Ketubot 75a

And how [big must they be]? One [breast] must be larger than her companion [the other breast], and it will be considered a blemish.

אי הכי סיפא דקתני אבל הוא שהלך כו' דבשלמא אי טעמא משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד בבעל לא שייך זילותא לילך שרגיל ללכת בב"ד כל שעה לצרכו:

כאן בזיעה עוברת שיכול להעבירה ע"י רחיצת מים דאכתי לא ידע דאפשר לעבורי בקיוהא דחמרא דההיא לא פסלה בכהנים שהעבודה לפי שעה הוא אפשר שמרחיצה ועוברת ואין לפרש עוברת שעשויה להתרפאות דהיכי נוקי מתני' בשאינה עוברת הא בין קבועין בין עוברין קתני ועי"ל דזיעה עוברת שעשויה להתרפאות ואפילו לא העבירה כשר לעבודה דלא מאיסה כולי האי ומזוהם הוי דווקא זיעה שאינה עוברת והא דקתני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני התם קאי וה"פ בין קבועין ששנויין באותה משנה בין עוברין ששנויין שם כגון חוורור:

וחכמים אומרים בד"א במומין שבסתר כו' נראה לרבינו יצחק דר"מ לא פליג אמומין שבגלוי דמודה דאין יכול לטעון דראה וניפייס הוא כדאמר סתמא דהש"ס בגמרא ועוד דאי פליג אמומין שבגלוי אם כן משכחת לה סימפון בעבדים במומין שבגלוי לר' מאיר ולא פליג אלא ביש מרחץ:

אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפא אותו מקודשת מסתברא לפי ששמו חכמים דעתה שלא התנתה בדוקא אלא על דעת שלא יהו עליו בשעת כניסה לפי שאינה מקפדת על נדרים ועל מומין שהיו בו קודם לכן לפי שאינן גנאי באיש לאחר שנתרפאו. אי נמי, מדריש לקיש דאמר טב למיתב טן. ולענין פסק הלכה: כיון דאיפליגו רבה ורבא באשה חשובה ולא איפסקא בפלוגתא דרבה לגבי רבא הלכתא כמאן, נקיטין לה לחומרא, וקדושי ודאי לא הוו אלא קדושי ספק ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. אבל הרמב"ם (פ"ז מהל' אישות ה"ח) לא חילק בין אשה חשובה לשאר נשים ובכולן מקודשת ודאית, וגם משום דסתמא דברייתא הכין מכרעא, מדקתני סיפא דההיא אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת, ולא אמרינן כיון דאדם חשוב הוא אינה מקודשת.

מימר אמרה לא ניחא לי דאתסר בקריביה ואף על גב דב' שנויי נינהו וכפשטא דברייתא עבדינן.

ל"ק כאן בזיעה עוברת כאן בזיעה שאינה עוברת ולהכי הוה מום וכ"ת הא דקתני מומים אלו בין קבועים בין עוברים אלמא אפי' זיעה עוברת הוה מום בכהן. וי"ל דהא דקתני אפי' מום עוברת הוה מום היינו אע"פ שאינו מום קבוע תמיד אלא שהוא עובר ובא לפרקים אבל באותו פרק שהוא בא זיעה קיימת היא שאין בגד מעבירה אבל זיעה עוברת כלומר שאפי' כשהיא באה אפשר להעבירה ביד או בבגד לא הוה מום בכהן אלא בנשים וכאשר אמר הם אמרו הא רמית גבי כהנים אפשר לעברה במקומות דחמיר א"נ דנקט פלפלא במקום ובשעת (עבירה) [עבודה] אפי' במקום כזה שאינו מום באיברי גופא אלא כעין חולי כל היכא דליתא ביה בשעת (עבירה) עבוד' תו לא איכפת לן אבל באשה שעומדים ביחד לא אפשר למעבד מקום כל יומא ולמנקט פלפלא:

האי שומא ה"ד אי דאית ביה שער וכו' ואוקימנא בעומדת תחת כפה של ראשה דזימנין דמתחזי וזימנין דלא מתחזי וכיון דמחזי לפעמים הוה ליה מום שבגלוי והוה מום וכיון דזימנין לא מתחזי לא אמרינן ראה ונתפייס דאפשר דההיא דשי ירכה ואינסבא ליה ולא הוה מתחזי. מהא שמעינן מאן דמזבין מידי לחבירו דאית בה מום אי הוה מומא במקום שאפשר לראותו לעין ומתחזי לא מצי טעין מקח טעות דאמרינן ראה הוא ונתפייס ואי הוא מומא בדוכתא דזימנין מתחזי וזימנין דלא מתחזי מצי טעין מקח טעות דתלינן דלמא לא חזי לה שכיון שהמום ומקח טעות בפנינו ויש ספק אם ראה ונתפייס על זה להביא ראייה שנתפייס:

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה אמר רב יהושע בן לוי א' הנולד בה ואחד המצפה לראותה ופירוש אוירא מחכים ליה וזוכה בה בישועה והיינו דהדר אמר אביי דחד מינייהו עדיף מתרי מינן משום זכות הארץ וכי סליק חד מינן להתם עדיף כתרי מינייהו לפי שיצא מטומאה ונכנס תחת כנפי השכינה וגם כי כשאדם לומד חוץ למקומו קובע לימודו יותר ומצליח לפי שאינו מתבטל דהא ר' ירמיה כי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וכי סליק להתם הצליח בזמן מועט בלימודו כ"כ דקרא לן בבלאי טפשאי מאי דלא קרו לן חד מהתם וזה ראיה דכי סליק חד מינן התם מצליח הרבה ועדיף כתרי מינייה וכו'. מתניתין היו בה מומין ועודה בבית אביה וכו' בתלמוד' מפרש לה:

כבר ביארנו שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים ושהוסיפו עליהם שמנה ובכללם הזיעה וריח הפה ושמא תאמר והלא שני אלו אף בכהנים נפסלו וכמו שאמרו הזקן והחולה והמזוהם בין קבועים ר"ל שאינם בתוחלת הרפואה בין עוברים ר"ל שישנם בתוחלת הרפואה ופירושם הזקן שהוא רותת ורועד כשהוא עומד והחולה שאינו יכול לעמוד מפני חליו אלא רותת ורועד והמזוהם ובכללו זיעה וריח הפה שזיהום זיעה וריח הפה בכלל מזוהם הוא באמת כך הוא אלא שהכהן יש לו תקנה בזיעה שישפשף גופו ביין או בדברים המצחצחים או בבשמים וכיוצא באלו וכן ריח הפה שיהא נותן לתוך פיו פלפל או זנגביל וכיוצא באלו בשעת עבודה אבל אשה אי איפשר שמא יבא עליה בהיסח הדעת ולא יהא לה מתון בשפשוף ובריח הפה או שמא כל שהוא בקירוב בשר ובדבוק נשיקה אין פלפל וזנגביל מספיקין לכך ומכל מקום אף באשה לא נמנית זיעה בכלל המומין אלא זיעה שאינה עוברת ר"ל הבאה בלא שום סבה של עמל או טורח דרך או רוב מלבוש או חולי עד שאין לומר בה שתהא עוברת בעבור הסבה אבל זיעה עוברת ר"ל שאינה באה אלא מצד סבה אין זה מום:

אף השומא שביארנו שהיא בכלל אותם שהוסיפו על הכהנים שמא תאמר והלא בכהנים אמרו שהשומא אם יש בה שער פוסלת בהם אף בכל שהוא ואם אין בה שיער פוסלת בהם בכאיסר באמת כך הוא אלא שבאשה פוסלת אף בלא שער ובכל שהו ובעומדת על פדחתה ולא על פדחתה ממש שהרי ראה וניפס הוא ולא אמרו אין אדם ניפס במומין אלא משום שאין אדם רואהו להדיא אלא בעומדת על פדחתה ר"ל מצחה תחת כיפת ראשה או סביב שערותיה שפעמים נגלית ופעמים נכסית:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו לה מומין אלו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון אם יש עמו מרחץ באותה העיר אף במומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודק ביד קרובותיו אמר הר"ם מומי נשים יוסיפו על אלו המומין אשר התבארו שם ח' מומין א' ריח רע והוא שירגיש במקומות מגופה ריח רע ב' שתהיה רבת הזיעה ג' שתהיה בפניה שומה בשעור אסר האטלקי או שתהיה שומה פחותה מאסר אבל יהיה בה שער צומח ד' שיהיה בפיה ריח רע ה' שיהיה קולה שעיר שלא כדרך קולות הנשים ו' שיהיו דדיה גדולים יוסיפו על שעור הדדים הידועים באורך ז' שיהיו הדדים מרוחקים עד שיהיה ריוח בין שניהם טפח ח' שכבר נשכה נחש ונתנגע המקום והבריא ונשאר המקום כמוש נפסד המראה דומה לשריפת אש:

אמר המאירי היו בה מומין ועודה בבית אביה וכו' כלומר שאחר שאירסה נתגלה לו שיש לה מום ומכל מקום מום זה הוא ממומין שאיפשר שהיו בה קודם שנתארסה וכן איפשר שנולדו לה משנתארסה אם נמצאו בה בעודה בבית אביה ר"ל כשהיא ארוסה שלא נשאת עדין והבעל טוען שקודם אירוסין היו בה והיה מקח טעות ואין לה כתבה והאב טוען שמשנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו ויש לה כתבה הואיל ומכל מקום עדין היא בבית אביה על האב להביא ראיה בעדות שמשנתארסה הוממה ואם אינו מביא ראיה תפסיד כתבה שהבעל נאמן הא אם לא נתגלה לו עד שנכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה שקודם אירוסין היו שם והיה מקחו מקח טעות ותצא בלא כתבה ואפילו הביא עדים שראוה כן בבית אביה משנתארסה אינו כלום עד שיביא עדים שראוה כן קודם אירוסין כמו שנבאר בגמרא הטעם ופירשו חכמים דוקא במומין שבסתר שיש לו טענה לומר שלא ידע אבל במומין שבגלוי אין לו בהם טענה הואיל והכל רואין בהם חזקתו ששמע או ראה וניפס ולא אמרו אין אדם ניפס במומין במי שיודע בכך קודם שיארס ומכל מקום כתבו גדולי המחברים שלא נאמר דין זה אלא במקומות שמנהג הבנות לילך בשוק ופניהם מגלות אבל מקומות שאין דרך הבנות לצאת כלל יש לו טענה אף במומין שבגלוי ואין הדברים נראין שמכל מקום חזקת בנות הולכות זו אצל זו ויודעות זו בזו ומום גלוי שבהן אינו נעלם ואחר כך פירש שאף מומין שבסתר אם יש מרחץ בעיר אין לו טענה בהם שחזקה בודק הוא בקרובות ושמע וניפס וגדולי המחברים כתבו שאם לא היו לו קרובות טוען אף במקום מרחץ ואין הדברים נראין שלא נאמר קרובות דוקא אלא כל שיש לו עסק עמהן ופירשו בגמרא ע"ז א' שהנכפה כל שיש לו וסת וזמן קבוע הרי הוא כמומין שבסתר ואם אין לו זמן קבוע הרי הוא כמומין שבגלוי ומשנתנו כלה הלכה היא אלא שאתה צריך לבאר בה שבגמרא הקשו עליה מראשה לסופה כלומר מתניתין מני אי ר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין אפילו נכנסה לרשות הבעל יהא האב צריך להביא ראיה ומשום חזקת ממון ר"ל העמד ממון על חזקתו ואי רבן גמליאל דאמר נאמנת אף בעודה בבית אביה יהא הבעל צריך להביא ראיה שהרי רבן גמליאל אף בכיוצא באלו אמרן ומשום חזקת הגוף ר"ל העמד הגוף על חזקתו כמו שהתבאר בפרק ראשון ותירצוה בשלשה פנים הראשון הוא שר' אלעזר תירצה מי ששנה זו לא שנה זו כלומר ורישא ר' יהושע ותנא בבית אביה שהאב צריך להביא ראיה והוא הדין לבית חמיה וסופא רבן גמליאל ותנא בבית חמיה שהבעל צריך להביא ראיה והוא הדין בבית אביה ואין הלכה כן שהרי פסקנו כרבן גמליאל ומשנתנו ודאי כלה הלכה היא אלא שרבא ורב אשי תירצה כל אחד ואחד מהם כלה לדעת רבן גמליאל והוא שרבא תירץ רישא כאן נמצאו וכאן היו וסופא כאן נמצאו וכאן היו כלומר הואיל ומומין אלו מומין המתחדשים הם הולכים אחר המקום שנמצאו שם וכשנמצאו בבית האב אומרין שכאן היו קודם אירוסין ולדעת זה אפילו בוגרת או יתומה בעל נאמן ורב אשי תירצה רישא מנה לאבא בידך סופא מנה לי בידך כלומר רישא דאמר האב צריך להביא ראיה אף לרבן גמליאל היא שלא אמר רבן גמליאל היא נאמנת משום חזקת הגוף שתהא נוטלת כתבה אלא מפני שהוא מנה לי בידך ר"ל שהיא תובעת כתבה לצורך עצמה שהרי נשאת ומועיל חזקת הגוף לכל שהיא תובעת לצורך עצמה ואף במשנתנו סופא שהיא בבית הבעל וכבר נשאת ונמצאת תביעת כתבתה לצורך עצמה היא נאמנת ועל הבעל להביא ראיה אבל רישא שהיא בבית אביה ומסתמא נערה היא וכשהיא ארוסה נמצאת תביעת כתבתה לצורך אביה ואין חזקת הגוף מועלת לצורך אחרים ונמצא לדעת זה שאם היתה בוגרת או נערה יתומה אף בעודה בבית אביה על הבעל להביא ראיה ויש מפקפקים לפסוק כרב אשי שהוא בתרא ומכל מקום סוגיא האמורה למטה ע"ו א' בדברי שמואל בענין מחליף פרה בחמור במה שאמר ותנא תונא וכו' כרבא רהטה ומתוך כך פסקו כל הפוסקים כרבא ונמצא שכל שעודה בבית אביה בין נערה בין בוגרת או יתומה על האב להביא ראיה וכל שהיא בבית חמיה על הבעל להביא ראיה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין לך ספק במשנתנו שאין לה מקום אלא במומין שאיפשר שהיו בה קודם אירוסין או שנולדו בה לאחר אירוסין הא אם היו במומין מאותם שאינם מתחדשים כגון אצבע יתירה וכיוצא בו שבודאי קודם אירוסין היה והאב טוען שידע הארוס וניפס אפילו נודע משנכנסה לרשותו על האב להביא ראיה שידע הבעל וניפס אלא אם כן המום מאותם שחזקתו שידע ומכל מקום כל שאינו ממין זה אע"פ שהם מומין הראויים לבא עמה מבית אביה ר"ל מומין שאינם חדשים כל כך כל שנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה ומכל מקום יש אומרין שלא נאמרו דברים הללו אלא לדעת רב אשי הא לדעת רבא כל שהם בדרך זה איתרע לה חזקת כאן נמצאו וכאן היו ועל האב להביא ראיה וכן פסקוהו חכמי הדורות שלפנינו:

דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ואי ס"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה כי נשבעו להם מאי הוי ליפר להו חכם. והריטב"א בחדושיו האריך בזה שם בפרק השולח (כו'):

וכמה רבים כו' לא ידעתי אמאי מייתי הכא הך פלוגתא דמה ענין לשמועתנו ואפשר דלהכי מייתי לה דאי טעמא דרבי יהודה משום פריצותא דאיכא טפי בנדר שהודר ברבים אף על גב דאית ליה הפרה ע"כ רבים דר' יהודה היינו שלשה אבל השתא דטעמא דרבי יהודה משום דכתיב ולא הכום בני ישראל וגו' לכך ס"ל לרבי יצחק דהיינו עשרה ומשום דכתיב בהאי קרא עדה ואין עדה פחות מעשרה. ואכתי לא ניחא כולי האי כנ"ל:

אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואם תאמר ותעשה היא שליח לבעלה להגיד חרטת אשתו שהרי הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו. וי"ל דאפילו הכי אינו רוצה שידעו ב"ד בנדרים. הריטב"א בחדושיו פרק השולח:

רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן פרש"י אפילו למאן דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הא אמר אי אפשי באשה נדרנית. ואם תאמר אם כן אפילו אינה חשובה נמי הואיל ותליא מילתא בהכי יש לומר אינה חשובה צריכה גט מספק הואיל והלכה אצל חכם והתירה אבל באשה חשובה אנן סהדי דבטענה כל דהו לא ניחא ליה דלהוו קדושין כי היכי דלא ליתסר בקרובותיה ולהכי גיטא נמי לא בעיא. הרא"ש ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא באשה חשובה עסקינן דאפילו תימא דאדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד להתיר נדרה אפילו הכי אינה מקודשת ולא בעיא גיטא דכי קדש תחלה על מנת שאין עליה נדרים גמר בדעתו שאם אין חפץ לקיימה מפני נדרים שעליה אפילו תמצא להם היתר לא יהו קדושין חלין כלל כדי שלא תצטרך גט ממנו ויאסר בקרובותיה אשה חשובה כזו הילכך כי הלכה אצל חכם נמי והתירה לא הוו קדושין. ע"כ: וז"ל תלמידי ר"י באשה חשובה אינה מקודשת מפני שיכול לומר לא נתתי אני הקדושין לדעת שתצטרך ללכת אצל חכם כדי שיתפשו הקדושין ואהיה אני אסור בקרובותיה דכיון דיש לה קרובות מיוחסות הנאסרות אצלי מכחה יותר הייתי רוצה שלא יהיו הקדושין כלום ושהייתי יכול ליקח אחת מהן שעדיין לא הוצרכו ללכת אצל חכם משיתפסו הקדושין בה ואצטרך לתת לה גט ואהיה אסור בקרובותיה משום קרובות גרושתו. ע"כ:

אי הכי סיפא דקתני כו' האי אי הכי לאו דוקא דודאי הוא הדין נמי לדידן דבעינן טעמא מאי שנא איהו מינה דאלו בדידה אמרינן ברופא דאינה מקודשת משום דאינו מתירה אלא מכאן ולהבא. הרא"ה ז"ל. והתוספות פירשו האי אי הכי כשאר אי הכי דעלמא עיין בתוספות:

דשומשמנא גברא כורסיה בי חראתה רמי לה אפילו בעלה קטן כנמלה זו ניחא לה לפי שמכבדין אותה להושיבה בכסא בנות חורין שיש להם בעל דאינה חוששת אלא שיצא עליה שם אישות. דנפצא גברא אומנות מאוס שבעלה מנפץ צמר שמתכבדת ומתגדלת הימנו לקרותו על משקוף הבית וישב עמה. תקרייה בסיפי בבא ותיתיב. דקלסא גברא אפילו יש בו שמץ פסול ניחא לה בכל דהו ולא בעיא מיניה אפילו טלפחי אף על פי שהן קלין מכל מיני קטניות קלסא דופי משפחה מלשון וקלסה בכל הארצות. רש"י במהדורא קמא: הוסיפו עליהם מומין שבנשים וקולנית דתניא לעיל גבי מומין שמשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת אהכי לא חשיב לה בתוספת שהוסיפו עליהם משום דההיא לא שייכא כלל גבי כהנים וכן נמי ההיא דלקמן דבין דדי אשה טפח מום הוא לא מני לה הכא משום דלא שייכא בכהנים דנתני הוסיפו. רש"י במהדורא קמא. וכל מה שהאריך כאן במהדורא זו כתב בקוצר במהדורא בתרא שכתב ז"ל הוסיפו עליהם. בנשים שאין בכהנים. ע"כ. פי' מדקתני הוסיפו משמע דבעי לאשמועינן תרתי שהוסיפו בנשים ושאין בכהנים מעתה קולנית ואינך לא אצטריך למתנייה דלא שייכא בכהנים ונשכה כלב וקול עבה היינו מימרא דאמוראי ולא הוקשה לו לרש"י אלא מאי דמתנייא בברייתא כמ"ש בהדיא במהדורא קמא.

אי נמי נשכה כלב כו' וקול עבה פשיטא דלא הוי מום בכהנים והכא לא בעי למתני אלא מאי דאיכא רבותא בין בנשים דהוי מום בין בכהנים דלא הוי מום וכמו שכתב ז"ל הוסיפו עליהן. בנשים שאין בכהנים. ע"כ. א"נ לא תני אלא הני תלתא דהוו בכהנים ויש תוספת בנשים דזיעה איכא נמי בכהנים ומיהו דוקא באינה עוברת ובנשים אפי' בעוברת וכן בריח הפה דאי לא מעברת הויא ליה מזוהם ובכהנים נמי פסול אבל בנשים אפילו מעברה נמי הויא ליה מום. ושומא שיש לה שער אי גדולה הויא מום אפילו בכהנים אלא בנשים הוסיפו אפילו אין בה שער וקטנה ולא נהירא דאם כן מאי פריך תלמודא והני בכהנים לא פסלי כו' כנ"ל:

והני בכהני לא פסלי והתנן הזקן והחולה והמזוהם ותנן כו' אין לפרש דלהכי מייתי הא דתנן מומין אלו בין קבועין כו' היינו כדי שלא נחלק בין זיעה עוברת לזיעה שאינה עוברת פי' שמתרפאת דאי הכי עיקר התירוץ חסר מן הספר לחלק בין עוברת דהכא לעוברת דהתם. ועוד שיש לפרש דכי קתני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני התם קאי וכמו שפירשו התוספות והילכך ליכא לאקשויי מהתם אלא הנכון דלהכי מייתי הא דתנן מומין אלו בין קבועין כו' משום דהא דתנו הזקן והחולה והמזוהם גבי מומי בהמה אתנייה והילכך ליכא לאקשויי מינה אי לאו הא דתנן מומין אלו כו' דלא שני לן בין אדם לבהמה.

בגמרא רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן נ"ל דהכי פירושא דרבא סובר השתא דאפי' מ"ד מקודשת לאו מטעמא דאדם רוצה שתתבזה אשתו דודאי אפ"ה מסתמא התנה אפילו אנדרים שיש להם היתר חכם כמו שפירש"י דא"א באשה נדרנית דמאן יימר דמזדקק לה חכם לאלתר וא"כ לעולם תהיה בספק מקודשת שמא תלך אצל חכם אחר וימצא פתח אלא דאפ"ה אמרינן דמקודשת דשמא היה בדעתו שאם יהיו נדרים שיש בהם התרת חכם יכניסנה ואם לא תמצא חכם לאלתר יגרשנה לרצונו ובהא קאמר רבא שפיר דכיון דאשה חשובה היא מסתמא לא היה בדעתו כך לגרשה אם לא תמצא חכם דלא ניחא ליה דמיתסר בקרובותיה וע"כ דכדי שלא ישאר בספק היה בדעתו לתנאי גמור דבכל מילי נדר שימצא לא יהיו קידושין כלל ואהא מקשינן שפיר מסיפא שהיא התנית עמו ע"מ שאין בו נדרים וקתני נמי אם הלך אצל חכם והתיר מקודשת והיינו ע"כ לרבא מהאי טעמא גופא דשמא היה בדעתה שאם יהיה בו נדר שיש בו התרה יתיר נדרו ואם לא ימצא חכם לאלתר שיתיר נדרו בודאי יכופו אותו ב"ד להתיר נדרו תוך הזמן שיקבעו לו או יגרש כדי שלא תשאר בספק לעולם וא"כ מקשה שפיר דבאשה חשובה הו"ל למיתני דאינה מקודשת דבודאי לא היה בדעתה תנאי זה דגירושין כלל דלא תיתסר בקרוביה אלא דודאי היה בדעתה דאם יהיה בו שום נדר לא יהיו קידושין כלל ומשני שפיר דבכל דהו ניחא לה כן נ"ל נכון ונתיישב' קושיית מהרש"ל ז"ל ודו"ק:

משנה היו בו מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה משמע דאי לא מייתי ראיה מפסיד ולכאורה הוי קשיא מהא מתניתין לרב הונא ורב יהודא דס"ל בפ"ק דף י"ג דברי ושמא ברי עדיף והכא מסתמא הבעל טוען שמא והאב ברי מ"מ אפשר כיון דבמומין שבסתר איירי א"כ האב נמי טוען שמא וברי של הבת לא מהני מידי אלא דלקמן בד"ה רישא מנה לאבא בידך משמע קצת דלמסקנת התוספות אין לחלק בכך ואדרבה אפילו ברי דאב לא מהני וא"כ תיקשי אדרב הונא ור"י ויש לתרץ כמ"ש התוספות לעיל שם לחלק בין ברי טוב לברי גרוע וה"נ הברי גרוע לפי שהבעל אין לו לידע והו"ל שמא טוב וברי גרוע וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש שם ליישב קושיית התוספות בדרך אחר ע"ש:

רש"י בד"ה הבעל צריך להביא ראיה עדים כו' ולכאורה יש לתמוה למה לא פי' כן ברישא ועוד מאי קמל"ן ונראה דודאי בבבא דרישא שהאב בא להוציא לא הוצרך לפרש דפשיטא דכל היכא דאמרינן הממע"ה צריך שני עדים משא"כ בהאי בבא דסיפא שהבעל מוחזק בממון והאב בא להוציא קס"ד דסגי לבעל בעד א' המסייעו ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה לשון ראייה משמע שני עדים והיינו כיון דבהאי בבא האב מהימן משום חזקת הגוף כדמסקינן בגמרא וא"כ תו לא מהימן עד אחד לאפוקי מהאי חזקה כדקיל"ן נמי בעלמא אפילו לענין איסורין דכל היכא דאיכא שום חזקה להיתר או לאיסור בעינן ב' עדים דוקא וה"ה לענין ממון וה"נ אמרינן בפ' אלו מציאות סימנים וסימנים ועד א' ע"א כמאן דליתיה דמי כן נ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל:

קונטרס אחרון משנה היו בה מומין כו' נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה ופרש"י עדים וכתבתי כוונתו דאע"ג דבעל מוחזק בממון אפ"ה לא סגי ליה בעד אחד כיון דמ"מ מדינא האב מהימן משום חזקת הגוף הו"ל כודאי כו' לאפוקי מחזקה קמייתא צריך שני עדים וכמ"ש בפנים והבאתי ראיה מדין האיסורין אלא דנראה דאף לשיטת הפוסקים דבשאר איסורין אף בדאיתחזק איסורא נמי ע"א מהימן בהקדש וטבל וקונמות אפ"ה כיון דבדבר שבערוה הא פשיטא לן בכולה תלמודא דאין דבר שבערוה פחות משנים בדאיתחזק איסורא א"כ כ"ש דבממון בעינן שנים דהא דבר שבערוה גופא לא ידעינן אלא מג"ש דדבר דבר ועיין מה שכתבתי בזה בריש גיטין ובקדושין בר"פ האומר ובלא"ה הא קיי"ל כלל גדול בדין דאין ע"א קם לממון אלא לשבועה או היכא דשייך מחוייב שבועה ואי"ל משלם ולכאורה לא שייך הכא דלא הו"ל למידע מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל דאפילו היכא דלא הו"ל למידע שייך מחוייב שבועה ואיל"מ א"כ אפשר דהכא נמי סגי בע"א בין בבבא דרישא ובין בבבא דסיפא וצ"ע:

קונטרס אחרון וחכמים אומרים בד"א וכו' אבל במומין שבגלוי אין יכול לטעון ונראה מל' התוספות דמומין שבגלוי היינו דוקא בגלוי ממש דהיינו על פדחתה ופרצוף פנים מדכתבו בד"ה וחכ"א דבגלוי לא פליג ר"מ דראה ונתפייס הוא כדאמר סתמא דתלמודא וע"כ כוונתם אהא דמקשינן לעיל על פדחת דראה ונתפייס מיהו בהגהות אשר"י דשמעתין מפרש להדיא דמומין שבגלוי דחכמים היינו תחת כיפת ראשה דפעמים מגולה ופעמים מכוסה דבגלוי ממש לא הוי פלוגתא וכמ"ש בפנים דלכאורה לשון המשנה הכי דייק טפי וא"כ צריך עיון שלא הובא דעת הגהות אשר"י בפוסקים ויש ליישב כיון דרב פפא מוקי לעיל בסמוך גבי שומא בעומד תחת כיפת ראשה משמע דבכה"ג יכול לטעון ולא מיסתבר לאוקמי הך ברייתא כר"מ ולא כחכמים:

בתוספות בד"ה וחכמים אומרים בד"א כו' נראה לר"י דר"מ לא פליג כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דאיכא למימר דהא דקאמר בד"א במומין שבסתר היינו בסתר ממש כדמשמע לישנא דמתניתין דא"א לבדוק אותם אלא בבית המרחץ ע"י קרובותיו או קודם חופה ע"י עצמו משא"כ כשאינו עומד במקום הסתר ממש אלא תחת כיפת ראשה כדעיל בסמוך גבי שומא בהא שפיר פליגי ר"מ וחכמים אי יכול לטעון או לא ואפשר דפשיטא ליה לר"י דלשון מומין שבגלוי ממש דאי בעומד תחת כיפת ראשה לכ"ע יכול לטעון וכ"ש אליבא דרב דאיירי מתניתין בהתנה בפירוש כמ"ש התוספות בסמוך מיהו בהגהת אשרי משמע כדפרישית וע"ש ובמאי דמסקו התוספות דלא פליגי אלא ביש מרחץ קשיא לי לכאורה במאי קמפלגי דליכא למימר דפליגי בבדיקת קרובים אי מקרי שפיר בדיקה או לא א"כ שייך האי פלוגתא בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה לעיל דף נ"ח ע"ב דפליגי אי בדיקת מרחץ שמה בדיקה או לא ופירש"י שם דהיינו בדיקת קרובים ולכאורה שפירושו מוכרח ואם נפרש דפליגי ר"מ וחכמים אם דרך לבדוק בבית המרחץ ע"י קרובותיו א"כ כ"ש דקשיא מסוגיא דהתם דמשמע דפשיטא לן הא מילתא דמשהגיע זמנה דרך לבדוק ע"י קרובותיו וקודם חופה בודקה בעצמו דוקא וכ"ש דקשה טפי למ"ש התוס' בדבור הסמוך דקאי בין ארשות האב בין ארשות הבעל והנלע"ד בשיטת התוספות דודאי לעיל דף נ"ח דאיירי לענין תרומה ומשום חשש בעלמא שמא ימצא סימפון בהא ודאי אזלינן בתר רובא דאינשי שדרכן לבדוק בהגעת זמן ע"י קרובים והיינו טעמא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה סברה דבדיקת קרובים לא מפקא מידי חששא דזימנין דליכא מרחץ ותו לא פלוג רבנן אלא בדיקת עצמו בעינן משא"כ הכא דאיירי בנמצא בה מום בודאי בהא סבר ר"מ דאפילו ביש מרחץ יכול לטעון דזימנין דאינו בודקה בקרובותיו וכ"ש הכא דאתנאה סמיך אי איירי בתנאי אליבא דרב וחכמים סברי דאפ"ה ביש מרחץ אינו יכול לטעון כיון דאורחא דמילתא לבדוק ואף לפמ"ש התוספות דאיירי נמי ברשות האב והתם משמע דאפי' לענין תרומה אמרינן דלא בדיק לה קודם הגעת זמן היינו נמי משום דלענין תרומה לא פלוג רבנן בתקנתן דזימנין דליכא מרחץ כן נ"ל מיהו למאי דפרישית בסמוך דעיקר פלוגתייהו במומין שבגלוי א"כ אין צורך בכך ודו"ק:

מתני' היו בה מומין א) רש"י במתני' הבעל צריך להביא ראיה, כתב רש"י עדים, ומאי בעי בזה, ואמאי לא פירש כן ברישא בההיא דהאב צריך להביא ראיה: ב) בפרכת הש"ס טעמא דמייתי האב ראיה וכו' אמאי לא פריך בפשיטות מ"ש רישא ומ"ש סיפא: ג) מימרא דרבא לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא בין שינויא דר"א ובין שינויא דידיה, ואין זה מקומו, דהו"ל להעמיד דבריו על עתני' משארסתני נאנסתי, או על מתני' דהכא, ולא להפריד בין הדבקים בין שינוי' דר"א דתברא ובין שינוי' דידי' כאן נמצאו: ד) רש"י כתב בשינויא דרבא דמהדר לאוקמי כולה כר"ג דהלכתא כוותים וכ"כ רש"י בשינויא דר"א דמהדר נמי לאוקמי כר"ג, והא בפשוטו ניחא דבאו לתרץ פרכת הש"ס מרישא לסיפא ולאוקמי הכל כחד תנא: ה) קושית תוספות ד"ה מי ששנה זו, דתנא דרישא הו"ל למנקט יותר רבותא בנכנסה, ותנא דסיפא הו"ל למנקט רבותא יותר בעודה בבית אביה: ו) קושיית מהרש"א תוס' ד"ה ספק טמא וכו' דר"ג ור"י יפלגו בסברות הפוכות דלגבי חזקה דממון אלים ליה לר"ג חזקת הגוף ולר"י לא, ולגבי חזקת טומאה לר"י אלים ליה חזקת הגוף ולר"ג לא: ז) תמיה עצומה בתוספות ד"ה רישא וכו' דמסתמא לא פליג ר"א אדשמואל, הא זה גם לתירוצם אינו מיושב, דלר"א דחזקת הבת לא מהני לאב ליתא לדינא דשמואל דחזקת חמור ג"כ לא מהני לבעלים, כמ"ש תוס' להדיא דלס"ד דשמואל דסבר על בעל החמור להביא ראיה ס"ל כר"א, וחזקת חמור לא מהני לבעלים, ולמסקנא דסבר שמואל על בעל הפרה להביא ראיה, כתבו תוס' דס"ל כרבא, וא"כ ממילא לדר"א ליתא לדינא דשמואל: ח) קושיית רש"י אההיא דכלה בבית אביה ולקדושין, הא שמואל פסק להדיא הלכה כר"ג: ט) דברי תוס' ד"ה על בע"ח וכו' בסופו, ולפ"ז לא אתי שפיר פי' הקונטרס דבסמוך כמו שאפרש, והוא מחוסר ביאור: י) תוס' ד"ה ותנא תונא כלה, היינו כלה בבית חמיה, והוא תמוה, דהא לרבא מוכח בסיפא דלא מהני עדים משתתארס, דהוי חדא במקום תרתי, א"כ ממילא ליכא ראיה מסיפא לסברת כאן נמצאו: יא) השמטת הרי"ף מימרא דרבא ודר"א, ולא הביא שום אוקימתא על מתני', ומ"ש הר"ן לתרץ דפשטא דמתני' משמע כשנוייא דרבא דהיא טוענת ג"כ שמא, תמוה, דא"כ יקשה פשטא דמתני' קושיית הש"ס עד שלא תתארס אין משתתארס לא, וצריכה לשינוייא דחדא במקום תרתי. וזה ודאי היה לו להרי"ף להביא, וזה אינו מובן בפשטא, וגם נ"מ לדינא היכא דידעינן דלא בדקה או במומין שאין נבדקים כגון ריח הפה, כמ"ש תוס' מהני עדים משתתארס: גם מ"ש הרא"ש דליכא נ"מ בין רבא לדר"א דגם בבוגרת גם לרבא נאמנת דהוי כמו סיפא כאן נמצאו וכו', הוא תמוה כדהקשה הב"ש דנ"מ בעדים משתתארס במומין שאינם נבדקים, דלרבא אינה נאמנת דליכא תרתי, ולר"א נאמנת דהוי מנה לי, גם מיניה וביה איכא נ"מ דלרבא מהני בבוגרת אם מביא עדים דעד שלא בגרה היו בה מומין דאם הוי כמו רישא כאן נמצא, דבזה לא שייך תרתי דהא עדיין לא נשאת וליכא חזקה דאין אדם שותה, ולר"א נאמנת דהוי מנה לי: יב) ונלע"ד ליישב קושיא באות א' בב' פנים. א' דרש"י לשיטתיה בשבועות (דף לב) ד"ה משביע ע"ק, דאינה נגבית אלא מקרקעי, משמע דס"ל לרש"י דאלו נגבה גם ממטלטלי לא מקרי קרקע, וכ"כ הה"מ והרא"ש רפ"ב דכתובות דבטוען אלמנה נשאתיך דלבתר דתקנו הגאונים דגובין אף ממטלטלין מקרי מודה במקצת ולא מקרי שעבוד קרקעות, וההיא דפ"ק דבב"מ גבי סלעים דינרין דאמרי' דהו"ל כפירת שעבוד קרקעות אף דחוב נגבה גם ממטלטלין, צ"ל או דההיא דבב"מ מיירי דוקא בלית ליה מטלטלין אי דמטלטלין דגובים רק מיניה ולא מיתמי וליכא שם שעבוד עליו מקרי ש"ק, אבל לבתר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משעבדי שם שעבוד עליו, ולא מקרי שעבוד קרקעות. והנה בתוספות כתובות (דף פא ד"ה ר"ע) כתבו דלר"מ דמטלטלי משעבדי לכתובה היינו רק מיניה כמו בע"ח דעלמא לדידן, אבל הר"ן נדרים (דף סה ע"ב) כתב דלר"מ בכתובה גובין אפילו ממטלטלין דיתמי עיי"ש, א"כ י"ל דרש"י ס"ל כהר"ן וממילא כתובה לר"מ לא מקרי שע"ק, א"כ במתני' דקתני דברי ר"מ, ברישא דהאב צריך להביא ראיה לא בעי ב' עדים דסגי בע"א לחייב שבועה להבעל, וכיון דאינו יכול לישבע משלם, ואף דלא הו"ל למידע, י"ל דס"ל לרש"י דגם בלא הו"ל למידע אמרינן מחויב שבועה וא"י לישבע משלם, ואף דהש"ך (סי' עב) כתב דאף להרמב"ם אם התובע יודע שאין הנתבע יודע אינו מחוייב שבועה כלל, אינו מוכח דס"ל לרש"י כן, גם האב טוען אולי אתה יודע שחקרת בשעת ארוסין ונודע לך אז שאין לה מומין אלו, ולזה כתב רש"י רק בסיפא עדים, אבל ברישא מהני עד אחד: יג) הדרך הב', דברישא מלתא דפשיטא דבעי ב' עדים, אבל בסיפא י"ל דסגי בע"א, דהרי אמרינן רפ"ב דכתובות כי אמר ר"ג בברי ושמא, אבל בברי וברי מי אמר, א"כ לרבא דסבר (במס' ב"ב דף קלד) גבי זה אחי דברי ע"פ אחר וע"פ קרוב הוי ברי, א"כ סגי במביא הבעל ע"א דמכח זה מקרי טענת הבעל ברי, והוי ברי וברי, לזה כתב רש"י דבעי עדים ממש דבאמת קיי"ל כאביי שם דברי ע"פ אחר לא הוי ברי, והוצרך זה דרך פירוש במתני', דאלו מהני ברי ע"פ אחר, נהי דאפשר לפרש דראיה היינו בע"א, דגדולה מזו כתב הרא"ש פ"ק דבב"מ דצריך להחזיר לו בעדים היינו בעדות המועיל בע"א מ"מ אמאי צריך להביא הבעל, דמשמע דצריך להביא להב"ד. הא סגי באומר הבעל ששמע מפי אחד דעד שלא נתארסה היו בה המומין, ע"כ דברי ע"פ אחר לא מהני, וממילא צריך ב' עדים, ואי דבאמת יקשה לרבא דס"ל דברי עפ"י אחר הוי ברי, איך יתרץ משנתנו דהבעל צריך להביא ראיה הא אין צריך להביא. רק לטעון ע"פ האחר, י"ל דרבא לשיטתיה דטעמא דסיפא משום חדא במקום תרתי, וי"ל דבזה אפילו ברי וברי האב נאמן. גם י"ל כי היכי דבסיפא כאן נמצא אפילו בשמא ושמא האב נאמן, ה"נ בברי וברי, ושאני ההיא דרפ"ב דכתובות דל"ש בזה כאן נמצא, לא דרישא ולא דסיפא בזה בעי ברי ושמא, י"ל דקאי על ר"ג דמתני' במוכת עץ אני, דהתם ליכא למיתי עלה מדין כאן נמצא, א"כ ב"כ וב"כ לא מהני בסיפא ברי ע"פ אחר ובעי ב' עדים דוקא: יד) ומעתה נ"ל ליישב הקושיא באות ב' בג' פנים, א' דבהגהת מרדכי הקשה אההיא שנוייא דטעמא דר"ג משום מגו דאמרה מוכת עץ אני, הא הוי מגו להוציא, והש"ך (סי' פב בכללי מגו אות טו) הקשה ע"ז. דהא אם יש לו שטר אמרינן מגו להוציא כמו בסטראי עיי"ש. ובאמת ליכא ראיה כ"כ מסטראי דהתם השטר היה טוב ונאמן סטראי במגו דמסייע ליה השטר שנשאר בחזקו כמקדם, אבל גבי משארסתני ע"ז גופא אנו דנין דנמא עד שלא ארסתיך נאנסת ומעולם לא היה לה דין שטר. ואך מ"מ י"ל על קושיית הגהת מרדכי הנ"ל כקושיית הש"ך, והיינו די"ל למ"ש בכנה"ג הטעם בסטראי דאמרינן מגו להוציא, דלא מקרי כ"כ מוציא, כיון דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, היינו אף דב"ש היא דסברי הכי (בפ"ז דשבועות) אבל אנן קיי"ל כב"ה דלא אמרינן כגבוי דמי, מ"מ הוי קצת כגבוי דלא מקרי להוציא כ"כ ומהני ביה המגו א"כ אף דדנין על גוף השטר, מ"מ כיון דלפי דבריו הוא קצת מוחזק אמרי' ביה מגו, ודוקא בשטרא זייפי דאף נדבריו בא להוציא ממש: ולפ"ז יסתער קושיא גדולה, לשיטת הרמב"ם (פ"י מהל' אישות) דכתובת אירוסין אפילו כתב לה אינה גובה ממשעבדא. א"כ מאי פרכינן מרישא לסיפא, דלמא הא דר"ג סובר דחזקת הגוף מהני הוא נמי על דרך דסבר דמגו מהני והיינו משום דלא מקרי כ"כ להוציא, כיון דלדבריו הוא מוחזק, ה"נ בלישנא דחזקה י"ל דמהני רק היכא דאינו מוציא ממש, דלדבריה, שטר שבידה קצת כגבוי, וא"כ ניחא מתני' דהכא דברישא בעודה בבית אביה דהוי כתובת ארוסין דאינו גובה מעשעבדי ובזה לא הוי כגבוי כלל (וכההיא דפ"ק דמציעא דשטר מקרי הילך כתב רש"י דיכול לגבות מכל מה שימצא ממשועבדים וכן זה מקרי לב"ש כגבוי ולדידן קצת כגבוי, אבל שטר ארוסין דאינו גובה ממשעבדי לא הוי כגבוי כלל) בזה לא מהני חזקת הגוף, ובסיפא נכנסה לרשות הבעל דהוי כתובת נשואין והשטר כגבוי מהני חזקת הגוף כיון דאינו מוציא ממש: טו) ונלע"ד במה שאני מסתפק באם ארוסה לית לה כתובה ונאנסה אחר אירוסין די"ל דנהי דלא הוי מקח טעות דנסתחפה שדהו מ"מ כיון דהכתובה מתחיל משעת נשואין, ואז היא בעולה כתובתה רק מנה, ויש להמתיק דתקנו חז"ל כעין דאורייתא ואסמכוה אקרא, דכמוהר הבתולות, דהעיקר באם הוא עושה אותה לבעולה מגיע לה מאתים, ואף דבנתאלמנה אחר החופה קודם הביאה מ"מ החופה הוי קרובה לביאה והכל אם תהיה בתולה בשעת ביאה, אבל כל שהיא בעולה עכ"פ קודם החופה יש לה רק כתובת בעולה (ועי' בב"ש ססי' סח בשם הש"ג) וכיון שכן בההיא דמשארסתני נאנסתי, לא מבעי אם ארוסה אית לה כתובה, א"כ היא טוענת מאתים, דאף דמצד כתובת נשואין היא בעולה, מ"מ תובעת מאתים מחמת האירוסין, ואף אם ארוסה אין לה כתובה י"ל דסתמא קתני אף בכתב לה, וא"כ כפי טענתה יש לה מאתים, אבל יש חילוק בזה. דמנה מצד כתובת נשואין דתקנו לה חז"ל תגבה ממשעבדא, אבל אידך מנה כיון דמצד כתובת נשואין היא בעולה ויש לה רק ק' אלא דתובעת מצד כתובת אירוסין זה אינה גובית ממשעבדי, א"כ מה דאמר ר"ג נאמנת היינו על כל תביעתה ק' מצד כתובת ארוסין וק' מצד כתובת נשואין, א"כ מוכח דאף ענין כתובת ארוסין דאין לה כח שטר מ"מ נאמנת בחזקת הגוף. והא דמהני המגו גם על הק' דכתובות ארוסין דאין שם שטר עליו והוי מגו להוציא י"ל באמת כתירוץ הגהת מרדכי דבברי ושמא אמרינן מגו להוציא. לפ"ז מיושב דלא הו"מ למפרך מ"ש רישא ומ"ש סיפא, דהיה מקום לחלק דברישא דיש לה רק כתובת ארוסין דאי טורף ממשעבדי מקרי מוציא גמור, ובסיפא יש לה שטר גמור, ולא מקרי כ"כ מוציא, לזה פריך בדרך ממנ"פ, אי ר"ג קשיא רישא דהא לר"ג מדנאמנת במשארסתני נאנסתי על מאתים, והא על מנה לית לה שטר ואפ"ה נאמנת, ואי ר"י קשיא סיפא דהא לר"י אינה נאמנת כלל אפילו על מנה, דתובעת משום כתובת נשואין, ודוק: טז) ובזה מיושב מה דקשה לי בסוגיא דיבמות (דף נז ע"ב) ותמצית הסוגיא לשיטת רש"י שם דמיירי בחופה בלא קידושין, ורב ושמואל ס"ל דחופה קונה, דרב ס"ל דיש חופה לפסולות דאף פסולה דלא חזיא לביאה שייך בה חופה, ואפילו לר"א ור"ש דנתקדשה לפסול מותרת לאכול תרומה מ"מ חופה גרע דקרובה לביאה ושמואל ס"ל דבפסולה ל"ש בה חופה, ואף לר"מ דנתקדשה לפסולה אסורה לאכול בתרומה. מ"מ בפסולה ל"ש חופה. וא"כ אף אם בעלמא חופה קונה. מ"מ בפסולה לא קנה ולא נפסלה מתרומה, ועלה אמרינן אמר רמב"ח יש חופה לפסולות, היינו דס"ל דפסולה דומה לכשרה ושייך בה ג"כ חופה, וממילא באנו למחלוקת ר"מ ור"א ור"ש ועלה פרכינן דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא בקידושין דקני לה, אבל חופה דלא קנה לה לא. ותמוה לי למ"ש תוס' בסוגיא דקדשה ע"ת (בד"ה לא תימא וכו') דבהתנה תחלה אף אם מחל אח"כ, מ"מ לא חלו הקידושין למפרע וההיא דאחולי אחיל היינו דמקדשה עתה, ואי דמיירי בלא בעל צ"ל באמת דס"ל חופה קונה, לפ"ז לר"א דס"ל קדשה ע"ת ובעל לכ"ע צריכה גט, ופליגי רב ושמואל רק בכנסה סתם ולא בעל מוכח דס"ל חופה קונה עיי"ש היטב. והנה מבואר בתוספות לעיל בסוגיא דקדשה על תנאי דלר"א דסבר דבבעל מודה שמואל הא דפרכינן על שמואל ממתני' מאי לאו דקדשה ע"ת וכנסה סתם, היינו דס"ל דכנסה משמע חופה לחוד ולא בעל, לפ"ז מאי פרכינן ביבמות דלמא רמב"ח ס"ל כשינוייא דרבא דרישא כאן נמצא. והא דבסיפא עד שלא תתארס אין משתתארס לא, מוכח משום דהוי חדא במקום תרתי ודלמא ס"ל לרמב"ח כר"א דכנסה היינו חופה לחוד בלא בעל. א"כ איך הוי תרתי לרב דמיירי בקידשה ע"ת, מה בכך דאין אדם שותה וראה ונתפייס, הא מ"מ לא חלו הקדושין ומוכח דהך תנא סבר חופה קונה, וכיון דבמתני' קתני דברי ר"מ מוכח דס"ל לר"מ חופה קונה. ושפיר אמר רמב"ח דלר"ע פסלה בחופה, דהא מוכח דר"מ ס"ל חופה קונה, וזהו קושיא עצומה לכאורה: ואף דקושיא זו הכל לרש"י ביבמות, אבל תוספות שם פירשו בענין אחר דמיירי בחופה אחר קידושין ונתקדשה ע"ש. מ"מ בפשוטו נראה דגם רש"י ס"ל דאין הקדושין חלין למפרע ע"י מחילה, ממ"ש רש"י גבי אין אדם בועל בעילת זנות. ובעל לשם קידושין. משמע דבעי דוקא לשם קידושין אבל לא שיחולו קדושי כסף למפרע, ואף שהר"ן שם הקשה דא"כ למאי כתב רש"י דכתובה אין לה דלענין ממונא בתנאי קאי, ולא בפשוטו כיון דקדיש בביאה. והא ארוסה לית לה כתובה, י"ל כמ"ש הר"ן אח"כ בשיטת הרשב"א דביאה שמביאה לביתו ובא עליה הוי קידושין וחופה ביחד עיי"ש: יז) (ואולם לענ"ד י"ל דרך אחר ברש"י. והיינו למה דהקשה הר"ן שם בשיטת הרשב"א כיון דהיא נשואה, איך אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולענין כתובה בתנאי קאי הא הוי כל הפוחת וכו' וממילא בעילתו בעילת זנות עיי"ש. א"כ י"ל דרש"י ס"ל דאם מוחל חלו קידושי כסף למפרע. והא דכתב רש"י דבעל לשם קידושין, וגם קושיית הר"ן דתיפוק ליה דאין לה כתובה דביאה אירוסין עושה, י"ל דה"ק רש"י דאין רוצה שיחולו למפרע ק"כ כיון דלענין ממונא בתנאי קאי, ואם היה מוחל למפרע הוי איסור מדין הפוחתת מכתובתה אלא מקדש עתה בביאה, ואין מגיע לה כתובה. דארוסה לית לה כתובה, וק"ל): יח) ונלע"ד בהקדם סוגיא דכתובות (דף יא) אמר רמב"ח מחלוקת בהכיר בה וכו' מתיב ר"נ היא אומרת מוכת עץ וכו. ולכאורה תמוה איך נעלם משנה ערוכה לרמב"ח, ונ"ל, דהנה השיטה מקובצת כתב בשם שיטה ישינה, הא דפריך ר"נ ממתני' דמוכת עץ אני, היינו דליכא למימר במוכ"ע אני תחתיך, דא"כ מה מהני שאומר דרוסת איש הא תחתיו אף אם דרוסת איש היא שמא באונס. ונסתחפה שדהו, ואי דטוען דרוסת איש אינה תחתיו הו"ל לומר שמא מוכ"ע אינה תחתיו, ולדברינו י"ל דרמב"ח ס"ל אוקימתא רחבה דהך מתני' דהיא אומרת מוכ"ע לא מיירי כלל מאינו תחתיו די"ל דידוע שהיא תחתיו כגון דנתקדשה פחות מבת ג'. אלא דמתני' כר"מ דמוכ"ע בהכיר בה יש לה מאתים. דלענין תקנת חז"ל גם למוכ"ע מגיע מאתים דהויא בתולה, ולזה טענתייהו בהכי, והיינו דארוסה לית לה כתובה ומיירי בלא כתב לה, ולזה היא טוענת מוכ"ע אני תחתיך, וליכא מקח טעות. וממילא בשעת נשואין נתחייבת לי כתובת בתולה כמו בהכיר. והוא טוען דרוסת איש את, ונהי דלא הוי מקח טעות דנסתחפה שדך מ"מ בשעת חיוב כתובה דהיינו מנשואין יש לך רק כתובת בעולה דהיינו ק' [והא דלא טען יותר שמא ברצון ואין לך כלום דבזה ליכא ס"ס. דהא מיירי דהיא בודאי תחתיו, י"ל דבלא"ה ליתא כ"כ לקושיית תוס' דלרצון ל"ח דאלים חזקת צדקת. או דמיירי בנשאה כשהיא קטנה דליכא רצון כלל], ור"נ דפריך י"ל דס"ל דארוסה אית לה כתובה. א"כ גם בדרוסת איש יש לה כתובה מאתים מצד כתובת אירוסין. ודוק: יט) ומעתה מיושב קושיא באות ט"ז דשפיר פריך לרמב"ח לשיטתיה דמוכח דס"ל אירוסין אין לה כתובה וגם מוקי למתני' דמוכ"ע אני דמיירי בלא כתב לה. ממילא ליתא לפרכת הש"ס בשמעתין מרישא לסיפא. די"ל דכולה ר"ג. אלא דסברת חזקת הגוף מהני רק היכא דלא הוי מוציא גמור דיש לו שטר שגובין ממשעבדא וכדכתבנו אות י"ד. ומה דתירצנו באות ט"ו מדסבר ר"ג נאמנת בכל טענתה דהיינו על מאתים, ולגבי ק' הוי רק כתובת ארוסין ואפ"ה נאמנת, זה ליתא דלרמב"ח כיון דמוכח דס"ל ארוסה לית לה כתובה ומתני' היא אומרת מוכ"ע אני מיירי בלא כתב לה, א"כ דלמא גם משארסתני נאמנת מיירי בלא כתב לה, וא"כ היא תובעת רק מנה כתובת בעולה. וע"ז יש לה שטר כתובת נשואין, בזה אמר ר"ג נאמנת, א"כ כיון דליכא רומיא במשנתינו דהיו בה מומין, ול"צ כאן נמצא ולא לחדא במקום תרתי שפיר פריך דלמא קסבר ר"מ דחופה אינו קונה: כ) ובזה מיושב דברי תוס' (דף יא ע"ב) ד"ה והדר ביה מההיא. אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה, מקח טעות לגמרי משמע, ותמהו בזה המפרשים איך אפשר דמהא סדר ומוקי ברייתא כפשטא דזינתה מעיקרא מנה, א"כ עדיין יקשה איך אמר במוכ"ע בלא הכיר אינה כלום, הא לא גרע מנמצאת בעולה דיש לה ק', ולהנ"ל יש ליישב. והיינו די"ל דרבא סבר דנמצאת בעולה אין לה כלום. וכן במוכ"ע, אלא דהברייתא זינתה מעיקרא יש לה מנה. ולא דידוע דזינתה מעיקרא אלא טוען שמא עד שלא ארסתיך נאנסת, והא דיש לה מנה הא בממנ"פ אם היא נאמנת אית לה מאתים. ואם הוא נאמן אין לה כלום. היינו דאתיא כר"י ור"י ס"ל דחזקת הגוף לא מהני היכא דהוא מוציא גמור. ובההיא משארסתני נאנסתי נאמנת באמת מקח טעות היינו ממאתים אבל מנה נותן לה. דעל מנה שהיא כתובת נשואין אלו נאנסה תחתיו יש לה שטר ונאמנת בכך, ורק על מנה האחר מכח הארוסין. דבזה לית לה שטר א"נ. וההיא דמוכ"ע אף בתובעת כתובת נשואין י"ל בההיא טעם אחר דמוכ"ע לא שכיח לר"י כמ"ש תוס' בסוגיא דפ"פ: ובזה מיושב מה שתירצו דמקח טעות לגמרי משמע. הא מ"מ למ"ד דיש לה מנה ס"ל דמקח טעות לאו לגמרי משמע. ונהי דרבא אמר מקח טעות לגמרי משמע, דלמא מהא הדר ביה דמצינו למימר דמקח טעות לאו לגמרי משמע. ולפי הנ"ל ניחא, דנהי דלמ"ד נמצאת בעולה יש לה מנה אין דוחק כ"כ לומר דמקח טעות לאו לגמרי. היינו דטענתו שייכא רק לענין מנה והוי מקח טעות לענין מנה, אבל לומר דנמצאת בעולה אין לה כלום. וא"כ דלפי דבריו דעד שלא נתארסה נאנסת אלו הי' כן באמת לא היה לה כלום. בזה בודאי דוחק דטוען להפסידה מנה. משום דעל כתובת נשואין אין מאמיני' לו, דהא מ"מ כפי טענתו אלו היה כן היה מקח טעות לגמרי. וממילא משמע דנאמן שכן הוא להפסידה לגמרי. ודוק: כא) אולם אף דהדברים נכונים. מ"מ רחוק להעמיד כן בכוונת תוס'. דהא בתוס' (דף מד ד"ה והלכתא) משמע דלא ס"ל להיסוד דהרמב"ם דכתובת ארוסין לא טרפה ממשעבדי, עיי"ש היטב. וא"כ ליתא לדברינו: ולזה נראה לענ"ד באופן אחר. והיינו די"ל דרבא היה ס"ל דר"י מודה היכא דסיפא כאן נמצא דנאמנת. וההיא דמשארסתני נאנסתי נאמן לר"י באמת רק להפסיד מנה. והיינו עפ"מ שכתבו תוס' בשמעתין לחלק דבהמחליף פרה בחמור לא אמרינן נולד ספק ברשותו. דלטיבותא לא אמרינן, וביאר הריב"ש דנולד ספק ברשותו הסברא דלא מבטלין בזה מעשה הקנין שהיה הקנין מוחזק בפנינו בחזקת טוב שעה אחת, אבל בהמחליף דהקנין בין כך ובין כך קיים על הפרה, ומחלקותם רק על הולד עיי"ש. א"כ י"ל דר"י ס"ל דאם הבעל יטעון דהוי טעות דהוא מקפיד על בעולה ממילא לא יהא נאמן כלל דאמרינן נולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה דמחזקינן שעתה נבעלה שלא לבטל הקנין, אבל אם טוען איני מקפיד על בעולה, ואינו מקח טעות, אבל הא מגיע לה רק כתובת בעולה בזה דבין כך ובין כך לא בטל המקח ל"ש נולד הספק ברשותו, וא"כ י"ל כפי סגנון הנ"ל דזינתה מעיקרא היינו דטוען שמא זינתה מעיקרא ואתיא כר"י ויש לה מנה דהא מוכרח לטעון דאינו מקפיד על בעולה. ע"ז תירצו דמקח טעות לגמרי משמע, והיינו ג"כ כנ"ל, דעכ"פ כיון דאלו היה אמת דעד שלא ארסתיך היה יכול להפסידה לגמרי דבעצמותו הוא מקח טעות דוחק לומר דטעין שאין אצלו טעות. ודוק: כב) ועתה נבא לבאר הפן הב' בישוב קושיא באות ב' ויתיישב בזה הקושיא באות ג', דלמ"ש מהרש"א בתוס' ד"ה מי ששנה דלפי תירוצא דר' אליעזר ס"ל דתנאי פליגי גם בזה אי מהני להבעל בנכנסה עדים דעד שלא נתארסה אם אמרינן אין אדם שותה או דמוקמינן כנגד אין אדם מתפייס במומין, וכיון דידע ר"א מסברות אלו לוקמי כולה כר"י וסיפא משום דהוי חדא במק"ת. ותירץ דלר"י חזקה דגופא במקום חזקה דממונא לאו כלום עיי"ש, א"כ י"ל בל"ז ליכא קושיא מ"ש רישא ומ"ש סיפא, די"ל דסיפא הוי חדא במק"ת. לזה פריך בדרך ממנ"פ דמתני' מני, דאי ר"י קשיא סיפא דלר"י ליכא חדא במקום תרתי. ולפ"ז ניחא קצת הקושיא באות ד', והיינו די"ל דרש"י ס"ל דלר"י שייך ג"כ חדא במקום תרתי, די"ל דלר"י חזקת הגוף ג"כ אלים, אלא דחזקת ממון אלים מיניה והיכא דמסייע לחזקת הגוף חזקת אין אדם שותה מהני כמו דלר"ג מהני היכא דהוי רישא כאן נמצא, אף דחזקת הגוף לא אלים בכה"ג לאפוקי ממונא, ה"נ לר"י בחזקת הגוף דעלמא. וקושיית מהרש"א אינה חזקה כ"כ דמה בכך דר"א ידע מסברות אלו דאין אדם שותה ואין אדם מפסיד, מ"מ לא ס"ל לסברת חדא במקום תרתי, דהרי תוס' טרחו לפרש סברת חדא במקום תרתי, וא"כ י"ל בפשוטו דר"א לא ס"ל כן, גם י"ל דר"א לא ידע מאלו סברות, ואי משום קושיית תוס' דליתנא תנא דרישא רבותא בנכנסה ותנא דסיפא רבותא בעודה בבית אביה, י"ל בפשוטו דר"ל דפלוגתייהו דר"מ ורבנן במרחץ, תנו לה ב' התנאים. תנא דרישא בנידון עודה בבית אביה ותנא דסיפא בנכנסה, אם כן י"ל דתנא דרישא נקט לרבותא דרבנן דאפילו בעודה בבית אביה לרבנן א"י לטעון במרחץ ותנא דסיפא נקט נכנסה לרבותא דר"מ דאפילו בנכנסה ס"ל לר"מ דאפילו ביש מרחץ יכול לטעון, דר"מ דאפילו בנכנסה ואיכא מרחץ יכול לטעון, וק"ל. לפ"ז ס"ל לרש"י דלרבא דס"ל דהוי חדא במקום תרתי, לא היה צריך כלל לסברת כאן נמצא אלא בפשוטו דכולה ר"י וסיפא משום חדא במקום תרתי, לזה כתב רש"י דרבא מהדר לאוקמי ג"כ כר' גמליאל דהלכתא כוותיה וק"ל: כג) וביותר י"ל דס"ל לרש"י ג"כ כתוס' ומהרש"א הנ"ל אלא דסברת מהרש"א רק אם אמרינן דלר"י חזקת הגוף לא אזלינן בתרה כלל, ואפילו לגבי חזקה אחרת, אבל לרבא דחידש לומר דר"י מודה דחזקת הגוף אלים רק לגבי ממון לא אלים, בזה ג"כ לר"י שייך לומר חדא במקום תרתי, ויש להמתיק הדבר למ"ש תוס' דאדא במק"ת היינו דא"א להעמיד חזקת ממון ב' פעמים כיון דהוצרכת לחזקת ממון נגד חזקת הגוף שוב א"א לצרפו להעמיד נגד א"א שותה, וא"כ אלו ס"ל לר"י דחזקת הגוף לא אלים אפילו נגד חזקת פנויה, א"כ נגד חזקת הגוף היינו מעמידין חזקת פנויה, ושוב נגד חזקה אין אדם שותה, הוי אין אדם מפייס עם חזקת ממון, ולזה שייכות דברי רבא בתר שנויי' דר"א, דהיינו מדאמר ר"א תברא, ומדנקט תנא דרישא עודה בבית אביה ותנא דסיפא נכנסה, מוכח דפליגי עוד בסברא אם אין אדם שותה עדיפא מאין אדם מפייס או לא, א"כ לוקי כולה כר"י ומטעם חדא במקום תרתי כקושיית מהרש"א, וצ"ל דלר"י לא הוי חדא במקום תרתי כתירוצו של מהרש"א, וע"ז בא רבא לחלוק דמוכח מבהרת דס"ל לר"י ג"כ דחזקת הגוף אלים ועדיף יותר מחזקת פנויה, וא"כ גם לר"י הוי חדא במקום תרתי, אם כן ל"צ לתברא, די"ל דכולה כר"י. ואח"כ הוסיף רבא דמצי אתיא אפילו כר"ג, ורישא כאן נמצא, ומדוקדקים דברי רש"י דמהדר לאוקמי כר"ג דהלכתא כוותיה, וק"ל: כד) הדרך הג' בישוב הקושיא באות ג', דהנה תוס' בסוגיא דפ"פ הוכיחו דמוציאין ממון בס"ס מהא דס"ל לחד מ"ד דמקח טעות ממאתים, אבל מנה אית לה, ואמאי לא טען שמא ברצון ולית לה כלום, אע"כ משום דלענין מנה הוי ס"ס, ושוב הקשו א"כ בהיא אומרת מוכ"ע אני אמאי לר"י א"נ הא הוי ס"ס ספק מוכ"ע וספק תחתיו באונס, ותירצו דס"ל דמוכ"ע לא שכיח עיי"ש, והנה רבו הפוסקים וחולקים על התוס' דבס"ס אין מוציאין ממון, ועל ראיית התוס' דאמאי לא טען שמא תחתיו ברצון, תירצו דהוי חזקה אלימתא חזקת צדקת, או דהוי איני יודע אם פרעתיך. ולענ"ד י"ל עוד דהא באמת לדידן דקיי"ל דנמצאת בעולה אין לה כלום ומקח טעות לגמרי הוא ליתא לראיית תוס', אלא דכוונתם י"ל כיון דעכ"פ הסברא מוכח ממ"ד דספק מקח טעות ממאתים, אבל מנה אית לה דמוכח דבס"ס מוציאין ממון, ובזה לא מצינו פלוגתא וראוי לומר כן לדינא, ולזה נ"ל די"ל דתלי בפלוגתא דרב ושמואל אם מוציאין ממון ברוב, דלמה דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ה"נ בס"ס, וא"כ י"ל דבאמת מאן דס"ל דנמצאת בעולה יש לה מנה ומקח טעות רק ממאתים דמוכח דבס"ס מוציאין ממון, ס"ל כרב דהולכין בממון אחר הרוב ואנן דקיי"ל כשמואל, ה"נ בס"ס, ולדידן באמת מקח טעות לגמרי, ולא הוי בזה פלוגתא חדשה. אלא דתליא בפלוגתא דרב ושמואל אם הולכין בממון אחר הרוב, ונכון, וכמעט תמוה על תוס' בראיה זו [וחד מחכמיא אמר לתרץ כיון דר"י ס"ל דנמצאת בעולה יש לה מנה א"כ יצטרך לומר דר"י ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב, היה לנו לפסוק כן כר"י לגבי שמואל]: כה) והנה בסוגיא דקידשה על תנאי אמרינן לשמואל סיפא בקידשה סתם וכנסה סתם ופרכינן שם דמאי טעמא דגט בעי וכתובה לית לה, ומשני רבא דהתנא ספוקי מספקא ליה אם קפדי אינשי, ועי' תוס' שם במתני' דס"ל בתירוצם הא' דבקידשה סתם ל"צ גט דודאי קפדי, אלא כיון דכנסה סתם בזה נולד הספק אם קפיד או לא, ולפ"ז לכאורה מוכח דפרכת הש"ס דשמעתין מרישא לסיפא וממה דמשני ר"א תברא מוכח כהפוסקים דבס"ס אין מוציאין ממון, דאל"כ מצי לאוקמי כולה כר"י, וברישא בעודה בבית אביה, דאלו ידעינן דהיה המום מקודם לא היתה צריכה גט דודאי קפיד, א"כ הוי רק חד ספק אימתי נולדו, אבל בסיפא בנכנסה דממילא הוי ספק בעיקר הקפידא א"כ הוי ס"ס, ספק נולדו אח"כ וספק דלא קפיד: ואי דפרכת הש"ס לרב דמוקי כל מתני' בקידש על תנאי, וא"כ הא דצריכה גט היינו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולענין כתובה דבתנאי קאי ליכא ס' וא"כ לא הוי ס"ס, הא מ"מ קשה לר"א למאי צריך לשנויי תברא, הא ר"א לשיטתיה דאמר לעיל דבקידשה על תנאי ובעל לכ"ע צריכה גט, דגם שמואל ס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ופלוגתייהו דרב ושמואל בלא בעל וטעמא דרב דאחולי אחיל, א"כ ע"כ הא דצריכה גט ואין לה כתובה היינו דאחולי אחיל הוא ספק כמ"ש הר"ן בסוגיא דקידשה על תנאי, וא"כ גם לרב הוי ס"ס אע"כ מוכח דבס"ס אין מוציאין ממון: וכיון שכן י"ל דהך גופא דס"ל לר"א דבס"ס אין מוציאין ממון הוכיח כן מכח קושית תוס' דאמאי ס"ל באומרת מוכ"ע דא"נ, הא הוי ס"ס, ולפ"ז לא הוי מצי למיפרך מ"ש רישא ומ"ש סיפא, די"ל דברישא הוי חד ספק ובסיפא הוי ס"ס, לזה פריך בדרך ממנ"פ אי כר"ג מ"ט דרישא, דהא במשארסתני נאנסתי ליכא ס"ס ואפ"ה נאמנת (ואי דהטעם משום מגו דאומרת מוכ"ע אני דהיתה נאמנת מכח ס"ס, אף דללישנא דחזקה לא ס"ל לטעמא דר"ג משום מגו, היינו משום דמוכ"ע ג"כ אין ראוי להאמין, והוי רק מגו דטענה טענה מעולה, אבל מגו גמור פשיטא דס"ל כמו כל מגו בש"ס. א"כ י"ל דטעמא דר"ג רק היכא דהוי ס"ס ונאמנת בטוענת מוכ"ע מכח ס"ס, ושוב נאמנת נאנסתי במגו דמכ"ע ואף דר"א לשיטתיה דמוקי מתני' דאומרת מוכ"ע במנה ולא כלום, א"כ במשארסתני נאנסתי נאמנת דתובעת מאתים ליכא מגו דמוכ"ע, דלענין מאתים גם במוכ"ע אני תחתיך ליכא ס"ס דהבעל טוען שמא אינה תחתיו ולה רק מנה, מ"מ הוכחה ליכא דדלמא ר"ג ס"ל כר"מ דמוכ"ע בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים, א"כ במוכ"ע יש לה מאתים מכח ס"ס ונאמנת נאנסתי במגו דמוכ"ע, י"ל דלשיטת ר"ח דמוכ"ע פתחה סתום, וא"כ במתני' דמשארסתני קתני סתמא אף בטוען דלא מצא לה בתולים ע"י פ"פ ולית לה מגו דמוכ"ע, אע"כ דל"צ ס"ס וא"כ קשיא רישא) ואי ר"י קשיא סיפא, דהא לר"י מוכח דאפילו בס"ס אין מוציאין דהא בהיא אומרת מוכ"ע אני הוי ס"ס, וק"ל: כו) ואולם לשיטת תוס' דבס"ס מוציאין ממון, יסתער הקושיא הנ"ל דהו"ל לר"א לאוקמי כולה כר"י וברישא הוי חד ספק ובסיפא הוי ס"ס, ולזה צ"ל דר"א ס"ל כרבה ור"ח דתירצו לעיל אההיא דכנסה סתם בלא כתובה דהגט מדבריהם ואם כן לא הוי ספק ספיקא. אולם לרב דמיירי הכל בקדשה על תנאי וצריכה גט מטעם אחולי אחיל, א"כ לכאורה מוכח מטעס ספק, דבזה ליכא למימר דאחולי אחיל הוי סברא דרבנן דהא חזינן בסוגיא דלעיל איתביה ר"א בריה דרב איקא חליצה מוטעת, הרי דס"ל דאחולי אחיל הוי סברא דאורייתא דהא מקילין בזה דהחליצה כשרה, וא"כ דוחק לומר ולהמציא פלוגתא בסברא דאחולי אחיל, ור"א ס"ל דהוי דרבנן, א"כ לרב הוי בסיפא ס"ס: וביותר דאף לשמואל כן, דמה דתירצו רבה ור"ח צריכה גט מדבריהם דלא ס"ל סברא דיש ספק בקפידא, וכ"ז למאי דקאי לעיל לאביי דטעמא דרב משום דא"א עושה בעילתו בע"ז, א"כ לא מצינו לרב לענין ספק אלא דצריכה גט משום א"א עושה בעילתו בע"ז, ושמואל הא אמרינן דלא ס"ל כלל א"א עושה, ואפילו ספק לא הוי, א"כ אמאי צריכה גט לשמואל, בקדשה סתם וכנסה סתם, מש"ה ס"ל רק מדרבנן, אבל לר"א דס"ל אליבא דרב דהוי אחולי אחיל, והיינו דהוי ס"ס דאחולי אחיל ממילא י"ל דאף דשמואל פליג היינו דסמך אתנאו וא"צ לכפול ולהזכיר התנאי בשעת כניסה, אבל בקדשה סתם וכנסה סתם ס"ל לשמואל דהוי ספק אם אחולי אחיל, א"כ מה"ת לן להמציא לשמואל דצריכה גט מדבריהם א"כ גם לשמואל הוי ס"ס, וישאר הקושיא לוקי כולה כר"י ובסיפא הוי ספק ספיקא: כז) אמנם לעניית דעתי דברי הר"ן תמוהים דהוכיח מדלית לה כתובה על כרחך משום דאחולי אחיל הוי ספק, ותמוה לי, דהא דר"א בריה דרב איקא דהוכיח מחליצה מוטעת, מוכח דסבר דודאי אחולי אחיל, דהא בחליצה מקילין בזה הסברא א"כ יקשה לדידיה אמאי לא בעי כתובה. ולזה היה נ"ל לנטות מדברי הר"ן, והיינו די"ל אחולי אחיל הוי ודאי, אלא דל"ש אחולי אחיל אלא היכא דצריכים לבא מכח התנאי בזה אמרינן כיון דכנסה סתם הוי תנאי הראשון כמאן דליתא, אבל היכא דבלא התנה הוי קפידא, לא גרע קידשה על תנאי וכנסה סתם מכולה סתם כיון דהוי בעצמותו קפידא ואחולי אחיל מועיל רק דהתנאי כמאן דליתא, ודינו כדין סתם בלא תנאי. ומש"ה תצא בלא כתובה, דבסתם הוי ספק קפידא כדס"ל לשמואל, ה"נ ס"ל לרב, א"כ לפי הצד דקפדי אינשי ה"נ בקידשה על תנאי וכנסה סתם, משא"כ בחליצה כיון דמסלקין התנאי ממילא החליצה כשרה ונכון: כח) ובזה יש ליישב קושיית תוס' והר"ן על רש"י דכתב בההיא דלא תימא טעמא דרב דאחולי אחיל, דאז אפילו כתובה בעי למיתב, א"כ איך קתני במתני' תצא בלא כתובה, ולהנ"ל ניחא, דכוונת רש"י דלפעמים אפילו כתובה בעי למיתב היכא דהתנאי היה בדבר, דלולי התנאי לא היינו דנין דקפיד, ובאנו רק מכח התנאי, בזה בכנסה סתם דאחולי אחיל ונסתלק התנאי, וממילא אית לה כתובה, משא"כ במתני' בתנאי נדרים ומומין דבעצמותו הוי ספק קפידא, א"כ אף אם התנאי כמאן דליתא מ"מ הא בסתם הוי ג"כ ספק קפידא, מש"ה לית לה כתובה: ולפ"ז יש לקיים שפיר דר"א ס"ל כרבה ור"ח דצריכה גט מדבריהם, והיינו דודאי קפדי אינשי. וגם רב ס"ל הכי אלא דסברת אחולי אחיל אף דהוי סברא דאורייתא, הא מ"מ הוי רק סילוק תנאי. והוי כאילו לא התנה, ובלא התנה גופא הוי רק דרבנן, וא"כ לא הוי ס"ס, וק"ל: כט) ולפ"ז מיושבים דברי רש"י במ"ש דרבא מהדר לאוקמי כר"ג דהלכתא כוותיה והיינו דלרבא לשיטתיה דמשני לעיל תנא ספוקי מספקי ליה הו"מ לאוקמי כר"י ובסיפא הוי ס"ס וכנ"ל. אולם עדיין אינו מיושב במ"ש רש"י גם על רב אשי דמהדר נמי לאוקמי כר"ג, הא כי היכי דאמרינן לר"א דלא מוקי הכל כר"י משום דס"ל כרבה ור"ח דצריכה גט מדבריהם ה"נ י"ל לרב אשי ולא מצי לאוקמי רק כר"ג: ל) ונלע"ד באופן אחר, דמה דהקשינו דאמאי לא מוקי ר"א כולה כר"י ובסיפא הוי ס"ס. י"ל לפי הצד שכתבו תוס' בסוגיא דקידשה על תנאי וכנסה סתם ולא בעל במה מהני אחולי אחיל, הא מ"מ לא חלו הקידושי כסף (וצ"ל הא דלא מקדשה עתה בכסף שבידה משום דהוי מלוה) אם לא דס"ל חופה קונה עיי"ש, א"כ י"ל דר"א ס"ל דמתני' סתמא קתני בין לענין כתובה בין לענין כסף קידושין, וא"כ לא מצי לאוקמי כולה כר"י ובסיפא מטעם ס"ס דלרב דמיירי כולה דקידשה על תנאי, תיקשה בסיפא דעל הבעל להביא ראיה אף לענין כסף קידושין, ובזה לא הוה ס"ס, דאף אם בשעת הכניסה אחיל, הא מ"מ היא נקנית רק בקידושי החופה, אבל הקידושי כסף לא חלו וצריכין להחזיר לו הכסף קידושין: ולפ"ז מיושבים ג"כ דברי רש"י שכתב אההיא דרבא דמהדר לאוקמי כולה כר"ג וכן על רב אשי, והיינו דלדידהו לא מיירי מתני' לענין קידושין דלרבא דטעמא בסיפא דעדים משתתארס לא משום חדא במקום תרתי לא שייך לענין קידושין למה דקיימינן עתה דלא חלו הקידושין למפרע, וא"כ מה בכך דאין אדם שותה, הא מ"מ קידושי הראשונים בטילין, וכן לר"א לענין קידושין הוי מנה לאבא, אע"כ דלא מיירי מתני' רק מכתובה, א"כ הו"מ לאוקמי כולה כר"י וסיפא מטעם ס"ס, אע"כ דמהדרי לאוקמי כר"ג, וק"ל, ואך עדיין אינו מיושב כל צרכו דמ"מ דלמא ר"ח ס"ל כרבה ור"ח דצריכה גט מדבריהם וליכא ס"ס, ואף לרבא דלמא ס"ל כאביי דטעמא דרב משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולענין כתובה בתנאי קאי וליכא ס"ס): לא) ולפ"ז מיושב הקושיא באות ג', למה דמבואר בסוגיא דב"ב (דף קמה) דקיימ"ל דקידושין לא הדרי שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה, לפ"ז י"ל דרבא דאמר לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל, זהו הקדמה דבא לתרץ רישא כאן נמצא, וצ"ל הא דבסיפא לא מהני עדים משתתארס דהוי חדא במקום תרתי, ולכאורה ניקום להקשות דסתמא קתני אף לקידושין ולגבי קידושין לא הוי חדא במקום תרתי וכנ"ל, לזה הקדים רבא, דממילא ע"כ לא מיירי מתני' מכסף קידושין, דאף אם נוקמי רישא כר"י, הא מודה ר"י דלגבי פנויה עדיף חזקת הגוף, וא"כ בעי גיטא ואין מחזירין כסף קידושין משום שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה, א"כ ממילא מתני' לא מיירי בכל גווני, ומיירי רק מכתובה, א"כ שפיר י"ל רישא כאן נמצא, ובסיפא חדא במקום תרתי, ולא מיירי מקידושין. ואף למה דמוקי רבא כר"ג א"כ י"ל ברישא חזקת פנויה עדיף כדס"ל בבהרת, דלא אזלינן בתר חזקת הגוף ולא בעל בעי גיטא ומצי מתני' מיירי בכל גווני, מלבד די"ל דמ"מ בא לומר דשינויא דידיה עדיף משנויא דר"א תברא, דאם ניקום להקשות אשינויא דידיה דבקידושין ליכא חדא במקום תרתי, ולהוכיח מזה כשינויא דר"א. הא לר"י בעי גיטא, ומוכרחים ג"כ לומר דלא מיירי מקידושין וא"כ לא מרווחנא מידי בשינויי דר"א לענין זה. וממילא טוב יותר לאוקמי כחד תנא, גם י"ל ביותר דאפילו מוקי כר"ג דלא מיירי רישא מקידושין, והיינו דעל קושיית מהרש"א באות ו' דהוו סברות הפוכות, יש לומר בפשוטו דלר"י אלים יותר חזקה משל ר' גמליאל, אלא דר"ג ס"ל דאלים ליה ברי, (וכן מצאתי דכתב הר"ש פ"ד דנגעים במתניתין ס' בהרת קדמה) א"כ לענין גט דליכא ברי דהא אדרבה היא טוענת משנתארסה נולדו וצריכה גט מדינא, דכי היכי דברי וחזקת הגוף אלים מחזקת פנויה, כיון דאלים אפילו מחזקת ממון, ואם כן לא מטעם שויא אנפשה בעי גיטא, אלא דבעי גט מדינא דברי וחזקת הגוף עדיף מחזקת פנויה, א"כ ממילא אין מחזירין הקידושין דשמא יאמרו קידושין תופסין באחותה, ומוכח דלא מיירי מתני' רק מכתובה ושפיר שייך בסיפא חדא במקום תרתי: ובאמת לכאורה לשיטת הרי"ף דפסק על בע"ח להביא ראיה, ולמסקנא קיימא כלה בבית אביה ולקידושין, הא הקדושין לא הדרי כיון דצריכה גט, ואף אם נימא דשמואל ס"ל כאמימר בב"ב דס"ל דקידושין הדרא דגיטא מוכח עלה, הא הרי"ף סבר הלכה כשמואל כיון דמחני' מסייע ליה, הא לדינא דקיי"ל דקידושין לא הדרי ולא מיירי מתניתין מקדושין ליכא סייעתא ממתניתין וזהו תמוה לכאורה, ולזה צ"ל דהרי"ף ס"ל כדעת הר"א דמכח רישא כאן נמצא ל"צ גט כלל, וממילא קידושין הדרי: ולפ"ז מיושב כפשוטו המשך דרבא, דבא להוכיח סברת כאן נמצא, לזה הקדים דאפילו אי תוקמי תברא ורישא רבי תיקשי, הא מיירי אף מקידושין, והרי קידושין לא הדרי כיון דצריכה גט כדמוכח מבהרת, דבעלמא אזלינן בתר חזקת הגוף, אע"כ מוכח סברת כאן נמצא, ול"צ גט ברישא וק"ל: לב) אופן הב' י"ל בישוב קושיית אות ג' הנ"ל, ונבא ליישב קושי' תוס' באות ה', והיינו די"ל דמיירי אפילו לענין קידושין, ובזה הוי עודה בבית אביה יותר רבותא, דהא לענין קידושין באמת אם האב טוען ברי א"צ להחזיר כדמסקי תוס' בסוגיא דתפיסה בטענה ברורה עדיף ממרא קמא, ומכ"ש בברי גמור, כמ"ש המהרש"א להדיא, א"כ מוכח דברי ע"פ אחר לא מהני, ומזה לא היה מוכח אלו היה נקט נכנסה דבזה הוי ברי עפ"י נוגע דלכ"ע לא הוי (כדאיתא בש"ע ססי' עה) והבת היא נוגע דרוצית לגבות כתובתה, לזה נקט עודה בבית אביה דהכתובה לאביה והיא אינה נוגע, ואשמעינן דאפ"ה ברי דעפ"י בתו לא מהני, דברי עפ"י אחר לא הוי ברי, ואי דקשיא א"כ בסיפא בנכנסה לענין קידושין אמאי צריך הבעל להביא ראיה, נהי דאתיא כר"ג הא האב טוען שמא, י"ל דר"א ס"ל דאף בשמא ושמא ס"ל לר"ג דמוציאין ורק בברי וברי לא אמרינן וק"ל: לג) לפ"ז י"ל דרבא דאמר ל"ת טעמא דר"י דלא אזיל בתר חזקת הגוף בא לדחות שינוייא דר"א תברא דיקשה קושיית תוס' לנקוט תנא דרישא רבותא יותר בנכנסה, ואי דבעי למנקט מקדושין הא ממילא ע"כ לא מיירי מקידושין דלענין חזקת פנויה גם לר"י חזקת הגוף אלים, וצריכה גט ברישא, וממילא קידושין לא הדרי וכנ"ל ואף דרבא ס"ל בב"ב דברי עפ"י אחר הוי ברי א"כ ממילא לא מצי מיירי מכ"ק, ואי דגם הבת טוענת שמא, א"כ ליכא רבותא בבא מנכנסה, י"ל דלמא ר"א ס"ל דלא הוי ברי, ולא הוי יכול לדחות בכח שינויא דר"א לזה הוכיח מכח דבעי גט, וק"ל: לד) ולפ"ז מיושב מה דפסקינן בש"ע אה"ע בשם מהרי"ל דבנשאה הדרי כסף קידושין דכ"ע ידעי דצריכה גט עיי"ש, ובמהרי"ו גמגם על זה דמנ"ל כך, ולפי דברינו בין למ"ש באות ל"א, בין למ"ש באות ל"ב בישוב המשך דברי רבא דבעי להוכיח דצריכה גט ברישא ולהוכיח מזה דלא איירי מתניתין מקידושין, הא בלא"ה הו"ל להוכיח כן, דהא בסיפא בודאי בעי גט, כדקתני תצא בלא כתובה, וא"כ לא מצי מיירי מקידושין דהא לא הדרי, אע"כ דבנשואה קידושין הדרי, וא"כ הו"מ למימר דמיירי גם מקידושין, דבסיפא הא בנשואה הדרי, וברישא י"ל דלא בעי גט דחזקת פנויה אלים וג"כ קידושין הדרי. ולזה הוצרך להוכיח מההיא דבהרת דחזקת הגוף אלים יותר וצריכה גט גם ברישא ולא מצי מיירי מקידושין, דבארוסה היכא דצריכה גט קידושין לא הדרי ודוק: לה) והנה לפי יסוד דברינו דגבי קידושין ליכא חדא במקום תרתי, ולכאורה יש להקשות מדברי תוס' בשמעתין ד"ה ואמאי מנה לי בידך, דכתבו דלרבא ניחא, די"ל דמומין הראוין לבא מבית אביה, היינו דבאו ודאי מבית אביה שהיו לה קודם הנשואין, וגם ראויים לבא שאין הבעל מרגיש דהיינו ריח הפה, וכיון דלא הוי תרתי האב נאמן, למאי צריך כולי האי הא י"ל בפשיטו דראוים לבא עמה מבית אביה שהיו לה בודאי קודם נשואין, ומיירי לענין כסף קידושין: ואין זה דוחק, דאדרבא מדוקדק יותר הלשון, דהא מיירי בנשאת דהכתובה לעצמה וקתני דהאב צריך להביא ראיה, וטענת האב בנשואה הוי רק כסף קידושין, ובכסף קידושין דליכא תרתי כנ"ל, מש"ה כיון דבארוסין היה ואיתרע רשות האב, וחדא במקום תרתי ליכא, האב צריך להביא ראיה. בשלמא על רב אשי פריך שפיר, דל"ל רק מכסף קידושין, דא"כ למאי קתני הראויין לבא מבית אביה, הא אף באפשרי לבא אחר הנשואין מ"מ לענין קידושין היי מנה לאבא, אבל לרבא שפיר י"ל כן: לו) ונלע"ד ונבא ליישב הקושיא אות ז', די"ל דהסגנון דב' קושיו' תוס' הם רק קושיא אחת, ובדרך ממנ"פ אם אנחית חדא, אתקיף חדא. והיינו דעל קושיא א' י"ל דר"א מוקי למתניתין ככ"ע דסיפא אתיא אפילו כר"י ומשום דהוי חדא במקום תרתי, ורישא אתיא כר"ג דהוי מנה לאבא בידך, והא דקאמר וסיפא מנה לי בידך, הא בסיפא בלא"ה משום חדא במקום תרתי, י"ל דלמא גם חדא במק"ת רק בצירוף מנה לי דהיינו בטוען ברי, גם הא זהו קשה גם לרבא במה דאמר וסיפא כאן נמצא, הא ממילא ניחא משום חדא במק"ת, וע"כ דנקט כן, היינו דבפשוטו ניחא בסיפא דהא באמת הוא נמצא ברשות הבעל, אלא דלענין קושיא דעדים משתתארס לא צ"ל חדא במקום תרתי, ה"נ י"ל לר"א. א"כ ממילא לא קשיא ליתני ברישא או עד שיאמר ברי לי דמתני' נקט פסקי דינים שהם אליבא דכ"ע ובאומר ברי לי לא מהני לר"י ונכון. ועל קושיא הב' יש לתרץ ברחבה, די"ל דגם ר"א ס"ל כשמואל, דהיכא דהספק נולד ברשותו אף בשמא ושמא מוציאין ממון, אלא דר"א ס"ל דתירוצא דרבא דכאן נמצא אינו מספיק, דיקשה משתתארס נמי, ולא ניחא ליה בסברת חדא במקום תרתי. לזה תירץ דרישא מנה לאבא, וסיפא היינו הא דלא מהני בסיפא עדים משתתארס משום דמנה לי בידך, והיסוד דהיכא דהוי סיפא כאן נמצא אף במנה לאבא, דהיינו בשמא ושמא, מוציאין ממון, ורק היכא דהוי רישא כאן נמצא כיון דאתרע רשות אבא בזה בעי ברי ושמא, וכמעט תימה אתוס' שלא תירצו כן. ולזה י"ל דקושייתם רק בממנ"פ אם לא ס"ל סברת חדא במקום תרתי, א"כ מתני' ע"כ כר"ג דוקא ויקשה דליתני רישא או עד שיאמר ברי לי, ואי ס"ל סברת חדא במקום תרתי ומתני' ככ"ע, יקשה דא"כ פליג ר"א על שמואל, דאלו ס"ל סברת כאן נמצא הא מספיק תירוצו דרבא, ואי מכח קושיית משתתארס נמי, הא אמרי' דס"ל סברא חדא במקום תרתי, וא"כ קושייתם בדרך ממנ"פ. וע"ז תירצו דמנה לאבא היינו חזקת הבת לא מהני לאב, וממילא אין שייכות לקושייתם הראשונה, וממילא י"ל על קושיא שניה דגם ר"א ס"ל לדינא כשמואל, והיינו דהיכא דלא אתרע רשות האב כלל, ל"צ כלל לחזקת הגוף, דמ"מ טוען האב חזקת רשות. דרשות לא אתרע כלל, וכאלו לא נולד לו ספק כלל על אותו שעה והיינו דינא דשמואל, במחליף פרה בחמור, אלא דבאתרע רשות אב, וליכא חזקת רשות בזה בעי חזקת הגוף, ולזה אמר ר"א רישא מנה לאבא וליכא חזקת הגוף, וסיפא דהיינו עדים משתתארס לא אף דליכא חזקת רשות, מ"מ הוי מנה לי דלדידיה מהני חזקת הגוף, וא"כ ר"א לא פליג על שמואל. ואף דתו כתבו במסקנא במה דא"ש ותנא תונא כלה דסבר כרבא, ומייתי ראיה מכלה בבית חמיה, היינו דאלו לר"א ליכא ראיה מסיפא, דהא בסיפא הוי חזקת הגוף דהיא הטוענת, ובחמור ליכא חזקת הגוף דלא מהני לבעלים, אע"כ דשמואל סבר כרבא, אבל מ"מ לענין הדין לא פליגי, דאף דלר"א ליכא ראיה, מ"מ י"ל דהדין הכי דבנולד ספק ברשות הלוקח ל"צ כלל לחזקת הגוף ועל בעל הפרה להביא ראיה, ודוק היטב. לז) ולפ"ז מיושב הקושיא אות ל"ה, והיינו דתוס' הוכרחו אם איתא דלרבא פירוש הברייתא דעל האב לענין כסף קידושין דוקא, ממילא גם לר"א לא פריך דלענין כסף קידושין הוי מנה לאבא, ואי מדקתני הראויין לבא מבית אביה דמשמע אינו אפשר שנולדו אחר הנשואין א"צ להביא ראיה, הא באמת הכי הוא לר"א דהיכא דהוי סיפא כאן נמצא אף במנה לאבא מהני, אע"כ דס"ל להש"ס דעל האב להביא ראיה לאו דוקא דה"ה לענין כתובה, וא"כ הוכרחו לומר לרבא דמיירי בריח הפה, וק"ל. לח) והא דבאמת לא ניחא להש"ס לאוקמי לענין קידושין, דהא בנשאת דמיירי מינה אין תביעת האב רק על כסף קידושין, י"ל למ"ש המהרש"א דבברי מהני תפיסה לגבי מ"ק, וכי אמרינן רישא כלה בבית אביה ולקידושין, ע"כ מיירי דטוען האב שמא, אלא דהקשה דא"כ ישאר קושיית תוס' ליתני או עד שיאמר ברי לי, ולענ"ד לק"מ דהא מתני' גם לכתובה ולא מצי למתני או עד שיאמר ברי לי, דהא לא מהני לענין כתובה, וא"כ שפיר מוכח דהברייתא מיירי גם מכתובה דאלו מקידושין ליתני בברייתא עד שיאמר ברי לי וק"ל. לט) באופן אחר י"ל בסגנון הנ"ל דב' קושיות תוס' הם רק בדרך ממנ"פ, והיינו דעל קושיא א' י"ל דאולי אין זה דקדוק גדול דליתני או שיאמר ברי לי, ולזה הוכיחו דא"כ יקשה קושיא ב' דר"א דלא כשמואל, ואי דר"א ס"ל כשמואל דבסיפא כאן נמצא מוציאין בשמא. אלא דברישא כאן נמצא בעי מנה לי דהיינו ברי, ומה דקאמר וסיפא, היינו הא דלא מהני עדים משתתארס דהוי מנה לי דהיינו ברי, וכמש"ל באריכות, דא"כ יקשה מאי פריך לר"א מברייתא דמודה ר"מ, דלמא בפשיטות כיון דתביעת האב בנשואה הוא רק על כסף קידושין, ובזה במומין הראוין לבא מבית אביה, דהיינו שהיה בודאי קודם נשואין דהוי רישא כאן נמצא, האב צריך ראיה לטענה דידיה דהוא הקידושין דהוי מנה לאבא, דאלו היו ראויים שנולדו אחר הנשואין לא היה צריך להביא ראיה דהא השתא קיימינן דר"א ס"ל ג"כ לדשמואל, ובהכרח לומר דהוכחת הש"ס דלא מיירי בקדושין לחוד, מדלא קתני עד שיאמר ברי לא. לזה תירצו דמנה לאבא, היינו חזקת הבת לא מהני לאב, ור"י ס"ל כשמואל דהיכא דנולד הספק ברשות הלוקח ל"צ לחזקת הגוף ורק רישא היכא דהוי כאן נמצא בזה בעי חזקת הגוף וכנ"ל, ודוק היטב: מ) ועפ"ז ניישב הקושיא אות ט'. ובתחילה ניישב קושיית רש"י אות ח', והיינו דשמואל מייתי רק ראיה מרישא דהוא ר"י דאפילו לגבי מרא קמא לא מהני חזקת הגוף, וממילא מכ"ש לר"ג דלא מהני דהא חזינן גבי בהרת דלר"י אלים יותר חזקה"ג מלר"ג. וע"כ הא דלר"ג נאמנת, היינו מטעם דאלים ליה ברי, וכמש"ל אות ל"א, אבל בשמא ושמא. נשמע מדר"י לר"ג דאפילו במקום חזקת מרא קמא לא מהני חזקת הגוף, דבלא ברי לר"י אלים יותר חזקת הגוף מלר"ג. ומש"ה במחליף דשניהם שמא על בע"ח להביא ראיה, ונכון. ומיושב גם קושיית תוס' על רש"י דמאי פריך ממחט בבה"כ דלמא התם כר"ג. דזה אינו. דהכי פריך. דהא שמואל פסק כר"ג ואעפ"כ סבר על בע"ח להביא ראיה, משום דר"ג ס"ל דבהדי ברי דוקא מוציאין, א"כ במחט בבה"כ דהוי שמא ושמא גם לר"ג יהיה הטבח יכול להוציא: מא) ובקיצור י"ל. דהא חזינן דבסוגיא משארסתני נאנסתי. ס"ד לומר דר"ה ודר"י דשמואל הוא, דהיינו דס"ד דטעמא דר"ג דברי ושמא ברי עדיף. אלא משום דא"כ יקשה הלכתא אהלכתא דאנן קיי"ל כר"נ וקיי"ל כר"ג, מש"ה משני דטעמא דר"ג משום חזקת הגוף. א"כ עכ"פ לר"י דס"ל דברי ושמא ברי עדיף, י"ל דקיימינן בפשוטו דטעמא דר"ג משום ברי ושמא ברי עדיף, אף דתוס' שם כתבו דלחד שינויא בב"ק מודה ר"י דברי גרוע ושמא טוב לא אמרינן דברי עדיף, מ"מ הא חזינן דהיה ס"ד לומר דר"י ס"ל דגם בברי גרוע ברי עדיף. וטעמא דר"ג משום ברי עדיף. וא"כ בלי ברי לא פליג ר"ג על ר"י. והכא דמרא דשמעתתא ר"י חמר שמואל שפיר אמר כיון דמרישא מוכח דלר"י חזקת מרא קמא עדיף מחזקת הגוף. ה"נ לר"ג היכא דליכא משום ברי ושמא, מש"ה במחליף על הבע"ח להביא ראיה ונכון פשוט. עד שכמעט יש לתמוה דמיאן ורש"י בזה: מב) ונלע"ד ליישב. למה דמסקי התוס' דתפיסה בטענה ברורה בודאי מהני ממילא גם בברי מהני. כמ"ש המהרש"א. לפ"ז כיון דמוקי כלה בבית אביה לקידושין ובטוען האב שמא, א"כ תנא דסיפא דהיא כר"ג דאמר הבעל צריך להביא ראיה, היינו ג"כ בין לכתובה בין לקידושין, והאב טוען שמא, א"כ מוכח דלר"ג אפי' בשמא מהני חזה"ג נגד מרא קמא ושפיר קשה דהא שמואל פסק כר"ג: ובזה מיושב ג"כ מה דכתב רש"י, דע"כ לא סבר שמואל כרבא ור"א. ואמאי לא מצי סבר כר"א דהא חמור הוי כמו מנה לאבא דחזקת חמור לא מהני לבעליו וכמ"ש תוס' באמת, ולפי הנ"ל דכיון דמוקי מתני' גם לקידושין, אין קיום לשינויא דר"א. דיקשה בסיפא אמאי לקידושין הבעל צריך להביא ראיה. הא לענין הקידושין דתובע האב הוי מנה לאבא. ור"א באמת מוכח דלא מוקי מתניתין לקידושין, וק"ל: מג) ובאמת לכאורה תמוה על התוס' דכתבו דשמואל ס"ל כר"א וחזקת חמור הוי מנה לאבא, הא יקשה כיון דמתני' מיירי לקידושין אמאי בסיפא על הבעל להביא ראיה. הא לענין קידושין הוי מנה לאבא. וצ"ל דשמואל סבר לענין זה כר"א דרישא מנה לאבא דאתיא אפילו כר"ג. ובסיפא י"ל משום חדא במקום תרתי, מש"ה בסיפא גם לקידושין הבעל צריך להביא ראיה, אף דכתבנו לעיל דלענין קידושין לא הוי תרתי, היינו לרב דקדשה על תנאי ולא חלו הקידושין למפרע, אבל שמואל לשיטתיה דמוקי בקדשה וכנסה סתם בזה אם חזינן דבדקה בשעת נשואין ונתפייס אנו דנין מכח זה דאינו קפדן וחלו הקידושין למפרע, ושפיר הוי גם לענין קידושין תרתי. וק"ל: מד) ולפ"ז מיושב הקושיא אות ט'. דהן הן דברי תוס'. ולפ"ז לא א"ש פירוש הקונטרס כמו שאפרש. והיינו דלפ"ז קשה הקושיות דהקשו בדיבור שאח"ז על רש"י מהא דפסק שמואל כר"ג ומהא דפריך ממחט, דבל"ז היה אפשר ליישב ב' קושיות אלו כמו שתירצנו אות לט ואות מ'. אבל לפ"ז דתפיסה מהני בטענה ברורה ואם כן כי מוקי מתני' כלה בבית אביה ולקידושין, ע"כ מיירי בטוען שמא, א"כ מוכח מתנא דסיפא דכיון דמיירי גם לענין קידושין ואפ"ה על הבעל להביא ראיה דאפילו בשמא מהני חזה"ג לר"ג נגד מרא קמא. א"כ שפיר יקשה אלו קושיות על רש"י וכמ"ש באות מ"ב. ואף דלפ"מ דפירשו הם דשמואל סבר כר"א מוכרחים לומר בטעמא דסיפא משום חדא במקום תרתי, וכמ"ש באות מ"ג. אם כן ממילא יש לקיים ג"כ כפירש"י ושמואל סבר כר"ג, אלא דר"ג בלא ברי ס"ל ג"כ כר"י ובסיפא לענין קידושין אף דליכא ברי מ"מ על הבעל להביא ראיה משום דהוי חדא במקום תרתי. מ"מ נכונים דברי תוס' כיון דבלא הך יסוד דשמואל סובר ג"כ חדא במקום תרתי יקשו קושיות אלו על רש"י. ונצטרך לומר דשמואל ס"ל ג"כ סברת חדא במק"ת. ממילא קיימינן כפשטא דסבר כר"א, דכל עיקר מה דנדחוק לומר דסבר תברא ולא נימא דסבר כר"א, היינו משום כיון דמוקי לקידושין יקשה דבסיפא לענין קידושין הוי מנה לאבא וכמ"ש באות מ"ב, וכיון דגם לפירש"י נצטרך לומר דשמואל סובר בסיפא משום חדא במק"ת, ממילא קיימינן כפשטא דסבר כר"א ודוק: מה) ומעתה ניישב הקושיא אות יו"ד, די"ל בעיקר קושיית אביי עד שלא תתארס אין וכו', לכאורה ליכא קושי' כ"כ, די"ל דסברת רישא כאן נמצא כיון דנמצא ריעותא ברשות אב יש לדון דלא נשתנה רשות האב, ולא יצאה מרשותו כלל, דנולדו המומין קודם אירוסין ולא נכנסה כלל לרשות האב, וא"כ כל זה ברישא דלפי הריעותא דמום מודה דלא יצאה מרשות אב. דהמום עושה אותה למקח טעות, אבל בסיפא דנכנסה לרשות הבעל דאף במקום מום שקודם אירוסין מ"מ אינו ברור דלא יצאה מרשות אב, דהא בקדשה סתם וכנסה סתם דהוי ספק אם קפדי אנשי ואם באמת לא קפיד אגלאי מלתא דהקידושין למפרע קיימין, וכיון דאינו ברור דהמום מוציאה מרשות אב שוב לא אמרינן כאן נמצא, דדוקא היכא דלפי הנמצא אלו היה כן מקודם בודאי לא יצאה מרשות אב מסייע כאן נמצא לחזקת רשות אב, אבל בסיפא ל"ש דכאן נמצא מסייע לחזקת אב, דהא מ"מ אפשר דלא יצאה מרשות אב. והסברא נכונה (וכעין זה כתבנו ביו"ד בכוונת תוס' חולין (דף יא) בהא דסכין אתרע בהמה לא אתרע) ולזה י"ל דקושיית אביי אליבא דרבא דמוקי בקדשה על תנאי וליכא ספק קפידא, ואף לאחר שנכנסה והוי קפידא היינו לענין שיחולו הקידושין חופה וביאה, אבל עכ"פ קידושין ראשונים בטלו, ושפיר פריך בעדים משתתארס הוי ג"כ רישא דכאן נמצא דאנו דנין עוד על אותו שעה דכאן נמצא מסייע לחזקת האב שלא יצאה מרשותו, דהא המום מבטל בודאי הקידושין הראשונים, אבל שמואל לשיטתיה דמוקי בקדשה סתם, וכיון דנכנסה איכא ספק דהמום לא מבטל כלל הקידושין דחלו עתה למפרע, מש"ה לא מקרי רישא כאן נמצא, ודו"ק: ולפ"ז י"ל יותר. דלפי הצד שצדדו תוס' דגם בהתנה אם אחר כך מוחל חלו למפרע הקידושי כסף, דהתנאי היה אם אקפיד. א"כ י"ל דבאמת גם לרב ליכא קושיא בסיפא אמאי משתתארס לא דהא ע"י הספק דאחולי אחיל כשכנסה סתם הוי ס' על הקידושין למפרע, וא"כ אין המום מבטל הקידושין בהחלט, ול"ש בזה רישא כאן נמצא והא דהקשה אביי מסיפא משתתארס לא. היינו אביי לשיטתי' דס"ל אליבא דרב דהטעם משום אין אדם בועל בעילת זנות, וקדיש לה בביאה כמ"ש תוס' לעיל להוכיח מדפרכינן מההיא דקטנה שלא מיאנה, א"כ לא חלו הקידושין ראשונים למפרע. ושפיר שייך ביה רישא כאן נמצא. וק"ל: מז) ומרווחנא בזה מה דקשה על לישנא דרבא וסיפא נמי כאן נמצא, הא מסיפא ממילא מדלא סגי בעדים משתתארס צריך לסברת חדא במקום תרתי. א"כ ל"צ כלל לסיפא משום כאן נמצא. ולפי הנ"ל ניחא. דרבא י"ל דס"ל כר"א דטעמא דרב משום אחולי אחיל, ואף בהתנה אלו הקידושין למפרע, ואין המום מבטל המקח, וממילא ל"ש בזה רישא כאן נמצא וליתא לקושיית אביי, וא"צ כלל לסברת חדא במקום תרתי, ואביי הקשה רק לשיטתו דנפשיה דס"ל משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכנ"ל, ורבא השיב לו דאף לשיטתו י"ל דהוי חדא במקום תרתי, אבל רבא לנפשיה לא חש לקושיית אביי. ול"צ כלל לטעמא דחדא במקום תרתי ושפיר אמר וסיפא נמי כאן נמצא. וק"ל: מח) ולפ"ז מיושב. הקושיא אות י"א. דשפיר י"ל כהר"ן דפשטא דמתניתין כרבא דטוענת שמא. ואזלינן בתר נולד ספק ברשותו, דזהו נכלל במה שהביא דברי שמואל ההיא דהמחליף, ומה דהקשינו דהו"ל להביא פרכת הש"ס משתתארס לא והתירוץ חדא במקום תרתי. דלפי הנ"ל ניחא. דהרי"ף לשיטתיה דפסק מטעם אחולי אחיל, ממילא ליתא לקושיית אביי וכנ"ל. מט) ונ"ל עוד ליישב שיטת הרי"ף ברחבה ודלא כהר"ן. והיינו כיון דרבא אמר רישא כאן נמצא. והיינו בטוען שמא וכמ"ש הר"ן. ממילא מתני' כפשטא דמסתמא הבת טוענת ברי והאב שמא. והיינו תירוצא דר"א. ואין בזה דוחק כלל. דמסתמא הבת יודעת והאב אינו יודע. ורבא ג"כ לא היה נייד לאוקמי הכי, אלא דלשיטתיה דס"ל דברי עפ"י אחר הוי ברי א"כ מוכח מרישא דמיירי דהבת טוענת ג"כ שמא, דאל"כ הוי ברי לאב עפ"י אחר. ולזה הוצרך לומר וסיפא נמי כאן נמצא. דבשמא בעי כאן נמצא דסיפא. וע"ז קשה קושיית אביי משתתארס וכו' ומוכרחים לומר משום דהוי חדא במקום תרתי, וזהו הכל רבא לשיטתי', דמוכרח דהבת טוענת ג"כ שמא. אבל לההלכה דקיי"ל כאביי בב"ב דברי עפ"י אחר לא הוי ברי מתני' כפשטא דהבת יודעת והאב אינו יודע. ול"צ לדחוקי משום חדא במקום תרתי. ואביי דהקשה מסיפא משתתארס היינו דהקשה לרבא לשיטתיה דסבר ברי עפ"י אחר הוי ברי, ומוכרח לאוקמי דהבת טוענת ג"כ שמא. אבל להלכה מתני' כפשטא. כנלע"ד בכוונת הרי"ף ודוק. יהיו לרצון אמרי פי וניב שפתים, לפני אלהי ארץ ושמים:

וְחַד מִינַיְהוּ עָדִיף כִּתְרֵי מִינָן הא דהחליט הדבר לעשותו במשקל כפול חד בתרי? מפני שאנו רואין עתה בארץ ישראל עושין יום טוב אחד ובחוץ לארץ שני ימים טובים מפני דעל ידי קדושת ארץ ישראל יש בהם כח להשלים התיקון ביום אחד מה שאין כן בחוץ לארץ שני ימים. נמצא לענין תיקון התפילות והמצות של ארץ ישראל כפולים ולכן גם לענין השגת התורה הם כפולים דחד מנייהו עדיף כתרי מינן. ויליף מן רבי ירמיה כד סליק להתם וכו' ומי גרם לו זה? ודאי קדושת ארץ ישראל גרמה לו ונמצא לפי זה חכם של חוץ לארץ אם יעלה לארץ ישראל יתחכם ויעלה בחכמה פי ארבעה על היותו בחוץ לארץ! ובזה יובן הרמז אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה (דברים ג, כה) אעברה בהפוך אתוון ארבעה רוצה לומר אהיה ארבעה כאשר אראה את הארץ הטובה היא ארץ ישראל.