Talmud Builders

    Commentary page

    Ketubot 66b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Ketubot 66b

    Ketubot 66b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 417 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    וכשחתן פוסק כו' ואם שמו הם תחלה והכניסה לו בין שום קטן בין שום גדול הוא כותב בשטר פחות חומש ובגמרא מפרש לה ל"ל כל הני:

    גמ' תנא שומא רבה דפחות חומש רישא דתנא וכנגד השום דקאי אאלף דינר:

    וקתני שומא זוטא שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר דלא תימא שומא רבה הוא דדרך השמאים להעלותו על שוויו א"נ שומא זוטא איכא דמעלו ליה טפי שלא תתבזה בעיני הנועדים:

    תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה היכא דקתני חתן פוסק הרי שומא דידיה כגון שהיא הכניסה קודם השום והוא שם אותו בה' מאות כשבא לכתוב יכתוב ד' מאות שאף הוא שם אותו חומש יותר על שוויו:

    שומא דידה היכא דקתני היא נותנת שהוא כתב הכתובה קודם שבא השום ועכשיו היא מביאתו וקרוביה שמין אותו וחתן פוסק דתנא תרי זימני חד לשומא רבה וחד לשומא זוטא:

    מתני' פסקה להכניס לו כספים שהן מוכנים לשכר מיד:

    סלעה נעשה לכתוב בשטר הכתובה בששה דינר יותר שליש כדתנן לעיל ובגמרא מפרש הא תו למה לי:

    לקופה בגמרא מפרש שיתן לה עשרה זוז לכל מנה ומנה שהיא מביאה לו ויקנו לה מהם בשמים לרחוץ בהם בתמרוקי הנשים שכך שיערו שהאשה המביאה לבעלה מנה ראויה היא לבשמים של עשרה זוז ולא פירשו במשנה אם לכל יום אם לכל שבת אם לכל חדש אם לכל שנה:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Ketubot 66b · Sefaria

    Tosafot

    וכשחתן פוסק פוסק פחות חומש פי' ר"ח כשהחתן מייחד לה כלים ושאר תשמישין תוספת לכתובתה ובא לשומם ולכתוב שוויים בכתובתה פוחת חומש ששמים אותו יותר משויים לכבוד החתן ולטעם דפחתי לפי שהיא משתמשת באותם כלים:

    תנא שומא רבה ושומא זוטא שומא רבה ההוא דכנגד השום הוא פוסק דקאי אאלף דינר ושומא זוטא היינו סיפא דכשהחתן פוסק דמשמע פסיקא כל דהו ובדידה נמי תנא שומא רבה ושומא זוטא זוטא היא נותנת שלשים ואחד רבה היא נותנת חמש מאות ולר"י נראה כפירוש ר"ח דלא קאי כנגד השום אאלף דינר אלא כולל מה שאומר אח"כ והא דפריך היינו רישא קאי אשום במנה היא נותנת ל"א סלע ודינר ובד' מאות היא נותנת חמש מאות דתרווייהו אמאי איצטריך למיתני וגריס הכי תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה וכשחתן פוסק היינו שומא דידיה ולא איצטריך למיתני שומא רבה ושומא זוטא בשומא דידיה דאתרוייהו קאי וכשחתן פוסק:

    לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים והא דאמרינן בפ' טרף בקלפי (יומא דף לט:) שלא היתה כלה צריכה להתבשם בירושלים מפני ריח הקטרת ודאי לריח לא היו צריכות להתבשם אבל צריכות היו לקופה של בשמים לעדן הבשר ולהשיר השער ולפשט הקמטים. ר"ת:

    ואם תמצא לומר במנה המתקבל וה"ה דמצי למימר אם תמצא לומר במנה הנישום:

    ליום ראשון או לכל יום ויום הרבה תמיהות אלו הבעיות דאם יתן לה לעולם כדמסיק לכל שנה ושנה עשר דינר לכל מנה ומנה ליום כמה במהרה יכלה אותו הממון אלא ודאי נראה דעשר דינר יתן לה לכל מנה להתקשט לעולם ומיבעי ליה אם יתן לה בבת אחת והיא תשמרנו להתקשט בו עד שתכלה ומשם ואילך אין קצבה לתכשיטין ויתן לפי כבודה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטה ליום:

    שפסקו לה ד' מאות זהובים לקופה של בשמים אע"פ שלפי חשבון הכתוב בכתובתה אלף אלפים דינרי זהב היה להם לפסוק יותר לפי חשבון עשר דינר למנה כיון שלא היתה צריכה יותר לא פסקו לה:

    וענו אחריה אמן למעלה (דף סה.) לא ענו אחריה שלא היה בעלה חי אבל כאן שהיה חי ענו אחריה אמן ובעלה הטיל על חכמים שיפסקו לה:

    Tosafot on Ketubot 66b · Sefaria

    Rashba

    רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה פירוש: אשום ואכספים קאי, דמקום שנהגו לפחות ולהוסיף עושה, ומקום שנהגו שלא לפחות ושלא להוסיף הכל כמנהג המדינה. והכי איתא בתוספתא (במכילתין פ"ו ה"א) דקתני התם, אמר ר' יוסי, מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנים ממנהג המדינה. ותנא קמא אפשר דלא פליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל. ויש כיוצא בזה בתלמוד במסכת שבת (קו, ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין, ובפרק ואלו קשרים (שבת קיא, ב) ר' אליעזר אומר קושרים לפני הבהמה, ולא פליג תנא קמא דידהו עלייהו. ואם תמצי לומר דפליג תנא קמא עליה דרבן שמעון בן גמליאל, לא בשנהגו שלא לפחות מן השוק ושלא להוסיף על הכספים פליג, דבהא ודאי לכולי עלמא המנהג עיקר, אלא בשלא נהגו לפחות ולהוסיף, והלכך קסבר תנא קמא כיון דלא נהגו ממש אף על פי שלא נהגו לפחות ולהוסיף אם באו לדין אומרים להם לפחות בשום ולהוסיף במעות. ורבן שמעון בן גמליאל סבר כיון שלא נהגו לפחות ולהוסיף אלא שהן כותבין כנגד מה שהיא מכנסת בין שום בין כספים, הרי מנהג לבטל הדין כיון שאין דין זה גמור, וקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל. וכן פסקו רבוותא דמסתבר טעמיה דכל כיוצא בזה אין הדין עיקר אלא המנהג. ומיהו בעיר חדשה, דנין לפחות ולהוסיף לכולי עלמא.

    ופסקו לה ארבע מאות דינרי זהב לקופה של בשמים ולא היתה אלא שומרת יבם.

    Rashba on Ketubot 66b · Sefaria

    Ritva

    רשבג"א הכל כפי מנהג מדינה לכאורה היה נראה דאסיפא בלחוד קאי לענין הקופה אבל בתו' פי' דאכולא מתני' קאי דבמקו' שנהגו שלא לפחו' ושלא להוסיף הכל כמנהג המדינה ומסתברא דלא פליג ת"ק בהא שהרי דין הוא ללכת בכיוצא בזה אחרי מנהג קבוע (בעוד) [בעיר] שהורגלו בו אע"פ שלא התנו עליו בפירוש וכיוצא בזה יש בפרק אלו קשרים ובמסכת יו"ט רשב"ג אומר לא כל הביברים שמים ולא פליג ת"ק עליה כדאיתא התם וכן פסק רבינו ז"ל:

    גמרא גרסת רש"י ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ופי' ז"ל תנא שומא רבה והיינו רישא דקתני וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דארישא קאי דקתני פסקה להכניס לו אלף דינרין ושומא זוטא שום במנה נותנת שלושים ואחד ודינר ואיכא למידק אכתי למה ליה למיתני בד' מאות נותנת חמש מאות לכך הנכון כגי' ר"ת ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ושומא רבה בד' מאות נותנת חמשה מאות אבל מאי דקתני רישא כנגד השום הוא פוסק פחות חומש ההיא כללא הוא דקאמר כדקתני בכספים דינו בתוספת שליש:

    דנפיש זיונה פי' רש"י ז"ל הוצאה או לכל יום הקשו בתוספת א"כ מכלי' קרנא ותירצו דה"ק דאותם מנים שיש לו לה לקופה ביום א' יתנם או בכל שבוע או בכל חודש או בכל יום כפי הראוי לה עד שיכלו:

    Ritva on Ketubot 66b · Sefaria

    Meiri

    חייב אדם לחלק מנכסיו למי שנתנם לו ר"ל לפרנס את העניים שהם בניו של הקב"ה וכמו שנאמר עליו אבי יתומים ודיין אלמנות ויהא בטוח שאם יחסר ממונו לכבודן הוא משלימו כפלים והוא שאמרו מלח ממון חסר ואמרי לה חסד וכן ראוי לו לעשות כפי עשרו וממונו וכמו שאמרו על נקדימון כדבעי ליה לא עבד והוא שאמרו לפום גמלא שיחנא ומה שהוא עושה יעשה לשם שמים שמה שהוא עושה דרך המיית כבוד לעצמו אע"פ שהוא תועלת לעניים אינה צדקה גמורה והוא שאמרו כאן לכבודו הוא דעבד:

    Meiri on Ketubot 66b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה וכשחתן פוסק כו' פי' ר"ח כשהחתן מייחד לה כלים כו' לכבוד החתן כו' עכ"ל דלא נראה להם לפרש כפרש"י דכולה איירי בשום שמביאה לו דא"כ מ"ל שומא דידה ומ"ל שומא דידיה מ"ל שמו הם תחלה ומ"ל שהוא כותב תחלה אלא כשהוא מייחד לה כלים משלו היינו שומא דידיה וכשהיא מביאה לו שומא בנדונייתה היינו שומא דידה ומיהו קשה לפי זה מה שפירשו לקמן בשומא דידיה שומא רבה כו' דקאי אאלף דינר ושומא זוטא היינו סיפא כו' דע"כ הא דקאי אאלף דינר דהיינו שהיא מביאה לו כדקאמר פסקה לו להכניס אלף כו' ולפר"י בשם ר"ח דלא קאי כנגד השום אאלף כו' ניחא לקיים פירושם דהכא גבי כשהחתן פוסק דאיירי בין בשומא רבה בין זוטא כמ"ש בסוף ודו"ק:

    בד"ה וענו אחריה כו' שהיה חי ענו אחריה אמן ובעלה הטיל על חכמים כו' עכ"ל דאי הוה אחר מות בעלה כפרש"י שפיר קאמר דפסקו לה חכמים כעובדא דלעיל בכלתו של נקדימון שפסקו לה חכמים יין דשומרת יבם היתה אבל לא ניחא להו לפרש הכי דא"כ לא הוו ענו אחריה אמן כמו לעיל אלא דהכא אף בחייו הטיל בעלה הפסיקה על החכמים שלא היתה צריכה לפי חשבון אלף אלפים כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Ketubot 66b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    גמ' שומא רבה כספים שנכתבים בא' ומחצה שומא זוטא שום שנכתב פחות חומש. שומא דילה מה שפוסק לה. רבינו האיי גאון ז"ל: ורבינו יהוסף הלוי בן מיגש כתב וז"ל לפי שאמרה המשנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ושנתה עוד ואמרה שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ובארבע מאות נותנת חמש מאות והוא כולו ענין אחד שמכולם למדנו שמה שהאשה פסקה להכניס בנדונייתה הבעל כותבו על עצמו בפחות חומש ממה ששוה ואמרינן בגמרא ששנינו אותן שני פעמים משום שלא שנינו למעלה אלא מה שצריך הוא לשום על עצמו בשום שהכניסה לו כלומר במה שהוא כותבו על עצמו וזהו ששנינו וכנגד השום הוא כותב פחות חומש והוצרך אח"כ התנא להזכיר שומא שלה כלומר היכא דפסקה סתם שום במנה כמה היא חייבת להכניס לו אם שום ששוה מנה שנמצאו שהן נכתבין בשמונים או שום שנכתב עליו במנה שנמצא קכ"ה וכן אם פסקה להכניס לו שום בארבע מאות מה היא חייבת להכניס לו אם בבגדים ששוין ארבע מאות שנמצא שנכתבין עליו בש"כ שהן פחות חומש או בגדים שנכתבין עליו בארבע מאות שנמצאו ששוין ת"ק וזהו שאמרנו תנא שום דידיה וקתני שומא דידה כלומר תנא רישא מה שצריך הוא להכניס וקתני סיפא מה שצריכה היא להכניס לו בשומא שקבלה עליה ותנא שומא רבה וקתני שומא זוטא כלומר וכשהזכירה המשנה השומא שלו כמה הוא צריך לכתוב לה כנגד השומא שהכניסה לו תנא שומא רבה שהוא אלף דהיינו דקתני וכנגד השום הוא כותב פחות חומש כלומר ואם זו האלף שפסקה להכניס לו אינו נכסים אלא שום אלף הוא כותב כנגדן פחות חומש וקתני שומא זוטא פירוש שהיא מנה ות'. ויש מי שגורס הכי תנא שומא דידה וקתני שומא דידיה ומפרש הכי תנא ברישא השום שתכניס לו היא וקתני סיפא השום שהכניס לה הוא. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל גרס רש"י ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ופי' ז"ל תנא שומא רבה היינו רישא דקתני וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דארישא קאי דקתני פסקה להכניס לו אלף דינרין ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ואיכא למידק אכתי למה ליה למתני ובארבע מאות נותנת חמש מאות. לכך הנכון כגרסת ר"ח ז"ל תנא שומא זוטא וקתני שומא רבה ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר שומא רבה ובארבע מאות נותנת חמש מאות אבל מאי דקתני רישא וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש ההוא כללא הוא דקאמר כדקתני בכספים דינא דתוספת שליש. ע"כ: מתניתין רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פי' אשום ואכספים קאי דמקום שנהגו לפחות ולהוסיף עושה ומקום שנהגו שלא לפחות ולא להוסיף הכל כמנהג המדינה והכי איתא בתוספתא דקתני התם [פ"ו ה"א] אמר רבי יוסי מקום שנהגו שלא לפחות ושלא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה ות"ק אפשר דלא פליג עליה דרשב"ג ויש כיוצא בדבר בתלמוד במסכת שבת רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ובפרק ואלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ולא פליג ת"ק דידהו עלייהו ואם תמצא לומר דפליג ת"ק ארשב"א לא כשנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים פליג דבכי הא ודאי לכ"ע הדין עיקר אלא כשלא נהגו לפחות ולהוסיף והלכך קסבר ת"ק כיון דלא נהגו [ממש אעפ"י שלא נהגו לפחות ולהוסיף אם באו לדין אומרים להם לפחות בשום ולהוסיף במעות ורשב"ג סבר כיון של נהגו] ולהוסיף אלא שהן כותבין כנגד מה שהיא מכנסת בין שום בין כספים הרי מנהג לבטל הדין כיון שאין דין זה גמור וקי"ל כרשב"ג וכן פסקו רבותינו ז"ל דמסתבר טעמיה שכל כיוצא בזה אין הדין עיקר אלא המנהג ומיהו בעיר חדשה דנין לפחות ולהוסיף לכ"ע. הרשב"א ז"ל: ותלמידי רבינו יונה ז"ל פירשו דרשב"ג קאי נמי אמאי דסמיך ליה דהיינו י' דינרין לקופה וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד: וז"ל הרא"ה ז"ל רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פירוש אכולה מתני' קאי והכי תניא בתוספתא רבי יוסי אומר מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים הכל כמנהג המדינה ואפשר דהאי דרשב"ג פליג את"ק ואם איתא ליכא לפרושי הכל כמנהג המדינה מנהג קבוע שהתנו כן בני העיר ביניהם דבהא ליכא מאן דפליג דכיון דהכי הוא ודאי במנהג תליא מלתא וליכא לפרושי נמי בעיר חדשה ובהכי פליגי מדקאמר הכל כמנהג המדינה אלמא לא קאמר אלא דאיכא מנהג וליכא לאוקמי אלא בעיר ישנה שאין בה מנהג קבוע שהתנו כן ביניהם אלא שנהגו כן בעצמן ובהא פליגי דת"ק סבר אזלינן בתר דינא ורשב"ג סבר אזלינן בתר מנהג. אי נמי אפשר דלא פליגי כדאשכחן דכוותא בתלמודא דלא פליגי במסכת שבת בפרק אלו קשרים רבי אליעזר אומר קושרין לפני הבהמה ולאו דפליג את"ק כדאיתא התם. ובמסכת יום טוב רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ואם איתא רשב"ג מנהג קבוע קאמר ואשמעינן בכי הא מנהג מבטל הלכה. ומיהו לישנא דמתני' מכרעת כלישנא קמא למימרא דלאו מנהג קבוע קאמר מדקתני מקום שנהגו שלא לפחות מן השום. דבכל דוכתא דקתני כי האי לישנא מקום שנהגו לאו מנהג קבוע קאמר אלא שנהגו כן בעצמן. כדאמרינן בבבא בתרא מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים כו' ואפי' הכי אפשר דהא דרשב"ג לא פליגא ות"ק עיקר דינא קמ"ל ובעיר חדשה דליכא מנהג כלל והכי סברא דרבואתא ז"ל דפסקי הלכתא כרשב"ג:

    גמ' ואי אשמועינן עסקא וכו' אבל אשומא רבה ושומא זוטא ושומא דידיה ושומא דידה לא עביד אצרכתא דהא פשיטא מלתא דלא אתיא חדא מאידך. הרא"ה ז"ל:

    זיונא פירוש הוצאתו וטרחו הרב ר"י מטראני ז"ל. ורבי' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל פירש דזוטר זיוניה כלומר שאם יהיה בו הפסד אינו אלא מעט שהפסד עיסקא זוטא מעט הוא משום הכי רוצה וכותבין על עצמו באחד ומחצה אבל עסקא רבה שיש לחוש שמא יפסיד ויהא הפסדו מרובה אימא אינו נכתב עליו באחד ומחצה קמ"ל ע"כ. וכשני הפירושים פירש רש"י בלשונו הקצר: לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים שהיו עשירים והיו נותנין בזמן עושרם שיעור גדול כזה לנשותיהן אבל בשאר מקומות מודה ת"ק דלא יהבינן לה כולי האי. בעי רב אשי במנה הנשום וכו' שבת ראשונה או לכל שבת ושבת חדש ראשון או לכל חדש וחדש תיקו ומפני שלא נאמרו דברי ת"ק אלא בירושלים היה מסופק רב אשי על איזו דרך היה המנהג שלהם אבל למסקנא אין אנו צריכין לכל זה דהל' כרשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה דבין בזה ובין בכל עניני הנשואין בתר מנהגא אזלינן דכל דנסיב אדעתא דמנהגא קא נסיב ויש ששואלין היכי מסתפקא ליה לרב אשי אם רוצה לומר עשרה דינרין לכל שבוע ושבוע או לשבוע ראשונה שאם אתה אומר לשבוע ראשונה מכליא קרנא ומתרצים רבני צרפת ז"ל דהכי קא מבעיא ליה אות' עשרה דינרין שמקבל עליו החתן לכל מנה וכן אותם כולם בשבוע ראשונה וכן אלא כפי צרכיה ולא יותר. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ויש בלשון הקושיא והתירוץ טעות סופר.

    והתוספו' הקשו אותה כן דמאחר דאמרינן מעיקרא ואת"ל כל יום ויום ועלה קיימינן לומר דבכל שנה ושנה יתן הן מעתה ותירצו בתוספ' דהא ודאי אינו נותן לה אלא עשרה דינרין לכל מנה להתקשט לעולם אלא דקא מבעיא ליה אם יתנם בבת אחת או לא יתן בבת אחת אלא כדי קשוטה ליום ואת"ל דלא יתן בבת אחת יחלק בין בשבוע ראשונה לבד וכשישלים שבת ישלים כל דמי קשוטה או כל שבת ושבת ואת"ל כל שבת ושבת חדש ראשון פי' עד חדש ראשון ישלים לה כל דמי קשוטה וכן אינך בעיא ולפי שיטה זו כי קאמר מעיקרא את"ל מנה המתקבל יום ראשון וכו'. לא מתליין בעיי בהכי דה"ה אם תמצא לומר מנה הנשום אבל אי הוה אמרינן דיתן לעולם הא ודאי ליכא למימר מנה הנשום דאין השומא אלא לפעם ראשונה ושוב בתר כתיבת הכתובה אזלינן דהיינו פחות חומש ועוד דלא מחמרינן עליה כולי האי שיתן עשרה דינרין לכל מנה לעולם ויהיה כן למנה הנשום והוה מצינן לפרושי דמעיקרא יהבינן ליה עשרה דינרין לכל מנה שקבל ושוב עשרה דינרין במה שנשתייר מהמעה דומיא דעישור נכסים דלקמן והלכך הסברא נותנת שיהא במנה המתקבל לא במנה הנשום וקל להבין כנ"ל. והריטב"א ז"ל פי' כפי התוספות דאותם מנים שיש לו לתת לה לקופה ביום אחד יתנם לו או בכל שבוע או בכל חדש או בכל יום כפי הראוי לה עד שיכלו. ע"כ: וכן פירש הרא"ש ז"ל וז"ל לא קא מבעיא ליה אם יתן לה לעולם עשרה דינרין מכל מנה ומנה בכל יום ויום דאם כן במהרה יכלה לו כל הממון אלא ודאי עשרה דינרין מכל מנה ומנה להתקשט בהם לעולם ולא יותר ומבעיא ליה אם יתנם כולה בבת אחת והיא מתקשטת בו עד שתכלה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטיה ליום ואת"ל כדי קישוטיה ליום בשבת ראשונה יתן לה הכל או בחדש ראשון או בשנה ראשונה. ע"כ: ויש בלבול נוסחאות בהני בעיי ורש"י ז"ל סדרן כאשר כתוב בספרינו. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל איכא נוסחאות דכתיב בהו בעי רב אשי שבת ראשון או כל שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש ואפשר לפרש דה"ק אם יש לה להסתפק מאלו עשרה דינרין שנותנין לה לכל מנה ומנה שבת ראשון ולא יותר ונפקא לן מינה לענין מעה כסף שהוא נותן לה לכל שבת לצרכה דלהשבת ראשון לא יהיב לה דהא אית לה הני. והיינו דמספקא לן אי אית לה לשבת אחת ומכאן ואילך חוזרת לדינה וחייב ליתן מעה כסף או אם יש לה להסתפק בהן יותר. ותו איבעיא לן חדש ראשון כלומר אם יש לה להסתפק בהן חדש ראשון או כל חדש וחדש אבל אם תמצא לומר כל חדש וחדש תו לא איבעיא ליה עד אימת דהא פשיטא ליה דכיון דאמרת טפי מהכי דודאי אית לה לאסתפוקי מינייהו לפי חשבון מעה כסף לכל שבת ולא אמרו עשרה דינרין לכל מנה אלא להקדים לה הא בעלמא אינו נותן לה אלא של אותה שבת בשבת: שפסקו לה ארבע מאות זהובים הקשו בתוס' לפי שיטתם דלא בעיא שיתנו לה לעולם עשרה דינרין מכל מנה אלא י' דינרין מכל מנה ומנה להתקשט בהם לעולם אמאי לא פסקו לה לפי חשבון הקצוב בכתובה אלף דינרין כדלקמן ותירצו דכיון שלא היתה צריכה יותר לא פסקו לה יותר ואין לתרץ שלא היתה זאת כל הפסיקה הקצובה לפי חשבון כתובתה אלא שחלקו הפסיקה לימים וליום א' ממה שהיה קצוב לה פסקו לה ארבע מאות זהובים על דרך מה שפירשו התוס' בעיי דלעיל דהא ודאי ליתא מדחשיב להם כך תפסקו וכו' כנ"ל: וענו אחריה אמן למעלה בסוף פרק אף על פי גבי פסיקת יין לא ענו אמן שלא היה בעלה חי אבל כאן שהוא חי ענו אחריה אמן ובעלה הטיל על חכמים כדי שיפסקו לה כי היא היתה תובעת לפי חשבון כתובתה ולא היה בעלה רוצה כי לא היתה צריכה כל כך ודלא כפירוש הקונטרס. הרא"ש ז"ל. ורש"י יתרץ דאיברא ודאי דהכא נמי איירי שהיה בעלה מת ומיהו לעיל היתה שומרת יבם והא ודאי פורענותא הויא ולכך לא ענו אחריה אמן והכא לא היתה שומרת יבם ודרך העולם כן כנ"ל:

    Shita Mekubetzet on Ketubot 66b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בד"ה וכשחתן פוסק פי' ר"ח כו' ולטעמא דפחתי לפי שהיא משתמשת באותן כלים עכ"ל. אע"ג דלכאורה אדרבה מהאי טעמא יש להוסיף חומש על השומא שהוא פוסק שהרי היא משתמשת בהן אלא דאיכא למימר כיון דמה שהוא מייחד לתוספת כתובתה היינו שתעלה לאחר מיתה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ כיון דפחתי ע"י שמשתמשת בהן מסתמא לא יהיו שוין כך בשעת גוביינא לכך פוחת חומש מדמי השומא כדי שיעלו בדמי שויין בשעת גוביינא ועל מה שמשתמשת בהן אינה מנכה כלום דסבר וקיבל כנ"ל בכוונתו אלא דלפ"ז לשון לפי שהיא משתמשת לאו דוקא דכ"ש אם הוא משתמש בהן דיש לו לפחות אלא עיקר הכוונה לפי שמשתמשין בהן פחתי ואורחא דמילתא קאמרי שהיא משתמשת בהן כנ"ל ועדיין צ"ע:

    בד"ה וענו אחריה אמן למעלה לא ענו אחריה כו' עד סוף הדיבור מיהו רש"י ז"ל כתב להדיא דהכא נמי אלמנה היתה וכך כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש ליישב בדוחק. ולענ"ד אין צורך לדחוק כלל דדוקא לעיל בכלתו של נקדימון שהיתה שומרת יבם מש"ה לא ענו אחריה אמן דפורעניות הוי שמת בלא בנים וכדאמרינן נמי לעיל שלום על ישראל דלא אתו לידי חליצה ויבום. משא"כ הכא דלא הוי שומרת יבם אלא סתם אלמנה לא מיקרי פורעניות כי החיים יודעים שימותו. ומה לי אם ימותו בעליהם קודם להם או להיפוך מש"ה ענו אמן ואדרבה בתו עדיפא להו מחתן ולעיל איפכא שכלתו היתה ומת בנו קודם ומש"ה לא ענו אמן וק"ל:

    Penei Yehoshua on Ketubot 66b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    רָאָה רִיבָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גֶּלְלֵי בְּהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים. נראה לפרש בס"ד הטעם שהגיעו ישראל בחרבן למדרגה התחתונה הזאת שילקטו שעורים מבין גללים לפרנס עצמן בהם! והוא כי ישראל כשעושין רצונו של מקום הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום וזהו סוד עבודה זרה של פעור וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים. ובזה פרשו המפרשים רמז הכתוב וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף (בראשית לט, ה) לשון גללים. ולכן מדה כנגד מדה בחרבן שרבו העונות ועשו תגבורת לחיצונים ליזון מעיקר השפע הקדוש אז ירדו ישראל למדרגה התחתונה הזאת שיהיו יקרים שבהם מתפרנסים מן הגללים של בהמות הערביים ודוק היטב.

    אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. קשא מה שייך לשון 'אשריכם' בחלוקה השנית? ונראה לי בס"ד דידוע אם ישראל נמסרים ביד איזה אומה אז הקליפה של אותה אומה חוטפת ניצוצי קדושה מישראל ואין ישראל נגאלין ממנה אלא עד שיתבררו ניצוצי קדושה שחטפה הקליפה מהם וגם ניצוצי קדושה שהיו באותה הקליפה מכבר באופן שיבררו הכל! חדשים עם ישנים ואז יגאלו ממנה וכדהוה בגלות מצרים שלא נגאלו אלא עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן (ברכות ט:). ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר ניצוצי קדושה שבה ואפשר שלא יוכלו לה אך אם האומה שפלה אז גם קליפתה קטנה ושפלה ויוכלו לה בודאי לברר ניצוצי קדושה שבה בנקל שאז יהיו נגאלין ממנה בנקל ולזה אמר אשריכם ישראל בחלוקה זו גם כן.

    מְלַח מָמוֹן, חַסֵּר ברי־ש וְאַמְרֵי לָהּ חֶסֶד בדל־ת. נראה לי בס"ד הנפקותא בזה אם ברי־ש אין זה מלח אלא אם כן יחסר ממונו כגון שנותן צדקה לעני אבל אם עשה גמילות חסדים שהלוה לאדם בשעת דוחקו ואחר כך חזר זה ופרע לו דאין נחסר ממנו כלום לא יועיל זה להיות בסוג מלח. ולמאן דאמר חסד בדל־ת גם גמילות חסדים כזו שהלוה ונפרע יועיל דהא עשה חסד. ועוד נראה לי בס"ד הנפקותא למאן דאמר חסר ברי־ש אם נתן הצדקה לאדם שאינו הגון כי חשב שהוא הגון יועיל דהא זה חסר ממונו בשביל מצוה ולמאן דאמר חסד בדל־ת בעינן שיהיה זה המתן חסד ואם נתן לאינו הגון אין זה חסד. ולכן תמצא ממון [136] מספרו עולה מספר חסד הגון [136] כלומר אם עשה בממון חסד הגון הרי זה נחשב מלח לקיים הממון שלו. גם ממון עולה מספר נח מלח [136] רמז שצריך להניח על הממון מלח כדי שיתקיים.

    Ben Yehoyada on Ketubot 66b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Ketubot, daf 66, Amud Bet, about 417 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “שֶּׁחָתָן פּוֹסֵק — הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חוֹמֶשׁ.…”

    2. Segment 230 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר רִאשׁוֹן…”

    3. Segment 320 words

      Opens “פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר כּוּ׳. הַיְינוּ…”

    4. Segment 427 words

      Opens “מַתְנִי׳ פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ כְּסָפִים — סַלְעָהּ…”

    5. Segment 57 words

      Opens “גְּמָ׳ הַיְינוּ פּוֹסֵק כְּנֶגְדָּם חֲמִשָּׁה עָשָׂר מָנֶה!…”

    6. Segment 639 words

      Opens “תְּנָא עִסְקָא רַבָּה, וּתְנָא עִסְקָא זוּטָא. וּצְרִיכָא,…”

    7. Segment 723 words

      Opens “הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִּינָר לַקּוּפָּה. מַאי…”

    8. Segment 88 words

      Opens “בָּעֵי רַב אָשֵׁי: בְּמָנֶה הַנִּישּׁוֹם, אוֹ בְּמָנֶה…”

    9. Segment 948 words

      Opens “אִם תִּמְצָא לוֹמַר מָנֶה הַמִּתְקַבֵּל: יוֹם רִאשׁוֹן,…”

    10. Segment 1030 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ…”

    11. Segment 1136 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי…”

    12. Segment 1252 words

      Opens “אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי,…”

    13. Segment 1369 words

      Opens “אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל…”

    14. Segment 1421 words

      Opens “וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לָא עֲבַד צְדָקָה? וְהָתַנְיָא:…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Ketubot 66b · Segment 4 — “…לְכׇל מָנֶה וּמָנֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל…

    Original text

    שֶּׁחָתָן פּוֹסֵק — הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חוֹמֶשׁ.

    the son-in-law pledges according to the amount of the dowry that the bride brings, he pledges one-fifth less in the marriage contract, which is the actual value of the property.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר רִאשׁוֹן תַּלְמִיד חָכָם וְשֵׁנִי עַם הָאָרֶץ, אֶלָּא אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן עַם הָאָרֶץ וְשֵׁנִי תַּלְמִיד חָכָם, יָכוֹל לוֹמַר: לְאָחִיךְ הָיִיתִי רוֹצֶה לִיתֵּן, לְךָ אִי אֶפְשִׁי לִיתֵּן.

    GEMARA: The Gemara cites a baraita to expand upon the mishna’s statement that the father is not required to give the second son-in-law the gift that he promised the first son-in-law, as follows. The Sages taught: Needless to say, this ruling applies when the first is a Torah scholar and the second is an ignoramus, since the father-in-law has a reason to refuse to give the second a dowry like the first. But even if the first is an ignoramus and the second is a Torah scholar, the father-in-law may say: To your brother, I wanted to give this dowry, but to you I do not want to give it, since the obligation incurred was to a specific individual.

    פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר כּוּ׳. הַיְינוּ רֵישָׁא! תְּנָא שׁוּמָא רַבָּה וְקָתָנֵי שׁוּמָא זוּטָא. תְּנָא שׁוּמָא דִּידֵיהּ, וְקָתָנֵי שׁוּמָא דִּידַהּ.

    The mishna discusses the relationship between the value of the dowry the bride brings in and the amount of money the groom records in the marriage contract, and various examples are illustrated, e.g., if the woman pledged to bring him one thousand dinars. The Gemara asks: These latter examples in the mishna are the same as the first clause of the mishna, and they all illustrate the same financial conditions. Why was it not sufficient to mention only the case of the thousand dinars? The Gemara explains: The tanna teaches about a large appraisal of her substantial property, and he also teaches about a small appraisal in a case where she has minimal property, to illustrate that there is no halakhic difference between them. Similarly, the tanna teaches about the husband’s own appraisal of how to assess how much she must provide, and he also teaches about the wife’s own initial appraisal that she did and the corresponding amount that he must write.

    מַתְנִי׳ פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ כְּסָפִים — סַלְעָהּ נַעֲשֶׂה שִׁשָּׁה דִּינָרִין. הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִּינָרִים לַקּוּפָּה לְכׇל מָנֶה וּמָנֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

    MISHNA: If she pledged to bring him money and not articles to serve as a dowry, her sela , i.e., four dinars, becomes six dinars with respect to the husband’s obligation in the marriage contract. This follows the standard outlined in the previous mishna: The groom increases his obligation by one half since he will profit from this money. Additionally, the groom accepts upon himself to give ten dinars to the account for her needs, for each and every hundred dinars that she brings. Rabban Shimon ben Gamliel says: Everything is in accordance with the regional custom.

    גְּמָ׳ הַיְינוּ פּוֹסֵק כְּנֶגְדָּם חֲמִשָּׁה עָשָׂר מָנֶה!

    GEMARA: Concerning the first clause, that her sela becomes six dinars, the Gemara asks: This is identical to that which was taught in the previous mishna, that if she brings one thousand dinars in her dowry, he pledges against them fifteen hundred dinars. Why does the mishna cite another example to demonstrate the same principle?

    תְּנָא עִסְקָא רַבָּה, וּתְנָא עִסְקָא זוּטָא. וּצְרִיכָא, דְּאִי תְּנָא עִסְקָא רַבָּה — דִּנְפִישׁ רַוְוחָא, אֲבָל עִסְקָא זוּטָא, דְּזוּטַר רַוְוחָא — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עִסְקָא זוּטָא — דְּזוּטַר זִיּוּנָא, אֲבָל עִסְקָא רַבָּה, דִּנְפִישׁ זִיּוּנָא — אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

    The Gemara responds: The tanna taught about large investment capital and taught about small investment capital. And it is necessary to relate to both situations, because if he taught only the case of large capital, which has abundant profit, you might think that only then does the husband add one-half. However, for small capital, which has small profit, you could say that this is not the case. Therefore, it is necessary to also state the principle in this mishna. And conversely, if the tanna had taught us only about small capital, then you might think that because it has little expense, one must add a half. However, with regard to large capital, for which there is abundant expense, you could say that the husband need not add as much. Therefore, it is necessary to state both cases to teach that the husband adds one-half to the sum in any case.

    הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִּינָר לַקּוּפָּה. מַאי קוּפָּה? אָמַר רַב אָשֵׁי: קוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים. וְאָמַר רַב אָשֵׁי: לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם.

    The mishna states that the son-in-law accepts upon himself to give ten dinars to the account. The Gemara asks: What is this account? Rav Ashi said: It is an account for expenses of perfumes and cosmetics. And Rav Ashi said: This statement was said only for women in Jerusalem, where the women are accustomed to using an abundance of perfume.

    בָּעֵי רַב אָשֵׁי: בְּמָנֶה הַנִּישּׁוֹם, אוֹ בְּמָנֶה הַמִּתְקַבֵּל?

    According to the mishna, the husband must give ten dinars for each and every hundred dinars that she brings. Rav Ashi raises a dilemma: Does this speak of each hundred dinars that are appraised in her dowry, or of each hundred dinars that are accepted by the husband in the marriage contract, which is the appraisal reduced by one-fifth?

    אִם תִּמְצָא לוֹמַר מָנֶה הַמִּתְקַבֵּל: יוֹם רִאשׁוֹן, אוֹ כׇּל יוֹם וָיוֹם? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כׇּל יוֹם וָיוֹם: שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, אוֹ כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת: חֹדֶשׁ רִאשׁוֹן, אוֹ כׇּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כׇּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, אוֹ כׇּל שָׁנָה וְשָׁנָה? תֵּיקוּ.

    If you say that the mishna speaks of each hundred dinars that is accepted, is the intent that he gives a one-time sum only on the first day or on each day? If you say that he gives it every day, does he give it only the first week of marriage or each week? If you say he gives it each week, does he give it only the first month or each month? If you say he gives it each month, does he give it only the first year of marriage or each year? The Gemara does not determine how the calculation must be rendered and with what frequency the husband is required to provide for her cosmetics, and the dilemmas shall stand unresolved.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים לַקּוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים לְבוֹ בַּיּוֹם. אָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם, וְעָנוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן.

    § Rav Yehuda said that Rav said: There was an incident involving the daughter of Nakdimon ben Guryon. When the Sages designated for her four hundred gold coins for her account of perfumes, from her late husband’s estate, for use on that same day, she blessed them and said to them: This is how you should also pledge for your own daughters, and they answered after her: Amen.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו. רָאָה רִיבָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גֶּלְלֵי בְהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ, נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו.

    Apropos the daughter of Nakdimon ben Guryon, the Gemara relates what later became of her: The Sages taught: There was an incident involving Rabban Yoḥanan ben Zakkai. When he was riding on a donkey and leaving Jerusalem, and his students were walking after him to learn from him, he saw a certain young woman who was gathering barley from among the dung of the animals of Arabs. She was so poor that she subsisted on the undigested barley within the dung. When she saw him, she wrapped herself in her hair, as she had nothing else with which to cover herself, and stood before him.

    אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אֲמַר לַהּ: בִּתִּי, מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הֵיכָן הָלַךְ? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, לָא כְּדֵין מָתְלִין מַתְלָא בִּירוּשָׁלַיִם: ״מֶלַח מָמוֹן — חֶסֶר״? וְאָמְרִי לַהּ: ״חֶסֶד״. וְשֶׁל בֵּית חָמִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: בָּא זֶה וְאִיבֵּד אֶת זֶה.

    She said to him: My teacher, sustain me. He did not recognize her, so he said to her: My daughter, who are you? She said to him: I am the daughter of Nakdimon ben Guryon. He said to her: My daughter, the money of your father’s household, where did it go? How did you become so poor? She said to him: My teacher, is it not that they say such a proverb in Jerusalem: Salt for money is lacking [ ḥaser ]? There is nothing with which to preserve it and prevent it from being lost. And some say the proverb asserts that kindness [ ḥesed ] is salt for money, i.e., using money for acts of kindness preserves it. He continued to ask her: And the money of your father-in-law’s house, which was used properly, for benevolent acts, where is it? She said to him: This one came and destroyed that one; all the money was combined, and it was all lost together.

    אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתוּבָּתִי? אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ: אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב מִבֵּית אָבִיהָ, חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ. בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, מוֹסְרָן בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה. וְלֹא בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה, אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אוּמָּה שְׁפָלָה.

    She said to him: My teacher, do you remember when you signed on my marriage contract? He said to his students: I remember that when I signed on the marriage contract of this woman, and I read in it, it listed a thousand thousands, i.e., one million gold dinars as a dowry from her father’s house, aside from that which was promised her from her father-in-law. Rabban Yoḥanan ben Zakkai cried and said: How fortunate are you, Israel, for when Israel performs the will of the Omnipresent, no nation or tongue can rule over them; and when Israel does not perform the will of the Omnipresent, He delivers them into the hand of a lowly nation. Not only are they delivered into the hand of a lowly nation, but even into the hand of the animals of a lowly nation, as in the pitiful instance of Nakdimon’s daughter.

    וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לָא עֲבַד צְדָקָה? וְהָתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּלֵי מֵילָת הָיוּ

    The recorded incident implies that Nakdimon lost all of his wealth after having failed to use it for acts of kindness. The Gemara asks: And did not Nakdimon ben Guryon perform charity? Isn’t it taught in a baraita : They said about Nakdimon ben Guryon that when he would leave his home to go to the study hall, there were fine woolen garments his attendants would