Ketubot 56b

וקיימא לן בהכותב:

מאי כותב אומר אלמא תנאיה תנאה:

והרי חמרים גבי דמאי דרבנן הוא ולא עבדו בהו חיזוק למיחש לגומלין לרבי יהודה:

שלי חדש והישן טוב ממנו שהחדש עדיין אינו יבש כל צרכו והכי נמי אמרינן באיזהו נשך (ב"מ עב:) היו חדשות מארבע וישנות משלש כו' ויש מפרשים משום עומר ולאו מילתא היא דא"כ דמתרץ בדמאי הקילו התינח דמאי חדש מאי איכא למימר ועוד לא מצינו שנחשדו עמי הארץ על איסור חדש ולא נקט לה אלא משום אין נאמנים דדמאי ורבותא אשמועינן דאע"ג דמשבח לה לדחבריה נמי במילי אחרנייתא אינו נאמן על הדמאי דחיישינן לגומלין:

בדמאי הקילו משאר ספק דדבריהם ואפילו ספק ליתיה דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

כל הפוחת אפילו בתנאה מדלא תנא כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות ש"מ דהכי אשמועינן שאע"פ שהיא גובה לבסוף דאין תנאו קיים אפילו הכי כיון דמעיקרא אתני קרי לה בעילת זנות משום דמשעת ביאה לא הוה סמכא דעתה אכתובה:

אלמא קסבר תנאו בטל דבלאו הכי לאו רבותא היא דנקט כל הפוחת:

והא שמעינן ליה לעיל:

כל הפוחת אפילו בתנאה פירשתי לעיל (כתובות דף נא.):

ושמעינן ליה לרבי מאיר דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים - פירש בקונטרס דשמעינן ליה בברייתא דלעיל וא"ת מנא ליה למידק הא בדרבנן תנאו קיים דלמא כל שכן דבדרבנן דעבוד חיזוק טפי ותנאו בטל כמו לרבי יהודה וי"ל דדייק מדלא קתני לעיל על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכתובה כיון דאיכא מ"ד דלא עשו חכמים חיזוק לדבריהם אפילו בשל תורה אע"ג דרבי יהודה מודה בכתובה מ"מ הוה ליה לשנות כי היכי דקתני עונה אע"ג דמודה בה רבי יהודה:

הא בדרבנן תנאו קיים תימה הא שמעינן ליה לרבי מאיר בפרק הזהב (ב"מ דף נה:) דהאוכל תרומת מעשר של דמאי דמוסיף חומש דעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ובריש החולץ (יבמות דף לו: ושם) גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו שמעינן ליה דעשו חיזוק לדבריהם אף יותר משל תורה וי"ל דההיא דיבמות משום דקנסא הוא עשו חיזוק לדבריהם יותר וההיא דהזהב גבי תרומה וכן גבי גט דמייתי התם דאיסורא הוא התם עשו חיזוק כשל תורה והכא גבי כתובה שאינו לא איסור ולא קנס אלא ממונא בעלמא לא עשו חיזוק כלל:

קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא היא וכעין זה אמרינן בסוף הערל (יבמות דף פא. ושם) אמר ליה רבי יוחנן לר"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני אומר עיגול בעיגולין עולה פירוש ואי תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה עולה אף על גב דתרומת תאנים דרבנן כיון דעיקר תרומה מיהא דאורייתא וא"ת דתנן לקמן בהכותב (כתובות דף פג: ושם) כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותך כו' רבן שמעון בן גמליאל אומר ירשנה כו' ומסיק אליבא דרב דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ומה צריך להאי טעמא אפילו לא עשו חיזוק לדבריהם תיפוק ליה משום דעיקר ירושה דאורייתא וי"ל דלא דמיא ירושת הבעל לשאר ירושות שבאות מחמת קורבה:

אין עושין כתובת אשה מטלטלין והא דאמרינן בפ"ק (לעיל כתובות דף ז.) אמר להו אתפסוה מטלטלי כשקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו:

אבל קבל עליו אחריות עושין וליכא למיחש שמא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי כדאמרינן בסוף האשה שנפלו (לקמן כתובות דף פב: ושם) דדוקא בדלא קיבל עליו אחריות איכא למיחש להכי הואיל ואינו יכול ליהנות מן המטלטלין לעשות בהן סחורה ולהשתכר בהן שהאשה לא תתן לו הואיל ואין אחריות עליו אבל היכא דכתב לה כל נכסי אחראין וערבאין יכול לייחד ואין לחוש שיאמר לה טלי כתובתיך וצאי כיון שיכול ליהנות מהן שלא תקפיד האשה אם יעשה בהן שום סחורה והיינו טעמא דאמר בפרק נערה (לעיל כתובות דף נא.) [דתנן כתב שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה נכסים דאית לי אחראין משמע] שיכול לייחד שדה לכתובתה בלא שום אחריות דכיון שיש לו הנאת אכילת פירות ודאי לא יאמר לה:

שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אין נאמנין אוקימנא לה בפרק האשה שנתאלמנה (לעיל כתובות כד, א) בשכלי אומנותו בידו.

כל הפוחת ואפילו בתנאי כתוב בספר המאור, קשיא לן עלה הא דאמרינן בגמרא (לעיל ע"א), טעמא דכתבה ליה הא על פה לא, ולהלן נראה כי תנאי על פה הוא פחות מכתיבה, וכאן נראה שהוא גדול ממנה. והרב ר' שלמה ז"ל פירש: דהאי אפילו לאו דוקא. ולי נראה פירוש הדבר כן: כל הפוחת מדלא אמר הפוחת, ואמר כל הפוחת, כלומר, אף על פי שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי, כלומר שתנאו בטל ואינו קיים, והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. עד כאן. וקשיא לי, דאם כן עיקרא דמלתא לומר דאף על גב דתנאו בטל במעשה, אפילו הכי כיון דאתנה בהדה בדברים דעלמא לא סמכה דעתה ובעילתה בעילת זנות, אם כן הכי הוה ליה למימר אלמא קסבר אף על גב דתנאו בטל ואית לה כיון דאמר לה לית ליך וכו', אלא ודאי מלישנא דגמרא משמע דעיקר מאי דדייקינן ממתניתין היינו דתנאו בטל. ונראה לי לפרש, דתרתי קא דייקא ממתניתין דר' יהודה דקאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי, הכי קאמר והיא כותבת לו התקבלתי וקיים, ואמר ליה ר' מאיר אינו קיים אלא בטל, שהפוחת לבתולה ממאתים בעילתו בעילת זנות, ואילו קתני הפוחת היה במשמע הפוחת אחר שכנסה, דהשתא הוא דאיכא למימר דלא סמכה דעתה, דמימר אמרה היום פחת לי מנה למחר פוחת לי השאר ומוציא אותי בלא כלום, אבל אם פחת לה בתנאי שהתנה עמה בתחלת חופה, אפילו לרבי מאיר תנאו קיים, משום דמדעת נכנסה ועל תנאי זה נשאת לו וסמכה דעתה, וכרבין דאמר לקמן(נז, א) מחלוקת לבסוף אבל לכתחילה דברי הכל מוחלת, אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל ואף על פי שהתנה עמה קודם כניסה משום דמכל מקום לא סמכה דעתה, ואנן סהדי דעל דעת זנות נבעלת לו ועל דעת כן נתרצית לו, והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות, וכדאמר רב דימי מחלוקת בתחילה, והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל, ואף על פי שתחלת כניסתו על תנאי כך היתה. וכיון דאמר לה לית ליך, כלומר, ואי קשיא לך אם כן אמאי קתני כל הפוחת בעילתו בעילת זנות, דאם תנאו בטל אין בעילתו בעילת זנות, ואם בעילתו בעילת זנות אין תנאי בטל, דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, קסבר, כיון דאמר לה לית ליך לא סמכה דעתה עד שיבטל תנאו בפירוש. ויתנה עמה במאתים, כן נראה לי.

קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא פירוש: בין דבתולה בין דאלמנה מדקרי לה בקרא אלמנה ומאי אלמנה על שם מנה. אי נמי, דבתולה דוקא אלא דלא פליג רבנן, אבל קבל עליו אחריות עושין. ואיכא למידק, וכי כתב לו אחריות מאי הוי, הא תנן (לקמן כתובות פ, ב) לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת לך על השלחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. ואמרינן עלה בגמרא (פב, ב) בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים וכו', ועדין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתך, והני רבנן בתר שמעון בן שטח הוו. יש לומר, דהתם בשלא היה מקבל עליו את האחריות, לפי שאף היא אינה מנחת אותו ליגע ולהשתמש בהם והיו מיוחדים לה בכל עת, אבל כשקבל עליו את האחריות אינה מקפדת אם הבעל משתמש בהן ומוציאן לעצמו, ואף הוא משתמש בהן, ואינה קלה בעיניו להוציאה.

חמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהם שלי חדש ושל חברי ישן של חברי מתקן ושלי אינו מתוקן אינו נאמן שחוששין לגומלין והלוקח ממנו צריך לעשר כשאר תבואות של דמאי ולדעת ר' יהודה נאמנין שאין חוששין לגומלין ואע"פ שהדמאי מדבריהם הוא והיה לנו לומר שחכמים עשו חזוק לדבריהם לחוש לגומלין בדמאי הקלו אלא שמכל מקום הלכה כחכמים וכבר ביארנוה בפרק שני וכן מה שנתחבטו בסוגיא זו בחדושין בענין ספק של דבריהם אם טעון ברכה אם לאו כבר ביארנו הכל במסכת שבת פרק הדלקה:

כבר פסקנו שהכתבה מדברי סופרים היא ואע"פ שבסוגיא זו פסקנו כר' מאיר והסוגיא מעידה בהדיא שדברי ר' מאיר נאמרים על דעת כתבה דאוריתא הילכתא כותיה ולא מהאי טעמא אלא מפני שהיא נבעלת שלא על סמך כתבה כמו שביארנו במשנה:

יתבאר במסכתא זו בסוף פרק נכסים שבראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ר"ל והיו מתנים בה שלא יהא אחריותם על הבעל לטרוף ממשעבדי ולא היתה דעת הנשים סומכת על כך עד שהיו מזקינים ולא היו נושאים נשים התקינו שיהו מנחים כתבתה בבית אביה ועדין כשהיה כועס עליה לא היה לו חסות אצל ממון שאינו בידו והיה אומר לה לכי אצל כתבתיך התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה ועדין כשכועס עליה היה אומר לה טלי כתבתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתבתיך ולא תהא כתבתה מיוחדת במקום אחד והוא הוא תנאי בית דין הנזכר בפרק נערה שנתפתתה דף נ"א ע"א ר"ל לא כתב לבתולה מאתים וכו' ומכל מקום אע"פ שתקן בן שטח כן מודה הוא שכל שכתב כן וייחד לה מטלטלין או קרקע אפותיקי שאינה גובה נכסים אחרים כל זמן שהם קיימין שלא תקן אלא להיות הכתבה כחוב הא כל שאבדו או נשתדפו יהא אחריותה על שאר נכסים כדין אפותיקי סתם ולא יהא הלוקח רשאי לומר הנחתי לך מקום וכל שיודעת שכל נכסיו אחראין ושיש לה עוד אחריות בפרט כל שכן שהיא סומכת עליו ומשום קלה בעיניו להוציאה אין בה הואיל ונכסיו משועבדים אינו נותן לב על ייחודו כלל אדרבה רוצה הוא להשתכר בהם לסחורה ומתוך כך תקנו חכמים שבאו אחריו והוא ר' יוסי הנזכר בסוגיא זו שלא לעשות כתבה מטלטלין ר"ל שלא לייחד מטלטלין לכתבה אפילו קבל עליו אחריות גניבה ואבידה הואיל ומכל מקום אינו מקבל אחריות פחת שלהם שאע"פ שהיא סומכת על כך הואיל ומכל מקום אנו יודעים שזה הוא אפותיקי ושאינה נפרעת משאר נכסים צריכין אנו לשמרה שלא תפחת כתבתה שכל שנפחתה אף הוא אינו רשאי לשהותה כמו שיתבאר בסמוך ומפני תקון העולם הנזכר בסוגיא זו פירושו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ויש מפרשים דברים אלו בדרכים אחרים וזו עיקר:

ולענין ביאור מיהא זה שאמרו הכא לא ידעא דתיחול כלומר והרי לא מחלה ואפילו מחלה בדרך זה הויא לה מחילה בטעות:

בא"ד והא דמפרש התם בגמרא הכא מי מחל לרווחא כו' עכ"ל לר' יהודה משני התם הכי אלא כיון דלר' מאיר נמי לא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה כמ"ש התוס' דאין יכול לומר פלוני יירש כו' מהאי טעמא נמי ניחא לר"י ולא איצטריך ליה למימר האי טעמא דהכא מי מחל לר"י אלא לרווחא דמלתא ודו"ק:

גמ' מילתא דשכיחא עבדו בה רבנן חיזוק כו' מכאן יש להשיב על דברי התוס' דס"פ נערה בד"ה רצה אינו כו' דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצוין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינן אלא פ"א כו' דהכא מסיק בהיפך דכתובה מקרי שכיח טפי מפירות ודו"ק:

תוס' בד"ה ושמעינן כו' כיון דאיכא מאן דאמר דלא עשו כו' אע"ג דר"י מודה בכתובה כו' כי היכי דקתני עונה כו' עכ"ל דלמאי דמסיק דכתובה דאורייתא ניחא דלא תקשי דלתני נמי כתובה דכיון דתני הני דתנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ה"ה כתובה. דהוי נמי דאורייתא אבל אי הוה כתובה דרבנן לא ה"ל למשמט מלמתני נמי כתובה כיון דאיכא למטעי למימר כמאן דאמר דלא עשו חכמים תיזוק כו' ודו"ק:

בד"ה אין עושין כו' אם יאבדו או יזולו עכ"ל אם יאבדו לת"ק או יזולו לר"י וק"ל:

בד"ה אבל קבל כו' שמא יאמר לה טלי כתובתיך כו' דדוקא בלא קבל עליו אחריות איכא כו' עכ"ל וק"ק לפי זה למה לי הכא טעמא דתיקון עולם דשמא יאבדו בלא קבל עליו אחריות הא איכא טעמא אחרינא דשמא יאמר לה טלי (מעשה ידיך) [כתובתיך] ויש ליישב ודו"ק:.

ד"ה ושמעינן ליה וכו' עד בברייתא דלעיל פי' מדנקיט ר"מ שאר כסות ועונה ולא נקט שאר דברים מכלל דס"ל דוקא הני דהוו דאורייתא אבל מידי דמדרבנן תנאו קיים:

בא"ד דדייק מדלא קתני לעיל וכו' וכתובה ויש לדקדק א"כ מאי משני התרצן קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא מ"מ קשה אם איתא דס"ל לר"מ דגם בכתובה תנאו בטל הוי ליה למינקט ג"כ כתובה בהדי שאר כסות ועונה ונראה דדוקא לפי סברת המקשה דהוה ס"ל דכתובה דרבנן ולכך הוה דייק מדלא קתני לעיל כתובה משום דהוי רבותא דאפילו בדרבנן נמי תנאו בטל אבל התרצן השיב דקסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא ולכך לא צריך למיתני כתובה לעיל דהא קתני שאר כסות ועונה וה"ה כתובה דתנאו בטל ג"כ דהא הוי ג"כ דאורייתא לדידיה ואע"ג דרבי יהודה ס"ל דכתובה דרבנן מ"מ ר"מ לפי סברתו קתני ולא דמי להא שכתבו התוס' לפי סברת המקשן דצריך למתני כתובה משום דאיכא מ"ד דלא עשו חיזוק לדבריהם דהתם הא מלתא דעשו חיזוק או לא עשו הוי סברא בעלמא:

וקי"ל מאי כותב אומר וקשה לי דאפילו תימא כותב ממש אכתי תיקשי דהא לרבי יהודה לא אהני בההיא דכתובה אלא משום דכתבה בלשון שובר התקבלתי וכו' אבל אלו כתבה ליה בלשון סלוק אין לי עמך אלא מנה לא מהני אפילו לרבי יהודה ואלו הכא אמרינן לר' יהודה דמהני האי לישנא דכתב לה אין לי בנכסיך וכו' ואפשר דאי לאו דאמרינן מאי כותב אומר הוה אמרינן דהא דקאמר דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' היינו דכתב לה בלשון התקבלתי ולא תיקשי ולא מידי אבל השתא דאמרינן מאי כותב אומר הא ודאי בכל גוונא דקאמר קשיא כנ"ל: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וקי"ל מאי כותב אומר פי' דלא תימא מאי כותב מקנה שחזר ונתן לה זכותו בשטר כההיא דתנן הכותב נכסיו לבניו אלא האי כותב שטר ראיה הוא שהתנה עמה כן בשעת נשואין ע"כ. ועיין בלשון הרא"ש לעיל:

וז"ל הרא"ה וקי"ל מאי כותב אומר לקמן בריש פרק הכותב אמרי' בהדיא תני ר' חייא האומר ומסתברא פירושיה דרבי חייא קמ"ל לאפוקי דלא תימא מתני' שקנו מידו דאי לאו דר' חייא הוה אמינא הכי כדאשכחן בכמה דוכתי דקרי לנתינה כתיבה כדתנן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ואמר לעיל הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהן ונתינה בהקנאה ממש קאמרינן ובקנין ודאי מהני כדאיתא התם אבל השתא דאתא ר' חייא וקאמר דלאו כותב קתני אלא בלא הקנאה קאמרינן בודאי אית לן דהאי לישנא דמתני' דוקא דהא הכי קאמר האומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך וה"ה כותב בלא הקנאה אחריתי דלא שאני לן בשום דוכתא בין דברים שבע"פ לדברים שבכתב אלא בשטר קנין כגון שדי מכורה לך שדי נתונה לך אבל בעלמא כגון מחילה ודכוותה וכל היכא דלאו שטר קנין כי האי דאמרן לא שני לן כלל בין שהוא ע"פ בין שהוא בכתב ואף על פי שפקפקו רבים בדבר הרי הוא ברור ואין בו בית מיחוש ולא אתא ר' חייא לפרושי אלא דלא תימא מאי כותב נותן כדפרישנא אבל כיון דאמרת כותב כותב ממש לישנא דכותב ואומר חד הוא לגמרי והיינו דקשיא לן התם בתר דפירש ר' חייא וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמ"כ כלומר השתא דאתא ר' חייא ופירש דכותב דמתני' לאו נותן בקנין וכיון דכן דודאי לישנא דמתני' דוקא כותב בלחוד דהיינו אמירה בעלמא והא היכי מהני אבל אילו הוה שמעינן לה למתני' דמאי כותב נותן בקנין לא הוה קשיא לן כלל ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה דאכתי לא זכה בה אם כן תנאה הוא דקא מתנה בהדה דלא ליזכי ביה כלל מדאמרינן עלה אדם מתנה עליה שלא יירשנה והיינו דקשיא לן הכא והיכי מהני תנאה לר' יהודה ואמאי לא אמרינן חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וליהוי תנאו בטל והיינו דאמרינן וקיימא לן מאי כותב אומר דמההיא הכרחא אית לן לאוקמה בכותב לה ועודה ארוסה דהיינו תנאה וכדפרי' ומהדרינן משום דהויא מילתא דלא שכיח וכו'. ע"כ:

והרי חמרין דשכיחי דתנן החמרין שנכנסו וכו' עד ר' יהודה אומר נאמנין פי' קושיין הכא בההיא לישנא דאמרינן לעיל בפרק ב' דר' יהודה בעלמא חייש לגומלין בדאורייתא והכא משום דהוי דרבנן לא חייש לגומלין דלמ"ד התם דר' יהודה לא חייש לעולם לגומלין אפילו בדאורייתא לא קשיא הכא ולא מידי דהא דינא הוא דלא ניחוש לגומלין בשום דוכתא אליבא דרבי יהודה. וכן פירשו בתוספות. הריטב"א ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין נאמנין דחיישינן לגומלין אלמא דחכמים לא עשו חזוק לדבריהם אף בשל תורה. ע"כ: ספק דדבריהם כגון דמאי שנוטל על הספק בדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הם אבל בשאר ספיקי לא. רש"י במהדורא קמא:

רבא אמר בדמאי הקלו ותימה דהא אביי גופיה תירץ הכי בפ"ב ואלו הכא לא פריק הכי. ויש לומר דהתם מתרץ בדמאי הקלו יותר משל תורה אבל לא ניחא ליה לומר כן שהקלו בו יותר משל דבריהם בדברים אחרים ורבא ניחא ליה לתרוצי הכי ואף על גב דמודה הוא בעלמא דדמאי ספק דדבריהם הוא וכדאמרינן לה בפרק במה מדליקין. הריטב"א ז"ל. והתוס' האריכו בזה לעיל בפ"ב:

כל הפוחת אפילו בתנאה וכו' כי היכי דדייק ואזיל כלומר מדלא קא מהדר ר' מאיר לר' יהודה הרי זו בעילת זנות ותו לא דהשתא משמע דאכתיבה התקבלתי מנה לחודא מהדר וקאמר כל הפוחת משמע כל היכא דפחית לה אפילו בתנאים והאי אפילו לאו דוקא אלא כלומר משמע נמי תנאה שהתנה נמי בעל פה לפחות לה ממאתים ומדקא חשיב ליה כה"ג בעילתו בעילת זנות אלמא קסבר תנאו בטל ויש לה מאתים אם כן אמאי בעילתו בעילת זנות הא סמכה אכתובה מעליא כיון דתנאי בטל כיון וכו' דאתני סמכה דעתה דאמנה קא מנסבא ליה הילכך הויא בעילתו בעילת זנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא וזה הלשון של רש"י ז"ל נזדמנה לו להרב בעל המאור שכתב וז"ל כל הפוחת ואפילו בתנאה וקשיא לן עליה הא דאמרינן לעיל בגמרא טעמא דכתבה ליה הא ע"פ לא ולהלן נראה כי תנאי ע"פ הוא פחות מכתיבה וכאן נראה שהוא גדול ממנה. וה"ר שלמה ז"ל פירש דהאי אפילו לאו דוקא ולי נראה פירוש הדבר כן כל הפוחת מדלא אמר הפוחת ואמר כל הפוחת כל אע"פ שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי כלומר שתנאי בטל ואינו קיים והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. עכ"ל ספר המאור ז"ל: וכתב עליו הרשב"א ז"ל וז"ל. וקשיא לי דאם כן עיקרא דמילתא לומר דאף על גב דתנאו בטל במעשה אפילו הכי כיון דאתני בהדה בדברים בעלמא לא סמכה דעתה ובעילתו בעילת זנות א"כ הכי הוה ליה למימר אלמא קסבר אף על גב דתנאו בטל ואית לה כיון דאמר לה לית ליך וכו' אלא ודאי מלישנא דגמרא משמע דעיקר מאי דדייקינן ממתני' היינו דתנאו בטל. ונראה לי לפרש דתרתי קא דייק ממתני' דרבי יהודה דאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ה"ק והיא כותבת לו התקבלתי וקיים ואמר לו ר' מאיר אינו קיים אלא בטל שהפוחת לבתולה ממאתים בעילתו בעילת זנות ואילו קתני הפוחת היה משמע הפוחת לאחר שכנסה שהשתא הוא דאיכא למימר דלא סמכה דעתה דמימר אמרה היום פוחת לי מנה למחר פוחת לי השאר ומוציא אותי בלא כלום אבל אם פחת לה בתנאי שהתנה עמה בתחלת חופה אפילו לרבי מאיר תנאו קיים משום דמדעת נכנסה ועל תנאי זה נשאת לו וסמכה דעתה וכרבין דאמר לקמן מחלוקת לבסוף אבל בתחלה דברי הכל מוחלת אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל ואף על פי שהתנה עמה קודם כניסה משום דמכל מקום לא סמכה דעתה ואנן סהדי דעל זנות נבעלה לו ועל דעת כן נתרצית לו והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות וכדאמר רב דימי מחלוקת בתחלה והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל ואף על פי שתחלת כניסתו על תנאי כך היתה. וכיון דאמר לה לית ליך וכו' כלומר ואי קשיא לך אם כן אמאי קתני כל הפוחת בעילתו בעילת זנות דאם תנאו בטל אין בעילתו בעילת זנות ואם בעילתו בעילת זנות אין תנאו בטל דתרתי דסתרן אהדדי נינהו קסבר כיון דאמר לית ליך לא סמכה דעתה עד שיבטל תנאו בפירוש ויתנה עמה במאתים כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל: ורש"י ז"ל במהדורא בתרא כתב וז"ל כל הפוחת ואפילו בתנאי. מדלא תנא כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות שמע מינה דהכי אשמועינן שאף על פי שהיה גובה לבסוף דאין תנאו קיים אפילו הכי כיון דמעיקרא אתני קרי לה בעילת זנות משום דבשעת ביאה לא הוה סמכה דעתה אכתובה. אלמא קסבר תנאו בטל. דבלאו הכי לאו רבותא היא דנקט כל הפוחת. ע"כ. פירוש לפי' הוקשה לו אמאי דכתב במהדורא קמא דתינח דליכא למימר דאכתיבת התקבלתי מנה לחודא קא מהדר דלא קתני בקוצר הרי זו בעילת זנות מיהו אכתי איכא למימר דלהכי האריך וקאמר כל הפוחת וכו' משום דר' יהודה תרתי קאמר חדא דאי כתבה התקבלתי מנה אין בעילתו בעילת זנות ועוד דוקא דכתבה ליה אבל בעל פה תנאו בטל וכדדייקינן לעיל ואתא ר' מאיר למימר דתנאו קיים והילכך הויא ליה פוחת לבתולה ממאתים וכו' והרי זו בעילת זנות ופליג ר' מאיר אכתיבה ואבעל פה ולכך אוריך בלישניה לכך כתב רש"י ז"ל במהדורא בתרא דאי הכי לכתוב כל בתולה שאין לה מאתים וכו' והוה שמעינן דפליג אכתיבה ואבעל פה מדהאריך בלישניה ולא קצר ותני הרי זו בעילתו בעילת זנות השתא דהאריך טפי ותני כל הפוחת וכו' אלמא קסבר תנאו בטל הוא דקאמר אפילו בתנאה ה"ק לא מיבעיא כשפוחת בפועל ובמעשה דלא נשאר לה כי אם כתובת מנה דבעילתה זנות אלא אפילו כשאין הפחיתות אלא בתנאי ושוב יתבטל ותשאר כתובתה מאתים אפ"ה כיון דמעיקרא אתני קרי לה בעילת זנות ואף ע"ג דמהכא שמעינן ההיא דלא סמכה דעתה כיון דאתני כך אף על גב דתנאה בטל מדקאמר אפילו וכדכתבינן תוב אסיק וקאמר אלמא קסבר וכו' וכיון דא"ל וכו' כדי לפרושי מילתיה. ורש"י ז"ל בפירושו מאי דמייתי תלמודא במסקנא דמילתיה מייתי ליה איהו בפירוש אפילו בתנאה ושוב לא אסיק אלא אלמא קסבר תנאו בטל והיינו כדכתיבנא דוק ותשכח כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכו'. ואם תאמר אדרבה משום דתנאו קיים קתני שבעילתו בעילת זנות פרש"י ז"ל דדייקינן לה דלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות וקתני כל הפוחת ש"מ דהכי אשמועינן דאף על פי שהיא גובה לבסוף שאין תנאו קיים אפילו הכי כיון דמעיקרא אתני עלה בעילתו בעילת זנות ע"כ. פי' לפירושו דלישנא דכל הפוחת דייק שהוא מתנה לפחות ואף על פי שלא פיחת ויש תירוצים אחרים וזה מספיק. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר וכו'. פי' מדלא תנא כל העושה כן בעילתו בעילת זנות אי נמי רבי מאיר אומר אינו רשאי מפני שבעילתו בעילת זנות ותנא כל הפוחת ודאי רבותא קמ"ל דאפילו היכא דודאי אית לה כתובה הראויה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אלא דתיטעי איהי וסברה דלית לה הרי בעילתו בעילת זנות דלא סמכה דעתה והא היכי דמי דאית לה ותיטעי איהי וסברה דלית לה ודאי בתנאה כגון שכנסה מתחלה ע"מ שלא תהא כתובתה כראוי אלא לבתולה מנה ולאלמנה חמשים והרי תנאו בטל דהא רבי מאיר אפי' בעלמא אית ליה במתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכ"ש הכא דאפי' רבי יהודה מודה ואית לה בודאי מדינא כל כתובתה הראויה לה אלא דאיהי טעתה וסברה דלית לה אלא מאי דאתני בהדה ולא סמכה דעתה ואפילו בהא הוי בעילתו בעילת זנות ושמעינן מהכא דלא אשכחן לר"מ גוונא אחריתי דתהוי לה מדינא כתובתה הראויה ותטעי איהי דלית לה אלא בתנאה וכדפרי' ותפשוט מינה דאלו מחלה ליה אחר שכנסה אפי' שהתה עמו כמה אחר כן כיון דמחלה ליה וקי"ל ודאי יכולה היא למחול אחר שכנסה תו לית לה ולאפוקי ממאן דאמר כיון דמשהה לה הדרא וזכיא בכתובתה דכיון דבעילתו בעילת זנות הדר ומזכי לה כתובתה ממילא בשהייה בעלמא והא ליתא דהא הכא לא אמרינן אלא בתנאה ולא אשכח מידי אחרינא בכה"ג דתהוי לה כתובה ותטעי איהי וסברה דלית לה אלא כה"ג דהיינו בתנאה וטעמא נמי לא נהיר דזכיה ממילא לא אשכחן לר' מאיר דליכא אלא בעילתו בעילת זנות ואלו איתא ודאי הוה ליה למימר ותו דהא אפי' לר"מ אפי' הדרא וזכיא כי משהי לה הוי בעילתו ב"ז משום דלא סמכה דעתה אם כן אמאי הדרא ומזכי לה דהא לא מהני ליה מידי דהא סוף סוף בעילתו בעילת זנות עד דידעה איהי וסמכה דעתה אלא ודאי לר"מ תו ליכא דאית לה וסברה דלית לה אלא בתנאה. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:

ושמעינן ליה לרבי מאיר דאמר מתנה וכו' יש לפרש דמשקלא וטריא דלעיל הוא דשמעי' לה דמדפריך תלמודא לעיל טעמא דכתבה ליה וכו' ופריך מדר' יהודה אדר' יהודה ולא פריך אלא לאביי ולא לרבי ירמיה וכדכתבינן לעיל אלמא דרבי מאיר לאו כ"ש בדרבנן קאמר דאי הכי הוה ליה לאקשויי מדר"מ אדר"מ אליבא דכ"ע ולשנויי דר"מ ה"ק כ"ש דבדרבנן דעבוד חזוק טפי וממילא הוה מיתרצא מדר"י אדר' יהודה לדעת אביי אבל מדשקיל וטרי ואקשויי מדר' יהודה אדרבי יהודה לדעת אביי ולא מהדר להו אביי ולדידכו מי ניחא דהא מדר"מ אדר"מ נמי קשיא ובמאי דתרצת ליה לר' מאיר הכי נמי מתרצא לרבי יהודה אלמא משמע דמשום דשמעינן לר' מאיר דאמר להדיא כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דאלמא הא בדרבנן תנאו קיים להכי לא שקיל וטרי תלמודא אלא לרבי יהודה וכדכתיבנא כך יש לפרש. ואפשר דזהו שכתב רש"י והא שמעינן ליה לעיל. ומיהו התוס' כתבו פירוש בקונטרס דשמעינן ליה בברייתא דלעיל אלמא דקא מפרשי אינהו ז"ל דדעת רש"י ז"ל דמהברייתא גופה מבלי שום שקלא וטריא הוא דשמעי' הכי וקשיא להו דמנא ליה למידק מהברייתא הא מדרבנן תנאו קיים דילמא כ"ש דבדרבנן דעביד חזוק טפי ותנאו בטל כמו לרבי יהודה ותירצו דדייק מדלא קתני לעיל ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה וכתובה כיון דאיכא מאן דאמר דלא עשו חיזוק לדבריהם אפי' בשל תורה אע"ג דרבי יהודה מודה בכתובה מכל מקום הו"ל לשנות כי היכי דקתני עונה אע"ג דמודה בה רבי יהודה. ואם תשאל א"כ לפי מאי דמשני נמי קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא אמאי לא קתני לעיל כתובה כיון דאיכא מאן דאמר כתובה דרבנן. תשובתך פלוגתא דכתובה אי מדרבנן אי מדאורייתא הויא לה פלוגתא באפי נפשה ולא מתלא תליא בהכי וכיון דסבירא ליה בעלמא כתובה דאורייתא למה ליה למינקט הכא כתובה הרי היא הכתובה בשאר וכסות דתני ולמה ליה למנקט כתובה אבל ההיא דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה תליא בההיא גופה דתני ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות כו' ולאו מטעמייהו דאינך דתני הלכך אי ס"ל בכתובה דכל המתנה בו תנאו בטל משום דעשו חזוק יותר משל תורה היה ליה למתנייה תדע דהא איכא מידי דלכ"ע לא עשו חזוק כגון פירות דלעיל משום דהויא מלתא דלא שכיח ועוד כיון דמרחקא הסברא כולי האי דאיכא מאן דאמר דלא עשו חזוק אפי' בשל תורה ואיהו סבור דעבוד חזוק טפי הלכך ה"ל למתנייה. כנ"ל: וז"ל הריטב"א הא בדרבנן תנאו קיים הקשו בתוס' הא מנא לן דילמא ה"ק שאפי' המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכל שכן בדרבנן שעשו חזוק טפי משל תורה דהא לרבי יהודה בדאורייתא תנאו קיים ובדרבנן תנאו בטל ותירצו דנפקא לן מדתנן בפרק השוכר מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ולהכי אוריך כולי האי משום דבדרבנן תנאו קיים. ותמיה מילתא דהא התם אתינן לאוקמה כרבי יהודה ובדבר שאינו של ממון ואף ע"ג דלרבי יהודה בדרבנן תנאו בטל ועוד תירצו דשמעינן לה מדפריט שאר כסות ועונה ולא נקט שום מידי דהוי מדרבנן שמע מינה דבדרבנן מודה דתנאו קיים. ע"כ: קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא אף על גב דכתובת אלמנה דרבנן מכל מקום עיקר כתובה דאורייתא היא וכעין זה אמרינן בסוף הערל אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עיגול בעיגולין עולה פי' ואי תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה עולה אע"ג דתרומת תאנים דרבנן כיון דעיקר תרומה מיהא דאורייתא. ויש לחלק ולומר דשניא ההיא דתרומה דכל שם תרומה אחד הוא ואיכא למגזר תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא אבל בההיא דכתובה ליכא למגזר כתובת אלמנה אטו כתובת בתולה וכן פי' רש"י ז"ל דההיא דתרומה משום דגזרה נגעו בה והריטב"א ז"ל כתב וז"ל קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא ואם תאמר והא במתניתין קתני בין בתולה בין אלמנה ואילו אלמנה מנא ליה דכתובתה מדאורייתא ויש לומר מדקרי לה אלמנה על שם מנה א"נ דלעולם כתובת אלמנה דרבנן ומיהו לא פליג ר' מאיר בין כתובה לכתובה. ע"כ: והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו קסבר כתובה דאורייתא פירוש והשתא דאתינן להכי תו לא דייקינן כל הפוחת ואפי' בתנאה אלא בכתובת בתולה אבל אלמנה אפילו בתנאה תנאו קיים וכיון דכן דינא הוא דהוי בעילתו בעילת זנות א"נ אפשר דלא פלוג רבנן. ע"כ:

בא"ד ועי"ל דנזקין לא דמו לקידושין דהכא ה"ט דאין קידושין לחצאין כו' אבל בנזקין לא שייך למימר הכי עכ"ל. ויש לתמוה א"כ היאך משוה בסוף פ' הפועלים ההיא דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה דמייתי התוספות הכא לענין מתנה על מ"ש בתורה דהא התם נמי לא שייך לומר דאין שמירה לחצאין ואפשר דהיינו האי דמשני התם דמעיקרא לא שיעבד נפשיה:

שם בגמרא וקי"ל מאי כותב אומר לכאורה אריכות דברים הוא דאפילו אי הוי כותב ממש נמי הוי קשיא לן דלענין מתנה על מ"ש בתורה לכאורה לא שייך לחלק בין כותב לאומר ואפשר דאי לאו דהאי כותב אומר הוי מוקמינן לה בנשואה ומטעם מחילה ולא משום תנאי אבל משום דהאי כותב אומר ע"כ מוקמינן לה בארוסה וא"כ הוי משום תנאי וכ"כ הרא"ה ז"ל ועיין בחידושינו בפרק הכותב. מיהו לפי הטעם שכתבתי בסמוך דהו"ל כמפליג בדברים ואנן סהדי דאין פיו ולבו שוים וא"כ היה באפשר לחלק בין כותב לאומר דאפשר כיון דטרח לכתוב בשטר מסתמא לאלומי מילתא קבעי ולא להפליג בדברים מש"ה מייתי לרווחא דמילתא הא דקי"ל מאי כותב אומר אבל לקושטא דמילתא ודאי שאין לחלק דאל"כ אמאי מצריך ר' יהודא לכתוב לשון התקבלתי וע"י שובר יכתוב לשון תנאי בכתב אע"כ דאין לחלק וכן מצאתי להדיא בירושלמי סוף פרק הפועלים:

שם והרי חמרים דשכיחי ולא עבדי רבנן חיזוק פי' אע"ג דר' יהודא חייש לגומלין בדאורייתא לעיל דף כ"ד אפ"ה לענין חמרין דרבנן לא חייש אלמא דלא עבדו חיזוק בדרבנן אפילו כשל תורה כ"ש להחמיר בדרבנן יותר משל תורה ועיין מ"ש בזה לעיל דף כ"ד:

שם כל הפוחת אפילו בתנאה ופירש"י מדלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים כו' עכ"ל. מה שהוצרך לפרש כן ולא מפרש בפשיטות מדקתני כל הפוחת ולא קתני הפוחת נראה משום דמהאי דיוקא דכל נהי דשמעינן שפיר דאיכא תרי גווני פוחת א' ע"י תנאי והשני ע"י מחילה מ"מ לא שמעינן דע"י תנאי אית לה דאכתי איכא למימר דבתרווייהו לית לה אלא היא גופא אתא לאשמעינן דבתרווייהו הוי בעילת זנות אע"ג דבתנאי סברה וקיבלה. לכך הוצרך רש"י לפרש מדלא קתני כל בתולה שאין לה והוי שמעינן נמי הך מילתא לענין בעילת זנות ומדנקיט כל הפוחת משמע שפיר דבחדא אית לה ובאידך לית לה כפירוש ר"י לעיל דף נ"א וע"ש בחידושינו באריכות:

תוס' בד"ה ושמעינן ליה כו' וא"ת מנ"ל למידק דילמא כ"ש דבדרבנן כו' עכ"ל. ולכאורה נ"ל ליישב קושייתם דודאי אית ליה לר"מ בדרבנן תנאו קיים והיינו מתני' דפרק הכותב דמייתי הש"ס לעיל בסמוך דלענין פירות תנאו קיים ואע"ג דאליבא דרבי יהודא משנינן דפירות לא שכיחי וכתובה שכיח נראה משום דכל אשה יש לה כתובה וא"כ אי לא עבדו חיזוק לא הועילו כלום בתקנתן שכל אחד יתנה לפחות כמו שירצה ובזה נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א דלעיל בסמוך דהא דאמרינן בפרק נערה דכתובה לא מיקרי מצוי היינו לענין שהבעל יורש כתובתה משא"כ הכא לענין התנאי איירי. נמצא דזה דוקא לרבי יהודה משא"כ לר"מ אדרבה כתובתה לא שכיח טפי מפירות דהא תיקון ר"מ דכל הפוחת הו"ל בעילתו בעילת זנות אפי' היכא דלית לה וא"כ כיון דבפירות תנאו קיים כ"ש בכתובה אי הוי דרבנן ובזה נתיישב ג"כ מה שמקשו התוס' בסמוך בד"ה הא מדרבנן דשאני הכא דלא שכיח ולא עביד חיזוק כדפרישית ודו"ק מיהו לפירוש ריב"ן לעיל דף נ"א בד"ה מני דכל היכא דתנאו קיים לא הו"ל בעילת זנות לא שייך לומר כן ויותר נראה דפשיטא ליה דר"מ סובר דמדרבנן תנאו קיים מסיפא דמתני' דהכותב דקתני כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהם אם מתה יורשה משמע דהיכא שכתב בהדיא דו"ד אין לי בחייך ובמותך אינו יורשה שזה עיקר הדין דהאי בבא וכדקתני סיפא דסיפא דאינו יורשה והאי ודאי ר"מ היא דסתם מתני' היא ועוד דרבי יהודא פליג בהאי בבא ובר פלוגתא דרבי יהודא היינו ר"מ וע"כ משום דירושת הבעל דרבנן דאי דאורייתא לרבי מאיר תנאו בטל כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן כו' עכ"ל לכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דמצינן למימר דאין ה"נ באלמנה תנאו קיים ואפ"ה כ"ש דהוי בעילת זנות והא דקתני כל הפוחת היינו לאשמעינן דאפילו בבתולה היכא דאית לה נמי הוי בעילת זנות מיהו לפי' ריב"ן דלעיל א"ש ולפ"ז כל דברי התוספות בשמעתין היינו לפירוש ריב"ן דלעיל מיהו ההיא דהכא א"ש אפי' לפי' ר"י דלעיל דהא ממאי דמוקמינן לעיל למתני' דלא כתב לה כר' מאיר מוכח להדיא דאפי' באלמנה תנאו בטל לר"מ ע"ש בחידושינו ודו"ק:

גמרא רבי יוסי אומר רשאי ופרש"י ואפילו בע"פ תנאו קיים ונראה מפירושו דר' יוסי סובר דאפילו בל' תנאי גמור נמי מהני משום דסובר דמתנה על מ"ש בתורה תנאו קיים בדבר שבממון או משום דסובר כתובה מדרבנן ולא עשו חיזוק ואע"ג שאין זה מוכרח דהא מצינן למימר דר"י לא פליג אלא דרשאי ולא הוי בעילת זנות ומידי דמהני ביה קאמר מ"מ מדפליג עליה רבי יהודא וקאמר רצה כותב וע"כ היינו לענין דמהני קאמר דלית לה. דליכא לפרש דבכותב לא הוי בעילת זנות ובאומר הוי בעילת זנות דמהיכי תיתי אדרבה היכא דלית לה הוי יותר בעילת זנות כדמוכח לעיל בסמוך אע"כ דר"י לענין דינא קאמר דבעינן כותב אבל אומר לא מהני וממילא שמעינן דע"כ לר' יוסי אומר נמי מהני וסובר רש"י ז"ל דבאומר אין לחלק בין לשון מחילה או לשון תנאי כדמוכח לעיל בשמעתין דמקשה הש"ס ממשנה דהכותב לענין פירות אע"ג דהתם לא איירי מלשון תנאי אפ"ה מדמה להו אהדדי מיהו לפ"ז לא יתכן אלא למימרא דרב דימי לקמן בשמעתין אליבא דכ"ע או לרבין אליבא דר' יוחנן משא"כ לרבין אליבא דריב"ל דקאמר מחלוקת בסוף אבל בתחילה ד"ה מוחלת א"כ ע"כ צריך לחלק בין מחילה לתנאי דהא רבי יהודא קאמר דתנאי לא מהני בכתובה דחכמים עשו חיזוק כדלעיל בשמעתין וכמ"ש שם דלישנא דמתני' דריש פרקין הכי דייק דרבי יהודא למעוטי תנאי אתא וכמו שאפרש בזה עוד בסמוך דאין הכרח כלל לומר דר' יוסי סובר דמהני לשון תנאי ע"ש ודו"ק:

גמרא לכל יש כתובה במהרש"א הקשה מדברי תוס' לעיל (דף נב ד"ה רצה פודה) דמשמע דפירות מצויים יותר מכתובה. ובמחכ"ת לק"מ דלעיל דקבורה תחת נדוניא ודנין הכל על נדוניא בזה פירות שכיח יותר אבל הכא מיירי בעיקר כתובה בזה אמרי' לכל יש כתובה:

גמרא כל הפוחת אפילו בתנאי אלמא קסבר תנאי בטל כו', והא שמעי' לר"מ. ק"ל דלמא הכי קאמר כל הפוחת אפילו בתנאי ולא התנה כדינו דלא כפלי' או שלא אמר הן קודם ללאו דתנאי בטל ואית ליה:

גמרא ר"י אומר רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת התקבלתי כו' היינו אף דלר"מ ג"כ בכותב התקבלתי מהני מ"מ אסור לעשות כן דהוי ב"ז ור"י אמר דמותר לעשות כן כדאמר רצה, ואולם לשיטת הריב"ן בתוס' לעיל (דף נא) דהיכא דבאמת לית לה לא הוי ביאת זנות רק באית לה וסברה שאין לה א"כ גם לר"מ רצה כותב וכו' והיא כותבת התקבלתי, ובדרך תנאי בין לר"מ בין לר"י לא מהני דלר"מ מ' כתובה דאורייתא ולר"י מ' דעשו חיזוק, וא"כ במאי פליגי ר"מ ור"י. ולומר דפליגי בתנאי דלא מהני אם הוי ב"ז, הא מזה לא נזכר כלל בברייתא דר"י חולק על כל הפוחת דהוי ב"ז, וכן הא דאמרינן בסמוך גבי כתובה דארכס' זו דברי ר"מ אבל חכמים וכו' והיינו ר"י דסבר דרצה כותב וכו', והיכן נזכר בזה דר"י לא ס"ל דהוי ב"ז הא בהתקבלתי דבאמת לית לה גם לר"מ לא הוי ב"ז ובארכס' דסברה דלית לה דמש"ה הוי לר"מ ב"ז גם ר"י מצי סבר כן ועיקר פלוגתייהו חסר מן הספר וצע"ג:

תד"ה הא דרבנן תימא הכא שמעי' לי' לר"מ וכו' והכא גבי כתובה וכו'. מזה נסתר סברת הלח"מ פי"ב מהל' אישות דמ' בעילת זנות הוי איסור. דלפ"ז קושית תוס' במקומה עומדת דגם בכתובה הוי איסור. וע' בנתיבות המשפט שהקשה על לח"מ הנ"ל מדברי הש"ס דפריך אר"מ. והא שמעי' לר"מ וכו' הא הכא הוי איסור. וע"ש. ובאמת לק"מ דהש"ס פריך שפיר דהא מ"מ הוי רק איסור דרבנן. ולר"מ לא ס"ל ע"כ חכמים עשו חיזוק כשל תורה דהא ס"ל במתני' דהכותב דיכול להתנות שלא יירש. וכמ"ש בפ"י בשמעתין. והרי ר"מ ס"ל דבממון ג"כ מתנה על מה שכ' בתור' תנאו בטל. וע"כ דחכמים לא עשו חיזוק אף כשל תורה. וא"כ שפיר פריך הש"ס. או דהש"ס פריך מדלא קתני בדברי ר"מ כתובה כמ"ש תוס' בשמעתין. ופשוט: