Talmud Builders

    Commentary page

    Ketubot 71b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 71b

    Ketubot 71b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 361 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    בבגדי צבעונים גנאי ובזיון הוא לה ומתגנה עליו:

    הכא במאי עסקינן קישוט דמתני' דהכא:

    בדברים שבינו לבינה סם המשיר את השער:

    בעפר פיר בעפר חור שהוא גדל שם כלומר בדבר שהוא רגיל בו בקי הוא להשמר שאינו מזיקו:

    פיר כמו פירא דכוורי (לקמן כתובות דף עט.) גומא:

    אלא הכא במאי עסקינן דתלינהו לקישוטיה בתשמיש ומשום הכי מצי מיפר דדלמא מתקשטת ומיתסרא הנאת תשמישו עליה:

    כופה ומשמשתו שאינה יכולה לאסור עצמה עליו אבל יכולה לאוסרו עליה שתהא היא מודרת ולא הוא כגון הנאת תשמישו עליה דצריך הוא להפר שלא יאכילנה דבר האסור לה:

    ולא תתקשט ולא תאסר לר' יוסי כיון דאמר אין אלו נדרי עינוי נפש היאך יכול להפר ואי משום דתלינהו בתשמיש לא תתקשט ולא תיאסר:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 71b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה ואם תאמר ואמאי לא מוקי לה דתלינהו באיסור פירות שבעולם ולא יוכל להקשות ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי כו' ונראה לרשב"א משום דאכתי הוה קשה ליה דתתקשט ותיאסר לר' יהודה יום א':

    ולא תתקשט ולא תיאסר פירוש והיכי מצי מיפר אבל לא פריך אמאי יוציא ויתן כתובה הואיל ויכולה לסבול שלא תתקשט דא"כ לרב נמי תיקשי:

    ותתקשט ותיאסר אי לב"ש כו' דבשלמא עד השתא דס"ד שיש עינוי בקישוט ולא תלנהו בתשמיש יוציא לאלתר ויתן כתובה שאין לה להמתין כלל ולמנוע מקישוט:

    אבל הכא דנדרה איהי כו' וא"ת וימתין שמא ימצא פתח להקמתו דנשאלים על ההקם כדאמרי' בשילהי נערה המאורסה (נדרי' דף עט.) ואומר ר"י דאין נשאלין על ההקם אלא ביום שמעו שאמר לה קיים ליכי אבל אם עבר יום שמעו שאינו יכול להפר מחמת שהחריש לה אינו יכול לשאול עוד ואפילו אם תמצא לומר שיכול לשאול אתי שפיר דודאי כשהדירה הוא תמתין לבית הלל שבת אחת שאין קשה לה להמתין דסברה דהשתא מירתח רתח ולאחר מיכן יתפייס אבל הכא דסברא מיסנא סני ואינה סבורה שיתפייס עוד לא תקנו חכמים שתמתין הואיל וקשה לה:

    גבי חדש ל"ג שלשה דא"כ הוה דייק עלה בגמרא כדדייק גבי רגל:

    כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה פירש ר"ח דרגל ראשון היא רגילה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה ורגל שני אינה רדופה כל כך אף ע"פ שעדיין לא הגידה שבחה ומתני' דקתני רגל אחד יקיים היינו ברדופה ברגל ראשון שלא הלכה עדיין בשום פעם אחר להגיד שבחה והא דקתני שנים יקיים בשאינה רדופה כלומר ברגל שני או שלישי של חופה שאינה רדופה אע"פ שעדיין לא הגידה שבחה הואיל ואיחרה מללכת רגל ראשון ואתי שפיר הא דגרסינן בכל הספרים דכתיב וגרסינן נמי ואמר רבי יוחנן ולפירוש הקונטרס לא גריס דכתיב ולא גריס נמי ואמר רבי יוחנן אלא אמר רבי יוחנן. רבינו תם:

    Tosafot on Ketubot 71b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה פירש רש"י מתניתין דהכא נמי בקשוט שבינו לבינה, כגון שנדרה שלא תתקשט בשמן אנפיקינון שמשיר את השער. כלומר, ומתניתין דהתם בשאר קשוטין שאינן דברים שבינו לבינה. ואינו מחוור, מדאמרינן הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה, הבעל מפר דאתמר דברים שבינו לבינה רב הונא אמר הבעל מפר וכו'. ופלוגתא דרב הונא ורב אדא גבי קשוטין דהתם, היא אי מודה בהו ר' יוסי שמפר משום דברים שבינו לבינה אף על פי שאינו מפר משום נדרי עינוי נפש, או אפילו משום דברים שבינו לבינה אינו מפר. אלא הכי פירושו הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה מפר, ונפקא מינה שאינן מופרין אלא כל זמן שהיא תחתיו, כלומר, אף על פי שלא אתקשט אינו מפר משום נדרי ענוי נפש, משום דברים שבינו לבינה מפר, ונפקא מינה שאין מופרין אלא כל זמן שהיא תחתיו ואפילו גרשה והחזירה, אבל אם גרשה ונשאת אינן מופרין, וכדתנן בפרק בתרא דנדרים (צ, ב) נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים, הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה מפר, אלא למאן דאמר אינו מפר כלומר, דברים שבינו לבינה כאלו שלא אתקשט ולא ארחץ, אבל לכולי עלמא יש דברים שבינו לבינה שהוא מפר דהא כתיב בין איש לאשתו, ותנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו. ותניא בפרק בתרא דנדרים (שם) דלא אכחול ושלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה ואמרינן עלה מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול שלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה הוויין רבי יוסי, וקתני מפר משום דברים שבינו לבינה, ורבנו תם ז"ל גריס, הניחא למאן דאמר מפר, אלא למאן דאמר אינו מפר מאי איכא למימר, ולא גריס דברים שבינו לבינה, דמשמע דבכל דברים שבינו לבינה פליגי.

    וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל שנים עשר חדש, רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן עשר שנים. וכתב רבנו חננאל דהלכתא כר' יוחנן ואיכא מאן דהלכתא כרב חסדא דהוא בתרא. והרמב"ם ז"ל פסק (פי"ג מהל' אישות ה"ח ובפיה"מ כאן) כרב יהודה אמר שמואל דאמר י"ב חדש ואיני יודע טעם לדבריו, דהא קיימא לן (עירובין מז, ב) דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, או יפסוק כר' יוחנן דהלכתא כוותיה במקום שמואל, או כרב חסדא דהוא בתרא וזה נכון יותר. ורבנו אלפסי השמיטה לגמרי.

    ירושלמי (בפרקין ה"ג) עולא בר שמואל אמר בעניות שלא נתן קצבה אבל אם נתן קצבה אפילו עד עשר שנים מותר, שאין שועל בעפר פיו מת, נתן בר אושעיא אמר ר' יוחנן חוץ מן הרגל.

    הא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית המשתה ושלא תלך לבית האבל וכן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה. לשמואל מוקמי להו כולהו כשנדרה היא וקיים לה הוא, דאי לא תקשי ליה נמי אמאי יוציא לאלתר, ואף על גב דלא הוו דברים שיש בהם ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אפילו הכי הוא נותן אצבע בין שיניה, שאלו רצה להפר יפר דמיירי כגון דתלתינהו לנדרה בתשמיש, כדאוקימנא המדיר את אשתו שלא תתקשט לר' יוסי אליבא דמאן דאמר דברים שבינו לבינה אין הבעל מפר. כן כתב הראב"ד ז"ל.

    Rashba on Ketubot 71b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    ושלא אתקשט בבגדי צבעונין ולא מצינן לאוקמ' מתני' דהכא בקשוט זה דסתם קשוט הגוף עד שיתפרש קשוט בגדים בבגדי צבעונין כפי' התם וכן פי' רש"י ז"ל ועוד י"ל דכיון דקתני בעשירות שלושים יום ובעניות שלא נתן קצבה אין לומר כן בקשוט של בגדי צבעונין דההוא קודם לכן צריכ' לכך קודם שלא תתגנ' על בעל' והוא יודע דקושיין דהכא לההוא לישנא דאמר התם דלר' יוסי [נוול] דלעולם [לא הוי נוול] דאלו לההוא לישנא דאוקימנ' דר' יוסי בניוול דחד יומא ובאומר הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום דנוולה דחד יומא לאו שמיה ניוול ל"ק ולא מידי דהכא איכא טפי מנוול דחד יומ' ואורחא דתלמוד' הוא דזמנין דארכינן סתמא במידי דאיכא פלוגת' וכדפרישנ' בדוכתא אחריתי הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה דהיינו קשוט של מטה ואמרי' הניח' דברים שבינו לבינה ופלוגת' הוא התם דאבעי' להו מהו שיפר בדברים שבינו לבינה רב הונא אמר בעל מיפר וכו'. הקשו בתוס' דהא במתנ' דהתם דקאמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אייתי התם הא פלוגתא דרב הונא ודרב אדא ואלו מתני' דהתם בקשוט של מעלה כדפרקינן הכא לפי' של רש"י ז"ל לכך הנכון כדפי' בתוספת דהכא ה"ק [הב"ע] בדברי' שבינו לבינה דמתני' דהכא דקתני שהבעל מפר לא במפר מטעם ענוי נפש אלא שמפר משום דברים שבינו לבינ' והא פליגי בה רב הונא ורב אדא דרב הונא סבר דכי קתני התם אין אלו נדרי עינוי נפש דווקא קתני שאינו מפר מדין עינוי נפש אבל [משום] דברים שבינו לבינה שיש בהם עינוי נפש מיפר דכל היכא דמפר משום עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים ואפי' נתגרשה מותרת וכשהוא מדין דברים שבינו לבינה לעצמו מפיר לאחרים אינו מפיר ואם נתגרשה אסורה וכדאמר נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו והיינו דאמרינן הניחא למ"ד וזה פי' נכון אלא שקשה קצת לישנא דאמרינן הכא במאי עסקינן בדברים וכו' ונסחי איכא דלא גרסי הכא ב"ע וה"ג בדברים שבינו לבינה ולכולהו פי' הא דאמר הכא בדברים שבינו לבינה לרב אדא בר אהבה אינו מפר לאו בכל דברים שבינו לבינה קאמר כדמשמע פשטא דלישנא דהא כ"ע מודו דדברים שבינו לבינה הבעל מפר דהא קרא כתיב בין איש לאשתו ותנא בפי' בתרא דנדרים שלא אכחל ולא אפרכס ושלא אשמש מיטתי יפר משום דברי' שבינו לבינה ובתוס' ובירושלמי איכא בהדי' שהבעל מיפר בין נדרים של עינוי נפש ובין דברי' של בינו לבינ' ומוכח לה מקראי ולא פליגי רב אדא בר אהבה ורב הונא אלא במה שכתבנו לפי פי' רש"י בקשוט של מטה ולפי' התוספת אפי' ברחיצה וקשוט של מעלה וזה מהלשונות שפרושם מתחלף ור"ת אינו גורס בדברים שבינו לבינה וה"ג הניחא למ"ד בעל מיפר אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר וה"פ ורמינהו אלו נדרים עד אין לי נדרי עינוי נפש והניח' למ"ד התם דבעל מפר משום דברי שבינו לבינה אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר ואין צורך והא דאמרינן הכא דאתמר אע"ג דהתם לא הוה שמעתא אלא שע"י שאלה דאבעי' להו אפליגו התם רב הונא ורב אדא לא דק הכא תלמודא וקאמר דאתמר:

    לא מצינו שועל מת בעפר בין כלומר אין השועל מת בעפר חפירה שלו כיון שהורגל בה אינו חושש לה הכי נמי אין הבעל מקפיד בקשוט ורחיצה שלה כיון שיכול להרגיל עצמו בכך:

    הכא במאי עסקינן דתלת' קשוטי דאמרי' וכו' ופרכינן ולא תתקשט ולא תאסור ופרקינן דא"כ קרי לה מנוולתא כלומר דאע"ג דלר"י לא חשוב מציאת קישוט ורחיצה דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש לענין שיהיה הבעל מיפר מודה הוא שיש לו ביזוי בדבר שחברותיה קוראת לה מנוולת ותתקשט ותאסור אי לב"ה שבת א' ולב"ש שתי שבתות וא"ת ולישני לה דהב"ע בשתלתה קשוטי' באסור פי' שאסור אסורי' אסור פירות עלי אם אתקשט ותאסור בפירות אין להמתין וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לתרוצי קישטא דמלתא לפום אוקימתא ואוקמא דתלנהו לקשוטי' בתשמיש:

    וכמה ר' יהודא אמר י"ב חודש אמר ר' יוחנן עשר שנים בשלא נתן קצבה וא"ת למה יוצא מיד תמתין ולא תתקשט עד שיעור הקצבה וי"ל דכל שלא נתן קצבה מעתה הי' מצטערת ואמרה דמסני סני לה ור"ת והר"א ז"ל [פסקו] דהלכה כר"י ואחרים פסקו הלכה כרב חסדא ותמהי' דברי הרמב"ם ז"ל שפסק הל' כשמואל דהא קי"ל דשמואל ור"י הל' כר"י ירושלמי אמר עולא בעניו' שלא נתן קצבה אפי' עד י' שנים שאין שועל עפר מקן מיתתן:

    אמר ר' יהושע חוץ מן הרגל הא גופא קשי' אמר רגל א' יקיים והא דלא פרכי' הכי גבי חודש ויום משו' דהתם הימי' והחדשי' רצופי' ויכול לומר שני יוצא לומר בתחלת שנים אבל הכא שהרגלים מפוזרי' ליכא למימ' דתחלת רגל שני קאמר אלא כל שהוא יותר מרגל א' יוציא:

    ושאינה רדופ' שנים יקיים ולא גרסינן דכתיב וה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן וכו' ומלתא באנפי נפשה ואיידי דאיירי הכא ברדופה נקט אידך דרישא והדין אורח' דתלמידא ואחרים פירשו לפי גרסת הספרים דהא דקתני חודש א' יקיים שנים יוציא בכלה החדשה דסתמא היא תאבה ללכת לבית אביה ולספר שבח' שבבית חמיה ואינה יכולה להמתין בזה יותר מרגל אחד אבל בכלה שאינה רדופה שכבר עברו עליה רגל א' שהלכה לבי' אבית שנים יקיים ג' יוציא והכי איתא בירושלמי משנתינו ברגל ראשון של רדופ' ומאי רגל ראשון של רדופין רבה בשם ר"י שרוצה להגיד שבח חמיה בבית אביה דכלה בבית חמיה פי' רש"י ז"ל שכבר נישאת ולבה גס בבעלה ואינה בושה הימנו:

    המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה וא"ת והאיך יכול הוא להדירה את בית אביה או בית האבל או בית המשתה הרי אין אדם אוסר הנאת עולם על חבירו וי"ל שתלה הנדר באיסור תשמיש או באיסור נכסים בסתם לרב דאמר בסתם יוציא לאלתר ולשמואל כשאסרה היא עליה פירות עולם אם תלך וקיים לה הבעל וקסבר הוא נותן אצבע בין שיני' וסבר' מסנ' סגי לי וכדפרישנא תלמודא לעיל:

    Ritva on Ketubot 71b · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Munkatch, 1908. · Public Domain

    Meiri

    המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק הראשון גם כן והוא שאמר המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה בזמן שהן עמה בעיר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה בזמן שהן בעיר אחרת רגל אחד יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה אמר הר"ם שיעור זאת המשנה כן רגל אחד יקיים שנים יוציא בד"א בישראל אבל בכהנות יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה ותהיה לר' יהודה אשר שם דין הישראל זולת דין הכהן כמו שקדם ואין הלכה כר' יהודה אלא בכלן שנים יוציא ויתן כתובה:

    אמר המאירי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כגון שהדירה הנאה אם תלך ובמדיר אתה מפרשה לרב דוקא במפרש ולשמואל אף בסתם ובזמן שהם עמה בעיר ואין הדבר מצוי לעמוד בעצמה שלא לילך ממתינין לו חדש ומשנכנס לשני יוציא ויתן כתבה ובזמן שהיא בעיר אחרת רגל אחד יקיים אפילו הדירה יום אחד לפני הרגל אין נותנין לו אלא אותו רגל שלשה יוציא ויתן כתבה פירשו בגמרא שבשנים יוציא וכו' ולא הוזכר כאן שלשה אלא לר' יהודה ובכהנת ואין הלכה כר' יהודה וזו הואיל והוזכר בה זמן אי אתה צריך לפרשה לשמואל בנדרה היא אלא במדירה הוא לרב דוקא במפרש ולשמואל אף בסתם:

    המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנעל בפניה אם היה טוען משום דבר אחר רשאי אם אמר לה על מנת שתאמרי לאיש פלני מה שאמרת לי או מה שאמרתי ליך או שתהא ממלא ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה אמר הר"ם פי' טוען משום דבר אחר אמרו בביאורו משום בני אדם הפרוצין שמצויין שם ובתנאי שהוחזקו אנשים חשודים על הנשים ואמרו שתאמרי לאיש פלני מה שאמרת לי הוא שיכריחה שתאמר לאחד מהאנשים דברים אי אפשר לדבר בהן כי אם לאישה מעניני המשגל וזהו ענין באורם של קלון ואמנם שתהא ממלאה ומערה לאשפה הנה הוא פועל מפעלות הסכלים וכן כאשר יכריחה ושתעשה לו מעשים תשטה בהם יוציא ויתן כתובה:

    אמר המאירי המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא לאלתר ויתן כתבה מפני שנועל דלת בפניה בבית המשתה שאינה יכולה לשמח ובבית האבל שאף היא היום ומחר היא מתה ואין חברותיה באות לספדה או לקברה ודבר זה אתה מפרשה לרב במדירה הוא ובסתם ולשמואל כל שמדירה הוא ממתנת לו שלשים ומשנתנו בנדרה היא וקיים לה הוא ואע"פ שאין זה בכלל ענוי ולא בכלל דברים שבינו לבינה פירושה שתלתה נדרה בתשמיש כלומר יאסר הנאת תשמישך עלי אם אלך ויש לכללם גם כן בנדרי ענוי נפש כמו שיתבאר במקומו ואם אמר לה משום דבר אחר כלומר מצד שיש באותו בית המשתה או בבית האבל בני אדם פרוצים רשאי בין להדיר בין לקיים ואם הלכה תצא שלא בכתבה ופירשוה בגמרא דוקא בשהוחזקו ר"ל שהוחזק להיות שם פרוצים הדירה שתאמר לפלוני מה שאמר לה או מה שאמרה לו והיא אינה רוצה מצד שהם דברים של קלון או של כעס יוציא ויתן כתבה וכן אם הדירה שתהא ממלאה ומערה לאשפות ופירשוה בגמרא בשני פנים אחת שתהא ממלאה כדי מים ומערה לאשפות והרי זו אינה רוצה לעשות מפני שנראית כשוטה וכן הדין בכל מעשה שטות והשנית בדברים שבצנעה שתהא נופצת בשעת גמר ביאה ושלא תקלוט הזרע ותתעבר והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב כמעשה ער ואונן ומה שהזכיר בה לאשפות הוא שלא תנוול את המטה בכך ובאלו מיהא אין כאן שיעור אלא יוציא לאלתר ויתן כתבה:

    זהו ביאור המשנה וכך הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

    Meiri on Ketubot 71b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ולא תתקשט כו' אבל לא פריך אמאי יוציא כו' דא"כ לרב נמי קקשי עכ"ל ר"ל לרב דמוקים לה נמי הך סיפא באיהו אדרה ותולה הקישוט בתשמיש תקשי אמאי יוציא לאלתר ויתן כתובה לא תתקשט ולא תיאסר אבל הך קושיא דתתקשט ותיאסר ליכא לפרושי אלא אכתובה כפרש"י ומיהו לרב לק"מ דלא אמרו ב"ש ב' שבתות וב"ה שבת אחת אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר לרב וק"ל:

    Chidushei Halachot on Ketubot 71b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה פרש"י ז"ל דקשוט דמתניתין מיירי בקשוט המיוחד בינו לבינה דהיינו קשוט של מטה ואמרינן הניחא למ"ד דברים שבינו וכו' ופלוגתא היא התם דאיבעיא להו מהו שיפר בדברים שבינו לבינה רב הונא אמר בעל מפר כו'. והקשו בתוס' דהא גבי מתני' דהתם דקאמר ר' יוסי אין אלו דברי ענוי נפש אית בו האי פלוגתא דרב הונא ורב אדא ואלו מתני' דהתם בקשוט של מעלה כדפרקינן הכא לפירושו של רש"י. לכך פירשו בתוספות דהכי קאמר הב"ע בדברים שבינו לבינה דמתני' דהכא דקתני שהבעל מפר לא במפר מטעם ענוי נפש אלא שמפר משום דברים שבינו לבינה דהיינו מאי דאבעיא לן התם עלה דההיא דהתם מהו שיפר בעל לר' יוסי משום דברים שבינו לבינה ואיפליגו בה רב הונא ורב אדא דרב הונא סבר דכי קתני התם אין אלו נדרי ענוי נפש דוקא קתני שאינו מפר מדין נדרי ענוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה שיש בהן ענוי נפש מפר ונפקא מינה דכיון דמפר משום ענוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים ואפילו נתגרשה מותרת וכשהוא מדין דברים שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרים אינו מפר ואם גרשה אסורה וכדתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו והיינו דאמרינן הכא הניחא למ"ד כו' וזה הפירוש נכון אלא שקשה קצת לישנא דאמרינן הב"ע בדברים כו'. ונוסחי איכא דלא גרסי הב"ע וה"ג בדברים שבינו לבינה כלומר משום דברים שבינו לבינה ולכולהו פירושי הא דאמרינן הכא דדברים שבינו לבינה לרב אדא בר אהבה אינו מפר לאו בכל דברים שבינו לבינה קאמר כדמשמע פשטא דלישנא דהא כ"ע מודו דדברים שבינו לבינה הבעל מפר דהא קרא כתיב בין איש לאשתו ותניא בפרק בתרא דנדרים שלא אכחול ושלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה ובתוספתא ובירושלמי איתא בהדיא שהבעל מפר בין נדרים של עינוי נפש בין נדרים שבינו לבינה ומוכח לה מקראי ולא נחלקו רב אדא בר אהבה ורב הונא אלא במה שכתבנו לפרש"י בקשוט של מטה ולפי' התוספות אפילו ברחיצה וקשוט של מעלה וזה מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף.

    ור"ת ז"ל אינו גורס בדברים שבינו לבינה וה"ג הניחא למ"ד בעל מפר אלא למ"ד אינו מפר מאי איכא למימר וה"פ ורמינהו אלו נדרים כו'. עד אין אלו נדרי ענוי נפש והניחא למ"ד התם דבעל מפר משום דברים שבינו לבינה אלא למ"ד אינו מפר מאי איכא למימר ואין צריך והא דאמרינן הכא דאתמר אף על גב דהתם לא הוה שמעתא אלא שעל ידי שאלה דאבעיא להו איפליגו התם רב הונא ורב אדא לא דק הכא תלמודא וקאמר דאיתמר. הריטב"א ז"ל: ודע דהכא גרסינן רב הונא אמר הבעל מפר ורב אדא בר אהבה אמר אין הבעל מפר והתם בנדרים גרסינן איפכא רב אדא בר אהבה אמר מפר רב הונא אמר אינו מפר ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דהכא מיירי בקשוט של מטה והתם מיירי בקשוט של מעלה ורחיצה וס"ל לרב הונא דקשוט של מעלה אינו מפר דלא הויא לא ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה דאין קפידא כלל בקשוט של מעלה אבל קשוט של מטה מבטלת את התשמיש ויש ענוי נפש בדבר ורב אדא ס"ל איפכא דבקשוט של מטה ליכא קפידא שלא מצינו שועל וכו' שהרי רגיל בדבר וכן שער זה אינו מבטל את התשמיש כיון דדש בה וליכא ענוי נפש אבל קשוט של מעלה קרו לה מנוולת והרי כאן ענוי: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשני מתני' נמי בקשוט שיש בו ענוי נפש אפילו אליבא דר' יוסי כגון דברים שבינו לבינה ומאי ניהו תשמיש שנדרה שלא תתקשט באנפקינון שמן זית שלא הביא שליש המשיר את השער שבאותו מקום דעכשיו מבטלת את התשמיש ויש ענוי נפש בדבר. שמת בעפר פיר שמת בחורו בעפר מחמת העפר שהרי רגיל בדבר וכן שער זה אינו מבטל את התשמיש כיון דדש בה וליכא ענוי נפש. פיר גומא כמו פירא דכוורי בעשרה יוחסין וכדכתיב לחפור פירות ולעטלפות ע"כ. הא קמן דניחא לשיטת רש"י חלוף הגרסאות וזה א' מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף וכמו שכתב הריטב"א. אבל לשיטת התוספות ז"ל צריכין למחוק גירסת רוב הספרים ולמגרס הניחא לרב אדא בר אהבה דאמר בעל מפר וכן כתבו התוספות כנ"ל: והרא"ה כתב וז"ל הב"ע בדברים שבינו לבינה כלומר בקישוט המיוחד יותר בינו לבינה והיינו קישוט של מטה דקס"ד השתא דאף על גב דאית ליה לר' יוסי דהני לאו נדרי עינוי נפש אבל בקישוט של מטה מיהת מפר משום דברים שבינו לבינה ונפקא לן מינה דאלו בנדרי עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים אבל כשמפר משום דברים שבינו לבינה אינו מפר אלא לעצמו. ומקשינן הא ניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה הבעל מפר לאו דוקא דהא לכולי עלמא הוא דבדברים שבינו לבינה הבעל מפר. אלא זהו אחד מן הלשונות שבתלמוד שנאמר לשון אחד בשני מקומות ופירושן אינו שוה דהתם במסכת נדרים אמרינן דברים שבינו לבינה כפשוטו והכא אתינן למימר דבמתניתין לאו בכל קישוט איירינן אלא בדברים המיוחדים יותר בינו לבינה ואיידי דאמרינן הכי נקטינן נמי האי לישנא בקושיין.

    והיינו דקאמר הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה כלומר כי הא דהכא הבעל מפר אלא למאן דאמר אין הבעל מפר דלא חשיבי הני דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דהבעל מפר מאי איכא למימר דאתמר דברים שבינו לבינה כו'. והאי נמי לאו דוקא דפלוגתייהו לאו שמעתא באפי נפשה היא אלא דהתם איבעיא לן לר"י מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה כלומר מי חשיבי ליה הני דברים שבינו לבינה רב הונא אמר מפר רב אדא אמר אינו מפר אלא דאיידי דהני ליכא לאתויי הכי נקט ליה כאלו שמעתא באפי נפשה ואף על גב דמוכח התם בהדיא דמאן דאית ליה מפר והיינו רב הונא ה"ה לכל קישוט שבעולם ואפילו כיחול ופרכוס ורב אדא נמי דאסר ה"ה לכל קישוט ונקט האי למימרא דאפילו האי לא חשיב דברים שבינו לבינה שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר וכיון שכן מאי האי דמוקמינן מתני' בקישוט של מטה דהא לא שני לן בהו. יש לומר דהשתא לא ס"ד סוגיין דהתם ולא קים לן בה ומוקים לה לרווחא דמלתא בדברים המיוחדים יותר בינו לבינה דהיינו קישוט של מטה וקס"ד דבהאי מיהת מיפר וכ"ת ולרב אדא דאית ליה בהני דאין הבעל מפר דברים שבינו לבינה דאמרה תורה דבעל מפר מאי נינהו איכא למימר דאמרה הנאת תשמישו עלי קונם והכי מוכח נמי התם. תדע דהא לרבנן דאית להו דהני הוו נדרי עינוי נפש אם כן דברים שבינו לבינה מאי נינהו אלא דאיכא מילי אחריני לרבי יוסי נמי אליבא דרב אדא איכא מילי אחריני. ע"כ:

    וז"ל הרשב"א הב"ע בדברים שבינו לבינה פרש"י מתני' דהכא נמי בקשוט שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט בשמן אנפוקינון שמשיר את השער כלומר ומתניתין דהתם בשאר קשוטין שאינם דברים שבינו לבינה ואינו מחוור מדאמרינן הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מפר וכו'. דאתמר דברים שבינו לבינה כו' ופלוגתא דרב הונא ורב אדא גבי קשוטין דהתם אי מודה בהו רבי יוסי שמפר משום דברים שבינו לבינה אף על פי שאינו מפר משום נדרי ענוי נפש או אפילו משום דברים שבינו לבינה אינו מפר אלא ה"פ הב"ע בדברים שבינו לבינה כלומר אף על פי דשלא אתקשט אינו מפר משום נדרי ענוי נפש משום דברים שבינו לבינה מפר ונפקא מינה כו' הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה מפר כלומר דברים שבינו לבינה כאלו שלא אתקשט ושלא ארחץ אבל לכ"ע יש דברים שבינו לבינה שהוא מפר דהא כתיב בין איש לאשתו וגו' ותנן נטולה אני מן היהודים וכו' ותניא בפרק בתרא דנדרים [פא ב'] שלא אכחל כו' ואמרינן עלה מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול כו' דברים שבינו לבינה הוויין ר' יוסי וקתני מפר משום דברים שבינו לבינה ור"ת גריס הניחא למ"ד מפר אלא למאן דאמר אינו מפר מאי איכא למימר ולא גריס דברים שבינו לבינה דמשמע דבכל דברים שבינו לבינה פליגי. ע"כ:

    וז"ל ריב"ש הב"ע בדברים שבינו לבינה פרש"י קשוט של מתניתין בקשוט של מטה דהוי דברים שבינו לבינה ואינו כן דבקשוט של מטה לכ"ע בעל מפר דדברים שבינו לבינה ליכא מאן דפליג דהבעל מפר מדכתיב בין איש לאשתו וברייתא היא התם בהדיא והא דפליגי הכא רב הונא ורב אדא בר אהבה בדברים שבינו לבינה כגון תשמיש וקשוט של מטה פליגי ולאו מימרא בפני עצמה היא והכי מוכח התם בפרק בתרא דנדרים דאף על גב דלא הוי ענוי נפש אי מצי מפר משום דברים שבינו לבינה ונפקא מינה כו'. ועוד קשה דליכא לאוקמא בקשוט של מטה דוקא דהא אחד מכל המינין קתני ומשום הכי לא מוקמינן לה בקשוט בגדי צבעונין אלא ה"ק מאי דאמר ר' יוסי במתני' דקשוט דבעל מפר לאו משום נדרי ענוי נפש אלא משום דברים שבינו לבינה אבל לשון שלא מצינו שועל מתיישב יותר לפרש"י כו' ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא שיטת רש"י וחילוף הגירסאות יוכיח ומסייע ליה לרש"י וכדכתיבנא לעיל והא דקתני באחד מכל המינין היינו אחד מן המינין שמשירין השער כגון שמן אנפוקינון ומלישנא דקשוט דייק רש"י דלא מיירי בבגדי צבעונים וכדכתיבנא לעיל כנ"ל: שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר כלומר אין השועל מת בעפר חפירה שלו כיון שהורגל בה ואינו חושש לה הכא נמי אין הבעל מקפיד בקשוט ורחיצה שלה כיון שיכול להרגיל עצמו בכך. הריטב"א ז"ל. ורש"י לא פי' כן וכבר הארכנו בזה בסמוך:

    אלא הכא במאי עסקינן כגון דתלינהו בתשמיש כשנדרה תלתה סתם קשוט בהנאת תשמיש דאמרה תשמישך עלי קונם אם אתקשט באחד מכל המינים דהשתא על ידי קשוט יכולה לבא לידי ענוי נפש שאם מתקשטת נאסר עליה הנאת תשמיש הילכך מצי בעל מפר והא דדחיק לאוקמא הכי ולא מוקי לה בקשוט בגדי צבעונים כו'. וכדכתיבנא לעיל. רש"י במהדורא קמא.

    והקשו בתוספות אמאי לא מוקי לה בשתלתה קשוטה בשאר פירות שבעולם שאמרה יאסרו פירות עולם עלי אם אתקשט שאם תתקשט ותאסר בפירות אין לה להמתין ובכך מרויחין דלא תקשי ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו'. ותירצו בתוספות משום דאכתי הוה קשה ליה דתתקשט ותאסר לרבי יהודה יום אחד פי' לפי' דמדמפליג רבי יהודה ברייתא דשלא תטעום ולא פליג גבי שלא תתקשט אלמא דלר' יהודה נמי בההיא דשלא תתקשט יוציא ויתן כתובה לאלתר והילכך אי מוקמית לה בשתלתה קשוטה באיסור פירות שבעולם אכתי תקשי דתתקשט ותאסר לרבי יהודה יום אחד ואף על גב דהשתא נמי קשיא ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות כו' ועדיפא הך קושיא מההיא קושיא דרבי יהודה מכל מקום כיון דאצטרכינן לשנויי ה"מ היכא דאדרה איהו כו' אבל הכא דנדרה היא ושתיק לה סברה מסנא הוא דסני לה רבותא קמ"ל במאי דמשני דתלנהו לקשוטיה בתשמיש דאפילו בתשמיש דעלמא היכא דאדרה איהו לא יוציא לאלתר הכא דנדרה היא וקיים לה איהו יוציא לאלתר משום טעמא דמסנא סני לי דקאמר בתר הכי דעדיפא ליה לאשמועינן. ואי לא הוה קשה מההיא דר' יהודה לא יכילנא לתרוצי הכין דכיון דלא צריכינן לטעמא דמסנא סני לי היכי מצינן למימר דרבותא קמ"ל ונוקי בתלתה קשוטה באיסור פירות שבעולם ולא נצטרך לשינויא דמסני סני לי כלל אבל השתא דאמרי' דסוף סוף תקשי מדר' יהודה ונצטרך לשינויא דמסנא סני לי הילכך נתרץ דרבותא קמ"ל וכדכתיבנא כנ"ל פי' לפירוש התוספות ז"ל.

    וז"ל ריב"ש ז"ל ותתקשט ותאסר אי לב"ש כו' הא דלא מוקי לה בשתלתה קישוטיה בבשר ויין דהויא ענוי נפש אפילו לרבי יוסי ולא תקשי ליה תתקשט ותאסר דהתשא לא אפשר בפרנס וע"כ יוציא ויתן כתובה לאלתר רבותא קמ"ל דאפילו בתשמיש דבעלמא היכא דאדרה איהו לא יוציא לאלתר הכא דנדרה היא וקיים לה איהו יוציא לאלתר משום טעמא דמסנא סני לי דקאמר בתר הכי דהא עדיפא ליה לאשמועינן. ועוד אומר ר"י דאפילו בבשר ויין היה לו עדיין לרבי יהודה לומר תתקשט ותאסר יום אחד ע"כ. ולתירוץ התוספות היינו כתירוץ ראשון דכתב הרב וכדפרישנא. וכבר כתיבנא לעיל בשם הרא"ה כתירוץ הראשון של ריב"ש ז"ל.

    13 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Ketubot 71b · Sefaria · Edition: Shita Mekubetzet on Ketubot · unknown

    Penei Yehoshua

    בד"ה כגון דתלינהו כו' ואמאי לא מוקי לה כו' ונראה לרשב"א משום דאכתי הוה קשה ליה דתתקשט ותאסר לר"י יום א' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי קושיא היא זו אי נוקי לבבא דקישוט דלא כר' יהודא הא בלא"ה לא קי"ל כוותיה ויש ליישב דודאי למסקנא ניחא ליה לאוקמי בדתלינהו בתשמיש דשייך טפי סברא דמיסני סני לה אלא תחלת קושייתם מעיקרא דאכתי טפי הו"ל לאוקמי בפשיטות בתלינהו בפירות ואהא משני רשב"א שפיר דניחא ליה לאוקמי סיפא ככ"ע כן נ"ל בשיטת התוספות. מיהו למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י ז"ל דאוקימתא דפירות נמי ע"כ איירי בתלינהו בתשמיש כמ"ש באריכות א"כ אין מקום לקושיית התוס' ודוק ומה שכתבו התוס' בלשון קושייתם באיסור פירות שבעולם מסייע נמי למ"ש לעיל בד"ה שנדרה היא דלפי' ר"י איירי בהכי ודלא כמהרש"א ודו"ק:

    בד"ה ולא תתקשט כו' דא"כ לרב נמי תיקשי עכ"ל וכוונתם דע"כ מדלא מקשה הכא לרב צ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דאע"ג דלא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אפ"ה כופין אותו להוציא משום צערא דידה דמתקרייה מנוולת ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בלשון רש"י בד"ה אלמא בעל מצי מיפר:

    בגמרא ותתקשט ותאסר ופירש"י אמאי יוציא לאלתר כו' עכ"ל משמע לכאורה מדבריו דאמילתא דת"ק קאי דכיון דמוקמינן לדר' יוסי ע"כ בתלינהו בתשמיש א"כ ת"ק נמי איירי בהא מילתא גופא ומקשה שפיר אמאי יוציא לאלתר ימתין שבת א' שמא תמצא פתח לנדרה ונראה מזה שסובר רש"י דאע"ג שכבר קיים הבעל אפ"ה יכול החכם להתיר כשיטת קצת פוסקים שכתבו כן. דאל"כ אין מקום להמתין אפילו לשמואל. או שנאמר דרש"י ס"ל דנשאלין על ההקם. וכתירוץ השני של התוספות בד"ה אבל הכא. ולכאורה נראה דלא שייך קושיא זו אלא אמילתא דת"ק דנקיט סתמא יוציא משמע לאלתר כדדייקינן נמי הכי לעיל. משא"כ לר' יוסי איכא למימר דאין ה"נ דימתין שבת א' משום תשמיש אלא דעיקר מילתא דקישוט נקט דבהא לחוד פליג את"ק ונראה שזו ג"כ סברת התוספות ויתיישב בזה מה שהקשיתי לעיל בלשונם בד"ה שנדרה ודוק אלא דלפי מ"ש שם ליישב שיטת רש"י דהקושיא דהכא ע"כ לר"י לחוד קאי דקישוט לא הוי עינוי נפש אם כן ע"כ צ"ל דמ"ש רש"י כאן אמאי יוציא לאלתר קאי שפיר אהא דקאמר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה ומשמע דבהא מודה לת"ק דיוציא לאלתר. כן נראה לי ודוק היטב ותו לא מידי:

    במשנה המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כו' אם נפרש המשנה כפשוטה שהדירה הוא ע"כ צ"ל דתלינהו בתשמיש או בהנאת מזונות כי ההיא דלעיל ולפ"ז לשמואל צריך להמתין עוד לאחר חודש או רגל שיעור שבת א' בתשמיש או שיעור שלשים במזונות דאפשר בפרנס והא דלא דייק הכי להדיא לעיל היינו כדפרישית בסמוך דלא דייק לעיל אלא מדקתני סתם יוציא דמשמע מיד והיינו דדייקו נמי התוס' בסמוך בד"ה המדיר אשתו משא"כ היכא דנחית לשיעורא לא שייך לדייק כה"ג דאיכא למימר דאין ה"נ דצריך להמתין עוד שיעור תשמיש ומזונות ולא חש לפרש אלא שיעור עיקר הנדר או שנפרש ה"נ שנדרה היא וקיים לה כדלעיל וק"ל:

    בתוספות בד"ה כאן ברדופה כו' פי' ר"ח דרגל ראשון היא רגילה לילך להגיד שבחה כו' עכ"ל. וקצת קשה דהיאך שייך לפרש הכא בשמעתין דרדופה להגיד שבחה שנמצאת שלימה בבית חמי' דהא קמן שלא נמצאת שלימה שהדירה הבעל בנדר שא"א לקיים ותלינהו בתשמיש או מזונות עד שאנו דנין עליו שצריך להוציא וליתן כתובה וכן בנדרה היא וקיים לה הוא נמי הא סברה דסני לה כדאיתא לעיל:

    Penei Yehoshua on Ketubot 71b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Ben Yehoyada

    כְּכַלָּה שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵמָה בְּבֵית חָמִיהָ, וּרְדוּפָה לֵילֵךְ וּלְהַגִּיד שִׁבְחָהּ בְּבֵית אָבִיהָ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו באבות (משנה אבות ג, ט) כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ופרשתי בס"ד הכונה אם יש לו יראת שמים באמת אז התורה שלומד בפיו חשיב כאלו קיים אותה במעשה ולוקח שכר מעשה גם כן ולזה אמר 'חכמתו' הוא עסק התורה מתקיימת כלומר נחשב לו שבא לידי קיום וקיים בפועל מה שאין כן אם אין לו יראת שמים אין למודו בפיו נחשב כאלו קיים אותו במעשה. והנה כאן מדמה היראה לבית חמיה ועסק התורה לבית אביה וזהו שאמר נִּמְצֵאת שְׁלֵמָה בְּבֵית חָמִיהָ היא היראה ואז מגדת שִׁבְחָהּ בְּבֵית אָבִיהָ הוא עסק התורה דכיון שיש לה יראה חשיב עסק התורה שלה כאלו קיימה הדברים ההם במעשה בפועל ולקחת שכר מעשה גם כן ואין לך שבח גדול מזה! ולכן אמר כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם (שיר השירים ח, י) שזה השבח שהלימוד לבדו לוקחת שכר מעשה חשיב כמציאה שלוקח ממון אשר לא עמל בו ולא גידלו כן זה לוקח שכר מעשה אשר לא עמל בה.

    (הושע ב, יח) "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה', תִּקְרְאִי 'אִישִׁי' וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד 'בַּעְלִי'". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ, וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ. כבר פרשתי בזה לנכון בס"ד לעיל בפסחים (דף פז.) יעוין שם. ונראה לי בס"ד על דרך הסוד כי עתה אפילו במנחת שבת שעולה ז"א [זעיר אנפין] עד א"א [אריך אנפין] בסוד הרצון העליון עם כל זה המלכות אינה עולה עמו והיא נשארת למטה במקום אבא ולכן אנחנו מתפללין ואומרים וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' עֵת רָצוֹן (תהלים סט, יד) וכנזכר בשער הכונות ולעתיד גם היא תעלה עמו עד א"א כי יהיו שני מלכים בכתר אחד וזהו שאמר כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ רמז לאמא וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ רמז לאבא וההי"ב.

    Ben Yehoyada on Ketubot 71b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 71, Amud Bet, about 361 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּדְבָרִים…”

    2. Segment 240 words

      Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ הַבַּעַל…”

    3. Segment 320 words

      Opens “אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דִּתְלָ[תַ]נְהוּ…”

    4. Segment 421 words

      Opens “דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ״ —…”

    5. Segment 59 words

      Opens “וְלֹא תִּתְקַשֵּׁט וְלֹא תֵּאָסֵר! אִם כֵּן קָרוּ…”

    6. Segment 637 words

      Opens “וְתִתְקַשֵּׁט וְתֵאָסֵר, אִי לְבֵית שַׁמַּאי שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת,…”

    7. Segment 736 words

      Opens “רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּעֲנִיּוּת שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָה.…”

    8. Segment 817 words

      Opens “וּבַעֲשִׁירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. מַאי שְׁנָא שְׁלֹשִׁים יוֹם?…”

    9. Segment 933 words

      Opens “מַתְנִי׳ הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית…”

    10. Segment 1025 words

      Opens “הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל…”

    11. Segment 1122 words

      Opens “אָמַר לָהּ: ״עַל מְנָת שֶׁתֹּאמְרִי לִפְלוֹנִי מַה…”

    12. Segment 1225 words

      Opens “גְּמָ׳ הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ רֶגֶל אֶחָד…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְכֹהֶנֶת, וְרַבִּי יְהוּדָה…”

    14. Segment 1419 words

      Opens “״אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם״, אָמַר רַבִּי…”

    15. Segment 1522 words

      Opens “״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאוּם ה׳ תִּקְרְאִי אִישִׁי…”

    16. Segment 167 words

      Opens “הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ וְכוּ׳. בִּשְׁלָמָא לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה…”

    Sages named on this page

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Ketubot 71b · Segment 2 — “…אָמַר: הַבַּעַל מֵיפֵר, רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: אֵין…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Ketubot 71b · Segment 3 — “…אִם אֶתְקַשֵּׁט״, כִּדְאָמַר רַב כָּהֲנָא.

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Ketubot 71b · Segment 7 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּה בַּר…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Ketubot 71b · Segment 8 — “…שְׁלֹשִׁים יוֹם? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁכֵּן אִשָּׁה חֲשׁוּבָה נֶהֱנֵית מֵרֵיחַ…

    Original text

    בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

    with colored garments, as not wearing colored garments can cause shame to her as well as to her husband. But vows that affect her alone are not considered vows of affliction. The Gemara answers: Here we are dealing with a case where she vowed not to adorn herself with regard to matters that are between him and her, meaning that she vowed not to use a substance that removes her pubic hair. This is considered a matter between him and her, since the hair could interfere with sexual intercourse.

    הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ הַבַּעַל מֵיפֵר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִתְּמַר: דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, רַב הוּנָא אָמַר: הַבַּעַל מֵיפֵר, רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: אֵין הַבַּעַל מֵיפֵר, שֶׁלֹּא מָצִינוּ שׁוּעָל שֶׁמֵּת בַּעֲפַר פִּיר.

    The Gemara asks: This works out well according to the one who said the husband can nullify his wife’s vow if it relates to matters that are between him and her, i.e., that disrupt normal, intimate relations between them. But according to the one who said the husband cannot nullify such vows, what can be said? The amora’im had a dispute concerning this question, as it is stated: With regard to vows related to matters that are between him and her, such as the example above, Rav Huna said that the husband can nullify his wife’s vow, while Rav Adda bar Ahava said the husband cannot nullify his wife’s vow, since it does not interfere with sexual intercourse between them. Rav Adda bar Ahava explains his opinion with an analogy: Since we have not found a fox that died in the dirt of a hole where it lives, so too here, although she grows her pubic hair, he will not be harmed by it, since he is familiar with her body.

    אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דִּתְלָ[תַ]נְהוּ לְקִישּׁוּטֶיהָ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, דְּאָמְרָה: ״יֵאָסֵר הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֶתְקַשֵּׁט״, כִּדְאָמַר רַב כָּהֲנָא.

    Rather, with what are we dealing here? With a case where through her vow she made sexual intercourse contingent upon her adornment, as she said: The pleasure of intercourse with you is forbidden to me if I adorn myself, as Rav Kahana said that such language qualifies as matters between him and her, and a husband can nullify such a vow.

    דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ״ — כּוֹפָהּ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ. ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי״ — יָפֵר, לְפִי שֶׁאֵין מַאֲכִילִין לָאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ.

    As Rav Kahana said: If the woman says to her husband: The pleasure of intercourse with me is forbidden to you, he may nevertheless compel her through legal and financial measures to fulfill her marital obligations and have sexual intercourse with him, since she does not have the power to render herself forbidden to him by a vow, due to her prior marital obligations. But if she says: The pleasure of intercourse with you is forbidden to me, this vow is valid but he may nullify it. Although she is obligated by the terms of the marriage to cohabit with him, she does not directly contravene her obligation but rather prohibits herself from deriving pleasure from sexual intercourse. Therefore, her husband may not compel her to engage in intercourse in violation of her vow, since one cannot feed a person an object which is forbidden to him. Instead, he may nullify it if he wishes.

    וְלֹא תִּתְקַשֵּׁט וְלֹא תֵּאָסֵר! אִם כֵּן קָרוּ לַהּ ״מְנֻוֶּולֶת״.

    The Gemara asks: And even if she creates this contingency by vowing that the pleasure of sexual intercourse will be forbidden to her if she adorns herself, let her not adorn herself and she will not be forbidden. Since the prohibition against intercourse created through her vow may never go into effect, the husband should not be able to nullify the vow, because a vow against adornment alone is not subject to the husband’s nullification. The Gemara answers: If so, they will call her repulsive when she does not adorn herself, and she cannot endure the embarrassment of such a situation. Therefore, it is assumed that she will eventually adorn herself at some point.

    וְתִתְקַשֵּׁט וְתֵאָסֵר, אִי לְבֵית שַׁמַּאי שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, אִי לְבֵית הִלֵּל שַׁבָּת אַחַת! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאַדְּרַהּ אִיהוּ, דְּסָבְרָה: מִירְתָּח רָתַח עִילָּוַאי וְהַשְׁתָּא מוֹתֵיב דַּעְתֵּיהּ. אֲבָל הָכָא, דִּנְדַרָה אִיהִי וְשָׁתֵיק לַהּ, סָבְרָה מִדְּאִישְׁתִּיק — מִיסְנָא הוּא דְּסָנֵי לִי.

    The Gemara asks: And let her adorn herself and be prohibited from engaging in sexual intercourse, and he can still maintain her. As was stated concerning one who prohibits himself from cohabiting with his wife, if according to the opinion of Beit Shammai, he may maintain her for two weeks; if according to the opinion of Beit Hillel, for one week. Why then did they require him to divorce her immediately? The Gemara answers: This applies only where he took a vow to render intercourse with her prohibited, as she thinks: He vowed because he is angry with me, but now he will calm down and dissolve the vow. But here, as the mishna is explained as a case where she vows and he is silent and does not nullify it, she thinks: Since he is silent, this means he despises me, and consequently she desires a divorce.

    רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּעֲנִיּוּת שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָה. וְכַמָּה קִצְבָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶשֶׂר שָׁנִים. רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: רֶגֶל, שֶׁכֵּן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִתְקַשְּׁטוֹת בָּרֶגֶל.

    § The mishna states that Rabbi Yosei says: For poor women, he must divorce her when he did not establish a set amount of time for the vow to remain in effect. The Gemara asks: And how long is this set amount of time? He is allowed to maintain her as a wife if he did set a time, but certainly there is a limit. This halakha would not apply in a case of a long period of time. Rav Yehuda said that Shmuel said: Twelve months. Rabba bar bar Ḥanna said that Rabbi Yoḥanan said: Ten years. Rav Ḥisda said that Avimi said: A pilgrim Festival, meaning until the next one of the three Festivals, since Jewish women adorn themselves on the pilgrim Festival. If his vow remains in effect beyond the Festival, it is considered as if he did not set a time limit, and he must divorce her.

    וּבַעֲשִׁירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. מַאי שְׁנָא שְׁלֹשִׁים יוֹם? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁכֵּן אִשָּׁה חֲשׁוּבָה נֶהֱנֵית מֵרֵיחַ קִשּׁוּטֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם.

    And for wealthy women, Rabbi Yosei said the limit is thirty days. The Gemara asks: What is different about thirty days specifically? Abaye said: Because an important and wealthy woman enjoys the scent of her adornments that she put on previously for up to thirty days, and after that time she feels that she is repulsive.

    מַתְנִי׳ הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, בִּזְמַן שֶׁהוּא עִמָּהּ בָּעִיר — חוֹדֶשׁ אֶחָד יְקַיֵּים, שְׁנַיִם יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּעִיר אַחֶרֶת — רֶגֶל אֶחָד יְקַיֵּים, שְׁלֹשָׁה — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.

    MISHNA: With regard to one who vows and obligates his wife not to go to her father’s house, when her father is with her in the same city, if the vow is to be in effect up to one month, he may maintain her as his wife. If the vow is for two months, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. And when her father is in a different city, if the vow is to be in effect until at most one pilgrim Festival, i.e., until the next pilgrim Festival, he may maintain her as his wife. Although the wife often visits her parents during the Festival, she is capable of refraining one time. For three Festivals, however, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract.

    הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹעֵל בְּפָנֶיהָ. וְאִם הָיָה טוֹעֵן מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר — רַשַּׁאי.

    Additionally, one who vows and obligates his wife not to go to a house of mourning to console the mourners, or to a house of feasting for a wedding, must divorce her and give her the payment of her marriage contract. Why is this so? Because it is as if he were locking a door in front of her. And if he claimed he did so due to something else, meaning he is concerned about inappropriate conduct there, he is permitted to do so.

    אָמַר לָהּ: ״עַל מְנָת שֶׁתֹּאמְרִי לִפְלוֹנִי מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי״, אוֹ: ״מַה שֶּׁאָמַרְתִּי לָךְ״, אוֹ שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה וּמְעָרָה לָאַשְׁפָּה — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.

    If he said to her: The vow will be void on condition that you tell so-and-so what you told me, or what I told you, or on condition that she fill something up and pour it into the refuse, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. The Gemara will explain all of these cases thoroughly.

    גְּמָ׳ הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ רֶגֶל אֶחָד יְקַיֵּים. הָא שְׁנַיִם — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. אֵימָא סֵיפָא: שְׁלֹשָׁה — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. הָא שְׁנַיִם — יְקַיֵּים.

    GEMARA: Concerning the first clause in the mishna, the Gemara asks: This mishna itself is difficult: You said on one hand that if the vow will be in effect for one pilgrim Festival he may maintain her as his wife, from which it may be deduced that if he forbade her from going to her father’s house for two Festivals, he must divorce her and give her the payment of her marriage contract. But say the latter clause: For three Festivals he must divorce her and give her the payment of her marriage contract, from which it may be deduced that if the vow will be in effect for two Festivals, he may maintain her as his wife. Thus, the inferences from the first and latter clauses are contradictory.

    אָמַר אַבָּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְכֹהֶנֶת, וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא. רַבָּה בַּר עוּלָּא אָמַר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּרְדוּפָה, כָּאן בְּשֶׁאֵינָהּ רְדוּפָה.

    Abaye said: In the latter clause, we have come to a case concerning the wife of a priest, with regard to whom more time is allowed before a divorce is required, since her husband may not remarry her afterward. And this is the opinion of Rabbi Yehuda, who distinguished in the previous mishna between the wives of an Israelite and those of a priest. Rabba bar Ulla said: It is not difficult, and can be explained in a different way: Here, in the first clause, it is referring to a woman who is eager and enthusiastic to return regularly to her father’s home, and if her husband prohibits her from doing so for more than one Festival it will cause her significant distress; while there, in the latter clause, it is referring to a woman who is not eager. Consequently, he must divorce her only if the vow will last for three Festivals.

    ״אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּכַלָּה שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵמָה בְּבֵית חָמִיהָ, וּרְדוּפָה לֵילֵךְ וּלְהַגִּיד שִׁבְחָהּ בְּבֵית אָבִיהָ.

    Once the Gemara has mentioned the idea of a woman who is eager to return to her father’s house, it discusses another context where a similar idea is mentioned. Concerning the verse “Then I was in his eyes as one that found peace” (Song of Songs 8:10), Rabbi Yoḥanan said: The meaning is: Like a bride who is considered perfect in her father-in-law’s house, and is eager to go and relate her praise in her father’s house, to tell how many complimentary things were said about her by her husband’s family.

    ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאוּם ה׳ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּכַלָּה בְּבֵית חָמִיהָ, וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ.

    Similarly, concerning the verse “And it shall be on that day, says the Lord, that you will call Me: My Husband [ Ishi ], and you will no longer call Me: My Master [ Ba’ali ]” (Hosea 2:18), Rabbi Yoḥanan said: The meaning is: Like a bride in her father-in-law’s house after she has already lived with her husband, whom she is consequently not ashamed to call her marriage partner, and not like a betrothed bride still in her father’s house, who simply refers to her groom as: My master.

    הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ וְכוּ׳. בִּשְׁלָמָא לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה

    § The mishna states: One who vows and obligates his wife not to go to a house of mourning or to a house of feasting for a wedding, must divorce her and give her the payment of her marriage contract, because it is as if he were locking a door in front of her. The Gemara asks: Granted, when he forbids her from going to a house of feasting,