Ketubot 87b

ר"ש אומר כו' בגמ' מפרש אהייא קאי:

גמ' שבועה דאורייתא ונפקא מינה דלא מפכינן לה:

נשבעין ולא משלמין מי שתובעין אותו נשבע שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע:

כל שטרות שיעבוד קרקעות הן ואין נשבעין על הקרקעות כדאמרינן בשבועות (דף מב:) ובהזהב (ב"מ נז:):

אלא אמר רבא מדרבנן היא שבועה זו מ"ט דפרע דייק כו' וא"ת בלא פוגם נמי הא קיימא לן בשבועות דאי א"ל אישתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה והאי נמי הא קא טעין ליה פרעתיך ומה צורך בפגימה וכן בעד אחד מעידה שפרועה בלא עד נמי משבעינן לה הא פרכינן ליה בשבועות מה בין זה לפוגם שטרו ומשנינן לה הכי התם כי פגים וא"ל האי פרעתיך משבעינן ליה ואפי' לא טען לו זה השבע לי אבל כי לא פגים אפי' א"ל פרעתיך אי לא א"ל בהדיא אישתבע לי אמרינן ליה זיל שלים דהא נקיט שטרא:

פוגמת כתובתה בעדים התקבלתי מנה ובפני עדים קיבלתיו:

מי אמרי' אי איתא דפרעה טפי בעדים הוה פרע דהא דק וקא אייתי עדים לפרעון מנה קמא:

או דלמא לאו משום דדק הוא אלא איתרמויי איתרמי דהוו עדים התם בההוא זימנא:

אמר רבא שתי תשובות בדבר תימה לרשב"א אכתי איכא שלישית דמפני מה אמרה תורה דמודה מקצת הטענה ישבע משום דאישתמוטי קא מישתמיט ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי (לעיל כתובות דף יח.) והאי טעמא לא שייך הכא כלל:

דמיפרע לא דייק ודוקא בפוגם הוא דאיכא למימר הואיל ופרע במקצת יכול להיות שפרע הכל אבל בלא פוגם לא אמרינן דלא דייק ולא שייך כאן מיגו הואיל וטעמא משום דלא דייק הוא דהוא סבור שידקדק ולא דקדק כמו שמצינו בהאשה שהלכה (יבמות דף קיד: ושם) מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אף על גב דאיכא מיגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו והיינו משום דאמרה בדדמי דזימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה דמת ומיהו קשה לר"י דבריש פרק כל הנשבעין (שבועות מה: ושם) גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל אמרינן לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואמאי מהימן במיגו והא טעמא דשכיר נשבע ונוטל בשכרו בעדים משום דבעה"ב טרוד בפועליו וסבור שפרעו כדאמר התם דאפילו שבועה לא היה צריך השכיר אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית:

ואלו נשבעין ונוטלין השכיר כו' תימה אמאי לא תני כל הני דמתניתין בשלמא לתנא דמתניתין דשבועות (דף מד:) איכא למימר דלא תני אלא הנהו דס"ד למימר דאין נוטלין אפילו בשבועה דלהכי קאמר האי לישנא נשבעין ונוטלין ולא קאמר אין נפרעין אלא בשבועה כמו במתני' אבל האי תנא דברייתא כיון דחשיב פוגם שטרו אמאי לא תני נמי כל הני דמתני' וי"ל דהאי תנא לא חשיב פוגם שטרו בא מכח השטר כי הני אחריני דמתני' כיון דהוא עצמו מודה שאינו חייב לו כל הכתוב בשטר אלא מודה שפרע מקצת ואיצטריך שפיר לאשמועינן דנוטלין:

אבל שלא בעדים אימא תהוי כמשיב אבידה ואף על גב דטעמא משום דמיפרע לא דייק וא"כ אפילו שלא בעדים נמי אלא משום דסלקא דעתין שלא בעדים שהוא זכור מקצת הפריעה א"כ ודאי דקדק קמ"ל:

או דלמא פוגמת מודיא במקצת פירוש ואיכא למימר לאו דוקא ומדנפרעה מקצת נפרעה כולה אבל הא דלא מודיא דנפרעה כלל לא שייך האי טעמא אבל תימה לי א"כ כל שעה אתיא לאיערומי לפחות:

האי שטרא חספא בעלמא הוא ואין לאשה להוציא מן הבעל כתובה הואיל והוא מוחזק וכדאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף לב: ושם) היכא דקיימי זוזי ליקום גבי ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבנתה והא שטרא א"ל האי שטרא חספא בעלמא הוא גחין לחיש ליה לרבא א"ל אין שטרא חספא בעלמא דזיופי הוא כו' אמר רבא מה לי לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא כו' ומסקינן היכא דקיימא ארעא תיקום והיכא דקיימי זוזי ליקום:

ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות מקשין הא בפרק הזהב (ב"מ דף נז:) דילפינן דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות היינו מהנהו קראי דאיירי בשבועה שע"י הודאת עצמו באה אבל בשבועה שע"י עד אחד לא אשכחן ואין לומר דמסתמא שוים דהא אשכחן בהם חילוק למילתא אחריתי בשבועת הדיינין (שבועות דף מ. ושם) דאמרינן אמר ר"נ אמר שמואל לא שנו דהטענה שתי כסף אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בעד אחד אפי' לא טוענו אלא בפרוטה ועד אחד מעידו שהוא חייב חייב לו שבועה כו' ואומר רבינו דמצי למימר שמואל לטעמיה דאמר לעיל (שם דף לט:) אמתני' דטענה שתי כסף אפילו לא כפר אלא פרוטה או לא הודה אלא בפרוטה חייב הלכך בעד אחד דלא שייך חיובא דידיה אלא בכפירה כי לא טוענו אלא בפרוטה מיחייב דאי אמרת בעינן מ"מ טענה שתי כסף א"כ כל שתי כסף אתה צ"ל שיכפור כדי שלא יתחייב מטעם מודה במקצת אלא מטעם עד אחד הלכך אית לן למימר דעל טענת פרוטה מיחייב הרי יתחייב בעד אחד על כפירת פרוטה כמו במודה במקצת וברייתא דמייתי במסקנת מילתיה דשמואל ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה לא תקשי לרב דקסבר כפירת טענה שתי כסף דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ מיהו קשה לי לעולם בעינן טענה עצמה שתי כסף בעד אחד כמו במודה במקצת והוא ודאי כפר לו השתי כסף אבל עד אחד אין מעיד אלא בפרוטה ואמר לנו רבינו תירוץ אחר דאליבא דכו"ע אתיא מימרא דשמואל אע"ג דמחייבינן שבועה בעד אחד באותו ענין דמיפטר במודה מקצת לא דמי להכא דהתם מין המחויב שבועה בעלמא מיהא הוי אבל כפירת שיעבוד קרקעות לא מצינו בשום מקום במינו שבועה והלכך גבי עד אחד אית לן למיפטריה:

והא דקתני סבר רמי דמשמע דלא קאי, משום דרבא טעי בלישניה לומר דמדאורייתא ממש קאמר, ולמאי דשמע מיניה רבא לא קיימא, אבל ודאי רמי על הא אנפא אמרה ודאי קיימא. ורבא הכין סבירא ליה דלעולם שבועת המשנה הוי כעין דאורייתא. אי נמי טובא איכא סבר וסברוה דקיימו, והא דלא חש תלמודא לגלויי הא דרמי דכעין דאורייתא קאמר היינו משום דלכולי עלמא קושטא קאמר דמשום דרבא טעי בה לא קפיד תלמודא לאהדוריה, וההיא דלקמן דעד אחד מעידה שהיא פרועה דכותה היא. ואף על גב דמייתי ביה קרא הכי קאמר, דבעלמא אשכחן דעד אחד מהימן לשבועה דכתיב לא יקום עד אחד באיש, הכא נמי אם עד אחד מעידה משביעין שבועה דאורייתא (תלמידי הרשב"א בשם רבנו בשטמ"ק). אימא תיהוי כמשיב אבידה. קשה והיכי תיסק אדעתין דתהוי כמשיב אבידה, א"כ מודה מקצת היכי משכחת לה. ויש לומר דהיינו טעמא דקרי ליה הכא משיב אבידה משום דיש לה עליו שטר שלם דמסייע לה ואי בעיא אמרה לא קבלתי כלום, קרי ליה משיב אבידה. וכן פירש רש"י ז"ל, ואסיקנא דבין בעדים בין שלא בעדים אינה נוטלת בלא שבועה(תלמידי הרשב"א בשם רבנו בשטמ"ק).

גמרא סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דקטעין לה מאתן וקא מודית במאה פי' שטעין עליה שיש לו ברשותה מאתיים זוז של פירעון והיא מודה לו במנה. אמר רבא שתי תשובות לדבר חדא דכל הנשבעין נשבעין ונוטלי' וכו'. תמיה' מלתא טובא היכי טעי רמי בר חמא בזה דהא מתני' היא דכל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין ושאין נשבעין על הקרקעות ולא עוד אלא דהכא היא התובעת ממנו שטר כתובתה והיא אומרת לה במקצתו ומתוך הדוחק י"ל דרמי בר חמא אמר לשון סתום וכוונתו לומר שהיא כעין תורה ומשום דטעו בו בא רבא הכא ופי' שא"א לומר דמדאורייתא ממש קאמר אלא דע"כ דרבנן כעין דאורייתא היא כדי לפייס דעתו של בעל הבית והא דלקמן דעד אחר כי (הדר) [הדדי] אמרינהו רמי בר חמא ופרשינהו רבא אלא דרב אשי סדרינהו כל חדא וחדא בדוכתי' ויש כיוצא בזו בתלמוד כך נ"ל:

מ"ט דפרע דייק דמתפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה וא"ת וליהמן במגו דאי אמר לא נפרעתי כלום דליכא עלי' שבועה. וי"ל דלאו מגו הוא דטפי חשוב הוא מעיז בשכפר הכל מהיכא שכופר במקצת דלא דכיר כמה מעות קבל ממנו דמאן דמתפרע לא דייק בהא כולי האי ודומה למה שאמרו מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולא עוד אלא דלא תקן רבנן אלא כעין דאורייתא דאיכא הודאה במקצת וכדפי' רש"י לעיל ברמי בר חמא כנ"ל ואסיקנא דאפי' הפוגמ' כתובתה בעדים לא תפרע אלא בשבועה:

איבעי' להו פוחתת כתובתה מהו וא"ת מאי קא מבעיא להו הא הכא ליכא טעמא דלעיל דמתפרע לא דייק. וי"ל דאפ"ה לא פלוג רבנן כיון דדמי להודאה במקצת.

באומרת אמנה היתה בינו לבינו, ופי' כי בפני העדים נתחייב כראוי בכל הכתוב בשטר אלא שהיתה הסכמה בינה לבינה שלא תגבה אלא כך וכך ושטר כזה כשר הוא אפי' לנכסים משועבדים לגמרי שהרי נשתעבד כראוי ככל הכתוב בו. ועוד אין נשבעין על טענות כפירות שיעבד קרקעות וקשיא לן דהא אין נשבעין על הקרקעות נפקא לן מכלל ופרט וכלל דכתיב כי הוא זה אלא לשבועת עד א' מנ"ל דאין נשבעין על הקרקעות וי"ל דבפרשת שומרים כתיב ולקח בעליו ולא ישלם ומקרא מיותר הוא לכל הנשבעין שנשבעין ולא משלמין שמי שעליו לשלם הוא נשבע וכיון שכלל ופרט וכלל דכתיב בפרשה לכל הנשבעין שבתורה קאי כנ"ל:

כבר ביארנו בפוגמת כתבתה שאינה נפרעת אלא בשבועה בין שיש עדים על מה שהיא טוענת שקבלה ממנו בין שאין שם עדים ואין אומרין כשיש שם עדים ודאי כמה דאמרה איהי הוא ותפרע שלא בשבועה דאי לאו הכי כשם שפרעה כך בפני עדים כך היה לו לפרוע את השאר בעדים וכן שלא בעדים אין אומרין הרי היא יכולה לכפור בכל ומשיב אבדה היא אלא בין כך ובין כך לא תפרע אלא בשבועה וכן הדין בחוב בפוגם את שטרו:

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פינקסו כמו שביארנו ענינם במקומו בשביעי של שבועות וכן הפוגם את שטרו או הפוגמת כתובתה כמו שהתבאר:

פוחתת כתובתה אינו בדין פוגמת כתובתה וכיצד הוא דינה אם פיחתה בדרך זו שתאמר כתבה זו מאלף דינרין היא אלא שהחמש מאות שבה אמנה ביני לבינו שפייסתיו להרבות כתבה דרך כבוד ושלא אהא גובה אלא החמש מאות והוא טוען כבר התקבלת הכל נפרעת שלא בשבועה אבל אם אמרה אף הכתובה לא היתה אלא חמש מאות הואיל ומודה שהשטר מזויף אינה נפרעת באותו שטר כלום ונשבע הוא היסת ונפטר:

בתלמוד המערב אמרו עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה עד אחד מעידה שהיא פחותה נפרעת שלא בשבועה מה בין פרועה לפחותה פרועה אין אחד מכחיש את השנים פחותה אחד מכחיש את השנים:

בד"ה ואלו נשבעין כו' וי"ל דהאי תנא לא חשיב פוגם כו' ואיצטריך שפיר לאשמועינן דנוטלין עכ"ל וק"ק דהא תלמודא קאמר אבל שלא בעדים אימא תיהוי כמשיב אבידה ותשקול בלא שבועה קמ"ל ויש ליישב דודאי עיקר מלתא דפוגם אתי לאשמועינן דנוטלין כמ"ש התוספות אלא דתני שלא בעדים לרבותא לגבי בעדים מהאי טעמא דקאמר דלא נימא תשקול בלא שבועה וק"ל:

בד"ה א"ד פוגמת כו' אבל הא דלא מודה דנפרעת כלל לא שייך ביה האי טעמא אבל תימה לי א"כ כו' עכ"ל נ"ל דבריהם אע"ג דבפוחתת ודאי לא שייך האי טעמא דלא דייקא ואם כן מאי קמבעיא ליה דודאי דנאמנת במגו דלא פוחתת כלל אלא דקמבעיא ליה בפוחתת בכעין אבעיא דלעיל דדלמא פוגמת היא ואיערומי קמערמא לומר פוחתת ואין להקשות כיון דבפוגמת סבורה שהיא דייקא כמו שכתבו לעיל התוספות מאי שייך למימר ביה דאתי לאיערומי ביה די"ל דלא אמרו התוספות בפוגמת לעיל דסבורה שהיא דייקא ולא ניחא לה לשקר ולגזול ולומר דלא נפרעת כלל אבל לשקר ושלא לגזול כגון בפחות מש"פ או בפוחתת שאינה משקרת אלא כדי לאמת דבריה יותר מבעיא לן שפיר אי נימא דקא דייקא לומר כן או נימא דמערמת לומר כך וליכא לאקשויי דאם כן אמאי לא נהימנא בפוגמת במגו דפוחתת דנאמנת לפי האמת דאיכא למימר לאידך גיסא כיון דהיא סבורה דדייקא שפיר ליכא למימר אפילו בכה"ג מגו ועל פי הדברים האלה תמיה להו שפיר אם כן כל שעה אתיא לאיערומי לפחות ואמאי פשוט ליה לתלמודא טפי בפוחתת דלא אתי לאערומי מבפחות מש"פ דסלקא בתיקו אי אתיא לאיערומי אי לאו ודו"ק:

בד"ה ועוד אין נשבעין כו' וברייתא דמייתי כו' לא תקשי לרב כו' דאין למדין מן הכללות כו' עכ"ל והיינו השתא דע"כ לרב בעי בע"א כפירה עצמה ב' כסף כמו במודה במקצת והתוס' בפ' שבועת הדיינין כתבו דבלא"ה לשמואל נמי האי כ"מ לאו דוקא דהא איכא כפירת שיעבוד קרקעות עכ"ל ע"ש ונראה ליישב לדברי התוספות דהכא דלא קאי האי כללא אלא בשנים (ה) דמחייבין ממון היינו בע"פ דליכא שיעבוד קרקעות ולכך לא כתבו הכא אלא לרב צ"ל דהאי כל מקום לאו דוקא וק"ל:

גמרא סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דקא טעין לה מאתן וקא מודית במאה. פירוש שטוען עליה שיש לו ברשותה מאתים זוז של פרעון והיא מודה לו במנה. אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין כו' תמיה מלתא טובא היכי טעי רמי בר חמא בזה דהא מתניתין היא שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ושאין נשבעין על הקרקעות ולא עוד אלא דהכא היא התובע' ממנו שטר כתובתה והוא מודה לה במקצת ומתוך הדחק יש לומר דרמי בר חמא אמר לשון סתום וכוונתו לומר שהיא כעין של תורה ומשום דטעו בה בא רבא ופירש שאי אפשר לומר דמדאורייתא ממש קאמר אלא על כרחין דרבנן כעין דאורייתא היא כדי להפיס דעתו של בעל הבית והא דלקמן דעד אחד כי הדר אמרינהו רמי בר חמא ופרשינהו רבא אלא דרב אשי סדרינהו כל חדא וחדא בדוכתא ויש כיוצא בה בתלמוד. הריטב"א ז"ל: ורש"י ז"ל כתב שבועה דאורייתא ונפקא מינה דלא מפכינן לה. ע"כ. פי' לפי' להכי קרי ליה שבועה דאורייתא דהויא ליה כעין דאורייתא דלא מפקינן לה ואהדר ליה רבא דלא דמיא לדאורייתא כלל ואפכינן לה כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא שבועה דפוגמת דאורייתא היא ונפקא לן מיניה דאי אמרה השבע לי והפטר לאו כל כמיניה אלא או תשבע היא או תפסיד ע"כ: וז"ל תלמיד הרשב"א קשה לרבינו נר"ו וכי היאך אפשר דרמי טעי במתני' ועוד דקאמר דקא טעין לה מאתן ומודי' ליה במאה אטו איהו טעין לה אדרבה איהי טעין ליה ותבעה מאתים ואיהו כופר בכל ותירץ דרמי בר חמא לאו דאורייתא ממש קאמר אלא כעין דאורייתא ומשום דשטר מוחזק הוא בידה הוה ליה כטעין לה שטר של מאתים יש לי בידך והיא אומרת אין לך בידי אלא שטר של מנה אם כן הוה ליה כמודה במקצת והטילו עליה שבועה כעין דאורייתא. וכענין זה אמרו בירושלמי דגרסינן התם אמר ר' זעירא וכלהון כעין שבועת התורה ירבה להן כתובת אשה הוחזק בידה גבית כמי שגבת והוה כתובע שטר של מאתים פרוע והיא אומרת אינו אלא מנה ע"כ. והא דקתני סבר רמי דמשמע דלא קאי משום דרבא טעי בלישניה לומר דמדאורייתא ממש קאמר ולמאי דשמע מיניה רבא לא קיימא אבל ודאי רמי על הא אנפא אמרה ודאי קיימא ורבא הכין סבירא ליה דלעולם שבועת המשנה הויא כעין דאורייתא. אי נמי טובא איכא סבר וסברוה דקיימי והא דלא חש תלמודא לגלויי הא דרמי דכעין דאורייתא קאמר היינו משום דלכולי עלמא קושטא קאמר דמשום דרבא טעי בה לא קפיד תלמודא לאהדורי' וההיא דלקמן דעד אחד מעידה שהיא פרועה דכותה היא ואע"ג דמייתי בה קרא הכי קאמר דבעלמא אשכחן דעד אחד מהימן לשבועה דכתיב לא יקום עד אחד באיש הכא נמי אם עד אחד מעידה תשבע כעין שבועה דאורייתא ע"כ. הקשו בתוספות אמאי קאמר רבא שתי תשובות יש בדבר אכתי הוה מצי למימר תשובה שלישית דמפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה כו' והאי בכוליה בעי דלודי כו' עד אשתמוטי הוא דקא משתמיט עד דהוה ליה זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי כו' והאי טעמא לא שייך הכא כלל. ויש לומר דממתני' בעי לאותובי לאשוויי לרמי כמאן דלא גמיר' וטעי במתני' והני תרי תשובות הוו מתני' וכדכתיב' לעיל ואידך תשובה שלישית היינו מימרא דרבה כדאיתא לעיל בפרק האשה שנתאלמנה ובכמה דוכתי ולמאי דפרישנא דשפיר ידע רבא דרמי כעין של תורה קאמר ובעי לאותובי דלא דמיא לשל תורה כלל ניחא טפי דוק ותשכח ע"כ: דמפרע לא דייק ודוקא בפוגמת דאיכא למימר הואיל ופרע קצת פרע הכל והך לא דייק אבל בלא פוגם לא אמרינן דלא דייק. לשון הרא"ש: וז"ל תלמיד הרשב"א דמפרע לא דייק פירש רבינו חננאל דכיון דרמו עלה שבועה וידעה דמשתבעה תידוק ע"כ: ולא שייך כאן מגו דאי בעי כפרה בכולה הואיל וטעמא משום דלא דייק הוא והיא סבורה לומר אמת ואינה רוצה לשקר ולא שייך למימר הכא מגו שאם היתה רוצה לטעון טענה אחרת וכי האי גוונא מצינו ביבמות בפרק האשה שהלכה במלחמה אינה נאמנת משום דאמרה בדדמי כל הני מקטיל ואיהו פליט סברה דמית ואף על גב דאיכא למימר נהימנה במגו דאי בעיא אמרה על מטתו מת לא אמרינן מגו דהא אינה רוצה לשקר. וקשה מהא דפרק כל הנשבעין גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן ואמאי מהימן במגו הא טעמא דשכיר נשבע ונוטל משום דבעל הבית טרוד בפועליו ואינו מתכוון לשקר כדאמרינן הכא דאפילו שבועה לא בעי השכיר אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ויש לומר משום דמוכח התם דהאי דהימנוה רבנן לשכיר משום דברי של בע"ה חשיב כשמא משום דטרוד בפועליו ושוכח והיכא דאית ליה מגו אז לא הוי ברי דידיה כשמא שאם היה לו שום ספק בדבר והיה רוצה להפקיע ממון השכיר על ידי ספק שלו יותר ברצון היה טוען לא שכרתיך מעולם ויאמינו לאדם עשיר יותר מלאדם עני ממה שהוא טוען נתתי לך שכרך כי בזה מאמינין יותר לשכיר כי תולין העולם שבע"ה טרוד בפועליו ושוכח. הרא"ש ז"ל: והריטב"א ז"ל כתב דליכא לאקשויי דלהימנה במגו דאי בעי אמר לא נפרעתי כלום דליכא עליה שבועה דלאו מגו הוא דטפי חשיב מעיז כשכופר בכל מהיכא שכופר במקצת דלאו דכיר כמה מעות קבל ממנו דמאן דמפרע לא דייק בהא כולי האי ודומה למה שאמרו מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולא עוד אלא דלא תקון רבנן אלא כעין של תורה דאיכא הודאה במקצת וכדפרשינן לעיל בדרמי בר חמא כנ"ל ע"כ: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל ויש שמקשים למה לא נאמין אותה במגו שיכולה לומר לא נפרעתי כלל ולאו קושיא היא חדא דה"ל מגו לאפוקי ממונא ומגו לאפוקי ממונא לא אמרינן ועוד שהסכמת כל הגאונים הוי דמגו לאפטורי שבועה לא אמרינן ע"כ: נשבעין ולא משלמין דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם ומתרגמינן לדחב ליה דחבל מדידי מיני ממונא ולא ישלם וזו נשבעת ונוטלת. תלמידי רבינו יונה: ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כתובת אשה אמקרקעי משתעבדא וכי אמרה לא התקבלה אלא במנה קא מעיילא מקרקעי דבעל בשעבודא דההיא כפירה ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כדנפקא לן בשבועות מעל כל דבר פשע וגו' א"נ מכי יתן איש אל רעהו חמור גו' ואם גנב לו קרקע כגון שהכניס מחיצתו לתוך קרקע חברו וכפר לו אין נשבעין עליה. ה"ג אלא אמר רבא מדרבנן היא שבועה זו. דפרע דייק ודכיר טפי מנפרע דודאי פרע וב"ח עבד דמקבל ולא דכיר הלכך רמו רבנן כו'. ופוגמת את שטרו נמי רמו שבועה עילוייהו מקצת הטענה לא הוי אלא במלוה על פה או בפקדון אבל בשטר לא. רש"י במהדורא קמא: או דילמא איתרמויי איתרמי ליה האי דפרע ברישא בעדים לאו משום דאיהו הוה דייק לפרוע בעדים אלא איתרמויי אתרמי דבאנפי סהדי פרע ופרע נמי אידך פלגא שלא בעדים ואינה נפרעת אלא בשבועה כ"ש לישנא אחרינא או דילמא אתרמויי איתרמי ופרע שלא בעדים ל"ש. רש"י במהדורא קמא:

ואלו נשבעין ונוטלין תימא אמאי לא תני כל הני דמתניתין. ויש לומר משום דברייתא קתני נשבעין ונוטלין דמשמע דרבותא הוא דנוטלין בשבועה משום דשכנגדן היה לישבע וליפטר אבל הני דמתניתין חדוש הוא דצריכין שבועה כיון ששטר בידם להכי קתני מתניתין אין נפרעין אלא בשבועה ומן הדין לא הוה ליה למתני הכא פוגם שטרו ופוגמת כתובתה דלא הוי חדוש שנוטלין בשבועה כיון שיש להם שטר להכי לא חשיב בשבועות בהדי כל הנשבעין ונוטלין. ומיהו לא חשב כל כך באים מכח שטר כי אחריני דמתני' דאינהו גופייהו מודו שאין חייבין להם כל הכתוב בשטר. לשון הרא"ש ז"ל: והנגזל כגון שראוהו נכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות נגזל אומר שני כלים גזלת לי והוא אומר לא גזלתי אלא אחד נגזל נשבע ונוטל והתם מפרש טעמא מאי נחבל כגון שראוהו נכנס תחת יד חברו שלם ויצא חבול נחבל אומר שתים חבלת בי והוא אומר לא חבלתי אלא אחד נחבל נשבע ונוטל. שלא בעדים דאמר התקבלתי ממך חצי ההלואה וההוא פרעון דקא מודה האיך לית ליה עדים ללוה. בעדים לא דאי אמר התקבלתי כך וכך בפני פלוני ופלוני נוטל בלא שבועה דודאי צריכה שבועה דפוגמת בעדים אית ליה רעותא טפי משלא בעדים דכיון דאיכא סהדי על כרחה מודה היא ולא מציא אמרה לא התקבלתי כלום אבל שלא בעדים כו' דהא ליכא סהדי הילכך מגבינן לה אידך פלגא ותשקול בלא שבועה קמ"ל דאפ"ה בעיא שבועה ומהא לא תפשוט. רש"י במהדורא קמא:

אימא תיהוי כמשיב אבדה קשה לרבינו והיכי תיסק אדעתין דתהוי כמשיב אבדה אם כן מודה מקצת היכי משכחת לה. ותירץ דהיינו טעמא דקרי ליה הכא משיב אבדה משום דיש לה עליו שטר שלם דמסייע לה ואי בעיא אמרה לא קבלתי כלום קרי ליה משיב אבדה וכן פרש"י ז"ל ואסיקנא דבין בעדים בין שלא בעדים אינה נוטלת בלא שבועה. תלמידי הרשב"א: פוגמת כתובתה פחות משוה פרוטה מהו פרש"י ז"ל שמדקדקת ומכרעת בחשבונה אפילו בפחות משוה פרוטה וכן הוא עיקר דאין לפרש שנפרעה פחות משוה פרוטה דאין זו פגומה דפחות משוה פרוטה לא כלום הוא. ריב"ש ז"ל: פוחתת כדפרש"י בסמוך כגון שהיתה כתובתה אלף זוז והיא אומרת אינו אלא מנה ואמנה היתה לי ביני ובינו שפייסתיו לכתוב לי כתובה גדולה וקבלתי עלי שלא אהא נפרעת הימנו אלא מנה והאמין בי ומאותו מנה לא התקבלתי כלום והוא אומר אלף זוז היא וכולן התקבלת תפרע שלא בשבועה דכולי האי שקרא לא מסקא איתתא אדעתה. רש"י במהדורא קמא. ואם תאמר מאי קא מבעיא להו דהא הכא ליכא טעמא דלעיל דמפרע לא דייק. ויש לומר דאפילו הכי דילמא לא פלוג רבנן כיון דדמיא להודאה במקצת. הריטב"א ז"ל: וז"ל ריב"ש ז"ל פוחתת כתובתה מהו ואע"ג דטעמא דפוגמת משום דפרע דייק והכא ליתיה לההוא טעמא אפשר דמשום דאיכא למימר דאיערומי קא מיערמא משום הכי בעי לה והכי קאמר כיון דאיכא למיחש להערמה היינו פוגמת אלא דקאמרה הכי משום דאיערמא או דילמא לא חיישינן להערמה ואם פוחתת לא דמיא לפוגמת דפוגמת מודה במקצת הפרעון ואם כן איתיה לטעמא דפרע לא דייק אבל פוחתת דלא דמיא כלל בפרעון ליתיה לההוא טעמא. עד כאן: ירושלמי מה בין פוחתת לפוגמת א"ר חנינא פוגמת בא דרך משא ומתן ביניהם פוחתת לא בא משא ומתן פירוש פוגמת משום שיש משא ומתן ביניהם וסברה שלא נפרעה לגמרי והיא נפרעת מ"ה רמו עלה שבועה כי היכי דתידוק פוחתת לא נעשה ביניהם שום משא ומתן שמא באת לכלל טעות בשבילו. תלמיד הרשב"א ז"ל:

במאי גביא כלומר וההוא מנה במאי גביא דכיון דאמרה אינה אלא מנה הא פסלה ליה לההוא שטרא ועד השתא לא שמיע ליה להאי מקשה דאמרה אמנה היתה לי כו'. ואהכי פריך. רש"י במהדורא קמא: ואם תאמר לפי דברי המקשה אמאי אינה נאמנת הפוחתת מגו דאי בעיא לא תהיה פוחתת כלום כאשר מעיד. ויש לומר דאין לנו להאמינה בהאי מגו מאחר שהיא רוצה להוציא מעות על ידי מגו שלה שיש לנו לומר טפי היכא דקיימי זוזי ליקום כדמוכח בפרק חזקת הבתים דההוא גברא כו' תוספות שאנץ וכן כתבו התוספות. וכן כתב הרא"ש דאין להאמינה במגו כיון דלפי דבריה השטר מזוייף אפילו במגו לא מהימנא לאפוקי ממונא כדאמרי' בחזקת הבתים היכא דקיימי זוזי ליקום גבי ההוא דאמר ליה לחבריה כו' א"ל שטרא זייפא הוא גחין ולחי' לרבה אין שטרא כו' ומיהו שטרא מעליא הוה לי וארכס ומסיק התם דלא אמרינן מגו והיכא דקיימא ארעא ליקום והיכא דקיימי זוזי ליקום. ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה האי שטרא חספא בעלמא הוא בתמיה. וקס"ד השתא דהוא אומר כתובתיך אלף זוז והתקבלת כתובתיך והיא אומרת לא היתה לעולם כי אם מנה. וע"ז מקשה היאך נפרעת אפילו בשבועה דהא שטרא חספא בעלמא הוא דכיון שהוא אומר כתובתיך אלף זוז והיא אומרת לא כי אלא מנה הוה ליה כמי שטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים. ומתרצינן באומרת אמנה היתה ביני לבינו כלומר אומרת אמת הוא שכתב לי כתובה של אלף זוז אלא שהוא האמין בי שלא הייתי לוקח אלא מנה והוא אומר שלא היה לה ליקח כלום. לדעת רבני צרפת שאומרים שאפי' במקום שכותבין כתובה אמרינן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. יש להקשות היכי אמרינן הכא האי שטרא חספא בעלמא הוא דכיון דקיימא לן דאף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי הרי יכולה לתבוע זוזי מאתן בעדי הינומא ואפילו לא יהיו לה עדים שעשו לה כמנהג הבתולות לפחות תגבה מנה והיכי קאמר חספא בעלמא הוא דמשמע דלית לה ולא מידי. ונראה למורי הרב נר"ו דהכי קאמר האי שטרא חספא בעלמא הוא ואי כתב לה יותר ממאתים לא תגבה אותם מכח השטר דחספא בעלמא הוא והיינו דקאמר כיצד היתה כתובתה אלף זוז דמשמע שבא לפרש דבשכתב לה יותר מעיקר כתובה איירי. וכ"ת אם כן היכי קאמר ואינה אלא מנה דמשמע דאפילו על המנה אמרו חספא בעלמא הוא דה"ל למימר ואי אומרת התקבלתי ואינה אלא שלש מאות יש לומר דמאי דאמר ואינה אלא מנה לאו דוקא אלא רוצה לומר ואינה כל כך שעכשיו לא הוצרך לדקדק באמירת הסכום אלא מראה הענין ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל האי שטרא חספא בעלמא כו' אמר מר בריה דרבא באומרת אמנה כו' ואפילו אליבא דגאונים דקסברי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הני מילי גבי עיקר כתובה אי נמי אפילו אתוספת היכא דאית לן סהדי כמה הוי אבל היכא דליכא סהדי ודאי מהימנא למימר דלא אוסיף לה מידי וכיון שכן מתוך שיכול לטעון כך ראוי שיהיה נאמן לומר שהיא פרועה ובבא בתרא יתבאר עוד בע"ה. עד כאן:

וכתב תלמיד הרשב"א ושמעינן מהכא דדוקא באומרת אמנה היתה ביני לבינו כו' הוא דמעלי שטרא הא לאו הכי איתרע שטרא ונפקא מינה לאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום וזה מוציא עליו שטר של מאתים ואינו טוען אמנה היתה ביני לבינו איתרע ליה שטרא ולא מגבינן ביה כן דעת הריא"ף. ע"כ:

באומרת אמנה כו' פירוש כי בפני העדים נתחייב כראוי ככל הכתוב בשטר אלא שהיתה הסכמה בינו לבינה שלא תגבה אלא כך וכך ושטר כזה כשר הוא אפילו לנכסים משועבדים לגמרי שהרי נשתעבד כראוי ככל הכתוב בו. הריטב"א ז"ל:

סבר רמי בר חמא למימר כו' הך שבועה דאתיא לה על [ידי] עד אחד שבועה שהיא בשם או בכנוי ואוחזת ספר תורה בידה כדאמרי' בשבוע' ומפכינן לשכנגדו בשבועה דאורייתא אבל לא בדרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וכדקאי קאי ולא ממון ואי הוו הכא תרי סהדי דאמרי פרועה הוו מפסדי מינה כתובתה. מדרבנן היא וכל כמיניה למימר השבעה לי והפטר וכדי להפיס דעתו של בעל כיון דאיכא עד אחד דמסייע לה תקנו לה רבנן להך שבועה דמדאורייתא נוטלת היא בלא שבועה הילכך אמרינן לה כי אתיא לקמן בעד אחד השבעי וטלי והא דאמרינן בשבועות דאפילו היכא דליכא עד אחד אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך להאי שטרא אמרינן ליה זיל אשתבע ליה תקנתא בתראה הוא וכדי להפיס דעתו נמי של לוה וכי תקון הך שבועה דעד אחד מעיד שהיא פרועה אכתי לא הויא ההיא תקנתא ובראשונה לא הוה מצי אמר לה בעל כי ליכא עד אחד ואינה פוגמת השבע לי דלא פרעתיך אלא נוטלת בלא שבועה. רש"י במהדורא קמא: ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ק"ל דהא דאין נשבעין על הקרקעות נפקא לן מכלל ופרט וכלל דכתיב בפרשת שומרין ואם כן הניחא לשבועת השומרין או לשבועת מודה מקצת דכתיב כי הוא זה אלא לשבועת עד אחד מנא לן דאין נשבעין על הקרקעות. ויש לומר דבפרשת השומרין כתב ולקח בעליו ולא ישלם ומקרא מיותר הוא לכל הנשבעין שנשבעין ולא משלמין שמי שעליו לשלם הוא נשבע וכיון שכן כלל ופרט וכלל דכתיב בפרשה לכל הנשבעין שבתורה קאי כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

גמרא סבר רמי ב"ח למימר שבועה דאורייתא ופרש"י דנפקא מיניה לענין דלא מפכינן לה ויש לתמוה דנקיט רש"י האי נפקותא דתליא בפלוגתא בפ' שבועת הדיינין וכתבו שם בתוס' דריב"ן פסק בשם הקונטרס דהלכה כמר בר ר' אשי דבדאורייתא נמי מפכינן וא"כ טפי הו"ל לפרש הכא דנפ"מ לענין דבעינן נקיטת חפץ כמ"ש רש"י לקמן בשמעתין גבי אי פיקח הוא. ונ"ל דהא מילתא דשבועה דרבנן בשבועת המשנה לא בעי נקיטת חפץ לא פסיקא ליה לרש"י ומשמע ליה דלמאי דהוי בעי רמי ב"ח למימר דהכא ודאי שבועה דאורייתא היא כיון דמודה במקצת וא"כ בעי נקיטת חפץ וכן בההיא דעד א' מעידה דמתניתין דקתני נמי לא תפרע אלא בשבועה ולרמי ב"ח נמי היינו דאורייתא ובנק"ח א"כ מסתמא דכל הנך דקתני בההיא מתניתין נמי לא תפרע אלא בשבועה כגון מנכסי יתומים ומלקוחות ושלא בפניו אע"ג דלא הוו מדאורייתא אלא דרבנן היינו נמי בנק"ח כיון דכולהו כהדדי קתני להו ובחד לישנא ומש"ה ניחא ליה לפרש דנ"מ לענין היפוך שבועה דלא מפכינן בפוגמת ובעד א' ובכי הא לא שייך לומר דאינך נמי דומיא קתני דהא בהנך דיתומים ולקוחות ושלא בפניו לא שייך הא מילתא דהיפוך כלל משא"כ לקמן במימרא דר"פ אי פקח הוא לא מצי לפרש משום היפוך כמו שאבאר לכך הוכרח לפרש דר"פ ע"כ סבר דכולה שבועת המשנה לא בעי נק"ח מהטעם שאפרש בעזה"י ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין כו' ועוד אין נשבעין כו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דרמי ב"ח מאי סבר דנהי דלהך קושיא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אפשר דלא חש לה דלא אשכחן להא מילתא בהדיא בשום מתניתין או ברייתא אלא דאין נשבעין על הקרקעות ואפילו בהא איכא פלוגתא אבל הא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות לא שמעינן אלא משקלא וטריא דשמעתא בפ"ק דמציעא דף ה' למ"ד הילך פטור ואיכא נמי התם שינוייא אחרינא. אבל בהא קושיא דכל הנשבעין שבתורה שהיא משנה מפורשת ועוד דבהך מתניתין גופא בר"פ כל הנשבעין מייתי בסיפא הא מילתא דפוגמת וע"א מעיד שהוא פרוע והיאך סבר רמי ב"ח למימר דמדאורייתא דא"כ סיפא סתרא לרישא והנלע"ד בזה דרמי ב"ח מפרש למתני' דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין היינו דלא אשכחן בתורה שבועה מפורשת אלא בכה"ג דודאי לא מצינן למימר שישבע ויטול דהא קיי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה וילפינן לה מקרא. ובאמת לא אשכחן הא מילתא דשייך שום שבועה דאורייתא ליטול אלא בשטרות וכתובה (מהדורא בתרא מהמחבר ז"ל מיהו בריש פ' כל הנשבעין בהא דמשני דאפקיד ליה בשטר ומשמע דמדאורייתא בשטר נמי לא מצי למטען פרעתי וע"ש בתוס' ובלשון הרא"ש ושם יבואר בעזה"י) ובהא לא איירי קרא וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל דשטרות דרבנן דמדאורייתא מפיהם ולא מפי כתבם ועוד אפילו אי הוי דאורייתא מאן יימר דמדאורייתא לא מצי למיטען פרעתי וא"כ לפ"ז שפיר קאמר רמי ב"ח דהיכא דמשכחת מודה במקצת או עד א' שישבע ויטול כגון בשט"ח וכתובה שפיר הוי דאורייתא דאע"ג דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מ"מ אתיא בק"ו כיון דאפילו היכא שהנתבע הוא מוחזק צריך שבועה כ"ש במי שבא ליטול והוא מודה במקצת או שע"א מכחישו כ"ש דלא יטול אלא בשבועה וא"כ שפיר קאמר שהוא מדאורייתא דהא ק"ו דאורייתא הוא אלא מקשה ליה רבא שפיר ממתניתין דכל הנשבעין דהא מפרשינן התם טעמא מקרא דולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע וא"כ דמיתורא דקרא ילפינן לה היינו מגזירת הכתוב ותו לא שייך למילף בק"ו אלא דרמי ב"ח אפשר דמוקי להאי קרא לדרשא אחריתא כדאיתא בהגוזל דף ק"ו ע"ש דרב דריש מהכא דלאחר שנשבע פטור לשלם אפילו באו עדים ואע"ג דמשמע התם דרמי ב"ח גופא לית ליה האי דרשא דקאמר לרב נחמן משכוני נפשך אדרב למה לך אפ"ה יש לי לומר דרמי ב"ח מוקי להאי קרא דולקח בעליו ולא ישלם לענין שאין הנתבע יכול להפך השבועה לשכנגדו שישבע ויטול אבל בתחלת הדין היכא דשייך נשבע ונוטל בדאורייתא אתיא בק"ו שאין שום סברא לומר שיטול בלא שבועה. ולפ"ז יש פרפרת נאה לומר דיפה כתב רש"י ז"ל דלרמי ב"ח מדאורייתא לא מפכינן שבועה והיינו דיליף לה מקרא אבל רבא סובר דבדאורייתא נמי מפכינן כמ"ש בסמוך שכן כתב ריב"ן בשם רש"י לפסק הלכה ומש"ה מוקי לייתורא דקרא לכדדרשינן בפ' כל הנשבעין דלא שייך כלל נשבע ונוטל דאורייתא מגזירת הכתוב כנ"ל נכון ודוק היטב שהוא כפתור ופרח בעזה"י ועוד אבאר בסמוך:

תוספות בד"ה אמר רבא שתי תשובות בדבר תימא לרשב"א אכתי איכא שלישית כו' דאשתמוטי קא משתמיט והאי טעמא לא שייך הכא כלל עכ"ל. פירוש דכיון דלא שייך הכא אשתמוטי משתמיט א"כ לא שייך שבועה דניהמנה במיגו דאי בעי הוי כופרת בכל ואי משום דאין אדם מעיז א"כ ודאי מדמעיזה קושטא קאמרה כמ"ש התוס' בריש פ"ק דמציעא דף ג' דמש"ה איצטריך לאסוקי התם טעמא דאשתמוטי ע"ש כנ"ל בכוונתם והכי איתא קושיא זו במרדכי דשמעתין בשם רבינו ברוך ע"ש שדבריו צריכין ביאור. אלא דמהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה כתב דלשיטת התוס' בפ"ק דמציעא דאשתמוטי איצטריך משום דלא נימא מיגו לא קשה מידי ולמאי דפרישית דבריו תמוהין דאדרבא עיקר הקושיא לשיטתם. אם לא שנא' בכוונת רש"ל ז"ל דלק"מ היינו משום דאיכא למימר דרבא לא הקשה קושיא שלישית משום דמעיקרא נמי אסיק אדעתי' האי סברא דפרע דייק ודמיפרע לא דייק וקס"ד דרמי ב"ח סבר דסברא זו מדאורייתא היא וא"כ תו ליכא מיגו ולא איצטריך טעמא דאשתמוטי ולפ"ז משמע למהרש"ל ז"ל דעיקר קושיית התוס' אזלא לשיטת רש"י בפ"ק דמציעא דטעמא דאשתמוטי איצטריך דלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה ע"ש. אלא דא"א לומר כן דהא התוספות הקשו שם בפשיטות על רש"י דמסקינן התם דלא אמרינן מגו דחשיד וא"כ היאך הניחו כאן בתימא אע"כ כדפרישית דאדרבא עיקר הקושיא לשיטתם בפ"ק דמציעא וקשיא להו דניהמנה במיגו כיון דאכתי לא אסיק אדעתא הך סברא דפרע דייק כו'. מיהו לפי מה שכתבתי בחידושי בפ"ק דמציעא שם ליישב שיטת רש"י שם דודאי מדרבנן לא אמרינן מיגו דחשיד שראו שבדורות האחרונים חמירא להו שבועה כמ"ש התוספות שם אבל מדאורייתא מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועה ותירצתי שם בטוב טעם מה שהקשו בתוס' על זה וא"כ לפ"ז אתי שפיר סוגיא דהכא דרבא לא מצי לאקשויי לרמי ב"ח מהאי סברא דכיון דסוף סוף כיון דהשתא מאן דחשיד אממון חשיד אשבועה א"כ חזר דין תורה למקומו דבנשבע ונוטל כי האי דהכא מחוייב לישבע שבועה חמורה דאורייתא ממש מק"ו דנשבע ונפטר ורחמנא גופא לא פטרה אלא משום דלא מהני ביה שבועה דמאן דחשיד כן נ"ל נכון. ובלא"ה נמי לא הבנתי קושית התוס' דאיכא למימר דהא גופא מקשה ליה רבא ממתניתין דכל הנשבעין אלמא מדלא חשיב ההיא דהכא דנשבע ונוטל ע"כ היינו משום דלא שייך שבועה כיון דלא שייך טעמא דאשתמוטי אלא דבזה איכא למימר דא"כ תיקשי מאי קאמר שתי תשובות בדבר דלמא טעמא דמתניתין נמי הוי משום דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ועדיין יש לומר דהוי שפיר שתי תשובות דע"כ אפילו היכא דליכא שיעבוד קרקעות כגון שמחל השיעבוד כדאיתא בהגהת אשר"י דבלא"ה למ"ד שיעבודא דאורייתא אפי' במלוה ע"פ לא משכחת שום שבועה דאורייתא אלא במחל השיעבוד ואפ"ה מקשה שפיר אמתניתין דהכא דליכא לאוקמי כשמחל השיעבוד דא"כ בלא"ה מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מיניה כמ"ש התוספות לעיל בפירקין כ"ש הכא דביתמי איירי ודוק היטב:

בגמרא אלא אמר רבא מדרבנן דפרע דייק כו' וקשיא לי אמאי איצטריך להאי טעמא דבפשיטות הו"ל לשנויי נהי דאין נשבעין מן התורה מהנך תרי טעמי דקמותיב אפ"ה תקנו חכמים שישבע שהרי כמו כן כתב הרי"ף ז"ל בשבועות דאע"ג דאין נשבעין על הקרקעות מן התורה אפ"ה נשבעין מדרבנן ומייתי ראיה מהכא וכן הוא בהגהת הרא"ש בשמעתין ולכאורה הוי ראיה לסתור דאדרבה איצטריך לטעמא דפרע דייק ובסמוך נמי יהיב טעמא בעד א' כדי להפיס דעתו אלמא דהיכא דליכא טעמא לא משתבע אפילו מדרבנן וליכא למימר דכל היכא דשייך ענין שבועה דאורייתא אלא שפטור מגזירת הכתוב תקנו רבנן שבועה כדי להפיס דעתו דא"כ תיקשי ההיא דהכא אמאי איצטריך לטעמא דפרע דייק ואמאי לא משני בפשיטות שתקנו שבועה כעין דאורייתא מה"ט גופא כדי להפיס דעתו אע"כ דלא שייך האי טעמא דלהפיס דעתו אלא בע"א המכחישו ולכאורה היה נ"ל בזה דמה שכתבו הרי"ף והרא"ש וסייעתו דשייך שבועה דרבנן בקרקעות היינו שבועת היסת ולא שבועת המשנה ולא מייתו ראיה משמעתין אלא לענין דשייך מיהו ענין שבועה בקרקעות וממילא דכיון דתיקן רב נחמן היסת בכל מילי תיקן אלא שהסמ"ע סי' צ"ה כתב דחייב נמי שבועת המשנה בקרקעות היכא דשייכא ע"ש וכן נראה מל' הש"ך וא"כ קשה ההיא דהכא דאע"ג דהוי שייך שבועה דאורייתא אלא דפטור מגזירת הכתוב ואפ"ה לא קאמר רבא דחייב בשבועת המשנה אלא היכא דאיכא טעמא ולדעתי צ"ע בזה ודוק היטב אלא למאי דפרישית בסמוך איכא למימר דאיצטריך לטעמא דפרע דייק דלא נימא דניהמנה במגו:

קונטרס אחרון גמרא אלא אמר רבא דפרע דייק ודמפרע לא דייק כתבתי דיש להוכיח מכאן דאפילו לפי מ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל וסייעתם דשייך שבועה בקרקעות היינו שבועת היסת ולא שבועת המשנה דאי ס"ד שבועת המשנה לא הוי רבא צריך להאי טעמא אלא דהסמ"ע והש"ך כתבו דחייב נמי שבועת המשנה בקרקעות היכא דשייכא א"כ תיקשי להו סוגיא דהכא וצ"ע ועיין בפנים:

תוספות בד"ה דמיפרע לא דייק כו' ולא שייך כאן מגו הואיל וטעמא כו' עכ"ל. הא דמשמע כאן מדבריהם דשייך כאן מגו אף ע"ג דהוי מגו להוציא מ"מ כיון דאיכא שטרא לא מיקרי להוציא כדמוכח בפ"ק דמכילתין והא דכתבו בסמוך בד"ה האי שטרא דלא מהימנה במיגו וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו משום מגו להוציא שאני התם דליכא למימר דלא הוי להוציא כיון דאיכא שטרא דהאי שטרא חספא בעלמא הוא וכן מבואר מל' הרא"ש ז"ל ובס' נתיבות המשפט האריך בזה. ולענ"ד בלא"ה כאן אין צורך לזה דכיון דמציא למיגבא כולה ומודית במקצת עדיפא הא מילתא משאר מיגו דהו"ל כמשיב אבידה כדאיתא בסמוך ואמרינן אפילו להוציא ועיין פרש"י בריש פ"ק דמציעא גבי הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ובמה שכתבתי שם בחידושי ודו"ק:

בד"ה אבל שלא בעדים כו' ואע"ג דטעמא משום דמיפרע לא דייק כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל אין צורך לידחק בזה אלא דהא גופא אתא לאשמעינן דלא תימא דוקא בעדים תקנו רבנן שבועה כיון דשייך ג"כ שבועה דאורייתא אלא שהתורה פטרתו מגזירת הכתוב אי משום דהו"ל שיעבוד קרקעות או משום דהו"ל נשבע ונוטל ואפ"ה חייב מדרבנן כשיטת הרי"ף וסייעתו משא"כ שלא בעדים ס"ד דלא שייך כלל חיוב שבועה דהו"ל כמשיב אבידה שתקנו חכמים שלא ישבע קמל"ן דאפ"ה חייב מדרבנן דפרע דייק דמיפרע לא דייק ולא הוי משיב אבידה ולפ"ז נאמר דהא דמסיק רבא לעיל טעמא דפרע דייק היינו לענין שלא בעדים וכדפרישית כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה או דלמא כו' תימא לי א"כ כל שעה אתיא לאיערומי פירוש כיון דלא דייקא ומספקא לה אתיא לאיערומי ועיין במהרש"א אבל אכתי לא ידעתי מקום תימא בזה כיון דעיקרא דמילתא לא הוי אלא מתקנת חכמים בעלמא דקודם התקנה לא הוי שום חיוב שבועה אפי' בפוגמת ואיהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל לכתוב שובר א"כ מה תימא יש בזה ולא שייך הכא לומר דלא הועילו חכמים בתקנתן דאטו כולהו נשי דיני גמירי דהיכא דמספקא לה אם נפרעת כולה או מקצתה תטעון שקר ותאמר אמנה היתה ובלא"ה נמי הא מצי למיטען בכל ענין אישתבע לי וצ"ע: