Ketubot 19a

אא"כ נעשה בגדול כל מעשה השטר בגדולים הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי אמרי' חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים:

אלא אנוסים מ"ט לא נימא הפה שאסר הוא שהתיר:

יהרגו ואל יחתמו שקר הלכך כי אמרי נמי אנוסים היינו מחמת נפשות משוו נפשייהו רשעים:

מודה בשטר שכתבו לוה שהודה בשטר שכתבו ועל פיו נחתמו העדים:

אין המלוה צריך לקיימו בעדים החתומים בו שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא שהתיר דמכיון שאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ור"מ נמי דאמר אין נאמנים לפוסלו במודה לוה שכתבו קאמר וקסבר לא צריכינן תו לעדים ולאו אפומייהו מיקיים שטרא:

גנבא מתגנב אתה לומר דבריך בלשון שלא נחלקו בו היחיד והמרובים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה:

אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ ולא תנקוט לה כמילתא באנפי נפשה:

ומר היכי סבירא ליה במודה בשטר שכתבו:

חזקה אין כו' הכא משמע דלא אמרינן מגו במקום חזקה ולרבנן אמרינן וצ"ע דבעיא היא בפרק קמא דב"ב (דף ה: ושם) ולא אפשיטא גבי תבע אחר זמנו ואמר ליה פרעתיך תוך זמני:

דאמר מר אין לך דבר כו' פירוש אפי' מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך דרבא גופיה קסבר דאפילו בהני אינו חייב למסור עצמו בצינעא במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נד. ושם) ואין חילוק בין הנך לשאר ובפרהסיא בכולהו יהרג ולא יעבור:

טעמא דר"מ כדרב הונא כו' פירש בקונטרס דמיירי פלוגתייהו בשמודה לוה שכתבו והיינו טעמא דר"מ דאין נאמנין דהואיל ולוה קיימו לא צריכי תו לעדים ולאו אפומייהו מקיים שטרא ורבנן סברי צריך לקיימו וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלא עדים בלוה גופי' הואיל וטעמייהו תלי בלוה ועוד דבפרק מי שמת (ב"ב דף קנד: ושם) משמע דלא פליגי בלוה דקאמר רבי יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דברי הכל היא ופריך והא מפלג פליגי אין נאמנים לפוסלו כו' אמר ליה אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיניה ועוד דהוה ליה למימר בדרב הונא קמיפלגי ונראה לר"ת ולר"י דה"פ טעמא דר"מ כדרב הונא דכמו שאומר רב הונא דלא אמרינן מגו לפסול השטר בלוה ה"נ אומר ר"מ בעדים דאע"ג דאלימי לא פסלי שטרא במגו:

מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וא"ת ומ"ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף וי"ל דשמא ירא לוה לומר מזויף פן יכחישוהו וליכא מגו ופירש הקונט' במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום וכן נראה לר"י אבל אין לפרש דלא מהימן במגו לומר פרוע הוא משום דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה הוא מסקינן בסמוך אמילתיה דרב דלא מהימן והתם לא שייך האי טעמא:

אי סבירא לך כר"מ כו' וא"ת ודלמא משום הכי לא קאמר הלכה כר"מ משום דאיכא בפ' מי שמת (ב"ב קנד: ושם) דמפיך דר"מ לרבנן ויש לומר דהוה מצי למימר דהלכה כרשב"ג דאית ליה בהדיא בפ"ק דב"מ (דף ז.) דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו:

אימא הלכה כרבי מאיר תימה דאפילו כרבנן נמי מצי סבר ושאני עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי אית ליה לרבי יוחנן ויש לומר דרב נחמן אין נראה לו לחלק ואם תאמר ודלמא רב הונא מיירי במודעא ואמנה דאפילו רב נחמן מודה לקמן ויש לומר דרב הונא סתם קאמר ולא מפליג:

לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא כו' ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי לעולם דקאמרי עדים וכדרב הונא ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקמי דלא כרבנן דאמרי אלימי עדים לאורועי שטרא:

וכדרב הונא אמר רב וא"ת תרתי מילי דרב למה לי וי"ל דחדא מכלל חבירתה אתמר:

קטנים נמי כדר"ל דאמר ריש לקיש חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם נעשה גדול. כלומר, והכא נמי חזקה אין המלוה מחתים בשטרו עדים אלא אם כן נעשו גדולים, ורבנן דפליגי עלייהו סברי, דדווקא בעדים הוא דאמרינן דדייקינן, כי הכי דלא לסהדו אמעשה קטנים דלית בהו ממשה, אבל מלוה לא דאיק כולי האי, ואי נמי, משום דאיכא מגו, וכדאמרינן בהדיא, בשלמא רבנן כטעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה ומיהו, הא דר"ל הלכתא היא, וכן פסק ר"ח זצ"ל וכן פסק הרב רבי יצחק אלפסי ז"ל בסנהדרין פרק זה בורר (ח, ב, מדפי הרי"ף) אלא דכל היכא דאיכא מגו כנגד אותה חזקה לא אזלינן בתר אותה חזקה. ואם תאמר, ולרבי מאיר נמי היכי מפקינן ממונא משום חזקה משום דאיכא מגו והא איבעיא לן בריש פרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) וכן ביבמות פרק האשה שלום (יבמות קטו, א), כי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא אפשיטה, והילכך זוזי היכא דקיימי תיקום. יש לומר, דלא כל החזקות שוות, ולא כל מגות שוים, וכמו שכתבתי בקידושין פרק האומר (סד, א, ד"ה אלא אמר) גבי המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל. וחזקה דהתם לא אלימא, דעבידי אנשי דפרעי בגו זמנייהו, משום דזמנין דמתרמי להו זוזי ואמרי כי אתי זמניה לא לטרדן. אי נמי, משום דעבד ליה נייח נפשיה, דהלוהו, איהו נמי כי מתרמי ליה זוזי פרע ליה גו זמניה, והילכך איכא למימר התם, דילמא לא אלימא חזקה, דלא עביד אניש דפרע גו זמניה, לבטולי מגו, אבל הכא חזקה אלימתא היא, דלא שדי איניש זוזי בכדי לאחתומי בשטריה קטנים שאינן ראוים להעיד.

קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. פירוש: לאו מדינא קא אמרינן אלא מדת חסידות שנו כאן, וכיון דמשימים עצמם כדלא חסידים לא מהמני, והיינו דאהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו אזלו חתימו וכו'. ויש מפרשים (א"ד ברמב"ן) דמדינא רב חסדא קאמר יהרגו ואל יחתמו שקר, מדתניא בתוספתא (שבת פ"ו) שלשה דברים אין עומדין בפני פיקוח נפש ואלו הן עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, רבי מאיר אומר אף הגוזל, וכי אהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאו לסבריה דרבי מאיר קאמר, הא לא, אמרינן ליה זילו חתומו, אלא הכי קאמר ליה והא אנן ודאי קיימא לן שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה אלה בלבד, ודילמא אתו לאמלוכי בי דינא דסביראלהו כרבנן ואורו להם למחתם ולא יהרגו. ואינו מחוור, דרב חסדא טעמיה דרבי מאיר קא מפרש, ולדידיה הא סבירא ליה דמשוו נפשייהו בהא רשיעי, ומאי קא מהדר ליה רבא דילמא אתו קמי בית דין דאורו ליה בהתירא, והא רבי מאיר לא חייש להכי. ועוד, דלישנא דגמרא לא משמע הכין (עי' רשב"א ע"ז כז, ב).

אלא טעמיה דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וטעמיה דרב הונא דלא מהימן ליה משום הפה שאסר הפה שהתיר, דכיון דקיום שטרות מדרבנן ומדאורייתא קיום לא בעי, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הוא דאצריך, הכא נמי, כיון שהודו שכתב ידן הוא זה הרי נתקיים השטר והוחזק ביד המלוה, וכשאמר פרעתיו אינו נאמן. ופירש רש"י ז"ל: ורבי מאיר דאמר אין נאמנין לפסלו בלוה מודה שכתבו קאמר, וקסבר לא צרכין תו לעדים דלאו אפומייהו מיקים שטרא. ומשמע מהכא דהיכא דלאו לוה מודה והעדים מעידין כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו, אפילו לרבי מאיר אלימי עדים לאורועי שטרא בדלא מיקיימי שטרא אלא אפומייהו, אבל לוה לא אלים לאורועי שטרא משום מיגו. ואינו מחוור, דהא בפרק מי שמת (ב"ב קנד, א) גבי עובדא דבני ברק, מוכח בהדיא דאפילו עדים לא אלימי לרבי מאיר, לאורועי שטרא. ועוד, שלא הוזכרה הודאת לוה כאן, דאילו כן, הוה לן לפרושי הכא אלא בלוה מודה עסקינן וטעמיה דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב. אלא הכי פירושה: כי היכי דאמר רב הונא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, מהאי טעמא דכתבינן, הכי נמי לרבי מאיר עדים שהודו בשטר אין צריכין לקיימו, כלומר, כאילו העידו עליו עדים אחרים הוא, ושוב אין נאמנין לפוסלו, וכן פירש ר"ח ז"ל.

אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כרבי מאיר אימא הלכה כרבי מאיר. דשמעתיך כרבי מאיר אזלא. יש לדקדק, דהא שמעתיה דרב הונא איפשר לאוקמי אפילו לרבנן, ועדים שאני, דאלימי לאורועי שטרא, וכדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קנד, ב), אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש, שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי הכל היא, אמר ליה והא מיפלג פליגי דתניא אין נאמנין לפסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין, אמר ליה אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו לאו כל כמיניה. ויש לומר, דרבי יוחנן דאית ליה אין צריך לקיימו, כי היכי דתיקום שמעתיה כרבנן דחיקו ומפליג בין עדים ללוה, ואיפשר נמי, דרב הונא דחיק כותיה ומוקי שמעתיה כרבנן. אבל לרב נחמן, דאית ליה צריך לקיימו, לא חזי ליה לדחוקיה ולאפלוגי בין עדים ללוה, דאי איתא, דלוה לא מהימן בהפה שאסר, משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, אף עדים כן, והוא הטעם.

אלא דקאמרי עדים היכי דמיא אי דכתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני וכו'. תמיהא לי, כי היכי דדייק הכא גבי עדים אמאי לא דייק הכי גבי לוה, אלא אמר להדיא אי לימא דקאמר לוה פשיטא דמשמע בין בכתב ידן יוצא ממקום אחר בין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ועוד תמיהא לי לישנא דרבא דאמר לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב, כאילו הוה קשיא לן אמאי לא מהימן ואצטריך הוא לפרושי טעמא דלא מהימן מדרב הונא אמר רב, ואדרבה, אנן פשיטא דלא מהימן קשיא לן. ואם תאמר, דלעיל הוה משמע לן בשכתב ידן יוצא ממקום אחר ומשום הכי הוה קשיא לן פשיטא, והשתא חדית רבא דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא ואפילו הכי לא מהימן מדרב הונא אמר רב, דאכתי קשיא הא דקשיא לן מעיקרא, דדייק הכי הא ליתא מדדייק הכי גבי עדים ולא דייק גבי לוה וכדאמרן, ועוד, דאם איתא, הכין הוה ליה למימר, לעולם דקאמר לוה וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא אמר רב. ונראה לי, דהכי קאמר, אילימא דקאמר לוה, פשיטא, אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דהא רב גופיה הוא דקאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, אלא דקאמרי עדים, אי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, דאפילו לרב, דאמר דלוה לא אלים לאורועי שטרא, עדים ודאי אלימי לאורועי שטרא, וכדאמר רבי יוחנן בשמעתין דבני ברק בפרק מי שמת (ב"ב קנד, ב) ופריק רבא, לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא אמר רב, כלומר, ודקא קשיא לן פשיטא, היא גופא קמ"ל כדרב הונא אמר רב. כן נראה לי. ולפי זה, אפשר, דהא דאוקמא רבא כדקאמר לוה, דווקא קאמר, אבל אמרי עדים מהימני, דעדים אלימי לאורועי שטרא, דרב הונא אמר רב איפשר דכרבנן סבירא להו דאית להו דלכולי עלמא עדים דאלימי לאורועי שטרא וכדכתיבנא, אי נמי איכא למימר, דלאו דוקא קאמר אלא דקאמר לוה, והוא הדין לעדים, דחד טעמא אית להו, ורב הונא אמר רב כרבי מאיר סבירא ליה, דאפילו עדים נמי לא אלימי ואין נאמנים לפסלו, וכדאמרינן לעיל (בד"ה אלא).

אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים כדרב נתן כלומר, ובשאין ללוה זה לאישתלומי מיניה אלא שטר חוב זה בלבד, דהא ר' נתן בדלית ליה לאישתלומי מיניה הוא, כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' שוורים (ב"ק מ, ב). (עי' רשב"א קידושין עד, ב, ד"ה כתבינן). ואם תאמר, ניהמניה משום מגו, דאי בעי מחיל ליה, כשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (לקמן כתובות פה, ב), אי נמי, משום דאי בעי קלייה. יש מתרצים (רמב"ן ובעה"ת נא, ב, בשם הראב"ד), דכיון דמשוי להו לעדים ברשיעי, דעולה הוא, ואעולה לא חתימי, ואי נמי, דמשוי נפשיה רשע, דאסור לאדם לשהות שטר אמנה בתוך כיסו, ריע טענתיה ולא מהימניה במגו. ומיהו, אין זה מיושב בעיני כל הצורך, דהא משמע, דהשתא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דעולה, ורב אשי הוא דחדית ליה. ויש מי שתירץ, דאביי מוקי לה לרב דלא כשמואל, ואף על גב דקיימא לן כשמואל, כי היכי דרבא נמי מוקי לה לרב בטעמא דלא כהלכתא, אף אביי כן. ולא מסתבר לי האי פירוקא, דבשלמא לרבא, מוקי ליה לרב בטעמיה אף על גב דלא קיימא לן כותיה, אלא לאביי, מאי דוחקיה למימר דרב פליג ולאפוקי לדרב לבר מהלכתא. ועוד, דהא איכא משום דאי בעי קלייה, ואי כשהוחזק שטרא בבי דינא דליכא מגו דאי בעי קלייה, כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין לא, ב), הוה ליה לפרושי בהדיא. ועוד, דקא פסקי לה רבינו אלפסי ז"ל (ו, א, מדפי הרי"ף) והגאונים ז"ל כהלכתא להאי דאביי. ויש מי שפירש (עי' נמו"י) דהא דכתב ליה למלוה זה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, דכי אמר ליה הכי לא מצי מחיל, כדעת הראב"ד ז"ל (בהשגה, פ"ו מהל' מכירה הי"ב). ונכון הוא, אף על פי שהקשו עליו בפרק קמא דגיטין בשמעתין דמעמד דשלשתן מאוקימניה דאמימר דאמר נעשה כאומר לו בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, וכבר דחיתיה שם (עי' רשב"א גיטין יג, ב, ד"ה אמר אמימר) בסיעתא דשמיא. והרמב"ן ז"ל נ"ר תירץ, דשאני הכא דריע טענתיה, דכל מאי דאיתיה בידיה דאיניש בחזקת שלו הוא, ואינו נאמן לומר אינו שלו כשחב לאחרים ואפילו במקום מגו, דאם איתא דאמנא הות, אמאי לא החזיר לו שטרא עד עכשיו שתבעוהו לבעל חובו, מדרבי נתן. וכן אינו נאמן במגו דפרוע ואי בעי קלייה, דמגו במקום חזקה זו לא אמרינן, דעביד אינש דעביד קנוניא, אבל במוצא שובר, בזמן שהאשה מודה מהניא ליה מגו, ולא חיישינן דילמא זבינתיה לכתובתה בטובת הנאה, דבמקום חששא כיון דליכא חזקה דשיקרא כלל אומרים מגו, כדאיתא בפרק קמא דמציעא (יט, ב), ואפילו בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. ולפי דברי רבינו, ההיא דמוצא שובר דוקא כשאין לקוחות לפנינו, אבל היכא דאיכא לקוחות לפנינו ושטר כתובה יוצא מתחת ידן לא מהימנא, ודלא משמע הכי התם. ורבינו הרב נ"ר תירץ, דמגו כזה לא אמרינן, דעדיפא ליה טענת אמנה כי היכי דליהדר וליגביה מיניה דבעל חוב בבא לצאת ידי שמים, דהא לוה מידע ידע דלא אמנה הוא וחייב הוא לשלומי ליה, ואי מחיל ליה גביה תו לא מחייב ליה לשלומי ליה ולא מידי. ואפילו בדיני שמים., והלכך מגו בכי האי לא אמרינן. וקשה לי, מדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יט, ב), המוצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ואקשינן, וליחוש דילמא זבינתא לכתובתה בטובת הנאה, שמעת מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואם איתא, כי איתא לשמואל מאי הוי, דהא ניחא ליה, דמימר אמרה בעל ודאי ידע דלא הגיע שובר לידו וחיובו מחייבי ופרע לו, ואי מחילנא ליה לא יהיב ליה מידי, אלא אם נדחוק ונאמר דשובר נמי היינו מחילה, כל שהגיע שובר ליד הבעל בלא תנאי פטור לגמרי, דשוברא היא מחילתא, וכן כתבתי שם בבבא מציעא (רשב"א לדף כ, א בד"ה ש"מ). ובשם הראב"ד ז"ל מצאתי (הו"ד ברמב"ן ד"ה ויש) דמוכר בלחוד הוא דמציא לאחולי, משום דמכירת שטרות מדרבנן, דאי מדאורייתא לא מקיימא בהו מכירה כלל דאין גופן ממון, דאלו הות בהו מכירה דבר תורה לא מצי מחיל ליה כדאיתא בפרק מי שמת (ב"ב קמז, ב), דאמרינן התם, אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, מודה שמואל שאם נתנה במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול, ואמרינן עלה, אלמא קא סבר מתנת שכיב מרע דאורייתא, אלמא כל דמיקני דבר תורה לא מצי מחיל ליה, והילכך במקום חב לאחרים אינו יכול למחול, דהא שעבודא דאורייתא ומדאורייתא הוא דזכי ביה בחוב זה, ומוציאין מזה ונותנין לזה. ויש מי שהקשה עליו (הרמב"ן), מהא דגרסינן בפרק החובל (ב"ק פט, א), ותזבון לכתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה, דאי מחלה ליה גביה בעל לית ליה פסידא, ופרקינן, סוף סוף כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן, ואם איתא, הא אינה יכולה למחול, דהא משתעבד בעל לניזק מדרבי נתן, דהתם בדלית ליה נכסי אחריני עסקינן כדאמרינן התם. ואנא, גברא חזינא תיובתא לא חזינא, דהתם משום דאמרינן היא שחבלה באחרים פטורה, כלומר, עד שתתאלמן או עד שתתגרש דליהוו לה נכסי, כדאיתא התם, משום הכי דייקינן לאשכוחי ליה פירעון לניזק מינה, ביושבת תחת בעלה, ואמרינן ותזבון כתובתה להאי דחבלה ביה וניתן ליה דמי טובת הנאת כתובתה לדידיה מהשתא, ופרקינן, בין במוכרת לאחרים בין במוכרת לניזק בעצמו יכולה היא למחול לבעל, דאפילו כי מכרה לניזק בעצמו, משעה שמכרה לו נמחל שעבוד נזקיו, וחזר מכר דמה לי מכרה במעות דעלמא מה לי מכרה בדמי נזקיו, וכיון שכן, מה לי ניזק מה לי אחר, דא ודא מתורת מכר איתיה ליה, ואי אמרה ליה נגבו מהשתא בתורת גובינא בטובת הנאה, הא לא איפשר, דראיה שבה דלית לה גוף ואינה נגבית בתורת גובינא, אלא דלכי מטי זמן גוביינא מפקין מהאי ונותנין ויהבין להאי, והילכך טעמא תריצא הוא. כן נראה לי. עוד כתב הראב"ד ז"ל, דאי אזיל מרי שטרא ופרעיה לאותן אחרים, ובתר הכי אזיל וקא מפיק שטרא על לווה מסתברא לן דגביה לה מיניה, כיון דמעיקרא לא הימנוה לגבי אחרים לאשתמוטי מינייהו הוא דקאמר, לגבי לוה לא תפסינן ליה בהכי, דהא אי שביק מעיקרא ולא קא פרע להו לאחרים מדידיה הוה מפקינן מיניה, דלוה, ויהבינן להו, השתא דפרע להו מדידיה גבו מיניה דלוה דלא גרע מאחרים, ע"כ.

טעמא דר' מאיר כרב הונא פרש"י ז"ל ומתניתין בשחייב מודה בשטר שכתבו שהוא פרוע או שהוא שטר אמנה דר"מ אית לי' הא דר"ה ורבנן לית להו והקשו בתוס' דא"כ הוי ליה למתלי ולתני' בהדיא ומה ענין עדים לכאן ותו דהל"ל בדרב הונא קמפלגי דכי אמרינן טעמא דר"מ כדרב הונא משמע דלאו דרב הונא ממש אלא דשייך טעמא כטעמא דרב הונא לכך פירש בטעמא דרב הונ' פליגי דר"מ סבר כי היכא דמודה בשטר שכתבו אינו נאמן לפוסלה ה"ה לעדים ורבנן סברי ולעדים מיהת נאמנים לפוסלה ודכוותיה אמרינן בפרק מי שמת אר"י שאני אומר ד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ופרכינן והא מפליג פליגי דתני' אין נאמנים לפוסלו וכו' ומשני אי עדים אלימו ומרעי לשטרא איהו כל כמיני'. וא"כ א"כ מאי דאמר ליה ר"ל לר"ה גברא רבה גנבא גנובי למה לך אי ס"ל כר"מ אימא כר"מ דהא לפום האי פירושא כרבנן נמי אתיא דמודו רבנן בבעל דבר. וי"ל דהכי אמרינן דמודו רבנן לר"ה היינו לר"ה או לר"י דסבירא ליה כותיה אבל לאו הכרח הוא דדלמא אף בבעל דבר פליגי לומר שצריך לקיימו ור"נ לית ליה דרב הונא כדאיתא בסמוך הכי סבירא ליה דרבנן בכולהו פליגי והא דקאמר לקמן לעולם כדאמר רב הונא בדין הוא דהוה מצי לאוקמי בעדים וכדרב הונא אלא דלישנא דהאומר שטר אמנה ניחא טפי לאוקמי בבעל דבר מלאוקמי בעדים:

אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו פירוש דסבירא להו מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו והלכת' כר"נ בדיני. פשיט' כל כמיניה הא ודאי אפילו לחייבו שבועה אינו נאמן דאע"ג דאי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משתבע ליה התם הוא דשטר לפרעון קאי משא"כ בטענת אמנה או דכוותה כגון בטענות רבי' וכיוצא בה וכ"כ הרא"ש והרמב"ם ז"ל ;

אמר אביי לעולם דקסבר דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים פי' שחב לאחרים הבא לגבות מן הלווים שלו מדרב נתן והקשו הראשונים נוחי נפש למה אינו נאמן במגו דאי בעי מחיל דהא קי"ל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו פטור ובכולהו תלמודא אמרי' מגו שחב לבעל ויש מתרצים דאמנה עולה ומשים עצמו רשע וכיון דכן אין להאמינו בזה משום מגו ואחרים אמרו כיון דבטענות זאת אין מרוויח כלום לעצמו אדרבה הוא מפסיד חובו אין לנו לומר דין מגו במקום שחב לאחרים ובתוספ' כתבו דהא לא מגו הוא כי הוא סבר שאע"פ שאומר אמנה לא יפסיד חובו היא בכך ואם היה מודה שהוא פרוע או שהיה מוחלו מפסיד לאלתר והראב"ד ז"ל תירץ דליתא להאי מגו כלל דלא מצי מחיל ליה כיון דמשעבד ליה מדרב נתן וכאלו הוא בעל חובו ממש וכדאמרינן בפרק כל שעה כי היכא דמשתעבדי לו כן משתעבדנ' לב"ח דאבוכן מדר' נתן משא"כ במוכר שט"ח לחבירו דלא משתעבדו ללוקח זה כלל וזה הדין נראה נכון בעיני והקושי' מתפרקת בו כראוי והיינו דנקטינן הכי כדר"נ ולמה ליה ר"נ דהא אפילו רבנן דלית להו דר"נ הכי הוה דינא כשבא לגבות שלא כדין מן הלווים בני חורין או ממשועבדים אלא ודאי דלרבנן כיון דלאו משתעבד ליה להאי מלוה כי מחיל ליה מלוה דידיה מחול ונאמן במגו משא"כ אליבא דר"נ ואף לדברי הרמב"ם ז"ל כך יש לפרש שהוא כתב דטעמא דהמוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול היינו משום מכירת שטרות דרבנן א"כ בזה שבא לגבות מדאוריית' אין מחילתו של מלוה כלום הלכך כשם שהוא אומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כך האומר פרוע הוא אין נאמן וכ"כ הרמב"ם ז"ל ומינה שמעינן אליבא דידיה לא מצי מחיל דאי לא שעבדו זה היא מחילתו למה אינו נאמן במגו וההיא דב"ק באשה שחבלה ואתי ניזק למגבי כתובתה ואמרינן כל לגבה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא לא מטרחינן שאני התם דלא נתנה כתובה מחיים לגבות וא"א לנו לעשות גוביינא ובעל נמי לא חשיב משתעבד ליה מדר"נ כיון שאינו חיובו ברור ואם איתא אין דינו אלא שנכוף לאשה שתתן לו כתובה בתורת גוביינא בטובת הנאה והא במכר הנאה ולפי' אם מחלה אח"כ לבעלה מחול וכן דעת הרשב"א ז"ל אבל דעת מורי רב אהרן ז"ל דאפילו בהא יכול המלוה למחול לבעל חוב כדברי הראשונים ז"ל:

ורב אשי אמר לעולם דאמרו עדים וכו' מסתברא דרב אשי לרווחא דמלתא עבד האי אוקימתא ולא שמעינן עיקר דינא דהא מודה כדברי אביי מדלא אתקיף עליה מידי וכדאביי מתרץ טפי לישנא דמימרא דרב כדכתיב' לעיל ומשום דתלמודא פריך מעקרא דלא אתי' לא בלוה ולא בעדים אתי רב אשי ואמר דאפילו בעדים נמי אתי שפיר והדין אורחא דתלמודא:

כשם שביארנו שאין אדם משים עצמו רשע באונס ממון כך באונס נפשות כל שהיה לו ליהרג ולא לעבור כגון ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים אין אדם משים בו עצמו רשע:

כל שתבע המלוה שטרו ואין לו עידי קיום והלוה מודה בשטר שכתבו אלא שסומך רפואה למכתו לומר פרעתיו או אמנה היה או כתבתי ללות ולא לויתי או כל טענה הפוגמת את השטר צריך המלוה לקיים את שטרו אע"פ שכבר הודה לו הלוה שהודאתו של לוה אינה כלום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומאחר שכן כל שהלוה מודה הואיל וטוען בה מצד אחר אינו כלום עד שיקיימנה המלוה מצד אחר:

חכמי האחרונים שבספרד כתבו שלא אמרו בעדים החתומים שכנחקרה עדותם הוא אלא לענין זה שפירשנו שהגיד שראה בדבר זה ואינו חוזר ומגיד אבל כל שעדות שבאותו שטר אינו מבורר כל צרכו והם צריכים להעיד בו בפרט כגון שכתוב בשטר שפלוני חייב מנה לפלוני שלא העידו בראית הלואה ומנין מעות אלא שהוא חייב ואנו צריכים לברר על פיהם כיצד הוא חייב שמא העידו מאומד או עד מפי עד שהעידו שחייב על שספרו טענתם בפניהם והכירו שהוא חייב והם אין נאמנין בכך שלא האמינה תורה את העדים אלא ממה שראו או שמעו מהודאתו של בעל דין אבל להעיד שהדין כך לא מעתה בכל אלו אין אומרין כמי שנחקרה עדותם הוא אלא כל שאומרים שהם כתבו עדות זו על סמך דבר זה ואנו רואים שלא היה להם לכתוב מבטלין את העדות וכל שכן כשהעידו עדות שאינו שלם כגון שדר בחצר זה שלש שנים ולא העידו אם רצופין אם שאינן רצופין אם בימים ולילות אם בימים לבד וכן אם העידו שבדקו את האיש ולא מצאו שתי שערות כדי לבטל מכירות ומתנות שלו ושמא גלח או נתן סם להשירן עד שיעידו שלא ראו שם גומות בכל אלו כל שחקרנום ומצאנו שבדבריהם דברים המבטלים עדות שבשטר מבטלין אותו ואין סומכין עליהם במה שלא העידו וכן אתה דן לכל כיוצא בזה:

כל שטר העשוי דרך אמנה על דעת אי זו קנוניא שיהא בה חובת אחרים בשום צד כגון שרצה ללות משמעון והלך לו אצל ראובן שהיה אוהבו או קרובו ואמר לו שהוא רוצה לכתוב שטר למסור לו על דעת שלא יגבה ממנו כלום אלא שכשילוה משמעון יהא קדום בשטר זה כדי להפקיע הלואתו של שמעון והרי הוא מאמין שלא ישקר לו לגבותו ממנו או שרצה למכור נכסיו וכתב שטר לאחד מקרוביו כדי שיטרוף בו אחר כן ויחזיר לו וכן כל שטר העשוי באי זו קנוניא על דעת לחוב לאחרים כל שהעדים יודעים בכך אסור להם לחתום עליה וכן אפילו כתב ומסר ללוה שלא על דעת שירצה ללות ממנו עכשו אלא על דעת שילונו לכשיצטרך לו הואיל ואין בדעתו ללות עכשו שהרי יש כאן חובת אחרים לטרוף בקדימתו והילכך כל שיצא שטר זה ואמרו העדים הן חתמנו אבל אמנה היו דברינו אין נאמנין ולא סוף דבר בשכתב ידן יוצא ממקום אחר אלא אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי כל שהם אומרים על דעת אמנה חתמנו הרי משימין עצמם רשעים וכן בכל צד שיבואו לפסול את השטר בדבר שהיה אסור להם לעשותו באותה שעה:

אמר הלוה כתבתי ומסרתי אבל שטר אמנה היה כל שאין המלוה יכול לקיימו מצד אחר נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שהמודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו כמו שביארנו הא כל שהמלוה מקיימו מצד אחר אינו נאמן:

אמר מלוה שטר אמנה הוא אם אינו חב לאחרים בהודאה זו כגון שלא היה חייב באותה שעה לאחרים נאמן ותבא עליו ברכה אבל אם היה חב לאחרים בהודאה זו כגון שהיה חייב לראובן מנה ואין לו שאר נכסים וראובן מחזר ליפרע מזה שחייב לו מדר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ונמצא בהודאתו מפקיע שיעבודו של זה אינו נאמן ומכל מקום אינו נאמן להפסיד לאותן שהוא חייב לו אבל נאמן הוא להפסיד את עצמו ר"ל שאם נתפשר עם זה שהיה הוא חייב לו ופרעו ואחר כך בא לתבוע חוב זה שאמר עליו שאמנה הוא מן האחר אף הלה יכול לומר לו נאמן אתה להפסיד את חובך שכבר הודית שאמנה הוא ואע"פ שלא היית נאמן בכך לא היה אלא מפני שהיית חב לאחרים הא במה שאתה חב לעצמך נאמן אתה וגדולה מזו כתבו קצת רבותי לשיטה זו שאם גבו החוב מזה ונתנוהו לזה הוא חוזר וגובה אותם מזה שאומר לו הרי הודית ששטר אמנה היה ולא הייתי חייב לך כלום ונמצא שפרעתי מנה זה בשבילך ואיני מודה בזו ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו בהפך לומר שמאחר שאינו נאמן להפסיד לאחרים כך אינו נאמן להפסיד לעצמו ואין הדברים נראין שמא תאמר אף כשהוא חב לאחרים ניהימניה מגו דאי בעי מחל ליה ואין לומר שכל שחב לאחרים אינו יכול למחול מפני שהוא כמי שהוא חייב לאותו אחר שהרי בראשון של מציעא בסוגיית מצא שובר התבאר בהדיא שיכול הוא למחול והוא שאמרו שם בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והקשה אמאי נאמנת דילמא זבינה כתבתה לאחרים ואמרה הכי משום פסידא דלקוחות ותירץ דמכל מקום נאמנת מגו דאי בעיא מציא מחלה וכן שאפילו מוכר יכול לחזור ולמחול וכן שמכל מקום ניהמניה מגו דאי בעי קלי לה:

ומכל מקום יש מכריעים שכל שלוה מאחרים תחלה ואחר כך הלוה לאחר אינו יכול למחול שמכיון שהיה משועבד כבר לזה ומעותיו בידו הרי הוא כאלו הלוהו בשליחותו וזו של ר' נתן הוא בדרך זה וזהו שאמר לנושה בחברו וחברו בחבירו שכסדרן נמנו אבל מוכר שטר חוב שחזר ומחלו החוב היה קודם השיעבוד ומכל מקום עיקר הדברים בתירוץ זה שמאחר שאינו מחזירו לו ודאי דרך הערמה הוא אומר כן ואומר עכשו אמנה הוא שבוטח על חברו שלא יפסידנו בכך הואיל ואף הוא יודע שאינו אמנה ואם ימחול לו שמא הלה יקח הדברים כפשוטן בטהרה ויפסיד וכל שכן אי קלי ליה ולפירוש זה הוא הדין אם אמר פרוע הוא שאינו נאמן הואיל וחב לאחרים ומכל מקום יש מתרצין שזה שלא האמינוהו במיגו דאי בעי מחיל ליה מפני שכל אמנה עולה הוא ואינו נאמן בכך ואע"פ שלדעת אביי לגבי סהדי אינו עולה שאם כן היה לו לתרץ כרב אשי אינה לדעתו עולה כל כך שיהיו עדים נקראים בה משימים עצמם רשעים בכך אבל מלוה גופיה מיהא אינו נאמן ולדעת זה אף אם אמר פרוע הוא לגמרי אינו נאמן שאף זה עולה הוא שאסור לשהות שטר פרוע בתוך ביתו הא מכל מקום לדעת זה אם אמר נפרעתי כלה חוץ מפרוטה או שאני מעכבה אפשיטי דספרא נאמן מיגו דאי בעי מחיל או מיגו דאי בעי קלייה ועקר הדברים כדעת ראשון ומכל מקום כל שמעידין כשחתמנו יפה חתמנו אבל אחר כך נתגלה לנו שכך וכך היה נאמנין שזו עדות אחרת ואינו סותר עיקר העדות:

תוס' בד"ה דאמר מר כו' ובפרהסיא בכולהו יהרג כו' עכ"ל והכא בצנעא איירי דאין דרך שיאנוס את העדים לחתום בפני עשרה כ"כ התוספות בפרק רבי ישמעאל ע"ש וק"ל:

בד"ה טעמא דרבי מאיר כו' דא"כ ליפלוגי בלא עדים בלוה גופיה הואיל וטעמייהו תלי בלוה כו' עכ"ל ר"ל לפי סברת רש"י דהא דפליגי הכא בעדים היינו כשמודה לוה ותלי פלוגתייהו בלוה אבל למאי דמפרשי התוס' דבעדים איכא למימר אלימי למפסל שטרא נהי דפליגי נמי בלוה כדלקמן לרב נחמן מ"מ לא תקשי אמאי לא פליגי בלוה גופיה דאיכא למימר דלרבותא דר"מ נקט פלוגתייהו בעדים דאע"ג דאלימי לא פסלי שטרא וק"ל:

בד"ה מודה בשטר כו' אבל אין לפרש כו' דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה כו' עכ"ל אע"ג דע"כ לר"נ בשטר אמנה דאינו נאמן טעמא אחרינא אית ביה דהא נאמן לומר פרוע הוא במגו דמזויף לר"נ כמ"ש התוס' לקמן מ"מ משמע להו לרב הונא משמיה דרב דאין נאמן גם בפרוע דחד טעמא אית ליה לפרוע ולאמנה מדמייתינן הא דרב הונא אשטר אמנה בסמוך והוא דחוק קצת לפי מה שכתבו התוס' לקמן דרב הונא סתם קאמר ולא מפליג דהשתא שפיר מייתינן להא דרב הונא בסמוך אשטר אמנה ומיהו איכא למימר דלאו חד טעמא אית בהו אלא באמנה טעמא הוא כדרב נחמן דלקמן אבל בפרוע ס"ל לרב הונא שפיר האי טעמא דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי ודו"ק:

בד"ה וכגון שחב כו' דמצינן למימר דדוקא מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה לפי זה הא דפ"ק דב"מ איך מיתרצא דהא מכירת כתובה הוא מכירה ממש שיש לה שיעבוד כו' עכ"ל והאריך ע"ש ולא הבנתי דבריו דאטו שיעבוד שט"ח לאו שיעבוד גמור הוא על נכסי הלוה אלא דה"ק כיון דמכירתו לחברו לאו מכירה הוא אלא מדרבנן בקל יוכל לסלק מכירתו לו במחילתו ללוה ה"נ ודאי איכא למימר במכירת כתובתה דשיעבודה תנאי ב"ד הוא ושיעבוד גמור הוא על נכסי בעלה אלא דמכירת כתובתה לאחר לא עדיף ממכירת השט"ח דלא הוי רק מדרבנן ובקל תוכל לסלק הקונה כתובתה במחילתה לבעלה משא"כ בנושה בחבירו כו' דהוה לוה שני חייב למלוה ראשון מדאורייתא מדרב נחמן ולא יוכל לוה ראשון למחול ללוה שני והדברים ברורים ודו"ק:

וז"ל הרא"ה ז"ל א"כ נעשה גדול פי' וה"ה דאמרינן אליבא דר"מ שאין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשו גדולים ורבנן נמי אפשר דמודו לדר"ל ואפ"ה פליגי בהאי דליכא למימר חזקה אלא בהעדים כשרים דבהא איכא למימר חזקה דכיון דסהדי כשרים הם לעולם לא חתמו על שטר קטן מה שאין ראוי לומר כן גבי עדים כשהם קטנים דלאו בני דעת א"נ אפשר דהכי נמי סברי רבנן דאפי' גבי עדים אמרינן לה שאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשו גדולים ומיהו לא אמרינן לה במקום מגו דכיון דאיכא מגו דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין וקי"ל כרשב"ל אליבא דרבנן והרי"ף ז"ל כתבה בפרק זה בורר והכי אמרינן בפרק מי שמת יפה ערער ובני משפחה וכו'. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל אלא אם כן נעשה גדול כלומר והכא נמי חזקה אין המלוה מחתים בשטרו עדים אא"כ נעשו גדולים ורבנן דפליגי עליה סברי דדוקא בעדים הוא דאמרינן דדייקי כי היכי דלא לסהדו אמעשה קטנים דלית בהו מששא אבל מלוה לא דייק כולי האי וא"נ משום דאיכא מגו וכדאמרינן בהדיא בשלמא רבנן כטעמייהו שהפה שאסר וכו'. וא"ת ולר"מ נמי היכי מפקי' ממונא משום חזקה משום דאיכא מיגו מבעיא לן בריש פ"ק דבתרא [ה ב'] וביבמות פרק האשה שלום [יבמות קטו א'] אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא אפשיטא והילכך זוזי היכא דקיימי תיקום וי"ל לא כל החזקות שוות ולא כל מגות שוות וכמו שכתבתי בקדושין פ' האומר [סד א'] גבי המקדש את בתו סתם וחזקה דהתם לא אלימא דעבידי אינשי דפרעי בגו זמנייהו משום דזימנין דמתרמי להו זוזי ואמרי כי אתו זמניה לא לטרדן. א"נ משום דעבד ליה נייח לנפשיה דהלוהו איהו נמי כי מתרמי ליה זוזי פרע ליה גו זימניה והילכך איכא למימר התם דילמא לא אלימא חזקה דלא עביד איניש דפרע גו זימניה לבטולי מגו אבל הכא חזקה אלימתא היא דלא שדי איניש זוזי בכדי לאחתומי בשטריה קטנים שאינם יכולין להעיד ע"כ. ובשיטה ישנה תירצו דאין כל החזקות שוות דההיא חזקה דהתם פירושה שאין דרך בני אדם לפרוע בתוך זמן אבל הרשות בידם והא דטעין פרעתיך תוך זמני יש להאמינו משום מגו אבל חזקה דהכא פירושה שכל אדם חייב לדקדק בפסולין ובקרובים וחזקה דלעולם מלוה דייק בהו דלא שדי אינש זוזי בכדי. וא"ד אפי' תימא מגו במקום חזקה אמרינן אבל הפה שאסר וכו' לא אמרינן דכיון שהעידו שזה כתב ידן וחזקה שאם הוא כתב ידן וההלואה אמת לא היו קטנים ולא פסולי עדות דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים כי הדרי ואמרי פסולי עדות היינו לא מהימני שהרי הם כסותרים עדותם ודבורם הראשון וכחוזרים ומגידים דהא דבורא קמא הוה משמע בכח חזקה שלא היו קטנים. עכ"ל שיטה ישנה:

אמר רב חסדא קסבר רבי מאיר וכו' פירוש ה"ק דאע"ג דקי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ג וג"ע ושפיכות דמים מ"מ דינא הוא דלקטלו ולא יחתמו שקר ומדת חסידות הוא ואי לא עבדי הכי משוו נפשייהו ברשיעי וקסבר רבי מאיר אפי' בכה"ג אין אדם משים עצמו שאינו חסיד ורבא קשיא ליה כיון דקא מודית שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד ואי אתו לקמן מורינן להו דלחתום כי חתמי מנפשייהו היכי משויתו להו רשעים כי היכי דנימא אין אדם משים עצמו רשע הואיל ואי אתו לאורויי מורינן להו לכתחלה שיעידו ואל יהרגו. הרמב"ן ז"ל: והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וק"ל והיכי קס"ד הא דרב חסדא והא הלכה רווחת היא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ג וג"ע וש"ד וי"א דהשתא לאו מדינא קאמרינן אלא מדת חסידות דאע"ג דקי"ל באידך דאין אדם רשאי לנהוג מדת חסידות בעצמו שאם לא היה עובר היה מתחייב בנפשו בהא קס"ד דרשאי וא"ל השתא אילו אתו לקמן מורינן להו דלעברו והיכי סמכי' תו אמדת חסידות ולפום האי פירושא נפקא לן מינה דאיתא להאי סברא דלענין עדות שקר אדם רשאי לנהוג חסידות בעצמו שיהרג ואל יעבור וזה תימא דזה מנין לנו. ע"כ: ועוד כתב הרמב"ן ז"ל ואיכא דאמרי רב חסדא אמר קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר לפי שנמצא בברייתא חיצונית שלשה דברים אין עומדים בפני פקוח נפש ואלו הן ע"ג וג"ע וש"ד רבי מאיר אומר אף הגזל ורבא אמר אנן ודאי קי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלשה אלו בלבד ודילמא אתא קמי בי דינא דס"ל כרבנן ואורו ליה הכי ולאו מילתא היא ע"כ. וגם הרשב"א ז"ל דחה פירוש זה וכתב דלא מחוור דרב חסדא טעמיה דרבי מאיר קא מפרש ולדידיה הא סבירא ליה דמשוו נפשייהו בהא רשיעי ומאי קא מהדר ליה רבא דילמא אתו קמי בי דינא דאורו להו להיתרא והא רבי מאיר לא חייש להכי ועוד דלישנא דגמ' לא משמע הכין. ע"כ:

והרא"ה ז"ל פי' דמחוורתא דמילתא כפשטא דה"ק קסבר רבי מאיר העדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר כלומר בנוהג שבעולם שכל כך מכוער בעיניהם עדות שקר שהיו מוסרין עצמן למיתה קודם שיעידו עדות שקר וא"ל רבא השתא אלו אתו קמן לאמלוכי וכו'. כלומר כיון דדינא הוא דלחתמו ואילו אתו קמן מורינן להו הכי השתא לא סמכינן אהא. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל עדים שאמרו להם וכו' יהרגו וכו' פירש"י ז"ל הילכך כי אמרו שלא נהרגו משוו נפשייהו רשעים ונראה מדבריו ז"ל דלר"מ דינא הוא שיהרגו וזה תימה גדול מהיכן שמעינן ליה לר"מ הא דהא להדיא אמרינן בכל דוכתא לדברי הכל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ג וג"ע וש"ד ותו דא"כ מאי האי דהדרי' דאילו אתו לקמן אמרינן להו זילו וחתומו ולא תקטלו וכ"ת דלרבנן הוא דאמרינן הכי וכי מדרבנן נתיב לר"מ ויש שפירשו דהכא במדת חסידות קאמרינן שהם נהרגין ותלמודא פריך דלית לן למימר הכי כיון דמשורת הדין אמרינן להו דלסהדו ולא לקטלו ואפילו לפי' זה לאו למימר שיהא מדת חסידות בדבר דהא ודאי כל שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אין לו ליהרג ומתחייב בנפשו הוא אם נהרג אא"כ הוא גדול הדור ועושה כך לצורך סייג הדור כההיא דחנניא מישאל ועזריה שהשליכו עצמן לכבשן האש וכדפירשתי בדוכתא אחריתי אלא ה"ק שהם היו סוברין שהיתה מדת חסידות כי בנוהג שבעולם הרבה בני אדם רוצים ליהרג מלהעיד שקר דחמיר להו עדות שקר טובא ע"כ. וכן משמע לפרש לשון רש"י ז"ל כהאי פירושא בתרא וכן פירש נמי הרא"ה ז"ל. דוק ותשכח: טעמא דר"מ כדרב הונא פרש"י ז"ל ומתניתין כשחייב מודה בשטר שכתבו אלא שהוא אומר שהוא פרוע או שהוא שטר אמנה דר"מ אית ליה דרב הונא ורבנן לית להו דרב הונא וקשה חדא א"כ לפלגו בלא עדים בלוה גופיה הואיל וטעמייהו תלוי בלוה ועוד דבפרק מי שמת קאמר רבי יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו ודברי הכל הוא ופריך והא מפלג פליגי דתניא אין נאמנין לפוסלו דברי ר"מ א"ל אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיניה אלמא בברייתא לא פליג בלוה. לשון הרא"ש ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל. והקשו בתוספות דא"כ הא הוה ליה למתני בהדיא ומה ענין העדים לכאן ותו דהוה לן למימר בדרב הונא קא מפלגי דכי אמרי' טעמא דר"מ כדרב הונא משמע דלאו דרב הונא ממש היה אלא דשייך טעמיה כטעמא דרב הונא לכך פירשו דבטעמא דרב הונא פליגי דר"מ סובר דכי היכי דמודה בשטר שכתבו אין נאמן לפוסלו ה"ה עדים ורבנן סברי דבעדים מיהת נאמנין ודכותה דהא אמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קנד ב'] אמר ר' יוחנן שאני אומר וכו' ופרכינן והא מפלג וכו' ומשני אי אלימי סהדי לאורועי שטרא איהו כל כמיניה וא"ת א"כ מאי האי דרב נחמן אמר לרב הונא בסמוך גנבא גנובי למה לך אי ס"ל כר"מ אימא כר"מ דהא לפום האי פירושא כרבנן נמי אתיא דמודו רבנן בבעל דבר וי"ל דכי אמרינן דמודו רבנן בדרב הונא היינו לרב הונא או לרבי יוחנן דס"ל כוותיה אבל לאו הלכתא הוא דדילמא רבנן אף בבעל דבר פליגי לומר שצריך לקיימו ורב נחמן דלית ליה דרב הונא כדאיתא בסמוך הכי ס"ל דלרבנן בכולהו פליגי. והא דאמרינן לקמן לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא בדין הוא דמצינן לאוקמא בעדים וכדרב הונא אלא לישנא דהאומר שטר אמנה ניחא טפי לאוקמא בבעל דבר מלאוקמיה בעדים. ע"כ לשון הריטב"א ז"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל משמע מדבריו ז"ל דהיכא דאין הלוה מודה והעדים מעידים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו אפי' לר"מ אלימי עדים לאורועי שטרא בדלא מקיימא שטרא אלא אפומייהו אבל לוה לא אלים לאורועי שטרא משום מגו ואינו מחוור דהא בפ' מי שמת גבי עובדא דבני ברק מוכח בהדיא דאפי' עדים לא אלימי לר"מ לאורועי שטרא ועוד שלא הוזכרה הודאת לוה כאן דאילו כן הוה לן לפרושי הכא אלא בלוה מודה עסקי' וטעמיה דר"מ כדרב הונא אלא ה"פ כי היכי דאמר רב הונא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו מהאי טעמא דכתבינן הכי נמי לר"מ עדים שהודו בשטר אין צריך לקיימו כאילו העידו עליו עדים אחרים הוא ושוב אין נאמנין לפוסלו וכן פר"ח ז"ל. ע"כ:

וכתב עוד הרשב"א ז"ל דטעמא דלא מהימן לוה משום הפה שאסר וכו' משום דכיון דקיום השטרות מדרבנן ומדאורייתא לא בעי קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה וכו' ורבנן הוא דאצריכו הכי נמי כיון שהודה שכתב ידן הוא זה הרי נתקיים השטר והוחזק ביד המלוה וכשאמר פרעתיו אינו נאמן ע"כ. וכן פירשו בתוס':

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אלא טעמא דר"מ כדרב הונא וכו' פי' הרב בעל העיטור דר"מ אית ליה דרב הונא דקסבר ר"מ מודה בשטר וכו' אין צריך וכו' וכן הדין בעדים כיון שהודו שזה כתב ידן שוב אינן נאמנין לערער עליו ורבנן לית להו דרב הונא אלא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכן הדין בעדים אע"פ שהודו בכתב ידן שנאמנין במה שטוענין עליו. ואיכא דקשיא ליה הכא הא דאמר רב הונא אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן וק"ל דקאמר מאן ומפרקינן דקאמר לוה וכדרב הונא וכו' מודה בשטר וכו' אם כן מאי טעמא לא אוקמא כדקאמרי עדים וכגון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכדרב הונא. ותו א"כ מאי האי דקאמר רב נחמן אי ס"ל כר"מ אימא כר"מ לימא ליה אנא דאמרי לדברי הכל דבלוה כ"ע מודו אלא מחוורתא דמילתא כמו שפירש רש"י ז"ל אלא טעמיה דר"מ כדרב הונא כלומר דהאי מתניתין נמי הכי מסקינן כשחייב מודה והיינו דקאמר ר"מ אין נאמנין לפוסלו דסבר לה כרב הונא וכיון שחייב מודה הרי הוא כמקויים וכשם שאלו כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ג"כ עכשיו אין נאמנין וחכמים אומרים נאמנין דרבנן לית להו דרב הונא אלא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולפיכך נאמנין מיהו ע"כ לא קאמר רב הונא אלא בלוה אבל בעדים אפי' ר"מ מודה לרבנן ואתיא שפיר כפשטה הא [דלקמן דאוקמוה בלוה אבל לא אוקמוה בעדים ולי' הלכתא כרב הונא] אלא כרב נחמן דאפילו בלוה צריך לקיימו וכדאמרינן כי אתו לקמן אמרינן להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דקי"ל כרב נחמן בדיני ודרב נחמן פליגי אדרב הונא לגמרי דעיקר מלתיה דרב הונא בלוה ורב נחמן אעיקר מלתיה דרב הונא פליג ועיקר כדפרישנא. עד כאן:

וז"ל שיטה ישנה אלא אמר רבא טעמא דר"מ וכו' פי' כיון דא"ל לויתי ופרעתי הרי נתקיים השטר וככתב ידן יוצא ממקום אחר דמי ואין העדים נאמנין לפוסלו. וא"ת אמאי לרבנן נאמנין שהרי הוא מודה בו שכתבו הילכך לא נאמנים העדים כשאומרים אנוסין היינו פסולי עדות היינו ליתא דאי מהימנת ליה פטור ואי מהימנת עדים פטור ועוד דאף על פי שהוא מודה בשטר שכתבו אפשר שהעדים היו קטנים ופסולי עדות ושטרא חספא בעלמא הוא ונאמן לוה לומר פרעתי. וטעמא דמודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו יש לחקור בו אמאי לא מהימן לומר פרעתי והא איכא מגו דהוה מצי לכפור בשטר ולטעון שהיה מזויף. ויש לומר ליכא מגו דארתותי מרתת שמא יבואו עדים וכו'. וא"ד דטענת פרעתי טענה רעועה היא דא"ל שטרך בידי מאי בעי וליתא דהא יש לומר דמשום פשיטי דספרא נקט ליה. ור"ת מתרץ דקיום שטרות דרבנן דמדאורייתא לא בעי קיום ורבנן אצריך כיון דמערער הלוה עליה השתא דלא מערער ומודה בו לא אצריך קיום דהם אמרו והם אמרו. והא דמוקמינן הא דרב הונא כר"מ קשיא לן עלה הא איכא לאוקמה לרב הונא כרבנן נמי דאיהו לא אלים לאורועי שטרא אבל עדים אלימי לאורועי שטרא והכא לאו במודה בשטר שכתבו עסקינן אלא דר"מ סבר כי היכי דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דליכא מגו דארתותי מרתת כך עדים שאמרו זה כתב ידינו הרי הוא מקוים ואין נאמנים לפוסלו ורבנן סברי עדים אלימי לאורועי שטרא וכעין זה מתרצים בפרק מי שמת. ויש שמתרצים דהכא נמי הכי קאמרי בדרב הונא פליגי דר"מ אית ליה דרב הונא ואפילו בעדים דקסבר כי היכי דאיהו לא אלים לאורועי שטרא עדים נמי לא אלימי ורבנן סברי דעדים אלימי לאורועי שטרא וליתא דהא אמרינן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה וכו' אלמא רב הונא כר"מ ורבנן לית להו דרב הונא. ויש מתרץ דהתם כי אמרינן הך סברא דמפלגי' בין עדים ללוה משנינן ליה לתרוצי אליבא דמאן דאמר אין צריך לקיימו ואמרינן דרבנן מודו דאיהו לא אלים לאורועי שטרא אבל אנן דסבירא לן צריך לקיימו אמרינן דטעמא דרבנן דאמרי נאמנין משום דמודה וכו' צריך לקיימו ובחייב מודה עסקינן ועדיין צ"ע כי אמרינן גנבא גנובי למה לך אמאי לא שני רב הונא אנא דאמרי אפילו לרבנן כיון דרב הונא אין צריך ס"ל. ע"כ:

בתוס' בד"ה חזקה וכו' הכא משמע דלא אמרינן מיגו במקום חזקה ולרבנן אמרי' וצ"ע דאיבעיא היא בפ"ק דב"ב עכ"ל. ולכאורה אליבא דר"מ לא מוכח מידי דלמסקנא דשמעתין טעמא דר"מ משום דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והשתא לא צריכין לטעמא דמיגו במקום חזקה. אלא דעיקר קושייתם לרבנן דע"כ הא דנאמנין היינו משום מיגו אע"ג דהוי במקום חזקה ולא משמע להו דאיבעיא דפ"ק דב"ב אליבא דר"מ ועוד דמדרבנן נשמע לר"מ דבהאי סברא לא אשכחן דפליגי אי אמרי' מיגו במקום חזקה כנ"ל בכוונת התוס'. אלא דאף לפ"ז לא שייך קושייתם לפי שיטת רש"י דריש פרקין דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף ממיגו דהא ר"י לית ליה מיגו היכא שהלה תובעו דמקרי שור שחוט לפניך ואפ"ה מודה דאמרינן הפה שאסר היכא שאין הלה תובעו. ולפ"ז מצינן למימר דנהי דלא אמרי' מיגו במקום חזקה אפ"ה קאמרי רבנן שפיר דהעדים נאמנין מטעם דהפה שאסר וכו' דלגבי העדים מיקרי אין שור שחוט לפניך והארכתי בזה בתשובה. אלא דהתוס' לשיטתייהו דריש פירקין משמע להו דאין לחלק אלא הפה שאסר נמי משום מיגו אתינן עלה כנ"ל. אלא דאכתי קשיא לי דבלא"ה הא כתבו תוס' בשמעתין בד"ה הרי אלו דחזקה דהכא אלים טובא דהוי כמו עדים דאנן סהדי ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דמיגו במקום עדים לא אמרינן. אע"כ כמו שתירצו התוספות דשאני הכא כיון דהצריכו חכמים קיום תו לא מיקרי קיום. כיון דאינהו גופייהו סותרים עדותן תוך כדי דיבור הו"ל כאילו לא נתקיים. וא"כ אין מקום לקושייתם כאן דלא מצינן למפשט כלל ממילתא דרבנן דהכא טעמא רבה איכא וצ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון תוס' בד"ה חזקה הקשו דהכא משמע דלא אמרי' מיגו במקום חזקה ובפ"ק דב"ב הוי איבעיא דלא איפשטא וכתבתי ליישב דהפה שאסר הוא הפה שהתיר עדיף משאר מיגו ולכאורה יש ראיה לזה מההיא דפ"ק דב"ב במה שכתבו הפוסקים בפשיטות דנהי דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אפ"ה אם אין עדים על קביעות הזמן נאמן לומר פרעתי תוך הזמן במיגו ומשמע דהיינו משום שהפה שאסר כו' ואף דבתשובה אחת כתבתי לחלק קצת אפ"ה לענ"ד בלא"ה דברים נכונים וברורים הם ולפ"ז צריך להתיישב בכל דיני כללי ופרטי המיגו אי שייכו נמי בהפה שאסר ועיין בפנים שכתבתי תי' אחר לקושיית התוספות:

בתוספות ד "ה טעמא דר"מ וכו' וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלוה גופא וכו' ועוד דבפרק מי שמת משמע וכו' עס"ה. וקשיא לי הא דמייתי מסוגיא דפרק מי שמת והתם משמע איפכא דנהי דמעיקרא קאמר הש"ס אי אלימי עדים לאורועי איהו כל כמיניה מ"מ לבתר הכי מקשה הש"ס אדרבי יוחנן מדר' ינאי רבי' ומסיק התם דהא דקא"ר יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו היינו כדקא"ר יוסף משמיה דשמואל. דר"מ ס"ל דצריך לקיימו וחכמים סברי א"צ לקיימו. וחכמים לגבי דר"מ דברי הכל היא. ומקשינן תו והא איפכא שמעינן להו אין נאמנין לפוסלו וחכ"א נאמנים ומשני הש"ס איפוך ומדמקשה והא איפכא שמעינן להו משמע דאין לחלק כלל בין הודאת עצמו להודאת עדים והדר ביה מהאי סברא דעדי' אלימי טפי. ואף אם נדחוק לפרש דמכח כ"ש מקשה ממילתא דר"מ דאפי' בעדים סבר דלא אלימי אלא דמלבד שזה דוחק דל' איפכא לא משמע הכי. עוד יש לתמוה האיך מסקינן דר"י מפיך ברייתא דהכא וסובר דחכמים סברי אין נאמנין לפוסלו וקרי להו דברי הכל והא במתני' דהכא קאמרי להדיא דנאמנין לפוסלו ואנן פשיטא לן בכולי תלמודא דר"י סבר דהלכה כסתם משנה ולדעתי היא קושיא עצומה לשיטת התוס' ויש ליישב בדוחק דרבי יוחנן סובר דרבי שסתם המשנה ס"ל כרבי מאיר בחדא דעדים אלימי למיפסל שטרא מש"ה סתים לן כוותיה למאי דמפיך ר' יוחנן. משא"כ לענין מודה בשטר סבר ר"י כחכמי' דא"צ לקיימו וקרי להו דברי הכל. אלא שכל זה דוחק. ומכ"ש שקשה טפי לפי פי' התוס' שם פרק גט פשוט שכתבו להדיא דלמסקנא הדר ביה לגמרי ולא אמרה ר"י מעולם. וממילא משמע דאין לחלק בין עדים ללוה גופא וכן לפי מ"ש המהרש"א ז"ל בדבריהם נמי קשה טובא דבריהם כאן ואין להאריך יותר. ומעתה נבוא ליישב שיטת רש"י ולתרץ קושיא ראשונה של תוספות דודאי לשיטת רש"י עיקר פלוגתא דמודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו או לא היינו כשמודה הלוה גופא כדמוכח מפלוגתא דרב הונא ורב נחמן וכמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל וכ"ש למאי דפרישית דהכי מוכח סוגיא דפרק מי שמת. וטעמא דמילתא כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה מודה בשטר בשם רש"י דחכמים לא תקנו קיום שטרות אלא בלוה טוען מזוייף אבל כשמודה העמידו על ד"ת. אלא הא דפליגי ר"מ וחכמים בבריית' דהכא בעדים היינו לרבותא דחכמים דאע"ג שהלוה מודה שכתבו והעדים ג"כ אומרים שהוא כתב ידם ונתקיים השטר על פיהם אפ"ה סברי דאלימי למיפסל אע"ג דאיכא סברא רבתא לומר דכשהלוה מודה והעדים מודים תו לא אלימי כמו שאפרש בסמוך במימרא דרב נחמן קמ"ל דאפ"ה נאמנים ומה שהוצרך רש"י לפרש דאיירי כשהלוה מודה שכתבו היינו משום דפשיטא ליה לרש"י דהיכא שאין הלוה מודה אלא טוען שהוא מזוייף בהא מודה ר"מ דהעדים נאמנים לפוסלו דנאמנים במיגו דאי בעי שתקי ולא שייך הכא לומר העמידו על דין תורה. דהא עיקר תקנת חכמים בקיום שטרות היינו כשהלוה טוען מזוייף וא"כ לא נתקיימה תקנת חכמים דאע"ג שאומרים כתב ידינו הוא זה הרי סותרין דבריהם תוך כדי דיבור ואמרי אנוסין היינו ותו לא מיקרי קיום כמ"ש התוס' לעיל כנ"ל נכון בשיטת רש"י. נמצא לפ"ז א"ש סוגיא דפרק מי שמת דר"י מפיך לבריית' דהכא דרבנן קאמרי אין נאמנין לפוסלו והיינו דוקא בהאי גוונא דאיירי ברייתא כשהלוה מודה אבל סתם מתני' דהכא דקתני נאמנין מוקי לה ר"י כשאין הלוה מודה אלא טוען מזוייף דבכה"ג כ"ע מודו דהעדים נאמנין לפוסלו דלא נתקיימ' תקנת חכמים וכדפרישי' כנ"ל נכון בעזה"י ושיטת התוספות צ"ע ודו"ק היטב:

בד"ה מודה בשטר וכו' אבל אין לפרש וכו' דהא כי טעין נמי אמנה מסקינן בסמוך וכו' עכ"ל ואף דמל' רש"י משמע להדיא דלא מהימן לומר פרעתי כיון שהשטר ביד המלוה. וכן בסמוך באמנה כתב ג"כ דלא עביד דכתב ומסר בלא הלוואה א"כ משמע לכאורה כפי' שדחו התוס' אלא דנ"ל בכוונת רש"י דעיקר טעמא דרב הונא בין באמנה בין בפרוע משום דלא חשיב מיגו והו"ל כשטר מקוים דאין נאמן לומר פרעתי משום דשטרא בידיה מאי בעי. ולא מהימן לומר אמנה משום דלא עביד אינש דכתב שטר אמנה אבל למ"ד צריך לקיימו לא מהני הנך טעמי דאכתי נאמן במיגו. ובזה נתיישב מה שהקשה מהרש"א על דחיית התוס' ודו"ק היטב:

בגמרא א"ל רב נחמן וכו' א"ל ומר היכי ס"ל א"ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וכו' והיינו משום דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכל שלא נתקיים נאמן במיגו לומר פרעתי או שטר אמנה. ויש לי מקום עיון בזה בכה"ג שהלוה מודה למ"ד צריך לקיימו אי בעינן קיום גמור כמו בטענת מזוייף או דסגי כשנתקיים חתימת ע"א ולכאורה נראה דסגי בקיום חתימת האחד דתו לא שייך לומר דהלוה נאמן במיגו דהא קי"ל מיגו במקום ע"א לא אמרינן. וה"נ אי הוי טעין מזוייף היה מכחיש את העד ואף לשיטת התוס' פ' שבועת העדות ובפ' חזקת הבתים גבי נסכא דרבי אבא דכל היכא דלא שייך שבועה אם מכחיש את העד אמרינן מיגו אפילו במקום ע"א וכמו שהאריך בס' כנסת הגדולה בח"מ סי' פ"ב מיהו הכא אם היה מכחיש העד וטעין מזוייף נראה דחייב שבועה. לא מיבעיא לשיטת הסוברים דע"א בשטר זוקק לשבועה בח"מ סי' נ"א אלא אפי' לשיטת החולקים נראה דהיינו דוקא בשטר שאין חתום אלא ע"א דלא מיקרי שטר. משא"כ היכא ששנים חתומין ומצאו לקיים חתימת אחד ולא מצאו לקיים חתימת השני משמע להדיא בירושלמי דשמעתין דזקוק לשבועה. וא"כ משמע לפ"ז דמודה בשטר שכתבו וטוען פרוע או אמנה סגי בקיום ע"א אפי' לר"נ דהלכתא כוותיה והתמי' קיימת שהפוסקים לא כתבו מזה. אלא שהש"ך כתב לענין קיום כתב ידו בע"א וטוען פרעתי דהו"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם ונראה שהדברים ק"ו לנדון דידן. ונהי דהיכא שע"א מעיד על חתימת שני העדים או א' על כל א' מעידי השטר ודאי לא מהני אף במודה בשטר כדמוכח לקמן סוף פרקין מל' התוס' ד"ה קיום שטרות מדרבנן לפי ר"י שם. דבכה"ג נמי בעינן שיהא גדול עמו ע"ש אבל היכא ששני עדים מקיימין חתימת ע"א מעידי השטר מספקא לי מטעמא דפרישית. אלא דלפ"ז קשה לי הא דמשמע בשמעתין דר"נ מוקי לחכמים דסברי נאמנין לפוסלו כוותיה מטעמא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וקשה קושיית התוס' היכא דאמרי קטנים היינו אמאי נאמנים האיכא חזקה דאין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול וצ"ל דאפ"ה נאמנין במיגו כמ"ש התוספות בד"ה חזקה דאמרינן מיגו במקום חזקה וקשה הא כתבו התוס' לעיל בד"ה אין נאמנים דלא אמרי' מיגו בשנים ונהי דמסיימי התוס' לעיל דמיגו דאי בעי שתקי אמרינן אפי' בשנים כבר כתבתי הטעם משום שאם ישתוק א' מהם נתבטל השטר מה שאין כן הכא שהלוה מודה שכתבו שכתבתי דסגי בקיום ע"א וא"כ הדרא הסברא לדוכתיה דלא אמרי' מיגו בשנים כמ"ש התוס' לקמן שאין א' יודע מה שבלב חבירו וה"נ כ"א מהעדים ירא שמא יקיימו חבירו וסגי בהכי כדפרישית. מיהו לשיטת התו' שכתבתי בסמוך לקמן דלדידהו איכא לאוקמי מתני' וברייתא דאמרו חכמים העדים נאמנין לפוסלו. איירי כשאין הלוה מודה אלא שטוען מזוייף ואפ"ה קאמר ר"מ דאין נאמנים ומשום דעדים נמי לא אלימי למיפסל שטרא. משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דמפרש להדיא דברייתא איירי במודה הלוה שכתבו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דסגי בקיום ע"א א"כ אמאי קאמרי רבנן דמהימני העדים הא לית להו מיגו שאין א' מהם יודע מה בלב חבירו ושמא יקיימנו חבירו ואפשר דרש"י לית ליה האי סברא כלל דמיגו בשנים לא אמרי' וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דרש"י ז"ל לשיטתיה דהפה שאסר עדיף ממיגו וא"כ אפי' במקום ע"א אמרי' מיגו דאי בעי שתיק דהו"ל הפה שאסר כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק היטב:

קונטרס אחרון גמרא א"ל רב נחמן כו' כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא. וכתבתי שיש לפקפק בכה"ג דמודה בשטר שכתבו וטוען פרעתי במיגו דמזוייף אי סגי בקיום ע"א מהשנים החתומים דהיינו שני עדים מעידין על חתימת א' מהם דא"כ הו"ל מיגו במקום ע"א וכמו שהארכתי בפנים דלענ"ד נראה עיקר דסגי בהכי ולדינא צ"ע:

שם אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה והקשה הר"ן ז"ל דה"נ הו"ל לאפלוגי בין כתב ידם יוצא ממקום אחר או לא כדדייק בסמוך גבי דקאמרי עדים ונדחק ליישב ונראה דהכא דקאמר לוה בכל ענין מקשה פשיטא דאפי' בשטר שאינו מקוים הא שמעינן לרב דקאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ותרתי ל"ל אבל בהא דקאמרי עדים אתי ליה שפיר דאיצטריך לאשמעינן דאפי' עדים לא אלימי ואפ"ה משני רבא דקאמר לוה ואפ"ה לא תקשי תרתי ל"ל דחדא מכלל חבירתה איתמר כמ"ש התוס' כנ"ל:

שם אלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני. ול"ל דאתא לאשמעינן דלא מהימני במיגו דאי בעי אמרי שטר פרוע הוא ולאשמעינן היא גופא דלא אמרינן מיגו בשנים דהא נמי ממתני' שמעינן מדלא מהימני לומר אנוסים היינו בכתב ידם יוצא ממקום אחר מיהו לפמ"ש לעיל דמתני' איכא לאוקמי באומר לא לוויתי דתו לא מהני אף אם יאמרו העדים שהוא פרוע וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמא הא גופא אתא רב לאשמעי' דאפי' לא טעין הלוה לא לוויתי אלא מזוייף או שהשטר יוצא מיד היורשים אפ"ה לא מהימני העדים לומר אמנה במיגו דפרוע ונראה ליישב משום דבלא"ה משמע דהא דבעינן לאוקמי דקאמרי עדים לאו דקאמרי העדים לחוד איירי דל' האומר שטר אמנה לא משמע דקאי אעדים דא"כ הו"ל למימר העדים שאמרו אלא לעולם איירי דקאמר לוה אלא דממילא שמעינן דעיקר מימרא דרב דהלוה אינו נאמן אתי לאשמעינן דבכל ענין אינו נאמן אפילו עדי השטר אומרים כמוהו. וא"כ לפ"ז מקשה שפיר כיון שהלוה אומר שטר אמנה הוא הרי אומר לא לוויתי ופשיטא דעדים לא מהימני בכתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לית להו מיגו דפרוע דהאומר לא לוויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי כנ"ל ועי' מה שכתבתי בסמוך במימרא דר"נ:

גמ' אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש עיין סוטה דף י ע"ב תוס' ד"ה נוח לו:

תוס' ד"ה וכדרב הונא אמר רב וכו' וי"ל דחדא מכלל חבירתה עיין ברמב"ן במלחמות פ"ב דשבת ד"ה ועוד כתב הרי"ף הא דאר"ג א"ר:

בא"ד דחדא מכלל חבירתה כה"ג מגילה דף כט ע"ב בכורות דף לז ע"א: