Ketubot 81b

ולטעמיך דאמרת טעמא משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים אמאי מהדרת אדר' אבא לאותובי מברייתא אותיב ממתני':

ומשני ממתניתין לא מותיבנא דמתני' איכא לשנויי דלאו דינא קתני אלא עצה טובה שלא תאבד כתובתה:

על השלחן הן מעות שהוא משתמש בהן אם הוא שולחני:

הכי נמי דלא מצי מזבין בתמיה הא אוקימנא לההיא באותן שלש שדות אבל מי שלא כתב ולא ייחד מוכר הכל ואינה יכולה לעכב עליו וטעמא משום דכתב לה דקנאי ודקנינא ומיהו כשימות או יגרשנה טרפה לקוחות:

עצה טובה שמא יאבדו המטלטלין ונמצאת בלא כתובה וצריך לכתוב כתובה אחרת:

אלא דרבי אבא קשיא אדמגרש לה נייחד לה שהרי גירושין גנאי הן לשניהם אלא ודאי טעמא דלא ניתנה כתובה להגבותה מחיים:

משום איבה המייחד לאשתו או קרקע או מטלטלין נותן איבת עולם ביניהם דסברה עיניו נותן בגירושין אבל זה שמגרש על מנת שיחזיר ידעה דלא עשה אלא למכור ופקעה לה איבה:

דנפלה ליה יבמה דמצוה בגדול לייבם:

ואם איתא נייחד לה שיעור כתובה כו' הואיל וחשבת לה כאילו גבתה והחזירה לו:

ולטעמיך פירוש דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה לותבה ממתני' דמשמע הכי לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן כדי למכור השאר אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור שום דבר:

אלא עצה טובה קמשמע לן פי' בקונטרס שמא יאבדו המטלטלין ונמצאת שלא בכתובה וצריך לכתוב כתובה אחרת וזה אינו אלא לר' מאיר דאמר אסור לאדם להשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה ונראה לר"י עצה טובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולרשב"א נראה דגבי אשתו הויא עצה טובה שאם ייחד לה מטלטלין לא יוכל להוציאה לכך טוב לו שיהיו כל נכסיו אחראין לכתובה ויוציא הכל ולבסוף דמסיק טעמא דרבי אבא משום איבה הויא טעמא דמתניתין נמי משום איבה בין ביבמתו בין באשתו:

לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וא"ת ולמחול לנפשיה דהא אמרי' המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל וי"ל דשאני הכא דאינו יורש אלא מכחה אי נמי כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ומגבי ביה דמי שטרא מעליא כדאמרי' לקמן (כתובות דף פו.):

ודלמא דטבא ליה עבדו ליה פירש בקונטרס שתהא הקרן קיימת ויאכל פירות וקשה דלא סגי דלא אשמועינן אלא בנכסי אחיו ונראה דטבא ליה עבדו ליה דהיינו דהוי שלום בית טפי [שתהא בטוחה] יותר לפי שלא כתב לה דקנאי ודקנינא אי נמי דלא זילי נכסי כל כך כשיש לה הרבה מנכסי בעלה הראשון שתטול כתובתה מהן ולא יהיו יראין הלקוחות שתטרוף מהם ואם תאמר ונימא נמי שלא יהיה מכר מהאי טעמא משום דטבא ליה עבדו ליה וי"ל דמשום טובתו לא נפסיד ללקוחות:

רבי מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אומר ר"ת דלא אמר ר"מ לגבות מיתמי אלא דוקא מיניה ויבם במקום אחיו קאי והוי כמו מיניה וכן משמע בכמה דוכתין דבמיניה פליגי וליכא למימר דלר"מ [מטלטלי] דיתמי נמי משתעבדי לכתובה וכמקרקעי דמי דא"כ אפי' לית לן דרבי נתן דין הוא שתגבה ממנו כאילו הוו מקרקעי ועוד דהשתא מלוה דעדיפא דמודו רבנן דגבי מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה מודה ר"מ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ליה כתובה דגריעא דלרבנן אפילו מטלטלי דידיה לא משתעבדי כ"ש דלר"מ לא משתעבדי לה מטלטלי דיתמי וא"ת דבפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צט. ושם) תניא יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה כיצד כו' וקאמר הא מני ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה והשתא הא אפילו ממטלטלי דיתמי לא גביא כדפרישית כ"ש ממטלטלי דמקבל מתנה דאלים טפי כדמשמע ביש נוחלין (ב"ב דף קלג.) דדייק השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מתנת שכיב מרע דרבנן לא כל שכן משמע אבל מתנת בריא דהויא דאורייתא אינה ניזונת אלמא גריעא ירושה ממתנת בריא וי"ל דההיא דיבמות איירי במתנת שכיב מרע דגריעא מירושה:

הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת, והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. ואף על גב דאסיקנא דאינה משנה, משום דלא אשכחן דאית ליה תרי חומרי בכתובה אלא ר' מאיר או ר' נתן, מכל מקום השתא דתקון רבנן בתראי לגבות ממטלטלין הרי מטלטלין כקרקע, ומוציאין ממנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל (דף מ, א) ומה שהקשה עליו הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף) מי עדיפא תקנתא דבתראי ממלתא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה, ואפילו הכי אמרינן דוקא מטלטלי דאיתנייהו בעינייהו ביד היורשין, אבל מלוה דאיתא ברשות אחרים לא מפקינן מלוה בעל כרחיה ויהבינן לאיתתא מדר' נתן. הא קושיא ליתא, דודאי אי אשכחן לר' מאיר דסבירא ליה בבעל חוב דעלמא כר' נתן, אף בכתובה נמי הוה מחמיר תרי חומרי, דמאי שנא כתובה דלא מחמרינן בה, אלא הכא הכי קאמר דלא אשכחן הכא אמאי דגרמי האי ברייתא דאי לר' מאיר לא אשכחן ליה דאית ליה כר' נתן בעלמא, ואי לר' נתן לא אשכחן ליה בכתובה דלימא שתהא נגבית ממטלטלי, ואלו אשכחן תנא דאית ליה בעלמא כר' נתן ואית ליה בכתובה כר' מאיר מוקמינן הא ברייתא כוותיה, אף על גב דתרי חומרי נינהו, הלכך לדידן דסבירא לן דמטלטלי משתעבדי לכתובה משום תקנתא דבתראי, וסבירא לן בעלמא נמי כר' נתן מחמרינן בה אפילו הוו מאה חומרי, ואין צריך לומר בשכתב לה מקרקעי אגב מטלטלי (בכ"י נקוד לחילופין מטלטלי אגב מקרקעי), דליכא אלא מד' נתן בלחוד. וכן כתב הרמ"ה ז"ל.

ואי סלקא דעתך נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וייחד לה שיעור כתובה ושארה ליזבן פי' שהרי הגירושין גנאי הוא לשניהם אלא ודאי הא דלא עביד הכי משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם.

ולטעמיך דסברת דהיינו טעמא דר' אבא אדרמי' בה מדר' אבא אותביה ממתניתין דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן ומשני דמתניתין ליכא לאותביה והא דקתני לא יאמר לאו למימרא (שאם [שאין] רשאי לומר אלא עצה טובה קמ"ל שאין הגון לומר כך ופי' רש"י ז"ל עצה טובה שמא יאבדו אותם מטלטלים שייחד לה ונמצא בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת פירוש לפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתיבה ויש שהקשה עליו ז"ל דהא ניחא לר"מ אלא לרבנן דאמרי מותר להשהותה בלא כתובה מאי א"ל וי"ל דאנו דחינן דממתניתן ליכא לאותבי דהא איכא למימר דסתם מתני' ר"מ היא עצה טובה קמ"ל, ויש שפירש עצה טובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא דר' אבא קשיא פי' דההיא לאו משום עצה טובה היא דמשום עצה טובה לא אמרינן לה שיגרשנה שהוא גנאי ומוטב שיחד לה ולא נחוש לאידך עצה אלא ודאי משום דלא נתנה כתובה לגבוה מחיים דיבם הוא. דר' אבא נמי משום איבה היא פי' רש"י ז"ל שהמיחד לאשתו קרקע או מטלטלים לכתובה נותן איבה עולם ביניהם דסברה עיניו נתן בגירושין אבל זה המגרשת אע"פ דהשתא איכא איבה כשמחזירה ידעה דלא עשה אלא למכור ופקעה לה איבה:

ההוא גברא דנפלה וכו' מאי דעתיך משום נכסי פירש הרמב"ם זוכה בכל נכסי המת ואלו החולץ יורשים אחיו עמו בנכסיו פליגנא לך כאלו הייתי חולץ פי' רש"י ז"ל שקנו מידו ע"כ שכן כתב ז"ל גבי הא דאמר רב יוסף כיון דאמר רבנן לא לזבין אינש אע"ג דזבין לא הוה זביני' זביני ומה שעשה זה שהתנה עמה לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא במכר קשיא לן דאי תנאי הוא ולא פליג מהשתא אע"ג דקנו מידו מאי הוה קנין דברים בעלמא הוא כדאית' בריש בתרא ולא משמע שקנו מידו ברוחות דא"כ אין זה תנאי אלא מכר גמור ועוד דלקמן אמרינן מסתפינא דעבדת לי בפומבדיתאה רמאה ופי' רש"י ז"ל שחזר בו ואם קנו מידו כראוי לא היה כאן רמאות דחזרה אלא שלא הועילו מעשיו משום דלא מצי לזבוני כדאמר רב יוסף לכך נראה לפרש כי זה בודאי לא קנו מידו כלל אלא שהבטיחו בדברים ואמר ליה בנכסי פליגנא לך והכי משמע לישנא ואח"כ חזר בו והיה אומר שלא אמר כן אלא להטעותו כדי שלא יפסלנה עליו בגט ורב יוסף אמר שאפי' לא היה יכול לחזור בו אלא שקנו מידו ברוחות לא הועילו מעשיו דאע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן לקמן מסתפינא דעבידא לי בפומבדיתאה ואמר לו בנכסי פליגנא לך מהשתא דאלמא דבפומבדיתאה לא פליג מהשתא:

אלו ואלו מודים שאם מכרה מכרה קיים וא"ת מאי ראיה מזו שאני התם דפריש לה בהדיא דבדיעבד מתני' וי"ל דהתם נמי לא אמרו ב"ה אלא שלא תמכור ואעפ"כ אמר רבי דמודו ב"ה שאם מכרה ונתנה קיים:

הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני (יותר) [יורש] החזקתי פי' החזקתי בנכסים אלו ואין לפרוע עתה כלום עד שתבא לגבות כתובה דאלו להחזיק ושלא לשלם כלל פשיטא דלא מצי אמר לר"מ דסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא ודאי כדאמרן והיינו דדחי ודלמא דטבא ליה עבדו ליה ופי' רש"י ז"ל דטבא ליה שהקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה ואלו היה יכול להחזיקה לעצמו לגמרי הא ודאי ההוא טבא לי' דמפטר מחיובי' אלא ודאי כדאמרן והיינו דמייתי ראייה מהכא דיבם לא מצי מזבי דהא הכא כיון דתפסם בה היבם בחיי בעלה וזכה בהם דמלוה להוציאה ניתנה ואינם אלו הנכסים משועבדים ואפילו הכי קתני שמוציאין מידו וילקח בהם קרקע וכ"ש כשמכר לאחר מיתת הבעל שלא יועילו מעשיו ואיכא דקשיא ליה ולימא שיבם מוחל ויש מתרצים בתוספות דאין הכי נמי ומיהו לא יועיל לו דהא מחייב מדינא דגרמי כדאמרינן לעיל ומגבי ביה כשורה לצלמי. ויש עוד לומר לפי מה שכתבתי בפרק האשה שנתארמלה דאע"ג דמוכר שט"ח יכול למכור או יורש שיש לו הלוואה אינו יכול למחול לבעלי חובותיו דהא משתעבדי למלוה שלו מדרבי נתן דהא מתניתין ר' נתן הוא כדאיתא בסמוך וכן הדין בעיני אע"פ שאין זה דעת רבותי' בעלי התוספת ז"ל ולא דעת רבי' ז"ל. והרמב"ן תירץ דקושיא מעיקרא ליכא לפי שאין האדם יכול למחול לעצמו שאין מחילה אלא ממוחל נמחל וכן נראה בפרק הגוזל:

תנא תני מוציאין פי' דמשמע בע"כ ואת אמרת דטבא לי' עבדו ליה אילימא דהוה לי' מטלטלי פירוש שכל חוב אינו חשוב אלא כמטלטלין ואע"פ שעיקר שעבודו על הקרקעות כיון דזוזי שקיל ועל הרוב זוזי יהיב מטלטלין חשיב בכל דוכתא כדאמרינן בעלמא ולקמן באידך פירקא אנן מטלטלי שביק לן אבונא גבך ומיהו לא אמרינן אלא שדינו בזה כמטלטלין אבל אינו בכלל לשון מטלטלין למי שנתן או מכר או שיעבד מטלטלין וכיוצא בו וזה ברור וכן הוא דעת כל רבותי':

ודלמא ר"מ היא דאמר מטלטלין משעבדי לכתובה פי' דאע"ג דלית ליה הלכתא כר"מ מ"מ לא ה"ל אינה משנה דהאי לישנא משמע שלא נישנת כן מפורש כדפי' רש"י ז"ל בכאן ולא כמו שפי' גבי החובל ומבעיר אינה משנה אינה הלכה ושם דחינן פי' בס"ד. ושמעינן מהכא דלר"מ אפילו מטלטלין דיורשין משתעבדי לכתובה ולא כמו שפי' ר"ת ז"ל שלא אמר ר"מ אלא מיניה דיבם כדידיה חשיב דהא ודאי דיבם לא גרע בהא מהיורשים דעלמא ומיהו רבנן פליגי עליה דר"מ דאפילו מיניה דידיה לא גבי' מטלטלי וכדכתיב' לעיל במכלתין ובכמה דוכתי בס"ד:

למדת לענין פסק הלכה שהיבם אינו יכול למכור בנכסי אחיו מפני שכלם משועבדים לכתבתה ולא סוף דבר קודם שכנסה אלא אף לאחר שכנסה הואיל וכתבתה מכל מקום על נכסי בעלה הראשון ואפילו יחד לה כתבתה ואם מכר לא עשה כלום והיא מבטלת המקח לשעתו אע"פ שאינה באה עדין לידי גבוי כך תקנו לה חכמים הואיל ואין מה שהוא קונה לאחר מכן משתעבד לה והרי אלו נשדף מה שייחד לה ומכר השאר אין לה במה לסמוך שלא אמרו אי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אלא בשלא נשארו לה נכסים מראשון ואפילו לא היתה כתבתה אלא מנה והניח האח נכסים במאה מנה אין היבם מוכר כלום ואם מכר מכרו בטל ואם כן הרוצה למכור בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא אין לו תקנה אלא אם מכר יפייס את אשתו שלא תערער ויהא הלוקח נשען על פיוסו ואם ישראל יגרש ויחזור ויכתוב לה כתבה על נכסיו והוה לה כאשה דעלמא שהרי הוא יכתוב לה דאקנה:

ואע"פ שלכתחלה לא ימכור על ידי ייחוד ומשום עצה טובה אם מכר מכל מקום מכר הואיל ונשאר בכדי שיעור כתבה ואף בלא נשאר מכרו מכר עד שתבא לידי גבוי כמו שביארנו במשנה חוץ משלש שדות שמקחו בטל אף מחיים שדה שהכניסה לו שומא בכתובתה ושדה שייחד לה בכתובתה ושדה שכתב לה בכתובתה:

אפילו היו שם הרבה יבמים ורצה אחד מהן לפסלה לזה שהיא ראויה לו עד שנתרצה זה להקנותו חלקו בנכסי האח וקנו ממנו על כך או אפילו חלק לו מעכשו אינו כלום ולכשיכנוס חוזר בהקנאתו ובין שייבם ואחר כך חלק לאחיו או מכר בין שחלק או מכר תחלה ואחר כך ייבם אינו כלום:

ולענין ביאור מיהא זה שאמרו נכסי פליגנא לך וקנו מידו צריך לשאול שהרי לא זכה בהם היבם עדין ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי כך הוא אלא שהיבם לא היה לו מערער בכך אלא שאחר שכנסה שאל אם יוכל לחלוק לו והשיבוהו שאינו יכול ומה שאמרו למטה מסתפינא דעבדת לי כפומבדיתאה היו סבורים עליו שברמאות היה עושה כן ואמר ליה פלוג מהשתא כלומר שיחזיק מעכשו ויגמר הקנין לכשיכנוס ואף בזו לא הועיל:

היבמה אינה נקנית ליבם בקדושין ולא נתרת ממנו בגט כמו שביארנו בראשון של קדושין ומכל מקום כל שאחד מן האחים נתן לה קדושין פסלה לשאר אחים וכן כל שנתן לה גט נפסלה היא וצרותיה על עצמו ועל אחיו ונכסי המת חוזרין לאחים בשוה אחר שאין כאן יבום כמו שיתבאר במקומו:

הרי שהלוה מנה לאחיו ומת המלוה ונפלה אשתו ליבום לפני אותו שלוה זכה באותו מנה ואינו בכלל שאר הנכסים שלא יהא רשאי למכרן שהרי מטלטלין לא מישתעבדי לכתבה ומכל מקום בזמן הזה שתקנו הגאונים להיות האשה גובה כתבתה מן המטלטלין וכל שכן למי שהתנה בכך אינו יכול לומר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ושמא תאמר יאמר לה לאו בעל דברים דידי את שאף ר' מאיר לא אמרה אלא במטלטלי שהן בעין ביד יורשי הבעל הרי מכל מקום היה הוא משועבד לה מדר' נתן דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה ועל הדרך שביארנוה ברביעי של קמא מ' ב' ושמא תאמר והלא בסוגיא זו אמרו זו אינה משנה ומשום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתבה אלא הסובר שמטלטלין משתעבדין לכתבה דוקא במטלטלי שהם בעין והסובר שמוציאין מזה לזה אינו סובר כן אלא בבעל חוב אבל לא בכתבה וכו' ומי עדיפא תקנת גאונים מדר' מאיר גופה באמת כך ראיתי ששאלוה גדולי עולם עד שתירצו שמתקנת הגאונים מטלטלי כמקרקעי וכמו שביארנו ס"ז א' בגמלים של ערביא ולדעתי עיקר קושיא ליתה שלא אמרו אלא לא אשכחן תנא וכו' אלא או כר' מאיר או כר' נתן ואנו כבר פסקנו כר' נתן מעיקר הדין וכר' מאיר מן התקנה וחזרה לה כתבה מן התקנה כבעל חוב לכללו של דברי ר' נתן וזהו הטעם שגדולי הפוסקים הביאוה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שאף לתקנת הגאונים אין כופין אותו לפרוע ומטעם שאין תקנת הגאונים עדיפא מדר' מאיר ועוד כתבו בה טעם אחר דמלוה ראויה היא ואין אשה נוטלת בראוי כבמוחזק ומדבריהם למדנו דוקא אשה הא בעל חוב נוטל וכסתם משנה של בכורות נ"ב א' שאמרה האשה בכתובתה והבנות במזונותיה והיבם אין נוטלין בראוי ולא הוזכר שם בעל חוב ומכל מקום בפירושי רב חננאל כתבוה אף בבעל חוב ובבתרא פרק מת קנ"ז א' אמרו נפל הבית עליו ועל אביו זה אומר הבן מת ראשון למדנו שאין בעל חוב גובה מנכסים שנפלו לאחר מיתת לוה מפני שהוא ראוי ובבריתא של בכורות הבכור והיבם והיורש את אשתו ונזק וחצי נזק וכפל וארבעה וחמשה אין נוטלין בראוי אבל נותן להם משדה החוזרת לאביו ביובל אלמא אף מלוה הכתובה בתורה כגון נזקין אין נוטלין בראוי ובתלמוד המערב שבפרק הניזקין מיטב שדהו פרט למטלטלי כרמו פרט לראוי וכן בפרק אע"פ נ"ה א' אמרו נפקא מינה לשבח ולא אמרו לראוי שאף בעל חוב אינו נוטל בו ומה שלא הוזכר בבכורות מפני שעיקרה לשבח נשנית כלומר שאין נוטלין בשבח ובעל חוב נוטל את השבח והרי למדנו שבעל חוב אינו נוטל בראוי ואעפ"כ נוטל במלוה כדאמרינן צ"ב א' יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה שאין המלוה נקראת ראוי לגבי בעל חוב מדר' נתן אלא שבגבו מעות אין לו שאף אם היו בידו אינו גובה מהן מיורשין ולתקנת הגאונים אף בגבו מעות כן וכל שכן בהתנה ואחר שכן אף אשה בדין זה שכל שהוא משועבד מוחזק הוא ושמא תאמר והרי מכל מקום שיעבוד תורה הוא שראוי לומר בו כן ומועיל מיהא להתנה אבל שיעבוד מטלטלין מדרבנן הוא ושיעבוד חכמים לא משוי מוחזק וכמו שאמרו באחרון של בתרא קע"ה ב' גבו קרקע יש לו דשיעבודא דאוריתא אלא שיעבודא דרבנן לא משוי מוחזק וכל שכן תקנת הגאונים פירשוה שלא נאמרה שם אלא לרבה אליבא דבני מערבא שאין דנין אותו בגבוי אבל לדעת ר' נתן מוחזק הוא ואף כתבה גובה מן המלוה:

חכמי הדורות ראיתי ששאלו מה היבם צריך לומר הואיל ואני יורש החזקתי והרי יורש מוחל אף במוכר והוא הדין למשועבד כדרך שנאמרה בפרק החובל פ"ט א' בענין העבד והאשה פגיעתן רעה ובראשון של מציעא כ' א' בענין מצא שובר שבזמן שהאשה מודה יחזיר ואם כן יאמר היבם זה החוב שנשתעבדתי לך כשם שהיה אחי יכול למוחלה כך הם שאני יורש מוחלו לעצמי ובטל החוב מעיקרו עד שתירצוה בשלא היה פקח למחול או שלא רצה כדי שלא יחייבוהו בית דין לשלם מדינא דגרמי ומכל מקום עיקר הדברים מה שאף הם חזרו ואמרו שאין היורש מוחל לעצמו מה שנשתעבדו בו נכסיו ולמדנו מכאן שהאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה היורשה היורש נכסי אביו יכול למחול לעצמו ובפרק הכותב פ"ו א' יתבאר לנו לשיטתנו בגרושה שיכולה למחול:

בפרש"י בד"ה דלמא ר"מ כו' ואפילו לא קי"ל כר"מ בהא מיהו גבי מוציאין כו' אי מקרקעי כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דלא קי"ל כהך ברייתא בהא דס"ל כר"מ דמטלטלי משעבדי לכתובה מ"מ מייתי רב יוסף שפיר מינה דלא הוה זביניה זביני דבהא דמוציאין אי מקרקע הוה ליכא מאן דפליג ולעולם משנה היא דמתני' דילן נמי קתני מלתא דר"מ וק"ל:

תוס' בד"ה וליטעמיך פי' דלא אסקת אדעתיך טעמא דאיבה כו' עכ"ל דכן דרך כל וליטעמיך להוכיח טעמא אחרינא ולדחות טעמא דלעיל אבל קשה כיון דוליטעמיך בעי לאוכחי טעמא דאיבה מה השיב לו התם עצה טובה קא משמע לן דאלת"ה סיפא דקתני כו' ואימא דסיפא נמי משום איבה ואי לא הוי שייך איבה כ"כ בסיפא וכן נראה קצת מפרש"י לקמן הוה ניחא ליה אבל התוס' כתבו לקמן דשייך איבה בין ביבמתו בין באשתו ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אלא עצה טובה כו' ולרשב"א נראה דגבי אשתו הויא עצה טובה שאם ייחד לה מטלטלין לא יוכל להוציאם כו' עכ"ל זה הטעם של עצה טובה לא שייך ביבמתו שהרי בלאו הכי לא יוכל להוציא כל נכסי בעלה הראשון ואפשר דעצה טובה דיבמתו ניחא להו בלאו הכי והיינו דהוי עצה טובה לה שלא ייחד לה מטלטלין כדי למכור שאר נכסים דהא לא שייך באשתו דבלאו ייחוד יוכל למכור וכה"ג כתבו התוס' לקמן גבי מאי וכן כו' ודו"ק:

בד"ה ר"מ היא כו' דא"כ אפילו לית לן דר' נתן כו' כאילו הוי מקרקעי כו' עכ"ל וק"ק (ב) דמה ראיה היא דאימא דבקרקע נמי גביא מדר' נתן וכן נראה מדברי הרא"ש ע"ש:

ואי ניתנה כתובה לגבות מחיים ואיכא למידק מה פריך אביי משום דאמרינן דנתנה כתובה לגבות מחיים ונקראת מוחזקת בנכסים דשביק בעלה ובידה לגבות כתובתה מי נימא דהבעל ליחוד שעור כתובתה והשאר לזבון והרי כל הנכסים דשביק בעלה הרי הן כגבויין לה ולא מצי יבם לייחד כשיעור כתובתה ולמכור השאר וכדכתיבנא לעיל החמירו ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסי אחראין כו'. וכמו שכתבו התוס' ותירצו בתוס' דהכי פריך ואם איתא ניחד לה שיעור כתובה כו' הואיל וחשבת לה כאלו גבתה והחזירה לו פי' לפירושו דהוי ליה כאלו לא מיחד לה אלא כשיעור כתובתה והרי היא כשאר כל הנשים דמכנסת שום לבעלה דהבעל מוכר בשאר נכסים ומשמע דהתוס' היו גורסין ואם איתא נייחד לה שיעור כתובתה כו' ומיהו בספרים שלנו גרסינן ואי ס"ד נתנה כתובה לגבות מחיים ניחד כו' והרא"ש בתוספותיו כתב וז"ל ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם כאחר דמי וקרי' ביה תטלי מה שכתוב ליכי נייחד לה ארעא שיעור כתובה וליזבון שארא ע"כ. בעי הרב ז"ל לישב פי' התוס' על גרסת ספרים ורש"י לא פי' כן וז"ל במהדורא קמא מדרבי אבא שמעינן דכשם שאינה יכולה למכור בעודה שומרת יבם כך אינו יכול למכור לאחר שכנסה עד שיגרשנה לגבות מחיים בין דבעל בין דיבם נייחא לה שיעור כתובה ולא יגרשנה ושארא ליזבון דהא קי"ל דבעל מצי ליתב לה כתובה מחיים אית לה נמי כח דכתובה מחיים דבעל אלא ודאי מדלית ליה תקנה למכור אלא ע"י גירושין ודאי קי"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכיון דבעל לא מצי למיתב כתובה כל שכן איהו לית לה שום כח בגוה מחיים לדברי הכל ומההיא דרבי אבא עדיפא ליה למפרך טפי מברייתא דלקמן דקתני מי שמת והניח שומרת יבם וכו' דאי מההיא הוה אמינא לא ימכור משום עצה טובה. עכ"ל רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א ז"ל ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים כו'. פירוש שהרי הגרושין גנאי הם לשניהם אלא ודאי הא דלא עביד הכי משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם. ע"כ: נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבון כלומר שיפרע לה כתובתה וא"ת אפילו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים למה לא יפרענה אם ירצה לסלק מעליו שעבוד וכי מי שרוצה לפרוע חובו תוך זמנו אינו רשאי וי"ל דלא דמי לחוב דעלמא דהתם הזמן לתועלת הלוה ואם אמר איני רוצה בו וטול מעותיך רשאי אבל הכא גבי כתובה הזמן אף לתועלת האשה שאינה רוצה שיהו המעות קיימין בידה כדי שלא יקחם הבעל ועוד שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הלכך אי אמרת לא ניתנה כתובה לגבות מחיים אינו יכול לפורעה אבל בחוב דעלמא רשאי לפורעו תוך זמנו וכן דעת הרשב"א והרא"ה אבל התוס' כתב שאין הלוה יכול לכוף המלוה ליפרע תוך זמנו ואינו נראה ולי נראה בתירוץ הקושיא דהכא לאו פרעון ממש דהא לר"מ דקי"ל כותיה אסור לאדם שישהא שעה אחת עם אשתו בלא כתובה והיאך יפרע לה כתובתה אם לא יגרשנה אלא הכא נייח לה מטלטלין בתורת משכון קאמר שתהיה כתובתה מיוחדת עליהן ובזה פשיטא לן שאין הלוה יכול להתפיס המלוה משכון על חובו בעל כורחו אבל גבי אשה אי ניתנה לגבות מחיים כמו שהיה יכול לפורעה אלא שאסור לשהות עמה בלא כתובה יכול האח ג"כ להתפיס' משכון כדי שיוכל למכור בשאר נכסים לא שיהא פרעון ממש אבל עדיין היה אחריות עליו. ריב"ש ז"ל:

וליטעמיך ולותביה ממתניתין כו' וא"ת כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא דעצה טובה הא ודאי דלכ"ע איכא לאותובי ממתניתין ומה ולטעמיך דקאמר ותירצו בתוס' דה"ק ולטעמיך דלא אסקת אדעתך טעמא דאיכא לאותובי ממתניתין דמשמע הכי לא יאמר לה הרי כתובתך מונחת על השלחן כדי למכור השאר אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור שום דבר כן כתבו בתוס' ואכתי קשיא טובא למה ליה למימר ולטעמיך יקשה בקוצר ולותביה ממתני' כו' ועוד אע"ג דלא אסיק אדעתיה טעמא דאיבה עלה דהא דרבי אבא משום דמשמע ליה דאין לך איבה גדולה מזאת שיגרש את אשתו אף על גב שיחזירנה מ"מ עלה דמתני' איכא למימר דמשמע ליה שפיר טעמא דאיבה כשיאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן ולהכי אקשיה מהא דרבי אבא ולא ממתני' ועוד אי מאי דקאמר ולטעמיך פירושו ולטעמיך דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה וכו' מאי קא מהדר ליה התם עצה טובה כו' דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכו' אטו אי הוה אמינא נמי טעמא דמתני' משום איבה מי לא הוה מתרצא שפיר כולה מתניתין בין ביבמתו בין באשתו. ורש"י כתב וז"ל ולטעמיך דאמרת טעמא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אמאי מהדרתא אדרבי אבא לאותובי מברייתא אותיב ממתני'. ע"כ. פירוש כיון דאמרת דטעמא דרבי אבא דלא ימכור בנכסי אחיו ולא מצי לייחד לה כשיעור כתובתה היינו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים לותביה ממתניתין דמתניתין נמי אמרה כן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולכך לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך כו' והדין שוה בזה בין ביבמתו בין באשתו וכדתנן במתני' וכן לא יאמר כו' דבשניהם לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואי הוה אמרינן דטעמא דרבי אבא לא מצי לייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבון משום דכל נכסי המת אצל היבמה כאותן שלש שדות אצל האשה וכנכסי מלוג אצל כל אשה דעל כל הנכסים אית להו עלייהו גוביינא וכמו שכתב הר"י מטראני וכדכתיבנא לעיל ולכך לא מצי לייחד לה שיעור כתובה ולמכור השאר הוה אתי שפיר דקשיא מדרבי אבא ולא ממתניתין דכיון דקא משנית יבם כאחר דמי וחשבת לה כאלו גבתה כתובתה והחזירה לו הרי אין כאן גוביינא אלא כשיעור כתובתה והשאר אין לה עליהם אלא שעבוד והלכך הוה לן למימר דנייחד לה ארעא כשיעור כתובתה והשאר ליזבון אלא ודאי שמעינן מדרבי אבא דיבם לאו כאחר דמי וכל נכסי המת כדקיימי קיימי והיבם במקום הבעל קאי לענין דלא חשבינן לה כאלו גבתה ומיהו אין לו למכור בנכסי אחיו דכולהו נכסי אחיו כאותן ג' שדות הן דמייחדי לכתובתה אבל ממתני' לא מצי לאותובי דאדרבא ממתני' משמע דיבם כאחר דמי דמשוינן יבמתו לאשתו דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך כו' והיינו פירושא דלא יאמר הרי כתובתיך על השולחן כו' דהיינו מטלטלין וכדפרש"י אבל לייחד לה ארעא שפיר דמי דיבם כאחר דמי אבל מדרבי אבא שמעינן דלא מצי ליחד לה אפילו ארעא מדלא אשכח לה תקנה אחריתי אלא לגרשה אלמא משמע דיבם לאו כאחר דמי ומיהו השתא דאמרת דטעמא דר' אבא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אמאי מהדרת אדרבי אבא לאותובי מברייתא אותיב ממתני' דמתני' נמי היינו טעמא דלא יאמר לה הרי כתובתיך כו' משום דלא ניתנה לגבות מחיים וכן נמי באשה דעלמא וכדקתני מתני' ומשני התם עצה טובה כו' פי' הא דקתני לא יאמר אדם לה הרי כתובתיך כו' לאו היינו דלא מצי למימר הכין דשפיר מצי ליחודי לה כתובתה אלא דעצה טובה לאדם שלא יאמר כן שלא תאבד כתובתה וצריך לכתוב כתובה אחרת דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך כו' איברא דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים מיהו איהו אי בעי לזבוני לא מצי מזבין ומדקתני לא יאמר כו' משמע דלא מצי מזבין כו' אלא ודאי פירוש לא יאמר כו' היינו בדרך עצה טובה אמרו חכמים שלא יאמר כן שלא תאבד כתובתה כדכתיבנא ודע דהאי טעמא דעצה טובה לא קאי אלא לשנויא בעלמא הוא דקאמר לה לומר דממתני' לא מותיבנא משום דמתני' איכא לשנויי דלאו דינא קתני וכדכתיבנא ומיהו קושטא דמלתא דטעמא דמתני' משום איבה וכדאסיק תלמודא ואפשר דלהכי כתב רש"י ומשני ממתני' לא מותיבנא משום דמתני' איכא לשנויי כו' כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל א"ל ולטעמיך דסברת דהיינו טעמא דרבי אבא אדמותביתא מדרבי אבא אותביה ממתני' דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך כו'. ומשני דממתני' ליכא למותביה דהא דקתני לא יאמר לאו למימרא שאינו רשאי לומר אלא עצה טובה קמ"ל שאין הגון לו לומר כך ע"כ. וכתב הר"י מטראני במתני' לא יאמר לה הרי כתובתיך כו' פירוש כדי שיוכל למכור שאר הנכסים דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא כל נכסיו של מת אחראין לכתובתה ואין יכול למכור מהם כלל גרשה אין לה אלא כתובתה והוא יכול למכור השאר. וכן לא יאמר אדם לאשתו כו' אין דין אחריות דאשה כדין אחריות דיבמה שדין אחריות דיבמה הוא שמשעבדת על ידו שלא יוכל למכור ודין אחריות דאשה הוא לשעבוד שאם מכר שיכולה לטרוף מיד הלקוחות. ע"כ:

ולותביה ממתניתין לא יאמר לה ליבמתו הרי כתובתיך כו' דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומתניתין דקתני לא יאמר כו' עצה טובה קמ"ל שלא תהא כתובתה מזומנת לה כדי שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. ע"א עצה טובה קמ"ל שאם אמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן כלומר שייחד מטלטלי לכתובתה כגון כוסות של כסף ושל זהב או נשרפו או אבדו קיימא לה בלא כתובה והויא לה איבה לגביה אבל הכא דקתני מגרש לה בגיטא דמגרש ומייחד ארעא שיעור כתובה דהשתא ליכא למיחש דאירכסא כתובתה. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הריטב"א ז"ל פירש רש"י עצה טובה שמא יאבדו אותן מטלטלין שייחד לה ונמצאת בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת פירוש לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה ויש שהקשו עליו דהא ניחא לר"מ אלא לרבנן דאמרי מותר לשהותה בלא כתובה מאי איכא למימר ולא קשיא דאנן דחינן דממתניתין ליכא לאותובי דהא איכא למימר דסתם מתני' היא ור"מ היא ועצה טובה קמ"ל ע"כ. ויש שפירשו עצה טובה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה והיינו כפירוש קמא דפרש"י ז"ל במהדורא קמא והיינו נמי עצה טובה לאדם שלא יעשה כן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזילא מלתא לאדם שיהא הולך ומגרש נשים. והרשב"א פי' דאיברא גבי יבמה פי' עצה טובה בחד מהני פירושי אבל באשתו פי' עצה טובה שאם מיחד לה מטלטלי לא יוכל להוציאם טוב לו שיהיו כל נכסיו אחראין אבל ביבמה בכל נכסיו נמי לא יוכל להוציאם דכל נכסי המת מיוחדין לכתובתה וכדכתיבנא לעיל והלכך באשתו איכא עצה טובה טפי ולהכי האריך התנא ותני וכן לא יאמר אדם כו' ולא קצר ותנא וכן באשתו ואף על גב דמוחלקין בטעמא דעצה טובה דבאשתו איכא עצה טובה טפי וכדכתיבנא כי מסקינן דטעמא דרבי אבא משום איבה הוי טעמא דמתני' נמי משום איבה בין ביבמתו בין באשתו ולשיטת רשב"א ניחא דמאן דפריך ולטעמיך לא אסיק אדעתיה טעמא דעצה טובה ביבמתו אף על גב דבאשתו בע"כ נצטרך לומר טעמא דעצה טובה משום דבאשתו שייך למימר עצה טובה שאם ייחד לה מטלטלי לא יוכל להוציאם לכך טוב לו שיהו כל נכסיו אחראין אבל ביבמתו ליכא למימר הכי וכדכתיבנא ולכך לא אסיק אדעתיה טעמא דעצה טובה ביבמתו ומשני דשפיר איכא למימר נמי טעמא דעצה טובה ביבמתו כנ"ל:

דאי לא תימא הכי דעצה טובה אשמועינן מתני' אלא משום דיוקא קתני לא יאמר לה כו'. כדי למכור בנכסי אשתו אי בעי לזבוני מנכסיו הכי נמי דלא מצי ליחודי שיעור כתובה והדר מזבין והא אמרינן בעלמא לא נצרכה אלא לג' שדות שהרי לא אמרו כל נכסיו לכתובתה אלא ביבמה משום טעמא דפרישנא לעיל אלא דרבי אבא ודאי לאו משום טעמא דלא ניתנה לגבות מחיים הוא אלא משום דאי מייחד לה שיעור כתובה הויא לה לגביה דבעל איבה דסברה כיון דמייחד לה כתובת' ודאי נתן עיניו לגרשני ועצה טובה קמ"ל דמוטב דמגרשה בגט ומחזירה ולא תהוי לה איבה לגביה כ"ש משום איבה דאי מייחד לה שיעור כתובתה ותתרצה לו למכור כולהו נכסי' ואשתדוף ממקרקעי שייחד לה לכתובתה אבדה כתובתה ותו לית לה כתובה כלל דהא לית לה כתובה מנכסי שני ל"ש. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הריטב"א ז"ל אלא דרבי אבא קשיא פירוש דההוא לא משום עצה טובה דמשום עצה טובה לא אמרינן שיגרשנה דההוא גנאי הוא ומוטב שייחד לה ולא ניחוש לאידך עצה אלא ודאי משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם הוא. ומהדרינן דרבי אבא נמי משום איבה פי' רש"י שמייחד לאשתו קרקע או מטלטלין לכתובתה נותן איבת עולם ביניהם דסברי עיניו נתן בגרושין אבל זה המגרש אף על גב דהשתא איכא איבה כשהחזירה ידעה שלא עשה אלא למכור ופקעה לו איבה ע"כ: ואיכא מ"ד דברבי אבא בלחוד קאמר משום איבה כלומר אפילו ניתנה לגבות מחיים אמרו שלא תמכור משום דכיון שאין כתובתה על נכסי שני אם ימכור בנכסי ראשון יהיה לו איבה. ריב"ש ז"ל: בעא אחוה דיבם דתרי אחי הוו דקי"ל מצוה בגדול ליבם ואם קדם לו קטן ליבום זכה ויבמה לא הוה בעי לאנסובי לקטן וקונה קטן בנכסי אחיו שהיה רוצה יבם לגרש דאמרינן יקום על שם אחיו לנחלה ואהכי בעא למיתב לה גיטא דאשה מתגרשת בעל כרחה למפסלה קמי יבם כי היכי דנפול קמי תרווייהו נכסי אח בירושה וקי"ל ביבמות אשר לא יבנה כיון שלא בנה שחלץ שוב לא יבנה וגט נמי פוסל ביבמה מדרבנן דאמרי' ביבמות מ"ט אמור רבנן גט ביב' מהני דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא כי היכי דגיטא לא מהני לפסלה חליצה נמי לא מהניא ואתי למבעל נמי אחר חליצה. א"ל יבם לההוא אח דבעי למפסלה ליה פליגנא לך ואקני לי קנין באפי סהדי אחר שכנסה אתו לדינא קמיה דרב יוסף לא ליזבון בנכסי אחיו אף על גב דזבין דאמר פליגנא לך בנכסי המת ואקני ליה לא הוי זביני. ומנא תימרא דלא ימכור דתניא כו' רש"י במהדורא קמא:

וכתב הריטב"א ז"ל בנכסי פליגנא לך כאילו היית חולץ פי' רש"י שקנו מידו על כך שכן כתב ז"ל גבי הא דאמר רב יוסף כיון דאמור רבנן ליזבון אע"ג דזבין לא הוו כו'. ומה שעשה זו שהתנה עמו לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמכר וקשיא לן דאי תנאה הוא ולא פליג מהשתא אף על גב דקנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא כדאיתא בריש בתרא ולא משמע שקנו מידו ברוחות דא"כ אין זה תנאי אלא מכר גמור ועוד דלקמן אמרינן מסתפינא דעבדתא לי כפומבדיתאה רמאה ופירש רש"י שחזר בו ואם קנו מידו כראוי לא היה כאן רמאות דחזרה אלא שלא הועילו מעשיו משום דלא מצי לזבוני כדאמר רב יוסף לכך נראה לפרש כי זה בודאי לא קנו מידו כלל אלא שהבטיחו בדברים ואמר לו בנכסים פליגנא לך והכי משמע לישנא ואחר כך חזר בו והיה אומר שלא אמר כן אלא להטעותו כדי שלא יפסלנה עליו בגט ורב יוסף אמר שאפילו לא היה יכול לחזור בו אלא שקנו מידו ברוחות לא הועילו מעשיו דאע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני והשתא א"ש מאי דאמרינן לקמן מסתפינא דעבדת לי כבר פומבדיתא וא"ל בנכסי פליגא לך מהשתא דאלמא בדפומבדיתאה לא פליג מהשתא. ע"כ: אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים וא"ת מה ראיה מזו שאני התם דפריש לה בהדיא דבדיעבד מהני וי"ל דהתם נמי לא אמרו ב"ה אלא שלא תמכור ואף על פי כן אמר רבי דמודו בית הלל שאם מכרה ונתנה קיים. הריטב"א ז"ל: שלחוה לכך שאלה דמשום קושיא דאביי בעו לה מר' חנינא כיפי תלה לה ושולחה כלומר אטו ר' חנינא תלה נזמי' ומרגליות משום דשלחה כרב יוסף הדרי' כי אכתי קושיא כדקיימא קיימא כדאביי דכיון דמכר הוו זביניה זביני. ושלח להו נמי אי אמר בה רב יוסף טעמא אחרינא דיהב טעם וראיה למילתיה שלחו ליה הודיעו לי. נושה מלוה כמו והנושה בא לקחת. לא יאמר יבם הלוה הואיל ואני יורש כיון שנפלה יבמה עם נכסי אחי לפני החזקתי במנה זה ולא אפרענו אלא מוציאין כו' לפי שכל נכסיו אחראין לכתובת שומרת יבם והוא אוכל פירות בחייה וכיון דמפקינן מיניה מה שלוה והחזיק וחזקתו אינה חזקה כ"ש דמפקינן מיד הלקוחות מה שמכר דזביניה לא הוו זביני. רש"י ז"ל במהדורא קמא: לא יאמר הואיל ושאני יורש החזקתי וא"ת למחול איהו לנפשי' דהא אמרינן המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל ולא אלים שעבודא ממה שהיה קנוי בידה וי"ל שאני הכא הואיל ואינו יורש אלא מכח האשה אינו יכול להפסידה כחה במחילתו. הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרא"ה ואף על גב דקי"ל דאיתא דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו כו'. וכיון דכן הוא למחול לנפשיה אפשר דאי פקע הוא הכי נמי. א"נ איכא למימר דלא ניחא ליה למאי מהני ליה הא סוף סוף מחייבי לשלומי מדינא דגרמי. א"נ אפשר שאין אדם יכול למחול לעצמו ואם איתא ש"מ דאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה שיירש נכסי אביו מוחל לעצמו ע"כ. וכן תירץ ריב"ש שאינו יכול למחול לעצמו ולכאורה משמע הכי בפרק הגוזל. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ויש עוד לומר לפי מה שכתבנו בפרק האשה שנתאלמנה דאף על גב דמוכר ש"ח יכול למחול או יורש שלו הלוה אינו יכול למחול לבעלי חובותיו דהא משעבדי למלוה שלו מדר' נתן דהא מתניתא ר' נתן היא כדאיתא בסמוך וכן הדין בעיני אף על פי שאין זה דעת רבותינו בעלי התוספות ולא דעת רבינו ז"ל. והרמב"ן תירץ דקושיא מעיקרא ליתא לפי שאין אדם יכול למחול לעצמו שאין מחילה אלא ממוחל לנמחל וכן הנראה בפרק הגוזל. ע"כ: הואיל ואני יורש החזקתי פי' לא יאמר החזקתי בנכסים אלו ואין לפרוע עתה כלום עד שתבא לגבות כתובתה דאלו להזיק ושלא לשלם כלל פשיטא דלא מצי אמר לר"מ דסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא ודאי כדאמרן והיינו דדחי ודילמא דטבא ליה עבדי ליה ופרש"י דטבא ליה שהקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה ואלו היה יכול להחזיקם לעצמו לגמרי הא ודאי ההיא הוה טבא ליה דמפטר בחיוביה אלא ודאי כדאמרן והיינו דמייתי ראיה מהכא דיבם לא מצי מזבין דהא הכא כיון שכבר תפס בהם היבם בחיי הבעל וזכה בהם דמלוה להוצאה ניתנה ואינם אלו הנכסים משועבדים ואפ"ה קתני שמוציאין מידו וליקח בהן קרקע וכל שכן כשמכר לאחר מיתת הבעל שלא יועילו מעשיו. הריטב"א ז"ל. ולעיל בסמוך כתבנו מה שפירש רש"י בזה במהדורא קמא: וז"ל הרא"ש אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע כו' ודמי האי למכר משום דבשעה שמת אחיו היה הוא מוחזק בממון זה ומחמת שעבודא מוציאין אותו מידו ה"ה במכר שמכר אחרי מות אחיו שעבודא מבטל המכר: דילמא דטבא ליה עבדו ליה פרש"י ז"ל שהיה הקרן קיים ויאכל הפירות. והקשו עליו בתוספות דלא סגי דלא אשמועינן אלא בנכסי אחיו דהאי טיבותא נמי יעשו לו בנכסיו ונ"ל דהכי הויא פי' לפירושו ז"ל דמעיקרא מייתי ראיה דכיון דמפקינן מיניה מה שלוה והחזיק כל שכן דמפקינן מיד הלקוחות מה שמכר דזביניה לא הוי זביני ומהדר אביי ודילמא דטבא ליה עבדו ליה פי' מ"ה מפקינן מיניה מה שלוה והחזיק אף על גב דזביניה זבינא משום דהיינו נמי טבותי' דיבם דקא אכיל פירות אבל להוציא מיד הלקוחות דלא עבדו ליה טבא כלל לא מפקינן מינייהו אף על גב דאמור רבנן לא ליזבון והשתא אתי שפיר דאיכא לאקשויי טובא ודקארי לה מאי קרי לה אטו תנא תני לא יאמר הואיל ושאני יורש החזקתי אלא מוציאין כו' ואיהו אמר דטבא ליה עבדו ליה אלא ודאי דה"ק דאיבדא ודאי דבע"כ מוציאין כיון דאמור רבנן לא לזבון ובכל נכסי המת אית לה ליבמה גוביינא עלייהו ולא שעבוד בלחוד ואין ליבם בהם אלא אכילת פירות עד שתגבה כתובתה וכדכתיבנא לעיל להכי מוציאין ממנו דוקא ממנו הוא דמוציאין כיון דסוף סוף מגיע לו מזה טיבותא דהקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה אבל מהלקוחות אין מוציאין כיון דאין להם טבותא אלא רעותא וחסרון ממון דאף על גב דאמור רבנן לא לזבון זביניה זבינא ואהדרו ליה דמ"מ לישנא דמוציאין משמע על כרחו ולא משום דאיכא בזה שום טיבותא כלל כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא ודילמא דטבא ליה ליבם עבדו ליה דהיינו טיבותא דקא אכיל פירות ע"כ. והאי לישנא רהיט שפיר טפי למאי דפרישנא ממאי דכתב ז"ל במהדורא בתרא ומ"מ מאי דכתיבנא נ"ל נכון. והתוספות פירשו דטבא ליה עבדו ליה דהיינו שלום בית שחפצה להיות בטוחה בכתובתה משום דלא כתב לה דקנאי ודקנינא. עוד פירשו בתוס' דלא זילי נכסי כל כך כשיש לה הרבה מנכסי בעלה הראשון שתטול כתובתה מהן ולא יהיו יראין הלקוחות שתטרוף מהן. וקשיא להו על פי' זה דנימא נמי שלא יהיה מכר מהאי טעמא משום דטבא ליה עבדו ליה ותירצו דמשום טובתו לא נפסיד ללקוחות ולפירוש קמא שפירשו התוס' ניחא טפי דלענין מה שמוכר לא תליא שלום בית דלעולם היא בטוחה בכתובתה כיון דהוו מיהא בעינייהו בשעבודא דילה אף על גב דשוב מכרה אותן נכסים אכתי היא בטוחה דלא פקע שעבודא מנייהו אבל במלוה זו שלא היתה ברשות המת כשמת אלא היבם היה מוחזק בהם אין היבמה בטוחה בהן ולא סמכה דעתה עלייהו כלל ואין כאן שלום הבית להכי אמרו חכמים מוציאין מידם משום שלום הבית כנ"ל:

אינה משנה כלומר אינה עיקר רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פי' כן. מטלטלי מעות לא משעבדי וברייתא קתני מוציאין מידו המנה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה וכיון דמטלטלי לכתובה משתעבדי לא אשכחן תנא דקאי כותיה ואינה עיקר ולא ילפינן מינה דמדליתיה במטלטלי ליתיה נמי במאי דקתני מוציאין. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל הריטב"א ז"ל אילימא דהוו ליה מטלטלי פי' שכל חוב אינו חשוב אלא במטלטלי ואף על פי שעיקר שעבודו על הקרקעות כיון דזוזי שקיל ועל הרוב זוזי יהיב מטלטלי חשיב בכל דוכתא וכדאמרינן בעלמא ולקמן באידך פירקא אנן מטלטלי שבק לן אבונא גבך ומיהו לא אמרינן אלא שדינו בזה כמטלטלין אבל אינו בכלל לשון מטלטלין למי שנתן או מכר או שיעבד מטלטלין וכיוצא בו וזה ברור. עד כאן: דילמא משנה היא דאשכחן לר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ואינהו סבור כותי' דמוציאין בנכסי המשתעבדין לכתובה וכגון ממקרקעי אלא משום הכי אינה משנה דמצי אמר לה יבם לאו בעלת דברים דידי את ואמאי מוציאין מידו משום שעבוד כתובה דאשה דכי אמר ר' מאיר מטלטלי לכתובה משתעבדי היכא דאיתנהו למטלטלי בעינייהו. רש"י במהדורא קמא: וכתב הריטב"א ז"ל ודילמא ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה פי' ואף על גב דלית הלכתא כר"מ מ"מ לא הוה ליה למימר אינה משנה דהאי לישנא משמע שלא נשנית כן מעולם כדפרש"י בכאן ולא כמו שפירש גבי חובל ומבעי' אינה משנה אינה הלכה ושם דחינו פירושו בס"ד. ושמעינן מהכא דלר"מ אפילו מטלטלי דיורשין משתעבדי לכתובה ולא כמו שפירש ר"ת שלא אמר ר"מ אלא מיניה דיבם כדידיה חשיב דהא ודאי יבם לא גרע בהא מיורשין דעלמא ומיהו רבנן פליגי עליה דר"מ דאפילו מיניה דידיה לא גביא ממטלטלי כדכתיבנא לעיל במכילתין ובכמה דוכתי בס"ד. ע"כ:

בגמרא ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים נייחד לה שיעור כתובה נ"ל דהכי פירושא בשלמא לדידי דלא נתנה כתובה לגבות מחיים בין בחיי הבעל ובין בשומרת יבם דאכתי כמחיים דמו כיון דיבם לאו כאחר דמי לפי שאינה ניסת לו מדעתה. א"כ אכתי כתובה קמייתא דבעל בדוכתא קאי מש"ה לא מצי מייחד לה כתובתה תוך זמנה עד שתהא ראויה להינשא לאחר ממש מדעתה ואפ"ה לא מצי מזבן נכסי אחיו אע"פ שאחיו היה יכול למכור מטעמא דפרישית דלאחיו ניסת מדעת וסברה וקבלה על אחריות נכסים אלו משא"כ ביבם שהוא שלא מדעת. משא"כ לדידך דאמרת ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם משום דסברת יבם כאחר דמי דמש"ה מחייבת ליה בקבורתה משום דמינה דידה קא ירית דהו"ל כאילו גבתה והחזירה לו דודאי צריכה להחזיר לו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וא"כ מהיכי תיתי יכולה לעכב על ידו מלמכור אי משום אחריות כתובתה נייחד לה שיעור כתובתה כיון שכך דינה דהו"ל כאילו גבתה ואי משום דצריכה להחזיר לו משום שלא תהא קלה להוציאה משום כך אינה יכולה להפסידו לבטל המכירה דהא בבעל גופא אע"ג דאינו יכול לייחד כתובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אפ"ה לא תקנו לבטל המכירה בשביל כך כדמסיק רבא בסמוך ה"נ דכוותיה ואפוכי מטרתא למה לי לפייסה מחדש או לגרשה ולהחזירה ות"ל דמשעת יבום חשבת ליה כאילו גבתה והחזירה וזה פיוסה כן נ"ל נכון ודו"ק:

קונטרס אחרון ע"ב ואי ס"ד ניתן כתובה לגבות מחיים כו' והשאר לזבין וכתב הר"ן ז"ל דיש פוסקים הוציאו מכאן דשאר בעל חוב דעלמא אין יכול לפרוע תוך זמנו ודחה הוא ז"ל דבריהם ולענ"ד מסוגיא דשמעתין מוכח כשיטת הר"ן ז"ל כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה ולטעמיך פי' דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה כו' עכ"ל משום דלכאורה כל ולטעמיך היינו לטעמא דהמקשה והיינו לטעמא דרבא דס"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. והכא דלא שייך לפרש כן בהא דקאמר ולותבי ממתניתין לכך הוצרכו לפרש בע"א. מיהו בהא דמשני רבא דהא דלא אותביה ממתניתין היינו משום דעצה טובה קמ"ל וקאמר דאי לא תימא הכי התם ודאי לטעמא דנפשיה קאמר דמש"ה לא בעי לאותביה לאביי ממתניתין היינו משום דבלא"ה אפילו לטעמא דנפשיה צ"ל דעצה טובה קמ"ל. דאלת"ה תיקשי ליה סיפא דמתניתין בבעל גופא אמאי לא יוכל לייחד לה כתובתה תוך זמנה. אע"כ משום עצה טובה שלא תהא קלה להוציאה וא"כ ביבם נמי משום הכי הוא אפילו לאביי אבל מברייתא דסומכוס מקשי ליה שפיר כדפרישית כן נ"ל. ולפ"ז אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל. ובלא"ה דברי מהרש"א ז"ל לא ברירין דהא לפירוש התוספות הא דקאמר דאלת"ה היינו לענין דלישנא דמתניתין לא איירי מעכוב המכירה בשאר נכסים ובהא ודאי שפיר דייק מסיפא דהא לקושטא דמילתא מעשה בכל יום דבעל מצי מזבן. אע"כ דלא איירי מתניתין מעכוב המכירה אלא הא דלא יניח על השלחן מעצה טובה איירי. ולפ"ז נמי משמע דבשאר ב"ח דעלמא מצי לפרוע תוך זמנו וכמ"ש הר"ן ז"ל בשמעתין דאי כדברי הסוברים דמשמעתא דהכא משמע דלעולם אין יכול לפרוע תוך זמנו. א"כ תיקשי ליה הא דמסקינן דאלת"ה סיפא דקתני כו' ומאי קושיא מסיפא דבעל גופא ודאי תוך זמנו הוא משא"כ לאביי מקשה רבא שפיר אע"כ כדפרישית דמה שאין לפרוע כתובתה תוך זמנה היינו דוקא מטעמא שלא תהא קלה להוציאה וכדמסיק הר"ן ז"ל כן נ"ל ודו"ק:

גמרא א"ר יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבן אע"ג דזבין כו' א"ל אביי וכל היכא דאמור רבנן כו' עכ"ל. ונראה דע"כ לאביי האי ברייתא דסומכוס דלעיל דקתני הרוצה למכור בנכסי אחיו כו' מגרשה בגט ומחזירה לאו משום שהמקח בטל כפירוש התוספות לעיל אלא כדי שלא יעבור הוא והלוקח על דברי חכמים ובזה נ"ל ליישב פירש"י בסמוך בד"ה דטבא ליה עבדי ליה דע"כ הוצרך לפרש כן דאי כפי' התוספות דמשום שלום בית א"כ מאי מסיק הש"ס תנא תני מוציאין דהא איכא למימר דלעולם מטעמא דשלום בית בדיעבד הוי זבינא משום שאין להפסיד ללקוחות כמ"ש התוספות אבל מיניה דידיה דליכא פסידא מוציאין אפילו בדיעבד וכן הקשה מורי זקני זצ"ל בספר מגיני שלמה בסמוך בל' התוספות אע"כ דהש"ס סובר בפשיטות דאי הוי טעמא משום שלום בית דהיינו איבה ודאי אביי גופא הוי מודה דבטל אף בדיעבד אע"ג דמפסדי לקוחות כי היכי דאמרינן באותן שלש שדות דמטעמא דאיבה המקח בטל לאלתר כדפירש"י לעיל וכבר כתבתי דלפירש"י הכא ביבמה כולהו כשלש שדות דמי אע"כ דלטעמא דאביי לא שייך טעמא דאיבה אלא כשמייחד לה כתובתה אבל לענין מכירת נכסי אחיו לא שייך טעמא דאיבה אלא דלא ימכור לכתחלה מתקנת חכמים שהחמירו יותר ביבמה דלא כתב דקנאי וסומכוס כדי דלא להוי עבריינא קאמר והא דדייק רב יוסף מברייתא דהרי נושה באחיו היינו דמשמע ליה דהתם לא שייך טעמא דעבריינות כיון דלא עביד מידי לשנות בנכסי אחיו מכמו שהיה מקדם וע"ז מקשה אביי שפיר דאכתי אית לן למימר שיש לו לקיים דברי חכמים להחזיק כח שיעבודה בנכסי אחיו בכל מאי דאפשר כיון דלית ליה פסידא והיינו כמו שפירש"י דאדרבה טוב ליקח קרקע ויאכל פירות כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י אפילו לפי סברת התוספות דשייך טעמא דשלום בית אמנם למה שאפרש בסמוך דבעיקר מימרא דרב יוסף ואביי דמיירי בעודה שומרת יבם קודם שנתייבמה. וא"כ לא שייך האי טעמא דשלום בית אלא טעמא אחרינא כמו שאבאר והיינו דלא מייתי ברייתא דסומכוס ואפ"ה עיקר דבריו קיימין דלמאי דס"ד דאביי כיון דאיסורא מיהא איכא שייך שפיר דטבא ליה עבדי ליה כיון דבלא"ה לית ליה פסידא ודו"ק:

שם דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ולכאורה משמע פשטא דלשון הברייתא דאיירי בעודנה שומרת יבם. וא"כ ק"ל אהא דקפסיק ותני בהניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה מנה לא ימכור ואמאי נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבין דנהי בנתייבמה מסקינן לעיל בסמוך משום איבה. משא"כ קודם שנתייבמה לא שייך האי טעמא דאיבה. ולכאורה היה נראה דכיון דלאחר שנתייבמה אמרו רבנן לא ליזבן משום איבה א"כ בשומרת יבם נמי דספק נישואין עושה נמי לא ליזבן וגזרו האי אטו האי אלא דקשיא לי דבסוף סוגיא מסקינן דאדרבה בחילק ואח"כ ייבם שייך טפי לומר דלא יעשה כלום ולמאי דפרישית הוי איפכא דעיקר תקנת חכמים היה לאחר שנתייבמה דלא תמכור ולא גזרו בחילק ואח"כ ייבם אלא משום הא דייבם ואח"כ חילק וראיתי בספר בית שמואל באה"ע סי' קס"ח שכתב דבאמת אם ייחד לה שיעור כתובה או שכתב לה דקנאי יכול למכור שאר נכסיו אלא שכתב בעצמו דסוגיא דשמעתא לא משמע הכי ויותר קשה לי בהא דמסקינן לקמן בחילק ואח"כ ייבם דאינו בידו ואמאי הרי בידו לייחד לה שיעור כתובתה ויחלוק המותר. והנלע"ד בזה דקודם שנתייבמה פשיטא שאסרו לו חכמים למכור מהטעם שנתנו שכל נכסיו אחראין לכתובה וא"א לו לייחד כתובתה ולפורעה כיון שהוא תוך זמנה דאכתי לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר דהא אגידא בזיקה מחמת הבעל וכדפרישי' לעיל ליישב קושיית מהרש"א ז"ל דזמן זה לטובתה ג"כ ניתקן שלא יוכלו לסלק לה כתובה בע"כ אם לא בשעה שתהא ראויה להנשא לאחר וכיון שאין רשאי לסלק לה כתובתה בעל כרחה א"כ ממילא כל נכסיו אחראין לכתובתה עד שיחלוץ או ייבם אלא דלקמן מסקינן דאפילו בייבם ואח"כ חילק אע"ג דאזלא טעמא דלכשתנשא לאחר דהא יבם כאחר דמי אפ"ה לא עשה כלום והיינו כדמסקינן לעיל משום איבה כן נ"ל ולטעמא דר' יוסף שייכי הנך טעמי אפי' בדיעבד לבטל המכירה ולאביי דוקא לכתחלה כדפרישית בסמוך ודוק היטב ובזה נתיישב מאי דקשיא ליה להבית שמואל סי' הנ"ל ועיין עוד לקמן:

קונטרס אחרון דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה כו'. וכתבתי ליישב קושיית הבית שמואל אמאי לא אמרי' דנייחד לה שיעור כתובה והשאר לזבין כיון דלא שייך טעמא דאיבה ולמאי דפרישית ניחא דא"א לייחד הכתובה קודם זמנה כיון דאגידא ביה:

רש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' ומה שהתנה זה לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמוכר עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל ותמה אני אפילו אי ייבם ולבסוף חילק מהני אכתי בחילק קודם ייבום ודאי לא מהני דהוי דבר שלא בא לעולם. וכתב דאיירי שאין כאן אלא שני אחים והו"ל כסילוק בעלמא וא"כ לא בעי קנין ע"ש ובאמת דבמה שכתב שלא נתן לאחיו אלא מה שמגיע על חלקו אם יחלוץ. כתב כן ג"כ רש"י בעצמו בדבור הקודם פליגנא לך כאילו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמותך עכ"ל. ואי ס"ד שהיו יורשים אחרים היה היבם צריך ליטול ולהחזיק וא"כ יתן לזה החצי. אע"כ שלא היו כאן יורשים אחרים אלא הוא ואחיו ואפ"ה כתב כאן דבעי קנין ולא מהני סילוק בכה"ג כמו שאבאר בלשונו בר"פ הכותב והר"ן בזה לשיטתו בר"פ הכותב דאפילו מירושה דאורייתא שייך סילוק בכה"ג:

מיהו בעיקר תמיהת הר"ן ז"ל לא ידעתי מה זה מקום תימא אטו מי לא מצינן למימר דרב יוסף אפילו אי לא ס"ל כרב דבאומר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה אפ"ה ניחא ליה האי טעמא דלא הוי זבינא כלל אליבא דכו"ע ממאי דנימא טעמא דדבר שלא בא לעולם דתליא באשלי רברבי ואדרבה איכא למימר דאפילו מאן דלית ליה הא דרב מודה הכא כיון שבידו ליבמה וכמו שאבאר עוד בזה בלשון רש"י בד"ה פלוג מהשתא. וכן נראה מדקדוק לשון רש"י כאן שסמך דבריו לפרש כן בהא דקאמר הש"ס ואע"ג דזבין ולא פי' כן בגופא דעובדא דאמר פליגנא לך בניכסיה שהוא בקנין. אע"כ דמהא מילתא דחשיב ליה ר' יוסף כזביני הוכרח רש"י לפרש דצריך קנין משום דחשבינן לירושת היבם כאילו הוא מוחזק ועומד ולא מהני סילוק בעלמא. ומש"ה קאמר ר' יוסף דלא מהני כיון דאמור רבנן לא ליזבין והא כמכירה דמי משא"כ אי הוה אמרינן דהיבם אינו מוחזק בה עדיין יותר מאחיו ובסילוק בעלמא סגי כסברת הר"ן ז"ל א"כ אכתי מאי מדייק ר' יוסף מברייתא דנהי דלא ימכור היינו כדפרישית כיון שמתעגנת על ידו ולא קרינן בה לכשתנשא לאחר דהא בדידיה תליא מילתא לחלוץ או ליבם מש"ה אמרו חכמים דלא ימכור שכל נכסיו שירש מאחיו אחראין לכתובתה עד שישאנה או יתירנה לאחר משא"כ בהאי עובדא שנתן לאחיו אי הוי כסילוק בעלמא אכתי איכא למימר דמהני אף לכתחילה דכיון דמצי היבם לומר שאינו רוצה לירש את אחיו שמדמה לה הר"ן לנחלה הבאה ממקום אחר א"כ ממילא בחזקת האח השני קאי ואין חלק נכסים שלו אחראין לכתובתה דמצי למימר הנחתי לך מקום בחלק היבם ואתה מה לך עלי כיון שהוא אינה רוצה לעגנה. אלא המצוה בגדול. אע"כ הוכרח רש"י לפרש דלא הוי כסילוק בעלמא דאדרבא כולי נכסי בחזקתו קיימי שהיא כספק נשואה אצלו. וממילא זוכה בנכסי אחיו. ומש"ה מדמה לה ר' יוסף שפיר למכירה גמורה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ומבואר עוד לקמן בשמעתין ודו"ק היטב:

גמרא דאלת"ה סיפא דקתני כו' אי בעי לזבוני כו' לא זכיתי להבין, הא מ"מ השיעבוד על הנכסים, ובזה אמר דלא יאמר הרי כתובתך וכו' לסלק השיעבוד מהנכסים, ועיין בתוס' לקמן (דף פב ע"ב) אבל ליחד הכתובה והשיעבוד ישאר על הנכסים לטרוף מהם, י"ל דרשאי:

תד"ה ר"מ הוא כו' דא"כ אפי' לית לן דר"ן כו' כבר נדחק בזה במהרש"א לפרש כוונא תוס' בזה. ולענ"ד נראה עפמ"ש בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דהיכא דשיעבד לו מטלטלי אג"ק וחזר והלוה לאחר אין צורך לדר"ן דהך מעות עצמן דהלוה לזה נשתעבדו מקודם להמלוה שלו ומצי אמר שעבודא דידי איתא גבך עיי"ש, ועל דרך זה המה דברי תוס' דאם נימא דלר"מ כתובה גובין ממטלטלין דיתמי דכקרקע דמי לענין כתובה וגובין ג"כ מטלטלין ממשעבדי וכדמוכח מההיא דיבמות שהביאו תוס' אח"כ א"כ א"צ לדר"נ דהמעות שהלוה לו אחיו כבר נשתעבדו לה ושיעבודא דידה אית לה גביה:

מתני' רשב"ג אומר אם מתה יירשנה משמע דהדין קיים דאינו אוכל פירות אלא דאם מתה יירשנה, וקשה למ"ד בב"ב דבקני את וחמור לא קנה כלל א"כ הכא דכייל בדבריו בחייך ובמותך וכיון דבטל לענין במותך יתבטל כולו, ואפשר דסילוק עדיף בזה כמו דעדיף לענין דשלב"ל:

תד"ה דין ודברים, וצ"ל דסתם לן כר"י ק"ל דהא י"ל דאתיא כרבנן ורבותא קמ"ל דלא נימא דוקא בפירותיך לחוד אמרינן דמכל פירות סילק נפשו אבל בכתב ג"כ ובפירות פירותיך מדנחית למנינא ניכר דאינו מסלק עצמו מפירי דפירי פירות ואילך, ולומר דתוס' ס"ל לקושטא דלרבנן בכה"ג אוכל מפירי השלישי ואילך מש"ה הוכיחו דאתיא כר"י חידוש זה לא מצינו:

בא"ד ושמא לא חש להאריך אלא לסתום כרבי יהודה ק"ל דמ"מ לפי הצד דתרווייהו דוקא הכא בהך בבא לכאורה דעד עולם לחוד סגי דלא שייך לומר דעד עולם אפירות קאי לפמ"ש תוס' דאפירות קאי היינו שלא יאכל בחייה ובמותה, ועיין במהרש"א שלא יאכל הפירו' אפי' בתורת ירושה והא בזה כיון דכתב בחייך ובמותך ממילא אין לו זכות ירושה וע"כ דעד עולם היינו שלא יאכל אף פ"פ וא"כ למה נקט במתני' כתב לה ובפירות פירותיך הא כיון דצריך עד עולם ל"צ לכתוב ופ"פ ובזה לא שייך לומר דלא חש להאריך דהא אדרבא היה לו לקצר שלא למנקט ובפ"פ, וי"ל דגם בהך בבא ג"כ תרווייהו דוקא והיינו דבעד עולם לחוד י"ל דבחייך ובמותך קאי רק אפירות שלא יאכלם אף אחר מיתתה דנדע מכח זה דעד עולם קאי על סילוק דפ"פ עד עולם וא"כ דנהי דהיינו יודעי' דסליק נפשיה מכל פירות מ"מ לא היה הדין דאם מתה אינו יורשה די"ל בחייך ובמותך קאי אפירי שנדע מזה דעד עולם קאי לסילוק פ"פ לעולם. ובזה מיושב מה דקשה לכאורה לפי הצד דתרווייהו דוקא דאי לא כתב רק עד עולם מפרשינן דאפירות קאי שלא יאכל אחר מותה וא"כ בהך בבא דכ' פירות פירותיך עד עולם דעד עולם היינו דאף פירות שלישי ואילך לא יאכל א"כ נפרש בחייך ובמותך קאי אפירי דכל הפירות ופ"פ עד עולם לא יאכל אף במותך, אבל מגופי' דנכסים לא סילק ירושתו מהם, ולפי הנ"ל ניחא דא"כ אייתר לי' מה שכתב ובפ"פ דהא בפירותיך לחוד אם כתב עד עולם בחייך ובמותך הכי הוא דבחייך ובמותך היינו שלא יאכל הפירות בחיי' ובמיתתה ומוכרח דעד עולם קאי לענין פ"פ ולעולם:

גמרא וכי כתב לה הכי מאי הוי, והתניא האומר כו' דבלא דר"ת י"ל דמיירי בקנין, כ"כ במהרש"א. ק"ל דהתינח לענין דאינו אוכל פירות בחיי' בזה שייך לומר דבקנין מגופי' של קרקע קנו מידה דמקנה לה הקרקע גופא ופירותיה אבל מ"מ בכתב לה בחיי' ובמותך דמתה אינו יורשה מה בכך דמקני לה הגוף, מ"מ חוזר ויורשה דהא לא הקנה ליורשי' כלום אלא לה הקנה וממילא חוזר ויורשה:

רש"י ד"ה ממקום אחר דהואיל דמשום תקנתא דידי' תיקון רבנן לא ידעתי מאי בעי רש"י בזה הא אף אם ירושת הבעל דאורייתא מצי מסלק עצמו קודם הנישואין למה דקי"ל דבדבר שבממון תנאי קיים כמבואר בסוגיא דלקמן (דף פד ע"א):

תד"ה ר"א וכו' כוונתם דלרב אשי דידעי' וודאי דמסלק עצמו ממכירה הדין דמוכרת אף לכתחילה אבל לאביי דכיון דמ"מ יש לפרש דמפירי סילק נפשי' מש"ה לא תמכור לכתחילה, כ"כ מוהר"ש איידלס. ויש לעיין למ"ש הרא"ש דבבא דאין לי בנכסייך ובפירותיהן דע"כ מכרה ונתנה קיים והיינו ע"כ דבנכסייך משמע מגוף הנכסים מדלא כתב בפירות נכסייך כמש"ל א"כ בהך בבא יהא הדין דמוכרת לכתחילה דהא ידעינן דבנכסייך היינו מגוף הנכסים, ובממנ"פ אם איירי מירושה ממילא יכולה למכור כיון דסילק עצמו מפירות ומירושה ואם בנכסייך היינו למכירה ממילא כיון דידעינן בבירור דסילק לי' ממכירה מותרת למכור לכתחילה וא"כ אמאי לא קתני בהך בבא מה דנתוסף על הרישא דמוכרת ונותנת לכתחלה: