Ketubot 30a

חייבי עשה מצרי ואדומי בתוך שלשה דורות דכתיב (דברים כ״ג:ט׳) דור שלישי יבא להם דור שני לא ולאו הבא מכלל עשה עשה:

הניחא אי רבי ישבב האי כל שאין לו היתר ביאה דקאמר אליבא דר"ע לאו כללא כייל אלא לאפוקי מדרבי סימאי לחודיה אתא ואחייבי לאוין הוא דפליג לאוסופי חייבי לאוין בכהונה אבל שום חייבי עשה לא הוסיף:

שפיר מצינו למימר איכא בינייהו דשמעון התימני ור"ש בן מנסיא חייבי עשה:

אלא אי לאו אדרבי סימאי קאי וטעמא דנפשיה קאמר בשם ר"ע שכל שאין לו היתר ביאה באשה זו הולד ממזר מאי איכא למימר:

בעולה לכ"ג שאין בה לאו דאלמנות וגירושין אלא עשה דבתולה יקח (ויקרא כא) ולא בעולה וא"ת יש כאן לאו דזונה לא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר' אלעזר ולית הלכתא כוותיה ואין זונה אלא הנבעלת לפסול לה ובבעולה שלא כדרכה איירי דאי כדרכה תו ליכא קנס:

ומאי שנא האי עשה משאר עשה דמודה ביה ר"ע:

דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל שאינו נוהג אלא בכ"ג אבל עשה דמצרי ואדומי נוהג בכל הקהל:

הא נמי יש בה הויה המקדש אשה בימי נדותה מקודשת:

אי לאפוקי מדרבי סימאי קאתי If רבי ישובב is coming to reject the view of Rabbi Simoee O VERVIEW The גמרא quotes a ברייתא which cites a dispute between ר׳ סימאי and ר׳ ישבב regarding the view of ר״ע (who maintains that the offspring from a union of חייבי לאוין is a ממזר). ר״ס maintains that by all חייב לאוין the child is a ממזר (except by an אלמנה לכה״ג [where the child is a חלל]). ר״י disagrees and maintains that the view of ר״ע is that any offspring of a forbidden union is a ממזר. The גמרא is unsure what is the position of ר״י; is he merely rejecting the view of ר׳ סימאי, and maintaining that the child is a ממזר even by an אלמנה לכה״ג (since it is a חייבי לאוין [but there is no ממזר from חייבי עשה]), or is ר״י making a statement on his own that by any forbidden union even if it is only a חייבי עשה (like מצרי ואדומי), the child is nevertheless a ממזר. Our תוספות explains why this uncertainty cannot be resolved from a גמרא elsewhere. --------------------– תוספות asks: תימה תיפשוט דרבי ישבב טעמא דנפשיה קאמר – It is astounding! Let us resolve that ר״י is making his own statement and is not merely arguing with ר״ס regarding an אלמנה לכה״ג, but rather he maintains that even by חייבי עשה the child is a ממזר. We can resolve this – אליבא דמאן דאמר בפרק קמא דיבמות (דף יא. ושם) – According to the one who maintains in the first פרק of מסכת יבמות – הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחים על צרתה בעשה – One (of the brothers) was בועל his יבמה, and afterwards one of the other brothers was בועל her rival (the other יבמה), the second brother transgressed an עשה – דהא תנן בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ, א) רבן גמליאל אומר דאין בעילה אחר בעילה – For we learnt in a משנה in פרק ר״ג; ר״ג rules there is no בעילה after בעילה ; in order to explain this ruling – על כרחך רבי ישבב טעמא דנפשיה קאמר – Perforce you must say that ר׳ ישובב טעמא דנפשיה קאמר that קידושין are not תופס even by חייבי עשה – והוי התם כרבי ישבב דאין קידושין תופסין בחייבי עשה ולהכי אין אחר בעילה כלום – And therefore the ruling there by ר״ג will be understood, because it is according to ר״י that אין קידושין תופסין בחייבי עשה, and therefore nothing is accomplished after the first בעילה, since there is an איסור עשה and the second brother is permitted to the relatives of the צרה – תוספות proves his reasoning (that we require an איסור where אין קדושין תופסין): כדאמר התם בגמרא אמתניתין דאין אחר חליצה כלום – As the גמרא comments there on the משנה which states, ‘there is nothing after חליצה’; meaning that any action (such as ביאה, מאמר or חליצה) which is done after a proper חליצה, is ineffective and it does not prohibit him from marrying her relatives. Regarding this ruling – אמר רב הונא אמר רב זו דברי רבי עקיבא דאמר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין – רב הונא said in the name of רב, ‘this is the view of ר״ע who maintains that אין קידושין תופסין בחייבי לאוין – תוספות rejects an anticipated answer: ומסתמא הכא אליבא דכולי עלמא מספקא ליה אי טעמא דנפשיה קאמר אי לאו – And presumably the doubt of the גמרא here as to the position of ר׳ ישבב, whether he said this מטעמא דנפשיה or not, is according to everyone, even according the מ״ד that it is an איסור עשה. However, as תוספות had just proven, according to this מ״ד we must say that ר׳ ישבב טעמא דנפשיה קאמר. In summation; תוספות question is that according to the מ״ד that הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחים על צרתה עשה, we must say that the ruling of אין בעילה אחר בעילה can only be justified if it follows the ruling of ר׳ ישבב provided that טעמא דנפשיה קאמר. Therefore the doubt regarding ר׳ ישבב is resolved. תוספות answers: לכך נראה לרבינו תם דגרסינן בפרק קמא דיבמות (דף יא, א) חד אמר בלאו – Therefore it is the view of the ר״ת that the text in the first פרק of מסכת יבמות reads; ‘one maintains it is a לאו (but not an עשה), and the other maintains it is כרת’. ובלא זה מוכיח רבינו תם בההיא שמעתא דלא גרסינן בעשה – And the ר״ת proves in that גמרא that the text does not read בעשה, even without resorting to the difficulty mentioned here if we are גורס there בעשה. וכן פירש רבינו חננאל דהיינו לאו שחלץ לאחת – And similarly the ר״ח also explained that it is the same לאו which applies to where he preformed חליצה to one of the יבמות, where he is prohibited from performing יבום afterwards (either on the חלוצה or her צרה) – דאמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה אחרת – For the פסוק states, ‘who did not build’, meaning; since he did not build this יבמה (for he gave her חליצה), he cannot build the other יבמה through מאמר or ביאה, similarly – הכא נמי כיון שבנה שום יבמה לא יבנה אחרת: Here too by יבום, since he built any one יבמה (and did not build her צרה, therefore), no other brother (or himself) can build another יבמה. S UMMARY No one maintains that הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחים על צרתה that he transgressed an עשה (for then we could have proven that ר׳ ישבב said טעמי דנפשיה), but rather one מ״ד maintains that it is a לאו (of לא יבנה) [and the other מ״ד maintains that it is an איסור כרת]. T HINKING IT OVER תוספות maintains that presumably the doubt regarding to view of ר׳ ישבב is according to everyone (even the one who maintains הבא וכו׳ על צרתה בעשה). However we find that in the following תוספות that it is no problem that we will assume that the איכא בינייהו is not according to all (it is not according to ר״מ). Why here does תוספות assume that it is according to everyone?

איכא בינייהו בעולה לכהן גדול There is a difference between them regarding a בעולה to a Kohain Godol O VERVIEW The תורה writes regarding a מאנס that ולא תהיה לאשה; the מאנס must marry the אנוסה. There is a dispute between שמעון התימני (who interprets this פסוק to mean that he must pay her קנס only if she is a אשה שיש בה הויה [that קידושין תופסין בה]), and ר׳ שמעון בן מנסיא (who maintains that the פסוק requires that she should be an אשה הראויה לקיימא). The גמרא asked what is the practical difference between them according to ר׳ ישבב, if he maintains that אין קידושין תופסין even by חייבי עשה (according to ר״ע), since if it is not ראויה לקיימה (for she is forbidden to him [even by an עשה]) she is not a אשה שיש בה הויה. The גמרא answered that there is a difference in the case of a בעולה to a כהן גדול; where she is אינה ראויה לקיימה, since she is not a בתולה; however קידושין are תופס since it is an עשה שאינו שוה בכל. There is a dispute between רש״י and תוספות as to the meaning of בעולה לכה״ג. ---------------------------------– פירש בקונטרס בעולה שלא כדרכה – רש״י explained that she was נבעל in an unnatural manner before the כה״ג was מאנס her; therefore she is still considered a בתולה regarding the laws of מאנס, but she is אסורה to the כה״ג for she is not considered a בתולה regarding her permissibility to a כה״ג. תוספות asks: וקשה דפלוגתא דרבי מאיר ורבי אלעזר היא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נט, א ושם) – And there is a difficulty with פרש״י, for this depends on a dispute between ר״מ ור״א in פרק הבא על יבמתו – אי כשירה לכהן גדול – Whether a בעולה שלא כדרכה is permitted to a כה״ג – והוה ליה למימר ולרבי מאיר דאמר כשירה לכהן גדול מאי איכא למימר – So the גמרא should have said, ‘but according to ר״מ who maintains that a בעולה שלא כדרכה is כשרה לכה״ג, what can we say’ is the difference between שמעון התימני and רשב״מ (since it is יש בה הוייה and ראוייה לקיימה). The גמרא should have asked this question – כדקאמר ולרבי עקיבא דאמר כולי– Just as the גמרא asked previously, ‘ and according to ר״ע who maintains, etc. אין קידושין תופסין בחייבי לאוי what is the difference between them’, the same question should be asked according to ר״מ. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דמרבי עקיבא פריך שפיר – And the ר״י answers that the sגמרא׳ question from ר״ע was a proper question – כדי לאוקומי רבי שמעון בן מנסיא שהוא בתרא כרבי עקיבא שהיה רבו – In order to establish the view of רשב״מ, who was a later תנא, like ר״ע who was his רבי, and maintained אין קידושין תופסין בחייבי לאוין – אבל בהא לא חייש אי פליג רבי מאיר ארבי שמעון בן מנסיא – However in this case of בעולה שלא כדרכה לכה״ג, the גמרא is not concerned if ר״מ disagrees with רשב״מ, since ר״מ was not the רבי of רשב״מ, therefore we can say that רשב״מ agrees with ר׳ אלעזר that a בעולה שלא כדרכה is אסרה לכה״ג and therefore there is a difference between רשב״מ and שמעון התימני regarding a בעולה (שלא כדרכה) לכה״ג, since she is not ראויה לקיימה (for a בעולה שלא כדרכה is אסורה לכה״ג) however יש בה הויה since it is an עשה שאינו שוה בכל. תוספות offers an alternate explanation of בעולה לכה״ג: ורבינו חננאל פירש דהכא לא מיירי בבעולה מאחר אלא בכהן גדול שאנס בתולה גמורה – And the ר״ח explained that we are not discussing here a case where the כה״ג was מאנס a woman who was נבעלה (שלא כדרכה) from another man (as רש״י maintains), but rather we are discussing a case of a כה״ג who was מאנס a regular בתולה, but since he was מאנס her so that now she is a בעולה – ולא חשיבה ראויה לקיימה – Therefore she is not considered ראויה לקיימה. תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דאמר בהבא על יבמתו אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי – And even though the ברייתא states in פרק הבא על יבמתו, ‘ a כהן should not marry a woman who was forced by him or one who was seduced by him, but nonetheless if he married her he may remain married to her. Therefore it seemingly appears that אנוסת עצמו is ראוי לקיימה, so again there is no difference between שמעון התימני and רשב״מ (for according to both of them אנוסת עצמו qualifies for ולא תהיה לאשה) – תוספות responds: מכל מקום כיון דלכתחלה לא ישא לא חשיבה ראויה לקיימה דהאי לא ישא הוי מן התורה – Nevertheless, since initially he may not marry her, therefore she is not considered ראויה לקיימה, since this prohibition of not marrying her (לכתחלה) is a תורה prohibition, so at this point when we are considering whether the כה״ג pays קנס we say she is not an אשה הראויה לקיימה, since now he is forbidden from marrying her – אף על גב דאם נשא נשוי – Even though that if he married he may remain married, this does not contradict that the prohibition is מן התורה, for we find – הכי נמי אמר בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי – The same thing regarding a בוגרת ומוכת עץ where the משנה rules that the כה״ג should not marry them, but if he married them he may remain married – אף על גב דהוי מן התורה כדמוכח התם – Even though that the prohibition for a כה״ג to marry a בוגרת or a מוכ״ע is from the תורה as is evident there. This proves that there can be an איסור לכתחלה to marry and בדיעבד one is permitted to remain married. תוספות offers additional proof that אנוסת עצמו is אסורה מה״ת: ועוד דקאמר התם מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט אלמנה לכהן גדול – And furthermore, for the גמרא states there, ‘רבא challenged the view of the one who maintains that a בעולה שלא כדרכה is אסורה לכה״ג; it is written in the תורה regarding the מאנס, ‘and she shall be for a wife to him’; this is expounded to mean that the rule of קנס applies only to a wife who is fit for him, which excludes the case of a widow to a כה״ג; if the כה״ג was מאנס an אלמנה he does not have to pay קנס, since she is not fit to be his wife, for a כה״ג is forbidden to marry an אלמנה. רבא continues with his question – היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דהויא לה בעולה – What is this case of a אלמנה לכה״ג, which the תורה excludes, if he was מאנס her in the normal manner, why is it necessary to teach us that he is פטור from קנס because she is an אלמנה, you can derive that he would be פטור from קנס even if she was not an אלמנה, but because she is a בעולה (from the אונס of the כה״ג),’ so now she is not an אשה הראויה לו – משמע דבעולת עצמו אסורה לו מן התורה – It is apparent from that גמרא that a woman who a כה״ג was בועל, is forbidden to him מן התורה. ורבינו תם לא פירש כן: However the ר״ת did not explain this גמרא in this manner as the ר״ח explained it. S UMMARY בעולה לכה״ג according to רש״י means that he was מאנס a woman who was (previously) נבעלה שלא כדרכה. According to the ר״ח the כה״ג was בועל a בתולה גמורה and she becomes אסורה for him to marry her since now she is not a בתולה. T HINKING IT OVER How can we reconcile that מה״ת there is no such rule that something is אסור לכתחלה and מותר בדיעבד, and nevertheless we can maintain that בעולת עצמו (or בוגרת ומו״ע) is אסורה לכה״ג, however if he married them he may continue to be married and there is no איסור?

הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס All agree; that whoever forces himself on a נדה, pays Knass O VERVIEW רב חסדא ruled that all agree that one who is מאנס a נדה (who is forbidden to him, nevertheless) he must pay קנס, since it is יש בה הויה and ראויה לקיימה. The גמרא continues and says, ‘and (this is) to exclude the view of ר׳ נחוניה בן הקנה who exempts חייבי כריתות from monetary payments (just as we exempt חייבי מיתות בי״ד from monetary payments). There is a dispute between תוספות and רש״י as to the meaning of ׳ולאפוקי׳ does it refer to ר״ש התימני and ר״ש בן מנסיא (the view of תוספות), or does it refer to our משנה (the view of רש״י). ------------------------– תוספות asks: תימה לרבינו יצחק מנלן דרבי שמעון בן מנסיא מודה בה – The ר״י is astounded! From where did רב חסדא derive that רשב״מ agrees to this ( that בא על הנדה משלם קנס) – דלמא כרבי נחוניא בן הקנה סבירא ליה דחייבי כריתות פטורים מן התשלומין – Perhaps רשב״מ agrees to רנב״ה that those who are liable for כרת are exempt from monetary payments and since there is a חיוב כרת for being with a נדה, the מאנס is exempt from קנס. תוספות explains why the sר״י׳ question is regarding רשב״מ and not ר׳ שמעון התימני: ומיהו רבי שמעון התימני על כרחך לית ליה דרבי נחוניא – However, perforce you must say that ר״ש התימני disagrees with ר״נ and maintains that חייבי כריתות are חייבין בתשלומין; תוספות explains – מדאיצטריך למעוטי חייבי כריתות מולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה – For since ר״ש התימני requires the פסוק of ולא תהיה לאשה – which is expounded to mean a woman that קידושין תופסין בה — to exclude חייבי כריתות from קנס, for קידושין are not תופס by חייבי כריתות, so in their case the מאנס is פטור from קנס. תוספות explains why he assumes that לו תהיה לאשה is excluding only חייבי כריתות – דעל כרחך לא איצטריך למעוטי אלא חייבי כריתות – For perforce you must say that ר״ש התימני requires the פסוק of לא תהיה, only to exclude חייבי כריתות – דחייבי לאוין סבירא ליה בסוף החולץ (יבמות דף מט, א ושם) דאית בהו הויה – Since ר״ש התימני maintains in the end of פרק החולץ that קידושין is תופס by חייבי לאוין (and certainly by חייבי עשה), and in those cases קנס will be paid. The only exclusion is חייבי כריתות and if he would agree to רנב״ה, there is no need for an additional פסוק to exclude חייבי כריתות since they are פטורין מתשלומין (according to רנב״ה). תוספות returns to his initial question – אבל מרבי שמעון בן מנסיא קשה מנלן דלית ליה דרבי נחוניא – However, there is a difficulty regarding רשב״מ, how does ר״ח know that רשב״מ disagrees with ר״נ. תוספות reconsiders and now claims that the same question applies even to ר״ש התימני: ועוד אפילו רבי שמעון התימני דלמא אית ליה דר׳ נחוניא – And in addition we can say that perhaps even ר״ש התימני agrees with ר״נ – ואיצטריך למעוטי מולו תהיה לאשה יבמה לשוק דאין קידושין תופסין בה לכולא עלמא – And he requires the exclusion of ולא תהיה לאשה (not for חייבי כריתות for they are automatically exempt [according to רנב״ה], but rather) for a יבמה לשוק where all agree that אין קידושין תופסין בה. כדאמר בהאשה רבה (שם דף צב, ב ושם) – As the גמרא states in פרק האשה רבה. The question is that perhaps both ר״ש התימני and רשב״מ agree with רנב״ה that חייבי כריתות are פטורין מתשלומין (and the exclusion of ולא תהיה can refer either to יבמה לשוק (according to ר״ש התימני) or to חייבי לאוין (according to רשב״מ); however regarding חייבי כריתות no new פסוק is needed since there is no חיוב תשלומין by חייבי כריתות. תוספות answers: ויש לומר דרב חסדא סבירא ליה דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא ולהכי קאמר ולאפוקי כולי – And one can say; that ר״ח maintains that there is no תנא who agrees with ר״נ and therefore he said this ruling of הבא על הנדה משלם קנס and to exclude, etc. from the view of רנב״ה that חייבי כריתות פטורין מן התשלומין. תוספות offers an alternate understanding of ולאפוקי מדרנב״ה: ובקונטרס פירש דאמתניתין קאי דמפקא מדרבי נחוניא – And רש״י explained that ולאפוקי is referring to our משנה, that our משנה which states that הבא על אחותו is required to pay קנס even though there is a חיוב כריתות, this rejects the view of ר״נ. תוספות asks: ותימה מנא ליה דמפקא מיניה דלמא מודה רבי נחוניא דחייבי כריתות יש להן קנס – And it is astounding! From where does the גמרא know that our משנה rejects the view of רנב״ה, perhaps ר״נ agrees that חייבי כריתות are required to pay קנס, even though generally חייבי כריתות are פטורין מתשלומין – דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות – For the two extra פסוקים included them; one פסוק included חייבי לאוין, and one פסוק includes חייבי כריתות to pay קנס even though generally חייבי כריתות פטורין מתשלומין – תוספות limits the scope of the question: ולרבי עקיבא ניחא דמפקא מתניתין מדרבי נחוניא – However (if our משנה is) according to ר״ע, our משנה rightfully rejects the view of ר״נ – דכיון דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין – For since אין קידושין תופסין בחייבי לאוין – איכא לאוקומי הנך תרי ריבויי חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין – We can establish these two inclusive פסוקים (according to רנב״ה), one to include חייבי עשה (where קידושין תופסין) and one to include חייבי לאוין (even though אין קידושין תופסין) אבל חייבי כריתות לרבי נחוניא לא – However there is no additional פסוק to include חייבי כריתות according to ר״נ, so the משנה which holds חייבי כריתות liable for קנס rejects רנב״ה. However if we maintain that קידושין תופסין בחייבי לאוין, we can say that even according to רנב״ה there is a special ריבוי to include חייבי כריתות for קנס payment. How can רש״י say that our משנה rejects the view of רנב״ה?! תוספות offers an answer to פרש״י: ונראה לרבינו שמשון בן אברהם לתרץ דעל כרחך מפקא מתניתין מרבי נחוניא – And the רשב״א would like to answer that perforce you must say that our משנה rejects the view of ר״נ – דלרבי נחוניא אין חילוק בין חייבי כריתות לחייבי מיתות בית דין – For according to ר״נ there is no difference between חייבי כריתות and חייבי מיתות בי״ד, regarding קם ליה בדרבה מיניה to exempt them from paying money, this is true – או מאסון אסון או כדדריש רבא כרת שלי כמיתה שלכם – Whether ר״נ derives his ruling from the גזריה שוה of אסון אסון or whether he derives it as רבא expounded on the verse of ואם העלם יעלימו וגו׳, that My כרת is like your מיתה, etc. ואם יש קנס לרבי נחוניא בחייבי כריתות יש גם כן בחייבי מיתות בית דין – So if there would be קנס according to ר״נ by חייבי כריתות there would also be קנס by חייבי מיתות בי״ד since they are the same – ומתניתין קתני בא על בתו פטור: However our משנה maintains that one who is מאנס his daughter in פטור from קנס, but according to רנב״ה he would be חייב for בתו just as he is חייב for אחותו S UMMARY According to תוספות it is the view of רב חסדא that no other תנא agrees to רנב״ה that חייבי כריתות פטורין מתשלומין and therefore הבא על הנדה is חייב בקנס, since she is יש בה הויה and ראויה לקיימה. However, רש״י maintains that our משנה disagrees with רנב״ה, since it obligates חייבי כריתות for קנס, but exempts חייבי מיתות בי״ד from קנס. T HINKING IT OVER 1. תוספות asks how can we know that our משנה disagrees with רנב״ה, perhaps our משנה also agrees that חייבי כריתות פטורין מתשלומין, however there is an exception by קנס, since the תורה wrote an extra פסוק to include (even) חייבי כריתות. Seemingly we can argue that if חייבי כריתות are פטורין מתשלומין and the only reason there is a חיוב קנס is because of the ריבוי, perhaps the ריבוי only includes איסור נדה (which is יש בה הויה and ראויה לקיימה), but does not include the other חייבי כריתות where אין קידושין תופסין. However since the משנה includes all חייבי כריתות this indicates that the משנה disagrees with רנב״ה. What is תוספות question?! 2. Seemingly the answer of the רשב״א on פרש״י is obvious; why did not תוספות realize this?

הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים Everything is in the hands of Heaven, except cold and heat O VERVIEW The ברייתא states that everything is in the hands of שמים (meaning that no one can find refuge from the actions ה׳ intends for him), except for the difficulties presented by heat and cold, where a person can take protective or preventive measures that the צינים ופחים should not affect him adversely. תוספות reconciles our ברייתא with other גמרות which seemingly appear to contradict this. ----------------------------– תוספות anticipates a difficulty: והא דאמרינן (שבת דף לב, א) לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה – And regarding this which ר׳ ינאי states, ‘a person should never stand in a dangerous place’, etc. – אלמא יכול לשמור עצמו מן הפורענות – It is evident that he can save himself from punishment (other than צינים ופחים) – וכן קיר נטוי דאסור לעבור תחתיו – And similarly the dictum that one should not go underneath a leaning wall; indicating (again) that one can take protective measures (from punishment) – תוספות replies: התם מן הפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו – There (in the two aforementioned dictums) the גמרא means that a person can protect himself from negligence; for a person can certainly kill himself – אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור – However, when they bring upon him punishment from שמים against his will, it is impossible for him to protect himself (regarding most types of punishments) – אבל צינים פחים לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר – However, צינים ופחים will never come upon him באונס if he chooses to take care. תוספות asks: ואם תאמר והא דרשינן (בבא מציעא דף קז, ב) והסיר ה׳ ממך כל חולי זה צינה – And if you will say; but ר׳ חנינא expounds the פסוק, ‘ and ה׳ will remove from you all illness’; that illness here refers to ‘cold’ – אלמא דבידי שמים הוא – It is evident that ‘cold’ is בידי שמים ( not as the גמרא states here)! תוספות answers: ויש לומר דהיינו שיחם הקדוש ברוך הוא עולמו או יתן לו מלבושים ולא יצטרך ליזהר – And one can say that the meaning of the פסוק is that הקב״ה will warm his world or provide the person with garments, so it will not be necessary for the person to be careful. However, regardless what ה׳ will do, the person can always take measures to protect himself from צינה. תוספות asks: ואם תאמר והא פחים בידי שמים הוא כדאמרינן בבראשית רבה בפרשה ט״ו – And if you will say; but פחים (heat) is only בידי שמים as it states in בראשית רבה in פרשה טו – אמר ליה אנטונינוס לרבי צלי עלי אמר ליה רחמנא שיזבך מצינתא – Antoninus said to רבי, ‘pray for me’; רבי replied to אנטונינוס, ‘the merciful One should spare you from cold’ – אמר ליה דא צלותא היא יתיר חד כסו וצינתא אזלא אמר ליה תשתזב משרבא – אנטונינוס replied to רבי, ‘ is this a prayer, add one garment and the cold is gone’; so רבי said to אנטונינוס, ‘you should be spared from heat’ – אמר ליה הא כדו צלותא דכתיב אין נסתר מחמתו – אנטונינוס responded to רבי, ‘ this indeed is a prayer, for it is written ‘no one can hide from His heat’’. It seems from this conversation that even though one can protect himself from cold; however no one can protect himself from heat, which contradicts the גמרא here. תוספות answers: ויש לומר דקרא כתיב בעוברי דרכים או במלחמה כדרך שהמלכים עושים – And one can say that the פסוק of אין נסתר מחמתו is written regarding travelers, or during a war, which kings usually wage – דבדרך אין אדם יכול ליזהר מן החום – For indeed on the open road a person cannot protect himself from the heat – אבל אם רוצה לישב בביתו יכול להזהר שישב בבית של אבנים או יכנס במרתף – However, if he desires to dwell in his house he can be protected from heat; by living in a stone house or he can enter the cellar, where he will be spared from the heat. תוספות offers an alternate interpretation of (צנים ו)פחים. ויש מפרשים דצינים פחים חדא מילתא היא – And there are those who explain צנים פחים to be one thing (not cold and heat) – כלומר צינים שהם פחים לאדם לשון פח ומוקש – Meaning צינים (cold), which is פחים for a person; the word פחים as in a trap or snare – תוספות rejects this interpretation: ואינו כן דבפרק קמא דמסכת עבודה זרה (דף ג, ב ושם) מייתי לה – And it is not so (that פחים means a trap) for in the first פרק of מסכת ע״ז the גמרא cites this statement of הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים – [אהא דכתיב ותעשה אדם כדגי הים מה] דגים שבים כיון שקדרה עליהן חמה מיד מתים – [In regards to this which is written; ‘and man was made like the fish of the sea’, which is expounded to mean, just as] the fish, as soon as the sun shines on them, they immediately die; the same is – [אף בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים] – [also by people as soon as the sun shines on them, they die immediately]. תוספות anticipates an additional difficulty: והא דאמר (ברכות דף לג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים – And that which ר׳ חנינא said, ‘everything is בידי שמים except for fear of Heaven’, where seemingly these two statements contradict each other – תוספות responds; that statement regarding יר״ש – אין ענינו לכאן דהתם קאי על הולד במעי אמו (נדה טז, ב) – Has no relevance her, for there it is discussing the fetus in the mother’s womb – שגוזרין אם יהא עני או עשיר גבור או חלש טפש או חכם אבל צדיק ורשע לא – Where the heavenly court decrees whether the child will grow to be either poor or rich, strong or weak, foolish or wise, but they do not decree whether he will be righteous or wicked, and that is the meaning of הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים – והכא מיירי במאורעות הבאות על האדם: However here when we say הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים we are referring to incidents that happen to people. S UMMARY The dictum of הכל בידי שמים חוץ בצינים ופחים, which indicates that one cannot protect himself from harm (except for cold or heat) means from harm that is decreed against his will; however it is obvious that a person can and should protect himself by not being negligent and endangering himself. Even regarding צינים ופחים it is possible that ה׳ aids us so we do not need to protect ourselves from them. One cannot protect himself from פחים when out in the open. This הכל בידי שמים is referring to incidents which happen to a person, while the הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים discusses the character of a person and his observance of תומ״צ. T HINKING IT OVER 1. תוספות writes that a person can kill himself. How can תוספות say that when there is a משנה that בעל כרחך אתה חי, meaning that one must live even if he chooses not to?! 2. תוספות writes that here we are discussing מאורעות הבאות על האדם, but by הכל וכו׳ חוץ מיראת שמים, we are (seemingly) not discussing מאורעות הבאות על האדם. However there it mentions עשיר ועני, which are מאורעות הבאות על האדם.

מיום שחרב בית כולי From the day the Beis Hamikdosh, etc. O VERVIEW The ברייתא of ר׳ חייא states; ‘from the day the ביהמ״ק was destroyed, even though the סנהדרין ceased (to function), the punishment of the ד׳ מיתות did not cease’. תוספות discusses the time frame when the סנהדרין ceased to mete out capital punishment. -------------------------– תוספות asks: ואם תאמר אמאי לא נקט מ׳ שנה קודם שחרב בית המקדש – And if you will say; why did not the ברייתא state that forty years before the ביהמ״ק was destroyed the punishment of ד׳ מיתות did not cease, even though the סנהדרין did not mete out capital punishment. תוספות explains himself – דמ׳ שנה קודם חורבן גלתה סנהדרין כולי שלא דנו דיני נפשות – For the סנהדרין was exiled, etc. from their place in the לשכת הגזית (in the ביהמ״ק) forty years before the destruction of the ביהמ״ק, so that they did not judge capital offenses already for forty years before the חרבן. תוספות answers: ויש לומר דלפעמים לצורך שעה היו חוזרין סנהדרין ללשכת הגזית – And one can say; that occasionally (during these forty years), the סנהדרין would return to the לשכת הגזית for a timely need; they could have judged דיני נפשות on these occasions – ולהכי לא פסיקא ליה למיתני מ׳ שנה קודם חורבן – So therefore the ברייתא could not have categorically stated that forty years before the destruction the סנהדרין ceased dealing with דיני נפשות, because occasionally they were דין דיני נפשות (even) during the last forty years.. תוספות asks: ואם תאמר אם כן מאי פריך בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא, א) – And if you will say; if indeed the סנהדרין would return occasionally to the לשכת הגזית during the last forty years of the ביהמ״ק, what does the גמרא ask in פרק היו בודקין – גבי מעשה ובדק רבי יוחנן בן זכאי בעוקצי תאנים – Regarding the episode where ריב״ז interrogated the witnesses to a murder, asking them about the stems of figs – ופריך מי הוה בסנהדרין והא תניא כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה – And the גמרא challenged the veracity of this story; ‘was ריב״ז in the סנהדרין?! For we learnt in a ברייתא that the entire lifetime of ריב״ז was a hundred and twenty years; of which – מ׳ עסק בפרקמטיא ומ׳ למד ומ׳ לימד ותניא מ׳ שנה קודם חורבן גלתה סנהדרין כולי – Forty years he was involved in business, and he studied for forty years, and he taught (or was a judge) for his last forty years of his life, and we learnt in another ברייתא, the סנהדרין was exiled forty years before the destruction, etc.’ תוספות concludes his question – והשתא מאי קשיא ליה כיון דלפעמים היו חוזרין ודנין – But now what is the sגמרא׳ question, since occasionally the סנהדרין would return and judge דיני נפשות, perhaps it was on one of these occasions that ריב״ז was בודק בעוקצי תאנים?! תוספות answers: ויש לומר דרבן יוחנן בן זכאי דבדק בעוקצי תאנה אמעשה דרציחה היה – And one can say; the episode of ריב״ז being בודק בעוקצי תאניה was regarding a murder case – ומשום דיני נפשות דרציחה לא היו חוזרין לעולם – And the סנהדרין would never return to the לשכת הגזית on account of a capital murder case – דעיקרם לא גלו אלא משום רציחה דחזו דנפישי רוצחים – For the main reason the סנהדרין went into exile was only because of murder, since the סנהדרין saw that murderers were common – כדאמרינן בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (דף ח, ב ושם) – As the גמרא states in the first פרק of מסכת ע״ז. תוספות presents an alternate solution: ויש מפרשים דלהכי נקט משחרב בית המקדש – And others explain that the reason the ברייתא states משחרב ביהמ״ק and not forty years before the חרבן, is – משום דקודם לכן אף על פי שגלו היו בגדי כהונה מכפרים על מזיד דלא אתרו ביה – Because prior to the חרבן even though the סנהדרין went into exile ( and were not דן דיני נפשות), nevertheless, the priestly garments worn during the עבודה would atone for any premeditated sin in which the sinner was not warned by witnesses – כדאמרינן בפרק יש בערכין (ערכין דף טז, א ושם) – As רב ענני בר ששון states in פרק יש בערכין – תוספות rejects this explanation: ואין נראה דהא בימי שמעון בן שטח היו בגדי כהונה והיה דין ארבע מיתות – And תוספות disagrees, for in the days of שמעון בן שטח there were בגדי כהונה and there was the דין ארבע מיתות – כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז, ב ושם) – As the גמרא stares in פרק אחד דיני ממונות – אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה וכולי – ר״ש בן שטח said, ‘I should [not] see the consolation if I did not see, one who ran after his friend into a ruin, etc. – לא זז משם עד שנשכו נחש – ר״ש בן שטח did not have the opportunity to budge from there before a snake bit the murderer – ופריך והאי בר נחש הוא והא תני רבי חייא אף על פי שבטלו סנהדרין כולי – And the גמרא there asked, and is this murderer to be punished by a snake bite, but ר״ח taught that even though the סנהדרין eased, etc. nevertheless דין ד׳ מיתות continues. It is evident from that גמרא that the ׳דין ד׳ מיתות׳ occurred even when there was בגדי כהנים. תוספות offers another proof that there was ׳דין ד׳ מיתות׳ even בזמן הבית: ועוד אמר (מכות י, ב) מרשעים יצא רשע כולי – And additionally ריש לקיש expounded the verse, ‘evil will come forth from those who are wicked’, etc. – והתם בזמן שבית המקדש קיים איירי מדקאמר ונמצא זה מת וזה גולה : And there it is discussing the time when the ביהמ״ק stood, for the גמרא states, ‘so it turns out that this one (who killed במזיד) dies, and this one (who killed בשוגג) is exiled’. Therefore this answer is rejected and we need to assume תוספות initial answer that occasionally the סנהדרין would return (to be דן דיני נפשות). S UMMARY The סנהדרין ceased to be דן דיני נפשות forty years before the חרבן (when they left the לשכת הגזית) but would return to it occasionally to be דין דיני נפשות on an as needed basis, provided it was not a murder case. T HINKING IT OVER How can we reconcile the גמרא in ערכין which states that בגדי כהונה are מכפר for מזיד, and the two גמרות which תוספות cites (from ר״ש בן שטח and the גמרא in מכות), which indicate that בזמן הבית there was דין ד׳ מיתות?

איכא בינייהו בעולה לכהן גדול פירש רש"י ז"ל: שנבעלה שלא כדרכה, דאי כדרכה קנס אין לה דבתולה ולא בעולה, ומיהו כשנבעלה שלא במקום בתולים אסורה לכהן גדול, כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות נט, א) בבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה, ובתולה מיהא לשלומי עליה קנס היא, דבתולה מיקריא כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות שם) ובהדיא נמי תניא בפרק קמא דקדושין (ט, ב) גמרא האשה נקנית בביאה באו עליה עשרה אנשים שלא כדרכה כולן בסקילה, רבי אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק, ומודה רבי לענין קנס דכלהו משלמין. ויש מקשים דאם כן הוה ליה למימר הניחא לר' שמעון בן מנסיא אי סבר לה כר' אלעזר ור' שמעון בן יוחאי דאמרי התם נבעלה שלא כדרכה אסורה לכהונה, אלא אי סבר לה כר' מאיר דאמר התם כשרה מאי איכא למימר, דפלוגתא דהני תנאי היא, התם בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, א) כהן גדול לא ישא את האלמנה. ור"ח ז"ל פירש: בעולה בעולת עצמו, כגון כהן גדול שאנס את הבתולה, יש לה קנס ואף על פי שעשאה בעולה, וקיימא עליה באסור עשה מכאן ואילך, כדתניא בפרק הבא על יבמתו (שם) כהן גדול לא ישא את האלמנה, ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, היכי דמי, אלימא בכדרכה צריכה למימר מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא לה בעולה, כלומר אפילו בא על הבתולה, מכי בא עליה בזנות הויא לה בעולה וקיימא עלה בעשה ואינה ראויה לו. והא דתניא התם (יבמות נט, ב) אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי, הא אמרינן התם בגמרא (שם ס, א), אמר רב ומוציאה בגט, והא דקתני אם נשא נשוי, לומר שאינו משלם קנס במפותה. והא דלא פליגי ר' אליעזר ורבנן במפותת עצמו אם הולד חלל או כשר, כדפליגי באנוסת חברו ומפותת חברו, דר' אליעזר סבר הולד חלל ומפרש טעמא התם קסבר יש חלל מחייבי עשה, ורבנן סברי הולד כשר, דאין חלל מחייבי עשה, באלה הפסיק הענין [לאו] למימר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא קיימא עליה בעשה, אלא משום דכיון שסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת, ואילו אם תמצי לומר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי אינו חלל, מכל מקום יש בה הויה ולא קיימא באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שניה שהיא נבעלת ביאת איסור כהונה. ואם תאמר, בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרה עליה דעשאה בעולה ובגמר ביאה נתחללה, ואין לו בה הויה לר' עקיבא. ויש מפרשים דחדא ביאה לא פליגי בה שתאסר בה שני אסורין, ולפי תירוץ זה נראה לי דהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עז, ב) כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה, חזר ובא עליה עשאה חללה, דוקא חזר ובא אבל בגמר ביאה לא. אבל ודאי באיסור עשה קיימא עליה, כדאיתא בברייתא ולו תהיה לאשה כדכתיבנא.

הכל מודים בבא על נידה שמשלם קנס פירוש הכל מודי' אליבא דרבנן דלית להו דרבי נחוניא בן הקנה דאלו לרבי נחוניא בן הקנה אין אדם מת ומשלם ונידה מחייבי כריתו' הוא והאי הכל מודים לרבי שמעון בן מנסיא ושמעון התימני קאי:

הא נמי יש בה הוי' פי' דאפי' תימא דנדה לא חזיא לגופה מ"מ קדושין תופסין לו בה וראוי לקיימה כשתטהר וכ"ש למאי דפרישנ' בפ"ק דיש חופה לנדה ולאפוקי מדרכי נחוניא בן הקנה וכו' ופירוש דמתניתין מפק' מדר' נחוניא בן הקנה דהא קתני הכא הבא על אחותו וחברותי' דחייבי כריתות ניהו ויש להן קנס. וא"ת ודילמא מודה רבי נחוניא במשנתינו דהא גלי' לנו קרא דאיכא קרא יתירא לאתויי בי' חייבי לאוין וחייבי כריתות וי"ל א"כ דאפילו חייבי מיתות ב"ד נמי דהא לרבי נחוניא בן הקנה כרת כמיתה ובחד קרא תידון כחדא ומתני' קתני דחייבי מיתות ב"ד אין להם קנס:

הכל בידי שמים חוץ מציני' ופחי' ואע"ג דכתיב ואין נסתר מחמתו וכתיב נמי לפני קרתו מי יעמיד התם לפני שעומד לשרב ולקרח אבל שומר נפשו ירחק מהם שלא גזרו עליו מן השמי' שלא יוכל להתרחק ואע"ג דאמרינן במדרש והסיר ה' ממך כל חולי זה הצינה ההוא שיסייעוהו מן השמים שיוכל לשמור מן הצינה והקרח הנורא:

מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ארבע מיתות לא בטלו. הא ודאי קודם שחרב בית המקדש בטלו נמי סנהדרי גדולה מיום גלתה סנהדרין מלשכת הגזית כדאיתא במסכת סנהדרין ונקט הכא משחרב ב"ה משום דמקמי הכי יכולין ללשכ' הגזית לדון אבל משחרב בית המקדש בטלו לגמרי ויש מפרשי' דנקט משחרב ב"ה משום דקודם לכן היה בגדי כהונ' מכפרין על מזיד ולא אתרו בי' כדאי' בעירובין:

דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב וכו' פירוש באותם שנטפלו דינם בעולם הזה כי ודאי יש רוצחים ובעלי עבירות שמתים בשלוה ובהשקט נדונים בעה"ב וזה ברור:

ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא מה שאמרו כאן איכא ביניהו בתולה לכהן גדול ר"ל שלדעת האומר אשה שיש לו בה הוייה אף זו יש לו בה הויה שהרי קדושין תופשין בה לדעת כלם ואף לדעת האומר שאין קדושין תופסין לא בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה בבעולה לכהן גדול מודה הואיל ואינו שוה בכל קהל שהרי אף קהל כהנה רבים מותרין בה ומשלם קנס ולדעת האומר אשה הראויה לקיימה הרי אין ראוייה לקיימה ואינו משלם קנס ובעולה לכהן גדול פירושו שכבר היתה בעולה ובא עליה כהן גדול עכשו ומתוך כך יש שואלים בה היאך משלם בה קנס אחר שכבר נבעלה ופירשוה גדולי הרבנים והמפרשים בשנבעלה שלא כדרכה ואף בעילה שלא כדרכה אוסרתה לכהן גדול ולענין קנס דינה כבתולה כמו שביארנו בראשון של קדושין בענין באו עליה עשרה בני אדם ועדין היא בתולה כמו שביארנו שם ומשום זונה ליכא שפנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה אלא אם כן נבעלה לפסול לה ויש מפרשין אותה בקטנה שמיאנה שלדברי הכל אינה זונה ואין צורך בכך ויש מפרשים אותה בבעולה כדרכה ולא בבעולת אחר אלא במפותת עצמו ובאנוסת עצמו ר"ל כהן גדול שאנס או פתה את הבתולה שמכאן ואילך היא עליו בעשה וקדושין תופסין לו בה לדברי הכל ואם כן למאן דאמר יש לו בה הויה הרי יש לו בה הויה ומשלם קנס על ביאה ראשונה למאן דאמר שאינה ראויה לקיימה אינו משלם קנס ומקצת רבני צרפת שבדורנו ראיתי שטרחו לפרשה בנבעלה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ובא עליה כה"ג אחר שגדלה וחזרו בתוליה שהיא בתולה לענין קנס והיא לדעתם בעולה להיותה באיסור עשה לכהן גדול ממה שאמר ר' יוסי בפרק יוחסין ע"ז ע"א שגר שנשא גיורת בתו כשירה לכהנה הא גיורת עצמה אף פחותה מבת שלש אסורה ואין זה כלום שאם מטעם בעולה אמרוה לכהן הדיוט מיהא תשתרי אלא לא נחלקו בגיורת מטעם זונה שאם כן מה ענין לר' יהודה ולר' אליעזר בן יעקב לאסור את זרעו לעולם אם לר' יהודה עד שיהא כלו מישראל אם לר' אליעזר עד שיתערב בו זרע מישראל ושהלכה כן כמו שהתבאר שם אלא לא נחלקו בה אלא בגזירת הכתוב כמו שהתבאר שם ע"ח ע"א לדעת כל אחד ואחד שלדעת ר' יוסי עד שיולדו בקדושת ישראל הא כל בת ישראל שנבעלה פחותה מבת שלש אינה ביאה כלל אפילו לכהן גדול ואפילו נבעלה לפסול לה וכמו שאמרו במסכת נדה פרק דופן מ"ד ע"ב בת שלש ויום אחד ביאתה ביאה בא עליה אחד מן הפסולים פסלה לכהנה פחות מכן כנותן אצבע בעין דמי כלומר וכשרה לכהנה וכהנה סתם קאמר אף לכהן גדול ומכל מקום הם הביאו ראיה לומר שגיורת פחותה מבת שלש מטעם זונה נאסרה ממה שאמרו במסכת יבמות פרק הבא על יבמתו דף ס' ע"ב ההוא גברא דנסיב גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אמר ליה רב נחמן זיל אפקה ואי לא מפיקנא לך ר' שמעון בן יוחאי מאוניך והדברים מוכיחים שם שמטעם זונה הוא אוסרה וכמו שאמרו למעלה הימנה אמר ר' יעקב בר אידי אמ"ר יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון בן יוחאי ר"ל שהיה מכשיר גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים לכהנה כדאיתא בפרק יוחסין ע"ח ע"א אמר ליה ר' זירא לר' יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך ומאי כללא דאמ"ר יהושע בן לוי עיר אחת היתה בארץ ישראל וקראו עליה ערער ושיגר ר' את ר' רמנוס ובדקה ומצא בה גיורת פחותה מבת שלש ויום אחד והכשירה לכהנה אמר ליה בפירוש שמיע לי ואי מכללא מאי דילמא שאני התם הואיל ואי נסיב אינסיב דהא רב ור' יוחנן דאמרי תרויהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשואי הכי השתא בשלמא התם סופה להיות בעולה תחתיו אבל הכא סופה להיות זונה תחתיו כלומר בשלמא התם משום בעולה איתסרא והרי סופה להיות בעולה תחתיו ולפיכך לא ישא אלא הכא סופה להיות זונה תחתיו אלמא משום זונה הוא פוסלה ואף גדולי הרבנים פירשוה שם כן מכל מקום אין פירושם מחוור שלא משום זונה באים עליה אלא מגזירת הכתוב ופירוש הדברים כך הוא לטעמיך דאמרת הואיל ואינסיב אינסיב ומדמית לה לדרב ור' יוחנן וכי היכי דההיא דרב ור' יוחנן משום פסול גופה כך גיורת נמי ואין כאן פסול הגוף אלא מטעם זונה ואם כן הכי השתא וכו' ומכל מקום לרווחא דמילתא אמרה כלומר אף כשתבא לדמותה לפסול הגוף ומכל מקום לא מפני פסול הגוף נאסרה אלא מגזירת הכתוב כמו שהוזכר דרש הכתוב לכל אחד כשיטתו בפרק יוחסין:

אע"פ שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות נדה מיהא יצאה מן הכלל להיות קדושין תופסין בה שנאמר ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהיה בה הויה וכבר ביארנוה במסכת קדושין ואין צריך לומר שמשלם בה קנס כמו שביארנו במשנה:

ולענין ביאור זה שאמרו ולאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה אכולה מתניתין קאי דלמתניתין אדם כרת ומשלם ולר' נחוניא בן הקנה אין אדם כרת ומשלם כמו שביארנו במשנה:

המדליק גדישו של חבירו בשבת פטור מן התשלומין ואף אם לא התרו בו שהרי דין מיתה עליו אבל המדליק ביום הכפורים ולא התרו בו למלקות חייב בתשלומין כך הלכה אדם כרת ומשלם ואין אדם מת ומשלם אף כשאין שם מיתה הואיל ויש שם דין מיתה ואין אדם לוקה ומשלם בשיש שם מלקות כגון שהתרו בו:

לעולם יזהר אדם מן העבירות ואל יקל ראש להיות בטוח בעשייתם אם מצד שאין שם עדים אם מצד שאין בית המקדש קיים וכלו סנהדרין ועונש בית דין בטל שמכל מקום דין שמים במקומו עומד הוא עד הוא דיין הוא בעל דין וכמה דובים יש למקום דרך הערה אמרו אע"פ שארבע מיתות הנמסרות לסנהדרין בטלו דין שבהם אינו בטל מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטים באים עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסורנכי והם בועות הנעשות בגרונו וחונקות אותו וכן כל כיוצא בזה:

תד"ה אי לאפוקי כו' ומסתמא הכא אליבא דכ"ע מספקא כו' עכ"ל דפלוגתא דר"י ור"ל דאמוראי נינהו התם ולא ה"ל לתלמודא למסתם אי לאו דאליבא דכ"ע מספקא אבל לקמן גבי איכא בינייהו בעולה לכה"ג אע"ג דסתם קאמר דלא כר"מ כמ"ש התוספות לקמן דאין לחוש בהאי פליג ר"מ כו' וק"ל:

בד"ה הכל מודים כו' ותימה מנליה כו' דרבינהו קרא כו' וחד לחייבי כריתות כו' עכ"ל יש לדקדק בזה ומאי קושיא ואימא דע"כ מתניתין מפקא מדרבי נחוניא דאיכא לאוקמי הני תרי קראי חד לחייבי לאוין וחד ליבמה לשוק דלא תפסי בה קדושין אבל חייבי כריתות לרבי נחוניא לא וכעין זה הקשו התוספות גופייהו לשמעון התימני ויש ליישב דלעיל הקשו לשמעון התימני מנלן למימר דמפקא דאימא דאתי קרא ליבמה לשוק לחוד והכא ק"ל נמי מנלן דמפקא דאימא דס"ל דלא אתי קרא ליבמה לשוק לחוד ובין הכא ובין הכא תקשי להו מנלן דמפקא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ודו"ק:

בד"ה מיום שחרב כו' והא תני רבי חייא אע"פ שבטלו כו' והתם בזמן שבהמ"ק קיים כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו מעיקרא אמאי נקט משחרב בהמ"ק הא בזמן שבהמ"ק קיים נמי דין ארבע מיתות לא בטלו עי' בתוס' פרק אחד דיני ממונות וק"ל:

חייבי עשה מצרי ואדומי איכא בינייהו ולא בעי לשנויי הכי מעיקרא משום דאמרי' דמתני' אתיא לאפוקי מהני תנאי ואילו במתני' לא נקט אלא חייבי לאוין ולא נקט חייבי עשה ואי פלוגתייהו בחייבי עשה ה"ל במתניתין למנקט נמי חייבי עשה ובסוגיין נמי לא אמרינן אלא חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ואי פלוגתייהו בחייבי עשה הוה ליה למנקט נמי חייבי עשה והשתא דאמרינן חייבי עשה איכא בינייהו איכא למימר דמשום הכי לא נקט במתניתין מצרי ואדומי משום שיש להם היתר ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל חייבי עשה מצרי ואדומי. בתוך שלשה דורות דכתיב וכו' כנ"ל. והקשו בגליון תוספות אמאי לא קאמר איכא בינייהו סוטה שאירסה וזנתה תחתיו שלא כדרכה וגרשה דאית בה הויה לכ"ע כדאמר בפרק החולץ [יבמות מט ב'] הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר. וכתוב בקונטריסין שהתוספות הקשו לעיל במתניתין אמאי לא תני יבמה ומחזיר גרושתו וקשיא אמאי לא הקשו נמי מסוטה כמו שהקשה הגליון כאן ותירצו דשמא היה בכלל מחזיר גרושתו וכבר הקשו ותירצו. ע"כ:

הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דרבי סימאי וכו' לכאורה נראה דהכי קאמר הניחא וכו' פי' הא דקאמרינן דחייבי עשה לר' ישבב נמי אליבא דרבי עקיבא לא הוי הולד ממזר הניחא אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי שפיר מצינן לשנויי דמאי כל שאין לו ביאה וכו' דקאמר ר' ישבב לאפוקי מר' סימאי לחודיה אתא לאוסופי חייבי לאוין דכהונה ולא חייבי עשה ולא כללא כייל אבל אי טעמא קאמר מאי כל שאין לו ביאה דקאמר ר' ישבב. והא פירושא לא נהירא כלל דא"כ לא ה"ל לתלמודא לסיומי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל וכו' מאי בינייהו וכו' אלא ה"ל לסיומי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר מאי כל שאין לו ביאה פי' דקא כייל וכיון שכן היכי מצית למימר דלדידיה חייבי עשה אין הולד ממזר אפי' לרבי עקיבא אלא הנכון כמו שפרש"י ז"ל הניחא. אי ר' ישבב האי כל שאין לו היתר וכו' אבל שום חייבי עשה לא הוסיפו. ע"כ. פי' ואמאי דקאמר איכא בינייהו קאי ואם תשאל כיון דאמרינן הניחא דר' ישבב לאו כללא כייל מאי קאמר תו שפיר והא כבר הקדים וקאמר דלאו כללא כייל ר' ישבב. וכדקאמר הניחא וכו' וכמו שפרש"י ז"ל. תשובתך מ"מ לא אתי שפיר דנימא דמאי דאיכא בינייהו אינו אלא חייבי עשה דמשמע דכי היכי דשמעון התימני לא איירי בחייבי עשה דהא לדידיה חייבי לאוין נמי אית בהו הויה ולא ממעט אלא חייבי כריתות הכי נמי לר' שמעון בן מנסיא דאתא למעוטי שאינה ראויה לקיימה משמע דאיירי בחייבי לאוין וזהו שכתב רש"י ז"ל שפיר. מצינא למימר איכא בינייהו דשמעון התימני ור"ש בן מנסיא חייבי עשה. ע"כ. ומ"מ קשה קצת אמאי קא מסיים ואזיל אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכל מאי בינייהו והא טעות גמור הוא מאי דקאמר דלר' ישבב חייבי עשה אין בהם ממזר לר"ע דהא כל שאין לו ביאה קאמר וטעמא דנפשיה קאמר וכיון שכן לא ה"ל לאקשויי אלא מאי איכא למימר ורש"י ז"ל כן כתב ולא מסיים מאי בינייהו כמו שכתוב בגמרא כנ"ל: בעולה לכהן גדול פרש"י ז"ל בבעולה שלא כדרכה קאמרינן דאי כדרכה אין לה קנס וטעמא משום דאמרינן בפ"ק דקדושין ומודה רבי לענין קנסא דכלהו משלמי ולקמן בשילהי פרקין נמי איתא ואסור לכ"ג כדאמר ביבמות פרק הבא על יבמתו [יבמות נט א'] בבתול' עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה זהו דעת רש"י ז"ל ולא מחוור לן משום דה"ל למימר הניחא לר"ש בן מנסיא אי סבר לה כר"מ וכדר"ש בן יוחאי דאמרי התם ובעולה שלא כדרכה אסורה לכהונה אלא אי סבר לה כת"ק דאמר התם כשרה מאי איכא למימר וכדברי ר"ח ז"ל עיקר שפירש בבתולה שבא עליה כ"ג ומכאן ואילך בעולה היא קיימא עליה באיסור עשה והא דתניא התם ביבמות אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי הא אוקימנא התם בגמרא ומוציאה בגט והא דקתני ואם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס כמפותה וההיא דתניא אידך התם אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת חבירו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא רבי אליעזר אומר הולד חלל ומפרש טעמיה דרבי אליעזר דקתני יש חלל מחייבי עשה ולא קתני באנוסת עצמו שהולד חלל לאו משום דליכא איסור עשה אלא שכיון שסופ' להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת שאינה דומה לאלמנה לכ"ג והכי תניא התם בההוא פירקא בהדיא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ואקשינן במאי אי כדרכה תיפוק ליה משום בעולה פי' אם בא עליה כ"ג כדרכה תיפוק ליה משום דהוה לה בעולת עצמו ואינה ראויה לו וזו הברייתא המפורשת כאן כדברי רבנא חננאל וכן כתב הנגיד בשם הגאונים ז"ל. הרמב"ן ז"ל:

וכן כתב הרא"ה ז"ל דהנכון כמו שכתב ופירש ר"ח ז"ל דהיינו בעולת עצמו ולמ"ד אינה ראויה לקיימה הא אינה ראויה לקיימה כיון שבא עליה הויא לה בעולה ותו לא חזיא ליה ולמ"ד יש בה הויה הא יש בה הויה ואע"ג דאמרינן התם ואם נשא נשוי הא פרישנא התם עלה בהדיא ומוציאה בגט שאינה ראויה לקיימה ולא אמרו שאם נשא נשוי אלא לומר שכיון שנשאה נפטר מן הקנס כדין איש אחר דעלמא אף על פי שאינה ראויה לו ומיהו אפ"ה שאני לן בין אנוסת עצמו לאחר לענין ולדה שבזו הולד כשר וזהו במפותת עצמו לפי שהיא לא נתחלל' שאף על פי שהיא בעולה עכשיו ואינה ראויה לו לא נבעלה מאחר אבל באנוסת אחר כיון שנבעלה לאחר נתחללה אצלו והכי אמרינן התם בהדיא אנוסת עצמו וכו'. אנוסת חברו וכו' ואם נשא הולד חלל. עד כאן: וגם הריטב"א ז"ל העלה בפירושיו של רבינו חננאל ז"ל והקשה על פירוש רש"י ז"ל דכיון דנקט תלמודא סתמא איכא בינייהו בעולה לכ"ג משמע בעולה כדרכה ועוד כתב ז"ל שמה שכתב רש"י ז"ל דלא אשכחן מאן דאית ליה דרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה פירושו דלא אשכחן הכי להני תנאי בהדיא אבל איכא תנא בפרק ד' מיתות דסבר לה כוותיה ושם פירשתי יפה בס"ד. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל בעולה לכ"ג פרש"י בעולה שלא כדרכה דבתולה היא ושייך בה קנס א"ת ותיפוק ליה דזונה היא לא אשכחן תנא דס"ל פנוי הבא על הפנויה זונה אלא רבי אלעזר ולית הלכתא כותיה והקשה רבינו יחיאל מפרי"ש והא הך סוגיא דהכא אליבא דר"ע ור"ע ס"ל כר' אלעזר בפרק ד' מיתות גבי ובת כהן כי תחל לזנות יכול אף הוא בפנויה והא לזנות כתיב הא מני ר' אלעזר היא דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה והך ברייתא דהתם רבי עקיבא קתני לה ותירץ דהכא מיירי בקטנה שמיאנה דליכא זנות וקשה דע"כ רבי עקיבא ורבי אלעזר פליגי בזונה כדאיתא בהבא על יבמתו רבי עקיבא אומר זו מופקרת רבי אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה אלא בהא קא מפלגי דלרבי עקיבא לא עשאה זונה אלא בביאות הרבה ולרבי אלעזר אפי' בביאה אחת והתם בסנהדרין איירי בביאות הרבה ולהכי סבר כרבי אלעזר ושמעתין בביאה אחת ולהכי לא הויא זונה ובעולה נמי לא הויא דבשלא כדרכה איירי וקשה דהא פלוגתא היא דר"מ ורבי אלעזר אי בעולה שלא כדרכה חשיבא בתולה אי לא וה"ל למימר הניחא לרבי אלעזר וכו'. וי"ל דלעיל פריך כדי לאוקמי ר"ש בן מנסיא כר"ע רבו וכו' ור"ח ז"ל פי' דהכא לאו בבעולה מאחר מיירי אלא בכ"ג שאנס בתולה גמורה דלא חשבינן ראויה לקיימה אע"ג דאמרינן אנוסת עצמו וכו' לא ישא ואם נשא נשוי מיהו כיון דלכתחילה לא ישא אינה ראויה לקיימה קרינן לה והאי לא ישא הוי מן התורה אע"ג דאם נשא נשוי מדפריך עלה מבוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי וההיא הוה מן התורה כדמוכח שמעתא ועוד מדקאמר רבא התם ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ה"ד אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום בתולה אלמא משמע בהדיא דאנוסת עצמו אסורה לו מן התורה א"נ איכא לאוקמה כגון שהערה בה אחר ואתיא כמאן דאמר בהבא על יבמתו העראה זו הכנסת העטרה וקנס נמי משלם דאמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בני אדם דעדיין היא בתולה כולן משלמין קנס. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה בעולה לכ"ג פרש"י ז"ל אשה שנבעלה שלא כדרכה דלא כלו בתוליה אם בא עליה אח"כ כהן גדול אי מחייב עלה קנס דלשמעון התימני הא אית בה הויה ואית לה קנס ואעפ"י שנבעלה תחלה הרי שלא כדרכה נבעלה ואמרינן פ"ק דקדושין גבי באו עליה עשרה וכו'. מודה ר' לענין קנס דכלהו משלמי וא"ת והא אית ביה נמי לאו דזונה וי"ל דקסבר פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה וא"נ ס"ל דברצון עשאה זונה באונס ס"ל דלא עשאה זונה ומיירי כגון שנבעלה תחלה באונס א"נ בשלא כדרכה לא עשאה זונה. ור"ח ז"ל פירש בעולה לכ"ג אשה פנויה שבא עליה כהן גדול דאסורה לו מן התורה מכאן ואילך וכדתנן אנוסת עצמו וכו' לא ישא והא דאמר עלה ואם נשא נשוי פירושו נפטר מן הקנס וקיים לו תהיה לאשה תדע דהכי קתני ואם נשא נשוי ומוציאה בגט ואשה שיש לו בה הוייה היא דאחר שבא עלה יוכל לקדשה ואינה חללה עד פעם שלישית דכי אתי עליה פעם שנית שהיא אסורה לו מאחר שנבעלה עשאה זונה דכיון דבא עליה ביאת איסור נתחללה מן הכהונה ואסור לבא עליה פעם שלישית אבל בפעם שניה היה לו בה הויה והוו תפסי בה קדושין שלא היתה חללה עדיין. וא"ת בביאה ראשונה נמי הויא חללה דמכי הערה בה איתסרה עליו ובגמר ביאה משוי לה חללה ואין לו בה הויה אח"כ י"ל חדא ביאה לא פלגינן שתאסור שני איסורין ואי קשיא לפרש"י ז"ל דאמר בעולה כבר הרי זו בביאה זו שבא עליה כ"ג נעשית חללה ותו אין לו בה הויה י"ל כיון דבשעה שבא עליה הוה ליה בגוה הויה אע"ג דלאחר גמר ביאה אין בה הויה חייב בקנס. והא דכתבינן לשיטת ר"ח ז"ל דחדא ביאה לא פלגינן לאסור שני איסורין מצאתי סעד לדבריו מדאמרינן בפרק בתרא דקדושין אמר רב אשי הילכך כהן גדול הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה ואילו בביאה ראשונה לא אמרי מכי הערה בה עשאה זונה ובגמר ביאה משוי לה חללה. ע"כ שיטה ישנה:

וז"ל הרשב"א ז"ל בעולה לכהן גדול פרש"י ז"ל שנבעלה שלא כדרכה דאי כדרכה קנס אין לה דבתולה ולא בעולה ומיהו כשנבעלה שלא במקום בתולים אסורה לכ"ג כדאיתא בפרק הבא על יבמתו בבתוליה עד שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה ובתולה מיהא לשלומי עליה קנס היא דבתולה מיקריא כדאיתא התם בהבא על יבמתו ובהדיא נמי תניא בפ"ק דקדושין [י א'] באו עליה י' אנשים שלא כדרכה כולן בסקילה ר' אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס דכלהו משלמין ויש מקשי' עליו דא"כ ה"ל למימר הניחא וכו'. אלא אי סבר לה כר"מ וכו'. ור"ח ז"ל פי' בעולת עצמו כגון כ"ג שאנס את הבתולה יש לה קנס ואע"פ שעשאה בעולה וקיימא באיסור עשה מכאן ואילך כדתניא בהבא על יבמתו ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט אלמנה לכ"ג וכו' היכי דמי אילימא בכדרכה וכו' מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא בעולה כלומר אפי' בא על הבתולה מכי בא עליה בזנות הויא לה בעולה וקיימא עלה בעשה ואינה ראויה לו והא דתניא התם אנוסת עצמו וכו' ואם נשא נשוי הא אמרינן התם ומוציאה בגט וכו' והא דלא פליגי ר' אליעזר ורבנן במפותת עצמו אם הולד חלל או כשר [כדאיפליגו באנוסת חברו ומפותת חברו דר"א סבר הולד חלל ומפרש טעמא התם דקסבר יש חלל מחייבי עשה ורבנן סברי הולד כשר] דאין חלל מחייבי עשה באלה הפסיק הענין למימרא דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא קיימא עליה בעשה אלא משום דכיון דסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת ואילו אם תימצי לומר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי אינו חלל מ"מ יש בה הויה ולא קיימא באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שניה שהיא נבעלת ביאת איסור כהונה. וא"ת בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרה עליו דעשאה בעולה ובגמרא ביאה מתחללת ואין לו בה הויה לר"ע יש מתרצים דחדא ביאה לא פלגינן בה שנאסר בה שני איסורין ולפי תירוץ זה יראה לי דהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין [קידושין עז ב'] כהן הבא על אחותו זונה משוי לה ולא חללה חזר ובא עליה עשאה חללה דוקא חזר ובא אבל בגמר ביאה אבל ודאי באיסור עשה קיימא עלה כדאיתא בברייתא ולו תהיה לאשה וכו' כדכתיבנא. ע"כ:

ומאי שנא א"ת לישני ליה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה וכו'. דע"כ לבעולה לכ"ג דרשינן לה דלא משכחת לה חלל אלא בבעולה לכ"ג דאילו מאלמנה ממזר הוי י"ל דה"ק מ"ש בעולה לכ"ג מאלמנה דהא תרווייהו אינן שוין בכל ומ"ש דבבעולה דרשינן חילולין הוא עושה טפי מאלמנה ומשני משום דהוי ליה בעולה עשה ושאינו שוה בכל ואלמנה לאו שאינו שוה בכל דחמיר מעשה ולא נהירא ואפשר דטעמא דקרא בעי מ"ש עשה דבעולה מעשה דמצרי ואדומי ומפרש משום דעשה דבעולה עשה שאינו שוה בכל. ר"ת. ותמיה לי כיון דלא יחלל לא מצינן למדרשיה אלא לבעולה לכ"ג הא איכא לאו לכך נראה דר' ישבב לא דריש חילולין הוא עושה ולא ממזרין דגבי אלמנה הוא דכתיב עושה ממזרין דאילו גבי בעולה ליכא אלא עשה וחלל נפקא לן מחללה זונה דהיינו שנתחללה בביאת איסור כהונה והיא חללה ובנה חלל ומ"ה בעי מ"ש עשה דבעולה מעשה דמצרי ואדומי. ע"כ שיטה ישנה. אבל הרשב"א ז"ל כתב לעיל וז"ל ולרבי ישבב דאמר בואו ונצווח וכו' כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואין חלל אלא מחייבי עשה דהיינו בעולה לכ"ג עד כאן:

הכל מודים בבא על הנדה וכו' הקשו בתוספות מנ"ל דרבי שמעון בן מנסיא מודה בה דילמא כר' נחוניא בן הקנה ס"ל דחייבי כריתות פטורין מן התשלומין ומיהו ר"ש התימני ע"כ לית ליה דרבי נחוניא בן הקנה מדאיצטריך למעוטי חייבי כריתות מולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה דע"כ לא איצטריך למעוטי אלא חייבי כריתות דחייבי לאוין ס"ל בסוף החולץ דאית בהו הויה ואין לך לתרץ מעתה אפילו לר' שמעון בן מנסיא דמר' שמעון התימני נשמע לרבי שמעון בן מנסיא וכדאיתא בכמה דוכתי בתלמודא דע"כ לא פליגי אלא במשמעות לשון תהיה דלמר משמעותיה לשון הויה ולמר לשון קיום אבל אי הוה משמע ליה לרבי שמעון בן מנסיא תהיה לשון הויה ה"ה נמי דהוה דריש ליה כר' שמעון התימני ודלא כר' נחוניא דהא ודאי ליתא דאפילו הוה דריש נמי תהיה לשון הויה כר' שמעון התימני לא הוה שמעינן מינה דלית ליה דרבי נחוניא בן הקנה אבל לרבי שמעון בן מנסיא לא שמעינן ליה דאית ליה בחייבי לאוין דאית בהו הויה אדרבה שקלינן וטרינן לעיל לאוקמי כר' עקיבא וכו' דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין הילכך אפילו הוה דריש נמי תהיה לשון הויה אכתי איכא למימר דאית ליה דר' נחוניא ומיהו אכתי איכא למימר כי היכי דלשמעון התימני כל אשה שיש בה הויה קרינא בה ולו תהיה לאשה ואפילו נדה הכי נמי לרבי שמעון בן מנסיא נמי איכא למימר בכל אשה הראויה קרינא בה ולו תהיה לאשה ונדה נמי ראויה לקיימה וכן פירש הרא"ש ז"ל וכתב עוד ז"ל דהשתא מצינא למימר דקאי ולאפוקי מדר' נחוניא אפלוגתא דר' שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא. ע"כ: אבל קשיא להו לתוס' ז"ל דאיברא ודאי אלו הוה קאמר ר' שמעון התימני בלחודא בלי שום פלוגתא אשה שיש בה הויה דפשיטא ודאי דהוה אמרינן דלית ליה דרבי נחוניא וכדקאמרינן ולא הוה מוקמינן ליה ביבמה לשוק בלחודא אטו דתנא כייל וקאמר ולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה למעוטי כל אשה שאין בה הויה ואנן ניקו ונוקי ליה למעוטי ביבמה לשוק לחודיה כדי לאוקמיה כרבי נחוניא אבל השתא דפליגי תנאי אהדדי ולרבי שמעון בן מנסיא אתי שפיר מאי דקא כייל וקאמר אשה הראויה לו לקיימה למעוטי שאינה ראויה לקיימה ואפי' כרבי נחוניא הילכך איכא למימר דר' שמעון התימני נמי אית ליה דרבי נחוניא ואיצטריך למעוטי מולו תהיה לאשה יבמה לשוק דאין קדושין תופסין לכ"ע אליבא דרב כדאיתא בפרק האשה רבה ואיידי דאמר רבי שמעון בן מנסיא אשה הראויה לקיימה קאמר איהו נמי אשה שיש בה הויה ולעולם לא אתא למעוטי אלא יבמה לשוק וכיון שכן קשיא מאי הכל מודים דקאמר רב חסדא. והריטב"א ז"ל כתב דה"ק הכל מודים אליבא דרבנן דלית להו דרבי נחוניא בן הקנה דאילו לרבי נחוניא אין אדם בכרת ומשלם ונדה חייבי כריתות היא והאי הכל מודים לרבי שמעון בן מנסיא ור' שמעון התימני קאי. עד כאן:

בתוספות בד"ה אי לאפוקי וכו' ומסתמא הכא אליבא דכ"ע מספקא ליה עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דפלוגתא דאמוראי היא וכו' נראה מכוונתו מדלא קאמר בהדיא הניחא למ"ד כדאשכחן בשאר דוכתי ולענ"ד אין זה מוכרח כיון דלא אשכחן דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהדיא בהא מילתא לא שייך לומר הניחא למ"ד ואדרבא לכאורה משמע איפכא דאי לאו דאשכחן פלוגתא בעלמא בהא מילתא לא הוי קאמר הש"ס הכא הניחא כיון דמשמע ליה מפלוגתא דר"ש בן מנסיא ור"ש התימני דפליגי אדרבי ישבב ולא משמע להו דפליגי בבעולה לכ"ג לחוד. ועוד דבקדושין ס"פ האומר נמי דרשינן מקרא דכי תהיין דתפסי מיהא שום קידושין בחייבי לאווין או בחייבי עשה ואמרינן נמי התם דלא מסתבר לאוקמי קרא בבעולה לכ"ג לחוד כדמקשי הש"ס התם ומשני שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה. וא"כ אכתי מאי דוחקין לאוקמי מלתא דר' ישבב בהכי אי לאו דאשכחן בעלמא דאיכא מ"ד דס"ל הכי אם לא שנאמר דפשטא דלישנא דרבי ישבב דאמר כל שאין לו ביאה בישראל משמע ליה טפי דכלל גמור הוא ואע"ג דממעטא מיהא בעולה לכ"ג האי לאו בלשון ביאה בישראל איתא מה שאין כן שאר חייבי עשה כתיב בהו בהדיא לשון ביאה בקהל כנ"ל ודו"ק:

בד"ה הכל מודים וכו' תימא לר"י וכו' דלמא כרבי נחוניא בן הקנה ס"ל עכ"ל. הנראה מזה דפשיטא ליה לר"י דלרבי נחוניא אפי' חייבי כריתות שוגגין פטורין מתשלומין דלגמרי משוה להו לחייבי מיתות ב"ד מדרשא דאביי ורבא (וכמ"ש התוספות להדיא לקמן ע"ב בד"ה זר שאכל תרומה) אבל לשיטת רש"י וסייעתו שאבאר לקמן שכתבו דחייבי כריתות שוגגין ר' נחוניא נמי מודה וכמו שאבאר שם מילתא בטעמא א"כ אין מקום לקושית התוספות כיון דבלא"ה הא דקאמר רב חסדא הכל מודים בבא על הנדה דמשלם קנס היינו בדלא אתרו ביה כדמוקי רבי יוחנן לקמן דף ל"ב ע"ב וס"ל כמ"ד חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין וא"כ שפיר קאמר דמודים בח"כ שוגגין היכא דתפסי קדושין כגון בנדה דמשלם קנס ועיין מ"ש לקמן בסמוך:

בא"ד וי"ל דר"ח ס"ל דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא עכ"ל ויש לתמוה דהא בפ"ק דמגילה דף ז' אוקמינן סתמא דמתני' דאין בין שבת ליום הכיפורים כרבי נחוניא וליכא אוקימתא אחריתי וא"כ מאי פשיטות דליכא מאן דס"ל כוותיה. ומכ"ש לפמ"ש התוס' כאן דמתני' דהכא לא מפקא מדר' נחוניא וכמו שהקשו על פרש"י וא"כ משמע דהילכתא כסתמא דמגילה כיון דליכא סתמא אחרינא ובעיקר קושייתם כבר כתבתי בסמוך דלשיטת רש"י וסייעתו לק"מ ובסמוך אפרש עוד בע"א ע"ש:

קונטרס אחרון תוספות בד"ה הכל מודים כתבו התוספות דרב חסדא ס"ל דאין שום תנא סובר כר' נחוניא בן הקנה. ויש לתמוה טובא דהא בפ"ק דמגילה מוקמינן סתמא דמתניתין דאין בין שבת ליה"כ כר' נחוניא ב"ה. מיהו מה שכתבתי בפנים דמשמע דהלכתא כסתמא דמגילה דלשיטת התוספות ליכא סתמא אחרינא כנגדו טעותא היא בידי דאשכחן סתמא אחרינא ס"פ החובל ביוה"כ חייב בתשלומין וחובל בשבת פטור וכה"ג איתא נמי סתמא בפ' שבועת העדות שהדליק גדיש ביה"כ חייב קרבן ושהדליק גדיש בשבת פטור והיינו דלא כרנב"ה. ואע"ג דלכאורה אפשר בההיא סתמא דמגילה דכייל ותני אין בין טובא ומיקרי הילכתא פסיקתא אפ"ה נראה להיפך. דהנך דקתני בדוכתייהו אלימי טפי ובלא"ה ההיא אין בין שבת ליה"כ נמי לאו הילכתא היא כנ"ל ואפ"ה לשון התוס' תמוה שכתבו דאין שום תנא סובר כרנב"ה כיון דע"כ סתמא דמגילה כוותיה וצ"ע:

קונטרס אחרון תמיה גדולה על התוספות שנעלם מהם התוספתא דפירקין דר' נחוניא ב"ה פליג בהדיא אמתניתין דבא על אחותו ע"ש אח"ז מצאתי כן בתוספות ישנים:

בא"ד ובקונטרס פי' דאמתני' קאי עכ"ל לפמ"ש בסמוך פרש"י מוכרח לפי שיטתו שמפרש בפסחים דף כ"ט ע"א דההיא דר' נחוניא לא מיירי אלא בחייבי כריתות מזידין אבל בח"כ שוגגין מודה דחייב בתשלומין ולקמן אפרש טעמו בזה ולפ"ז לא מצי לפרש דההיא לאפוקי מדר' נחוניא רב חסדא מסיק לה דהא אפילו לר"נ שפיר שייך מימרא דר"ח דהכל מודים בבא על הנדה דמשלם קנס כגון בשוגג דבלא"ה א"א לאוקמי מימרא דר"ח בכל גווני דהא מזיד ואתרו ביה אפי' בא על הנדה פטור משום דחייבי מלקות מזידין פטורין. לכך הוצרך רש"י לפרש דאמתני' קאי ומתני' לא משמע ליה דאיירי בשוגג מדקתני אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד (ואע"ג דבפ"ק דחולין גבי השוחט קתני נמי אע"פ שמתחייב בנפשו ומפרש הש"ס דאיירי בשוגג וה"ק אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשירה התם לדיוקא בעלמא איתמר האי לישנא משא"כ הכא דלענין עיקר חייבי תשלומין מייתי לה אי ס"ד דבמזיד פטור מתשלומין לא הו"ל למיתני כי האי לישנא דאיכא למיטעי) כנ"ל בשיטת רש"י:

בא"ד ותימא מנ"ל דמפקא מיניה דילמא מודה ר"נ וכו' דרבינהו קרא חד לח"ל וחד לח"כ וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל דאכתי איכא לאוקמי חד לח"ל וחד לנדה ושאר ח"כ מנ"ל ומהרש"א ז"ל הקשה דאיכא לאוקמי חד לשאר ח"ל וחד ליבמה לשוק ותי' מהרש"א דעכשיו לא משמע להו דאתא קרא למעוטי חדא מילתא לחוד ע"ש בדבריו. ולפי תירוצו מיתרצא נמי קושית מהרש"ל אלא שבמה שכתב דלעיל קשיא להו איפכא דלמא אתא קרא למעוטי חדא מילתא דבריו דחוקין. ולענ"ד אין צורך בזה דודאי לעיל לא קשיא להו דאיצטריך קרא דולו תהיה לאשה למעוטי יבמה לשוק שהרי כתבו התוס' לעיל בד"ה חד לאתויי דולו תהית לאשה לא מייתר דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה ולפ"ז ר"ש בן מנסיא ור"ש התימני נמי מפשטא דקרא ילפי אלא מ"ש התוס' לעיל דאיצטריך למעוטי יבמה לשוק מולו תהיה לאשה לאו אקרא קאי אלא אפלוגתא דר"ש בן מנסיא ור"ש התימני דלר"ש התימני אפילו אית ליה דר' נחוניא בן הקנה אפ"ה איצטריך ליה דרשא דולו תהיה לאשה למעט יבמה לשוק ולעולם דלא שייך למימר דאיצטריך קרא יתירה למעט חדא מילתא דבכה"ג אשכחן טובא בש"ס דמשמע להו דוחק לאוקמי קרא בחדא מילתא לחוד כנ"ל לפי דברי המהרש"ל ז"ל. עוד נ"ל ליישב קושית מהרש"ל ומהרש"א בחדא מחתא חדא מגו חדא דכיון דאיכא למימר דהנערה אתא לרבויי יבמה לשוק לאפוקי מדרשא דולו תהיה לאשה ואיכא למימר נמי דאתא לרבויי נדה לאפוקי מדרשא דאסון אסון אליבא דר' נחוניא א"כ לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש והי מינייהו מפקת אע"כ דמרבינן תרווייהו וא"כ ממילא אימעיט דרשא דולו תהיה לאשה ואימעיט נמי דרשא דאסון לענין קנס דהכא והשתא שפיר מרבינן כולהו חייבי כריתות אפי' לר' נחוניא ומקשו התוספות שפיר ודו"ק:

בא"ד ולר"ע ניחא דמפקא מתניתין מדרבי נחוניא עכ"ל ולכאורה לשונם תמוה בזה דאכתי היא גופא מנ"ל דלמא לא אתיא מתני' כר"ע ויש ליישב דבריהם עפמ"ש התוספות במשנתינו בד"ה ועל אשת אחיו דאליבא דר' פפא איכא למימר דאתיא מתניתין כרבי עקיבא לענין נתארסה ונתגרשה ע"ש ובחידושינו:

גמ' איכא בינייהו בעולה לכ"ג עי' פסחים מא ע"ב תוד"ה אכל:

תד"ה אי לאפוקי מדר' סימאי, תימא וכו' ומסתמא הכא אליבא דכ"ע מספקא ליה. מבואר דנקטו ראייתם רק לר"י דס"ל ביבמות דשליחותייהו קעביד, אבל לר"ל ליכא ראיה ונקטו קושייתם דכיון דלכ"ע הכא מספקא ליה ולר"י עכ"פ מוכח הכי. אבל תמוה לי הא לפי הגרסא ביבמות בעשה והיינו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, ממילא לכ"ע יבם שבא על צרתה הוי רק עשה, ופלוגתייהו דר"י ור"ל רק באחד מהאחים שבא על צרתה (אאב"ה עיין היטב בגמרא ותוס' שם) וא"כ לכ"ע אף לר"ל תקשי ממתני' דאין בעילה אחר בעילה דקתני גם ביבם אחד ויבמה אחת, והא להיבם היא רק בעשה ומוכח דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר:

גמרא איכא בינייהו בעולה לכה"ג (דהוי' יש בה ולקיימה אינה ראוי') קשה לי אמאי יש הויה בבעולה לכה"ג נימא אי עביד לא מהני כדפרכינן בתמורה על אלמנה לכה"ג, ומה דמשנינן שם דכתיב לא יחלל חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים הא הכא לר' ישבב קיימינן דאיהו סבר דמלאוין דכהונה הוי ממזר וע"כ לא דריש זה הדיוק דאינו עושה ממזרים, וא"ל דבעשה לא אמרינן אי עביד לא מהני, דהא פרכינן שם מתורם מן הרע על היפה דהוי לאו הבא מכלל עשה, והרי הכא נמי דייקינן כ"א בתולה מעמיו, בתולה ולא בעולה הוי לאו הבא מכלל עשה, ולדבר הזה הערני חתני ידידי הרב רבי שמואל מבראדי. ואף דמבואר בסוגי' דקידושין (דס"ח ע"א) דמהקרא דכי תהיה לאיש אחת שנואה מוכח דיש שנואה בנישואין ויש בה הוי' ומוקמינן שם דלרע"ק מיירי בבעולה לכה"ג, א"כ לכאורה מזה למד רע"ק דבעולה לכ"ג קידושין תופסין מ"מ קשה על מה דאמרינן מעיקרא א"ב מצרי ואדומי ומשמע דמכ"ש בעולה לכ"ג בזה יקשה הא במצרי ואדומי ל"ש בי' אי עביד לא מהני דהא אין עבירה תליא בקידושי' אלא בביאה והרי בא עליה ומה"ט פרכי' בתמורה והרי אלמנה לכ"ג וכו' ולא פריך מכל חייבי לאוין וזה לא יתורץ בשינויא דהש"ס שם, אלא ודאי דבחייבי לאוין דלא תלי' העבירה בקידושי' רק בביאה ל"ש לומר אי עביד לא מהני, ופריך רק מאלמנה לכ"ג דכתיב לא יקח ולא יחלל דבבעל לוקה על לא יקח ותלי' העבירה בקידושי', וא"כ יקשה דבבעולה לכ"ג דבפשטא דמלתא נמי תלי בקיחה כדכתיב בתולה מעמיו יקח אשה, נימא דאי עביד לא מהני, וכי תהיה נוקי במצרי ואדומי לחוד דל"ש בי' א"ע לא מהני. וגם לפי המסקנא דמצרי ואדומי אין קידושין תופסין ובבעולה לכ"ג קידושין תופסין יקשה דיותר נוקמי לקרא דכי תהי' במצרי ואדומי דאמרה תורה דאף דהוי עשה שוה בכל קדושין תופסין דזה אינו מתנגד לשום כלל, ממה דמוקמי בבעולה לכ"ג לסתור הכלל דא"ע לא מהני וצריך תלמוד:

גמרא ומ"ש בעולה לכ"ג דהוי לי' עשה שאינו שוה בכל קשה לי, הא לרע"ק חייבי לאוין וחייבי עשה מחד קרא יליף דהוא ממזר, דחייבי לאוין דסמך לא יבא ממזר ללא יגלה כנף אביו, דהיינו אנוסת אביו שהוא חייבי לאוין, ולמ"ד אף בעשה היינו מריבוי דויו דולא יגלה, כמבואר כל זה ביבמות (דף מט ע"א) וא"כ כמו דאמרינן בעשה דבעולה לכה"ג, כיון דקיל דאינו שוה בכל, לא ילפינן, ה"נ נימא דלאוין דאלמנה לכה"ג וגרושה להדיוט לא נילף מאנוסת אביו כיון דקיל דאינו שוה בכל, ומנ"ל לחלק בין לאו שאינו שוה בכל לעשה שאינו שוה בכל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש, דעשה בבעולה לכה"ג הוא רק עליו ולא עליה, עי' יבמות (דף פד ע"ב) דהוזהרו כשרות להנשא לפסולים דכתיב לא יקחו לשון רבים, וא"כ לגבי העשה דבתולה מעמיו יקח אשה ולא בעולה דכתיב בלשון יקח, י"ל דהעשה רק עליו ולא עליה, ויעויין בתוס' יבמות (דף ה ע"א ד"ה ואכתי אצטריך) היכא דמוזהרים כהנים ולא ישראל לא מקרי כ"כ אנו שוה בכל, ורק מה דבכהני' עצמן מצווים רק האנשים ולא הנשים כגון טומאת כהנים זהו מקרי אינו שוה בכל, (ומה דכתבו שם דאלמנה מן הנשואין מש"ה לא אתי עשה דיבם ודחי לעשה ול"ת אף דאינו שוה בכל, מ"מ לא דמי לזקנו, כיון דגם נשים מצווים, אף דלפי דברינו אין הנשים בעשה דבעולה, מ"מ י"ל דלא דמי לזקנו דהלאו ועשה שניהם אינם שווין בכל, אבל בלאו ועשה דאלמנה אף דהלאו לחודי' הוא אינו שוה בכל, מ"מ חמיר) וא"כ י"ל דרק בעולה לכה"ג אין למדים משארי עשה דקיל הרבה דא"נ בנשים דהיא אינה מוזהרת עליו אבל אלמנה לכה"ג דהלאו גם עליה זה ילפינן מאנוסת אביו. ובזה היה מקום ליישב קושית המ"ל (ריש הלכות מכירה) דבנשבע למכור לו קונה בכסף דמכח השבועה גמר ומקנה והוי כפירש דיקנה בכסף, א"כ האיך אמרינן בקידושין דאם סוף ביאה קונה אסור לכה"ג לקדש בביאה, נימא דמכח האיסור דבעולה לכהן הוי כפירש שיקנה בתחילת ביאה עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא די"ל דכמו דאמרינן דבסתם כל הבועל דעתו על גמר ביאה, ה"נ דעתה דידה על גמר ביאה והוא דאינה מצווה על איסור דבעולה לכה"ג לא הוי כפירשה דדעתה על תחלת ביאה ולדינא צריך התבוננות:

תד"ה איכא בינייהו בעולה לכה"ג כו' ור"ת לא פירש כן ( אאב"ה יפול לב כל אדם דלא כתבו התוס' שום טעם מפני מה לא פירש כן ושמעתי מאחי הרב רבי שלמה ני' שאפשר לפרש כוונתם דר"ת לשיטתי' במקום אחר א"א שיפרש כן, דהנה בקידושין (דף י ע"א) באיבעי' דתחלת ביאה קונה, הקשו שם בתוס' איך פשט דסוף ביאה קונה והא קיי"ל דאשה ויבמה נקנית לבעלה בהעראה, ותירצו בזה שלשה תירוצים וחד מנהון בשם ר"ת דאחר שנתרבתה העראה כגמר ביאה כל מקום שמזכיר בש"ס ביאה היינו העראה וה"ק תחלת העראה קונה או סוף העראה ואפשיט דסוף העראה קונה ע"ש, והנה לפ"ז ע"כ יהיה מוכרח דגם מתחילת העראה נעשית בעולה דהא בהאיבעיא זו דפירושו הוא אי תחילת אי סוף העראה קונה קאמר נ"מ לכה"ג דקני בתולה בביאה והיינו דאי אמרת סוף העראה קונה כבר היא בעולה בהאי שעתא ממה שנעשה בה בתחלת העראה ולפ"ז קשיא לכאורה ע"מ דמקשה בגמ' פ"ב דיבמות (דף כ ע"א) באלמנה לכה"ג מן האירוסין אמאי חולצת ואינה מתייבמת ניתי עשה דיבום וידחה לל"ת דאלמנה לא יקח, וקשה הא מאי דקיי"ל דהעראה קונה ביבמה היינו ע"כ סוף העראה, וא"כ לר"ת גם מן האירוסין איכא עשה ול"ת כמו מן הנשואין דהא בהאי שעתא דקניא לה היבם כבר היא בעולה מתחילת העראה, וכמדומה הקשה גם בשעה"מ כן, וצ"ל דהכי מקשה בשלמא מן הנשואין שפיר הוי עשה דבעולה דהיא בעולה מאחרים, אבל מן האירוסין נהי דהוי בעולה מ"מ אינה אלא בעולת עצמו ואינו אסור מן התורה, וכיון שהתוס' הקדימו דבעולת עצמו הוא מה"ת וא"כ ר"ת לשיטתיה ע"כ אא"ל לפרש כן דלדידיה ע"כ בעולת עצמו לא ישא הוא מדרבנן וזהו שכתבו ור"ת לא פירש כן ור"ל דמוכח מדבריו במקום אחר כן עכ"ד אחי ני'):

תד"ה הכ"מ כו' ובקונ' פירש דאמתני' קאי כו' ותימא מנ"ל דמפקא מני' משמע דלפירושם דלאפוקי קאי על ר"ח ניחא דבאמת מתני' לא מפקא דרנב"י, ותמוה לי הא להדיא אמרינן (דף לה ע"ב) אי רנב"י קשיא אחותו, אח"ז ראיתי דתמה כן בתוס' ישינים. ונראה במה דכ' התוס' ישינים ליישב קושי' התוס' דבהדיא איתא בתוספתא וכן היה רנב"ה פוטר באחותו מקנס, ולזה נראה דחדא קושיא מתורצת בחברתה דלקמן אמרינן סתם אי רנב"י קשיא אחותו י"ל דהיינו מכח הסיפא דתוספתא הנ"ל דרנב"ה פוטר באחותו אבל הכא דאמרינן לאפוקי מדרנב"ה דתניא רנב"ה היה עושה את יה"כ כשבת בזה קשה להו דהא מזה אין ראיי' דדלמא הכא גלי קרא דנערה נערה, והו"ל לאתויי הסיפא ולומר ולאפוקי מדרנב"ה דתניא רנב"ה פוטר באחותו, ( אב"ה עיין להלן מ"ש אבא מארי זצוק"ל על רש"י שבעמוד ב' ד"ה ואי דלא מצי):

בתוס' וחד לחייבי כריתות במהרש"ל הקשה אימא חד לעשה ולאוין וחד לנדה דתפסי קידושין אבל ח"כ דלא תפסי קידושין לא, והמהרש"א הקשה דחד ללאוין וחד ליבמה לשוק אף דלא תפסי קידושין אבל ח"כ י"ל דקלב"מ עיי"ש מה שמתרץ בדוחק. ונלענ"ד דקושי' מהרש"ל ומהרש"א חדא מתורצת בחברתה, דכיון דאפשר לאוקמי הקרא לנדה וגזה"כ דכרת לא פטרי' מתשלומין או ליבמה לשוק וגזה"כ אף דאין בה הוי' אמרינן דשקולין הן, הי מנייהו מפקת ומרבינן לתרווייהו ליבמה לשוק ונדה וכיון דל"צ שתהי' בת הוי' וגם הכרת אינו פוטר מתשלומין ממילא גם באחותו חייב קנס. ומה שכ' תוס' דלרע"ק ניחא אף דג"כ י"ל כיון דהקרא אתי אי לחייבי לאוין אי לנדה שקולים הם ומרבינן לשניהם, בזה י"ל לענין דההכרעה יותר לומר דהקרא לחייבי לאוין כולהו. ממה דנוקמי רק לדבר א' לנדה ורק לרבנן דקאי על חדא ליבמה לשוק או לנדה בזה אמרינן דשקולין הן, ואולם יש לפקפק לומר דאין שקולים הם דאם קאי ליבמה לשוק אין זה סתירה לשום כלל ול"צ לומר דהוי גזה"כ אלא דהי' ס"ד למעט ולמדרש ולו תהיה לאשה שיש בה הוי' ואשמועינן הקרא דל"צ שיהי' בה הויה ואינו בגדר גזה"כ אבל אי קאי לנדה כיון דכללא הוא דכרת בעלמא פוטר מתשלומין דקים לי' בדרבה מיני' מוכרח לומר דהכא נפקא מכללא וגזה"כ שלא לדון בי' קלב"מ: