו:)

    (ת"ל ובשביעית יצא ואפילו לא עבד שש שלימים:)

    ופגע בו יובל אחרי כן למחרת:

    בעושה מעשה מחט בחליו שהוא מעשה קל קתני לעיל כל שש אינו חייב להשלים דהא עבד ליה מלאכה:

    מעשה מחט תופר:

    חלה ד' נעשה כו' דהכי קתני כי חלה שלש אינו משלים חלה יותר מכאן כחלה כל שש והוא חייב להשלים:

    מכל מין ומין מצאנך ומגרנך ומיקבך שוה ה' סלעים מכל אחד שהן ט"ו סלעים ולקמיה פריך מנינא אתא לאשמועינן:

    כשלשים של עבד נזק שור מועד שהרג את העבד ולקמיה יליף טעמא:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Kiddushin 17a · Sefaria

    Tosafot

    חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן כמו ע"ע דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין וקשה דבפרק השוכר את האומנין (ב"מ דף עז.) קאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ופריך והתנן השוכר את הפועל ושמע שמת לו מת או שאחזתו חמה יכול לחזור בו טעמא דמת לו מת שאנוס הוא הא לאו הכי אינו יכול לחזור בו והשתא אי היכא דאניס נוטל שכירותו משלם מאי פריך לרב דילמא היכא דמת לו מת דאניס הוא נוטל שכירות משלם ורב איירי בדלא אניס ואינו נוטל אלא מה שהרויח אלא ע"כ אף כי נמי הוי אנוס אינו נוטל אלא מה שהרויח ואי לא אניס ידו על התחתונה דבעה"ב שוכר עליו אם באתה חבילתו לידו או מטעהו כדאמר (שם עה:) גבי השוכר את הפועל להעלות פשתנו מן המשרה והשתא פריך שפיר לרב וא"כ מלמדי תינוקות נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לע"ע דעבד עברי גופו קנוי לאדונו הילכך חלה שלש אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח ועוד נראה לחלק בין מלמד לע"ע דעבד היכא דחלה ג' ועבד ג' היינו טעמא דאינו חייב להשלים משום דכתיב בספר (ישעיהו ט״ז:י״ד) מקצה שלש שנים כשני שכיר אם כן מצינו דשנים דשכיר הן שלש שנים והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים והילכך היכא דעבד שלש דהיינו שני שכיר אמר דאינו חייב להשלים ויטול שכרו כיון דעבדו ג' שנים דהיינו שני שכיר:

    ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה וא"ת בעולת ראיה גופה מנא לן דבכל שהוא נילף מבכור ותהא ה' סלעים וי"ל דשמא הלכה למשה מסיני הוא דבכל שהוא דהא למ"ד בפ"ק דחגיגה (דף ז.) דעולת ראיה שתי כסף דבר תורה אמרו בירושלמי פ"ק דמסכת פאה דהוי הלכה למשה מסיני:

    חדא דתפשתה מרובה לא תפשתה תימה כיון דכתיב אשר ברכך הוה לן למילף מן המרובה כדאמר לעיל דפריך ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה ומשני אמר קרא אשר ברכך וי"ל דלא דמי דלעיל לא כתב אלא חד ריקם אבכור ועולת ראיה אית לן למילף מן המרובה משום אשר ברכך אבל הכא חד נתינה כתיב גבי עבד וחד גבי ערכין ואין לומר דאשר ברכך קאי אמרובה דהיינו ערכין אם סברא ללמד מעבד משום דתפשת מועט תפשת ותדע דהא כי יליף מערכין מהני אשר ברכך לאפוקי דלא נילף מפחות שבערכין כדפריך בסמוך ונילף מפחות שבערכין ומשני אמר קרא אשר ברכך:

    Tosafot on Kiddushin 17a · Sefaria

    Rashba

    יכול אפילו חלה וכו' ירושלמי (ה"ב) ומה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה, אחר שריבה הכתוב מיעט מוציא אני את זה שהוא ברשותו, ומרבה אני את זה שאינו ברשותו.

    הא קא משמע לן מיבצר הוא דלא ליבצר ליה מהאי מנינא הא בציר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה. ומדקאמר לית לן בה, משמע דאפילו לכתחלה נמי מטפי ליה מחד ומבצר ליה מאידך. ואיכא דקשיא ליה אכתי למה ליה למימר חמש מכל מין ומין לימא כמה הוא נותן לו ט"ו סלעים. יש לומר דאגב אורחיה קא משמע לן טעמא דמלתא, משום דילפינן לה מחמש סלעים דבכור.

    ונילף נתינה נתינה מערכין וכו' דתפשת מועט תפשת וכו' ואיכא למידק אדרבה תפשת מרובה תפשת, מדאמר קרא (דברים טו, יד) אבר ברכך ה' תתן לו כדאמרינן לעיל. ויש לומר דלעיל דבעינן למילף מעולת ראיה דכל דהוא הוא, דאיכא למימר הכי דלא כתב רחמנא אשר ברכך משום שיעור של עולת ראיה, אבל בנתינת שלשים איכא כדי ברכה. ועוד יש לומר דכיון דנתינה דגבי ערכין לא בחמשים בלחוד היא, דהא איכא חמש, וכיון שכן, ליכא למימר לא נילף מנתינה דעבד, אלא נילף מנתינה דערכין ולא מפחות שבערכין אלא מערך גדול שבכולן, והיינו דלקמן דילפינן מנתינה דערכין בלבד אמרינן דמגדול שבכולן הוה לן למילף משום אשר ברכך.

    מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה הקשו בתוס' למה לי הני פרטי, מאשר ברכך לא משמע אלא דבר שישנו בכלל ברכה. ויש לומר דאתתן לו דכתב בסיפיה דקרא סמוך, דמשמע כל דבר, משום הכי צריך למעוטי מצאן גרן ויקב. ואם תאמר אשר ברכך תתן לו נעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי. יש לומר דכלל ופרט וכלל הוא הענק תעניק לו כלל מצאנך פרט אשר ברכך חזר וכלל, ומשום הכי דרשינן כעין הפרט מה הפרט דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה. ואהנו הנך פרטי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות, ואע"ג דאיתנהו קצת בכלל ברכה, ואי לאו הני פרטי לא הוה ממעטינן להו, כיון דאיתנהו בכלל ברכה קצת. ובמקצת נוסחאות יש למר לאתויי כספים ולמר לאתויי פרדות, דאי לאו יקב הוה ממעטינן תרוייהו מצאן וגרן, והשתא דכתיב יקב הוי ליה כעין מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, למר כספים דוקא דמשבחן בעיסקא, ולמר פרדות דוקא דמשבחן בגופייהו.

    Rashba on Kiddushin 17a · Sefaria

    Ritva

    אמר רב ששת בעושה מעשה מחט פי' הא דקתני אפי' חלה כל שש אינו חייב להשלים שלא היה בטל בחליו לגמרי והיה עושה מעשה מחט מכלל דאידך מתניתא מיירי בשאינו עושה כלום ואפ"ה קתני רישא דחלה שלש אינו חייב להשלים ואע"ג דאמרינן בפרק השוכר את האומנים דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטילת חוליו לעצמו לא דמי פועל לעבד עברי דאלו פועל או קבלן השכירו ב"ה למלאכה זו על דבר ידוע נוטל שכרו וכיון שלא עשאו אע"פ שחלה או נאנס אין לו אלא שכרו מה שעשה לפי חשבון אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון אלא דכי חלה יותר משלש הוי אומדן דעתא דמוכח דלאו להכי נחת למזבין וכדי שלא יפסיד הלה לגמרי ממונו חייב זה להשלים ולכך פטרוה לגמרי אפי' חלה כל שש כשלא נתבטל לגמרי והיה עושה לו מעשה מחט וזה נכון וברור כנ"ל:

    ה"ק ארבעה נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים מסתבר לי דכיון שבא להשלים משלים הכל ואפילו שלש שנים ראשונות שכך הם כל מרות חכמים כדאמרי' אם בא לנפות מנפה את כולו והכי משמע משמעתא דפ' בית כור בההיא דתנן לא את המותר הוא מחזיר אלא הרבעי' כלם:

    ת"ר כמה מעניקין לו כו' עד הא קמל"ן מיבצר הוא דלא ליבצר מחמש עשרה הא בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה פי' האי לישנא משמע דאפי' מצי למבצר מחד מינא ולטפויי באידך וכיון דכן תמיהא מילתא (לכתחלה) למה ליה למיתני חמש סלעים מכל מין ומין ליתני חמש עשרה ותו לא איכא למימר דמשום דעיקר דרשא נפקא לן מריקם דפדיון הבן ושדי ריקם אצאן ושדי ריקם אגורן ושדי ריקם איקב נקט חמש סלעים מכל מין ומין לאשמועינן האי דרשא א"נ לאשמועינן דדוקא למבצר אחד מינא ולטפויי מאידך מינא הוי רשותא בידיה אבל למיתן ליה כלהו מאידך מינא ולא ליתן ליה מחד מינא כלל לאו כל כמיניה דמחייב לקיומי פשטי' דקרא ואפי' לר"מ:

    ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה פי' דעולת ראיה כל שהוא כדתנן בריש מסכת פיאה אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורי' והראיון והא דלא גמרינן מפדיון הבן למהוי ה' סלעים בירוש' דפאה פרישו דהלכתא גמירי לה שאין לה שיעור:

    ואימא בפחות שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב פי' דמשמע מתנה חשובה וכיון דאפיקתיה מפחות שבערכין אוקמיה אגדול שבערכין:

    והא דאמרינן רבי שמעון מיכה מיכה גמר מסתבר לי דרבי יהודה נמי גמר ליה נהאי מיכה מיכה בעלמא דהא קי"ל הכא כרבי יהודה והתם בפרק המקבל קי"ל שמסדרינן לב"ח כשם שמסדרין לערכין וגמרינן לה מיכה מיכה מערכין כדאיתא התם בהדיא אלא דהכא גמיר רבי יהודה דלא דיינינן מיכה מיכה אלא נתינה נתינה ודכותה בתלמודא:

    בשלמא לר"מ היינו דכתיב צאן גורן ויקב פי' דמשום דהוו תלתא פרטי ושדינן ריקם אכל חד מנייהו גמרינן דהוה ט"ו סלעים ואלו בצר חד פרטי בצרי ה' סלעים אלא לרבי יהודה ורבי שמעון דגמרי נתינה נתינה ולא נפיק סכום הענק מפרטי האי צאן גורן ויקב למה לי תמיהא לי מלתא מאי קושיא דהא איצטריכו לפשטיהו למיחן ליה לכל חד מנייהו ואי לית ליה מהאי דליתן ליה מאידך ואלו לא כתיב אלא חד פרטי או תרי פרטי לא יהיב ליה אלא מנייהו היכא דאית ליה מנייהו ואי לית ליה מנייהו לא יהיב ליה לאידך. ואיכא למימר דמשמע לן דלכוליה עלמא צאן גורן ויקב לאו דוקא אלא הוא הדין כל דכותיהו דהא אית לן כלל ופרט וכל הענק תעניק כלל צאן גורן ויקב פרט אשר ברכך חזר וכלל והיינו מאי דדרשינן בהאי מתניתא דתניא יכול לא יהיו מעניקין כו' עד מה גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה כל אף שישנו בכלל ברכה לומר דאתי לן בכלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה ולהכי פרכינן השתא דאלו למידן בכלל ופרט וכלל בחד פרטא או בתרי פרטי סגי למ"ל תלת פרטי ואסקינן אגב שקלא וטריא דאיצטריכו גורן וצאן למידן מעין הפרט כל שהוא כלל ברכה בין גדולי קרקע בין ב"ח ואצטריך יקב למדרש מייתורא לר' אליעזר פרדות ולרבי יהודה כספים שאלו ודאי יצאו מן הכלל דלא חשיבי בכלל ברכה ולא אתיא מדין כלל ופרט וכלל אתא יקב ורבינהו דהני נמי הוה בכלל ברכה דפרדות הא משבחי בגופייהו וכספים הא עבדי בהו עיסקא הלכך בשלשים סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו מדברים שהן בכלל ברכה ואפי' מכספים ופרדות והשתא להאי פי' שפיר גרסינן למר לאיתויי כספים ולמר לאיתוי פרדות ודכותה דהא איכא בפרק מרובה דב"ק. ורש"י ז"ל גריס הכי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות ומה שכתבנו נכון לע"ד. א"כ מה ת"ל הענק תעניק לו דברה תורה כלשון בני אדם והתם בפרק אלו מציאות אשכחן כמה לשונות כפולים דדרשינן כפילא ולא אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם ולא משמע דפליג בהו רבי אליעזר בן עזריה דלית ליה קראי אחריני לאיתויינהו מנייהו ויש לנו לומר כמו שכתבו התוספות דמודה ראב"ע דהיכא דאיכא למדרש כפילא דלישנא דרשינן ולא אמרינן דברה כו' והכא ס"ל דליכא למידרש משום דגמיר דדברים כפשטן ומש"ה קאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכן יש לומר בההיא דיבמות דוק ותשכח. ובפרק אלו מציאות כתבתי מזה בס"ד:

    שדה אחוזה נמי מהאי פירכא נפקא ליה לתני כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. ואיכא דקשיא ליה דבר משדה אחוזה נמי איכא תרתי שכן קם תחת אביו ליעודה ולירושה ולאו קושיא היא דירושה נמי מהאי פירכא נפקא לן כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכדמוכח בהדיא בפרק יש נוחלין.:

    Ritva on Kiddushin 17a · Sefaria

    Meiri

    חלה העבד ונתבטל ממלאכתו מצד חליו אם חולי כבד עד שנתבטל מכל מלאכה כל שחלה שלש לבד שהוא חצי זמנו אינו משלים הואיל וימי עבודתו עולין כימי בטולו אבל אם חלה יותר משלש משלים כל ימי החולי אף עקר השלש ואין אומרין כבר נמחלו השלש אלא משלימן והדבר דומה לשתות של אונאה שמחזיר אף הפחות מן השתות ואין אומרין כבר נמחל ויש חולקין בזו לומר שאינו משלים אלא היתר מן השלש ואם לא חלה חולי כבד עד שיתבטל מכל מלאכה אלא שעשה מלאכה קלה כגון מעשה מחט וכיוצא בו אפילו חלה כל שש אינו משלים וכל הראוי להשלים אם פגע בו יובל אינו משלים על הדרך שביארנו בברח:

    ברח וחלה בבריחתו דנין אותו אחר הברחה ומשלים ולא סוף דבר שברח תחלה שהאדון יכול לומר לו אלו היית כאן לא נחלית אלא אף בחלה תחלה שאף בזו האדון אומר לו אלו היית אצלי נתרפאת מהר וכן היא שנויה בהדיא בתלמוד המערב ולשונם בזה ברח ואחר כך חלה משלים דאמר ליה אלו היית גבאי לא איבאישת חלה ואחר כך ברח משלים דאמר ליה אלו הוית גבאי אינשמת בפריע לא היה זמן עבודתו אלא ארבעה שנים סמוך ליובל וחלה שתי שנים יראה לכאורה שאינו חייב להשלים שהרי ימי עבודתו עולין לשיעור ימי בטולו ומכל מקום יש אומרים שכל שלא עבד שלש משלים וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאוה מדכתיב כשכיר כתושב יהיה עמך וסתם שכירות שלש שנים:

    כבר ביארנו שמצות עשה להעניק עבד עברי ואף אמה העבריה שמכרה אביה בכלל זה שנאמר ואף לאמתך תעשה כן ואי אפשר לומר על הרציעה שאין אמה נרצעת אם כן מה תלמוד לומר תעשה כן להענק ומפני שאין בית דין מוכרין אותה בגניבתה הוצרך ללמד שביציאתה מאדון במכירת אביה מעניק לה:

    ובמה מעניקין בדברים שמתברכין מחמת עצמן כמו שהוזכר בתורה מצאנך מגרנך ומיקבך והדומים לאלו אבל כספים שאין מתברכין מחמת עצמן אלא דרך סחורה והתעסקות וכן הבגדים אינו חייב ליתן לו מהם:

    וכמה שעור הענק לעין בינונית שיעור שלשים סלעים כשעור שלשים של עבד ואינו טעון ליתן לו מכל מין ומין אלא אם רצה ממין אחד אם רצה ממינים הרבה כל שיעשה בין הכל שלשים סלע יצא ידי חובה ולא סוף דבר שמצוה בכך כשנתברך הבית בגללו אלא אפילו לא נתברך הבית בגללו אם כן למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה תן לו ר"ל שאם נתברך הרבה בגללו יש לו להשגיח על כך:

    ולענין ביאור סוגיא זה שאמרו בשלמא לר' מאיר הינו דכתוב צאן גרן ויקב כך פירושו הואיל והוא למד גזרה שוה מחמש סלעים של בכור אלו לא כתב שלשה מינין לא היה שיעור הענק אלא חמש סלעים ועכשו שכתב שלשה מינין נעשה שיעור הענק ט"ו סלעים אלא לר' יהודה ור' שמעון הואיל ועקר הגזרה שוה משלשים לר' יהודה ומחמשים לר' שמעון מה הוצרך הכתוב להזכיר שלשה מינין הואיל ורשאי ליתן אפילו ממין אחד:

    Meiri on Kiddushin 17a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה יכול אפילו חלה בתוך שש כו' ת"ל ובשביעית יצא ואפילו לא עבד ' שש שלמים עכ"ל בפי' ישן כל זה אינו וכן נראה דהא המקשה גם המתרץ דמוקי לה בעושה מעשה מחט לקמן מפרש לה בחלה כל שש וק"ל:

    גמ' ואימא חמש סלעים מכולהו כו' דהכי משמע קרא דלא כתיב אלא חד ריקם אכולהו ולא שייך לשנויי הכא אמר קרא כאשר ברכך גו' והא דכתיב צאן גורן ויקב ולא סגי ליה בחדא וריקם קאי עליה משום דאימא דבהנהו ה' סלעים בעינן דוקא הנהו ג' מינין ולקמן דבעי לר"י ור"ש האי צאן גורן ויקב ל"ל ולא קאמר דאיצטריך דבעי דוקא הנהו ג' מינין דמכל מין ומין שלשים לר"י וחמשים לרבי שמעון ודאי דליכא למימר דוקא דהא נתינה כתיבה לבסוף ושדי ליה אכולהו ומכולהו דוקא שלשים לר"י וחמשים לר"ש נמי ליכא למימר דא"כ ה"ל לפרושי בברייתא דבעי שלשים לר"י וחמשים לר"ש דוקא מהנהו ג' מינין כדמפרש לה לר"מ וק"ל:

    תוס' בד"ה חלה שלש כו' שוכר עליו אם באתה חבילתו לידו כו' עכ"ל ובלא באתה חבילה בידו נמי מ"מ שכר חצי היום שביד בעה"ב ודאי דהפסיד דלא גרע מחבילה בידו כדאמרינן בהדיא התם וק"ל:

    בא"ד דשנים דשכיר הן ג' שנים והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר כו' עכ"ל ואין זה סותר דרשה דלעיל וכי ס"ד דע"ע עובד בין ביום ובין בלילה כו' מכאן שרבו מוסר לו שפחה כו' דה"נ ה"ק דלא היה לעובדו רק ביום של ששה שנים דהיינו ג' שנים שלמים דומיא דהכי אמרו לענין חזקה ג' שנים אבל עובדו גם בלילה דהיינו משנה שכר וגו' מכאן שרבו כו' ודו"ק:

    בד"ה חדא דתפשת כו' ותדע דהא כי יליף מערכין מהני כאשר ברכך וגו' כו' עכ"ל פסיקא להו הכא טפי לומר כן משום דחדא נתינה כתיבה בהו וחדא מילתא היא דכולה בערכין היא בין המרובה ובין המועט מה שאין כן גבי ריקם אע"ג דחד ריקם הוא מכל מקום תרתי מילי נינהו בכור וראיה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Kiddushin 17a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה אמה העבריה כו' תימא דלקמן כו' וי"ל דתרווייהו צריכי כו' עכ"ל. וקשיא לי דהא אכתי איכא נמי הקישא דעבריה לעברי דכתיב בהאי פרשה גופא דהענקה ונהי דאיצטריך לקמן הקישא דלנרצע אפשר דהיינו משום הא גופא דמהקישא דעברייה לעברי לא הוי ידעינן סימנין להענקה ואיצטריך הקישא יתירה או שנאמר דאי לאו דהקישה הכתוב לנרצע הוי ממעטינן אמה לגמרי מהענקה מדכתיב תעניק לו וה"א לו ולא לה דהא הקישא דעברייה לעברי איצטריך למילי טובא משא"כ לבתר דגלי הקישא דנרצע דשייך הענקה באמה דהא לא אתא הקישא אלא להכי א"כ דרשינן נמי הקישא דעברייה לעברי לענין הענקה וממילא ידעינן דאפילו יוצאה בסימנים יש לה הענקה ול"ל דמייתי הכא מוכי תשלחנו וליכא למימר דכיון דהקישא דעברייה לעברי לא משמע לן לענין הענקה דלא מייתר ואיצטריך הקישא דנרצע לאפוקי ממיעוטא דלו ולא לה א"כ לעולם דלא אתי האי הקישא לסימנים דליתנהו בנרצע דא"כ השתא נמי מוכי תשלחנו אמאי מרבינן סימנין דהא בלא"ה איצטריך וכי תשלחנו ליוצא ביובל אע"כ וכי תשלחנו קאי נמי אתרווייהו לבתר דגלי קרא דשייך בה הענקה א"כ הדרא קושיא לדוכתא נילף בהקישא דעברייה לעברי ולענ"ד היה אפשר ליישב דודאי אף לבתר דגלי קרא וילפינן סתם הענקה באמה העברייה לעברי אכתי לא ידעינן מיתת האדון דלא שייך בעברי מש"ה ילפינן נמי מהקישא דנרצע דיוצאה במיתת האדון נמי יש לה הענקה דומיא דנרצע ואכתי לא ידעינן סימנים להענקה דלא שייך אף בנרצע ואיצטריך למילף מוכי תשלחנו כן נ"ל אלא שאין זה במשמע לשון התוספות וצ"ע:

    גמרא יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא אפשר דהוצרך לאתויי הכא משום דלא פסיקא ליה להקשות מרישא דברייתא דבורח השלמה בעי דהא מצינן למימר דהתם איירי שברח מיד תוך שלשה מחוייב להשלים אבל כשעבד ד' שנים וברח אין משלים מה"ט דמייתי התוס' דשני שכיר ג' שנים ואיצטריך למעוטי מהענקה מש"ה מייתי ההיא דיכול אפילו חלה כו' דמשמע דמחלק בין חלה לבורח וע"כ היינו לענין אחר ג' דאי תוך שלשה בחלה נמי משלים היכא שאינו עושה מעשה מחט ובורח אינו עושה מעשה מחט אע"כ דבורח אפילו עד סוף שש מחוייב להשלים ועי"ל דנהי דבחלה מפלגינן בין תוך שלשה לאחר ג' היינו משום דמסברא היה לנו לומר דאינו משלים דנסתחפה שדהו של אדון אלא משום דקרי' רחמנא שכיר מחוייב להשלים שלש שנים כמו שכיר כמ"ש התוס' דבשכיר לא שייך לומר נסתחפה שדהו אבל בעושה מעשה מחט ילפינן דאפי' חלה כל ששיצא מדכתיב ובשביעית יצא משא"כ בבורח ודאי מסברא פשיטא דחייב להשלים אע"כ דאיצטריך דלא תימא כיון שאין גופו קנוי אלא לשיעבוד הו"ל כמזיק שעבודו של חבירו קמל"ן דחייב וא"כ כיון דגלי קרא האי סברא מה לי תוך ג' או לאחר ג' כן נ"ל:

    רש"י בד"ה יכול אפילו חלה בתוך שש יהא חייב כו' כל המפרשים נדחקו בפירושו והגיהו ולענ"ד נראה דמה שכתב רש"י תוך שש לא בא למעט כל שש דהא איירי ביה בהדיא בגמ' אלא לפרש פשט לשון הברייתא בא לפרש כדרכו משום דריהטא דלישנא דקאמר יכול אפילו חלה משמע לכאורה דאדלעיל מיניה קאי דקתני בורח מחוייב להשלים לאחר שש וע"ז משמע דקאמר יכול אפילו חלה ואיכא למיטעי דאיירי בחלה תוך ימי ההשלמה לכך פרש"י דיכול אפילו חלה איירי תוך שש ולאו אבורח קאי ומה שפרש"י עוד ת"ל ובשביעית יצא ואפילו לא עבד שש שנים שלימות אע"ג דבחלה כל שש איירי מ"מ כיון דבעושה מעשה מחט מוקמינן לה הרי שעשה בהם מלאכה אלא דמסתמא סתם חלה אינו עושה אפילו מעשה מחט ימים שלימים אלא לפרקים כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל:

    תוספות בד"ה חלה שלש כו' יש שהיו רוצין לומר שאותן שכירים מלמדי תינוקות כו' עד סוף הדיבור. ויש לי לדקדק למאי דלא משמע להו מעיקרא ילפותא משני שכיר והוי סברי דלעולם הדין כן א"כ מ"ט מפלגינן בחלה חצי הזמן או יותר מחציו והיכא רמיזא ומה סברא יש בזה ול"ל דחציו לאו דוקא אלא לעולם כל שעובד יותר מחציו אמרינן רובו ככולו שאין סברא לומר כן דהא קי"ל לא אזלינן בממונא בתר רובא וכ"ש הכא שהתנה בפירוש זמן ידוע וכל תנאי שבממון קיים אלא שאם באנו לומר דחלה אינו משלים משום דנסתחפה שדהו של האדון וה"ה לשוכר א"כ באנוס בכל הזמן נמי והנראה דודאי לעולם אנו צריכין לומר דטעמא דשלש היינו משום דאשכחן בע"ע דקרייה רחמנא שכיר והיינו משום שלעולם צריך לעבוד מיהא כשני שכיר שהם ג' שנים וכן נראה להדיא מל' הרמב"ם ז"ל דמייתי קרא כשכיר כתושב יהיה עמך. ואפשר דמה"ט כתיב ארבעה שנים דהיינו כתושב וכשכיר. ולפ"ז מעיקוא הוי סברי התוס' דמכאן אנו למידין לכל התורה דכל היכא שעבד חצי הזמן שקבע ונאנס אינו משל' כדגלי רחמנא בעבד אלא משום דקשיא להו מסוגיי' דהאומנין ע"כ צריכין לחלק דוקא בע"ע דגופו קנוי משא"כ בשאר שכירים או משום דבע"ע גזירת הכתוב הוא כיון שעבד מיהו בשני שכיר דיו שאם נאנס אינו משלים זה מה שנלע"ד בכוונת' אף שאינו מבואר להדיא אלא משום שלא מצאתי שום סברא לחלק בין חציו ויותר מחציו ודו"ק:

    גמרא מ"ט דר"מ יליף ריקם ריקם מבכור ואע"ג דפשטא דקרא לא קאי ריקם אבכור אלא אראי' לחוד וליכא למימר משום דרשה פשיטא להו דריקם נמי אבכור דהא לקושטא דמילתא לאינך תנאי לא איצטריך ריקם כלל לענין בכור דהא בהדיא כתיב ביה ה' סלעים וריקם בבכור ל"ל מיהו לר"מ אפשר לומר דכיון דכתיב ריקם בהענקה למידרש ג"ש מריקם דהכא ולמיגמר מעולת ראיה א"א דהא כתיב כאשר ברכך ועולת ראיה הוא השיעור הפחות שבכולם אע"כ דריקם דקרא דראיה קאי אבכור מיהו להנך תנאי דאיצטריך ריקם בבכור משום דרשה דמייתינן בבכורות דף נ' לענין שהיורשים חייבים לשלם דמי הפדיון משמע שם דגמר לה מעולת ראיה מדכתיב ריקם אתרווייהו ע"ש:

    רש"י בד"ה ונילף מעולת ראיה דליתא אלא שתי כסף עכ"ל ואע"ג דבריש חגיגה אמרינן דמן התורה אין לה שיעור כלל אלא שתי כסף מדרבנן מ"מ א"ש פרש"י דאף למאי דבעי ר' יוחנן מעיקרא למימר התם בחגיגה דשתי כסף מדאורייתא ועוד נ"ל דפרש"י מוכרח דלמאי דבעי ר' יוחנן למימר מקשה דאי למסקנא דמן התורה אין לה שיעור כלל א"כ מאי פריך ונילף מעולת ראיה דא"כ ג"ש דריקם בהענקה ל"ל דבלא"ה נאמר אין לה שיעור מדלא נתנה התורה שיעור וליכא למימר דאיצטריך לאפוקי מדרשא דר' יהודא ור"ש דהא ע"כ ר"מ לא גמיר להני ג"ש דנתינה נתינה ומיכה מיכה ואף אם נאמר דר"מ נמי גמיר הנך ג"ש למילי אחריתי ומש"ה איצטריך ריקם דסגי בכל שהו דאכתי קשה דהא לר"מ איצטריך צאן גורן ויקב למנינא בעלמא ואי מיבצר מהני וטפי אהני לית לן בה וכתיב נמי ריקם מעיקרא להכי דלא תימא האי שיעורא דרחמנא אכולהו קאי קמל"ן דשיעורא על חד תלת ואי ס"ד דסגי בכל שהו תלתא דכל שהו מאי הוי אע"כ דהקושיא היא למאי דבעי ר' יוחנן למימר מעיקרא וא"כ תקשי ליה מדר"מ דהכא וכה"ג מצינן הרבה בש"ס ונראה דהתוס' נמי הכי מפרשי בשמעתין מדלא מייתו פרש"י כדרכם בשאר דוכתי אלא דקשיא להו לפי האמת בעולת ראיה:

    תוספות בד"ה ונילף ריקם וא"ת בעולת ראיה גופא מנ"ל כו' נילף מבכור ותהא ה' סלעים עכ"ל. ולא ידעתי מהיכא פסיקא להו למילף מבכור לעולת ראיה הא לית בהו ג"ש אלא דלר"מ לפי המסקנא מדאייתר ריקם דהענקה ע"כ מוקמינן לריקם דעולת ראיה אבכור דריקם אתרווייהו קאי כל חד כשיעור הקצוב כדפרישית אבל ג"ש ליכא שיהא השיעור שוה ואפשר דמשמע להו לתוס' מסוגיי' דבכורות שהבאתי דעולת ראיה ובכורות הוי היקש או כדאמרינן התם יליף ריקם ריקם משמע דהו"ל כמו ג"ש או כמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ע"ש:

    Penei Yehoshua on Kiddushin 17a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' בעושה מעשה מחט עיין ב"ק דף פו ע"א תד"ה שבת גדולה:

    Gilyon HaShas on Kiddushin 17a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Kiddushin, daf 17, Amud Aleph, about 467 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “יָכוֹל אֲפִילּוּ חָלָה? – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַשְּׁבִעִת…”

    2. Segment 228 words

      Opens “אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן…”

    3. Segment 335 words

      Opens “אָמַר מָר: יָכוֹל אֲפִילּוּ חָלָה – תַּלְמוּד…”

    4. Segment 443 words

      Opens “הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: חָלָה שָׁלֹשׁ…”

    5. Segment 530 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה מַעֲנִיקִים לוֹ? חָמֵשׁ סְלָעִים…”

    6. Segment 644 words

      Opens “אָמַר מָר: חָמֵשׁ סְלָעִים מִכׇּל מִין וָמִין,…”

    7. Segment 717 words

      Opens “מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? יָלֵיף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״…”

    8. Segment 820 words

      Opens “וְאֵימָא, חָמֵשׁ סְלָעִים מִכּוּלְּהוּ! אִי כְּתִיב ״רֵיקָם״…”

    9. Segment 911 words

      Opens “וְנֵילַף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״ מֵעוֹלַת רְאִיָּה! אָמַר קְרָא:…”

    10. Segment 1022 words

      Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים כִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד.…”

    11. Segment 1111 words

      Opens “וְנֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֲרָכִין, מָה לְהַלָּן חֲמִשִּׁים…”

    12. Segment 1214 words

      Opens “חֲדָא, דְּתָפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּה, תָּפַשְׂתָּה מוּעָט…”

    13. Segment 1329 words

      Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים כַּחֲמִשִּׁים שֶׁבָּעֲרָכִין. מַאי…”

    14. Segment 1427 words

      Opens “וְנֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֶבֶד, מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים…”

    15. Segment 1519 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב צֹאן גּוֹרֶן…”

    16. Segment 1659 words

      Opens “הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל לֹא יְהוּ…”

    17. Segment 1713 words

      Opens “וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? פְּרָדוֹת מַשְׁבְּחָן בְּגוּפַיְיהוּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר…”

    18. Segment 1837 words

      Opens “וּצְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא צֹאן, הֲוָה אָמֵינָא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Eliezer ben Yaakov [II] · Second Generation of Tannaim

      A leading sage of the second generation of Tannaim and a student of Rabbi Akiva, Rabbi Eliezer ben Yaakov is known for…

      Source: Kiddushin 17a · Segment 16 — “…דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָצְאוּ…

    Original text

    יָכוֹל אֲפִילּוּ חָלָה? – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא״?

    One might have thought that even a slave who became sick and is unable to work must work additional time to compensate for the time missed. Therefore, the verse states: “And in the seventh he shall go out” (Exodus 21:2), which indicates that he leaves his master in any case, even if he has not worked the full six years.

    אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁבָּרַח וּפָגַע בּוֹ יוֹבֵל. מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאַפֵּיק לֵיהּ יוֹבֵל, ״שִׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ״ קָרֵינַן בֵּיהּ, וְלָא נִיקְנְסֵיהּ, וְנַעֲנֵיק לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

    Rav Sheshet said: With what are we dealing here? This concerns a case where he fled and the Jubilee Year arrived immediately afterward, and therefore he did not complete the six years of servitude. The novelty of this halakha is as follows. Lest you say: Since the Jubilee Year released him, he is considered sent away by you, the master, and therefore we should not penalize him but grant him the severance gift, the baraita teaches us that once he flees he forfeits his right to the severance gift.

    אָמַר מָר: יָכוֹל אֲפִילּוּ חָלָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא״. אֲפִילּוּ חָלָה כׇּל שֵׁשׁ? וְהָתַנְיָא: חָלָה שָׁלֹשׁ וְעָבַד שָׁלֹשׁ – אֵינוֹ חַיָּיב לְהַשְׁלִים, חָלָה כׇּל שֵׁשׁ – חַיָּיב לְהַשְׁלִים! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה מַחַט.

    The Master said above: One might have thought that even a slave who became sick and was unable to work must work additional time to compensate for the time missed. Therefore, the verse states: “And in the seventh he shall go out” (Exodus 21:2). The Gemara asks: Is he excused from working additional time even if he was sick for all six years? But isn’t it taught in a baraita : If he was sick for three years and served for three years, he is not obligated to complete the six years of actual labor, but if he was sick for all six years he is obligated to complete the six years of actual labor. Rav Sheshet said: This is referring to a case where he is unable to perform strenuous labor but can execute minor tasks, such as performing needlework or sewing clothes. Since he can perform work of some kind, this slave is not required to work additional time to compensate for the time missed, even if he was ill for all six years.

    הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: חָלָה שָׁלֹשׁ וְעָבַד שָׁלֹשׁ – אֵין חַיָּיב לְהַשְׁלִים. הָא אַרְבַּע – חַיָּיב לְהַשְׁלִים. אֵימָא סֵיפָא: חָלָה כׇּל שֵׁשׁ – חַיָּיב לְהַשְׁלִים. הָא אַרְבַּע – אֵין חַיָּיב לְהַשְׁלִים! הָכִי קָאָמַר: חָלָה אַרְבַּע, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁחָלָה כׇּל שֵׁשׁ וְחַיָּיב לְהַשְׁלִים.

    The Gemara comments: This matter itself is difficult, as the baraita is apparently self-contradictory. On the one hand, you said that if he was sick for three years and he served for the other three years he is not obligated to complete the six years of actual labor. This indicates that if he was ill for four years he is obligated to complete the six years of labor. On the other hand, say the last clause of the baraita : If he was sick for all six years he is obligated to complete the six years of actual labor. That indicates that if he was ill for four years he is not obligated to complete the six years of actual labor. The Gemara answers that this is what the baraita is saying: If he was sick for four years he becomes as one who was sick for all six years, and therefore he is required to complete the six years of actual labor.

    תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה מַעֲנִיקִים לוֹ? חָמֵשׁ סְלָעִים מִכׇּל מִין וָמִין, שֶׁהֵן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים, כִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים, כַּחֲמִשִּׁים שֶׁבָּעֲרָכִין.

    § The Sages taught: How much does one grant a freed slave as a severance gift? It is five sela in value of each and every type mentioned in this verse: “And you shall grant severance to him out of your flock, and out of your threshing floor, and out of your winepress” (Deuteronomy 15:14), which is a total of fifteen sela . This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: He is given thirty sela in total, like the thirty shekels of the fine that is paid for a slave (see Exodus 21:32). Rabbi Shimon says: The master gives him fifty shekels, like the sum of valuations, in which fifty shekels is the largest designated amount for a man (see Leviticus 27:3).

    אָמַר מָר: חָמֵשׁ סְלָעִים מִכׇּל מִין וָמִין, שֶׁהֵם חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי מֵאִיר, מִנְיָנָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מִיבְצָר הוּא דְּלָא (מְבַצַּר) [לִיבְצַר] לֵיהּ מֵהַאי מִנְיָנָא, וְאִי בָּצַר לֵיהּ מֵחַד מִינָא וְטָפֵי לֵיהּ מֵחַד מִינָא – לֵית לַן בַּהּ.

    The Master said above: The master gives five sela of each and every type, which is fifteen sela ; this is the statement of Rabbi Meir. The Gemara asks: And does Rabbi Meir come to teach us to count? His novelty certainly cannot be that three fives equal fifteen. The Gemara answers that Rabbi Meir teaches us this: The master may not give less than this total number, but if he gives him less of one type and more of one other type, we have no problem with it, and he has fulfilled the mitzva.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? יָלֵיף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״ מִבְּכוֹר. מָה לְהַלָּן חָמֵשׁ סְלָעִים – אַף כָּאן חָמֵשׁ סְלָעִים.

    The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Meir? The Gemara explains: He derives a verbal analogy from “empty” stated with regard to the severance gift: “You shall not send him away empty” (Deuteronomy 15:13), and “empty” stated with regard to a firstborn: “All the firstborn of your sons you shall redeem; and none shall appear before Me empty” (Exodus 34:20). Just as there, in the case of the firstborn, one must give five sela , so too here, in the case of severance gifts, one must give five sela .

    וְאֵימָא, חָמֵשׁ סְלָעִים מִכּוּלְּהוּ! אִי כְּתִיב ״רֵיקָם״ לְבַסּוֹף, כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״רֵיקָם״ בְּרֵישָׁא, שְׁדִי ״רֵיקָם״ אַ״צֹּאן״, ״רֵיקָם״ אַ״גּוֹרֶן״, ״רֵיקָם״ אַ״יֶּקֶב״.

    The Gemara asks: But one can say that he is obligated to give only five sela in total from all of the three types listed in the verse. The Gemara answers: If “empty” were written at the end of the verse, i.e., Deuteronomy 15:14, the halakha would be as you said. But now that “empty” is written before the verse, i.e., at the end of Deuteronomy 15:13, apply the phrase “Do not send him away empty” to “flock,” and apply “empty” to “threshing floor,” and likewise apply “empty” to “winepress.” Consequently, there must be five sela for each type.

    וְנֵילַף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״ מֵעוֹלַת רְאִיָּה! אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

    The Gemara asks: And let us derive a verbal analogy between “empty” and “empty” from the case of the burnt-offering of appearance in the Temple brought on the pilgrimage Festivals, with regard to which it is said: “And they shall not appear before the Lord empty” (Deuteronomy 16:16). The burnt-offering of appearance has no fixed value. The Gemara answers that the verse states: “Of that with which the Lord your God has blessed you” (Deuteronomy 15:14), which indicates that one must give a respectable amount as a severance gift.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים כִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֶבֶד. מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים – אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים.

    The baraita states that Rabbi Yehuda says that a freed slave is given thirty sela in total, like the thirty shekels of the fine that is paid for a slave. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: He derives a verbal analogy between giving, as stated with regard to the severance gift, from the expression of giving stated in connection to a Canaanite slave gored by an ox: “He shall give to their master thirty shekels of silver” (Exodus 21:32). Just as there, he must pay thirty shekels for the slave, so too here, in the case of a severance gift, he must pay thirty.

    וְנֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֲרָכִין, מָה לְהַלָּן חֲמִשִּׁים – אַף כָּאן חֲמִשִּׁים!

    The Gemara asks: But let him derive a similar verbal analogy between “giving” stated with regard to the severance gift and “giving” from valuations (see Leviticus 27:23): Just as there, in the case of valuations, it is fifty shekels for an adult male, so too here, it should be fifty.

    חֲדָא, דְּתָפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּה, תָּפַשְׂתָּה מוּעָט תָּפַשְׂתָּה. וְעוֹד, עֶבֶד מֵעֶבֶד הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף.

    The Gemara responds: One answer is, as people say, that if you grasped too much, you did not grasp anything; if you grasped a bit, you grasped something. In other words, if there are two possible sources from which to derive the sum of the severance gift, then without conclusive proof one may not presume that the Torah intended to teach the larger amount. Consequently, the master should be required to give only thirty shekels, not fifty. And furthermore, one should derive the halakha of a slave, i.e., the severance gift, from another case involving a slave, i.e., the thirty shekels paid when a Canaanite slave is gored by an ox, rather than derive the halakha of the severance gift from valuations, which apply to all people.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים כַּחֲמִשִּׁים שֶׁבָּעֲרָכִין. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? גָּמַר ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֲרָכִין, מָה לְהַלָּן חֲמִשִּׁים – אַף כָּאן חֲמִשִּׁים. וְאֵימָא: כַּפָּחוּת שֶׁבָּעֲרָכִין! ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ כְּתִיב.

    The baraita further teaches that Rabbi Shimon says: The master gives him fifty shekels, like the fifty shekels of valuations for an adult male. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Shimon? He derived a verbal analogy between “giving” and “giving” from valuations (Leviticus 27:23): Just as there, he pays fifty, so too here, he pays fifty. The Gemara asks: But one can say that as this verbal analogy is referring to valuations in general, he should pay the smallest of the valuations, which is merely three sela . The Gemara answers that it is written: “Of that with which the Lord your God has blessed you” (Deuteronomy 15:14), which indicates that one must give a respectable amount as a severance gift.

    וְנֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֶבֶד, מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים – אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים; חֲדָא, דְּתָפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּה, וְעוֹד, עֶבֶד מֵעֶבֶד הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף! רַבִּי שִׁמְעוֹן ״מִיכָה״ ״מִיכָה״ גָּמַר.

    The Gemara asks: But let Rabbi Shimon derive, like Rabbi Yehuda, the verbal analogy between “giving” and “giving” from the verses discussing the goring of a Canaanite slave, teaching that just as there he pays thirty, so too here, he pays thirty? The Gemara adds that there are two reasons to prefer this derivation, as stated above: One reason is that if you grasped too much, you did not grasp anything; if you grasped a bit, you grasped something. And furthermore, one should derive the halakha of a slave from another case involving a slave. The Gemara answers: Rabbi Shimon derives a verbal analogy between poverty and poverty. With regard to valuations the Torah states: “But if he is too poor” (Leviticus 27:8), and concerning a Hebrew slave the verse says: “And if your brother grows poor” (Leviticus 25:39).

    בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב. אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַאי צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב לְמָה לִי?

    Having ascertained the source for each of the opinions in the baraita , the Gemara analyzes their opinions. The Gemara asks: Granted, with regard to the opinion of Rabbi Meir, this is as it is written “flock,” “threshing floor,” and “winepress,” as he derives from these three terms that the severance gift must be worth fifteen sela . But according to the opinions of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, why do I need these terms “flock,” “threshing floor,” and “winepress,” in light of the fact that one may give his slave any product?

    הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל לֹא יְהוּ מַעֲנִיקִין אֶלָּא מִצֹּאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב? לוֹמַר לָךְ: מָה צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב מְיוּחָדִים, שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל בְּרָכָה – אַף כֹּל שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל בְּרָכָה, יָצְאוּ כְּסָפִים, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָצְאוּ פְּרָדוֹת.

    The Gemara answers: These terms are necessary for that which is taught in a baraita : One might have thought that one grants severance gifts only from the flock, the threshing floor, and the winepress; from where is it derived to include every matter? The verse states: “Of that with which the Lord your God has blessed you” (Deuteronomy 15:14). If so, what is the meaning when the verse states “flock,” “threshing floor,” and “winepress”? This serves to tell you that just as a flock, a threshing floor, and a winepress are unique in that they are included in the category of blessing, i.e., they grow and multiply, so too all items that are included in the category of blessing may be given as a severance gift. This excludes money, which does not increase on its own. This is the statement of Rabbi Shimon. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: This excludes mules, which cannot reproduce.

    וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? פְּרָדוֹת מַשְׁבְּחָן בְּגוּפַיְיהוּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? כְּסָפִים עָבֵיד בְּהוּ עִיסְקָא.

    The Gemara asks: And Rabbi Shimon, why does he exclude money but not mules? The Gemara answers: With regard to mules, their bodies grow and enhance. Although they do not reproduce, they still grow. And Rabbi Eliezer ben Ya’akov, why doesn’t he exclude money? He maintains that one can conduct business with money and thereby profit from it. In this manner money can increase.

    וּצְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא צֹאן, הֲוָה אָמֵינָא בַּעֲלֵי חַיִּים – אִין, גִּידּוּלֵי קַרְקַע – לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא גּוֹרֶן. וְאִי כְּתַב גּוֹרֶן, הֲוָה אָמֵינָא: גִּידּוּלֵי קַרְקַע – אִין, בַּעֲלֵי חַיִּים – לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא צֹאן. יֶקֶב לְמָה לִי?

    The Gemara notes: And it is necessary for the Torah to mention a flock, a threshing floor, and a winepress, as, if the Merciful One had written only “flock,” I would say that animals, yes, the master may give them to his slave upon his release, but that which grows from the ground, no, he may not give them. Therefore, the Merciful One writes “threshing floor.” And if the Torah had written only “threshing floor,” I would say that that which grows from the ground, yes, he may give them, but animals, no, he may not give them. Therefore, the Merciful One writes “flock.” The Gemara asks: Since threshing floor is stated, why do I need the mention of a winepress?