Kiddushin 13b

מי כתיב ופרצו דמוסיף על ענין ראשון דניקו על כן אכולא מילתא:

פרצו כתיב ומילתא באפי נפשה היא ועלה לחודה כתיב על כן תאבל:

האשה יולדת:

והוא שהפרישתה מחיים ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים:

קסבר הא דאמור רבנן נכסי משתעבדי על חוב המוטל על המת:

לאו דאורייתא היא לומר דנכסוהי דאינש ערבין ביה ומשתעבדים מדין ערב ויהיו מלוה על פה ומלוה של שטר שוין אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה נכסי אחראין לך משתעבדי מלוה על פה לא משתעבדי:

ור' אסי אמר כו' והא נמי לנקוטינהו לשמעתיה אמרוהו התם:

הא פליגי בה חדא זימנא הני אמוראי גופייהו שמואל ורבי יוחנן:

האשה שהביאה חטאתה ומתה משנה היא במס' קנים (פ"ב משנה ה) וקתני סיפא הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה פירוש משום דהוי חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא משמע דוקא יורשיה לא יביאו חטאתה אחר עולתה אבל היא עצמה אם היתה חיה מביאה חטאתה אחר עולתה ופטורה ותימה דבריש תמיד נשחט (פסחים נט.) אמרינן דכל חטאות קודמות לעולות שבאות עמהם אפילו חטאת העוף לעולת בהמה וא"כ איך אפשר שהביאה עולתה קודם חטאתה וליכא למימר דלכתחילה קאמר דמצוה להיות החטאות קודמות לעולות אבל בדיעבד אם הקדימה העולה קריבה החטאת אחריה דהא פריך בפרק תמיד נשחט (שם) ומי קריבה והתניא והקריב את אשר לחטאת ראשונה מה ת"ל כו' ומסיק זה בנה אב שכל החטאות קודמות לעולות הבאות עמהן אלמא משמע דאפילו בדיעבד לא קרבה וי"ל דהתם מיירי במצורע ודוקא במצורע הוא דאמר אפילו בדיעבד לא קריבה משום דכתיב ביה הויה (ויקרא י״ד:ב׳) זאת תהיה דהוי עיכובא כדמוכח בפ"ק דמנחות (דף ה.) אבל בעלמא אמרינן בדיעבד קרבה שפיר א"נ י"ל דלפי המסקנא דהתם (פסחים נט:) ניחא דקאמר ובדיעבד נמי כשר משום דכתיב והעלה דמשמע שהעלה כבר ומעתה ילפינן בעלמא מיניה מבנין אב דמאחר דגלי לן במצורע דבדיעבד קרבה הוא הדין בעלמא:

מלוה הכתובה בתורה פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע:

אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. תימה דבשילהי גט פשוט (ב"ב דף קעו.) קאמר רב פפא גופיה מלוה על פה גובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דשיעבודא לאו דאורייתא ואומר ר"ח דהכא מיירי במלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וערכין וקרבן דאמר לעיל דשיעבודא דאורייתא דלא שייך טעמא דנעילת דלת דלענין יורשים עשאום כמלוה בשטר ולענין לקוחות לא עשאום כמלוה בשטר אבל התם במלוה על פה שאינה כתובה בתורה כגון שהלוהו מעות בלא שטר:

אלא מיתת בעל מנ"ל תימה דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד.) מצריכין קרא באשת אב ובשאר עריות שאסורות בין מחיים בין לאחר מיתה ובפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נה.) מצריך קרא ביבמה שיש לה בנים דאסורה לאחר מיתת הבעל והכא מצריך קרא להתיר אשת איש לאחר מיתת בעלה וי"ל דאחרי שראינו שהתיר הכתוב אשת איש לאחר מיתת בעלה כדדרשינן בשמעתין איצטריך קראי דהתם לאסור עריות לאחר מיתה דלא נילף מאשת איש שהתיר הכתוב:

מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג וא"ת ודלמא ה"ק רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה אפילו כשהוא יבם הא לכולי עלמא שריא ליבמין אבל לעולם אימא לך דאשה לאחר מיתה נמי אסורה לכ"ע שלא במקום יבום וי"ל א"כ ה"ל למיכתב האי קרא אלמנה וגרושה וחללה בפרשת יבמין:

לכ"ע בעשה אומר ר"י דאיכא עשה באשת איש כגון ודבק באשתו (בראשית ב׳:כ״ד) ולא באשת חבירו תימה דלא ילפינן שתתיר מיתה מק"ו מגט ומה גט שאינו מתיר ליבם בשום ענין אפילו אין לה בנים מתיר לעלמא בכל ענין מיתה שמתרת ליבם שאין לה בנים אינו דין שתתיר לעלמא בכל ענין:

חדא דיבם לא איקרי אחר תימה דגבי שדה אחוזה אמרינן לקמן (קידושין דף יז:) דיבם איקרי אחר דקאמר אם מכר את השדה לאיש אחר ואחיו הוי בכלל וי"ל דלא דמי דבמקום שמדבר בכל אדם הוי יבם בכלל אחר אבל הכא דבעי למימר דמותרת ליבם דוקא א"כ הוי יבם אחר דוקא:

הדור יתבו וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה הא דנקט לה באשה ולא תנא לה באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת, משום דכולה מתניתין בקיני אשה דתנן במס' קינין.

ואמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים ודוקא בשהביאה חטאתה מחיים, אבל לא הביאה חטאתה בין הפרישה חטאתה ועולתה בין לא הפרישה חטאתה אין היורשין מביאין עולתה, לפי שחטאתה אי אפשר להקריב לה אחר מיתה, דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, וכיון שאין חטאתה קריבה אף עולתה אינה קריבה, דעולה אחר חטאת היא באה, וכל שלא קרב החטאת לא חלה עליה חובת העולה כלל, שהחטאת הוא שקובע כדתנן (נגעים פי"ד מי"א. כריתות ט, ב) מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר עשיר והעני הכל הולך אחר החטאת, ואפילו למאן דפליג התם, היינו מדלות לעשירות או מעשירות לדלות, אבל הכא שאין החטאת יכול ליקרב מודה שאין העולה קריבה, לפי שהחטאת קודמת לעולה לעולם. ויש מדקדקים מדקתני סיפא דההיא מתניתין הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה, משמע הא היא עצמה מביאה חטאתה ואינה צריכה להביא עולה אחרת, אלמא עולה שקדמה לחטאת כשרה, והאמרינן בפרק תמיד נשחט (פסחים נט, א) וכי תימא בשקרב עולתו, ומי קרבה עולה קודם לחטאת והתניא וכו'. ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה את העולה שהעלה כבר, אלמא בעלמא אפילו בדיעבד אסור, ועוד דאמרינן במנחות (ה, א) הביא האשם ונשחט לא היא אחר ממרס בדמו עד שישחט חטאתו אלא תעובר צורתו ותצא לביות השריפה. ויש מפרשים דטעמא דאמרינן שאם הביאה עולתה תביא חטאתה, משום דגמרינן ממצורע דכתיב ביה (ויקרא יד, ב) והעלה את העולה שהעלה כבר, וגבי אשם דלא גמרינן כדאמרינן (מנחות ה, א) הביא אשמו ונשחט וכו', היינו טעמא לפי שדנין חטאת ועולה שבכל מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנין אשם וחטאת מעולה וחטאת, והכי משמע התם בפרק תמיד נשחט. ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ למה שהקשו בתוס' מהא דאמרינן בספרי פרשת ויקרא (פי"ח) אחד לחטאת ואחד לעולה שאם הביא חטאתו ומת יביאו היורשים עולתו, ומנין שאם הביא עולתו ומת יביאו היורשים חטאתו תלמוד לומר אחד לחטאת ואחד לעולה, אלא מיהו אכתי תקשי לן הא דספרי אהא דמסכת קינין (פ"ב מ"ה) דהתם תנן שאם הביאה עולתה ומתה אין היורשין מביאין חטאתה. וצריך עיון.

מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ותמיה לי והא מלוה הכתובה בשטר נמי למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא לאו מדינא גביא, אלא משום שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא התם בשלהי גט פשוט (בבא בתרא קעה, ב). ואין לומר דהכי קאמר מלוה הכתובה בתורה גובה מן היורשין מדינא כמלוה הכתובה בשטר אלא דהא דאורייתא והאי מתקנת חכמים, דהא מדקאמר בהא דאמר ר' יוחנן דיביאו היורשין עולתה משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, דאלמא משמע דאילו כתובה בשטר פשיטא דגביא מדאורייתא. ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא איש עבד נכסיו בפירוש בשטרא גביא מדאורייתא והכי משמע מדברי רש"י דפירש לעיל אינה גובה מן היורשין שעבודא לאו דאורייתא, אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבדן דכתב ליה כל נכסים דאית לי אחראין לשטרא דנן עכ"ל ז"ל. ותימה הוא, דהא קיימא לן (כתובות קד, ב) אחריות ט"ס הוא, ואם כן כל מלוה בשטר ליגבי מדאורייתא, והדרא קושיין לדוכתא, דהתם אמרינן דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מלוה בשטר משום שלא תנעול דלת בפני לוין הא דגביא. אלא דאיכא למימר דסבירא ליה לרבינו ז"ל דכששעבד נכסיו בפירוש בשטר אלים כח השטר לשעבדן דבר תורה, וההיא דבשלהי גט פשוט דאמרינן אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות, בשלא שעבדן בפירוש ולא אלים אחרית ט"ס למיגבי מדאורייתא, כיון שלא נכתב בפירוש בשטר, וצריך עיון.

מלוה הכתובה בתורה פירש רש"י ז"ל כל שהיא מצות המלך עליו כגון קן דיולדת דחובה מוטלת עליה, אבל מלוה אע"פ שכתוב בתורה (דברים כד, יא) והאיש אשר אתה נושה בו אינה קרויה כתובה בתורה, לפי שלא הוטל עליו חובת מצות מלך אלא מעסקי מעשה עצמו, וערכין ונזקין אע"פ שאינן חובה עליו אלא ממעשה עצמו, דאם לא הזיק אינו משלם ואם לא העריך אינו נותן כלום לכהן מחובת מצות המלך, אפילו הכי כתובה בתורה היא, כדאיתא בערכין פרק קמא (ז, א) גמרא הגוסס והיוצא ליהרג ובפרק האומר משקלי עלי (ערכין כ, א) גמרא זה חומר בנדרים מבערכין לפי שהמעריך אינו מחייב עצמו בסך ידוע אלא שאומר ערך פלוני עלי, ובדבור זה חייבות מצות המלך לתת לפי שניו, אע"פ שלא הוציא חיוב סך בפיו, וכן נזקין אינו מחייב עצמו בסך ולא במיטב והתורה חייבו בסך ובמיטב ואינו כמלוה שהוא מחייב עצמו בפירוש בסך ידוע, ולא חייבתו תורה אלא במה שהוא בעצמו מתחייב מרצונו. וכענין זה פירוש בתוס' וז"ל קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין קורא מלוה הכתובה בתורה שלא הייתי יודע כל עניני נתינת ממון הללו אם לא שחייבתם תורה בפירוש, אבל מלוה אע"פ דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו לא חשיב ככתובה בתורה.

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. וקשיא להו לרבוותא דהא שמעינן ליה לרב פפא דאמר בשלהי גט פשוט דשעבודא לאו דאורייתא, דאמרינן התם (קעו, א) אמר ר"פ הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, דלאמ שעבודא לאו דאורייתא. ותירץ הרב אלפסי דהתם הכי קאמר גובה המן יורשין דאוקמוה אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. והקשה עליו הראב"ד דבהדיא שמעינן ליה לרב פפא בבבא בתרא (קעד, א) ובכתובות (פו, א) דפריעת בעל חוב מצוה דאלמא שעבודא לאו דאורייתא, ואפילו מיניה דידיה לא משתעבד אלא משום מצוה, כדאמרינן בכתובות אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי, אמר להו כדתניא (חולין קלב, ב) לולב איני נוטל סוכה איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכו'. וכאן נמי משום מצהו כופין אותו לפי שכופין עלה עשה, אלמא לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא. ועוד הקשה עליו הרמב"ן דאם איתא דשעבודא דאורייתא, למאי אצטרכינן לטעמא דנעילת דלת, בלא טעמא נמי מדינא גבי, דאמאי לא ליגבי, בכדי לא עקרינן דינא דאורייתא. ואם תאמר לדידן נמי כי נימא דשעבודא לאו דארייתא, אמאי אצטריך למימר אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא, בלא טעמא נמי מדינא לא גביא איכא למימר דאי לאו האי טעמא הויא גביא מן הלקוחות משום נעילת דלת, כי היכי דתקינו במלוה בשטר דתגבה מן הלקוחות מהאי טעמא דנעילת דלת. ור"ח כתב דהכא גבי עולת אשה שמתה קיימינן, דעלה איפלגו שמואל ור' יוחנן, ובהא הוא דפסק רב פפא דשעבודא דאורייתא משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וההיא דבשלהי גט פשוט במלוה דעלמא וההיא אינה תורה אלא תקנת לווין, ואינו מחוור, דמלוה על פה כל מלוה משמע, ולא הוי ליה לרב פפא למיסתם לישניה, כיון דרב ושמואל ור' יוחנן בכולהו פליגי. ורב האי גאון כתב בתשובה דהתם הכי קאמר אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא דינא הוא דתגבי מלוה על פה מן היורשין כדי שלא תנעול דעת בפני לווין. והראב"ד תירץ דהכא הכי קאמר הלכתא כמאן דאמר גובה מן היורשין דסבירא ליה שעבודא דאורייתא, מיהו לאו מטעמיה, דלדידיה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה, אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואדכריה לטעמיה התם ולא איכפת ליה לאדכורי הכא. ור"ת פירש שזו אחד מן הסברות המתחלפות בחלוף המסכתות, והם כמו איכא דאמרי, אבל מפני שלא נשנו כאחד לא נאמר בהם איכא דאמרי.

ולענין פסק הלכה קיימא לן דשעבודא דאורייתא, דהא רב ור' יוחנן ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן. ועוד דרב הונא דאמר (ערכין כב, א) דטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי, ופליג על רב פפא דאמר משום דפריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. משמע דסבירא ליה דשעבודא דאורייתא, ולאו משום מצוה גרידא, ועוד דבפרק הנזקין (גיטין נ, א) משמע דרבא סבירא ליה שעבודא דאורייתא בשמעתא דשטר חוב היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבח, דקאמר דנזקין דינייהו מן התורה בעידית מיתמי ובעל חוב דיניה בזיבורית, ואילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא כולהו מיתמי לא גבו כלל מדאורייתא. ובערכין נמי פרק שומם היתומים (כב, א) דקא מפרש רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובה. אלמא מדינא נזקקין דשעבודא דאורייתא. והכי נמי אסיקנא בשלהי גט פשוט דרבא שעבודא דאורייתא סבירא ליה, מדאמר רבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגוגבה אותה מהם, ורב נחמן נמי הכין סבירא ליה. אלא דקשיא לי דבפרק קמא דמסכת ערכין (ז, א) גמרא הגוסס והיוצא ליהרג אמר רבא דכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין, ושמא רבה גרסינן התם, דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף, והתם פליג אדרב יוסף. ואי נמי כולי עלמא דההיא מתניתין קאמר, וליה לא סבירא ליה. ויש לנו כיוצא בה ביבמות פרק ר"ג (יבמות נג, א) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה, ואע"ג דקיימא לן דאין תנאי בחליצה, ויש אחרות בתלמוד כיוצא בה. כך נראה לי.

לכהן גדול בלאו לכולי עלמא בעשה פירש רש"י ז"ל ושלחה ויצאה והיתה לאיש אחר, דמשמע בגט תלך לאיש אחד, אבל במיתה לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה. והראב"ד פירש מדכתיב (בראשית ב, כד) ודבק באשתו ולא באשת חברו, ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתב ומחיים, איכא למימר נאמרה לבני נח ונשנית בסיני ולזה ולזה נאמרה.

אמר רב אשי חדא דיבם לאו אחר הוא והכי נמי אמרינן בפרק קמא דסוטה (ה, ב) והלכה והיתה לאיש אחר לאיש אחר ולא ליבם, דאלמא יבם לא איקרי אחד. ואיכא דקשיא ליה, דהא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, א) גביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דיבם נמי כאחר דמי, ורב אשי גופיה הוא דקאמר לה התם. ותירצו בתוס' דלענין יבום שנושא אשתו להקים לאחיו שם אין שייך לקרותו אחר. פירוש לפירושם כל היכא דמשתעי בענין יבום כי התם דכתיב (דברים כד, ב) והלכה והיתה לאיש אחר, כלומר תנשא לאחר, שייך לומר דיבם לאו אחר, שאם הלכה ונשאת ליבם להקים לאחיו שם אז לא מיקרי אחר, דגופו הוא, וכן נמי הכא אם איתא דהאי ואיש אחר יקחנה יבם הוא, היכי קא קרי ליה אחר, שהר לקוחין אלו להקים שמו הוא, אבל התם דכתב לה לכשתנשאי לאחר, הכי קאמר לה כשלא תהוי אגידא בי אלא שתוכל להנשא לאחר שלא אני, תטלי מה שכתוב ליכי, והלכך יבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה, דהא לא אגכידא ביה, והיינו דאמרו התם ויבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה, דהא לא אגידא ביה, והיינו דאמרו התם ויבם נמי כאחר דמי, ולא קאמר ויבם נמי אחר הוא, דהא לאו אחר הוא, אלאל לענין תנאי זה כאחר דמי, ותירוצין אחרינן נאמרו בו, וזה הנכון.

הדור יתבו וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאת' ומתה יביאו יורשים עולתה פירוש הא מתני' באשה יולדת שחייבת להביא חטאת ועולה וה"ה לכל חייבי עולה וחטאת כגון זב ומצורע וכיוצא בהם וחדא מנייהו נקט ומשום דאיירי רישא דמתטיי התם באשה קתני סיפא נמי באשה ופי' שהביאה חטאתה ומתה היינו שהקריבה אותה ממש מחיים אבל בהפרש' בעלמא לא סגי דחטרת שמתו בעליה אף כל פי שהפרישיה מחיים למיתה אזלא כדאיתא בכמה דוכתי וכיון דמתה וא"א להקריב חטאת' אף העולה אינה קריבה דהא תנן כל החטאות קודמת לעולה וכיון דכן אע"פ שהפרישה עולתה מחיים אינה קריבה וכ"ש אם לא הפרישתה שאין מפרישין איתה לאחר מיתה. וקשיא לן הא דקתני סיפא דמתני' הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשי' חטאתה משום דחטאת שמתו בעליה אזלא למיתה למה לי מתה אפילו לא מתה נמי כיון שכבר קריבה עולתה שוב אין מקריבין חטאתה דהוה לה עולה קודמת לחטאת ואנן חטאת קודמת לעולה בעי' וכ"ת דהני מילי לכתחלה וקודם שיתקרב אחת מהם דאי אפשר להקריב' שתיהן ולהקדים החטאת מקריבין אותה ואם לאו אין מקריבין אותם כלל. אבל בדיעבד שכבר הקריבו העולה מקריבין החטאת אחריה הא ליתא דהא אמרי' בפסחים פ' תמיד נשחט וכ"ת כשקרב' עולתה כבר ומיקרב' עול' קודם חטאתו והתני' כו' ופריק רבא שאני עול' מצורע רחמנא אמר והעל' את העול' שהעל' כבר טעמא דרבייה רחמנא במצורע הא בעלמא אסור אפילו בדיעבד כי התם ואית דמתרצי דלעולם אין דין חטאת קודמת לעולה אלא לכתחיל' בלבד ושאני מצורע דכתיב ביה זאת תהיה לעיכוב ולהכי איצטריך ריבוייא אבל בעלמא דליכא עיכובא בדיעבד תביא חטאת אחר עולה מחייב. ולא נהירא מדאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט לא יהא אחר ממרק בדמו עד שישחוט את החטאת אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ואמאי אסור בדיעבד דהא כי כתיב זאת תהיה לאו אשחיט' קאי אלא אקרבה. ובתוספות תירצו דכיון דרבי רחמנא גבי מצורע שאם הקריב עולתו בדיעבד יקריבו חטאתו גמרינן מינה לכל חייבי חטאת ועולה דכוותי' אבל אין למדין ממנו לחטאת ואשם שדנין חטאת של מחוסרי כפרה מחטאת ועולה של מצורע ואין למדין אשם וחטאת מעולה וחטאת והכי משמע קצת בפ' תמיד נשחט. ואפשר עוד לומר דסיפא דקתני הביאה עולתה ומתה לא שהקריבה ממש דומיא דהביא' דרישא דא"כ אפילו מחיים נמי לא תביא חטאתה אלא מאי הביאה הפריש' והא הביאה סתמא דמשמע הקריבה דומיא דרישא משום דמתני' איתא אפילו במצורע כדכתיבנא ולגבי מצורע אפילו הקריב עולתו כבר יקריב חטאתו מחיים מרבויי דקרא וזה יותר נכון:

אמר רב יהודה בר שמואל והוא שהפרישת' מחיים פי' הא דתנן יביאו יורשין עולתה דמשמע שכופין אותן בכך דוקא שהפרישתה מחיים שכבר זכה בה מזבח אבל לא הפרישתה מחיי' לא פי' דחובה הוא דרמי עלה שעבודא וכיון שמתה אין כופין היורשין לפרעו אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא והיה ליה כמלוה על פה בעלמא שאינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אליבא דשמואל. ומסתברא דאע"ג דסבר שמואל שעבודא לאו דאורייתא מודה הוא דמצוה איכא וכופין אותו לקיים מצוה זו וכדאמרינן בכתובות אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא לדידך דאמרת פריעות ב"ח מצוה פירוש מצוה בעלמא ולאו שעביד' אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי היאך כופין אותו לפרוע ב"ח א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל כופין אותו עד שתצא נפשו פי' ה"נ כופין אותו ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון היא. וכ"ת א"כ מאי האי דקאמר שמאל דמלוה עלפה אינה גובה מן היורשין וקאמר נמי דמהאי טעמא אין כופין את היורשין להביא עולתה דהא גבי יורשין איכא נמי מצוה דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ואפילו ממה שאינו משועבד למלוה כגון מטלטלין א"נ נכסים שקנה אחרי כן כגון לוה וקנה והוריש למ"ד לא משתעבד כדמוכח בהדיא בפרק מי שמת דאלו מנכסי דידהו דכ"ע ליכא עליהו שום מצוה וההיא עובדא דקטינא דאביי דאמר להו אידך זוזי מציה קא עביד בו היינו לפי שירשו אותן מעת מאביהן והיה עלהן מצוה לפרוע חוב אביהן מהם אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואומר רבינו נר"ו דאע"ג דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כופין אתו ב"ד לפרוע חובו כההוא דכתובות התם הוא דאיכא עליה מצות עשה דאורייתא ולא משום הין צדק שיהא הן שלך צדק דהיא לשלא ידבר אחת בפה ואחת בלב דרשינן ליה בב"מ אלא עשה דידה מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה דרמא עליה רחמנא לפרוע ב"ח ואע"ג דההיא קרא במשכון כתיב שמעי' שמצוה לפרוע חובו ומאי דדרשינן מיניה במס' גיטין דב"ח בזבורית דמה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו נהי דבפרעון גמור הוה עידות וכל מטלטלי מיטב הוא כדאית' בב"ק לגבי משכון בעלמא זבורית חשיב שאין דרך ליטול משכון לכוף הלוה לפרוע אלא משכון יפה. איכא למימר דתרתי שמעינן מקרא דמדחייבין לתת משכון למלוה שלו שמעינן שהוא מצוה לפרעו ומדנתן הרשות בידו לפרוע ולקיים מצותו מאי זה שירצה לתת שמעינן שידו על העליונה לפרוע הזיבורית כשם שיפ' כחו לתת לו משכון רע א"נ דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה ולית ליה שעבוד' דאורייתא לא בעי קרא לזבורית דההוא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא איצטריך אבל לאידך מקיים מצותו מאיזה שירצה ושוב אין כופין אותו ומייתי קרא דיוציא אליך למצות עשה שיפרע חובו וכיון דאיכא עליו מצות עשה דרמא הוא עליה כשלוה כופין אותו לקיימ' כשם שכופין אותו על שאר מצות עשה וכדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם אבל גבי יורשיו ליכא מצוה דאורייתא ממש בעשה דקרא דיוציא אליך בלוה גופיה כתיב תדע דההו' קרא במטלטלין הוא ואפילו הכי קיימא לן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואפי' למאן דקסבר שעבודא דאורייתא ואלו מיניה דידיה גבי אפי' מגלומא דאכתפיה אלא ודאי דההוא קרא ליתיה אלא בלוה גופיה ולא ביורשיו ומצו' בעלמא הוא דרמייא עלייהו כדי שלא יהא אביהם לוה רשע ולא ישלם ואם לא רצו לעשות אין כופין אותם בכך דלאו אינהו רמו עלייהו ההוא מצוה והיינו דאמר להו אביי בעובד' דקטינא הנהו זוזי דפריעתו מצוה עבידתו שלא היו כופין אתכם בכך וכן מוכיח בשלהי מי שמת דאיתבי' למ"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד ממתני' דנפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד כי מיית אב ברישא מאי הוי דאקני קנה והוריש הוא ותרגמה רב נחמן זעירא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביה' כלומר דאע"ג דמדינא לא משתעבד באקנה קנה והוריש כיון דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ממה שירשו מאביהם אף ע"פ שלא נשתעבד למלוה מ"ה חולקים אי מיית אב בריש' דלגב' מלוה מנכסים שירש בן הלוה משלו שהוריש ליורשין ואתקיף לי' רב שימי בר אשי מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין פירש כיון דאמרת דמדינא לא משתעבד הויא לה כמלוה על פה לשמואל דאמר שעבוד' לאו דאורייתא ואיהו הא קאמר דאין ב"ד כופין אותם לפרוע ואין נגבית מן היורשין דכל מידי דליכא שעבודא אין כופין את היורשין משום מצוה דרמיא עלייהו לפרוע חובות אביהם ומתני' דנפל הבית בחוב הנגבה בבית דין הוא ואידחי פירוקא דרב נחמן זעירא ושמא דמשום מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם אין כופין בשום דבר שאין בו שעבוד מן הדין ולהכי אמר שמואל דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין וקאמר נמי לא יביאו יורשין עולתה דשעבודא לאו דאורייתא. והוי יודע דמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר נמי איתא והכי מוכח בבבא בתרא ובמסכת ערכין נמי דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואפילו במלוה בשטר פירש רב פפא טעמי' דפריעת ב"ח מצוה ויתמי נחו בני מעבד מצוה נינהו כלומר וכיון דליכא שעובדא אין נזקקין להם אלמא מאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר לה והכי אמר רבא בהדיא בפרק גט פשוט במאי דפליג בהדי עולא וטעמא דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא משום דסבר שאין הקנאה לחצאים ושעבוד קנין לחצאין ולא חייל אנכסי דאיתנהו בשעת הלואה וכ"ש אנכסי דקנה אחר שלוה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסים ליורשים או ללקוחות אינו מן הדין לגבות מהם כלל אפילו מלוה בשטר אלא דבמלוה בשטר מיהת עבוד רבנן תקנתא משום נעילת דלת שיגבה מהם אבל מלוה על פה אוקמוה אדינא אפילו לגבי יורשין:

רבי יוחנן אמר אפילו לא הפרישתה מחיים כופין את היורשין להביא עולתה קסבר שעבודא דאורייתא דאף על גב דאין הקנאה לחצאין ואין הקנאה בדבר שאינו ברשותו היינו הקנאה גמורה אבל שעבודא דמתלא תלי וקאי חייל אנכסי דהשתא ואנכסי דאקנה כל היכא דאיתנהו ברשותיה מיהת הילכך אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין מן הלקוחות מן הקרקעות שהיו לו כשלוה אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשויין להבריח לא סמך עליהן ב"ח ולא לוקחים לערבים לאחר שנתרוקנו לרשות יורשין או לקוחות:

ואמרינן והא איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה כו' משום דשעבודא לאו דאורייתא אלא דבמלוה בשטר עבוד רבנן תקנתא אבל במלוה על פה לא עבדין תקנתא שהרי אפשר לו להלוות בשטר דליזדהרו לקוחות ורבי יוחנן אמר אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין הלקוחות מן הקרקעות דקסבר שעבודא דאורייתא:

צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר שמואל כו' ואי איתמר בהא בהא אמר רבי יוחנן דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוה דהא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא. ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהוא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא. (אי נמי דהכא קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא) אי נמי דהכא קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין דאע"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר הא עביד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת ולא פליג רבנן בתקנתיהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל שלא יהא כחהדיוט חמור מכח הקדש וזה נ"ל נכון:

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. קשיא להו לרבנן ז"ל דהכא משמע דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא והתם בפרק גט פשוט אמרינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא ומדקא מפרש טעמא דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת משמע דמדינא אינו גובה מהם דשעבודא לאו דאורייתא דהא למאן דאמר שעבודא דאורייתא מדינא גובה מן היורשין כדאיתא בשמעתין. תירץ רבינו תם ז"ל שזה מהסברות המתחלפות בתלמוד והוה ליה כאיכא דאמרי ומשום דלא איתאמרו תרווויהו לישני בחד דוכתא לא אמר בהו תלמודא איכא דאמרי. ואינו מחוור דכל כה"ג הוה ליה לפרשי בגמ'. ורבינו אלפסי ז"ל תירץ דרב פפא א"ל שעבודא דאורייתא כי הכא והתם ה"ק גובה מן היורשין דאוקמו' רבנן אדינא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחו' דאפק' רבנן לדיניה משום דל"ל קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא אפסידו אנפשיהו ואיהו אפסיד אנפשיהו דאוזפיה על פה. ולא מחוור חדא שלא היה צריך לתת טעם למה העמידוה רבנן לגבות מן היורשין כדינו דהא פשיטא שאין חכמים יכולין לעקור דבר מן התורה בלא טעם. ועוד דאשכחן ליה לרב פפא בעלמא דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא כדאמרינן בההיא דכתובות דכתיבנא דאמר ליה רב הונא בריה דרב יהושיע לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה ובמס' ערכין נמי אמרינן גבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מאי טעמא אמר רב פפא פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא אמר אימר צררי אתפסה. ורבינו חננאל ז"ל תירץ דרב פפא דאמר הכא שעבודא דאורייתא לא אמר אלא בהא דעולה בלחוד ומשום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל במלוה על פה דעלמא מודה הוא שעבודא לאו דאורייתא. וגם זה אינו נכון חדא דהא רב פפא סתמא קאמר הכא מלוה על פה דמשמע כל מלוה שבעולם. ועוד דלמאן דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא ליכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה כדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא וכדכתיבנא לעיל. ועוד דאכתי לכלהו פירושי תיקשי מימרא דרב פפא דפרק גט פשוט היא גופא רישא אסיפא דמעיקרא יהיב טעמא דגובה מן היורשין משום שלא תנעול דלת בפני לווין ולאו מדינא דשעבודא לאו דאורייתא והדר אמר ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא הא מדינא גובה אלמא שעבודא דאוריית'. והנכון דרב פפא אליבא דנפשיה סבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא כדאמר בכתובות ובערכין והכא והתם בפרק גט פשוט לא אתא אלא למיפסק הלכתא ולומר דבין למאן דאמר שעבודא דאורייתא ובין למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות ובהא דהכא פירש טעמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא דמלוה על פה גובה מן היורשין כדינא משום דשעבודא דאוריית' ואינו גובה [מן] הלקוחות בר מדינ' דאפקעיה רבנן לשעבודי' משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא מצו לאזדהורי ואיהו מצי לאזדהורי דלא לוזיף אלא בשטרא ובכל כה"ג דאיכא טעמא רבא יכולים חכמים לעקור דבר מן התורה והתם בפרק גט פשוט פירש טעמא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין מתקנתא דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין דהא ליכא פסידא ליורשין מדידהו מידי ולהאי אית ליה פסידא ואינו גובה מן הלקוחות דאלו מדינא לית ליה למגבי דשעבודא לאו דאורייתא ותקנתא נמי לא עביד בה ואוקמוה אדינא משום דלית לה קלא ואינהו לא אפסדו אנפשייהו והאי אפסיד אנפשיה והני תרתי מימרא דר' פפא בהדי הדדי אמרינהו אלא דמאן דסדר תלמודא פלגינהו וסדר חדא הכא ואידך התם בפ' גט פשוט. ואליבא דהלכת' מסתברא ודאי דהלכתא כמ"ד שעבודא דאורייתא חדא דהא רב יוחנן ור"ל הכי ס"ל ולית הלכתא כרב ושמואל לגביהו ועוד דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה בגיטין פרק הניזקין בשמעת' דשטר שכתוב בו שבח דקאמר דמדאוריית' נזקין מן הזיבורית ואלו למ"ד שעבודא לאו דאוריית' כלהו מיתמי לא גבי מדאורייתא וגבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אמרינן בערכין שלחו מתם שמתיה ומית בשמתיה והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושיע ולאפוקי מדרב פפא דאמר טעמא משום דפריעת דב"ח מצוה. וכ"ת וכיון דפסק רב פפא הלכתא דלמ"ד שעבודא דאורייתא ולמ"ד לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות מאי נפקא לן השתא אי שעבודא דאורייתא אי לאו דאורייתא וכ"ת דנפקא מיניה לענין מלוה ע"פ ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם דלמאן דאמר לאו דאורייתא מלוה בשטר דאית לה קלא קודם בתקנתא דרבנן ולמאן דאמר שעבודא דאורייתא מלוה ע"פ קודמת הא ליתא דודאי מלוה בשטר בכל דוכתא לגבי מלוה ע"פ כנכסים משועבדים דלקוחות חשיבא וכל מאי דלא טריף מלקוחות לא טריף ממלוה בשטר וכדאמרין בריש פרק מי שהיה נשוי בכתובות ש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפא ממשעבדי ליתי בני ראשונה ולטרוף מבני שנייה וכיון דכן כי היכי דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא משום דלית לה קלא ומתקנתא דרבנן הכי נמי אינה גובה במקום מלוה בשטר מנכסים בני חורין וכ"כ הגאון אלפסי ז"ל בתשובת שאלה. ומסתברא דנפקא מינה לענין ערב דפרעינן למלוה אחר שמת הלוה בעוד שהיתומים קטנים מקמי דלודעינהו ליתמי כדכתיב' בפ' גט פשוט. וכן קבלנו פירוש שמיע' זו מפי רבינו מורי הרב נר"ו. והנה אמת דינא נכון. והא דאמרינן דמלוה על פהי גובה מן היורשין היינו היכא דליכא למיחש לפרעון כגון דמית לוה בגו זמניה דקי"ל חזקה לא פרע אינש בגו זימניה וגבי אפילו מיתומים קטנים. א"נ כגון דאודי ליה בשעת מיתה דלא פרעיה א"נ דשמתיה ומית בשמתיה הא כל היכא דליכא חדא מהני לא גבי מיורשיו כלל דאלו היה הלוה קיים הוה מצי טעין פרעתי וקי"ל דטענינן ליורשין כל מאי דמצי טעין הלוה וזה פשוט:

הא דאמרינן מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה הא לכהן הדיוט שריא מקשו עלה בירו' דילמא כי איצטריך למיסר לכ"ג היינו היכא דנפלה לו יבמה דלישראל שריא ולדידיה אסורה ואפילו מן האירוסין. ובגמרא דילן דחי לה באנפא אחרינא ולא חשו להא:

ודילמא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה בעי רבנן ז"ל הכא האי עשה מהיכ' אתי לן. איכא מינייהו מ"ד דאתי לן מדכתיב ודבק באשתו ודרשי' התם בסנהדרין באשתו ולא באשת חבירו והוה ליה לאו הבא מכלל עשה עשה ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתיב ואפילו מחיים דבעל הא אמרי' התם שכל פרשה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. ואחרים אמרו דאתי לן מדכתיב ושלחה ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר בגט אבל לא במית' ולאו הבא מכלל עשה עשה וכל אלו דברי' של הבאי דא"כ הוה לן לפרושי בגמרא ומימר בתר הכי האי עשה מאי עבדינן ליה. ועיקרן של דברים דעשה דאמרי' הכא לאו דוקא עשה ממש אלא דאע"ג דפקעא איסור לאו וחנק במיתת הבעל אכתי רכיב עליה איסורא ומשו' דליכא איסור דקיל מעשה קרי ליה להאי איסור עשה ואמרי' האי איסור מאי עבידתיה כי' אי דאהניא לה מיתת הבעל שריא לגמרי ואי דלא אהניא ליה מיתת הבעל אוקמה באסורה ומתמהינן אלמא לא אפיקתה ממיתה ואוקמה אעשה מידי דהוי אפסולי המקדשין דפרקינהו דפקע מינייהו מעילה ואסורי בגיזה ועבודה וכ"ת מי דמי שאני התם דרביי' קרא לאיסור גיזה ועובד' מדכתי' תזבח ולא גיזה ועבוד' אבל הכא דלא רבי' קרא אימ' לך דכיון דאתי' מית' הבעל ואפקת' מלאו ומיתה שריי' לגמרי הא לא קשי' כלל דאנן לאו מפסולי המוקדשין אתינן למילף לאשת איש אלא דאמרינן אשה זו בחזקת איסור היתה בחיי בעלה והרי באיסורה לעולם עד שיתברר לך שהותר ואף על גב דמית בעלה ונפקא מלאו וחנק אכתי אימא דקיימא באיסורא ועליה להביא ראיה שיצתה להיתר גמור ודקאמרת היכא מצינו איסור שפקע מקצתו ולא הותר כלו אימא לך שמצינו כיוצא בפסולי המוקדשין והתם הוה ליה פדיון שמוציא להיתר גמור בכל מקום איצטריך קרא למרמי עלייהו איסור גיזה ועבודה אבל הכא מעולם לא ראינו לה היתר גמור ולא מצינו שהתירה תורה במיתת הבעל לגמרי וזה מבואר:

כבר ידעת שהיולדת מביאה חטאת ועולה וחטאת שלה קודם לעולה ואע"פ שכתוב בה עולה קודם לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה וכל חטאת ועולה של אדם אחד חטאת קודמת ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה כמו שיתבאר במקומו מעתה הביאה חטאתה ולא הספיקה להביא עולתה ומתה יביאו יורשים את עולתה שאין העולה מכפרת עד שתאמר אין כפרה למתים אלא אינה אלא דורון ואע"פ שאמרו עולה מכפרת על חייבי עשה הואיל ואינה מכפרת חטא ידוע אין לומר בו אין כפרה למתים אבל אם שנתה הסדר והביאה עולתה תחלה אע"פ שלכתחלה לא היה לה לעשות כן לא יביאו יורשים את חטאתה שאין כפרה למתים והרי חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא ומה שאמרו בתוספתא בחטאת העוף שמתו בעליה שאינה מתה לדעת ר' שמעון היא שנויה שהיה סובר גם כן שאין חטאת צבור מתה מפני שיש בחמש חטאות שאין מקום להם בצבור כגון ולד חטאת שאין צבור מביא נקבה וכגון תמורת חטאת שאין צבור עושין תמורה וכגון מתו בעליה שאין צבור מתים ומאחר שיש בהם שאין להם מקום בצבור אף באחרות כגון עברה שנתה או נתכפרו באחרת אינן מתות בצבור וכן לדעתו מטעם זה חטאת העוף הואיל ואינו בולד חטאת שהרי אין ולד יוצא מגופו וכן שאינו עושה תמורה אף האחרים אינו נדון בהם ומכל מקום לדעת חכמים את הראוי להם נדון בו אע"פ שיש בהם שאינו ראוי להם והלכך חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא והלכה כדבריהם לענין זה אלא שבענין חטאות שנתכפרו הצבור באחרת ונמצאת הראשונה תרעה עד שתומם ותמכר ויפלו דמיה לנדבה ואין צריך לומר שכן בעברה שנתה שאף ביחיד פסקוה רבים כן ולא פסקו מיתה בחטאות אלא ארבע וכן נראה ממסכת תמורה ואף גדולי המחברים פסקוה כן הא זו של יולדת מיהא חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא ואין צריך לומר אם לא הביאה לא חטאת ולא עולה שאין היורשים מביאים כלום אפילו הפרישה את שניהם מחיים אבל כשהביאה חטאתה ומתה שאמרנו שיביאו יורשים את עולתה לא סוף דבר בהפרישתה מחיים אלא אף בלא הפרישתה מחיים שכבר נשתעבדו נכסיה לקרבן וכל שיש מקום להקרבתו יורשים חייבים בו מכח השעבוד שכל שעבוד נכסים מן התורה הוא כמו שיתבאר אלא שכל שלא הפרישה מחיים דוקא כשהניחה קרקע ליורשיה כמו שכתבנו בראשון של ראש השנה:

דין זה שכתבנו בחטאת ועולה על הדרך שכתבנוה באשה כך הוא נאמר באיש כגון זב שהביא חטאתו ומת וכן מצורע אלא שמתוך שמשנה זו שנויה במסכת קנין ורוב דברים שבה נאמרו באשה ויש מהם שאין בהם מקום באיש הוא שונה אף זו באשה ויש דוחקין לפרש שדוקא נשנית באשה ואין דבריהם כלום:

זה שביארנו בשעבוד נכסים שהוא מן התורה וכמו שאמרו שיעבודא דאוריתא כך פירושו שכל המלוה את חברו הן בשטר הן בעדים והיא הנקראת מלוה על פה מכיון שמסר לו מעותיו נשתעבדו נכסי הלוה למלוה שיעבוד גמור אף בלא פירש לו שעבוד נכסים שאלו פירש אין צורך לומר כן שבודאי הכל מודים שמן התורה הוא לכל אדם להשלים תנאו ולהיות הן שלו צדק אלא אף בלא פירש שמדת הדין משעבדת הנכסים לכל הלואה שבעולם אפילו בעל פה וכמו שמצינו בערב שחייב כדכתיב אנכי אערבנו וניכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה ומן הדין הוא שאם מכר הלוה את נכסיו שיהא המלוה חוזר וטורף מן הלוקחים אלא שחכמים הפקיעו טירפא ממלוה על פה מפני שאין לה קול וחששו להפסד הלקוחות ומתוך כך אמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים אע"פ שנשתנה רשות הנכסים ואלמלא שהשעבוד מן התורה לא היתה נגבית מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות מחשש פסידת לקוחות הא מלוה בשטר גובה מן הלקוחות אף בסתם כמו שביארנו ויש שואלים והלא רב פפא בעצמו אמר באחרון של בתרא מלוה על פה נגבית מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולא בא עליה מטעם שיעבודא דאוריתא אלמא שלא מן הדין הוא אלא מחשש נעילת דלת איפשר שלא אמרה כן שם אלא לדעת עצמו שאמר שם פריעת בעל חוב מצוה וכבר פסקנו שם שאין הלכה כמותו אלא פריעת בעל חוב דין גמור הוא ובכאן אמרה כטעם רבים שמאחר שהיה אף הוא מורה בענין אע"פ שהיה בענין חלוק בטעם רצה להזכירה בטעם האחרים שלא יפקפקו עליה ויש מחזירין את הכל לטעם אחד ומפרשים מלוה על פה נגבית מן היורשים שיעבודא דאוריתא שאלמלא לא היה השעבוד מן התורה היינו פוטרים את היורשים והיו באים לנעילת דלת ומכל מקום אין מלוה על פה נגבית מן היורשים אלא באחד משלשה דרכים והם תוך זמן או שחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה כמו שהתבאר שם ומכל מקום גדולי המפרשים פוסקים כלשון האמור שם שלא משום שעבוד תורה אמרוה אלא משום נעילת דלת ומה שיצא לנו מבין סברות אלו וכן שאר דברים שמתגלגלין על ענין זה כבר ביארנוהו שם:

כל שנאסרה לבני אדם מצד אישות בטל האישות בטל האיסור כגון אשת איש שכל שמת הבעל הותרה אשתו לכל חוץ מן היבמה שחדשה בה תורה דין אחר אבל ערוה שמחמת אישות שנצטרף עם האישות איסור שמחמת קורבה יש מהם שאע"פ שבטל האוסר לא בטל האסור כגון אשת הבן שאע"פ שמת הבן נאסרה אשתו לאביו וכן רוב העריות כמו שיתבאר במקומו:

ולענין ביאור זה שאמרו ואוקמה אעשה פירושו מויצאה והיתה לאיש אחר כלומר זו תהא לאיש אחר ולא אחרת אלא שאין הלכה כן כמו שכתבנו:

פסולי המוקדשין ר"ל קדשים בעלי מומין שנתנו לפדייה כל שלא פדאם אין לו בהם היתר זביחה ואכילה וכל שנהנה מעל ואם פדאם יש לו בהם היתר זביחה ואכילה ומכל מקום אסורין בגיזה ועבודה וכדכתוב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ור"ל אחר שפדאם וכן אמרו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ר"ל שלא יוציא את החלב מהם שכל שמחיים אסור שהרי אין לך בו אלא היתר זביחה ואכילה ואכלת ולא לכלביך:

גמרא מי כתיב ופרצו פרצו כתיב כו' פרש"י ומלתא באנפי נפשה היא ועלה לחודה כתיב על כן תאבל עכ"ל ויש לדקדק מההיא דפרק שבועת הדיינין כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו ובאלה ממנו ומכל העולם שנאמר אלה וכחש וכתיב על כן תאבל הארץ וגו' והכא מוכח דלא קאי רק אפרצו לחוד מדכתיב פרצו בלא וי"ו וי"ל דלא קאמר דקאי אפרצו לחוד ולא אאינך דכתיבי בקרא אלא דקאי אפרצו בלחוד וה"ה אכל חדא וחדא מנייהו אלא דה"ק אילו הוה כתיב ופרצו ה"א דאכולהו ביחד קאי וכן נראה לפרש מדברי התוס' שם ובהכי ניחא דלא קאמר אלא מי כתיב ופרצו דודאי תירוץ קמא דאאלה לחוד נמי קאי ויש לדקדק מי הכריח למדרש כן מפרצו הא מפורש בהאי קרא ונאוף דהיינו א"א כדכתיב ואיש אשר ינאף את אשת איש ועלה קאי נמי על כן תאבל הארץ וגו' וי"ל דניאוף לא משמע אלא המנאף במזיד אבל ע"י הני שאינן יודעין בטיב גיטין וקדושין הן שוגגין באיסיר א"א לא הוה בכלל ונאוף ואתא קרא דפרצו לרבות בכה"ג נמי דקאי עלה על כן תאבל הארץ וק"ל:

תוס' בד"ה מלוה הכתובה כו' שלא היו יודעים כו' אם לא שנתחייבה התורה כו' עכ"ל מת"י דקשה להו לפירש"י דהא ערכין קרי ליה התם מלוה הכתובה בתורה אע"ג דע"י מעשיו באו עכ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר רב פפא כו' דלענין יורשים עשאום כמלוה בשטר כו' עכ"ל הלשון מגומגם קצת דמאי עשאום דהא לענין יורשים מדינא אוקמא אדאורייתא כיון דשיעבודא דאורייתא ולענין לקוחות עבוד רבנן תקנתא משום דלית ליה קלא וק"ל:

בד"ה אלא מיתת כו' וי"ל דאחרי שראינו שהתיר הכתוב א"א כו' אצטריך קראי כו' עכ"ל לכאורה ה"ה בהיפך אחרי שראינו שאסר הכתוב בעריות אצטריך הכא להתיר בא"א וכן מוכח קצת בשמעתין מהא דפריך והא עריות דאסר להו ולא שרי להו ואין להקשות דהיאך נילף מעריות לאיסורא והא ה"ל שני כתובים ואין מלמדין די"ל דאיכא בהו שום צריכותא וכה"ג כתבו התוספות בפרק מי שאחזו בד"ה וגמרינן מינייהו כו' ע"ש אבל הוא דחוק והנראה דר"ל דסוגיא דהכא מעיקרא לא אסיק אדעתיה שיש שום קרא להיתר בא"א ושום קרא לאיסור בעריות ולכך פריך הכא אי סברא הוא להתיר בא"א והא עריות דאסרינן להו מסברא עד דמסיק מקרא דפן ימות וגו' גמרינן להיתר והשתא אחרי שראינו להיתר הכא בא"א קמצריך התם קראי לאיסורא דלא נילף מא"א כו' ואין להקשות לפי האמת דהתם דכתיבי קראי בעריות נימא מדאיצטריך קרא בעריות לאיסורא נימא בא"א מותר ול"ל קרא להתיר בא"א דקושטא דכן הוא וקרא דגבי א"א פן ימות וגו' לאו יתירא הוא אלא ממילא משתמע מיניה א"א להיתרא ותו לא מידי וק"ל:

בד"ה לכ"ע בעשה כו' שתתיר מיתה בק"ו מגט ומה גט שאינו מתיר כו' עכ"ל הקשה מהר"י אב"ן לב דאיכא למיפרך מה לגט שכן מוציא בשפחה כנענית תאמר במיתה שאין מוציאה בשפחה כנענית שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם וגו' ואפשר לתרץ הך קושיא דמצינן למימר יוכיח מחליצה שאינה מוציאה בשפחה כנענית ומותרת לכ"ע ותו איכא למידק נימא דיו אסוף דינא דלא מפרך ק"ו כו' מה להלן כשאין לה בנים אף כאן כשאין לה בנים עכ"ל ואני אומר דאיכא למיעבד ק"ו לעלמא מיבם ולא מיתה מגט והכי עבדינן ליה ומה יבם שאינה מותרת ע"י גט הותרה ע"י מיתה לעלמא שהותרה ע"י גט אינו דין שהיא מותרת ע"י מיתה דהשתא ליכא למיפרך מה לגט שכן מוציא בשפחה כנענית כו' דהא לא ילפינן כלל מיתה מגט אלא לעלמא מיבם וליכא נמי דיו אסוף דינא ואע"ג דאיכא דיו אתחילת דין אין לחוש בו ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה מדאמר רחמנא כו' וי"ל א"כ ה"ל למכתב כו' אלמנה וגרושה וגו' בפרשת יבמין עכ"ל כיון דבחד קרא כתיבי ה"ל למכתב כולהו בפרשת יבמין אגב אלמנה דלא שריא לכ"ע בלא יבמין אלא לכ"ע דיבמין אבל גרושה וחללה ודאי דאשכחן שפיר דשריא לכ"ע אף בלא יבמין ואין להקשות דהיאך איכא לאשכוחי דאחיו מאביו של כ"ג ישא גרושה וחללה דאסור בהן דדוחק להעמיד שנשאן באיסור י"ל כגון דאביו של כ"ג נשא אחת מפסולי כהונה והוליד אחיו של כ"ג ממנה דה"ל אח זה של כהן [גדול] חלל ושרי בגרושה וחללה וכשמת נפלה לפני אחיו כ"ג וק"ל:

בפרש"י בד"ה לכולי עלמא בעשה ויצאה וגו' ולא על ידי מיתה דושלחה לזו ולא לאחרת כו' עכ"ל ר"ל דכל הענין לא מדבר אלא בזו שנשאת לאחר ע"י גרושין של ראשון והוא כמו א"נ ודו"ק:

א"ר יהודה אמר שמואל והוא שהפרישה מחיים ופרש"י ואשמעי' דקריבה לאחר מיתה והא דאשמעינן הכי בעולת יולדת טפי מבשאר עולות נ"ל דבשאר עולות פשיט' דיכולין להקריב לאחר מיתה כיון דמכפר נמי אעשה דיורשין כדמסקינן בפ"ק דזבחים דף ד' משא"כ בעולת יולדת ס"ד דאין קריבה לאחר מיתה כדמקשה התם אי איהי ילדה בנים מי ילדו קמ"ל כדשנינן התם דסוף סוף מכפר נמי אעשה דידה ודיורשין ע"ש ולרבי יוחנן ור"ל דבסמוך נמי נראה דנקיט עולת יולדת לאשמעינן נמי הא:

שם אלמא קסבר שיעבודא לאו דאוריית' ואע"ג דלכ"ע איכא מיהא שיעבוד' דרבנן היינו משום נעילת דלת והכא לענין קרבן לא שייך האי תקנת' ועיין בסמוך והיינו דקאמר רב פפא בסמוך טעמא דשעבודא דאוריית' ובפ' ג"פ אמר טעמא דנעילת דלת ועיין בסמוך ובזה נתיישב' קושי' הש"ך ריש סי' ל"ט:

רש"י בד"ה לאו דאורייתא כו' אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה נכסי אחראין לך משתעבדי כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ כי לא כתב ליה נמי דהא קי"ל אחריות טעות סופר היא ולכאורה משום הא לא איריא דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ע"כ דהא דקי"ל אחריות ט"ס היינו לאחר שתקנו חכמים שיגבה מלקוחות בשטר א"כ מסתמא לא שדי איניש זוזי בכדי והתנה כן ומש"ה תלינן בט"ס וכמ"ש הרשב"א ז"ל בעצמו אלא שכבר הקשיתי לשאול בר"פ הניזקין על שיטה זו דרש"י והוא שיטת הש"ך ז"ל בח"מ ריש סי' ל"ט לפסק הלכה דא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ גט פשוט דרבה אדרבה דמי סבר רבה שיעבודא לאו דאורייתא הא אמר רבה גבו קרקע יש לו ומאי קושיא הא התם איירי בשטר וא"כ בפשיטות מצינן לאוקמי דאיירי שכתב לו אחריות בפירוש דהא סתמא דמילתא הכי הוא דקי"ל ט"ס היא אלמא שהיו נוהגין לכתוב כן בכל השטרות וא"כ כ"ע מודו דהוי דאורייתא והנחתי שם בצ"ע. אמנם כשדקדקתי כאן נ"ל דאדרבה שיטה זו נכונה ותחלה אפרש מה שהכריחו לרש"י ז"ל כאן לפרש כן היינו משום דסוגיי' דשמעתין משמע הכי מדאמרינן בסמוך דאי איתמר בהא ה"א משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי אלמא דאיכא מיהו שום מלוה בשטר דכ"ע מודו דגבי מיתמי מדאורייתא ועוד נראה דמסברא נמי פשיטא ליה לרש"י ז"ל דכיון שכתב אחריות בשטר מהיכא תיתי נאמר שלא יגבה מהיתומים הא קי"ל דקרקעות נקנין בשטר וליכא למימר דכיון שאין מקנה לו גוף הקרקע אלא לשיעבוד בעלמא אינו נקנה הא ליתא דהא קי"ל דב"ח קונה משכון ואפי' בשעת הלואתו לענין השיעבוד שבו שאין נעשה מטלטלים אצל בניו אלמא דמהני משיכת המשכון לענין שיעבוד כמו לענין הקנאת גוף החפץ וא"כ ה"נ אמאי לא יקנה שיעבוד הקרקע ע"י שטר ואדרבה קי"ל דהקנאת השיעבוד עדיף מהקנאת הגוף אפילו לענין דבר שלא בא לעולם ונהי דלענין לגבות מהלקוחות י"ל דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפי' אם כתב אחריות בפירוש נמי לא טריף מדאורייתא דאפשר שלא הקנה לו השיעבוד בשטר מעכשיו אלא מכאן ולהבא בשעת הגוביינא דאע"ג דאמרינן בפ' כל שעה דלכ"ע היכא דזבין לוה אתא ב"ח וטריף דלמפרע גובה ע"כ למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא היינו מדרבנן וא"כ כששיעבד בפירוש לעולם דאע"ג דהוי מדאורייתא היינו מכאן ולהבא דוקא משא"כ לענין יתומים אין לחלק דאפי' אי מכאן ולהבא שיעבד לו כשלא יגבה חובו אפ"ה שפיר גבי מיתמי כששיעבד לו בפי' והא"ש נמי הא דמקשה הש"ס ס"פ ג"פ דרבה אדרבה מדקאמר גבו קרקע יש לו וא"כ ע"כ מוכח דס"ל שיעבודא דאורייתא מטעמא דנכסי דבר אינש ערבין ביה ומש"ה למפרע גובה דאי ס"ד לאו דאורייתא א"כ אפי' שיעבד לו בפי' לא מהני אלא מכאן ולהבא א"כ אמאי שקיל הבכור פי שנים הא לא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו כן נ"ל נכון ומה שהקשה הריטב"א מסוגי' דערכין יבואר בסמוך ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) ע"ב שם אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא ופירש"י דמלוה ע"פ ומלוה בשטר שוין בזה אם לא ששיעבדו בפירוש וכ"כ הש"ך בח"מ ריש סי' ל"ט לפסק הלכה אלא דבחידושי גיטין ר"פ הנזקין הקשיתי על זה מסוגיא דר"פ גט פשוט ע"ש וכאן כתבתי ליישב ולקיים שיטה זו בטוב טעם דהיכא דשיעבדו בפי' לכ"ע שיעבודא דאורייתא לענין לגבות מיורשים עכ"פ וכמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה אמר רב פפא כו' ותימא דבשילהי ג"פ קאמר ר"פ גופא כו' דשיעבודא לאו דאורייתא עכ"ל. האי לישנא דשיעבודא לאו דאורייתא ליתא התם אלא מדקאמר התם גובה מן היורשים שלא תנעול דלת משמע להו דלפ"ז ס"ל דלאו דאורייתא וע"ש בתוספות ובהל' הרי"ף דלא מוכח מידי ולענ"ד יש לפרש עוד דאפי' אי סבר דאורייתא אפ"ה ניחא ליה טפי לומר טעמא דנעילת דלת לומר דגובין אפי' מיתומים קטנים כדאמר רב פפא גופא בר"פ שום היתומים דהא דרב נחמן מעיקרא לא הוי מזדקק לנכסי יתמי דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ולבתר דשמע רב נחמן דרב הונא אמר רב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו הוי מזדקק וא"כ ע"כ היינו משום נעילת דלת או לענין לגבות מטלטלין דליכא למימר דמ"ד שיעבודא דאורייתא גובה נמי מיתומים קטנים בכל ענין הא ליתא דהא דר' יוחנן גופא קאמר התם אין נזקקין אע"ג דס"ל בשמעתין דשיעבודא דאורייתא וא"כ מי הכריחו לר"פ בערכין לפרש טעמא דר' נחמן בענין אחר מדר' יוחנן אע"כ דר' פפא אליבא דר"י נמי אמר האי טעמא והיינו כדפרי' ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו בתוס' רי"ד ובהריטב"א והש"ך (סי' ל"ט דע"כ לר"פ שיעבודא דאורייתא מדקאמר בערכין ובכתובות פ' הכותב דפריעת ב"ח מצוה וממילא משמע דליכא אלא מצוה א"כ שיעבודא לאו דאורייתא ע"ש באריכות ולפמ"ש ליתא דמדר' יוחנן נשמע לר' נחמן ועוד דלענ"ד ר' נחמן גופא ס"ל שיעבודא דאורייתא מההיא דיתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בפ' יש נוחלין דף קכ"ח כמ"ש בחידושי לב"ק דף י"ב ע"ש בטוב טעם ואף למאי דמוקמינן בפרק כל שעה טעמא דר"נ ביתומים שגבו בחוב אביהן דטעמא משום דר' נתן מ"מ מדר' נתן גופא מוכח דשיעבודא דאורייתא וכן נראה ג"כ מלשון הרשב"א ז"ל בסוף חידושי קידושין ע"ש אע"כ דאף למ"ד שיעבודא דאורייתא נמי שייך טעמא דפריעת ב"ח מצוה אי לענין יתומים קטנים או לענין מטלטלין וכמו שאפרש עוד בזה בכתובות פ' הכותב בעזה"י ועיין ג"כ בחידושי בר"פ הנזקין שקבלתי עלי להאריך בדיני שעבודא דאורייתא וכבר יצאתי ידי נדרי לעת הזאת בדברי אלה המועטים ודעתי להוסיף אי"ה בתוס' מרובה במקומות אחרים בעזה"י ודוק היטב:

גמרא וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל בשלמא גט דכתיב ונתן לה ספר כריתות אלא מיתת הבעל מנ"ל. הא דלא יליף מיתת הבעל מדכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ודרשינן לקמן בשמעתין כיון שחלצה נעל הותרה לכל ישראל אלמא דלא מיתסרא מחמת בעלה הראשון אלא דאיכא למימר דשאני התם דיבם במקום אחיו קאי וא"כ חליצה במקום גט קאי כן נראה לי. מיהו יש לי לדקדק לפי שיטת התוספות בסמוך דהא דאמרינן לכ"ע בעשה היינו ודבק באשתו ולא באשת חבירו א"כ מ"ש בגט דפשיטא ליה דמתיר לגמרי דכתיב ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר דלמא אכתי בעשה קאי ואפ"ה כתב קרא דאי עבר ונסיב לאיסור לאו ומכ"ש לפי מה שאפרש בסמוך לפי ר"י דהא דאמרי' לכ"ע בעשה מודבק באשתו היינו בבעולת בעל דוקא א"כ בפשיטות מצינן למימר דהא דכתיב והיתה לאיש אחר זימנין דאשכחן נמי בהיתירא בארוסה ואפשר דהכא אספר כריתות סמוך דמשמע דלא אגידא ביה כלל ממילא דאף לכתחלה מותרת להנשא לאחר וא"כ ודאי איירי אפילו בבעולת בעל דכתיב ובעלה:

שם אלא מיתת הבעל מנ"ל נ"ל דפשיטא ליה דלא שייך איסור א"א לאחר מיתה לחייבו חנק דודאי הוי ידע דאיכא כמה קראי כגון אלמנה לכ"ג ולא תהיה אשת המת החוצה ואו כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון וגומר אלא דעיקר פירכא מעיקרא היינו לאיסור לאו או עשה וא"כ איצטריך שפיר קרא דלא תהיה לענין שאין קידושין תופסין וה"א לאינך קראי דבסמוך. ולפ"ז אין מקום למה שהקשה מהרש"א ז"ל מאי מקשה הכא מעיקרא מיתת הבעל מנ"ל ותיפוק ליה דאיכא בעריות שני כתובים ולמאי דפרישית א"ש דהתם ודאי איצטריכו קראי לאיסור מיתה אלא דקושיית התוספות מסוגיי' דהתם דמהדר אקראי דאזהרה משמע דפשטא דקרא לא איירי לאחר מיתה וע"ז משני שפיר ודוק ועיין שם בתוס' פ' ד' מיתות:

תוספות בד"ה לכ"ע בעשה אור"י דאיכא עשה בא"א כגון ודבק באשתו כו' עכ"ל. ונראה דלפ"ז אפילו לפי המסקנא דבישראל איכא קרא דמיתת הבעל מתיר אפ"ה בב"נ אסור מעשה דודבק ובזה הוי א"ש הא דקאמר יהודה הוציאוה ותשרף משום דתמר בת כהן הוה ואכתי פנויה הוה ולשיטת ר"י א"ש דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר אבל לאחר שאמר יהודה צדקה ממני וא"כ ראה ונזכר והכיר בה שהיא בתולה דער ואונן שלא כדרכן שמשו ובב"נ לא הוי בעולת בעל אלא בכדרכה וקידושין נמי בב"נ לא מהני מידי והיינו דקאמר צדקה ממני ולא יסף לדעתה אפילו למ"ד לא פסק כן נ"ל נכון. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי מייתי בסמוך מאלמנה לכ"ג דלמא קרא לאלמנה מן האירוסין איצטריך דבהא לא שייך עשה דודבק. מיהו בהא איכא למימר דמההיא עשה דודבק בלא"ה מקשה שפיר דלכ"ע בעשה ולכ"ג בלאו אלא דמקרא דפן ימות במלחמה לא מייתי מידי דהאי קרא ודאי בארוסה איירי ולא שייך עשה דודבק ולפרש"י א"ש:

גמ' שיעבודא דאורייתא עיין ב"ב דף קכה ע"ב תד"ה ואין הבכור:

תוס' ד"ה מלוה וכו' פי' כגון קרבנות עי' במאור פ"ד דביצה ד"ה והא דת"ר אין סומכין:

מִי כְּתִיב 'וּפָרָצוּ'? 'פָּרָצוּ' כְּתִיב. נראה לי בס"ד הכונה כיון דלא כתיב 'וּפָרָצוּ' בוא"ו כדנקיט ב'רָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף' (הושע ד, ב) שמע מינה דלא קאי תיבת פָּרָצוּ על אותם האנשים דנקיט בהו תיבת וְנָאֹף אלא זהו מלתא באפי נפשה דקאי על אחרים ולא על אותם המנאפים, ומי הם המולידים ממזרים חוץ מן המנאפים? אלא מוכרח לומר אלו המורין הלכה לפי דעתם שמתירים את איסור אשת איש ועל ידי כך באין ממזרין לעולם דנחשב להם כאלו הם ילדום והביאום. ולהכי נקיט בהו לשון פָּרָצוּ שהוא לשון חוזק ותוקף כמו 'מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ' (בראשית לח, כט) כי אלו המורין ההלכות הם תקיפי ארעא ועל ידי תוקף שלהם הם מורין ונשמעין דבריהם ולכן יש אתנ"ח תחת תיבת וְנָאֹ֑ף כי אתנח מורה על סוף פסוק ותיבת פָּרָצוּ הוא פסוק בפני עצמו דלא קאי אדלעיל דאתמר עלייהו 'וְגָנֹב וְנָאֹף'.