Ketubot 71a

מעשה דבית חורון בנדרים בפרק השותפין:

היינו תנא קמא דאיהו נמי שלשים יום קאמר:

במפרש שפירש שלשים יום הוא דלא כפינן ליה להוציא אלא יעמיד פרנס:

משום דאיכא צערא דתרווייהו לא גרסינן:

יוציא ויתן כתובה לאלתר:

שנדרה היא ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למישקל כתובתה ומיפק לא תבקש פתח לנדרה אבל היכא דאדרה איהו כגון מליהנות לו ימתין שמא ימצא פתח לנדרו:

וקסבר רבי מאיר הוא שקיים נתן אצבע בין שיניה והשיכה לפיכך יתן כתובה וסתם מתניתין ר"מ היא:

אם רצה הבעל מתחילה להפר יפר:

רבי יהודה היינו ת"ק בהחולץ (יבמות דף מח: ושם) פי' ר"י דחדש דקרא שלשים יום כדדרשינן התם ירח שלשים ימים שלשים ובנזיר (דף ה. ושם) נמי אמרינן ואימא שלשים יום כדכתיב עד חדש ימים אבל בדרבנן לא הוי אלא חסר כדאמרי' בפ' אין נערכין (ערכין דף ט:) ובפ"ק דר"ה (דף יט:) רשב"ג אומר רצו חדש רצו שלשים וקשה דהכא פריך היינו ת"ק ואביי נמי דאמר כהנת אתא לאשמועינן אית ליה דחדש שלשים יום ואומר ר"י דהכא משום דבעי למימר ובכהנת שנים יקיים נקט חדש וג' חדשים דהבחנה וט' חדשים דמעוברת דהוו חדשים דשלשים יום משום דטורח הוא לפרש ולומר צ' יום וע"ר יום נקט חדשים ועוד י"ל דאפי' בלישנא דרבנן הוי חדש שלשים היכא דלא מוכח אבל היכא דמוכח שאני:

אי נמי בהא קאמר שמואל דאיכא צערא דתרווייהו הכי גרסינן לה בכל הספרים אע"ג דכבר אצרכינהו שפיר מצריכותא קמייתא מ"מ כן דרך הש"ס שעושה ב' צריכותות לשני האמוראים כשיש לו ובקונטרס לא גריס ליה ובפ' אע"פ (לעיל כתובות דף סא:) לא גריס ליה בשום ספר:

שלא תטעום אחד מכל הפירות לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל דאי אפשר לה לקיים כדאמרי' בריש פרק שני דנדרים (דף יד:) דכי אמר קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה אלא שלא תטעום במין אחד שבפירות כדאמרינן בתוספתא דאפילו לא טעמה מין זה מעולם אבל למאי דסלקא דעתין דאדרה איהו ותלנהו בתשמיש המטה חל אפילו הדירה מכל פירות כיון דאפשר לה לאכול וליאסר בתשמיש המטה כי ההיא דשלהי נדרים (דף פט:) דאמר תיתסר כל הנאות דעלמא עלי כו' ושרקיה טינא שלא יהנה מן העולם אלמא חל הנדר:

בשלמא לרב כאן בסתם כו' וסלקא דעתין בדתלה בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין:

שנדרה היא וקיים לה הוא פי' בקונט' ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה למישקל כתובה ולמיפק לא תבקש עוד פתח לנדרה ותימה לפירושו דמאי פריך לקמן ותתקשט ותיאסר אי לב"ש כו' הואיל וכבר תירצנו דבנדרה היא לא שייך המתנה ונראה לר"י דהשתא לא מיירי בדתלינהו בתשמיש אלא שנדרה הנאה באחד מכל מיני פירות כל זמן שהיא תחתיו דאם נדרה לעולם א"כ מה תרויח במה שיוציא אף ע"ג דבנדר של תשמיש ממתנת בנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפי' יום אחד:

שנדרה היא וקיים לה הוא פי' בקונט' ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה למישקל כתובה ולמיפק לא תבקש עוד פתח לנדרה ותימה לפירושו דמאי פריך לקמן ותתקשט ותיאסר אי לב"ש כו' הואיל וכבר תירצנו דבנדרה היא לא שייך המתנה ונראה לר"י דהשתא לא מיירי בדתלינהו בתשמיש אלא שנדרה הנאה באחד מכל מיני פירות כל זמן שהיא תחתיו דאם נדרה לעולם א"כ מה תרויח במה שיוציא אף ע"ג דבנדר של תשמיש ממתנת בנדר של פירות אינה יכולה לסבול אפי' יום אחד:

ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא בלא כתובה והא דתנן בפרקין (לקמן כתובות עב.) נודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה אבל מקיימת לא הנ"מ בשאר נדרים אבל נדרים שיש בהן עינוי נפש אפי' מקיימת יוצאה בלא כתובה דיש חילוק בין אותם נדרים לשאר כדאמרינן לקמן גבי כנסה ע"מ שאין עליה נדרים:

בעניות שלא נתן קצבה ועל כרחך מתני' לשמואל בנדרה היא וקיים לה הוא דאי בהדירה הוא הא קאמר שמואל ימתין עד שימצא פתח לנדרו:

ר' יהודה היינו תנא קמא, אמר אביי כהנת אתא לאשמעינן מדקאמר כהנת אתא לאשמועינן ולא קאמר כהנת איכא בינייהו, משמע לכאורה דתנא קמא לא פליג בה כלל ומדשתק הוא דשתיק מינה, ואתא ר' יהודה ולימד. וכן מצאתי בתוספתא (פ"ז ה"א) דקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת שלשה חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. ומיהו לקמן (כתובות עא ע"ב) ודאי משמע דתנא קמא פליג בכהנת, ולא מפליג בין כהנת לישראלית כלל, גבי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה (שם), דאמרינן סיפא אתאן לכהנת ור' יהודה היא, וסתמא דמתניתין דלא כר' מאיר דתוספתא, וכדאוקימנא לה למתניתין נמי בסמוך סתמא דלא כר' מאיר. [ויש לומר, דהתם משום דלא אמר ר' מאיר בהדיא בכהנת, ואפשר לך לומר דרבי מאיר פליג בה, תלי לה ברבי יהודה דאמרה בהדיא, עד כאן].

אמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה, ושמואל אמר אפילו בסתם נמי לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. קשיא לי, שמואל היכי מצי לאוקמי מתניתין בסתם, דהא על כרחך משמע דאינה אלא דוקא במפרש כרב, מדקתני עד שלשים יום דמשמע שהנדר היה מפורש עד שלשים יום, דאי לא, הוה ליה למתני יעמיד פרנס שלשים יום מכאן ואילך יוציא, והכי נמי משמע מדקתני ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, דמשמע המדיר חדש אחד יקיים המדיר שנים יוציא, דאי לא, הוה ליה למיתני שני, ר' יהודה אומר יקיים חדש אחד. ומסתברין, דלא פליג שמואל אלא במדיר סתם, אבל במפרש יותר מחדש, אי נמי באומר לעולם יוציא לאלתר, דלא אמר שמואל ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אלא במדיר סתם, דכיון דלא פירש יתר מחדש סברה השתא מיתבא דעתיה. אבל במפרש לעולם אי יתר מחדש, סברה כיון דפירש לעולם יעמוד בנדרו דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה. ולעולם מתניתין לכולי עלמא במפרש, וכיון דפירש יוציא לאלתר. והכי נמי מכרעא לישנא דבפירושה דמתניתין לא פליגי, מדקא אמר רב לא שני אלא במפרש אבל בסתם לא, ואמר ליה שמואל אפילו במפרש, ואי בפרושא דמתניתין פליגי הכי הוה להו למימר, אמר רב מתניתין במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר, ושמואל אמר מתניתין בסתם. וכן מכרע כדפרישנא בגמרא דבני מערבא (בפירקין ה"א) אלא דמהפך סברתן של רב לשמואל ושל שמואל לרב, דגרסינן התם, שמואל אמר במדירה סתם אבל במדירה לעולם יוציא מיד ויתן כתובה, ר' זעירא בשם ר' אבינא בשם רב אפילו במדירה לעולם מגלגלת עמו שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו, אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד דשלשים יום, מאן דאמר שלשים מסייע לרב, מאן דאמר עד שלשים מסייע לשמואל. אף על פי שזה במקצת שלא כגמרתינו, מכל מקום למדנו שלשון עד שלשים מכריע שהוא במפרש, וכן למדנו משם דהפרש יש בין סתם למפרש יותר מחדש. ומה שהקשינו לשמואל מן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה. ודחקינן לאוקמה בשנדרה היא וקיים לה הוא ולא אוקמה במפרש יותר מחדש, התם משום דהמדיר סתם קאמר, ואם איתא דטעמא משום דמפרש יותר מחדש, לא הוה שביק מתניתין עיקרא ותני לה סתם, והוה ליה לפרושי המדיר את אשתו וכו' עד שלשים יום יקיים, יתר מכאן יוציא ויתן כתובה כדקתני ברישא. כן נראה לי והדבר צריך תלמוד.

הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה הוא מסתברא שקיים לה בפירוש, כגון שאמר לה קיים ליכי, אבל שתק ולא הפר לה, לא, משום דמצי למימר איידי דטרידנא אישתלאי, והיינו דקרי לה מדיר, ואי במקיים דרך שתיקה לא שייך למקרייה מדיר. והא דתנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה, ר' יוסי ור' אלעזר אומרים הוא נותן אצבע בין שיניה, לאו דוקא ולא הפר לה, אלא שקיים לה. אלא דקשה לי קצת הא דאמרינן לקמן (כתובות עא ע"ב) אבל היכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסנא סני לה, דאלמא כששתק לה בלבד יוציא ויתן כתובה. ויש לומר, דשתיק לה נמי לאו דוקא אלא שקיים לה, ולישנא דקרא נקט דכתיב (במדבר ל, יב), כי החריש לה, ולעולם הכא קיים לה ממש (עיין תוס' ד"ה אבל).

וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיניה כלומר, ולפיכך יוציא ויתן כתובה. ופירש רש"י ז"ל (בד"ה שנדרה, ע"ש): דהיינו טעמא דבנדרה היא יוציא לאלתר, דכיון דנדרה היא אי ניחא לה למיפך ומישקל כתובה לא תבעי פתח לנדרה. ויש מקשים (תוס' ד"ה שנדרה) לפירושו, דאם כן האיך הקשו לקמן, ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי שתי שבתות אי לבית הלל שבת אחת, והא מכיון שנאסרה בנדר שלה אין מעכבין אותה דהא לא תבעי פתח לנדרה. ועוד דהא קיימא לן (נדרים סט, א) דנשאלין על ההקם, והלכך אפילו נדרה היא תמתין שמא ימצא פתח להקמתו. ולפיכך פירשו דלא נתנו חכמים זמן אלא במי שלא נאסרה כלל, כגון מדיר את אשתו דהא סגי לה בפרנס, ואי נמי בתשמיש, שכן דרך ארץ. ואי נמי, לפי שהדבר תלוי בו דאפילו בלא נדר מעמיד אנפשיה, אבל בשנדרה היא דאסרה מיד אין נותנים לה זמן אלא יוציא לאלתר. והר"א אב ב"ד ז"ל פירש: משום דכיון דנדרה היא וקיים לה, סברה מיסנא סני לה ויש לה צער לשבת עם שונאה, וכדאמרינן לקמן בשלהי שמעתין. ולפי פירושו, כי היכי דבעינן לקמן ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי שתי שבתות וכו', כלומר, ולמה יוציא לאלתר, ומשני היכא דנדרה איהי סברה מיסני סני לה, הוא הדין דהוה ליה למבעי הכא, אלא מדאשכח בה פרכא מדתנן האשה שנדרה בנזיר, וסבר למידחי ההוא פירוקא לא בעי למישאל טעמא. ובהאי טעמא נמי ניחא לן מאי נפקא לה מינה כי מפקינן לה לאלתר, דכיון דקיים לה תו לא מצי בעל שנ ילהפר לה דאין הבעל מפר בקודמין, דמכל מקום לא ניחא לה למיתב תותי גברא דסני לה.

אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אלא אלו הן נדרי ענוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ולא אתקשט בבגדי צבעונין. והא דלא מוקי נמי מתניתין דהכא בקשוט צבעונין, משום דסתם קשוט לא משמע אלא קשוט הגוף כהשרת שער ודומה לו, דכמו שפירש רש"י ז"ל.

וסבר ר' יוסי בעניו' שלא נתן קצבה ופי' קושיא לשמואל דע"כ מוקמי מתני' בשנדרה איהי שלא תתקשט דאלו לרב מתני' כפשוטה שהדירה מנכסיו סתם אם תתקשט וכיון שהדירה סתם יוציא לאלתר אבל לשמואל ליכא למימר שיוציא לאלתר ויתן כתובה. אלא כשנדרה איהי וקיים לה הוא ומשום דהוא נותן אצבע בין שיני' וש"מ דאפי' לר' יוסי בעל מצי מפר נדרי' כאלו:

ורמינהו אלו דברים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ. פרישנא בדוכתא דלא בנדרה שלא תרחץ ולא תתקשט דהא נדר שאין בו ממש הוא ולאו כלום הוא ואם כשאמרה הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ א"כ תרחץ ולא תאסור אלא ה"ק שאמרה הנאות רחיצה עלי אם ארחץ או אם אתקשט ושבועה שלא ארחוץ ולא אתקשט ומה אלו נדרים אלו נדרים ושבועות אמר ר"י אלו הם נדרי עינוי נפש התם במתני' לא אשכחן ואלו הן נדרי עינוי נפש וכו' ובמתני' תנא והכא נקטינן מתני' משום דמפרשא טפי והוא פי' דמתני' והדין אורחא דתלמודא:

ומה שנתגלגל כאן במדיר את אשתו מתשמיש המטה כבר ביארנוהו בפרק אע"פ:

המשנה השנית והיא בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתבה ר' יודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכוהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתבה ר' יוסי אומר בעניות בשלא נתן קצבה ובעשירות שלשים יום אמר הר"ם ענין מאמר ר' יהודה בכהנת אשת כהן לפי שהכהן כאשר יגרש תהיה אסורה עליו ולזה לא ימהר בגירושין ובאור קצבה גדר גדור וזה י"ב חדש לפי שהוא אם היה נשבע שלא יזון אותה י"ב חדש ושמע ממנו והלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המדיר את אשתו וכו' ר"ל אפילו לא אסר עליה אלא מין אחד של פירות והדרה זו אתה צריך לשאול בה היאך היא שאם כפשוטן של דברים היאך בידו לאסור את הפירות לאשתו אלא כגון שאמר לה קנם את נהנית לי או הנאת תשמישך עלי אם תטעמי ממין זה של פירות שנמצא הנדר חל לכשתטעום יוציא ויתן כתבה ר"ל יוציא לאלתר ופירשו בתוספתא אפילו הדירה במאכל רע ואפילו לא טעמה מאותו המין כל ימיה ופירשוה בגמרא לדעת רב בסתם אבל במפרש ממתינין לו שלשים יום ומכל מקום לדעת שמואל בין בסתם בין במפרש ממתינין לו שלשים יום ומשנתנו שאמרה יוציא לאלתר ולא נתנו בה זמן ובראשונה נתנו זמן בנדרה היא והיה הוא יכול להפר לה מצד דברים שיש בהם ענוי נפש וקיים לה ומאחר שקיים לה או ששמע ולא הפר ביומו הוא נותן אצבע בין שיניה והרי היא כהדירה הוא ויוציא ויתן כתבה ואפילו תלתה נדרה בדבר אחר כגון שאמרה יאסר פרי עלי אם אלך למקום פלוני ועדין לא הלכה שנמצא שאין הנדר חל ואין הפרה בנדר עד שיחול הרי מכל מקום אב ובעל מפירין נדרים ואע"פ שלא חלו מעתה אם רצה שתשב תחתיו מוטב ואם לא רצה יוציא לאלתר ויתן כתבה שאין אומרין היא נתנה ושתצא שלא בכתבה כאשה נדרנית אלא הוא נותן והרי הוא כמדיר אלא שיוציא לאלתר שיותר קשה לאשה כשהוא מקיים את נדרה משהוא מדירה לכתחלה כמו שיתבאר למטה ומכל מקום אין היא כופתהו להוציא הואיל ומכל מקום היא נדרה וכן דעת גדולי המחברים אלא שגדולי הרבנים חולקים לומר שאף היא כופתהו הואיל והוא נותן וכו' ואע"פ שבפרק אע"פ נ"ט ב' אמרו לדעת בית הלל היא נתנה סוגייא בעלמא הוא או שמא בזו מיהא הוא נותן ולגדולי הדורות ראיתי שאפילו נפסוק היא נתנה בזו לא הפסידה כתבה שלא אמרו בנדרנית שתפסיד כתבה אלא בבשר ויין וקשוט וכמו שאמרו למטה ע"ב ב' באלו נדרים אמרו תצא שלא בכתבה שלא תטעום בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין אלמא דבשאר נדרים לא הפסידה כתבתה וראיה לדבר גם כן ממה שמנו ע"ב א' ביוצאות שלא בכתבה נודרת ואינה מקיימת הא מקיימת לא ואם נדרנית הפסידה כתבתה אף במקיימת כן אלא שלא אמרו בנדרנית הפסידה כתבתה אלא באלו השלש ולא פסקנו בכאן הוא נותן אלא שכופין אותו להוציא וכשטת גדולי הרבנים ואלמלא היא נתנה אין כופין אותו להוציא אלא שאם מוציא מיהא יתן כתבה ושמא תאמר ואף בהוא נותן היאך כופין אותו לאלתר נמתין לה שלשים יום שמא תמצא היא פתח בפני חכם שהיתר חכם לא נפקע בקיומו של בעל פירשו בגמרא שכל שנדרה היא וקיים לה הוא סברא מיסנא סאני לי הואיל ומקיים לה שלא מצד כעס שלו ואינה מחזרת להתיר את נדרה כדרך שכתבנו למעלה ויש אומרים שהיתר חכם נפקע בקיומו ומפני שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואין הדברים נראין ולענין הפסד כתבה יש מפרשים שאף בבשר ויין וקשוט אינה מפסדת כתבה אלא בשהיו עליה קודם לכן וכמו שאמרו כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתבה ופירשוה בבשר ויין וצבעונין אבל בנדרה לאחר נשואין אף באלו לא הפסידה כתבתה אלא שגדולי המפרשים כתבו בהפך שכל הנודרת תחת בעלה הואיל ואין לה אימת הבעל תצא בלא כתבה ובנדרים שאין לו בהם הפרה אבל כשהיו עליה קודם שכנסה באלו השלשה הוא שאין לה מפני שהן כמומין הא באחרים יש לה וכן עיקר אלא שקשה לפרש לשיטה זו נודרת ואינה מקיימת שהזכרנו הא מקיימת יש לה ואיפשר שהיא שנויה בנודרת לרצונו ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתבה ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתבה ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא ולאלתר הדירה שלא תתקשט ר"ל שאמר קנם את נהנית לי או הנאת תשמישך עלי אם את מתקשטת אם קשוט פנים אם קשוט בגדי צבעונין אפילו לא הדירה אלא באחד ממיני קשוט ופירשו בתוספות אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה יוציא לאלתר ויתן כתבה לדעת רב בסתם ולדעת שמואל אף בסתם ימתין שלשים יום ומשנתנו בנדרה היא וקיים לה הוא והרי הוא יכול להפר שדברים שיש בהן ענוי נפש הן שאין הלכה כר' יוסי שאמר במסכת נדרים פ"א ב' שאין בקשוט פנים ענוי נפש אלא בקשוט בגדי צבעונין אלא כרבנן שאמרו שם שקשוט פנים וקשוט צבעונין בכלל ענוי נפש הם ומכל מקום בזו של משנתנו הלכה כר' יוסי ובין בסתם ובין במפרש בעניות כל שלא נתן קצבא ופירשוה בגמרא שנה ובעשירות שלשים יום מעתה בין בסתם בין במפרש בעניות ימתין שנה יתר על כן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתבה ובעשירות חדש אחד יקיים יתר על כן יוציא ויתן כתבה ובנדרה היא וקיים הוא יוציא לאלתר ואע"פ שאפשר לו לישאל ביומו על הקם שלו ולחזור ולהפר סתמו אינו חושש לכך או שמא לאלתר פירושו אחר יום ההקם ויש פוסקים בשיעור עניות רגל כלשון אחרון הנזכר בגמרא שכן בנות ישראל מקשטות עצמן ברגל וכן נראה לי אלא שגדולי המחברים פסקוה בשנה וכן יש פוסקים שלדעת ר' יוסי אף בנדרה היא וקיים הוא בסתם יוציא לאלתר ובמפרש בעניות שנה ובעשירות שלשים יום וראיה לדבר שהרי בסוגיא זו פירשו המשנה שר' יוסי סובר הוא נותן אצבע וכו' אלמא שאף דבריו בנדרה היא וקיים הוא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שהאשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה אם רצה להפר יפר ואם לא הפר או שקיים אם רצה שתשב תחתיו בנזירותה תשב ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתבה שהרי הוא נתן אצבע בין שניה ויש מפרשים שאף היא כופתהו להוציא הואיל וקיים לה:

האב מיפר כל נדרי בתו או שבועות שלה ביום שמעו אבל הבעל אינו מיפר כל נדרי אשתו אלא דוקא נדרים ושבועות שיש בהם ענוי נפש או שהם בדברים שבינו לבינה ואע"פ שבסיפרי הקישו אב לבעל שלא להפר אלא נדרי ענוי נפש או שהם בדברים שבינו לבינה שמא דעת יחיד היא כמו שכתבוה גדולי המחברים בתשובותיהם לחכמי לוניל או שמא בנערה המאורסה לבד נאמר שהאב לא יפר אלא באותם שאף הבעל מיפר וכמו שכתבנוה לדעתנו בעשירי של נדרים אבל כל שהאב מיפר לבדו מיפר בכל הנדרים והבעל אינו מיפר אלא ענוי נפש ושבינו לבינה ואף אלו אין המדה שוה בהם והוא שנדרי ענוי מיפר בין לעצמו בין לאחרים ודברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו כיצד הרי שנדרה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מיפר לה ומותרת לאכול עם כל אדם אסרה על עצמה הנאת תשמיש שהוא מדברים שבינו לבינה מיפר לה ולכשימות או תתגרש נאסרה לכל ויש דברים שהם בכלל ענוי נפש ובכלל דברים שבינו לבינה כגון אם ארחץ אם לא ארחץ ר"ל הנאת רחיצה עלי או הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ היום וכן אם אתקשט אם לא אתקשט בין בקשוט בגדי צבעונין בין בקשוט פנים שאף קשוט פנים בכלל ענוי הוא שמצטערת היא בכך ושלא כדברי ר' יוסי כמו שביארנו במשנה וכן הוא מדברים שבינו לבינה שהרי כשרואה אותה מנוולת יתרחק ממנה וכל שכיוצא באלו הואיל ובכלל ענוי הם מפר בהם בין לעצמו בין לאחרים הא מכל מקום כל שאין שם לא ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה כגון נדרה שלא ליתן מים לפני בהמתו שאין כאן ענוי ולא דברים שבינו לבינה ולא מלאכה שתהא היא משועבדת לו בה אינו מיפר אלא אם כן תלתה את נדרה בדברים שבינו לבינה כגון שאמרה תאסר הנאת תשמיש עלי אם אעשה כך מעתה כל אלו שבמשנתנו אתה מפרשם באחת מדרכים אלו או מצד ענוי או דברים שבינו לבינה:

והריני מבאר לך בדרך זה פרטים הנזכרים בה והוא שמדירה מליהנות או שלא תטעום יש כאן ענוי נפש שלא תתקשט יש בה ענוי ודברים שבינו לבינה בין בקשוט פנים בין בקשוט צבעונין הא קשוט של השרת שער וכיוצא בו מקשוט של צורך תשמיש הרי הם כתשמיש לידון בדברים שבינו לבינה לבד וכמו שאמרו נדרים צ' ב' נטולה אני מן היהודים יפר חלקו אלמא לעצמו הוא מיפר ושלא תלך לבית האבל ובית המשתה יש בה ענוי נפש שנועל דלת בפניה שתאמרי לפלני איכא ענוי נפש ממלאה ומערה אם בכדי מים איכא ענוי נפש ואם ממלאה נופצת איכא דברים שבינו לבינה וכן כלם האשה שאמרה הנאת תשמישי עליך אינו כלום ואינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו והרי זה כאוסר פירות חברו על בעליהן ואפילו קיים לה הוא כמו שביארנו בפרק אע"פ אלא שגדולי המפרשים חולקים בזו לומר שכל שקיים לה הוא הרי הוא כאלו נדר הוא בעצמו שתהא הנאת תשמישה עליו ואם הבעל אמר לה הנאת תשמישי עליך אינו כלום אבל אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי יפר ואם לא הפר אסור בה עד שתתיר נדרה בפני חכם שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישך עלי אסור בה ומשבת אחת ואילך יוציא כמו שכתבנו בפרק אע"פ ממה שכתבנו למדת שהמדיר את אשתו מתשמיש המטה שאמרו שבת אחת יקיים וכו' כלומר שהנדר חל פירושו בהנאת תשמישך עלי הא בהנאת תשמישי עליך אינו כלום ויש שפירשה אף בהנאת תשמישי עליך ושואל לעצמו היאך הנדר חל הואיל ומשועבד לה בכך ופירשוה בשהדירה בשעה שאינו משועבד לה כגון שהיא נדה או יולדת על הדרך מה שאמרו למטה כשהדירה כשהיא ארוסה ואין הדברים כלום שמאחר שחל השעבוד אינו נפקע מצד הזמנים שאין ראויים לכך שאם כן אף במזונות אתה רשאי לפרשה בשהדירה ביום תענית אלא שאין הדברים כלום:

כל שכתבנו בנדרה היא וקיים הוא שיוציא יש לשאול ולמה כופין אותו להוציא והלא אף לאחר הגירושין היא נאסרת אלא שיש לפרשה בנדרה לזמן שהיא תחתיו ויש לה טענה בגירושין או שתלתה נדרה בהנאת תשמישו ויש לה טענה בגירושין להתיר עצמה בתשמיש של אחר:

בד"ה בהא קאמר שמואל דאיכא צערא דתרוייהו ה"ג לה כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה בדברי התוס' א"נ בהא קאמר שמואל כו' עכ"ל ור"ל שהוא צריכותא אחרת אההיא דמדירה מתשמיש אבל מדברי התוס' אין נראה להגיה כן אלא שהוא צריכותא אחת לב' אמוראים דהיינו דאיצטריך במדירה מתשמיש להא דרב ואיצטריך נמי לדשמואל וכן להיפך מכח הנך סברות דקאמר איכא צריכותא חדא לב' האמוראים במדיר את אשתו מלהנות לו והתלמוד לא חש להאריך וק"ל:

בד"ה בשלמא לרב כו' יאסר הנאת תשמישך עלי אם תטעום מאותו מין עכ"ל דליכא לפרושי בפשיטות דהיאך הוא יכול להדירה כמ"ש הר"ן ע"ש והוא מגומגם דלעיל פירשו התוספות למאי דס"ד השתא בדתלה בתשמיש אפילו בהדירה מכל הפירות איירי כיון דאפשר לה לאכול וליאסר כו' עיין בדבריהם דלעיל ודו"ק:

בד"ה שנדרה היא כו' אלא שנדרה *) (הנאה באחד) מכל (מיני) פירות כל זמן שהיא תחתיו דאם כו' עכ"ל גם בזה יש גמגום (א) דלעיל פירשו לפי המסקנא דהכא דלאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל כו' והכא פירשו דחל הנדר אף בכל הפירות בנדרה כל זמן שהיא תחתיו דזה אפשר לה לקיים ואולי לישנא דמתניתין נקטו מכל פירות ולאו דוקא אלא ממין א' כמ"ש לעיל אלא שהוסיפו לומר דוקא תחתיו דאי לעולם א"כ מה תרויח כו' אבל לא ידענא דדומיא דהכי במדיר לה בכל הפירות וכשהיא תחתיו מנלן דלא חל הנדר דמההיא דקונם עיני בשינה סתם כמ"ש לעיל ליכא ראיה דמשמע לעולם וצ"ע:

בד"ה ואי אמר כו' אבל מקיימת לא ה"מ בשאר נדרים אבל נדרים שיש בהן ענוי נפש אפילו מקיימת יוצאת בלא כתובה כו' עכ"ל וא"ל דא"כ מאי פריך קסבר רבי יוסי היא נותנת והתנן כו' ואימא הא (ב) דר"י סבר היא נתנה ויוצאת בלא כתובה היינו בנדרי ענוי נפש ומתני' [דקתני] לר"י דיוצאת בכתובה היינו בנדר של קישוט דלאו עינוי נפש הוא לר"י כדלקמן די"ל דסמך המקשה הכא אקושיא דלקמן דאלמא בעל מצי מיפר בקישוט דע"כ לא מתוקמא מתני' אלא בתולה לקשוטיה בתשמיש דהוה נדרי עינוי נפש ומיהו ק"ל לתירוצם שכתבו בפשיטות בנדרים שאין בהן עינוי נפש במקיימת נדרה דתצא בכתובה ובנדרי עינוי נפש תצא בלא כתובה והא לר"י שמעינן בהיפך דבנדרה שלא אתקשט דלא הוה עינוי נפש ותצא בלא כתובה כיון דליכא למקנסיה דהא אין יכול להפר לה אבל בנדרי עינוי נפש תצא בכתובה כיון דמצי להפר לה ולא הפר איכא למקנסיה כפרש"י לקמן ויש ליישב דלפי המסקנא אתיא הך ברייתא דאי אפשי באשה נדרנית כו' דלא כר' יוסי וס"ל דבשאר נדרים נמי מצי להפר להו מסברא דיש להחמיר עליה טפי בנדרי עינוי נפש שתתגנה עליו טפי כפרש"י לקמן ואפילו במקיימת נדרה תצא שלא בכתובה אבל לר' יוסי דאין בעל מיפר אלא בנדרי עינוי נפש אדרבה יש להחמיר עליו טפי בנדרי עינוי נפש ליתן לה כתובתה כיון שלא הפר לה משא"כ בשאר נדרים דליכא למקנסיה ליתן לה כתובתה כיון דלא מצי מיפר לה ודו"ק:

ד"ה בהא קאמר שמואל וכו' נראה מפי' התוס' דגרסי עוד צריכותא אחרת אליבא דשמואל:

ד"ה שנדרה היא וקיים לה הוא וכו' עד אלא שנדרה הנאה מכל הפירות וכו'. נראה דט"ס הוא דהא כתבו התוס' לעיל בד"ה שלא תטעום וכו' דלפי המסקנא א"א לפרש שנדרה מכל הפירות אלא שלא תטעום במין אחר שבפירות ולפי מה דסלקא דעתין דאדרה אותו ותלינהו בתשמיש המטה חל אפילו הדירה מכל הפירות ובדיבור זה בצירוף הדבור שלפני זה כתבו התוס' בהיפוך:

בד"ה בעניות וכו' עד וע"כ מתניתין לשמואל בנדרה היא כו' ר"ל מתניתין דקתני המדיר שלא תתקשט וכו' ייציא ויתן כתובה דהאי איירי בנדר הוא ע"כ צ"ל דתלה בתשמיש המטה דאל"כ היכי מצי מדירה שלא תתקשט וא"כ תקשה לשמואל למה יוציא ויתן כתובה מיד תתקשט ותאסר לבית חלל שבת אחת ולב"ש שתי שבתות ותמתין שמא ימצא פתח לנדרו אלא ע"כ צ"ל דבנדרה היא איירי ועלה קאי רבי יוסי ואמר בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות ל' יום ואח"כ יוציא ויתן כתובה וא"כ ש"מ דסבר הוא נותן אצבע בין שיניה:

ד"ה ה"ג רי"א אין אלו נדרי עינוי נפש וכו' עד הא דקאמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש לא שלא יוכל הבעל להפר וכו' כצ"ל:

בא"ד בין לאחרים פירוש אם נתגרשה ונשאת לאיש אחר:

היינו ת"ק ואיכא למידק ומאי פריך והלא בהדיא פליג רבי יהודה את"ק דת"ק לא מפליג בין ישראל לכהנת ורבי יהודה מפליג ואי פריך דהיינו ת"ק במאי דהדר וקאמר בישראל חדש כו'. דלא הוה ליה למימר אלא בקצור רבי יהודה אומר בכהנת שנים יקיים כו' ולמה ליה למהדר ולמתני בישראל חדש אחד כו' דהיינו עיקר קושיין ויש לפרש דהכי פריך מדשני רבי יהודה לישניה וקאמר חדש אחד כו' ולא קאמר בישראל שלשים יום כדקאמר ת"ק משמע בישראל נמי בעי לאפלוגי עלה דת"ק ובמאי פליגי הרי היינו ת"ק ומשני אביי דמשום דבעי למימר ובכהנת שנים יקיים נקט בישראל נמי חדש וכיוצא בזה כתבו התוספות כנ"ל. ועיין בלשון ריב"ש דבסמוך גבי חדש מלא:

וכתב הרשב"א ז"ל רבי יהודה אומר כו' היינו ת"ק אמר אביי כהנת אתא לאשמועינן מדקאמר כהנת אתא לאשמועינן ולא קאמר כהנת איכא בינייהו משמע לכאורה דת"ק לא פליג בה כלל ומשתק הוא דשתיק מינה ואתא ר' יהודה ולימד וכן מצאתי בתוספות דקתני עד ל' יום יעמיד פרנס בכהנת שלשה חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה ומיהו לקמן ודאי משמע דת"ק פליג בכהנת ולא מפליג בין כהנת וישראלית כלל גבי המדיר אשתו שלא תלך לבית אביה דאמרי סיפא אתא לכהנת ורבי יהודה היא וסתמא דמתני' דלא כרבי מאיר דתוספתא וכדאוקימנא לה למתניתין נמי בסמוך סתמא דלא כרבי מאיר וי"ל דהתם משום דלא אמר רבי מאיר בהדיא בכהנת ואפשר לך לומר דרבי מאיר פליג בה תלי לה ברבי יהודה דאמרה בהדיא ע"כ. ואפשר דלשיטתו ז"ל הכי מפרשינן לה דמעיקרא ס"ד דרבי יהודה אתא לאפלוגי עלה דת"ק ולהכי פריך דלא הוה ליה לרבי יהודה למנקט אלא כהנת דהיינו פלוגתייהו ולמה ליה למנקט בישראל כלל דהיינו ת"ק דאיהו נמי שלשים יום קאמר ומשני אביי דלא פליגי ר' יהודה ות"ק אלא רבי יהודה אתא ולימד דכי קאמר ת"ק היינו בישראל דחדש אחד יקיים כו' אבל בכהנת שנים יקיים וכו' כנ"ל:

רבא אמר משום כהנת לא אכפל תנא למהדר ולמתני בישראל חדש אחד יקיים אלא חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו ת"ק סבר חדש מלא כדקאמר עד שלשים כו'. ורבי יהודה חדש חסר קאמר וכיון שנכנס יום שלשים הרשות בידו להוציא וליתן כתובה. רש"י במהדורא קמא:

חדש מלא וחדש חסר כו' משום דסתם חדש הוי חסר כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין [יא א'] גבי עבור שנה רצו חדש רצו שלשים יום ומיהו בריש מסכת נזיר [ה א'] משמע סתם חדש מלא דפריך ואימר שלשים דכתיב עד חדש ימים ובפרק החולץ [יבמות מח ב'] דאמרי' ירח ימים שלשים יום ושמא חדש דקרא כו' כך כתוב בתוספות ולי נראה דשאני הכא דכיון דסתים חדש גבי שלשים יום משמע דחדש חסר וכן ההיא דסנהדרין. ריב"ש ז"ל:

לא שנו אלא במפרש כו' פירוש במפרש כל שנתן זמן לנדרו ואפילו זמן מרובה כיון שנתן זמן אין כופין אותו כל שלשים יום אלא נזונית ע"י פרנס אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה כלומר שכיון שלא נתן זמן לנדרו או שנדר לעולם אין ממתינין לו כלל שכיון שכן שוב אין דעתה סובלתו דסברה מסנא הוא דסני ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו דאפילו בסתם תנן דשלשים יום יעמיד פרנס. ובירושלמי אמר' אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד שלשים מאן דתני שלשים מסייע ליה לרב ומאן דתני עד שלשים מסייע ליה לשמואל פירוש מאן דאמר שלשים מסייע ליה לרב דאמר במפרש דמאי דתנינן שלשים מוכח דבמפרש עסקי' ומיהו שלשים דתני במתני' לאו דוקא לענין זמן הנדר שהוא נודר דה"ה אפילו טובא נמי כיון שנתן זמן כלל לנדרו וכדפרישית לעיל אלא לענין לומר שאינו רשאי להעמידה על ידי פרנס אלא עד כאן ומאן דתני עד שלשים מסייע ליה לשמואל למימר דלא מפקע מיניה דאידך וה"ה נמי דלא מפקע מיניה דרב. ורש"י ז"ל פי' בע"א וזהו הנכון. הרא"ה ז"ל. וכן פי' הריטב"א וכדכתבינן לעיל בפרק אף על פי גבי מתניתין דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה.

עוד כתב כאן וז"ל וגרסינן בירושלמי [ה"א] אית תנא תני שלשים ואית תנא תני עד שלשים מאן דתני כו'. פירוש דעד שלשים יום משמע דאפרנס קאי אבל נדר גופיה סתם היא ומיהו לא הוי תיובתא דרב כדמוכח סוגיין אלא דלשמואל ניחא טפי ואנן דאמרינן עד שלשים משמע לן דלכ"ע אפרנס קאי אלא דלרב ס"ל דכי קתני מתני' המדיר את אשתו בשקבע זמן לנדרו ומסברא אמר כן שמשום דמשמע ליה דכל שהדירה סתם לא ימצא פתח לנדרו. ע"כ:

אבל (הרשב"א) כתב וז"ל לא שנו אלא במפרש הפי' הנכון כמו שפירש רש"י דמפרש היינו דמפרש שלשים יום אבל בסתם יוציא לאלתר וה"ה במפרש יותר משלשים יום דטעמא דסתם אינו אלא משום דכיון דלא נתן זמן לנדרו חיישינן שמא לא ימצא פתח לנדרו וכיון שכן מה לי סתם מה לי מפרש יותר משלשים הרי לא ימצא פתח לנדרו אבל מפרש שלשים יום אינו צריך לפתחו ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא תוך שלשים שמא ימצא פתח לנדרו ובכדי לא משהינן לה והכי מוכח בירושלמי דמפרש היינו מפרש ל' יום דגרסינן התם אית תנא תני שלשים יום ואית תנא תני עד ל' יום מאן כו'. פירוש אית תנא תני במשנתנו ומסייע לרב דאמר מתני' במפרש וה"ק המדיר את אשתו שלשים יום דמתני' משמע שהדירה בפי' שלשים יום ומאן דתני עד שלשים מסייע לשמואל דמשמע דמתני' בסתם וה"ק המדיר את אשתו סתם עד שלשים יעמיד פרנס. ע"כ:

וכתב הרשב"א וז"ל אמר רב לא שנו אלא במפרש כו' ושמואל אמר אפילו בסתם כו' קשיא לשמואל היכי מצי לאוקומי מתני' בסתם דהא ע"כ משמע דאינו אלא דוקא במפרש כרב מדקתני עד שלשים יום דמשמע שהנדר היה מפורש עד שלשים יום דאי לא הוה ליה למתני יעמיד פרנס שלשים יום מכאן ואילך יוציא והכי נמי משמע מדקתני רבי יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה דמשמע המדיר חדש אחד יקיים המדיר שנים יוציא דאי לא הוה ליה למתני רבי יהודה אומר יקיים חדש אחד. ומסתברא דלא פליג שמואל אלא במדיר סתם אבל במפרש יתר מחדש א"נ באומר לעולם יוציא לאלתר דלא אמר שמואל ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אלא במדיר סתם דכיון דלא פירש יותר מחדש סברה השתא מיתבה דעתיה אבל במפרש לעולם או יותר מחדש סברה כיון דפי' לעולם יעמוד בנדרו דעביד איניש לאחזוקי דבוריה ולעולם מתניתין לכ"ע במפרש וכיון דפי' יוציא לאלתר והכי נמי מכרעת לישנא דבפירוש דמתני' לא פליגי מדקאמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם לא ואמר ליה שמואל אפילו במפרש ואי בפירושא פליגי הכי הוו להו למימר אמר רב מתני' במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ושמואל אמר מתני' בסתם וכן מכרע כדפרישנא בגמרא דבני מערבא אלא דמהפך סברתן של רב לשמואל ושל שמואל לרב דגרסינן התם שמואל אמר במדירה סתם אבל במדירה לעולם יוציא ויתן כתובה ר' זעירא בשם ר' אבינא בשם רב אפילו במדירה לעולם מגלגלה עמו עד שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד שלשים יום מאן דאמר עד שלשים יום מסייע לשמואל אף על פי שזה במקצת שלא כגמרתנו מכל מקום למדנו שלשון עד שלשים יום מכריע שהוא במפרש וכן למדנו משם דהפרש יש בין סתם למפרש יותר מחדש ומה שהקשינו לשמואל מהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ודחקיה לאוקמה בשנדרה היא וקיים איהו לה ולא אוקמוה במפרש יותר מחדש התם מלשון דהמדיר סתם קאמר ואם איתא דטעמא משום דמפרש יותר מחדש לא הוה שביק מתניתין עיקרא ותני לה סתם והוה ליה לפרושי המדיר את אשתו וכו' עד שלשים יום יקיים יותר מכאן יוציא ויתן כתובה כדקתני ברישא כנ"ל וצ"ת ע"כ: ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אלא במפרש דכיון דעתידה דיבעל לו לסוף הזמן לא מצערא כולי האי ויכול לקיימה שלשים יום אבל בסתם כיון דלא סמכה דעתה אתשמיש מצערא טפי לפי שאין דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו הלכך יוציא מיד. ע"כ. ודבריו צריכין עיון: משום דלא אפשר בפרנס התשמיש לא אפשר בפרנס ה"ג ואי אמרת בההיא בההיא קאמר שמואל אבל בהך מודה ליה לרב צריכא ול"ג צערא דתרווייהו וצערא דידה לחודיה. רש"י במהדורא קמא: והרא"ה כתב וז"ל ה"ג צריכא דאי אתמר בההיא בההיא קאמר רב משום דלא אפשר בפרנס אבל בהא דאפשר בפרנס אימא מודה ליה לשמואל צריכא. ואי אתמר בההיא בההיא אמר שמואל משום דצערא דתרווייהו אבל בהא דצערא דידה לחוד הוא אימא מודה ליה לרב צריכא. ופירושא דאע"ג דאיתמר ההיא דלעיל איצטריכא הא דהכא בין לרב בין לשמואל. והוא הדין דאע"ג דאיתמר הא דהכא צריכא ההיא דלעיל בין לרב בין לשמואל כדמוכח בהדיא טעמא דאתמר עלה לעיל אמתני' דהמדיר:

בד"ה שלא תטעום א' מכל הפירות לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוי חייל דא"א לה לקיים עכ"ל. היינו משום דלישנא דת"ק דמתניתין משמע להו דאיירי שהדירה סתם וכיון דאין היתר לאיסורה א"א לה לקיים כלל משא"כ בנדרה מכל הפירות ליום או יומים ודאי דחל הנדר לכ"ע כדאיתא בי"ד סי' רל"ב ועיין בש"ך ס"ק ט' ובש"ע סי' רל"ז ונראה מדבריהם כאן דבאמר מכל הפירות אסור נמי בבשר ודגים אפי' לא אמר מכל הפירות שבעולם משא"כ לפי מה שכתב הש"ך סי' רל"ב ס"ק ח' בשם העט"ז דהיכא שלא אמר מכל הפירות שבעולם אע"ג דקאמר מכל הפירות אפ"ה מותר בבשר ודגים וגבינה א"כ חל הנדר כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"א בשם גדולי הפוסקים ועיין בסמוך. מיהו בהא דמסקו התוספות דאיירי במין א' ומייתי מהתוספתא קשיא לי א"כ מ"ט דר' יהודא דאמר בשני ימים יוציא ולרב אליבא דת"ק משמע דאפילו במפרש יום אחד יוציא ולכאורה אין טעם לדבר והא מילתא מרפסא איגרא שנאמר דכל אשה שנדרה שום נדר או תענית ושמע בעלה ולא הפר לה שיכפוהו להוציא למ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה. וכן בהדירה בעלה לכ"ע ומהתוספתא אדרבא לכאורה משמע להיפך דהא ר' יהודא בתוספתא לא נתן קצבה לדבר ומשמע דבכל ענין לא תצא כשהדירה ממין א' ות"ק דתוספתא איירי דוקא שהדירה ממין א' לעולם ומש"ה קאמר דתצא ובסמוך אבאר יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה שלא תטעום א' מכל הפירות לאו מכל פירות איירי דלא חייל דא"א לה לקיים והוכחתי מדבריהם דבאמר מכל הפירות אסור אף בבשר ודגים ודלא כמ"ש הש"ך בשם העטרת זהב סי' רל"ה ס"ק ח' דמותר בבשר ודגים דא"כ שפיר הוי חייל כמ"ש הש"ך שם סעיף קטן י"א בשם גדולי הפוסקים וע"כ דאף אם לא אמר מכל הפירות שבעולם אלא מכל הפירות סתם אפ"ה אסור אף בבשר ודגים וכמ"ש הש"ך מדעת עצמו. מיהו לפמ"ש בפנים בל' התוספות בד"ה שנדרה היא בשיטת ר"ת משמע שדבר זה מחלוקת הקדמונים היא של בעלי התוספות עצמן. מיהו בש"ס החדשים הגיהו בל' התוספות ד"ה שנדרה כו' כפי' ר"י שנדרה הנאה בא' מכל מיני פירות וכמדומה שהגיהו כן עפ"י פי' המהרש"א ולפמ"ש אין צורך להגיה. ואח"ז מצאתי שבחדושי מהר"ם שי"ף ז"ל מפרש ג"כ דלפר"י ע"כ מיירי בהדירה מכל הפירות ומהסברא שכתבתי דאי במין א' אין סברא לומר דביום או יומיים יוציא דהא ודאי יכולה לסבול. אלא בעיקר ישוב התוספות מפרש בע"א אלא שנדחק לומר דלסברת ר"י השתא לא אסיק אדעתיה הא דקונם עיני בשינה ולענ"ד אין צורך ויתיישב שפיר לפי מה שכתבתי עיין בפנים:

קונטרס אחרון בא"ד כתבתי מיהו בהגהות אשר"י משמע קצת שדבריהם לעיל בד"ה שלא תטעום הוא ג"כ שיטת ר"י כו' והיינו ממה שהביא בר"פ וז"ל אבל מהרי"ח כתב בשם ר"י מיהו אם תלתה בשום דבר נ"ל דחל הנדר וכו' והוצרכתי לדחוק דר"י לאו לענין כל הפירות פליג על ר"ת אם תלתה בד"א אלא עיקר דינא בשאר נדרים אם תלתה בד"א כגון קונם עיני בשינה כך כתבתי במהדורא קמא. אמנם אחר העיון שוב אין צורך לדחוק בכך דבלא"ה עיקר מילתא דר"ת שהביא שם הרא"ש ז"ל מבואר שם להדיא באומר כל פירות שבעולם ובכה"ג ודאי כ"ע מודו דחל הנדר אם לא תלתה בד"א לפי שא"א לסבול כיון שאסור אף בבשר ודגים. משא"כ בשמעתין שכתבו התוספות דאיירי באומר כל הפירות סתם ולא אמר כל הפירות שבעולם א"כ שפיר איכא למימר דחל הנדר כיון שמותר בבשר ודגים וכדפרישית:

בגמרא בשלמא לרב כאן בסתם כאן במפרש אין לפרש דלענין שלא תטעום איירי בסתם דא"כ אכתי קשה מדרבי יהודא דאיירי להדיא במפרש אליבא דרב. אלא ע"כ דלענין מה שתלה הנדר בתשמיש איירי. כמ"ש התוספות דלגבי תשמיש אסרה בסתם דהיינו לעולם דמזה עיקר הקושיא לשמואל. מיהו יותר נראה שיטת הר"ן ז"ל למאי דס"ד שהדירה הוא היינו שאסר עליה כל נכסיו אם תטעום מאותו מין. ובזה יתיישב טפי לשון כאן בסתם כאן במפרש דאע"ג דסיפא דומיא דרישא קאי שהדירה מליהנות אם תטעום. אפ"ה לא יהיב הכא שיעורא דרישא שלשים יום דאפשר בפרנס. משום דהתם במפרש והכא בסתם לענין ליהנות מנכסיו. משא"כ לשמואל ה"נ הו"ל למימר עד שלשים יום יקיים דאפשר בפרנס. ואע"ג דהדירה בסתם. אכתי שמא ימצא פתח לנדרו. כן נ"ל ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא דכשהדירה שלא תטעום עד שלשים יום יקיים. וע"כ היינו בכה"ג שהדירה ליהנות מנכסיו ומטעמא דפרישית. ועוד אבאר בזה לקמן גבי שלא תלך לבית אביה. אלא דקשיא לי מאי מקשה לשמואל דהא מצינן לאוקמא שהדירה בפירוש שלא תהנה מנכסיו אפילו ע"י פרנס אם תטעום א' מכל הפירות. ויש ליישב ודו"ק:

בתוספות בד"ה בשלמא לרב כו' תטעום מאותו המין עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל שפירושם מגומגם דהא כתבו לעיל דלמאי דס"ד דאיירי בתלאו בתשמיש איירי נמי בהדירה מכל הפירות עכ"ל. ולענ"ד אין כאן גמגום דנהי דכתבו לעיל דאיירי אפילו בהדירה מכל הפירות היינו לענין דהנדר חל. אבל מ"מ פשטא דמתניתין ודאי משמע להו עכשיו בפשיטות דאיירי במין א' כמו שהביאו מתוספתא. ועוד דאי בכל הפירות לא מיתוקמא שפיר מילתא דר' יהודא דאמר בכהנת שני ימים יקיים. דהא לפי פירושם לעיל דמכל הפירות א"א לסבול. וע"כ היינו משום דס"ל דכל מאכלים ומשקים הוו בכלל פירות כדפרישית ולפ"ז לא מיסתבר כלל לומר דכשהדירה שתתענה ממש שני ימים ושני לילות. ואם לאו תאסר עליו בתשמיש לעולם. שלא יכפוהו אפי' בכהנת להתיר נדרו או להוציא. דהא יש סכנה בדבר להתענות שני ימים ושני לילות. כדאיתא בפ"ק דר"ה דף כ' לעין יוה"כ. אלא ע"כ דאיירי במין א'. והאי דקאמרי רבנן יוציא אפי' ביום א' ולר' יהודא בשני ימים היינו משום דתלאן בתשמיש. ומדלא חייש שמא תעבור על נדרו דהא אית לה צערא ותאסר עליו בתשמיש קסברה איהי דסני לה. מש"ה יוציא. וכ"ש הכא דאליבא דרב קיימינן ורב ע"כ סבר דמשום דסברה דסני לה אפי' בנדר הוא כופין להוציא דנראה דמה"ט גופא קאמר רב דבסתם יוציא מיד ולא אמרינן ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. אע"כ דאכתי כיון שהדירה בדבר שאין יכולה לסבול סניא ליה וה"ה למין א' ותלה בתשמיש דתרוייהו כי הדדי נינהו וכמו שאפרש ודו"ק היטב ועיין בסמוך:

ברש"י בד"ה שנדרה היא ומה יש לו עוד להמתין עכ"ל נ"ל בכוונת רש"י ז"ל דהשתא לפי סברת התרצן נמי ע"כ מיירי בתלאה בתשמיש דאי איירי שנדרה מכל הפירות הא לא חייל. אע"כ שתלאה בליהנות מנכסיו או בתשמיש דומיא דסיפא דלא תתקשט דמוקמינן לה במסקנא דתלאתן בתשמיש ואם נפרש במין אחד מהפירות כמו שפירש"י ז"ל להדיא במתניתין אפ"ה צריך לאוקמי בתלאתן בתשמיש דאל"כ מ"ט דרבנן דיוציא ביום אחד אפילו במפרש ולר' יהודא בשני ימים וכדפרישית דאין סברא בזה לומר יוציא במין א' וכדמשמע לכאורה מפשטא דברייתא בסמוך גבי נדרה בנזיר דאם אמר אי אפשי באשה נדרנית הוא דאמרינן יוציא ומשמע דאם רוצה לקיימה אין כופין אותו להוציא אע"ג דסתם נזירות שלשים יום וכמו שאפרש בסמוך בשיטת הרמב"ם ז"ל. אע"כ דהא דאמרינן בנדרה היא וקיים לה במין א' יוציא היינו משום דתלאתן בתשמיש. וכיון דלא היפר לה ולא חייש שמא תעבור ותאסור עליו קסברה דסני לה מש"ה יוציא מיד. ושפיר כתב רש"י דמה יש לה עוד להמתין דכיון דטעמא משום דסני לה לא תבקש פתח לנדרה. משא"כ בנדר הוא שפיר קאמר שמואל ימתין דלא סני לה דלפום שעתא רתח עלה כדמסקינן לקמן והא דמייתי הש"ס ראייה מנזיר אע"ג דהתם לא איירי בתלאתן בתשמיש אפ"ה מייתי שפיר דתליא בפלוגתא דהוא נתן או היא נתנה כנ"ל נכון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה שנדרה היא כו' פי' בקונטרס כו' ותימא לפירושו דמאי פריך לקמן כו' וכבר תירצנו כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דבפשיטות מצינן למימר דנהי דכבר תירץ דבנדרה היא לא שייך המתנה היינו משום דבנדר של פירות איירי הכא דהוי עינוי נפש וכיון דלא היפר לה במידי דאית לה צערא קסברה דסני לה ומש"ה אין להמתין משא"כ לקמן פריך שפיר ותתקשט ותאסר והיינו משום דאליבא דר' יוסי איירי לקמן כמו שאפרש וא"כ בקישוט לית לה צערא כלל דהא אפי' נדרים שבינו לבינה לא הוי לר"י וא"כ קס"ד דלא שייך לומר דסברה דסני לה ומקשה שפיר ימתין לר"י שבת א' לב"ה אפי' בענייה ובעשירה שבת א' אחר שלשים ומשני שפיר דאפ"ה כיון דתלאתן בתשמיש ולא חש להפר דלמא תעבור כי היכי דלא ליקרו לה מנוולת קסברה נמי דסני לה כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודוק והא דלא משמע להו להתוספות לפרש כן אבאר לקמן גבי ותתקשט ותאסר ע"ש:

בא"ד ונראה לר"י דהשתא כו' אלא שנדרה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו וכו' עס"ה. מה שכתבו כל זמן שהיא תחתיו היינו משום דלשמואל איירי מתניתין אפי' בסתם וע"ז כתבו דהאי סתם א"א לאוקמי לעולם דא"כ מה תרוויח אלא סתם דהכא היינו כל זמן שהיא תחתיו ומה שכתב מהרש"א שמה שכתבו לפירוש ר"י מכל הפירות הוא מגומגם ולענ"ד הוא בדקדוק גדול ואטו גברא אגברא קא רמית דנהי שהתוספות כתבו לעיל דהיכא שלא תלאה בתשמיש לא חייל נדרה כשאסרה מכל הפירות היינו לשיטת רש"י בשמעתין. משא"כ לפירוש ר"י ע"כ סובר דשפיר חייל נדרה אפי' כשאמרה מכל הפירות דאכתי תוכל לקיים בבשר ודגים וכמ"ש בשיטת העט"ז. דדוקא היכא שאמרה מכל פירות שבעולם הוא דאמרינן דאסור בכל אבל היכא שאמרה מכל הפירות ולא אמר' שבעולם מותר' בבשר ודגים כדאמרי' גבי הנודר מפירות השנה. ותדע שזו היא סברת ר"י דאלת"ה אלא במין א' תיקשי ליה אמאי יוציא במפרש יום או יומים כדפרישית שאין שום סברא לומר בזה שכופין אותו להוציא. וכ"ש למאי דפרישית בשיטת רש"י דמברייתא דבסמוך בנזיר משמע דאין כופין מדקתני אם אמר אי אפשי באשה נדרנית. ובשלמא לשיטת רש"י איכא למימר דיוציא משום דסני לה כיון שתלאה בתשמיש ולא היפר ולשיטת התוס' בד"ה שלא תטעום נמי איכא למימר דסברי דאפי' במין א' שייך לומר דסני לה מדלא היפר לה במידי דאית לה צערא ואי אפשי דקתני בנזיר לאו דוקא. משא"כ לפר"י ל"ל הכי דא"כ מאי מפרש ר"י דכל זמן שהיא תחתיו דאי לעולם מאי תרוויח ומאי קושיא אפילו אם לא תרוויח כופין אותו להוציא משום דקסברה דסני לה אלא ע"כ דר"י לא נחית להאי סברא דסני לה אי משום דסובר דלא שייך לומר דסני לה אלא בתלאה בתשמיש או משום דהש"ס לא נחית אכתי להאי סברא דסני לה עד לקמן וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דבמין א' אמאי יוציא לת"ק מיד וליכא למימר דמתני' איירי דוקא בסתם דא"כ מ"ט דר' יהודא דאמר בכהנת שני ימים ובישראל יום א' הא בסתם כופין להוציא ויוציא מיד כיון דלא שייך שימצא פתח אע"כ במפרש איירי וא"כ תו ליכא לפרש במין אחד כדאיתא בתוספתא דאפילו במין רע ושלא טעמתו מעולם יוציא דמה טעם יש בדבר אע"כ דלפי' ר"י איירי מכל הפירות ואפ"ה חייל נדרה כדפרישית וההיא דתוספתא מפרש לה לענין תלאתה בתשמיש או שהדירה סתם וכדפרישית דמה"ט לא יהיב ר' יהודא שיעורא בתוספתא כדיהיב במתני' כן נראה לי נכון בעזה"י ואף דמלשון הגהת אשר"י משמע קצת שדבריהם לעיל בד"ה שלא תטעום הם ג"כ לשיטת ר"י אפ"ה יש ליישב דהתם לענין שאר נדרים שא"א לקיים קאי כגון בשינה ג' ימים וכיוצא בו ודו"ק היטב:

תוס' ד"ה רבי יהודה וכו' היכא דמוכח שאני ע' תשובת מהריב"ל ח"ג סימן צו:

גמ' המדיר את אשתו מתשמיש כו' אפילו בסתם שמא ימצא פתח לנדרו ק"ל הא אפשר להמתין יותר דהא ממילא תצטרך להמתין אחר הגירושין ג"ח מלהנשא משום הבחנה, וא"כ יכתוב לה גט מיד וימתין לה ג"ח [פחות מן ז' ימים לנקיים לנשואין חדשים] ואם לא ימצא פתח יתן לה גט ותהיה מותרת להנשא מיד לשמואל לשיטתיה דס"ל בגיטין (דף יח ע"א) דהג"ח מונין משעת כתיבת הגט ולא מפסדת כלום בהמתנת ג"ח:

גמרא וקסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שיניה, עיין תוס' לעיל פרק אעפ"י (דף נט ע"ב) ד"ה כגון שנדרה כו' אבל ליכא למימר דאסרה הנאת הנקה עליו דכיון דמשעבדא ליה לא חל הנדר. ובמהרש"א שם הקשה דהא י"ל דמיירי באסרה הנאת הנקה עליו וקיים לה הוא, נ"ל דכוונת המהרש"א כיון דמדינא קונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל בזה כיון דמקיים ומרוצה בזה ליכא טעמא דאלמוה ואוקמי אדינא דחל נדרה דקונמות מפקיע מידי שיעבוד. ולכאורה היה נ"ל בישוב קושית המהרש"א די"ל דבכה"ג לכ"ע הוא נתן אצבע כיון דאלו שתק לא היה חל הנדר ורק הוא במעשה דידיה בהקמתו חל הנדר הוי גרמא דידיה. ואולם לפ"ז יקשה משמעתין דלמאי אצרכי' לומר דקסבר הוא נותן אצבע ולאסוקי איפוך, לוקמי בנדרה היא אם אטעם פירות או אתקשט יאסר תשמישי עליך וקיים לה הוא דבכה"ג לכ"ע אמרינן דהוא נתן אצבע ואין ממתינין על מציאת פתח להקמתו דכיון דנדרה היא אמרי' דמסני סני לה כדמסקי'. והי' מקום להוכיח מזה כדברי הר"ן ריש פירקין דפירכת הש"ס דשם וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר היינו לת"ק דריב"נ דקונם שאני עושה לפיך וכו' דלא ס"ל דקונמות מפקיע מד"ש, וא"כ ליכא ממש בקיום שלו כיון דהנדר לא חל כלל. אמנם לפ"ז יקשה בסוגיא דלעיל גבי הנקה אמאי מוקמה בנדרה על עצמה הנאת הנקה ופליגי בהיא נתנה ומוכרחי' לדחוק דכופה ומניקתו היינו שהיא תתן שכר הנקה כמ"ש תוס' שם, לוקי דאסרה הנקה עליו וקיים לה הוא ופליגי בהא דב"ש ס"ל דקונמות מפקיע מד"ש ולגבי אלמוה מהני קיום דידיה וב"ה ס"ל כל"ק דלא אמרי' קונמות מפקיע מד"ש ולא חל ההקמה וכופה ומניקתה ממש: