Ketubot 30b

דין ד' מיתות עונש דוגמתם:

נופל מן הגג דומה לנסקל שדוחפין אותו מבית הסקילה לארץ דגבוה ב' קומות היה כדאמרי' בנגמר הדין (סנהדרין דף מה.):

חיה דורסתו ארי מפילו לארץ והורגו בדריסה:

נחש מכישו והארס שורפו:

נמסר למלכות והן מתיזין ראשו בסייף כי כן דרך המומתין על ידיהן וזו היא מיתת סייף:

סרונכי אסכרא והוא בגרון מלנ"ט:

מן האיש ההוא שהוא חייב מיתת ב"ד:

ושמתי אני את פני והכרתי למדנו שהכרת במקום מיתה וחילופה:

דין ד׳ מיתות לא בטלו –The punishment of the four deaths did not cease O VERVIEW The ברייתא of ר׳ חייא states; ‘from the day the ביהמ״ק was destroyed, even though the סנהדרין ceased (to function), the punishment of the ד׳ מיתות did not cease’. תוספות will discuss whether they receive the exact punishment which is due to them. --------------------------– ואם תאמר והא אמר בהשוכר את הפועלים (בבא מציעא פג, ב) בההוא דזקפוהו – And if you will say; but the גמרא relates in פרק השוכר את הפועלים regarding a person that they hung him up to die – אף על פי שהיה חייב סקילה שבעלו הוא ובנו נערה המאורסה – Even though he was really liable for stoning, since he and his son were intimate with a betrothed maiden. For stoning he should have fallen instead from the roof or be trampled by an animal, but not hanging (which would be more appropriate for חנק) so how can we say דין ד׳ מיתות לא בטלו?! תוספות answers: ויש לומר בשבעל בנו תחלה ואחר כך הוא דהוי בעולה והרי הוא בחנק – And one can say; that the son was בועל first, and afterwards the launderer was בועל the same נערה המאורסה, so now (when the father was בועל her) she is a בעולה, and his punishment for being intimate with an ארוסה who is a בעולה is חנק, which is why hanging is the appropriate punishment. תוספות asks: אבל קשה דחזינן כמה עבריינים ועובדי עבודת כוכבים שמתים על מטותם – However there is a difficulty, for we see many transgressors and idol worshippers who die on their beds and do not receive the punishment of דין ד׳ מיתות which they deserve. This would contradict the ברייתא of ר״ח! תוספות answers: ויש לומר דעל ידי תשובה הקדוש ברוך הוא מיקל ולפעמים מוחל לגמרי – And one can say; that through repentance, הקב״ה is lenient with them and occasionally may completely forgive the sin and not punish them at all – או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו – Or sometimes the sinner has a merit which suspends the punishment on this world and הקב״ה does not penalize him while he is alive, but rather he is punished in the world to come – תוספות responds to an anticipated difficulty: ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז, ב ושם) דפריך והא בר נחש הוא לפי שהחמיר עליו יותר: And in פרק אחד דיני ממונות where the גמרא asks; ‘ is he to be killed by a snake’; seemingly what is the question, תוספות just explained that not always does one receive the punishment he deserves. תוספות replies; the question there was that he was dealt with harshly, worse than he deserved. S UMMARY The punishment of דין ד׳ מיתות generally is according to the sin (but not harsher); however תשובה or a זכות may mitigate or postpone the punishment. T HINKING IT OVER Can we explain the case of בא הוא ובנו על נערה מאורסה even if the father was בעל תחילה?

זר שאכל תרומה לאביי פטור According to Abaye a stranger who ate Terumoh is exempt O VERVIEW ר׳ נחוניה בן הקנה rules that the exemption from paying money when one is simultaneously also liable for a capital offense, is not limited to death penalties meted out by the בית דין, but even if the death penalty is מן השמים. The source of sרנב״ה׳ ruling is a dispute between אביי (who derives it from אסון אסון) and רבא (who derives it from מולך). The גמרא stated that the difference between אביי ורבא is in a case of זר שאכל תרומה, for which he is liable for מיתה בידי שמים, but not for כרת. According to אביי the ruling of רנב״ה applies even to מיתה בידי שמים (which the case of אסון describes), so he will be פטור from payment in the case of זר שאכל תרומה; however according to רבא the קם ליה בדרבה מיניה of רנב״ה applies only to כרת (the case of מולך), but not to מיתה בידי שמים, therefore he is liable to pay for the תרומה which he ate. ----------------------– תוספות responds to an anticipated difficulty: ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה (פסחים דף לג, א) דחייב גזירת הכתוב הוא – And regarding one who eats תרומה בשוגג (where he is liable to pay, even though there is a חיוב מיתה בידי שמים for eating תרומה intentionally) and similarly one who was מועל בהקדש בשוגג, according to רבי who maintains that one who is מועל בהקדש intentionally is חייב מיתה, and nevertheless he is liable to pay for the מעילה בשוגג (as well as the תרומה); even though that in these two cases there is a חיוב מיתה בידי שמים (by תרומה according to everyone and by מעילה according to רבי) which should exempt him from payment according to אביי, nevertheless they have to pay, for it is a decree of the תורה, that in these cases the rule of קלב״מ does not apply. One who eats תרומה בשוגג or one who is מועל בהקדש בשוגג is required to pay, notwithstanding that there is a חיוב מיתה בידי שמים for eating תרומה במזיד or being מועל בהקדש במזיד. The rule of קלב״מ is suspended regarding תרומה ומעילה by the גזירת הכתוב. תוספות asks (based on what was now said regarding the גזיה״כ): ואם תאמר לאביי דפטר חייבי מיתות בידי שמים – And of you will say; according to אביי who exempts חייבי מיתות בידי שמים from monetary payments – אי רבי נחוניא סבירא ליה כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה – If ר״נ agrees to רבי who maintains one who was מועל במזיד is liable for מיתה בידי שמים – אמאי תניא בפרק כל שעה (פסחים דף כט, א ושם) האוכל חמץ של הקדש במועד יש אומרים לא מעל – Why did we learn in a ברייתא in פרק כ״ש; one who eats חמץ of הקדש on פסח some say he was not מעל and need not pay the קרן וחומש – ואמרינן מאן יש אומרים רבי נחוניא בן הקנה – And ר׳ יוחנן explained there that the ׳יש אומרים׳ is רנב״ה who maintains קלב״מ even by חייבי כריתות (or חייבי מיתה בידי שמים according to אביי). This concludes the citation of the ברייתא and the גמרא in פרק כ״ש. תוספות continues with his question – והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש דלא שייך קים ליה – But since the Merciful One revealed that there is no קלב״מ regarding הקדש (according to רבי there is a חיוב מיתה for מעילה במזיד [and רנב״ה (whom we now assume agrees with רבי) maintains (according to אביי) that קלב״מ applies even to מיתה בידי שמים], and nevertheless there is a חיוב תשלומין for מעילה בשוגג) דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש – For if it were not so (meaning if קלב״מ applies to מעילה), there cannot be a person who has to pay for being מועל בהקדש (since he would be פטור on account of קלב״מ according to רבי and רנב״ה) and since we know that one is חייב במעילה this can only mean that the laws of קלב״מ were suspended (by a גזה״כ) regarding מעילה – אם כן בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב ולא הוה לן למימר דקים ליה בדרבה מיניה – Therefore (since there is no קלב״מ regarding מעילה) the one who ate חמץ של הקדש even on פסח where there is a חיוב כרת (for eating חמץ), nevertheless he should be liable to pay for the מעילה, and we should not invoke the rule of קלב״מ! Why did ר׳ יוחנן say that according to רנב״ה he is פטור from paying for the מעילה since it is קלב״מ, when by מעילה the law of קלב״מ does not apply?! תוספות anticipates a possible answer to his question: וכי תימא במיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה – And if you will say; this revelation of the תורה that we do not apply קלב״מ regarding מעילה, is only a קלב״מ which arises from the חיוב מיתה for being מועל בהקדש; that חיוב מיתה בידי שמים does not exempt the מועל בשוגג from paying – אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא – However, there where he ate חמץ של הקדש on פסח where there is a חיוב כרת, which is more severe than מיתה, the תורה did not teach us that it does not exempt the perpetrator from paying. Therefore there (seemingly) is no question, for even though there is no קלב״מ of חיוב מיתה בידי שמים regarding מעילה, but there is the exemption of קלב״מ even for מעילה if there is a חיוב כרת as there is by חמץ בפסח. תוספות rejects this solution: אם כן הא דתנן התם (שם דף לא, ב) האוכל תרומת חמץ בפסח – If this is so (that we can differentiate between the קלב״מ of מיתה (which is not effective) and the קלב״מ of כרת (which is effective), this which the משנה taught there, ‘ a non-כהן who eats תרומה which is חמץ on פסח; if he ate it – בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין – Accidentally (not realizing that it is תרומה) he pays to the כהן the principal and an additional fifth (fourth); however if he ate it במזיד (knowing that it is תרומה) he is exempt from payment to the כהן – ומפרש בגמרא במזיד פטור דקים ליה בדרבה מיניה כרבי נחוניא – And the גמרא there explained the reason he is פטור if he ate the תרומה במזיד is because it is קלב״מ according to רנב״ה (who maintains that קלב״מ applies by כרת). This concludes the citation of the משנה and the גמרא. תוספות continues – והשתא בשוגג נמי ליפטר משום כרת דפסח – But now (that the ׳וכי תימה׳ assumes that the גזיה״כ that disallows קלב״מ by מעילה ותרומה is only regarding the קלב״מ of מיתה but not the קלב״מ of כרת) he should be exempt from paying (if he ate תרומת חמץ בפסח) even if he ate it בשוגג since there is כרת for eating חמץ on פסח, and the ׳וכי תימא׳ maintains that the קלב״מ of כרת is effective even though the קלב״מ of מיתה is suspended by מעילה ותרומה. תוספות clarifies what needed to be assumed all along: דאפילו בשוגג אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה כדאמרינן לקמן בפירקין (דף לה.) – For קלב״מ applies even by שוגג (where there is no actual חיוב מיתה) as the גמרא states later in our פרק, so one who eats תרומה חמץ בפסח should be פטור מתשלומין even if he ate it בשוגג, but the משנה stated that he is חייב בתשלומין if he ate it בשוגג – אלא על כרחך משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה – Perforce you must say (not like the ׳וכי תימה but rather ) since the תורה taught that we do not say קלב״מ regarding the חיוב מיתה of תרומה בשוגג (but he needs to pay) – והוא הדין כי איכא כרת ולא אמרינן דוקא במיתה דגלי גלי אבל כי איכא כרת לא – So the same suspension of קלב״מ applies even when there is כרת, and we do not say that the תורה taught the suspension of קלב״מ only by מיתה, but when there is כרת the suspension does not apply; we do not say that; for the משנה of תרומת חמץ בפסח indicates clearly that there is no קלב״מ by תרומה בשוגג even if there is a חיוב כרת, the question remains why do we say לא מעל by חמץ של הקדש בפסח since we have proven from תרומה that there is no קלב״מ at all! In summation: There seems to be two contradictory rulings. Regarding מעילה we say that if someone ate חמץ של הקדש בפסח בשוגג the rule is לא מעל because we utilize the קלב״מ of אכילת חמץ בפסח which is a חיוב כרת to exempt him from payment. Regarding האוכל תרומה חמץ בפסח בשוגג the rule is he is required to pay and we do not utilize the כרת of אכילת חמץ בפסח to exempt him. תוספות answers: ויש לומר דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא – And one can say; that the שוגג of תרומה is different (from the שוגג of מעילה), for the payment of תרומה to the כהן is an atonement and not (merely) a monetary compensation – כדאמרינן במסכת תרומות (פרק ו׳ משנה א׳) דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול – As the משנה states in מסכת תרומות, that if the כהן wants to pardon the ישראל from paying back the תרומה, he cannot pardon him and the ישראל must return the תרומה which he ate. The reason is – משום דלא הוי ממון אלא כפרה – Because the obligation to pay is not monetary, but rather an atonement for eating תרומה באיסור. תוספות continues to point out the כפרה aspect of תשלומי תרומה – ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן – And even if a ישראל ate his own תרומה, where he did not steal anything, he still needs to pay the כפרה to himself and an additional fifth to a כהן – ולכך לא שייך קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מכפרה – And therefore it is not applicable to say קלב״מ to exempt him from כפרה. This is regarding תרומה where the payment is a כפרה – אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש – However the principal and חומש which one pays for מעילה of הקדש is not on account of כפרה, but rather he is paying the money which he stole from הקדש. תוספות offers a proof that the payment by תרומה is a כפרה: ותדע דבתרומה חייב משום דכפרה הוא ולא משום כיון דגלי גלי – And you should know that the reason he is חייב in a case where אכל תרומת חמץ בפסח is because the payment is a כפרה, but he is not חייב because since the תורה taught that there is no קלב״מ by מיתה, there is included in this the teaching that there is no קלב״מ by כרת (as תוספות wanted to say in the question); this is not so, we do not say כיון דגלי גלי – דהא לרבא דלא פטר במיתה מטעם דקים ליה בדרבה מיניה – For according to רבא who does not use the exemption of קלב״מ by חיוב מיתה בידי שמים (even according to רנב״ה); only by חיוב כרת – מאי טעמא לא מיפטר אוכל תרומת חמץ בפסח אלא ודאי משום כפרה הוא – What is the reason רבא does not exempt אוכל תרומת חמץ בפסח from paying (for there is the קלב״מ of חמץ בפסח בכרת), but rather the reason why he is not exempt is b ecause the תרומה payments are a כפרה, and קלב״מ applies to money but not to כפרה. תוספות asks: ואם תאמר והא דתנן בפרק נושאין (יבמות דף צט, ב) כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה – And if you will say; but we learnt in a משנה in פרק נושאין; a כהנת whose child became intermingled with the child of her שפחה כנענית – ושחררו זה את זה וכן ספק בן תשעה לראשון או בן ז׳ לאחרון – And the children freed each other when they grew up. And similarly if the child is one where there is a doubt whether he is nine month pregnancy to the first husband or he is a seven month pregnancy to the latter husband – דאמרינן אם אכלו בתרומה אין משלמין קרן וחומש – Where the משנה states if these ספיקות ate תרומה they do not pay קרן וחומש because it is possible that the eater is a כהן. תוספות asks – ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק – But why are they פטור, since it is a כפרה let them be liable because of the doubt?! תוספות answers; you are right! ויש לומר דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנין לכהן – And one can say; that they certainly must separate new תרומה for a כפרה; however they need not give it to a כהן – תוספות discusses a novelty: ולפי זה צריך לומר שהכפרה תלויה בהפרשה – And according to this that the ספק כהן needs to be מפריש to accomplish the כפרה but does not need to give it to the כהן, it is necessary to say that the כפרה depends on the separating the תבואה that it should become תרומה, but the כפרה does not depend on giving it to the כהן. תוספות therefore clarifies: והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש – And that which the משנה (cited previously) stated that the כהן cannot pardon the ישראל for eating תרומה, that is only in regards that the ישראל will not need to separate; this the כהן cannot pardon, because the כפרה depends on the הפרשה – אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו: However, after the ישראל was מפריש, the כהן can pardon him that this new תרומה should belong to the ישראל. S UMMARY The payment of תשלומי תרומה, which is for a כפרה and not (merely) monetary compensation to the כהן, is not subject to קלב״מ. The גזה״כ, which suspends the קלב״מ by מעילה (according to the combined rulings of רבי and רנב״ה [according to אביי]), is only regarding מיתה בידי שמים, but not regarding כרת. T HINKING IT OVER תוספות explained the reason there is a חיוב to pay by אוכל תרומת חמץ בפסח is because the תשלומין of תרומה is לכפרה. Later תוספות states that the כפרה is accomplished through the הפרשה, but not through the נתינה (and therefore the כהן can be מוחל the נתינה). It appears then that the נתינה is merely a חיוב דמים. The previous question of תוספות seemingly remains; since the נתינה of תשלומי תרומה is ממון, why by אוכל תרומת חמץ בפסח does he have to pay the כהן; since it is תשלומי ממון (not כפרה), he should be (required only להפריש, but be) פטור from paying, since there is the קלב״מ from the חיוב כרת of חמץ?!

ולאביי פטור והאמר רב חסדא כולי And is he exempt according to אביי; but ר״ח said, etc. O VERVIEW The גמרא asked how can we assume that according to אביי, a זר who eats תרומה (במזיד) is פטור from paying on account of קלב״מ, when ר״ח ruled that since the חיוב ממון precedes the חיוב מיתה there is no קלב״מ. ----------------------------– תוספות anticipates a difficulty: הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה (פסחים דף לא, ב) דקתני פטור מן התשלומין – The גמרא could have also asked on the משנה of פרק כ״ש where it states that if one ate תרומת חמץ בפסח he is exempt from payment, the same question would apply – לפי מה דמוקמינן לה כרבי נחוניא בן הקנה: According the ר׳ יוחנן there who established that משנה according to רנב״ה, that he is פטור because of קלב״מ. This would seemingly contradict the view of רב חסדא, just as the view of אביי seemingly contradicts the view of ר״ח. תוספות does not explain why there was no question asked regarding that משנה. S UMMARY The difficulty on אביי (that the חיוב ממון and חיוב מיתה not simultaneous) applies to the משנה in פסחים as well. T HINKING IT OVER There seems to be a difference whether the contradiction is from אביי or from the משנה. Here אביי made no statement, it is the סתמא דגמרא which assumes that according to אביי the rule is זר שאכל תרומה is פטור. The גמרא challenges this assumption from the ruling of ר״ח. The גמרא, however, cannot challenge the ruling of the משנה from the ruling of ר״ח who is an אמורא; the question is on ר״ח not on the משנה!

אי דמצי לאהדורה ניהדרה If he can disgorge it, let him disgorge it O VERVIEW The גמרא is attempting to find a situation where the חיוב מיתה for eating a דבר האסור and the חיוב גניבה for stealing this דבר האסור are simultaneous. The גמרא suggested a case where another person stuck this דבר האסור into the בית הבליעה (the throat) of the one who eventually swallowed it. However the גמרא is not satisfied; if he can still spew it out, he should spew it out and not eat the דבר האסור. Our תוספות explains what the גמרא meant with this question. ----------------------------– וכי לא מיהדר חייב דמיתה לא פטרה ליה דלא אתיא עד דבלע לגמרי: So if he does not spew it out, he is liable for stealing (if he swallowed it and ate it), for the חיוב מיתה for eating it, will not exempt him from paying, since the חיוב מיתה does not take effect until he swallows it completely. Therefore in this case the חיוב מיתה and חיוב ממון are not simultaneous. S UMMARY There seems to be three stages; מצי לאהדורי (where there is no חיוב ממון yet), לא מצי לאהדורי (where there is a חיוב ממון), and בלע לגמרי (at which point there is חיוב מיתה). T HINKING IT OVER When does the חיוב תשלומין become effective in a case of יכול לאהדורי; does it become effective when he is יכול לאהדורי, or does it become effective when it is already אינו יכול לאהדורי?

ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב And if he cannot disgorge it, why is he liable O VERVIEW The גמרא is attempting to find a situation where the חיוב מיתה for eating a דבר האסור, and the חיוב ממון for stealing this דבר האסור, are simultaneous. The גמרא suggested a case where another person stuck this דבר האסור into the בית הבליעה (the throat) of the one who eventually swallowed it. However the גמרא is not satisfied; if he cannot spew it out why is he liable. There is a dispute between רש״י and תוספות as to the meaning of אמאי חייב. According to רש״י it means why is he חייב מיתה, and according to תוספות it means why is there a חיוב ממון. ---------------------------– פירש בקונטרס אמאי חייב מיתה – רש״י explained the sגמרא׳ question to mean ; why is he חייב מיתה, since it was forced upon him. תוספות disagrees with פרש״י: וקשה לרבינו יצחק דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב – And the ר״י has a difficulty with פרש״י, for let the גמרא establish the case where for instance he willingly allowed him to thrust the תרומה into his throat – דהשתא ודאי חייב מיתה אף על גב דלא מצי לאהדורה – So now he is certainly חייב מיתה, even though it is לא מצי לאהדורה; since he willingly allowed the other person to thrust it down his throat, he is not an אנוס – וממון נמי לא מיחייב כיון דלא מצי לאהדורה – And he will not be liable to pay money for the entire value of the object he swallowed, since it is לא מצי לאהדורה; he would be liable (theoretically) – אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה – Only for the benefit of his throat and intestines, but at that point (when the food entered into his body completely, he is exempt from paying even for הנאת גרונו ומעיו since it is קלב״מ. This case would be the appropriate scenario where he is פטור from תשלומין when he ate תרומה, because of קלב״מ. Why did not the גמרא answer in this manner?! תוספות offers his interpretation: ונראה לרבינו יצחק דהכי פירושו אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו ואהנאתו לא מיחייב – And it is the view of the ר״י that this is the explanation; ‘why is he liable’ to pay for the stolen item, since he did not steal it (he was passive), and he should not be liable even for the benefit he received, as תוספות continues to explain. תוספות anticipates the argument that he should be liable for his הנאה: דאף על גב דאמרינן (בבא קמא דף קיא, ב) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו – For even though רב חסדא ruled; one who stole and the owners did not despair and another came along and ate it (in the house of the גזלן), the rule is: the owner – רצה מזה גובה כולי – If he wants can collect from this one, etc. or he can collect from the other one. He can collect either from the thief of from the eater, even though the eater did not steal it. Similarly here he should be able to collect from the eater (at least הנאת מעיו). תוספות responds that the case there is different from here. The reason the eater is liable there – היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גוזלו – Is only specifically in that case, since the stolen item exists at the time the second one steals it (from the owner [who was not נתייאש]) by eating it – אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם – However here at the time the eater derives הנאה from it, the food item is already lost forever and it has no value – שהוא במקום דלא אפשר לאהדוריה אין לו על השני כלום – Since it is in a place where it is impossible לאהדורי, therefore the owner has no claim on the second person (i.e. the eater). Therefore the גמרא asks if it is לא מצי לאהדורי there is no חיוב ממון even without the קלב״מ. תוספות finds a support for פירש״י: ורבינו יצחק בן אברהם מפרש כשיטת רש״י – And the ריצב״א explains the גמרא in the manner of רש״י that the question אמאי חייב refers (also) to the חיוב מיתה, that he should be פטור since he is an אנוס. However, תוספות asked that let us establish it in a case where מרצונו מניח לו לתחוב, so he is not an אנוס; to this the ריצב״א replies – ופשיטא ליה להש״ס דאיירי כשתוחב לו בעל כרחו – That it was obvious to the גמרא that we are discussing a case where he thrust it down his throat against his will (so he is an אונס) – דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין – For if he thrust it with the eater’s consent (as תוספות argues), then immediately when it was placed in his mouth and the eater did not spew it out, the eater acquired the food, to be liable for any mishap that will occur to this food – ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואחר כך תוחב לו באצבעו או בכוש – So the חיוב מיתה וחיוב ממון are not simultaneous, for presumably he places the food in the eater’s mouth and afterward he thrusts it with a finger or a spindle down his throat. The חיוב ממון is when he placed it in the mouth before he thrust it down, and the חיוב מיתה is after he swallowed it so they are not באין כאחד. תוספות anticipates a difficulty with this proof: ואם תמצא לומר שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה – And even if you will insist on saying that the food is on the tip of the spindle from the very beginning (when he started to place it in his mouth) until the end when it reached the בית הבליעה, so seemingly in this case the eater never acquired it for חיוב אונסין, and the חיוב ממון began after he swallowed it, simultaneously with the חיוב מיתה – תוספות rejects this response: מכל מקום קונה אותו בפיו להתחייב באונסים אף על גב דיכול לנתקו ולהביאו אצלו – Nonetheless (even though it did not actually rest [independently] in his mouth, but it was always in the possession of the ‘thruster’), the eater acquires the food to be liable for אונסין (since it was in his mouth and he could have refused it or spit it out). For even though the ‘thruster’ could have retracted it and bring it back to himself at any time, so seemingly the eater had no control over the food and therefore does not acquire it להתחייב באונסין – תוספות responds that the ability לנתקו does not prevent the eater from acquiring it: דדוקא לענין הגט אמרינן היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט – For it is only specifically regarding a גט that רב חסדא ruled that if he is able to snatch the גט away, that it is not גט – משום דבעינן כריתות והא אגידא ביה – Since by גירושין we require ‘a separation’ and this גט is still attached to him, therefore it is not a valid גט – אבל לענין זכיה אשכחן בפרק קמא דבבא מציעא (דף ט, א ושם) – However regarding acquisition of items, we find in the first פרק of מסכת ב״מ – טלית חציה על גבי קרקע וחציה על גבי העמוד והגביה חציה שעל גבי קרקע דלא קני – ‘A cloak which half of it was on the ground and the other half was on a pillar (above the ground), and he raised the half which was on the ground (and the other half remained on the pillar), that he does not acquire the טלית’, despite – מטעם שיכול לנתקה ולהביאה אצלו – The argument that he can pull and bring the entire טלית to him – וכיון שאינו זוכה מטעם זה – So since he cannot acquire the טלית for this reason of יכול לנתקו (proving that regarding acquisition יכול לנתקו is not effective to be considered in his domain) – הוא הדין דאינו מגרע זכיית האחר שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מטעם זה – The same logic applies that this יכול לנתקו here does not diminish the power of acquisition of the other party in whose hand or in whose mouth the item is found, and for the same reason; יכול לנתקו is ineffective. תוספות continues that even if we do not accept his reasoning completely, but rather maintain that יכול לנתקו gives the יכול a certain power, nevertheless the eater still acquires the food להתחייב באונסין – ועוד דלכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה – And additionally; the eater should acquire at least half of the food just like by two who picked up a lost object – The ריצב״א concludes: ולכך פשיטא ליה להש״ס דבאונס מיירי – So therefore it was obvious to the גמרא that we are discussing a case where it was placed forcibly in his mouth, for otherwise there would certainly be a חיוב ממון which precedes the חיוב מיתה and there can be no thought of קלב״מ — והכי פירושו אנוס הוא ופטור ממיתה וממון דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור: And this is the explanation of the sגמרא׳ question אמאי חייב, he is an אנוס and should be פטור from both מיתה (since he is an אנוס), and also from ממון, for we (the בי״ד) testify that he is not pleased with eating an איסור! S UMMARY שיטת רש״י: The question of אמאי חייב refers to מיתה since it was באונס (however he would be חייב for ממון [even if it was באונס (at least הנאת מעיו]). תוספות rejects פרש״י for let us establish the case where it was ברצון and there is a חיוב מיתה simultaneous with a חיוב ממון of הנאת מעיו. שיטת תוס׳: The question is why is there a חיוב ממון (even if it was ברצון), since it is לא מצי לאהדורה it is worthless to the owner. שיטת הריצב״א: Why is there a חיוב מיתה (since it is באונס) and why is there a חיוב ממון since he does not want the איסור. [If it were ברצון, there would be a חיוב ממון immediately when it was placed in his mouth (even if יכול לנתקו) before there is a חיוב מיתה.] T HINKING IT OVER 1. Initially תוספות maintained that in a case of לא מצי לאהדורה (and it was ברצון) he will be חייב for הנאת מעיו (if not for קלב״מ). Later תוספות writes that if it is a case of לא מצי לאהדורי he is not חייב to pay. How can we reconcile these two views of תוספות? 2. The ר״י and רש״י seem to agree that (even if it was באונס) he would be liable to pay (for הנאת מעיו), and argue with the ריצב״א. How will they deal with the אנן סהדי which the ריצב״א mentions? 3. The ריצב״א argues that it cannot be a case of מרצונו for then it is not באין כאחד. Why is the problem of אין באין כאחד a greater problem, so the גמרא could not have meant it, than the problem that if it is באונס there is no חיוב מיתה וממון, which the גמרא did assume was meant by לא מצי לאהדורי? They seem to be equally problematic!

לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק It is applicable only where he can disgorge it with difficulty O VERVIEW The גמרא is discussing the feasibility of קלב״מ when someone thrust תרומה down another’s throat. The גמרא asked; if it is מצי לאהדורי, then the eater’s obligation to pay (for the entire תרומה that he ate), which takes effect when the תרומה was placed in his mouth, precedes the חיוב מיתה (which is when he swallows it) and there is no קלב״מ. The גמרא answered it is מצי לאהדורי with difficulty. תוספות explains how this resolves the problem. --------------------------– והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו – So now ( that he can disgorge it only ע״י הדחק) we cannot say (as the גמרא asked previously when we assumed that it was מצי לאהדורי) that he should disgorge it, since the owners will not profit from it, for the food is already repulsive - הלכך ליכא חיוב ממון אלא על ידי הנאת מעיו ואז באין כאחד – Therefore (since it is כבר נמאסו) there is no monetary obligation for not disgorging it, b ut rather there is a monetary obligation only for the הנאת מעיו, and at that time the מיתה and ממון are simultaneous, so he is פטור because of קלב״מ. תוספות anticipates a difficulty: ואף על גב שחבירו גזלה – And even though that his friend stole it; so why should he pay (even) for הנאת מעיו? תוספות responds: הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה – Since the eater is still capable of returning the תרומה (albeit with difficulty), it is considered as if it is observable, and so he is swallowing (a tangible item) and benefiting from it therefore he is חייב for הנאת מעיו. תוספות asks: ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא, א) גבי טומאה בלועה [דלא מטמאה – And if you will say; but the גמרא states regarding a טומאה which is swallowed up inside a person that this טומאה בלועה [is not מטמא; and the reason it is not מטמא – לא משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא] שלא בפניו מיחזא חזיא – Is not because it is not fit (to be eaten by a גר), for granted it is not fit to be eaten if it was disgorged in his presence], however if it was disgorged not in his presence it is indeed fit to be eaten by a גר. This concludes the citation from the גמרא in חולין. תוספות concludes his question – אם כן אי הוה מהדר לה הויא חזיא – If indeed this is so (that swallowed נבילה which is disgorged שלא בפניו, is fit to be eaten), so if he would disgorge the תרומה (שאפשר לאהדורה ע״י הדחק), it would (certainly) be fit to be eaten ; it is not worthless, why therefore is he not חייב for the entire value of the תרומה at that point (before he swallowed it) and there should be no קלב״מ?! תוספות answers: ויש לומר כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר – And one can say that initially the תרומה was only worth a שוה פרוטה or slightly more than a שו״פ – ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה – But now that it became slightly ruined (because it is in his mouth in a place where מצי לאהדורי only ע״י הדחק), it is not worth even a פרוטה (even if the owner did not see him disgorge it). Therefore he is not liable to pay him for the actual value. However he is liable for the entire הנאת מעיו. תוספות responds to an anticipated difficulty: ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מכל מקום כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל – And even if the rule is, זנוזל״ח the נהנה is פטור, nevertheless since it is worth something (even פחות משו״פ), therefore he is liable to pay for everything – תוספות proves that if there is a חסר, the נהנה is liable for the entire הנאה: כדאמרינן התם (בבא קמא דף כ, ב) משום דאמר ליה את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה – As the גמרא states there, ‘because he (the מקיף) says to him, ‘you caused me extra fencing’’, therefore the ניקף is liable for his entire benefit – או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל – Or a similar ruling there; on account of blackening the walls, the squatter is liable for everything according to all opinions. תוספות offers an alternate explanation why it is considered באין כאחד: ורבינו יצחק בן אברהם פירש דמיירי אפילו באוכלין דלא מאיסי – And the ריצב״א explained that we are even discussing a case where the food did not become repulsive וכיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשוב באין כאחת – But since it was thrust down his throat and he swallowed the תרומה immediately and derived benefit it is considered באין כאחת – אף על פי שאין כאחד ממש כדאשכחן בסוף פרק ד׳ אחין (יבמות דף לג, א ושם) – Even though technically it is not exactly באין כאחד; as we find in the end of פרק ד׳ אחין – דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה – Where the גמרא explains that there can be a case where a בעל מום who was טמא served in the ביהמ״ק and he is חייב two חטאות, because the two איסורים of מום and טומאה happened simultaneously; for instance he cut his finger (which made him a בעל מום) with a knife which was טמא (which made him טמא). This concludes the citation from the גמרא. אף על פי שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך : Even though it is impossible that he should not touch the knife (which makes him טמא) before he cut himself (which makes him a בעל מום); nevertheless since they are in such close proximity in time it is considered בב״א; similarly here since he swallowed it immediately after it was in his mouth it is considered באין כאחד. S UMMARY The case of קלב״מ by תחב לו בבית הבליעה is (only) when the תרומה was initially worth a פרוטה and now it is worth less than a פרוטה, but since there was a חסר (of even less than a פרוטה) he must pay for the entire הנאה (of a פרוטה or more). According to the ריצב״א, since the act of swallowing followed immediately after the thrusting, it is considered באין כאחד and the פטור of קלב״מ applies. T HINKING IT OVER תוספות proves that by זה נהנה וזה חסר, the נהנה is obligated to pay (not only for the חסר, but) for the entire הנאה. However, the cases which תוספות cites are where the חסר was more than a שו״פ; however here the חסר was less than a שו״פ (for which there is no חיוב). How can תוספות compare the cases?! Additionally; by the house the squatter is paying the full rent which the owner could have received. However here, the eater is paying more that owner could have received for this partially swallowed morsel!

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראים כולי רב אשי said; by a Zohr who ate his own תרומה and ripped silk, etc. O VERVIEW רב אשי explained that there is קלב״מ by תרומה in a case where a זר ate תרומה (for which there is a חיוב מיתה), while at the same time he was ripping someone’s clothes (which is a חיוב ממון). He is exempt from paying for the clothes since he is מחויב מיתה for eating the תרומה. תוספות discusses the novelty in sרב אשי׳ solution. --------------------– פירש הקונטרס דסבירא ליה לרב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור – רש״י explained that ר״א maintains that when there is a חיוב מיתה for one party and a payment due to another party, he is exempt from paying even though the חיוב מיתה was to a different party than the חיוב ממון – ופליג אדרבא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף י, א ושם) פלוני בא על בת פלוני והוזמו – And ר״א argues with רבא who ruled in the first פרק of מסכת סנהדרין; witnesses who testified; ‘ that person had relations with the daughter of another person’, and the witnesses were impeached, the rule is that the witnesses that were impeached – נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה – Are killed and they pay; money to one party, and their life to the other party. This concludes the statement of רבא, which תוספות clarifies – פירוש ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובתה ונפשות לזה שאומר שבא עליה – The explanation is that the עדים זוממין pay money to the daughter, since the עדים זוממין wanted to cause her to lose her כתובה, and they forfeit their lives to this man who they claimed that he was with her. In summation: According to רש״י this is a case of ממון לזה (the owner of the שיראים) ונפשות לזה (to הקב״ה for a זר eating תרומה), and nevertheless רב אשי maintains that קלב״מ is effective even in such a case and he argues with רבא who maintains that by ממון לזה ונפשות לזה there is no קלב״מ. תוספות disagrees with פירש״י: ואין נראה דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה – And this is not תוספת view; for if you consider eating תרומה and ripping שיראים a case of ממון לזה ונפשות לזה – אם כן תקשי ליה לרבא הא דתנן בהמניח את הכד (בבא קמא דף לד, ב ושם) – If this is indeed so (that מיתה לשמים is considered מיתה לזה וממון לזה), there will be a difficulty on רבא from that which we learnt in a משנה in פרק המניח את הכד – והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו – ‘And he who lit the stack of grain on שבת is exempt from paying for the grain since he is liable with his life’ (he is חייב סקילה for חילול שבת) – והיינו מיתה לזה משום שבת ותשלומין לזה משום גדיש – And this is (according to רש״י) a case of מיתה to one (לשמים) because of חילול שבת, and payment to this person because he destroyed his heap of grain; why is there a ruling of קלב״מ (according to רבא) since (according to רש״י) it is ממון לזה ותשלומין לזה where רבא maintains we do not rule קלב״מ – אלא על כרחך חשיב מיתה ותשלומין לאחד – Rather perforce we must conclude that the case with the grain is considered מיתה ותשלומין to one; even though the מיתה is לשמים, nevertheless – הואיל ולא מתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים – Since he is not liable for מיתה because of another person, but rather he is מחויב מיתה לשמים; that is not considered מיתה לזה ותשלומין לזה but rather מיתה ותשלומין לאחד – והכא נמי אכילת תרומה וקריעת שיראין הוי מיתה ותשלומין לאחד – So here too; (the חיוב מיתה לשמים for) eating תרומה and the חיוב ממון for ripping the שיראים is considered מיתה ותשלומין לאחד and there is no dispute between רב אשי and רבא. In summation; תוספות maintains that if there is a חיוב מיתה לשמים (for eating תרומה or being מחלל שבת) and a חיוב ממון to an individual, it is considered מיתה ותשלומין לאחד and he is פטור; only in a case where there is a חיוב מיתה to one person (like the עדים זוממים who attempted to be מחייב מיתה the alleged בועל) and a חיוב ממון to another person (the בת/אב), do we say מיתה לזה וממון לזה חייב. תוספות offers an alternate view: ורבינו יצחק רצה ליישב פירוש הקונטרס דחשיב הכא מיתה לזה ותשלומין לזה – And the ר״י wanted to validate sרש״י explanation that here (by אכילת תרומה וקריעת שיראין) it is considered מיתה לזה ותשלומין לזה (and it differs from the case of גדיש) – לפי שהן ב׳ מעשים אכילת תרומה וקריעת שיראין – Because here there were to separate acts; eating of the תרומה (the מיתה) and the ripping of the שיראין (the money) – וכן פלוני בא על בתו של פלוני הם ב׳ עדיות – And similarly in the case of רבא where עדים testified that this person was with that person’s married daughter; there are two separate testimonies – שהיו יכולין להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו – For the witnesses could have testified only on the man without mentioning the daughter, or they could have testified on the daughter without mentioning the man; they could have either said – פלוני בא על נערה המאורסה פלונית זינתה – That man was with a נערה המאורסה, without mentioning her name, or that נערה המאורסה committed adultery without mentioning the man. They are two acts. Therefore in these two cases it is indeed a situation of ממון לזה ונפשות לזה, since they were two separate acts (or testimonies), and in such a case there is a dispute between רב אשי ורבא whether קלב״מ applies – אבל מדליק גדיש הכל בא על מעשה אחד ולכך חשיב מיתה ותשלומין לאחד – However in the case of מדליק גדיש everything came through one action (by burning the גדיש he was מחויב מיתה and ממון), so therefore it is considered מיתה ותשלומין לאחד. In summation according to the ר״י (in פרש״י) if one act causes the חיוב מיתה וממון (like by גדיש) all agree that קלב״מ applies; however if the חיוב מיתה וממון are caused by two acts (like by תרומה ושיראין, or פלוני בא על בת פלוני), there is a dispute between רבא (who maintains there is no קלב״מ) and רב אשי (who maintains there is קלב״מ). תוספות presents an opposing view: ואין נראה לרבינו שמשון בן אברהם דהא אמר רב יוסף בפרק קמא דסנהדרין (דף ט, ב ושם) – And the רשב״א does not agree to this distinction (between one act or two acts), for רב יוסף stated in the first פרק of מסכת סנהדרין – הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל – The husband brought witnesses that his wife committed adultery (while she was an ארוסה), and the father brought witnesses who impeached the witnesses of the husband; the rule is – עידי הבעל נהרגים ואין משלמין ממון – The עידי הבעל are killed but they do not pay money חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב עדי האב נהרגין ומשלמין ממון – The husband returned and brought other עדים who impeached the עדי האב; the rule is that the עדי האב are killed and required to pay; they pay – ממון לזה פירוש לבעל שרצו להפסידו כתובה ונפשות לעדים – Money to this one, meaning the husband since they wanted him to lose money by requiring him to pay the כתובה, and their life is forfeited because of what they wanted to do to the original עדי הבעל. והתם על הזמה אחת בא להם הכל – But there it was all caused through one הזמה, so why is it considered ממון לזה and נפשות לזה. Why is this different than מדליק גדיש, which is also one act and we do say קלב״מ. Therefore the רשב״א rejects the idea that one act is considered ממון ומיתה לאחד and two acts are ממון לזה ונפשות לזה. תוספות offers another view: ונראה לרבינו תם דרבא דוקא גבי עדים זוממים אית ליה דממון לזה ונפשות לזה חייב – And it is the view of the ר״ת that רבא maintains ממון לזה ונפשות לזה חייב only by עדים זוממין – משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד – Because there is a requirement that the punishment for הזמה should be fulfilled regarding each party who was affected by the testimony – ומיהו ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה – However when there is a punishment of ממון and נפשות by one person, he is exempt from payment since regarding this person, a partial הזמה is fulfilled – אבל בעלמא מודה רבא דממון לזה ונפשות לזה פטור – However elsewhere (not by עדים זוממין) רבא agrees that ממון לזה ונפשות לזה is פטור; and רבא will agree with רב אשי here. תוספות proves that רבא maintains קלב״מ by ממון לזה ונפשות לזה: דהא גדי סמוך לו ועבד כפות לו דתנן פטור – For in the case where the goat was close to it and the slave was tied to it, regarding which the משנה teaches that he is פטור from paying for the goat – ומוקמינן בפרק כיצד הרגל (בבא קמא דף כב, ב ושם) בגדי דחד ועבדא דחד – And we established this משנה in פרק כיצד הרגל that it is discussing a case where the goat belonged to one person and the slave belonged to another person; proving that מיתה לזה ותשלומין לזה is פטור. תוספות offers an additional proof that רבא maintains קלב״מ by ממון לזה ונפשות לזה: ועוד דרבא גופיה אית ליה בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד, א) דרודף ששבר כלים – And additionally, it is רבא himself who maintains in פרק בן סורר ומורה that a רודף, who broke utensils while chasing his intended victim – בין של נרדף בין של כל אדם פטור אף על גב דהוי מיתה לנרדף ותשלומין לבעל הכלים – Whether the utensils belonged to the נרדף or to any other person, the רודף is פטור from paying for the broken utensils since it is קלב״מ. The קלב״מ is effective there even though the מיתה is on account of the נרדף and the payment is to the owner of the utensils, who are two different people. It is a classic case of מיתה לזה וממון לזה and nevertheless we rule קלב״מ. תוספות however, rejects this last proof: ומיהו התם גבי רודף רבה גרס כדמוכח בהגוזל בתרא (בבא קמא דף קיז, ב) – However, there regarding a רודף the text reads רבה, not רבא, as is evident in פרק הגוזל בתרא, therefore there is no proof from there as to the view of רבא – ובפרק קמא דסנהדרין (דף י, א) הוי רבא – For in the first פרק of מסכת סנהדרין the גירסא is רבא. In summation; the ר״ת maintains that in all cases we say קלב״מ, regardless to whom the חיוב מיתה וממון were and regardless whether it was done in one act or different acts. The only exception is by הזמה, where we require that כאשר זמם should be fulfilled to each potential victim, so therefore the rule by הזמה is נהרגין ומשלמין. תוספות continues to espouse the view that מיתה לזה וממון לזה is פטור: ועוד אומר רבינו תם דעל כרחך לכולי עלמא מיתה לזה ותשלומין לזה פטור – And furthermore says the ר״ת that perforce you must say that everyone maintains מיתה לזה ותשלומין לזה is פטור – דהא קים ליה בדרבה מיניה דפטור נפקא לן מלא יהיה אסון וגומר – For we derive the rule that קלב״מ is פטור, from the verse לא יהיה אסון, etc. – והתם הוי מיתה לאשה ותשלומין לבעל שהולדות שלו – And there the מיתה is for killing the woman and the payment is to the husband the ‘owner’ of the fetuses; proving the קלב״מ applies even when it is מיתה לזה וממון לזה. תוספות rejects this proof: ואומר רבינו יצחק דאינה ראיה דהתם כיון שהולדות הן בגוף האשה – And the ר״י argues that it is not a valid proof, for there (by the aborted pregnancy) since the fetuses are inside the woman’s body – חשיב מיתה ותשלומין לאחד – It is considered מיתה ותשלומין לאחד (even though the actual payment is made to the husband – The ר״י proves that since it is בגוף האשה it is considered מיתה וממון לא׳: תדע דבפרק בן סורר ומורה (שם דף עד, א) בעי לחייב כשאין אסון באשה – You should know that this case is to be considered as מיתה ותשלומין לאחד, because in פרק בן סורר, the גמרא wanted to hold the attacker liable when there was no אסון to the woman – אף על גב דניתן להצילו בנפשו דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר – Even though that the victim is permitted to be saved at the expense of the attacker’s life (he is a רודף); we know that he is a רודף, for the פסוק is discussing a capital crime. The reason (the גמרא initially assumed that) he is חייב (if לא יהיה אסון by the woman) is – משום דהוי מיתה לזה שרצה להורגו ותשלומין לבעל – Because the רודף is חייב מיתה to the person he wished to kill, and the payment is to the husband this proves that the גמרא there maintains that מיתה לזה וממון לזה חייב – ואפילו הכי כשיש אסון פטור – And nevertheless if there is an אסון (if the woman was killed), the רודף is פטור from paying דמי ולדות to the husband because of קלב״מ, but seemingly it is מיתה לזה (to the woman) and ממון לזה (to the father) why is there קלב״מ – והיינו משום דחשיב מיתה ותשלומין לאחד לפי שהן בגוף האשה כדפרישית – So the reason must be because it is considered מיתה ותשלומין לאחד since the fetus is in the woman’s body, as I explained previously. In summation: There is a dispute between the ר״י and the ר״ת what we derive from the פסוק of ולא יהיה אסון (by ונגפו אשה הרה), the source of קלב״מ. The ר״ת maintains that it is a case of מיתה לזה ותשלומין לזה; therefore we say קלב״מ in all cases. The ר״י maintains that the קלב״מ there is in a case where it was in one body, and therefore the rule of קלב״מ is limited to where the חיוב מיתה וממון were done in one act (according to רבא). תוספות offers a novel view: ורבינו יצחק בן אשר אומר דבכל מקום מיתה לזה ותשלומין לזה חייב – And the ריב״א says that מיתה לזה ותשלומין לזה is חייב in all instances – ועבד כפות לו ורודף שאני דניתן להציל לכל אדם וחייב מיתה לכל העולם – And the cases of ‘a slave tied to it’ and the case of רודף are different, and we rule there that he is פטור, even though it is (seemingly) מיתה לזה וממון לזה, because the רודף can be killed by anyone and he is חייב מיתה to the whole world not only to the עבד and נרדף respectively; he is חייב מיתה – [אף לבעל העבד ולבעל הכלים] ולהכי חשיב מיתה ותשלומין לאחד – [Even to the owner of the (עבד) [goat] and the owner of the utensils (for they may kill him since he is a רודף)], so therefore it is considered מיתה ותשלומין לאחד and therefore he is פטור. However if it would be a case of מיתה לזה וממון לזה, he would be חייב. תוספות anticipates a difficulty with the idea that a רודף is חייב מיתה לכל העולם: ואף על גב דמעיקרא בפרק בן סורר (גם זה שם) חשיב רודף מיתה לזה ותשלומין לזה – And even though that initially the גמרא in פרק בן סורר considered a רודף (who accidently aborted fetuses) to be a case of מיתה לזה ותשלומין לזה (and that is why the רודף is חייב דמי ולדות if there was no אסון to the אשה); this however contradicts the ריב״א who maintains that by a רודף it is always מיתה ותשלומין לאחד since the רודף is חייב מיתה לכל העולם – תוספות replies: לפי המסקנא דקאמר אלא לא שנא חזר בו מאותה סברא – According to the conclusion however, when the גמרא said ‘rather there is no difference’, at that point the גמרא retracted from that logic that רודף is considered מיתה לזה וממון לזה – והכי פירושו אלא לא שנא משום דהוי מיתה ותשלומין לאחד – And this is the explanation of the answer, ‘ but rather there is no difference’; he always is פטור since it is מיתה ותשלומין לאחד. תוספות responds to an anticipated difficulty: [והכא חשיב מיתה ותשלומין לאחד כמו במדליק גדיש]: [And here by אוכל תרומה וקרע שיראין, it is considered מיתה ותשלומין לאחד, just like מדליק גדש on שבת]. S UMMARY A chart summarizing some of the different cases and differing views. T HINKING IT OVER 1. תוספות asks on פרש״י (who considered the case of זר שאכל וכו׳ וקרע וכו׳ a case of מיתה לזה וממון לזה [since the מיתה is לשמים]), from the case of המדליק את הגדיש where it is מיתה לזה (לשמים) ותשלומין לזה and nevertheless he is פטור; proving that מיתה לשמים and ממון לאדם is considered מיתה וממון לאחד. However רש״י never mentioned מיתה לשמים, rather רש״י stated: ואע״ג דמיתה לאו משום ממונא דניזק אתיא ליה מיפטר, וסב״ל לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, meaning that if the חיוב ממון was not caused by the חיוב מיתה (as in the case of זר וכו׳ וקרע [where the חיוב ממון is because of וקרע and the חיוב מיתה is because the אכל]) there is no קלב״מ. Therefore there is no question from המדליק את הגדיש, since there the חיוב ממון stems from the very same act which causes the חיוב מיתה?! 2. The ר״י maintains in פרש״י that if the חיוב ממון וחיוב מיתה are caused by two acts, like פלוני בא על בת פלוני (the עדים are מחייב מיתה to him and ממון to her) the rule is נהרגין ומשלמין, since they could have testified separately either פלוני בא or בת פלוני נבעלה. However if they would testify בת פלוני נבעלה it would be a חיוב מיתה (since she is a נערה המאורסה) and a חיוב ממון (loss of כתובה) with one מעשה; how can תוספות write that it is two acts?! 3. The ר״י maintains (in פרש״י) that if the חיוב מיתה וחיוב ממון are caused by one act (like מדליק גדיש) we say קלב״מ. The רשב״א rejects this, for by the זוממי זוממין the חיוב מיתה וממון are caused by one act and nevertheless rule is נהרגין ומשלמין and there is no קלב״מ. Seemingly the cases are different. By מדליק גדיש the חיוב מיתה is for burning the גדיש of the בעל הגדיש for whom there is a חיוב ממון therefore there is קלב״מ. However by זוממי זוממין the חיוב מיתה is to the עדים and the חיוב ממון is to the בעל! How can the רשב״א compare the cases?!

אלא איפוך, ארי וגנבי בידי שמים דכל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים, וצנים פחים בידי אדם, שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק. ואם תאמר אם כן אסון דבידי אדם מנלן, דאם אסון יהיה בידי שמים הוא מעתה בארי וגנבי. יש לומר, דאביי אליבא דר' נחוניא לא מפרש אסון ממש, אלא דין אסון, ומיתת בית דין בידי שמים וכן פירש רש"י ז"ל.

מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב ואי קשיא לך, מאי למימרא, פשיטא דלא עדיף יום הכפורים לר' נחוניא משבת לרבנן. יש לומר, דהא קא משמע לן, דהואיל ואפשר דגחין ואכיל, לא אמרינן הגבהה צורך אכילה וכבת אחת דמי, וכדאיתא בסמוך, הרמב"ן נ"ר.

אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב פירש רש"י ז"ל: אמאי חייב כרת, אנוס הוא. ולפי פירושו, הוה מצי לתרוצי שתחב לו מדעתו. ולי נראה לפרש, אמאי חייב בתשלומין לרבא, והכי קאמר: אי דמצי לאהדורי ניהדרה ואמאי פטור לאביי, ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב לרבא.

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו פירוש: שאכל אפילו תרומה שלו. וכתב רש"י ז"ל: ואף על גב דמיתה לאו משום ממונא דניזק הויא ליה, מפטר, דסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ופלוגתא היא. ואינו מחוור דאם כן דהא שייכא בההיא פלוגתא למאן דמחייב, תקשי ליה ההיא דתנן בבא קמא (לד, א) הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. ורבא נמי דאית ליה הכי בפרק קמא דסנהדרין (י, א) פלוני בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין מיתה לזה ותשלומין לזה, לותביה מההיא מתניתין. ועוד, דאם כן מאי האי דאמרינן לאביי פטור לרבא חייב, דמשמע הא בחלב כי האי גוונא אפילו לרבא פטור, והא רבא אמר ממון לזה ונפשות לזה חייב, סבירא ליה כדאיתא התם בסנהדרין. ואלא ודאי הא דהכא ומתניתין דבבא קמא לא שייכי כלל בפלוגתא דמיתה לזה ותשלומין לזה, דכל שחיוב נפשו לא בא לו מחמת הניזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין לאחד דמי, לפי שאותו בעל הממון מחויב בהריגתו, ואין לך מי שמחויב בו יותר מחבירו, והלכך כמיתה ותשלומין לאחד דמי, והכא נמי כרת או מיתה מחמת איסור שעשה לשמים באלו וכמיתה ותשלומין לאחד דמי, הא מיתה שבאה לו מחמת שהרג את חבירו או שזמם להרוג את חבירו, בכי הא הוא דאמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב. והא דאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א) רודף אחר חבירו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור, לא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה שהרי ניתן להצילו בנפשו ומתחייב נפשות הוא לכל אדם וכמאן דנתחייב ממון ונפשות לבעל הכלים. והיינו דאמרינן בבבא קמא (שם) לא צריכא דגדי דחד ועבדא דחד דפטור, משום דכיון דניתן להצילו בנפשו הוה ליה כמיתה וממון לבעל הגדי.

ומי שנתחייב סקילה כו' או חיה דורסתו ואע"ג דאמרי' בפרק השוכר את הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהוא בסקילה אפ"ה לא מת אלא בתלוי' דהיינו חנק וי"ל דדילמא לא הי' נידון על אותה עבירה בעה"ז עברה אחת שהיא בחנק ויש מתרצין דסבירא לן הכא כמ"ד כל הנסקלין נתלין וא"צ:

אי רוצים לאהדורי מהדרי' פי' וכיון דלא אהדרי נעשה עליו גזלן לאלתר ומחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ליה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב אנוס הוא ובדין הוא דמצי לאוקמי כשתחב לו בגרונו חבירו לרצונו אלא דניחא ליה לתרוצי לפום אוקימת' דהא ודאי לישנ' דתחב לו חבירו לא לאונסו משמע: לא צריכ' דמצי לאהדורי ע"י הדחק פירוש ואי מהדר ליה מאיס ולא חזי למידי הלכך אין לחייבו משום גזל אלא על הנאת גרונו ובני מעיו וה"ל מיתה ותשלומין הבאים כאחד כן פירש רש"י ז"ל וא"ת אפילו על הנאת גרונו ובני מעיו ליכא לחייבו כלל ואפילו לרבא וכיון דמאיס ולא חזי לבעלים ה"ל זה נהנה וזה לא חסר שפטור תרצו התוספת דמ"מ חזו לכלבים ומגו דמחייב להאי פורתא מחייב לכולהו הנאה כדאמרינן בפ' כיצד גבי הדר בחצר של חבירו שלא מדעתו כיון דחסרי דשוואתו מגלגלין עליו את הכל ויש מפרשים דקא איירי באוכלין דלא מאיסי ואפ"ה כיון דלא מצי לאהדורי אלא בצער וע"י הדחק לא הוי גזלן וחייבו על הנאת גרונו בלבד דהוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר הלכך לרבא חייב:

רב פפא אמר כגון שתחב לו משקין בבית הבליעה פירוש דכיון דהכניסן לתוך פיו נמאסו ואין כאן גזל ואין חיוב אלא הנאת גרונו והא אתי' כפי' רש"י ז"ל לעיל דהכא ודאי זה אינו חסר הוא:

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו וא"ת א"כ היאך פטור הוא הא הוי מחייב לזה ולתשלומין לזה היא דכיון שהוא חייב מיתה בידי שמים כאחד חשיבא לאפוקי שחייב לזה מיתת ב"ד ולזה ממון שהוא חייב כדאמרינן במכות בפ"ק הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים שהזימו לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ומשלמין ממון ומיתה לעידי הבעל וממון לבעל שהפסיד כתובת' והא דאמר בפרק בן סורר ומורה רודף שהי' רודף אחר חבירו להורגו ושבר את הכלים בין של הנרדף ובין של כל אדם פטור שאני התם דרודף חייב מיתה לכל העולם שניתן להם להציל נפשו של נרדף בנפשו של רודף והכי מפרשי ההיא דאמרינן בב"ק גדיש דחד ועבד דחד וכדפרישית התם בס"ד:

מכיון שביארנו שהכרת אינו מפקיע תשלומין אין צריך לומר שמיתה בידי שמים אינה מפקעת תשלומין מעתה זה שאכל תרומה במזיד שהוא במיתה בידי שמים משלם ולא סוף דבר בשהגביהה ואכלה שהרי כל שהוא כן מדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה והרי אף במיתת בית דין כל שאין מיתה ותשלומין באין כאחד חייב אלא אף בשלא הגביהה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו ולא סוף דבר לתוך פיו ממש שהרי הואיל והיה יכול להחזירה ולא החזירה קנאה לשלם את כלה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעא ונמצא שאין מיתה ותשלומין באין כאחד אלא אף בשתחב לו בבית הבליעה שאין לו עוד להחזירה וחייב התוחב אלא שזה משלם בכדי מה שנהנה גרונו ומעיו וחייב מיתה ומכל מקום דוקא בשיכול להחזירה על ידי הדחק שאם אין יכול להחזירה אף על ידי הדחק אין לו חיוב מיתה שהרי אנוס הוא ויש גורסין בסוגיא זו סוף סוף כיון דלעסיה קנייה ואין צורך בכך שהרי פיו קונה לו אף בלא לעיסה אלא שהם מפרשים שעד שלא לעסה אין מחשבתו נכרת אם רוצה לקנותה אם לאו וכן אם תחב לו חברו משקין של תרומה לתוך פיו הואיל ומשקין מיהא אין דרך לחזרתם והתוחב חייב מכל מקום לכשיבלעם חייב זה בכדי הנאת גרונו ומעיו אע"פ שחייב במיתת שמים באותה שעה:

זר שאכל תרומה שלו שנפלה לו מבית אבי אמו כהן וקרע שיראין של חברו באכילתו כגון שהיתה התרומה כרוכה בשיראין וקרעם בלעיסתו אין צריך לומר שהוא חייב שהרי אף במיתת בית דין כיוצא בה חייב שמיתה לזה ותשלומין לזה הוא:

ולענין ביאור מה שתירץ רב אשי בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו הוא מפני שהוא סובר שמיתה לאחד ותשלומין לאחד פטור וגדולי המפרשים כתבו שכיוצא בה במיתת בית דין פטור שמיתה ותשלומין לאחד הוא שהרי איסור התרומה אין בעליה גורמין אותה ואין לנו אם היא של בעל השיראין אם היא של אחר:

בד"ה דין ד' מיתות כו' והא בר נחש הוא לפי שהחמיר עליו יותר עכ"ל דלא היה עליו אלא דין הריגה דקילא מהכשת נחש שהוא חיוב שריפה וק"ל:

בד"ה זר שאכל כו' ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה כו' דחייב גזירת כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור מאי קשיא להו משוגג דתרומה לאביי דהא לא פטר אביי אלא מזיד דמיתה משום דקלב"מ וכן מאי קשיא להו הזיד במעילה לרבי כו' דחיוב דמעילה נמי אינו אלא בשוגג כדמוכח סוגיא דפרק כל שעה אבל סמכו עצמם בזה אמה שכתבו לקמן בדבור זה דאפילו בשוגג אמרינן דקלב"מ כו' כדאמרינן לקמן דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין כיון שבמזיד קלב"מ ואהא קשיא להו לאביי דקאמר לרבי נחוניא דחיוב מיתה בידי שמים פוטר מתשלומין כמו מיתת ב"ד ליפטור נמי בשוגג דתרומה מה"ט וכן לרבי דהזיד במעילה במיתה לא ליחייב נמי אשוגג ואהא תירצו דגזירת הכתוב בהו שיהיה שוגג חייב בהו בתשלומין דגלי בהו קרא חיוב תשלומין וע"כ דלא שייך קלב"מ בשוגג דידהו כמ"ש לקמן דאל"כ לא תמצא מעילה בהקדש וכן חיוב תשלומין בתרומה כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד א"כ הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וה"ה דקשה מתניתא דהאוכל חמץ של הקדש כו' אמתני' דהאוכל תרומת חמץ אי ר' נחוניא סבר כרבי עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהא קושטא הוא דהתוס' הקשו כן ומה שיש לדקדק בזה דמאי קשיא להו מהך דהקדש דלא מעל דאימא דאיירי בהזיד בכרת דחמץ אבל הך דהאוכל תרומת חמץ איירי דשגג גם בכרת דחמץ ושפיר נימא כיון דגלי במיתה גלי נמי בכרת וכן נראה מפרש"י שם כתבנו בזה ליישב בחדושנו בפ' כל שעה ע"ש ודו"ק:

בד"ה לא צריכא כו' ואפי' אי זה נהנה וזה לא חסר פטור כו' כדאמרינן התם משום דא"ל את גרמת כו' עכ"ל ר"ל דזה נהנה דבמעיו נהנה מהם פרוטה אלא שזה לא חסר פרוטה דהא אי אהדרי' ע"י הדחק לא היה שוה פרוטה צריך זה לשלם כל הנאתו כדאמרינן התם בפרק כיצד הרגל במקיף את חבירו מד' רוחותיו דמשום היקפא יתירה צריך לשלם לו ההנאה כפי' התוס' שם וכן בדר בבית חבירו שלא מדעתו בבית דלא עביד למיגר דזה נהנה וזה לא חסר אלא משום דחסר ממנו שחרירותא דביתא צריך לשלם כל הנאה מיהו יש לגמגם בראיה זו התם חסר מיניה מיהת פרוטה ולכך צריך לשלם לו כל ההנאה משא"כ הכא שהרי לא חסר ממנו פרוטה כלל ודו"ק:

בד"ה רב אשי כו' ופליג אדרבא כו' פי' ממון לאב שרצו להפסיד לו כתובתה ונפשות לזה שאומרים שבא עליה כו' עכ"ל כצ"ל וכפרש"י התם דבנערה מאורסה איירי וה"ל ממון לזה לאב דכל שבח נעוריה לאביה ונפשות לזה דבועל ונערה מקטלו אבל בנשואה כיון דעלה מיקטלי לא משלמי לה ממון מיהו ק"ק למה נקטו התוס' נפשות לזה שאומר שבא עליה ה"ל למנקט נמי נפשות לזה משום הנערה דמקטלה ויש ליישב דלא פסיקא ליה דמיירי בנערה אלא ה"ה בקטנה מאורסה שקיבל אביה קדושין דלא מיקטלה ולא הוה נפשות לזה בקטנה אלא לזה שאומר שבא עליה מיהו בבוגרת ע"כ דליכא לאוקמא כיון דעלה מיקטלי לא הוה משלמי לה ממון דמה"ט לא איירי בנשואה כפירוש רש"י שם ואהא שכתבו התוס' ופליג אדרבא כו' כתב מהרש"ל ותימה א"כ מאי איכא בין רבא לאביי מאחר דס"ל לרבא ממון לזה ונפשות לזה דחייב כו' וצ"ל דא"ב אליבא מאן דס"ל ממון לזה ונפשות לזה פטור כמו לרבה כו' עכ"ל והוא דתוק דרבא יהיה פליג לפי סברת רבה בפרק בן סורר ולא לפי סברתו אבל הנראה דאף לשיטת רש"י דוקא בכה"ג שאכל תרומה. שלו וקרע שיראין של חבירו מקרי נפשות לזה וממון לזה משום דחיוב מיתה לא בא לו משל חבירו אבל אם אכל תרומה של חבירו (א) וקרע ג"כ שיראין של אותו איש מקרי שפיר ממון ונפשות לחד דמשל אחד בא לו חיוב נפשות וחיוב ממון וה"ל כגונב חלבו של חבירו ואכלו דמקרי ממון ונפשות לחד אע"ג דמיתה לשמים הוא וכה"ג קאמרינן לקמן [כתובות דף לה ע"ב] בהדי דמחייה קרע שיראים דיליה והשתא בכה"ג באכל תרומה של חבירו וגם קרע שיראין של אותו איש דהוה לכ"ע ממון ונפשות לחד פליגי אביי ורבא אף לפי סברת רב' דלאביי הוא פטור דקלב"מ לרבי נחוניא ולרבא חייב ורב אשי דנקט בכה"ג דממון לזה ונפשות לזה לרבותא נקט לה דאפילו בכה"ג פטור לאביי לר' נחוניא משום דנפשות לזה וממון לזה פטור ס"ל ודו"ק: בא"ד (דף לא ע"א) וריב"א אומר דבכ"מ מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ועבד כפות לו וכו' עכ"ל ולפירושו צריך לומר הך דהדליק את הגדיש ודשמעתין דקרע שיראין דפטור היינו משום דלא מקרי מיתה לזה ותשלומין לזה כיון דהמיתה לשמים ולא בשביל אדם כמ"ש התוס' לעיל אבל לפי' ר"ת ניחא הך דהדליק הגדיש ודשמעתין בלא"ה וק"ל:

תוס' ד"ה דין ארבע מיתות וכו' עד שהחמיר עליו יותר פירוש מיתתו היה בסייף ונחש במקום שריפה א"כ נידון במיתה חמורה יותר ממה שהיה חייב:

ד"ה לא צריכא כו' עד את גרמת לי הקיפא יתירה קאי אמי שד' שדות של חבירו מקיפים שדהו מד' רוחות וגדר החיצון סביב מד' רוחותיו שגם אותו הפנימי חייב לשלם לו אע"פ שזה נהנה וכו' משום דא"ל חסר אני שאתה גרמת לי במה ששדך באמצע הקיפא יתירה ולכך חייב לשלם כל מה שההנהו או משום שחרוריתא דאשיתא קאי אחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דזה נהנה וזה לא חסר דאי מחסר ליה בשחרורי הכתלים חייב לשלם כל השכירות משלם:

מי שנתחייב סקילה וכו' ואף על גב דאמרינן בפרק הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהיא בסקילה ואפילו הכי לא מת אלא בתליה דהיינו חנק יש לומר דדילמא לא היה נידון על אותה עבירה בעוה"ז אלא על עבירה אחרת שהיא בחנק. ויש מתרצים דסבירא לן הכא כמאן דאמר כל הנסקלין נתלין ואין צורך. הריטב"א ז"ל: אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים איכא דקשיא ליה אי אריא וגנבי בידי שמים אסון בידי אדם היכי משכחת לה וכבר פרש"י ז"ל ולא יהיה אסון משתעי במיתת ב"ד למימרא דהיכא דליכא מיתת ב"ד משלם דמי ולדות ע"כ. ואף על גב דלקמן אסיקנא אסון ממש ולא דין אסון אביי אליבא דר' נחוניא כדין אסון מפרש לה וראיתי מי שתירץ דכי אמרינן אריא וגנבי בידי שמים ה"מ דבאו עליו וגנבו כעין גנבי כלומר דלאו אדעתיה אבל היכא דקא מנצו בתרי וקטיל חד לחבריה בידי אדם הוא. ודברי הבאי הם. הרמב"ן ז"ל: וכן תירץ הרא"ה ז"ל דדוקא אריא וגנבי דלאו בידו הויא בידי שמים אבל מיתת ב"ד שהוא בידו שלא יבא לכך או שלא יעשה בפני עדים וקבל התראה ודאי היינו בידי אדם דהיינו כצינים פחים. עד כאן: וז"ל הרשב"א ז"ל אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים דכל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים אבל הצינים פחים בידי אדם שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק. ואם תאמר אם כן אסון דבידי אדם מנלן דאם אסון יהיה בידי שמים היא מעתה באריא וגנבי. ויש לומר דאביי אליבא דרבי נחוניא לא מפרש אסון ממש אלא דין אסון ומיתת ב"ד בידי שמים הוא וכן פרש"י ז"ל ע"כ. וכן תלמידו תירץ דהכא אליבא דרבי נחוניא לא מפרש אסון ממש אלא דין אסון ומיתת ב"ד ביד אדם היא וכיון שבטלה מיתת ב"ד חזר בידי שמים. ע"כ: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים דעתיה דתלמודא דכל דבר שבא מאת הקב"ה אף על פי שנעשה בידי אדם בידי שמים מיקרי. ואם תאמר אם כן אסון דקרא דגבי אשה בידי שמים הוא שהקב"ה שלח אנשים להרוג אשה זו. יש לומר אין פי' אסון מיתת האשה אלא פירושו מיתת זה ההורג שב"ד הורגין אותו וה"ק ולא יהיה אסון באיש כגון שלא הרג את האשה הא יהיה בו אסון שהרג את האשה וב"ד הורגין אותו לא יענש ממון כך מצאתי בשם ה"ר משה בר יוסף ז"ל ולפירוש זה לאו מלא יהיה אסון דרשינן ג"ש דהא מפרשים ביה לקמן אסון דאשה אלא מאם אסון יהיה דריש לה דודאי פירושו דין אסון. ותימא הוא אם כן אמאי לא חזינן לה מגזרה שוה דאסון דאשה ואסון דהורג ואמאי אצטריך למגמר ג"ש מאסון דיעקב. ויש לומר דאין הכי נמי דהשתא מאסון דאשה ואסון דהורג גמר ג"ש. ואם תאמר היכא דיש אסון אמאי לא יענש על ולדות והא הוה ליה מיתה לאשה ותשלומי דמי ולדות לבעל וקי"ל דחייב יש לומר כיון דעובר ירך אמו הרי זה במיתה ותשלומין לאשה. ע"כ:

רבא אמר מהכא ואם העלם יעלימו וכו' ואיכא למידק אמאי לא מייתי מדכתיב לעיל מהאי קרא ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי וגו' דהא ודאי לא מיירי באותו שרגמוהו כבר אלא במי שלא רגמוהו אלמא שהכרת במקום מיתה. ויש לומר דכיון דפירשו המפרשים ז"ל דמאי דכתיב ואני אתן את פני וגו' מיירי כשעבר בלא עדים והתראה כיון שכן אין הכרת במקום מיתה ממש שהרי לא נתחייב עדיין מיתה לכך מייתי מדכתיב ואם העלם יעלימו וגו' דמיירי שהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה כבר ולא מיירי שהעלימו עיניהם שלא יבא לב"ד ויתחייב מדכתיב לעיל עם הארץ ירגמוהו ושוב כתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' אלמא דהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה בב"ד מעתה שמעינן שפיר דכרת במקום מיתה וזהו שכתב רש"י ז"ל מן האיש ההוא. שהוא חייב מיתת ב"ד. ע"כ. ואם תאמר אכתי מאי מייתי דילמא משום דכתיב ושמתי אני את פני וגו' ובמשפחתו והכרתי אותו וגו' דהיינו כרת גדול דהוא ומשפחתו הוא דהויא במקום מיתה אבל כרת דידיה לחודיה מנלן דהויא במקום מיתה. ויש לומר דהמשפחה אינו בהכרת כמו שכתב רש"י ז"ל בפי' החומש הילכך שפיר מייתי ראיה דוהכרתי עליה דידיה בלחודיה קאי ואפשר דלהכי קצר רש"י ז"ל הכתוב וכתב ושמתי אני את פני והכרתי וגו' ע"כ. ודע דהא דאמרינן אמרה תורה כרת וכו' אינו מאמר התורה דקרא לא איירי לענין תשלומין כלל אלא אנחנו שלמדנו כן וכן פרש"י ז"ל. והלימוד היינו מדאיירי קרא בעונשיה ולא באונס המעלימים עיניהם אלמא דלא הפסידו כלום במה שהעלימו עיניהם דהכרת הוא במקום המיתה ממש וחלופה כנ"ל:

זר שאכל תרומה לאביי פטור מתוך פרש"י ז"ל התם בפרק כל שעה [פסחים כט א'] משמע דכי אמרינן גבי כרת קלב"מ הני מילי במזיד אבל בשוגג לא דכתב שם גבי הא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן יש אומרים ר' נחוניא בן הקנה וכו'. וכתב ז"ל יש טועים דקשיא להו כי פטר רבי נחוניא במזיד פטר דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהיא של הקדש ע"כ. אלמא משמע דסבירא ליה דדוקא במזיד אמרינן קלב"מ ולא בשוגג ואף על גב דלקמן תנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגגים למזידין דמקיש מכה אדם למכה בהמה וליכא מאן דפליג עליה דהא לקמן פריך תלמודא מי איכא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה מכל מקום איכא למימר דכי מקיש תנא דבי חזקיה למכה בהמה ה"מ מכה אדם דהויא מיתת בית דין אבל כרת לא מקיש הילכך לא פטור כרת מתשלומין אלא במזיד אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן התם בפרק כל שעה דאין חילוק בין כרת למיתת בית דין אליבא דרבי נחוניא וכי היכי דבמיתת בית דין קי"ל כתנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד הכי נמי לפטור משום כרת בפסח דאפילו בשוגג נמי אמרינן דקלב"מ כדאמרינן לקמן בפרקין כדכתיבנא אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ וה"ה נמי כי איכא כרת ומעתה קשיא דתניא נמי בפרק כל שעה [פסחים כט א'] האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן י"א רבי נחוניא והא כיון דגלי רחמנא גבי קדש לא אמרינן קלב"ם ה"ה נמי כי איכא כרת ואמאי פטור ליחייב ויש לתרץ דההיא דהאוכל תרומת חמץ מיירי בשוגג בשניהם בתרומה ובחמץ ולהכי אמרינן כיון דגלי רחמנא בשוגג דתרומה דלא אמרינן קלב"מ ה"ה נמי בשוגג דחמץ בפסח אבל אידך דהאוכל חמץ של הקדש מיירי (שוגג) דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא וכן פרש"י ז"ל וכדכתיבנא ואיברא דאפילו בשוגג אמרינן קלב"מ ודלא כפירוש רש"י ז"ל. ומיהו לא אמרינן כיון דגלי רחמנא בחדא דפטור משום דקלב"מ דה"ה באידך אלא כששניהם שוים אבל משוגג למזיד לא אמרינן והילכך בההיא דהאוכל תרומת חמץ כיון דהויא שוגג בשניהם להכי אמרינן משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ ה"ה בשוגג דכרת דחמץ לא אמרינן קלב"מ אבל בההיא דהאוכל חמץ של הקדש לא אמרינן משום דגלי רחמנא בשוגג דקדש דלא אמרינן קלב"מ דה"ה במזיד דחמץ לא אמרינן קלב"מ דיפה כח המזיד לגבי הכי דלא ליתי השוגג וליבטליניה לדינא דמזיד הילכך דיניה דמזיד בדוכתיה קאי ואמרינן ביה קלב"מ אף על גב דגלי רחמנא בשוגג דקודש דלא אמרינן ביה קלב"מ ולהכי האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא. ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דס"ל לר' נחוניא כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה הא קמן דאפילו במזיד גלי רחמנא דלא אמרינן קלב"מ דהא לאביי מיתה בידי שמים פוטרת ואפילו הכי משלם מה שפגם וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מעילה ואין לך לומר דלא פסק הרב ז"ל כן אלא משום דקי"ל דלא כרבי נחוניא דהא בפרק ששי מהלכות תרומות פסק הרב ז"ל זר שאכל תרומה בזדון וכו' חייב מיתה בידי שמים ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ואם אכל וכו'. ואילו בפרק א' מהלכות מעילה פסק הרב ז"ל וז"ל כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש וכו' ע"כ. אלמא דאפילו גבי מלקות דקיימא לן דאין אדם לוקה ומשלם גזר הכתוב וגלי במעילה דישלם וילקה וכ"ש גבי מיתה בידי שמים אפילו תימא דאמרינן ביה קים ליה בדרבה מיניה. ומעתה קשיא אי רבי נחוניא ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה אפילו תימא דהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד דמיירי בשוגג בששגג על הקדש והזיד על החמץ מכל מקום כיון דגלי רחמנא דאפילו אי הזיד נמי על הקדש דישלם מה שפגם וכדכתיבנא ולא שייך קלב"מ דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש אם כן בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב דממזיד למזיד שפיר אמרינן כיון דגלי גלי דכיון דאלימא כח תשלומי ההקדש דלא יפטרנו המיתה בידי שמים ה"ה נמי הכרת וכ"ת דלאו משום עדיפותיה דתשלומי ההקדש הוא דאמרינן דלא פטריה המיתה בקלב"מ אלא משום דגריע כח המיתה של הקדש ולכך לא יפטור התשלומין ומעתה יש לנו לומר דבמיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן קלב"מ אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא אם כן הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמרא במזיד פטור דקלב"מ כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי לפטור משום כרת דפסח דאפילו בשוגג אמרינן קלב"מ אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ ה"ה כי איכא כרת ואין לחלק כדכתיבנא לעיל דכך לי מזיד כמו שוגג ושוגג כמזיד כנ"ל קושית התוספות ז"ל ואם לא תפרש כן היה להם להקשות בקוצר מההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא לההיא דאמרינן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כיון דאית ליה לאביי דמיתה בידי שמים פוטר ואין חילוק בין שוגג למזיד ואית ליה לרבי נחוניא כר' דהזיד במעילה במיתה ובמאי דכתיבנא ניחא. ותירצו בתוספות דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומי כפרה ולא ממונא וכו' ככתוב בתוס' ועוד תירץ ר"י התם בפרק כל שעה דההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל אתיא כרבנן דסברי הזיד במעילה באזהרה ולא במיתה ואם תשאל אכתי איכא לאקשויי כיון דגלי רחמנא גבי קדש דאפילו היכא דלקי ממש לא מפטר מתשלומין וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מעילה גלי נמי דאפילו בכרת לא מפטר. תשובתך אין לדמות מלקות לכרת אבל למיתה בידי שמים אם איתא דפוטר לרבי נחוניא כמו כרת שפיר מדמינן להו אהדדי ולשיטת רש"י ז"ל ניחא הכל דשוגג דכרת לא פטר כלל וכן מיתה בידי שמים לדעת אביי וכדכתיבנא לעיל וההיא דמתניתין האוכל חמץ של הקדש מיירי בדהזיד בחמץ של פסח וכדפרישנא לעיל התם וההיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח מיירי בשוגג בשתיהן בתרומה ובחמץ והראשונים דחו כל זה דע"כ צריכין אנו לטעמי דתשלומי תרומה כפרה דהא לרבא יליף אסון אסון ובמיתה בידי שמים לא אמרי' קלב"מ א"כ אמאי אוכל תרומת חמץ חייב כרת כיון דאיכא לפטור דלא שייך למימר כיון דמיתה בידי שמים שלה אינו פוטרו הכי נמי כרת דהא מיתה אינה פוטרת בשום מקום ואין לך לחייבו מטעם שוגג דשוגג דכרת אינו פוטר וכשיטתו של רש"י ז"ל דהא לרבא כיון דגמר ליה מדכתיב ושמתי אני את פני וגו' אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם וכו' אם כן יש לנו להשוות כרת למיתת בית דין וכי היכי בע"כ חייבי מיתות שוגגים פטורין הן מן התשלומין וכדתני דבי חזקיה הני חייבי כריתות הילכך אין לנו לומר לדעת רבא אלא משום דתשלומי תרומה הוי כפרה ומעתה אף לאביי תתרץ כן זאת היא מסקנת התוספות ז"ל. וה"ר שמשון בעל תוספות שאנ"ץ ז"ל דחה זה עיין במסכת תרומות ובפ"ז דקידושין:

ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו' ואם תאמר לרבא נמי קשיא דדוקא בתרומה חייב אבל בחלב פטור והא מדאגביה וכו' ליתא דלרבא בכרת פטור היכא דאתו כאחת כגון מדליק גדיש ביום הכפורים והרבה חייבי כריתות דשייכי בהו תשלומין כאחת. שיטה ישנה. ועוד איכא למידק ומאי פריך מרב חסדא אטו גברא אגברא קא רמית ונראה דלכך כתב רש"י ז"ל ולאביי פטור. בתמיהה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין והיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר הא כיון דאגבהה קנייה וחייב בתשלומין ואפילו תשרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה. ע"כ. פי' לפירושו ז"ל דהא דפריך תלמודא ולאביי פטור וכו' לאו לאביי פריך דהא לאביי איכא למימר שפיר דמיתה פוטרת מהתשלומין ונפקא מינה למידי אחרינא דמצינן לתרוצי מתניתין דפרק כל שעה דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש וכו' אפילו לרבי נחוניא והיינו דכיון דגלי דמיתה בידי שמים אינה פוטרת גבי תרומה אף על גב דפוטרת בעלמא ה"ה כי איכא כרת אבל לרבא דסבירא ליה דמיתה בידי שמים אינה פוטרת ע"כ פירוש דמתניתין דפרק כל שעה לא תתפרש כן ויש לנו לפרש דס"ל לפי מדה משלם עיין בפרש"י ז"ל בפירושו על המשנה פרק ז' ממסכת תרומות וכיון שכן אי הוה קאמר תלמודא מיתה בידי שמים פוטרת איכא בינייהו לאביי פוטר לרבא אינו פוטר לא הוה קשיא לן ולא מידי אבל השתא דקאמר זר שאכל תרומה לאביי פטור וכו' קשיא ליה לאביי פטור והא אמר רב חסדא וכו' כנ"ל. ועוד איכא למידק מאי פריך מחולין לתרומה דילמא שאני חולין דכיון דאשתני אשתני ומ"ה מעידנא דאגבהיה קנייה דכיון דיצא מרשות בעליו ונכנס ברשות אחר הרי הוא באחריותן של אחר אבל תרומה איכא למימר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא ואפילו אגבהיה לא יצא שם תרומה מעליה והרי היא בקדושתה ולכך לא יתחייב עד שהוא אוכלו ואז ודאי תשלומין ומיתה באים כאחד. ויש לומר דלכך כתב רש"י ז"ל והיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר וכו' פירוש דלא אמרינן כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה אלא בקדש אבל בתרומה דיש לה בעלים דהכהנים הם בעליהם שפיר מיקרי גזולה בידו להתחייב בתשלומין אם תשרף כנ"ל. ומצאתי תוספת לשון ברש"י ז"ל כתב יד ישן וז"ל ואף על גב דלענין הקדש לא קאי ברשותיה כדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינם שלו וזה לפי שאינם ברשותו מיהו מתחייב משעת הגבהה באחריותה ע"כ. וכל זה רמוז בלשונו הקצר הכתוב בפירושנו וז"ל הא כיון דאגבהיה קנייה וחייב בתשלומין ואפילו תשרף וכו'. ועוד איכא למידק ומאי פריך והא בקל יש למצא שיבא מיתה ותשלומין כאחד כדאיתא בגמרא וי"ל דמ"ה פריך הכי משום דאין התשלומין שוין דמעיקרא סברינן למימר דלרבא משלם דמי תרומה מעליא כאשר גזלה ולאביי פוטר דמיתה בידי שמים דאית ביה דקלב"מ מתרצינן לה אין לה כאן תשלומין גמורים ואינו משלם אלא דמי הנאות מעיו וזה הוא שכתב רש"י ז"ל בסמוך שתחב לו חבירו. דלא אגבהיה ולא קנייה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבלעתו וכו' כנ"ל:

מודה רבי נחוניא וכו' קשיא לי מאי קא משמע לן אטו ר' נחוניא מחמיר ביום הכפורים טפי ממאי דמחמרי רבנן בשבת הא יום הכפורים כשבת לדברי חכמים קאמר ולגבי שבת תניא לקמן הגונב כיס בשבת חייב משום האי טעמא דכיון דאגבהיה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה. ואפשר דקא משמע לן דהואיל ואפשר דגחין ואכיל לא אמרינן הגבהה צורך אכילה היא וההוא דלקמן הא אוקימנא כבן עזאי או כשעמד וטעמא אחרינא הוא דהגבהה ראשונה לאו מההוא הוצאה היא כלל ומ"מ הוה ליה לאשמועינן בשבת לרבנן אלא דרבי נחוניא ודאי מיקל בתשלומין טפי מרבנן ולהכי נקט אליביה. א"נ דפשיטא ליה מלתא. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו מודה ר' נחוניא כו' תימא מאי שנא רבי נחוניא דנקט אפילו רבנן הוה מצי למינקט דהא לכ"ע ואפילו לרבנן דסברי דאין אדם מת ומשלם הכין הוא דינא ואם כן לימא מודה רבנן דלא אמרינן אין אדם מת ומשלם אלא היכא דבאין כאחד אבל היכא דלא באין כאחד חייב. ויש לומר דרבי נחוניא עדיפא ליה למימר דאפילו רבי נחוניא דהוה מיקל בתשלומין דקא סבר אין אדם נכרת ומשלם אית ליה דהיכא דלא באין כאחד חייב וכ"ש לרבנן והאי דנקט חלב קמשמע לן טעמא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל א"נ טעמא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה ע"כ: וזה לשון (הריטב"א) [הרשב"א] מודה רבי נחוניא ואי קשיא לך מאי למימרא פשיטא דלא עדיף יום הכפורים לרבי נחוניא משבת לרבנן ויש לומר דהא קמשמע לן דהואיל ואי בעי גחין ואכיל לא אמרינן הגבהה צורך אכילה היא וכבת אחת דמי וכדאיתא בסמוך. הרמב"ן ז"ל ע"כ. ולקמן בשמעתין נאריך בתירוץ קושיא זו בס"ד וכתבו בתוספות ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו' הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה דקתני פטור מן התשלומין לפי מה דאוקימנא לה כרבי נחוניא פי' אזלי לשיטתן דסבירא ליה דהך אוקמתא דרבי נחוניא אתיא בין לרבא בין לאביי ולכך הוצרכו לחלק דתשלומי תרומה משום כפרה וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל והילכך קשיא להו דהתם בפרק כל שעה הוה נמי מצי לאקשויי אההיא מתני' אבל הרב ז"ל פירש בפירושיו לסדר זרעים בפרק ז' ממסכת תרומות דההיא אוקמתא לא אתיא כרבא אלא כאביי דרבא מפרש לאותה משנה בענין אחר דסבירא ליה לפי מדה משלם עיין שם וכיון שכן ניחא דלא אקשי אלא הכא משום דהיינו עיקר פלוגתא דאביי ורבא ולא הוצרך לאקשויי התם דההיא אוקמתא נמי לאביי היא ולא לרבא כן נראה לי. וכתבו בקונטריסין דהיאך שייך לומר גבי חמץ כיון דאגבהיה קנייה כיון שאסור בהנייה מאי קנייה ומה זכייה שייך בו ותירצו דהכי קאמר התוספות ז"ל דהוה מצי לאקשויי אליבא דרבי יוסי הגלילי דסבירא ליה דחמץ בפסח מותר בהנאה ע"כ. ואין צורך לכל זה דהאי אוקמתא דרבי נחוניא עלה דרבי יוסי הגלילי קאי עיין שם:

אלמא מעידנא דאגבהיה קנייה וכו' פירוש קשיא ליה לתלמודא דמאי פירכא היא זו הא כיון דאמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב וכו' ולא קצר ואמר מודה רבי נחוניא באוכל חלבו של חבירו וכו' אלמא דהכי קאמר דמעיקרא גנב החלב ומשך אותו לרשותו ושוב נמלך ומעתה אין כאן קושיא דשאני ההיא דכיון שמשך אותו לרשותו הרי נתחייב בתשלומין ושוב כשנמלך ואכלו לא נפטר מהתשלומין שקדם לו זמן רב אבל הכא שמעולם לא נתחייב בתשלומין אלא השתא שאכלו לא אמרינן מכי אגבהיה קנייה וכו' לכך האריך תלמודא וקאמר אלמא דמעידנא דאגבהיה קנייה וכו' פירוש אף על גב דמהדרי וקאמר בגונב חלבו של חבירו ואכלו וכו' לא שמעינן הכי וכדכתיבנא. מכל מקום מדיהיב טעמא למילתיה שכבר נתחייב בגניבה וכו' משמע הכין דאי מעיקרא גנב החלב ומשך אותו ושוב נמלך ואכלו וכדכתיבנא לא היה צריך להאי טעמא כלל כנזכר לעיל:

הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו וכו' יש מקשים דהוה ליה לתרוצי כדלקמן כגון דגחין ואכיל ליה דלמטה הוי כלבוד. והרא"ה ז"ל תירץ דליכא לתרוצי הכין דאכתי איכא טעמא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה ע"כ. פירוש לפירושו דמעיקרא כי משני כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו אמסקנא סמיך. סוף סוף כיון דעלסיה קנייה וכו' הוצרך להאריך ולומר סוף סוף וכו' לרמז דאפילו תימא שתחב אותו לתוך פיו לתוך בית הבליעה סוף סוף אכתי קדים קנייה למיתה וכדכתיבנא וכדקתני בתר הכי אי דמצי לאהדורי נהדר וכדבעינן למהדר למכתב בס"ד ושייך שפיר לשון עליסה אכסיסה דבית הבליעה כן נראה לי: אי דמתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה א"ת כיון דלעס התרומה היאך מתחייב מיתה על בליעה הרי כבר נתחלל התרומה כדתני' בפ"ק דכריתות [ז א'] כהן שסך שמן של תרומה בן בנו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש ויש לומר דהתם נתחללה על ידי סיבה לפי שכבר נגמרה כל ההנאה אבל הכא לא נגמרה כל ההנאה בלעיסה. הרא"ש ז"ל: אי דמצי לאהדורה נהדריה פרש"י איבעי ליה לאהדורה וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון לאו מידי עבד ולא יתחייב לכהן כלום. ע"כ. פירוש לפי' קשיא ליה לרש"י ז"ל אף על גב דנתחייב זה בדמי התרומה משום דלא אהדרה אכתי שפיר דשניהן באים כאחד התשלומין והמיתה דבשעה שנכנס המאכל לתוך בית הבליעה הרי נהנה גרונו ונתחייב מיתה ובהאי שעתא נתחייב בתשלומין כיון דלא אהדרה והילכך אתי שפיר הא דקא פטר ליה אביי. ותירץ ז"ל דחיוב התשלומין קדמי דמשעה דמצי לאהדורה ולא אהדרה הרי נתחייב בתשלומין דמההיא שעתא איהו מזיק ליה וכבר נסתלק חיובו של ראשון דלאו מידי עבד וחיוב מיתה לא אתי עד שיכניסנה במקום דלא מצי לאהדורה והוקשה להם לתוספות ז"ל על זה דאכתי קשיא דהא ודאי כל אימת דמצי לאהדורה אכתי לא נתחייב דהא מצי לאהדורה ולא נתחייב עד שהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה וההיא שעתא נתחייב מיתה נמצאו שניהם באים כאחד ואפי' תימא דנתחייב קצת בשעה דהוה מצי לאהדורה מכל מקום לא נגמר חיובו עד שהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה ולגבי אותו קצת חיוב שנתחייב בשעה דלא מצי לאהדורה שייך שפיר הא דפטר אביי ואם כן מאי פריך תלמודא ותירצו בתוספות דאיברא דלא נתחייב בתשלומין עד שיכניסנה בדוכתא דלא מצי לאהדורה מכל מקום לא פטרה ליה מיתה דחיוב מיתה לא אתיא עד דבלע לגמרי דאהנאת מעיו חייביה רחמנא והשתא ניחא נמי מה דפירש ריצב"א לקמן דכי משני דמצי לאהדורה על ידי הדחק מיירי אפילו באוכלין דלא מאיסי ואף על גב דקדים קצת התשלומין כיון דמיד דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשיב באין כאחד ומעתה אם תפרש דחיוב מיתה אתיא מיד דהכניסה במקום דלא מצי לאהדורה הוה לן לאחשובי נמי באין כאחת אפילו אי מצי לאהדורה שלא על ידי הדחק כיון שתחב לו בבית הבליעה וכדמשני כנ"ל וקל להבין. ומכל מקום לדעת רש"י ז"ל משעה דלא אהדרה אף על גב דהוה מצי לאהדורה נתחייב בתשלומין ונגמר נמי חיובו ואפילו הוי אנוס דמההיא שעתא איהו מזיק ליה דראשון לא מידי עבד ולא נתחייב בתשלומין והיינו דכתב רש"י ז"ל וכי לא אהדרה מההיא וכו' ולדעת התוספות ז"ל משעה דלא מצי לאהדורה נתחייב וזה הוא שכתבו התוספות ז"ל וכי לא מהדר חייב וכו' פירוש דלא מצי לאהדורה כנ"ל: ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב פירש רש"י ז"ל אמאי חייב מיתה אנוס הוא והקשה הרא"ש ז"ל נהי דאנוס הוא ולא מצי לאהדורי בהא לא הוי אנוס שאם היה רוצה לעכב את חבירו לא היה תוחבו לתוך פיו ומלתא דפשיטא היא שאם האכילוהו לאדם דבר אסור חייב כאילו הוא בעצמו היה אוכלו ונהנה. וא"ת שתחב לו באונס לוקמיה בשאינו אנוס בתחיבה זו וכן נמי הקשו בתוספות דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב ותירצו בשיטה ישנה דאף על פי כן היה פטור ממיתה כגון שחבירו הניחה ותחבה במקום שלא היה בידו אחר כך להחזירה ואנוס נמי הוא שהוא לא היה חושב שיתחבנה לו חבירו במקום שלא יוכל להחזירה אף על פי שהוא אמר לו. ולא נראה להם לתוספות ז"ל לומר כן דכיון דמרצונו עשה הא ודאי חייב מיתה אף על גב דלא מצי לאהדורי. ואין לך לומר דלא מצי לאוקמי הכין דאם כן כבר נתחייב בהגבהת חבירו וכן פירשו בשם רבינו אפרים ז"ל ואדבעינן למכתב קמן בס"ד דהא ודאי ליתא דהגבהת חבירו לא מהני לדידיה ואף על גב דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות מכירה אחד המושך או המגביה או המחזיק בעצמו או שאמר לאחר להגביה או למשוך או להחזיק לו הרי זה זכה לו ע"כ. היינו דוקא כשאמר לחבירו שיגביהנה לו ויזכה לו בהגבהתו אבל הכא אף על גב דתחב לו מרצונו לא אמר לו שמשעה שיגביהנה יזכה לו. ואנו מדעתנו לא נאמר בעידנא דאגבהיה קנייה אף על גב דבדידיה גופיה אמרינן הכי הילכך ודאי לא אתי ליה חיוב ממון עד שיהנה ולא מקודם זה כלל ודלא כריצב"א וכדבעינן למכתב בס"ד הילכך ודאי שפיר איכא למימר קלב"מ ומעתה קשיא אמאי לא אוקי ליה בהכין ואין לך לתרץ דאין כאן חיוב ממון כלל וכמו שכתב הרב ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד דא"כ אמאי פי' רש"י ז"ל דקשיא ליה לתלמודא אמאי חייב אממונא נמי הוה ליה לאקשויי אלא ודאי משמע דסבירא ליה לרש"י ז"ל דאפילו באונס חייב ממון דהרי נהנה וחייב לשלם דמי הנאתו וכ"ש מרצונו. וז"ל של הקונטרס נראה שדעת רש"י אף על פי שהוא בעל כרחו מכל מקום הנאת הממון נתחייב ולכך פי' שהספר מקשה על המיתה אמאי חייב מיתה ולהכי קשיא להו לתוספות לפי דבריך שהממון הוא חייב אבל מיתה אינו חייב כיון שהוא אנוס יעמיד שהוא מרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה וכו' ע"כ. ור"י ז"ל פירש דהכי פריך אמאי חייב ממון פי' אפילו יהא ברצונו היה לנו לפוטרו מממון דהוא לא גזלו ואף על פי שצוה לו לתחוב לא היה סבור שיעשה דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. ומיהו מיתה בידי שמים חייב מדלא מיחה על ידי חבירו בתחיבה וא"ת אממון נמי אמאי אינו חייב והא אמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה וכו' ותירצו בתוספות דהיינו דווקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה השני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדורה אין לו על השני כלל. וריצב"א מפרש בשיטת רש"י ז"ל ופשיטא ליה לתלמודא דאיירי בשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדריה קנא' מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואחר כך תוחב לו באצבעו או בכוש ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אף על גב דיכול לנתקו ולהביאו אצלו דדוקא לענין הגט אמרינן כן אבל לענין זכייה אשכחן בפרק קמא דבבא מציעא טלית חציה על גבי קרקע וכו' וכיון שאינו זוכה מטעם דאינו מגרע זכיית האחד שהוא מונח בתוך פיו או בתוך ידו מטעם זה ועוד אפילו תימא דיפה נמי כחו של זה דיכול לנתקו ולהביאו אצלו וזוכה נמי כמו זה שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מ"מ לכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה פירוש שמפני שזה זוכה בכולה וזה זוכה בכולה לפיכך יחלוקו ואינו קונה אלא מחצה ומיהו לא בעי למימר שזה שמונח בתוך פיו קונה מחצה וזה שיכול לנתקו ולהביאו אצלו קונה מחצה דאם כן כשיבלענו כולו ולא יוכל זה לנתקו ולהביאו אצלו יגמור זה קנייתו ויקנה המחצית האחד ולגבי המחצית הזה הרי באין כאחד ויתקיימו דברי אביי בזה המחצית ומאי פריך אלא ודאי כדכתיבנא שזה זוכה בכולה וזה זוכה בכולה ולפיכך בעלמא קונה מחצה והכא כשבלע אותו לגמרי הרי למפרע איהו קנאו מעיקרא וקל להבין. ואם תאמר אמאי פשיטא ליה לתלמודא טפי דבאונס מיירי מברצונו והרי באונס נמי קשיא ליה אמאי חייב מיתה. ויש לומר דעלה דברצונו קשיא קושיא דמעיקרא דחיוב הממון קדים ושוב לא פטר ליה מיתה אבל עלה דאונס קשיא ליה קושיא מחודשת ולכך פשיטא ליה לתלמודא דבאונס מיירי ולא שקיל וטרי נמי אי ברצונו כיון דנכנסה לתוך פיו וקנאה וכו'. ואם תאמר והיאך נוכל לפרש פירושו של רש"י ז"ל כן והא רש"י ז"ל לא נקט אלא מיתה אלמא דממונא מחייב ואי איירי באונס גמור דתוחב לו בעל כרחו אממונא מפטר דמאי הוה ליה למעבד ואם הוה מפרשים פירוש של רש"י ז"ל דמיירי מדעתו ואפ"ה מיקרי אנוס דלא חשב שיתחבנה לו במקום שלא יוכל להחזירו וכדכתיבנא לעיל הוה ניחא דנקט מיתה ולא ממון אבל כפי מאי דפירש ריצב"א ז"ל קשיא ותירצו בתוס' דרש"י ז"ל הכי קאמר אנוס הוא ופטור ממיתה וממון ולרוב פשיטותו לא הזכיר ממון להדיא דפשיטא דפטור מממון ואין לך לומר דסוף סוף הרי נהנה דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור כנ"ל פירוש לפירוש התוספות ז"ל. ואכתי צריך ליישב לפירוש ריצב"א דקאמר בסמוך אי בעי גחין ואכיל ולקמן נבאר אותו בס"ד. והריטב"א ז"ל תירץ דהא דהוא מצי לאוקמה בשתחב לו חבירו ברצונו אלא דעתה ניחא ליה לאוקמי ולתרוצי לפום אוקמתיה דהא ודאי לישנא דתחב לו חבירו באונס משמע. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב פרש"י ז"ל אמאי חייב כרת הא אנוס הוא ולפי פירושו הוה מצי לתרוצי שתחב לו מדעתו ולי נראה לפרש אמאי חייב בתשלומין לרבא והכי קאמר אי דמצי לאהדורי נהדריה ואמאי פטור לאביי ואי דלא מצי לאהדוריה אמאי חייב לרבא. ע"כ. ובחנם דחק לפרושי דקאי קושיין עלה דרבא דשפיר מצי לאקשויי תרווייהו עלה דאביי דאם אין כאן חיוב תשלומין מעיקרא אמאי קא פטר מיתה ולמה ליה למימר קלב"מ אלא ע"כ בין לאביי בין לרבא צריכין אנו למצא צד חיוב ממון שיבא המיתה ויפטרנו לדעת אביי וכן הקשו בתוספות ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ומפרש רבינו תם ז"ל אמאי חייב בתשלומין אנוס הוא הואיל ולא מצי לאהדורי דנהי דמיתה בידי שמים חייב מדלא מיחה על ידי חברו בתחיבה מיהו לענין ממון היה לנו לפוטרו אע"ג שצוה לו לתחוב לא היה סבור שיעשה דברו ודברי הרב ודברי התלמיד וכו' וכיון שתחב לו במקום שאינו יכול להחזירו אנוס הוא ואפי' בהנאת גרונו לא ליחייב או א"נ י"ל אמאי חייב לא מיתה ולא ממון אנוס הוא כיון דלא מצי לאהדורי ואהנאתו לא מחייב משום דליכא שום הנאה כשתוחבין לאדם בתוך בית הבליעה עד מקום שאינו יכול להחזיר אף ע"ג דגבי בהמה מצינו המראה והלעטה במקום שאינו יכול להחזיר בפרק מי שהחשיך באדם אין לו הנאה בזה הענין. ועוד אפילו אם תמצא לומר דנהנה לא מחייב ממון אהנאתו ואף ע"ג דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא כשהגזלה בעולם בשעה שהשני אוכלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו היה אבוד מן העולם כיון דלא מצי לאהדורי אין לו לשני כלום. ע"כ:

בגמרא רבא אמר טעמא דר' נחוניא בן הקנה מהכא וכו' אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם ואע"ג דהאי קרא גבי מולך כתיב דלא שייך ביה חיוב ופטור תשלומין אפי' במיתות ב"ד. אפ"ה בע"כ הקישן הכתוב לאותה מיתת ב"ד דשייך תשלומין. ויותר נ"ל דהקישא דקרא היינו כגון שבשעה שהעבירו למולך קרע שיראין של חבירו וכשינויא דרב אשי בסמוך. או אפי' בשרף שיראין של בנו ועודו חי כדאיתא בסנה' גבי משוורתא דפוריא ע"ש ברש"י. או שהעביר בן בנו וכשיטת התוס' בסמוך דלא שני לן בין שיראין של אותו אדם עצמו ובין שיראין של אחרים כמו שאבאר באריכות. ואין להקשות א"כ מנ"ל דפליגי אביי ורבא כלל דלמא רבא נמי אית ליה דאביי דיליף מאסון אלא דאיצטריך ליה דרשא דהכא לחייב אפי' היכא דדמי למיתה לזה ותשלומין לזה בהאי עניינא דמודה רבא כמ"ש התוס' בסמוך אלא דא"א לומר כן דא"כ היא גופה מנ"ל לרבא דר' נחוניא יליף האי דרשא דכרת שלי כמיתה שלכם דהא ליכא למימר דרבא סובר דדרשא פשוטה הוא דהא לרבנן דפליגי אדר"נ ע"כ ל"ל האי דרשא אע"כ דרבא ל"ל כלל דרשא דאסון אי משום דג"ש לא שמיעא ליה כלל אפי' לר"נ ואפי' את"ל דפשטא דקרא הכי משמע מדכתיב בל' אסון אפ"ה סובר רבא כאתקפתא דר' אדא לעיל דאיכא למימר דיעקב לא אזהר במידי דבידי שמים כדפרישית לעיל דע"כ ה"נ סברי רבנן דפליגי אדר' נחוניא וכה"ג צ"ל נמי אליבא דאביי מנ"ל דטעמא דר' נחוניא מאסון ופטור אפי' במיתות בידי שמים דילמא ר' נחוניא לית ליה האי דרשא דאסון כמו רבנן וטעמא דר' נחוניא כדרבא אע"כ דאביי לא משמע ליה כלל דרשא דרבא כנ"ל והוצרכתי להאריך לאפוקי מהשגת מהרש"א על מהרש"ל שאפרש בסמוך בלשון תוספות בד"ה רב אשי:

בתוספות בד"ה זר שאכל תרומה וכו' ואוכל תרומה בשוגג וכו' מכל דברי תוספות בזה הדיבור מבואר דפשיטא להתוספות דלרבי נחוניא פטור מתשלומין אפי' בשגגת כרת ושגגת מיתה בידי שמים דלגמרי משוה יוה"כ לשבת ובשבת פשיטא לן לכ"ע דל"ש בין שוגג למזיד מדתנא דבי חזקיה וכ"כ בעל המאור אבל כבר כתבתי לעיל בשמעתין שאין זה שיטת רש"י דלהדיא כתב בפסחים דף כ"ח דר' נחוניא מודה בחייבי כריתות שוגגין דחייבים בתשלומין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ויותר מבואר בל' רש"י בפסחים דף ל"א דמוכח להאי סברא ממתני' גופא דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב בתשלומין ומדלא קתני בחמץ גרידא ע"כ דמשום סיפא נקט דבמזיד פטור אפילו שגג בחמץ ולאשמעינן דמיתה בידי שמים נמי פטור לרבי נחוניא והיינו אליבא דאביי דהתם נמי אביי נקיט לה כמ"ש הרא"ה ז"ל ואם כן ודאי ממילא שמעינן דמשום שגגת חמץ לא מיפטר משום דר' נחוניא דלא איירי אלא במזיד. ובאמת שיטת הרמב"ן צ"ע דאיהו נמי קאי בשיטת רש"י דמפרש לההיא דפסחים דף ל"א אליבא דרבא דמיתה בידי שמים חייב בתשלומין התם משום מזיד דחמץ איירי וא"כ קשה ליתני חמץ בעלמא ולשיטת התוס' דהכא דר' נחוניא פוטר אפילו בשוגג א"ש טפי דקתני התם בתרומת חמץ ולא בחמץ גרידא דאתא לאשמעי' דאע"ג דבעלמא שוגג פטור לר' נחוניא אפ"ה מודה בחמץ של תרומה דכיון דגלי גלי ולמסקנת התוספות בסוף הדיבור משום דשגגת תרומה משום כפרה ודוק ובעיקר הטעם לשיטת רש"י וסייעתו דמודה רבי נחוניא בשוגג דחייבי כריתות לא ראיתי לשום מפורש טעם מספיק אמאי הא ילפינן אסון אסון ונלע"ד דההיא דאסון אסון לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא כדפרישית דל' אסון משמע אפי' מיתה בידי שמים וכן משמע להדיא מל' רש"י בפסחים דף כ"ח והשתא א"ש דהא בהאי קרא דאם יהיה אסון לא איירי אלא במזיד משא"כ שוגג דאפי' בחייבי מיתות ב"ד לאו מקרא דאסון ילפינן אלא מדתנא דבי חזקיה דיליף מכה אדם ומכה בהמה וכו' והתם ודאי לא איירי אלא ממיתת ב"ד וא"כ כרת ומיתה בידי שמים מנ"ל לפטור בשוגג כנ"ל נכון. אלא תינח לאביי אבל לרבא דיליף טעמא דרבי נחוניא מכרת שלי כמיתה שלכם משמע דלגמרי איתקש אפי' בשוגג ואם נאמר דרש"י לא פירש כן אלא אליבא דאביי דאליביה מוקמינן הסוגיא דפסחים דף כ"ח ודף ל"א אם כן תיקשי מאי אמרינן הכא מאי בינייהו. הא איכא שגגת חייבי כריתות דלאביי חייב ולרבא פטור. וכן אם נאמר דשיטת רש"י וסייעתו דלר' נחוניא בשגגת כרת ומיתה בידי שמים חייב דילפינן כולהו משגגת תרומה בבנין אב דהא נמי קשה הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר וכדפרישית והנראה מזה דלרבא נמי כיון דכתיב ואם העלם יעלימו וכו' והכרתי אותו אלמא דלא איירי האי קרא אלא במזיד וההיא איתקש למיתה בידי אדם משא"כ שוגג לא איתקש כן נ"ל נכון:

בא"ד וא"ת לאביי וכו' אי ר' נחוניא ס"ל כר' וכו' עכ"ל ולכאורה משמע דלאביי ר' נחוניא לא ס"ל כרבי דאלת"ה אדדחיק בשמעתין לאשכוחי מאי בינייהו דלא משכח לה בזר שאכל תרומה דמשום דמעידנא דאגבהיה קני ואמאי לא קאמר דאיכא הזיד במעילה והיינו ממש האי ברייתא דפסחים דף כ"ח ובהזיד במעילה שפיר אשכחן דחיוב מיתה ותשלומין באין כא' דמעידנא דקניה נתחייב במעילה כמבואר במסכת מעילה אלא דעיקר קושית התוספות דלקושטא דמילתא הא מוקמינן לענין הקדש בפסחים דף כ"ח אליביה דר' והיינו כאביי וכן מתני' דפסחים דף ל"א ע"כ מיתוקמא כר' לסברת התוספות עכשיו כדפרישית דמדנקט תרומת חמץ ולא נקט חמץ גרידא ע"כ דאתא לאשמעינן דכיון דגלי קרא בשגגת תרומה דחייב גלי נמי דבכל ענין אפי' בדאיכא בהדה שגגת חמץ וכיוצא בו. ולפ"ז ממילא מוכח דאתיא כאביי. וא"כ מקשו שפיר. ונראה לי ברור שלזה נתכוין מהרש"ל שכתב דבפשיטות מצי לאקשויי מתניתין דתרומת חמץ אברייתא דחמץ הקדש וכתב ע"ז מהרש"א ז"ל שדבריו אינן מובנים ולמאי דפרישית א"ש דעיקר כוונתו על מ"ש התוספות כאן לאביי אי ס"ל כרבה ע"ז כתב מהרש"ל דבפשיטות מצי לאקשויי אוקימתא דמתני' אאוקימתא דברייתא דהתם מוכח להדיא דר' נחוניא בן הקנה ס"ל כרבי וכאביי כן נ"ל ודוק היטב:

בד"ה ולאביי פטור וכו' ה"נ הוי מצי לאקשויי אמתני' דכל שעה עכ"ל ולענ"ד יש ליישב דאמתני' לא מצי לאקשויי כיון דמתני' איירי בשוגג דחייב. א"כ איכא לאוקמי דאיירי שהוא שוגג בתרומה וכסבור שהם חולין שלו וא"כ לא שייך לומר דקניא בהגבהתו כיון שהוא שוגג ולא נתכווין לקנותו דהתירא ניחא ליה דליקני ולא שייך לומר נמי כיון דגזליה ע"כ קאי ברשותו לענין אחריו' שאם תשרף יתחייב באחריות דמהיכי תיתי הא לאו גזלן הוא כיון שהוא שוגג ובהדיא אמרינן לקמן כסבורין של אביהם היא וטבחוה אין משלמין אלא דמי בשר בזול וה"נ דכוותיה משא"כ לאביי דאיירי במזיד מקשה שפיר כנ"ל:

בד"ה רב אשי כו' ופליג אדרבא עכ"ל וכתב מהרש"ל יש לתמוה דלמאי שכתבו התוס' בסוף הדיבור דגרסינן רבא בפ"ק דסנהדרין וא"כ לרבא חייב בכה"ג בתשלומין דהו"ל מיתה לזה לפרש"י וא"כ מאי איכא בין אביי לרבא ותירץ דאיכא בינייהו למאן דלית ליה דרבא ומהרש"א תמה עליו דרבא יחלוק על אביי אליבא דמאן דלא ס"ל כוותיה ולמאי דפרישית לעיל אין כאן קושיא שכתבתי דבלא"ה ע"כ לית ליה לרבא כלל האי דרשא דאסון ולכך הוצרך לומר דטעמא דר' נחוניא מקרא אחרינא אף אם לא יהיה שום נפקא מיניה אלא דסתמא דתלמודא בעי לאשכוחי שום נ"מ לדינא לדידן למאן דלית ליה האי דרבא פ"ק דסנהדרין. ובעיקר דברי התוס' שכתבו לדקדק מלשון רש"י מדכתב וס"ל לר' אשי כו' דבעי למימר לאפוקי מדרבא דפ"ק דסנהדרין מתוך כך הקשו עליו. ולא ידעתי מנא להו דהא מצינן למימר דמ"ש רש"י ז"ל ורב אשי ס"ל כו' היינו לאפוקי ממאי דמקשה הש"ס בפרק בן סורר דף ע"ד אמילתא דר' יונתן בן שאול דלמא שאני התם דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה ועוד דלכאורה משמע דרבנן דפליגי אדרבי יונתן ב"ש היינו משום דס"ל דלא מצינן למילף מהאי ילפותא דיליף ריב"ש. משום דשאני התם דהוי מיתה לזה וכו' וס"ל דחייב. ואף שאין זה מוכרח כ"כ אכתי הוצרך רש"י לפרש דרב אשי ס"ל הכי וצ"ע:

שם ופליג אדרבא דאמר בפ"ק דסנהדרין פלוני וכו' הא דלא משמע להו כוונת רש"י דר"א פליג אדרב יוסף שהביא רשב"א בזה הדיבור. דאיתמר נמי בפ"ק דסנהדרין מקמי האי מימרא דרבא. נראה לכאורה דהא פשיטא להו להתוס' עכשיו דההיא לא דמי כלל לדרב אשי דההיא דרב יוסף איירי בשחזר הבעל והביא עדים והזימו לעידי האב ונתחייבו העדים ממון ונפשות בשביל שני בני אדם שהמה בעלי דינים נפרדים שעדי הבעל תובעים עסקי נפשות והבעל תובע עסקי ממון מעדי האב שבאו להזים העדים שהביא הוא וע"י כך רצו להפסידו. משא"כ בדרב אשי שעל אכילת תרומה אין לו שום בעל דין שמתחייב מיתה על ידו וא"כ לא משמע דפליג רב אשי אדרב יוסף ומדכתב רש"י ורב אשי ס"ל כו' ע"כ משמע להתוספות שכוונת רש"י דר' אשי פליג אדרבא דהתם נמי אין לו שני בעלי דינים שהרי אין להם עסק עם האב כלל לפי מה שהגיה מהרש"א דממון לזה היינו לאב ואפ"ה קרי להו ממון לזה כיון שאינו נותן הממון לזה הבעל דין שנתחייב מיתה על ידו א"כ כ"ש בההיא דרב אשי יש לו לחייב מה"ט ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ממון לזה ונפשות לוה פי' ממון לבת שרצו להפסידה כתובתה כו' עכ"ל. כן הוא בספרים שלפנינו ומהרש"א הגיה פי' ממון לאב שרצו להפסיד לו כתובה וכתב שכן מפורש בל' רש"י בסנהדרין בפ"ק ולפ"ז קשיא לי טובא אי מקרי כה"ג ממון לזה ונפשות לזה אע"ג דנתחייב מיתה וממון בשבילה כיון שאביה נוטל הממון כדמסיק מהרש"א להדיא א"כ קשיא מתני' דלקמן דפטור בבא על בת בתו ובת בנו ובת אשתו דקפסיק ותני אפי' היכא שיש לה אב וקנסה לאביה אפ"ה פטור משום דקי"ל ב"מ וכה"ג כל השקלא וטריא בסוגיא דלקמן דמקשה הש"ס והא קי"ל דאין לוקה ומשלם ומאי קושיא והא מצינן לאוקמי מתניתין בדיש לה אב דקנסה לאביה ונהי דלמסקנת התוס' כאן לפי' ר"י א"ש דמחלק בין מעשה א' לשני מעשים ולפר"ת נמי א"ש דדוקא גבי עדות מיקרי כה"ג ממון לזה מ"מ לסברת התוס' עכשיו בשיטת רש"י כפי הגהת מהרש"ל קשיא לרבא פ"ק דסנהדרין סוגיא דהכא לענין קנס נערה לכך היה נ"ל לכאורה ליישב גירסת הספרים שלפנינו דלשיטת התוס' עכשיו בכוונת רש"י ע"כ היו צריכין לפרש ההיא דפ"ק דסנהדרין דלאו משום שהממון לאביה מיקרי ממון לזה. אלא אפילו אם דמי הכתובה שלה נמי מיקרי ממון לזה ונפשות לזה כיון דבלא דידה נמי היה חיוב נפשות בשביל הבועל שאומרים העדים שבא עליה וא"כ כ"ש שיש לחייב ממון בההיא דרב אשי לבעל השיראין כיון דבלא"ה חייב נפשות כך אפשר לפרש. ומ"ש רש"י בסנהדרין דממון לזה היינו משום שהאב נוטל הממון היינו למסקנת ר"י בשיטת רש"י דתלוי הכל בשני מעשים כגון פלוני בא על בתו דהו"ל כשני עדות וא"כ בקנס דנערה שבא ע"י מעשה א' ליכא למ"ד דמיקרי ממון לזה אף שנוטל האב. כך היה נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע. ובלא"ה קשיא לי להאי פירושא דממון לזה דסנהדרין היינו לאב שרצו להפסידו כתובתה ומה זכות יש לו לאב בכתובת בתו דמאן יימר שתתאלמן או תתגרש בעודה ארוסה דהא באירסה אביה ונשאת קי"ל דלעצמה דבתר גוביינא אזלינן ויותר מזה נ"ל פשוט דרשות ביד הבת בעודה ארוסה למכור כתובתה בטובת הנאה שלה והממון שלה כדמוכח בב"ק דף פ"ט דאפי' לגבי הבעל שזוכה בפירות אין לו במעות טובת הנאה דהו"ל פרי דפרי כ"ש באב שאין לו פירות וצ"ע:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה רב אשי אמר ופליג אדרבא כו' בפ"ק דסנהדרין בממון לזה ונפשות לזה ופרש"י שרצו להפסיד כתובה לאב והקשיתי דאין לאב זכות בכתובת בתו דמאן יימר שתתאלמן או תתגרש מן האירוסין ואף שיש ליישב קצת דמצי למכור זכות שלו וטובת הנאה אם תתאלמן ותתגרש מן האירוסין אפ"ה שינוייא דחיקא הוא דלא שכיח כלל ועיין בזה בל' הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות עדות שמפרש ג"כ הא דממון לזה בפ"ק דסנהדרין בענין אחר לענין קנס וכתב שם בעל לחם משנה דלא ניחא ליה לפרש לענין כתובה כיון דארוסה אין לה כתובה והימנות' בידן דבתחלת העיון היה נ"ל להקשות כן אלא דאכתי איכא לאוקמא שפיר בדכתב לה כדמוקמינן כמה משניות וברייתות בהכי פ"ק דמציעא אבל למאי דפרישית נתיישב שיטת הרמב"ם ז"ל טפי בפשיטות אלא דהעיקר פירושו לענין קנס צריך פירוש לפירושו ואין כאן מקומו:

תוס' ד"ה ואי וכו' דדוקא לענין הגט תמוה לי הא להדיא איתא כן בב"מ ז ע"א וצלע"ג:

ד"ה לא צריכא וכו' מ"מ כיון דשוין כל שהוא עי' בב"ק דף כ ע"ב תוד"ה הא איתהנית:

גמרא ולאביי פטור והאר"ח מודה רנב"ה כו' שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב. מיהו לא הוי מצי לאקשויי על מתני' דהאוכל תרומת חמץ אמאי פטור במזיד דאפשר לומר דמהתם ליכא קושי' דאם נאמר דחייבי מלקות פטורין מתשלומין א"כ בשעה שהגביה עבר על בל יראה ויש בו חיוב מלקות כמו בקנה חמץ להרמב"ם ופטור מתשלומין וכשאכלי' דאזדא חיוב מלקות דבל יראה בא חיוב כרת מש"ה פטור:

גמרא ה"נ בעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשיה לא הוי עד דאכיל קשה לי דהא משכחת שכהן אחד הפקיד תרומה ביד אביו והיורש בא לירש ולא ידע מהפקדון והיה הכל בחזקת אביו דבזה לא מחייב מטעם שומר ומזיק רק מה שנהנה, כדאיתא לקמן (דף לד ע"ב) היתה לו פרה שאולה וכו' כסבורים של אביהם משלמין דמי בשר בזול והיינו מה שנהנה ושפיר פטור משום קים לי' בדרבה מיני'.

גמרא היכי דמי אי דמצי לאהדורי נהדרי פירוש ומהאי שעתא כבר נתחייב בממון ואף דהראשון דנטלי' ותחבו לתוך פיו של זה נעשה עליו גזלן ונתחייב מ"מ הא יכול לתבוע גם מהשני כדאמרינן במס' בבא קמא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה ורמ"ג. ורש"י ז"ל כתב וז"ל מהאי שעתא איהו מזיק ליה דראשון לאו מידי עביד ולא נתחייב לכהן כלום, ואיני מבין כלל, דהא ודאי גם הראשון נעשה עליו גזלן ונתחייב. והתוס' (ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי) כתבו דאע"ג דאמרינן בב"ק גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' רמ"ג ורמ"ג היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גזלו, אבל הכא בשעה שזה נהנה כבר אבד מן העולם עכ"ל. וגם זה תימא בעיני דמה להם להקשות מבב"ק, והא זהו ממקומו מוכרח מדקאמר אי דמצי לאהדורי, והו"ל למנקט ואע"ג דבמצי לאהדורי חייב היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם כו':

תד"ה ואי כו', דדוקא לענין הגט אב"ה עמ"ש אאמ"ו לתמוה בזה בחלק א' מפסקי' סי' צ"ז).

רש"י ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב מיתה אנוס הוא היינו דגם לאביי יהא חייב בתשלומין כיון דאינו מחויב מיתה, ואפשר דרש"י כ"כ לשיטתיה דדוקא חייבי מיתות שוגגים פטורים אבל לא א"כ שוגגים כמ"ש המהרש"א בפסחים (דף לב) בכוונת רש"י עיי"ש (ולפי דבריו מיושב דברי רש"י דלעיל במה דאמרינן ולאפוקי מדרנב"ה דקאי על מתני' ולא ניחא לפרש כפי' תוס' דקאי על ר"ח דאמר הכ"מ בבא על הנדה, היינו דדלמא מיירי בשוגג דבכה"ג חייב גם לרנבה"ק אבל על מתני' דייקא שפיר כיון דקתני שהן בכרת משמע אפילו מזיד), או די"ל דאף אם ח"כ שוגגים פטורים מ"מ באנוס לאו דין איסור מיתה יש בו דאונס מן התורה מותר ולא עבר כלום, ונ"מ לדידן בחייבי מיתות אם עושה באונס וקרע אז שיראי' של חבירו, וצ"ע לדינא:

תד"ה ר"א אמר, א"כ תקשי לרבא הא דתנן בהמניח והוא שהדליק את הגדיש כו'. קשה לי איך הי' ס"ד לתוס' לפרש כוונת רש"י דכל מיתה לשמים מקרי ממון לזה ומית' לזה אף בחד מעשה, הא רש"י עצמו לא כתב הכי. רק על אוקימתא דר"א באוכל תרומה וקרע שיראין אבל באוקימתא הראשונה דמיירי בתשלומי דאכילת תרומה לא כתב רש"י הכי דסבר מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, וע"כ משום דבחד מעשה מקרי מיתה ותשלומין לחד. וי"ל דהי' ס"ל לחלק דדוקא באכילת תרומה על שנהנה גרונו דבהך חפץ דהיינו התרומה לא משכחת הנאת גרונו בלא חיוב מיתה וכיון דתמיד בהדדי נינהו מקרי לחד אבל בהדלקת הגדיש דתשלומי דליקת זה הגדיש משכחת בלא מיתה במדליק בחול זה לא מקרי לחד, ועיין בהרא"ה. בא"ד שהיו יכולים להעיד עליו בלא הבת. תמוה לי הא בסוגי' דסנהדרין מבואר דבארוסה דכתובה לאביה נהרגין ומשלמין אבל בנשואה דכתובה לה נהרגין ולא משלמין א"כ מיירי דמעידין שהתרו אותה, ונתחייבו מיתה עבורה, ובזה מקשי דכה"ג בארוסה אמאי נהרגין ומשלמין הא מ"מ העדות לחייב אותה מיתה עם ההפסד ממון לאביה הוי מעשה חד דכל שמעידים דזינתה ברצון לחייבה מיתה ממילא נפסד הכתובה, וצריך תלמוד: