Ketubot 16a

שהפה שאסר זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר:

גמ' טעמא דאיכא עדים דיצתה בהינומא:

הבעל מהימן ולא אמרינן הואיל ומספקא לן על יום נישואיה אם בתולה היתה אם בעולה העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה:

היא נאמנת דאזיל בתר חזקה דגופא:

בברי ושמא גבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי הוא והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה:

ודקארי לה למימר סתמא דלא כרבן גמליאל:

מאי קארי לה ומאי עלה בדעתו לאפוקי מדר"ג הא לא דמיא לה:

כיון דרוב נשים בתולות נישאות קרובה טענתה להיות אמת יותר משלו וכברי ושמא דמיא:

דאי רבן גמליאל הא אמר איהי מהימנא נראה דלמ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום פריך דלמ"ד דמצי טעין פרעתי הכא נאמן הבעל אפילו לר"ג לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי:

הכי נמי מסתברא פי' בקונטרס הכי נמי מסתברא דמתני' אתיא כרבן גמליאל כדמשנינן דבברי וברי מודה מדקתני ומודה ר' יהושע כו' וקשה לפי' דכי לא איירי נמי ר"ג במודה אתי שפיר ומודה רבי יהושע כלומר אע"ג דברישא פליגנא עלך בסיפא מודינא לך אע"ג דרישא וסיפא אינן מענין אחד כי היכי דאתיא ליה שפיר ומודה רבי יהושע אי איירי ר"ג במודה אע"ג דמודה דר' גמליאל אינו מענין ומודה דרבי יהושע ויש ליישב דודאי כי איירי ר"ג במודה שייך למיתני שפיר ומודה רבי יהושע אע"ג דלא הוי מענין אחד כלומר דאגב דתנא מילתא דמודה ר"ג תני נמי מילתא דמודה בה רבי יהושע אבל אי לא איירי רבן גמליאל במודה לא שייך למיתני ומודה רבי יהושע לאשמועינן אע"ג דפליג ברישא מודה בסיפא כיון דרישא וסיפא אינם מענין אחד אבל קשה דלא הוה ליה למימר אמגו קאי דעד השתא נמי לפ"ה אמגו הוי קאי ונראה לר"י דה"פ הכי נמי מסתברא דכברי ושמא דמי ולא בא לומר דפליג רבן גמליאל ברישא אלא אע"ג דכברי ושמא דמי מודה ר"ג משום דלאו שמא ממש הוא מדקאמר ומודה רבי יהושע אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה כלומר אע"ג דכברי ושמא דמי מודה ר"ג דבעל נאמן היינו דקתני ומודה רבי יהושע דבהאי ברי נאמן דס"ד דטעמא דרבי יהושע משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כדפי' בקונט' והשתא הוה מודה דר"ג ומודה דר"י מענין אחד אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא ולא איירי רבן גמליאל במודה דפשיטא דכיון דברי וברי הוא דלא פליג ר"ג מאי ומודה וקאמר מי סברת דארישא קאי וטעמא דר"י משום ברי ושמא אמגו קאי דטעמא דר' יהושע משום מגו ונאמן אפי' הלה תובעו ואפירקין קמא קאי:

התם שור שחוט לפניך פירש בקונטרס שהוא טוען עד שלא אירסתיך נאנסת והכא אין שור שחוט לפניך דאין הלה תובעו ור"י מפרש דהכא נמי איירי בהלה תובעו כדפי' וה"פ התם שור שחוט לפניך דהרי אין לה בתולים ואינה יכולה לומר בתולה אני כמו בשור שחוט שאין יכול לומר חי הוא ולהכי בין אומרת משארסתני נאנסתי בין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא הכא אין שור שחוט לפניך ונאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם:

כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים מאי הוי לרב פריך דאית ליה הולכין בממון אחר הרוב:

גמרא, והא דאמרינן והכא כדיעבד דמי פירש רש"י ז"ל: דאם אתה בא לפסול העובר ואי אתה מאמינה אתה מוציאה מבעלה. פירוש לפירושו, דלהתיר אותה לארוס פשיטא דהא לאו כדיעבד הוא, אלא דיעבד ממש, אלא דלהתיר העובר נמי כדיעבד דמי בארוסה שאם אתה מאמינה ובאת לפסול העובר אפילו להקל הרי אתה חושש לו משום ספק ממזר, ונמצא שאתה מזהמה בפני הבעל ואף הוא אינו מקיימה, והלכך אף לגבי וולד כדיעבד דמי, והיינו דאמרינן כדיעבד ולא דיעבד ממש. ובודאי אף עובר זה נמי כשר לשמואל לינשא לכהונה כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין פא, ב) גבי ארוסה שעיברה, רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר שתוקי, ואמרינן מאי שתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת, והתם ודאי למעשה אמרה. והראב"ד ז"ל פירש: דהולד פסול, ולהתירה לארוס הוא דקאמר, ומשום דמחוסרת מסירה לחופה לא אמרינן דיעבד היא אלא כדיעבד, ולכתחילה אינו שכבר נתארסה, ודיעבד ממש אינו שהרי לא נישאת, ואתה בא להתירה לינשא, אבל לגבי האשה לכתחילה הוי ולא מכשירינן ליה. ונראין דברי רש"י ז"ל כמו שכתבנו. ואם תאמר השתא דאמרת כדיעבד הוא, מאי קאמר ועוד הא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דאלמא לר' יהושע פסול, והא לר' יהושע בדיעבד לא פסיל כדמשמע לעיל (כתובות יג, אד) דמוקמינן הא דרב דאמר אין אוסרין על היחוד כרבי יהושע. ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה דרבי יהושע באשת כהן פוסל אפילו בדיעבד ניחא, דהכי קאמר ועוד האמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואפילו אשת כהן היא מותרת, ואפילו תאמר דמשום מעלה אין אוסרין אשת כהן היא מותרת על היחוד ומודה רבי יהושע בדיעבד איכא למימר דהתם שבאי דליכא אלא דיחוד גרידא, אבל בנבעלה הרי היא כשבויה לגמרי, שהרי כריסה בין שיניה ומוציאין אותה מבעלה כי הכא.

הא דאמרינן התם חדא ספיקא הכא תרתי ספיקות אלים ליה חד ספיקא דאפילו בבריא נמי פסיל, קיל ליה ספק ספיקא דאפילו בשמא נמי מיכשרי. קשיא לן, והא מדברת וכו' דאמרינן ספק ספיקא היא, ואפילו הכי פסיל רבי יהושע. ויש מרבותינו הצרפים ז"ל (עי' לעיל ע"א ד"ה ואין) שאמרו דלא פסל רבי יהושע בנסתרה אלא באומרת נבעלתי ולכשר נבעלתי, דליכא אלא חדא ספיקא דהא מודה שנבעלה, אבל בנסתרה ואמרה לא נבעלתי אכשורי מיכשר. וליתא מדאקשינן לזעירי דאמר נסתרה הא דרב דאמר אין אוסרין על היחוד לימא דלא כרבי יהושע, ומאי קושיא הא דהתם לא קא מודה שנבעלה וספק ספיקא הוא, ועוד דהא אמר ר' יהושע מדברת היינו שבויה לפי שאין אפוטרופוס לעריות. אלא יש לומר דנסתרה נמי חדא ספיקא היא דכיון דנסתרה בודאי נבעלת או לפסול לה נבעלה.

ותרתי ספיקא דאלמנה עיסה פירש רש"י ז"ל: כגון שזרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת, דהויא לה ספק גרושה ספק אלמנה, ועמדה ונישאת לכהן תוך שלשה חדשים וילדה, ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון, הרי זה יש בולד עירובי ספיקות, ספק בן תשעה לראשון וכשר הוא, ואם תמצא לומר בן שבעה לאחרון שמא קרוב לו היה ובן אלמנה הוא. כמו העיסה שיש בה עירובי סובין וקמח ומלח ומים, ואינו ממזר, דלא מקרי עיסה אלא כשכשרין ופסולין מעורבין זה בזה, כעיסה שיש בה עירובין הרבה סובין וקמח ומים ומלח. ועוד דגרסינן בתוספתא (קדושין פ"ה), עיסה פירוש: פסולה לכהונה מפני ספק חללים שנטמע בה. אלא נראה כפירושו של ר"ח ז"ל, שפירש: כגון ספק מגורשת שילדה מכהן ונטמע אותו ספק במשפחת כהונה, ונעשית כל המשפחה עיסה משום ספק חלל זה שנטמע בה. וכל אותה משפחה כספק ספיקא היא ספק מן הכשרים שבה, ואם תמצא לומר מן הספיקות שנטמעו בה אוסרין עצמן כשרים היו דקרוב לו היה אלמנה היתה והא דשרי אלמנותו ולא בתו, משום דאלמנותו אית ליה חזקה דכשרות, ואף על גב דבתו נמי ספק ספיקא היא, מעלה הוא ביוחסין. ויש מי שפירש (בעה"מ), דאמאי דסליק מיניה קאי, דהיינו כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי, ולעולם דלא כרבן גמליאל. והכי נמי מסתברא דמתניתין דרבי יהושע היא, ופליגא אדרבן גמליאל מדקתני מודה רבי יהושע, דאי אמרת בשלמא איירי בה רבן גמליאל, כלומר, פליג עלה רבן גמליאל, והיינו דקתני מודה רבי יהושע, כלומר, אף על גב דבהאי פליג רבי יהושע אדרבן גמליאל, בהא מודה ליה רבי יהושע. ואינו מחוור, לפי שאין כאן דרך להודאתו של רבי יהושע שאינה ממין ענין הרישא, והראשון עיקר. ונוסחאות ישנות מדוקדקות יש, אי אמרת בשלמא דאיירי במודה וכו', וזו הגרסא כפירושן של ר"ח ורש"י ז"ל.

הא דאמרישן הא ניחא לזעירי דאמר נסתרה, מגו דאיבעיא אמרה מוכת עץ אני, וכו'. קשיא ליה לרמב"ן נ"ר, מאי מגו איכא, והא אי טענה נמי לא נבעלתי לא מהימנא אליבא דרבי יהושע כדתניא בפרקין דלעיל (כתובות יג, א) מדברת היינו שבויה, וההיא דרבי אלעזר מאי מגו איכא הא אלו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא לרבי יהושע. ותירץ דכיון דאית ליה טענה דעדיפא מינא אי אתיא לשקורי ולא טענה לה ודאי קושטא קאמרה, לדעתיה דרבן גמליאל דאיהו חשיב ליה מגו בכי האי גוונא, ורבי יהושע לית ליה מגו כי האי. וקשיא ליה תו מדקיימא לן כרבן גמליאל ומשום מגו כדאיתא בפרק קמא (לעיל כתובות יב, ב), דאי לאו משום מגו הוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור כרב נחמן דקי"ל כותיה בדיני כדאיתא התם, ואנן לא אשכחן מגו בכולי תלמודא אלא בכעין מגו דרבי יהושע ששור שחוט לפניך אבל במיגו דאין שור שחוט לפניך לא אשכחן. ולדידי לא קשיא לן ולא מידי, דהא דקיי"ל כרבן גמליאל בההיא, לאו משום מגו הוא, אלא אפילו ליכא מגו חייב, ולא משום ברי ושמא אלא אפילו לרב נחמן, וטעמא כדאסיקנא בפרקין דלעיל (שם), דאיכא חזקה דגופא. ומיהו לעיקר קושיין דמאי איכא מיגו, כתבתי אני למעלה בשמעתין דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע. ברם רבותינו הצרפתים ז"ל ריש... דקידושין בשמעתא דדברים שבלב מגו כזה במקום ברי ושמא, אבל בבריא ובריא לא, והוא הנכון. ושם הארכתי בס"ד.

ה"ג רש"י ז"ל מאי שנא הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט לפניך. ופירש הוא ז"ל: התם בהאשה שלא מצא לה דם בתולים, שור שחוט לפניך, בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לבית דין. ואף על פי שיש לה להשיב טענה יפה מזו שהיא טוענת לא אמרינן בה מגו דדילמא לא אסקה אדעתיה, אי נמי איערומי מיערמה, אבל הכא גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו, כלומר, שאם שתק זה ולא אמר שדה זו של אביך היתה, לא היה מי שיערער עליו, הילכך, אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה ממנו לא היה אומר לו של אביך היתה, הילכך אמרינן בה מגו. ואין לשונו מחוור בזה, דמשמע מדבריו דמתניתין דוקא במודה מעצמו שדה זו של אביך היתה, הא אילו ערער עליו הלה מעיקרא וזה משיבו אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו אינו נאמן, וכן כתב לקמן (כתובות יז, ב) גבי הא דאקשינן וליתני מודה רבי יהושע באומר שדה זו שלך היתה, כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניך שלא היה אדם תובע, מה לי הוא מה לי אביהו וכו'. ובאותה שמועה עצמה גבי הא דאמרינן (יח, א) וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס, אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרינן משיב אבידה הוי. כתב עוד הרב ז"ל: דאיירי אפילו הוא תובעו נמי וזה מודה מקצת משיב אבידה הוא כדתנן בשבועות (מב, א), ומאי אשמעינן רבי יהושע באין שור שחוט אפילו שור שחוט לפניך נאמן. וזה קשה מאד, בכל מקום שאתה מוצא מגו כשור שחוט לפניך, הרי שזה טוען וזה משיב מאי בעית בהאי ארעא מפלניא זבנא דזבינה ממך מהימן מגו דאי בעי אמר מינך זבנתה (עי' ב"ב מא, ב). וחזיתיה לדעת דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה ממך מהימן, מגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה, וכן כולם. ועוד, במתניתין נמי הכא משמע, מדקתני ואם יש עדים שהיתה של אביו נאמן, אלמא לעולם נאמן עד שיהא שם עדים שהיתה של אביו, ואף על פי שזה טוענו של אבי היה. ויש לפרש, התם שור שחוט לפניך, הרי זה כנסה בחזקת בתולה ולא נמצאו לה בתולים, כיון שנולד בה ריעותא זה, ראוי לו שיסתפק היאך לא נמצאו בתוליה, כמו שמצא שורו שחוט שראוי הוא לשאול מי שחטו לשור, והיא על כרחה יש לה להשיב על תביעה זו, וכיון שאין לה שום טענה שתהא נאמנת בה בשורת הדין להוציא הממון מבעלה, אין כאן מגו, דמשום שהיתה יכולה ליפות טענתה אין אנו מאמינין לה בכך, דאין זה מגו ברור, ואפילו לסייע טענת בריא במקום שמא, אבל כאן שאין שור שחוט לפניך, שהרי זה מוחזק הוא בשדהו ואין לתובע שום טענה ושום ראיה שיהא ראוי להסתפק בחזקתו של זה שעומד בתוך שדהו, ושיהא הוא צריך להשיב על טענתו כלל, אלא אילו הוא רוצה לומר לו לאו בעל דברים דידי את, הדין עמו עד שיברר זה בעדים שהיתה של אביו, הילכך כשטוען ואמר אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן, דיש כאן מגו ברור, דמה אם ירצה לומר של אבותי היתה מעולם או לא בעל דברים דידי את. ויש ספרים דגרסי איפכא, התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך. והרמב"ן ז"ל פירש: מאי שנא, כלומר, דהתם נמי איכא מגו גמור, דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנה, דאי נתאלמנה כשרה לכהונה, דאוקי איתתא אחזקתה. ואפילו לרבי יהושע, דכיון דתרתי ספיקי אית בה, ספק תחתיו ספק אינו תחתיו, ואם תמצי לומר תחתיו, ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ. וכיון דטוענת כך בפירוש, מתירין אותה לכהונה, וכיון שכן, אמאי לא מודה בה רבי יהושע, דמאי שנא מהאי. ומפרקינן, התם אין שור שחוט לפניך שפיר, כלומר, גבי מוכת עץ אין כאן מגו ברור, שהרי לגבי תביעת כתובתה דעלה דייני השתא ליתא שום מגו ברור, ואף על גב דבעלמא נאמנת בה, לא חשבינן ליה מגו להאי דטעני ביה קמן, אבל הכא שהרי שור שחוט לפניך שפיר, דכי היכי דטעין השתא האי שדה של אביך היה, הכי נמי הוה מצי למימר לא היתה של אבותיך אלא של אבותי, הילכך כי היכי דבההיא טענה היה מהימן השתא נמי נאמן.

וכיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי לא אתו עדים מאי הוי פירוש: ניזיל בתר רובא. ואף על גב דאפליג בה רב ושמואל בריש פרק המוכר פירות (ב"ב צב, ב) וקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, הכא אליבא דרב פריך, ולתירוצה למתניתין אליביה דכי היכי דלא תהוי מתניתין תיובתא, וכדאקשינן ליה לרב מינה התם ופרקה כדפריק לה הכא.

דאפ"ת ר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא פי' דבברי הוא דמהני חזקה דגופא דחזקה דממונא עדיפא. וא"ת והא באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן במכחישתו דהוי ברי. והוצרכו לתת טעם משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה למה לי ההוא טעמא תיפוק ליה דהוי ברי וברי וכו'. וי"ל דשאני התם דמסייע לה רובא דרוב נשים בתולות נישאות ורובא וחזקה עדיפא מחזקה דממונא אי לאו דאי' ליה לבעל חזקה דסעוד' וכדמפרש התם:

ודקארי ליה מאי קארי לי' ופרקינן כיון דרוב נשים בתולות נישאת כברי ושמא דמי. פי' שטענותיהם ברורות יותר דמסייע לי' רובא וברי דידי' כשמא חשוב קמ"ל. פירוש מאי דקארי לי' פרושה הכי קמ"ל דתלמודא דמודה ר"ג בהא דברי וברי הוא מכל מקום כיון שטוען כן בברי הטעם מסתברא דר"ג מודה זה דבעל מהימן מדקתני סיפא מודה ר"י אא"ב איירי בה ר"ג היינו דקתני מודה ר"י דמודה דהך רישא הודאה הוא דמודה ר"ג לר"י וא"ל דאע"ג דפליגי בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למיתני בתרי' דר"י ומודה לר"ג באומר לחבירו שדה זו וכו' דאע"ג דפליגו בפ' ראשון גבי משארסתני נאנסתי דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא מודינא בהאי מגו דהכא אי בעי שתיק ולא א"ל של אביך הי' כו' אמר לקחתי' הימנו נאמן כדלקמן אלא אי אמרת לא מיירי הכא ר"ג ברישא דמודה היכא שייך למיתני' בתרי' ומודה ר' יהושע ואהיכא קאי עכ"ל רבינו ז"ל. ויש מקשים דאי איתא משום דאיירי בה ר"ג ברישא במודה שייך למתני סיפא ומודה אמאי לא קתני תנא ברישא בהדיא ומודה רבי גמליאל כדקתני ומודה ר"י ולא קשה דרישא כיון דלענין כתובה מיירי כעין פלוגתא דאפליגו לעיל קתני פלוגתא והדר קתני הודאה סתם כלומר בהא אפליגו ובהא מודה ולא איצטריך למיתני' ומודה ר"ג אבל הודאה דר"י דאיירי במלתא אחריתי איצטריך למיתני ומודה ר"י בי נוסח' דלא גרסי' קמ"ל ולא גרס איירי דר"ג ולא איירי דר"ג אלא בה ומפרשים בה קצת רבנים ז"ל דכי אמרי' ה"נ ה"פ הנ"מ דמאן דקרי ליה רישא לאו ר"ג היא מדקתני סיפא ומודה ר"י אא"ב איירי בה ר"י ברישא כלומר דידי' בלחוד היא היינו משום דקתני סיפא ומודה ר"י דאע"ג דפליג ברישא מודה בסיפא אא"א לא איירי ר"י ברישא דר"ג נמי היא היכי שייך למיתני סיפא ומודה ר"י ולנוסחאו' דגרסי' איירי בה ר"ג מפרשי איירי בה ר"ג בפלוגת' ואין פירוש זה נכון חדא דלשנא דתלמוד לא אתי שפיר ולהכי פירש ודחיק ליה טובא אפילו לפום נוסחא דידהו ועוד דכיון דלהדיא פרקא דמעיקרא רישא ר"ג וקאמר קשי' לן דקארי ליה מאי קארי לי' היכא מהדרינן לשבושי פרוק דילן ולקיומא סברא דמאן דקרי לה אין שיטות התלמוד בכ"מ א"ו פירש"י ז"ל הוא הנכון ועליו הסכימו רוב המפרשים ז"ל ומיהו רש"י ז"ל שפירש אע"ג דפליג במשארסתני נאנסתי איכ' למימר מגו מודינא באידך מגו אינו נכון דא"כ דהשתא ס"ד דר"י אמגו קאי ואפרקין קמא קאי דהא מעיקר' הכי הוה משמע לן לכך יש לפרש דה"ק אא"ב דמיירי ר"ג במודה ברישא וא"ל ר"י אע"ג דפליגנא עליך בברי ושמא דלעיל מודינא בהא דאע"ג דהכא כעין ברי ושמא משום דרוב נשים בתולות נישאות אפ"ה בעל מהימן דס"ס ברי וברי הוא היינו דקתני סיפא ומודה ר"י נמי לר"ג ואנא מודינא לך באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה דהוי נמי ברי ושמא משום דתובע אין לו חזקה בקרקע זה ולא שום ראיה והמחזיק יש לו ברי גמור. ובהאי ברי ושמא מודינא דהאי ברי עדיף דמסייע ליה חזקה דממונא ואפילו בהתובע בטענות ברי לא מהני ליה וברי דנתבע עייף ואית לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אא"א לא איירי ר"ג ברישא דמודה היכא שייך למיתני סיפא ומודה ר"י ומהדרינן ר"י אמגו קאי ואפרקין קמא קאי וכדמפרש ואזיל:

גרסי' ומ"ש הכא אין שור שחוט לפניך והתם שור שחוט לפניך ופי' הוא ז"ל הכא גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו כלומר אם שחוט זה לא היה עליו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט שלקח לא היה אומר של אביך הלכך אומרים מגו אבל התם גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך שלא מצא הם הסיתוהו לבוא לב"ד ואע"ג שיש להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דלמא לא אסיק אדעתיה א"נ קא מערמה עכ"ל ז"ל. וכבר הקשינו עליו לעיל ממקשה על פי' זה לפי פשוטו דמשמע דהודאה דר"י בשדה היינו לפי שאין עליו עוררין. ועוד יש להקשות על פירוש זה דהתם גבי לא מצא בתולים דאפי' לא יהא שור שחוט היכי איכ' למימר מגו דהא לר"י אפי' באומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא כיון דלא אזיל בתר חזקה דגופא וכיון דכי אמרה הכי לא מהימנא לאו מגו הוא בשום דוכתא נדון עליו ולכך יש לפרש הא דנקט שור שחוט לפניך ואין שור שחוט משל בעלמא הוא ות"ק דהכא גבי שדה יש שור ששחיטתו ברורה ועומד בחזקת היתר דמיגו דיליה מגו גמור הוא שאלו אמר שלי היתה מעולם היה נאמן לד"ה הלכך כי אמר של אביך היתה ולקחתי' ממנו ראוי הוא שיהא נאמן במגו דדאוריית' היא וסברא נמי הוא כדקאמר לקמן בפירוש אבל הכא גבי לא מצא לה בתולים אין לנו שור שחוט כלום שאין לנו שום טענה ברורה אליבא דר"י להאמינה ואין לה שום מגו ברור אפילו בטענת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימן ליה דמגו דאמר התם היינו מגו כל דהוא שהיא טענה יותר מתוקנת ויפה אבל אינה יוצאת מחזקת ריעותא שהוא בה והוה ליה כבהמה כל זמן שלא נשחטה בחזקת איסור לכן פירשו בתוס' וכן פירש בהרמב"ם ז"ל דהכא לישנא צחות בעלמא הוא דתנא קמא דהכא מגו ברור והתם אינו מגו ברור ויש לנו כלשון הזה במסכת נדה פרק כל היד התם שור שחוט והכא אין שור שחוט מפני דהתם יש רגלים והכא אין רגלים וכדמפרשינן התם בס"ד ויש ללמוד מכאן דאמרינן מגו אפילו לאפוקי ממונא דהא לגבי בתולה אי לאו שאין מגו ברור כדפירש רש"י ז"ל היינו אומרים אותו אפילו לאפוקי ממונא ולפי פרושא דהכא לא אמרי' התם אין שור שחוט לפניך משום דהוי לאפוקי ממונא דהא פרישנא דאפי' הוה לאוקמי ממונא לא הוי מגו לר"י אבל יש לפרש דה"ק דהתם אפ"ת מגו לאפוקי ממונא אין שור שחוט לפניך לפי שאין המגו ברור אבל הכא שור שחוט שהמגו ברור והוא לאקומי ממונא ומ"מ עיקר הדין כך הוא מקובל מרבינו הרמב"ן ז"ל דאמרינן מגו אפי' לאפוקי ממונא:

וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתי עדים מאי הוי וקושיין אליבא דרב דאית ליה בממון הולכין אחר הרוב כדאית' בהמוכר בתרא ואף על גב דהלכתא כוותיה דשמואל דאמר בממון אין הולכין אחר הרוב פרכינן הכי למימר אי הוי מתניתין פליגי עליה דרב וכבר כתבתי בכמה מקומות דאורחא דתלמודא הוא ופריך לזמנין סתמא אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכדפרכינן במס' קדושין את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואע"ג דקי"ל דאת וחמור קנה כדאית' בפרק יש נוחלין כל הנשאת בתולה יש לה קול כי אתו עדים מאי הוי סהדי שקרי נינהו פירוש אע"ג דעדים עדיפא מקלא אע"ג דמתחזק בעדים וכדמוכח בשלהי מס' גיטין התם הוא דדלמא קלא דשקרא הוא דאפקינהו אויבים אבל במידי דהוה מדינא דאית ליה קלא לעולם כי אית קלא הכי חזקה אי לא מסהדותא דהא כו"ע אי איתא קלא הוה ליה למילתיה וזה דבר ברור:

זה שביארנו במשנה שכל שאין לה עדים הבעל נאמן יש מפרשים נאמן בלא שבועה ואע"פ שהוא מודה מקצת הרי מכל מקום שיעבוד קרקעות יש כאן ועוד שאף דין מודה מקצת אין כאן שהרי אין הטענה אלא על המנה שהמנה האחר ידוע הוא לכל וכמו שאמרו בתלמוד המערב הלכה א' כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה והיא תובעת לו מנה אחר והוא אינו מודה לה המוציא מחברו עליו הראיה ומכל מקום גדולי האחרונים שבספרד כתבו שנשבע על השאר שבועת התורה שהרי מכל מקום תביעתה מאתים והודאתו מנה ואי משום דמטלטלי לכתבה לא מישתעבדי אף בחיי הבעל כמו שיתבאר בפרק נכסים ונמצא שיעבודה קרקע הואיל ותקנת אחרונים לגבות מן המטלטלין חוזרת לדין מודה מקצת ואע"פ שהשטר שעבוד קרקעות הוא דוקא כשיש בידו שטר שיהא יכול לטרוף בו לקוחות הא כל שאין בידו שטר או שיש בידו ואינו יכול לטרוף בו אין זה שיעבוד קרקע ואע"פ שאם הוא ביד הלוה גובה הימנו דמיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה אין זה שיעבוד שהרי אף במלוה על פה כן וזו שבכאן הרי אין שטר בידה ואף גדולי המחברים פוסקים שנשבע הבעל שבועת התורה על השאר:

לענין ביאור סוגיא זה שאמרו בגמרא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כבריא ושמא דמי יש שואלים בה והרי אמרו אין הולכין בממון אחר הרוב וכל המוציא מחברו עליו הראיה ותירצו דהכא שני דאיכא חזקה בהדי רובא שהרי אשה בחזקת בתולה היתה עומדת בשעת נשואין וזהו ששאלו בתלמוד המערב הלכה א' והלך אחר הרוב ורוב נשים בתולות נשאות והשיבו זאת אומרת לא הלכו במדת הדין ובממון אחר הרוב וכו' עד שאמ"ר אבין בדבר אחד הלכו בממון אחר הרוב בהדה דתני גמל האוחר בין הגמלים ונמצא אחד מהם מת אני אומר אותו שהוא אוחר הרגו כלומר שאף זה חזקה שמוחזק הוא בכך וכן הנוטל כלים מבית האמן להוליכן לבית חמיו שאם נאנסו בהליכה חייב לא משום רוב ר"ל דרוב חותנים מקבלים אלא משום חזקה כמו שביארנו בסוף שלישי של נדרים:

בד"ה דאי ר"ג הא כו' דלמאן דאמר טוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כו' עכ"ל ואע"ג דלמ"ד נמי דלא אמר כלום איכא למימר מגו במקום שאין מכירין אם היא אשתו כמ"ש התוס' לקמן דנאמן לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר אין את אשתי דחוק הוא לאוקמא מתני' דאיירי דוקא בכה"ג ודו"ק:

בד"ה הנ"מ פי' כו' דלא הל"ל אמגו קאי דעד כו' עכ"ל ולא הל"ל אלא דאפרקא קמא קאי כו' וק"ל:

בא"ד דס"ד דטעמא דר"י משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כו' עכ"ל ולכאורה קשה דהיאך ס"ד דמקשה למימר הכי דמיירי דוקא באינו תובעו דא"כ תקשי ליה אמאי קתני בסיפא אם יש עדים דמשמע הא אין עדים אע"ג דתובעו נאמן כמו שהקשו לעיל לפרש"י וי"ל דודאי לפי סברת המקשה כמו שפירשו התוספות דטעמא דר"י משום ברי ושמא הא דקתני בסיפא ואם יש עדים כו' דהיינו דאינו תובעו רק ע"פ עדים והוה ברי ושמא והוי רבותא טפי מטוענו ברי וברי אפילו בלא עדים אבל לעיל לפרש"י קשיא להו לפי האמת דטעמא דר"י משום מגו טפי הוה רבותא למתני בסיפא בתובעו דאינו נאמן אע"ג דאיכא מגו ממאי דקתני ואם יש עדים דליכא מגו ודו"ק:

גמ' מכדי האי מגו כו' מאי שנא האי מגו כו' ויש לדקדק כיון דלרב אסי קיימינן הכא ואליבא דרב אסי ר"י מודה במגו גמור כגון בנסתרה שנאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו דלא נבעלתי משא"כ במשארסתני נאנסתי דלא הוי מגו גמור דהא באומרת מוכת עץ נמי אינה נאמנת כמו שכתבו התוספות לעיל וא"כ הכא ה"נ הוי מגו גמור דאי בעי הוה אמר לא היתה של אביך מעולם וי"ל דהיינו הא דקמשני הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט כו' כמו שכתבו התוספות הכא דבין שאומרת משארסתני נאנסתי ובין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא כו' והתוספות כתבו לעיל כן בפ"ק לפי תירוצא דהכא ודו"ק:

תוס' בד"ה כיון דרוב כו' לרב פריך דאית ליה הולכין בממון כו' עכ"ל היינו בהך דפרק הפרה במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כו' והביאו התוספות לעיל בפ"ק:

גמ' טעמא דאיכא עדים כו' אין לדייק ממתני' דדוקא דאיכא עדים דיצאה בהינומא וראשה פרועה הא ליכא עדים אלא מחדא מינייהו בעל מהימן. ומעתה ע"כ מתני' דלא כר"ג דהא אף על גב דאית לה עדים דיצאתה בהינומא לא מהימנא כ"ש בההיא דלית לה ראיה כלל דהא ודאי ליתא דמתני' או או קתני. ואין להקשות לשיטת רש"י ז"ל דבההיא דר' יהושע אם הלה תובעו אינו נאמן והא דקתני ואם יש עדים שהיא של אביו וכו' לאו דוקא אם יש עדים הכי נמי הא דקתני רישא אם יש עדים נימא דלאו דוקא דהוא הדין אי ליכא עדים ורבותא אשמועינן דאף ע"ג דלא ידיע להו לסהדי אם נשאת בתולה אי לאו אלא דיצתה בהינומא בהכי סגי דאיכא למימר דהבתולה יש לה קול ואלו כיון דידעו מנשואיה ולא ידעו אם היתה בתולה דלא תהיה כתובתה מאתים קמ"ל דלא ואף על גב דלא הויא רבותא כולי האי מ"מ לשיטת רש"י ז"ל דפירש דמאי דקתני בסיפא ואם יש עדים וכו' דלאו דוקא שפיר מצינן למימר הכי. די"ל דלכך כתב רש"י ז"ל טעמא דאיכא עדים. דיצתה בהינומא. פי' דלא דייקינן משום דקתני אם יש עדים דהכי נמי קתני בסיפא ולא דייקינן אלא דיוקין היינו ממה דקא מסהדי סהדי דברישא קא מסהדי סהדותא ברירא דבתולה היא דהיינו דיצתה בהינומא דאין רגילות אלא לבתולות אבל בסיפא לא קא מסהדי אלא שהיא של אביו ואכתי לא ידעינן אי לקחה ממנו והרי הוא אומר לקחתיה ממנו כנ"ל. ועוד איכא למידק דמאי קא דייק טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן עדיפא מינה הוה ליה לדיוקי דהא מדקתני במתני' ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף חלוק קליות ראיה אלמא דת"ק פליג דס"ל דכיון דלא הויא מילתא דאיתעבידא בגופא של כלה אלא דמחלקין קליות לתינוקות וכמו שפירש רש"י ז"ל במתני' לא הויא ראיה דאפשר דאף האלמנה תחלק לתינוקות כן דלאו מילתא דאיתעבידא בגופא אלא לתינוקות מחלקין ואין האדם מתבייש מלעשות שום שינוי עם התינוקות. ומעתה הוה ליה לדיוקי דמתני' דלא כר"ג דהא לת"ק אפילו חלוק קליות אינה ראיה ואפילו יבואו עדים ויעידו שחלקו קליות אפילו הכי הבעל מהימן. ויש לומר דבעי לדיוקי אפילו מדר' יוחנן בן ברוקא דלא אתי כרבן גמליאל וליתא דדילמא רבי יוחנן בן ברוקא הכי קאמר אף חלוק קליות ראיה דאף על גב דקא מסהדי סהדי דלא יצאת בהינומא אבל חלקו קליות כתובתה מאתים והשתא אשמועינן רבותא דאף על גב דלא יצתה בהינומא כתובתה מאתים וכ"ש בדליכא עדים כלל אלא הנכון דמדברי ת"ק שמעינן לה וה"ק טעמא דאיכא עדים דיצתה בהינומא וכמו שפירש רש"י ז"ל והיינו כדדייקינן דלת"ק אפילו חלוק קליות אינה ראיה. וק"ל: ומלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה משמע דלא פליגי אלא דכל אחד תני כמנהג מקומו והיה מנהגם במקומו של רבי יוחנן בן ברוקא חלוק קליות. ומה שנ"ל מלשון רש"י ז"ל כתבתי:

דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא כתבו בתוספות דלא פריך אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דלמ"ד דמצי טעין פרעתי הכי נמי נאמן הבעל אפילו לר"ג לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי פי' דכיון דאזיל ר"ג בתר מגו כל היכי דאיתא מגו גביה איהו נאמן וגבי משארסתני נאנסתי דמגו גבה איהי מהימנא והכא דמגו גביה איהו מהימן ומתניתין היינו כר"ג הילכך לא פריך אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דייקא נמי דקאמר תלמודא דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא ולא קצר וקאמר לימא תנן סתמא דלא כר"ג לחוד דהא מילתא דר"ג ידענא לה שפי' אי נמי הוה ליה למימר לימא תנן סתמא דלא כר"ג דתנן היא אומרת וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת ולמה ליה לארוכי ולמימר דאי כר"ג וכו' אלא ודאי דהכי קאמר דאי ר"ג הא אמר איהי מהימנא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. ומעתה אף במשנתנו היה לנו לומר כן. וניחא נמי קושיא אחריתא דלעיל פרכינן עלה דר' יוסי דתנן מעשה בתנוקת וכו' כמאן אי כר"ג וכו' אי כר' יהושע וכו' אלמא דאי הוה מוקמינן ליה כרבי יהושע לא הוה קשיא לן ולא מידי. ורש"י ז"ל נמי פי' דהכי הויא קושטא דמילתא דכר' יהושע אתיא וכדכתבינן לעיל. ומעתה מאי דוחקיה הכא אי אתיא מתני' דלא כר"ג ועוד דקאמר תלמודא לבתר הכי והכי נמי מסתברא וכו' משמע דעיקר קושיא ליתא דשפיר מצי אתיא דלא כר"ג דאי לא תימא הכי למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני' דברי הכל היא ולקמן נאריך בקושיא זו בס"ד. אבל השתא דלא פריך אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ניחא וה"ל כאילו קאמר הניחא למ"ד וכו' דמתניתין אתיא כדברי הכל אלא למ"ד וכו' הרי מתני' סתמא דלא כר"ג ולהכי קאמר נמי הכי נמי מסתברא וכו' דלכ"ע בעי למימר הכי. ולשיטת התוספות דלקמן בלאו הכי נמי לא קשיא ומיהו למה שהבינו התוס' בפירושו של רש"י ז"ל קשיא הך קושיא ולא הקשו אותה אלמא כדכתיבנא. ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד: אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל הבעל מהימן. ולא אמרינן הואיל ומספקא לן על יום נשואין אם בתולה היתה אם בעולה העמד אותה על חזקה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה. היא נאמנת. דאזיל בתר חזקה דגופא.[בברי ושמא.] גבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה. ע"כ. ומשמע לי פירוש לפירושו דלכ"ע פריך ואפילו למ"ד דמצי טעין פרעתי אחר מעשה ב"ד דעיקר טעמא דר"ג דאיהי מהימנא היינו משום דאזיל בתר חזקה דגופא. וכן כתב הריטב"א ז"ל לעיל גבי מתני' דמשארסתני נאנסתי דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה והילכך פריך תלמודא שפיר לכ"ע דמתני' דלא כר"ג דהכא הבעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקה ואילו לר"ג איהי מהימנא דאזיל בתר חזקה ומאן דמשני אפילו תימא ר"ג כו' אה"נ דהוה מצי לשנויי נמי ע"כ לא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מגו והכא ליכא מגו אלא דטעמא דאיכא מגו לא ברירא שפיר גבי משארסתני נאנסתי. ובקצת ספרים ל"ג לעיל בפ"ק טעמא דמגו כלל כדכתבינן לעיל וכדבעינן למכתב עוד בס"ד. ומיהו טעמא דברי ושמא ברירא שפי' דגבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה כנ"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי כר"ג האמר איהי מהימנא פירש רש"י ז"ל האמר גבי משארסתני נאנסתי דאיהי מהימנא דאזיל בתר חזקה דגופא והכא העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחילה בתולה היתה ע"כ. ויפה כיון ז"ל דהא ודאי עיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא כדפרי' בפ"ק. ע"כ: והרמב"ן ז"ל כתב בספר המלחמות דהכא ליכא חזקה דגופא דבשלמא גבי נערה שלא נשאת איכא חזקה דגופא דלא חיישינן שמא זנתה דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדות אבל במשנתנו אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין או שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקה דגופא שאין האשה עומדת בחזקת שלא נשאת מעולם אבל בחזקת שלא זנתה היא עומדת. ע"כ:

וכתוב בשיטה ישנה לימא דלא כר"ג וכו' וא"ת ולישני ליה אפילו תימא ר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מגו או חזקה אבל הכא דליכא מגו ולא חזקה דבתולה מאחר שנשאת זה ימים רבים תו ליתא לחזקת דבתולה וי"ל משום דקי"ל דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא ולא חזקה וכי אמרינן בדר"ג דמהימנא משום מגו וחזקה טעמא דמילתא משום דמסייע לה ברי להכי עדיף ליה לתלמודא לתרוצי טעמא משום ברי וברי וברי ושמא שהוא עיקר הטעם. עד כאן: ובקונטריסין כתוב וז"ל נימא דר"ג לא אמר איהי מהימנא אלא היכא דאיכא מגו כי התם אבל היכא דליכא מגו מודה ר"ג דבעל מהימן וי"ל מש"ה לא תירץ כן שרוצה להעמי' מתני' כר"ג אפי' אליבא דר' יוחנן דאמר לעיל דר"ג מכש' אפי' ליכא מגו אבל קשה כיון דהכא ליכא מגו ואם כן מה עלה על דעת המקשה וי"ל דדעת המקשה דכיון דרוב נשים בתולות נשאות הוא במקום מגו דאיכא התם ומש"ה פריך אע"ג דהכא ליכא מגו. ע"כ: אפי' תימא ר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא פי' היכא דברי היא היא דמהימני [דאיכא] חזקה דגופה. אבל ברי וברי לא אמרינן פי' דגבי ברי וברי איהו מהימן ואע"ג דאית לה חזקה דגופה דחזקה דממונא עדיפא וא"ת ואמאי באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן במכחישתו דהוי ברי וברי הוצרכו לתת טעם משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולמה לו ההוא טעמא תיפוק ליה דהוי ברי וברי וי"ל דשאני התם דמסייע לה רובא דרוב נשים בתולות נשאות ורובא וחזקה עדיפא מחזקה דממונא אי לא דאית ליה לבעל חזקה דסעודה וכדפריש התם. הריטב"א ז"ל:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וקשה לי דהיכי אמרינן לעיל דהא דאמר רב יהודה האומר פתח פתוח מצאתי נאמן וכו'. ואתמר דטעמא משום דהאמינו הם ופריק לה משום דכתובה דרבנן הא אי כתובה דאורייתא לא מהימן והכא אמרינן דמהימן ומשמע דמדינא קאמרינן וי"ל דהתם הוא כדפרישנא התם דאי כתובה דאורייתא לא מהימן משום חזקה דגופא אבל הכא ליכא טעמא דחזקה דגופא וכיון דכן איהו מהימן ומדינא הכין. ע"כ: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל אבל ברי וברי לא דבברי איהו מהימן והא דאמר בפ"ק והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן דמשמע דמדינא לא מהימן התם משום דלאו ברי הוא לגמרי דהא אפשר שהטה ולא כיון את לבו כדאמרינן התם אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה אבל בטענת דמים ודאי מהימן ותדע לך שהתורה האמינתהו דכתיב ופרשו השמלה למ"ד דברים ככתבן אלמא אם אין שם דם איהו מהימן ואינה יכולה לומר אבדתי אי נמי התם מהימן מדינא משום דמסייע ליה רובא וחזקה דכשרות ואע"ג דלא אמרי' לא מגו ולא חזקה לאפוקי ממונא ואחר הרוב נמי לא אזלינן היכא דאיתנהו לתרווייהו לרובא וחזקה ודאי אזלינן בתרייהו. הראב"ד ז"ל כדכתיבנא התם ע"כ: וכתב הרב רבינו ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וז"ל ואע"ג דקי"ל דכל היכא דטעין לה במידי דמפסדא לה לכתובתה וקא אמר ברי לי ואיהי קא מכחשה ליה וקאמרה ברי לי דאיהי מהימנא דלאו כל כמיניה דקא מפסיד לה לכתובתה הני מילי הכא דכתובתה כתובה ידוע' וקיימת וקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה כגון טענת זנות וכיוצא בהן וכיון דכתובתה כתובה קיימת היא לאו כל כמיניה דקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה בלא ראיה אלא דינא כדין כל מי שיש בידו שטר שנשבע וגובה אבל הכא לאו כתובה ידוע היא שהרי חלוקתם בעיקר הכתובה היא אם הוא מנה או מאתים איהו מהימן דהא אין בידה כתובה ידועה כדי שתהא נאמנת היא הילכך הויא לה הטענה שאין ביד אחד מהם שטר דקי"ל המע"ה. נמצא עכשיו דמשנתנו בברי וברי וכו' ע"כ. ועוד כתב בזה וכתיבנא לה לעיל בסוף הפרק לשונו הארוך ז"ל:

ודקא ארי לה מאי קא ארי לה וכו' פי' ארי לשון קושיא הוא וכדאמרינן בפרק המניח ת"ש מדאיירינן גלל וכן כתב הרב בעל הערוך ז"ל בערך אר ואפשר דהיינו מלשון ארירא וחסרון וקשיא דהא מעיקרא לא הוה פריך להדיא עד דנימא לשון ארי אלא דקאמר לימא תנן וכו' ולשון לימא לאו קושיא גמורה הויא וי"ל דלכך כתב רש"י ז"ל ודקא ארי לה. למימר סתמא דלא כר"ג. פי' דמ"מ הא סליק אדעתיה למימר דתנן סתמא דלא כר"ג ודע שיש ספרים דגרסי ודקא ארי לה מאי קא ארי לה פשיטא דברי וברי הוא ובספרים שלנו גרסינן הא ברי וברי הוא ובספרים דוקני גרסינן ודקא ארי לה מאי קא ארי כיון דרוב נשים וכו' וזו היא גרסת רש"י ז"ל והוא הנכון דלאו משום ברי וברי בלחוד פרכי' עלה דהכי נמי איכא לשנויי דהכא ליכא מגו והתם איכא מגו וכדפרישנא לעיל אלא בסתם פרכי' דלא דמיא לה וכן כתב רש"י ז"ל. א"נ להכי כתב רש"י ז"ל כן משום דקשיא ליה דאע"ג דהכא ברי וברי והתם ברי ושמא דילמא לא שני ליה לר"ג ולא תליא טעמיה בהכי דכיון דסוף סוף הכא והתם הרי יש חזקה דגופ' ועיקר טעמא דר"ג משום דהוא אזיל בתר חזקת גופא וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל ומש"ה בעי לימא תנן סתמא דלא וכו' פי' דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וא"כ מאי פריך ודקארי לה מאי קארי לה לכך כתב רש"י ז"ל הא לא דמיא לה. פי' דהחילוק פשוט ומאי עלה בדעתו למימר לאפוקי מדר"ג כנ"ל. ה"ג במקצת ספרים ודקארי לה וכו' פשיטא דברי וברי הוא מהו דתימא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי ותהוי דהא דידיה לגבי דידה כשמא קמ"ל. וכתב הריטב"א ז"ל ופרקי' כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא פי' שטענתה ברורה יותר דמסייע לה רובא וברי דידיה כשמא חשיב. ג"ה קמ"ל. פי' דמאן דקארי לה פריש הכי קמ"ל תלמודא דמודה ר"ג בהא דברי וברי הוא מ"מ כיון דטוען כן בברי ע"כ. ובספרים שלנו ל"ג קמ"ל אלא ה"ג כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ברי ושמא דמי. ה"נ מסתברא וכו':

הכי נמי מסתברא מדקתני מודה פרש"י ז"ל מסתברא דמתניתין אתיא כר"ג דאי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג דמודה לרבי יהושע בהו דאיהו מהימן ואיהו נמי מודה ליה בהאי מגו ואע"ג דפליג עליה במגו דמשארסתני נאנסתי כדלקמן וכן נמי פי' ר"ח ז"ל ואינו מחוור דא"כ רישא נמי ליתני מודה ר"ג אלא ודאי לא מקריא הודאה דר"ג לא פליג כלל אלא בשמא דבברי וברי אוקי ממונא בחזקת מריה וכדמפרשינן בפ"ק הילכך לא אצטריך לאודי הכא דהא אפי' רוב ליכא כדאמרינן לקמן ותו למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני' דברי הכל היא ולא מוקמי' לה כיחידאה ודלא כהלכתא ואע"ג דליכא ראיה אחריתי ואי קשיא ליה מעיקרא היכי ס"ד למימר דמתני' ר' יהושע הוה ליה למימר ולמאי דקאמ' מעיקרא מאי מודה ר' יהושע ולא נימא הכי נמי מסתברא והכי אורחא דתלמודא בכל מקום וי"מ הכי נמי מסתברא דמתני' ר' יהושע ולא ר"ג כדקא ס"ד מדקתני מודה אלא א"כ איירי בה ר' יהושע היינו דקתני מודה וה"ק אע"ג דפליגנא עלך ברישא ואמינא איהו מהימן ואע"ג דשמא הוא הכא גבי שדה זו של אביך היתה כו'. מודינא דעדיף ברי משמא והאי נמי כיון דלית ליה סהדי דאבהתי שמא הוא ואע"ג דטעין של אבותי היתה בברי ברי דידיה כשמא דמי ומפרקינן לאוקמה למתני' כר"ג ואמרי' מי סברת הכא קאי אמגו קאי וה"ק אע"ג דפליגנא עלך בעלמא הכא מודינא בהאי מגו וגם זה אינו מיושב כהוגן שאין כאן ענין להוראה דברי ושמא ואפשר דמעיקרא נמי ע"כ רבי יהושע אמגו קאי אלא דלא רמינן אנפשין מאי מודה אלא למידק מאי תנא דשייך בה מודה ולפיכך אמר אא"ב ר' יהושע תנא רישא היינו דקתני בסיפא מודה אלא אי אמרת ברי וברי היא ולא שייכא כלל בפלוגתא דר"ג ור' יהושע ומדלא קתני מודה ר"ג אם כן מאי מודה רבי יהושע וכו' וכדפרישי' ומפרקי' לדידך נמי ע"כ אמגו קאי ואפ"ק קאי והיינו דקאמר מי סברת כו' וזה יותר נכון ול"ג אא"ב איירי בה ר"ג אלא ה"ג אא"ב איירי בה ופי' ר' יהושע א"נ למאן דגריס ליה ה"ק אא"ב על רישא איירי בה ר"ג ופליג עלה היינו דקאמר ליה ר' יהושע אע"ג דפליגנא עלך בהא מודינא לך בהא ומיהו איכא נוסחי דיוקי ספרדי דגרסי אא"ב איירי במודה וכך היא גרסתו של ר"ח ז"ל לפי דבריו. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו פרש"י ז"ל הכי נמי מסתברא דמתני' אפי' ר"ג היא מדקתני מודה ר' יהושע משום דברישא דמתני' אודי ליה ר"ג לר"י למימר דאע"ג דפליג עליה בברי ושמא למימר דאיהי מהימנא בברי וברי מודה דודאי איהו מהימן והדר אודי ליה רבי יהושע לר"ג אלא אי אמרת לא איירי בה ר"ג ומתני' רבי יהושע ודלא כר"ג מאי מודה איכא הכא ואהיכא קאי הודאה דרבי יהושע. ואיכא דלא ניחא ליה בהאי פירושא דכיון דחשבת לה למתני' קמייתא הודאה דר"ג לרבי יהושע אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג וכ"ת הא לכולי עלמא קשיא כיון דמפרקינן מתני' אפילו לר"ג אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג. הא ליתא דלדידן הא לא חשיבא הודאה דלא שייכא הודאה בפלוגתייהו כלל ולא אפליגו אינהו אלא בברי ושמא וברי וברי ענין אחר הויא ודברי הכל הוא לפיכך שנו אותם סתם אבל לדידך דאמרת דהודאה הוא דהא אמטול הכי תנא באידך ומודה ר' יהושע א"כ אמאי לא תנא ברישא ומודה ר"ג כדקתני באידך ומודה רבי יהושע. אבל הרב אדוני זקני רבי זרחיה הלוי ז"ל בעל המאור פי' דה"ק ה"נ מסתברא כמאן דקארי לה מדקתני מודה רבי יהושע אא"ב איירי בה ול"ג איירי בה ר"ג כלומר איירי בה רבי יהושע בלחוד ופליג בה אדר"ג היינו דקתני מודה דה"ק אף ע"ג דפליגנא עלך בקמייתא מודינא לך בהא אלא אי אמרת לא איירי בה רבי יהושע בלחוד אלא דכ"ע הוא מאי מודה היכי שייכא עלה הודאה דהא רישא נמי כ"ע היא ואי גרסינן איירי בה ר"ג מפרשינן לה דהכי קאמר איירי בה ר"ג בפלוגתא דמתניתין ולאו למימרא דאיירי במתניתין אלא דפליג אמתני'. ותימא מאי קס"ד דמאי דקאמר השתא מאי מודה דקאמר רבי יהושע אי אמרת דלא קאי אמגו דפ"ק ואפשר דהשתא נמי קס"ד דאמגו דפ"ק קאי ומיהו אפירקין קא סמיך ובתר הכי אתא למימר דלא קאי אפ"ק א"נ אפשר לומר דקס"ד השתא דהיינו הודאה דקא מודה רבי יהושע דהכי קאמר אע"ג דפליגנ' עלך לעיל בברי ושמא למימרא דשמא דידיה עדיף בהא מודינא לך דהאי ברי עדיף משום דהוה הפה שאסר הוא הפה שהתיר וטעמא משום דהוי ברי אבל אי הוי שמא כגון דקאמר שדה זו של אביך היתה ואיני יודע אם לקחתיה ממנו היינו מוציאין אותה מידו אבל השתא דקאמר בברי אע"ג דקאמר של אביך היתה שמעמיד אותה בחזקת אבותיו נאמן. עכ"ל הרא"ה ז"ל: וגם התוספות כתבו לשון רש"י ז"ל כמו שכתבו המפרשים ז"ל לפי שהבינו בלשונו דה"ק ה"נ מסתברא דמתני' אתיא נמי כר"ג ולא כרבי יהושע בלחוד ולפי' הקשו ז"ל על פירושו דאפי' תימא דרישא דמתני' אתיא כר' יהושע ולא כר"ג אתי נמי שפיר דה"ק אף על גב דברישא פליגנא עלך בסיפא מודינא לך וכמו שפירש הר"ז הלוי ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולא הקשו על פירוש רש"י ז"ל לפי מה שהבינו דא"כ למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני' דברי הכל היא ולא מוקמינן לה כיחידאה ודלא כהלכתא וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל משום דכבר פירשו התוספות ז"ל דלא פריך תלמודא אלא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל למ"ד דמצי טעין פרעתי הכי נמי נאמן הבעל אפי' לר"ג לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי הלכך אתי שפיר דה"ק הכי נמי מסתברא דמתני' אתיא כר"ג דמשנינן דבברי וברי מודה ולא תימא דמתני' אתיא כר"ג משום דמצי טעין פרעתי והלכך הבעל מהימן במגו דאי הכי מאי ומודה ר' יהושע כיון דלא איירי ר"ג במודה דהא היינו כסבריה דר"ג ממש דאית ליה מגו כל היכא דאיתיה אי איתא גבה איהי מהימנא ואי איתא גביה איהו מהימן לפיכך לא הקשו התוס' ז"ל קושית הרמב"ן ז"ל אף על פי שהיא קושיא פשוטה והקשו ז"ל דאפי' תימא דאתיא כרבי יהושע ולא כר"ג אתי נמי שפיר ותירצו דאי אתיא רישא דמתני' כרבי יהושע ולא כר"ג לא אתי שפיר ומודה משום דרישא וסיפא אינם מענין אחד ומאי דקאמר אע"ג דפליגנא עלך בהך מודינא לך בהא משמע דהסברא נותנת שיחלוק נמי בהך דומיא דאידך וכיון שאינם מענין אחד אטו משום דפליג עליה בחדא מלתא נאמר שיחלוק נמי בענין אחר שאינו ענין לו כלל ומיהו אי איירי רישא במודה שייך למתני שפיר אידך ומודה אע"ג דאינו מענין אחד לאשמועינן דכי היכי דר"ג מודה לרבי יהושע בחדא מילתא הכי נמי מודה ר' יהושע לר"ג בחדא מילתא אע"ג דאינם מענין אחד ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דלא הוה ליה למימר אמגו קאי דעד השתא נמי לפ"ה אמגו קאי דבשלמא מאי דקא משני אפ"ק קאי איצטריך משום דעד השתא הוה קאי אתרוייהו אפ"ק וארישא כיון דאיירי ר"ג ברישא וקא מהדר ליה דאפ"ק דוקא קאי קשיא ופירשו התוספות ה"ק הכי נמי מסתברא דכברי ושמא דמי ואפילו הכי מודה בה ר"ג משום דלאו שמא ממש הוא מדקאמר ומודה רבי יהושע אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה כלומר אף ע"ג דכברי ושמא דמי מודה ר"ג דהבעל נאמן ומיהו אי אמרת דמתניתין ברי וברי ממש הוא לא איירי ר"ג במודה ולא שייך לשון מודה דמה ענין למחלוקתו ע"כ לא קאמר איהו אלא בברי ושמא ולא איירי כלל בברי וברי אבל אי רישא דמתניתין לברי ושמא דמיא שייך שפיר לשון הודאה ואיירי ר"ג במודה והיינו דקתני ומודה רבי יהושע דברי וברי נאמן וס"ד דטעמא דרבי יהושע משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כדפירש בקונטרס ולא תיקשי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל על פרש"י ז"ל מדקתני סיפא ואם יש עדים וכו' דמשמע דוקא אם יש עדים דאיכא למימר דלרבותא נקטיה דאע"ג דאכתי אין כאן טענת ברי דאין הלה תובעו ועיקר טעמיה דרבי יהושע דמודה ברישא היינו משום דברי ושמא והלכך הוה אמינא דבסיפא נמי נאמן כיון דאכתי לא טעין בברי קמ"ל דכיון דאיכא עדים כטענת ברי דמי אבל מאי דפרש"י ז"ל דטעמיה דר' יהושע דמודה ברישא היינו משום מגו דאי בעי שתיק הלכך הוה ליה למנקט רבותא טפי בדליכא עדים ובהלה תובעו דאף על גב דאכתי איכא מגו לא מהימן אבל למאי דכתבו בתוספות ז"ל דס"ד דמודה רבי יהושע ברישא היינו משום דהוי ברי ושמא אתי שפיר וניחא נמי לשיטת התוספות דהשתא הוו מודה דר"ג ומודה דר' יהושע מענין אחד אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא ולא איירי ר"ג וכו' כמו שכתבו בתוספות ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל אא"ב איירי ר"ג במודה היינו דקתני ומודה ר' יהושע תימא אפילו לא איירי ר"ג במודה ניחא הא דנקט מודה ר"י דה"ק ברישא ודאי פליג ר' יהושע על ר"ג אבל בסיפא מודה ליה ויש לומר דלא שייך למימר מודה בסיפא אף על גב דפליג ברישא כיון דההודאה דרישא אינה מענין פלוגתא דרישא אבל אי ברישא מודה ר"ג אתי שפיר ומודה ר"י אעפ"י שאינו מענין אחד דכי היכי דתנא מילתא דמודה ר"ג לפיכך קתני מילתא דמודה ר"י לר"ג ומיהו קשה לרבי שמעון מאי קאמר מי סברת דר"י הכא קאי אמגו קאי ואפ"ק קאי והלא אף לדברי הכי נמי מסתברא קאי אמגו ולא הוה ליה למימר אלא מי סברת דהכא קאי אפ"ק קאי ונ"ל הכי נמי מסתברא דמתני' דמיא קצת לברי ושמא כמו שהיה סובר מעיקרא ולהכי הוצרך לאשמועינן דר"ג מודה בה משום דדמיא טפי לברי וברי מדקתני סיפא ומודה רבי יהושע אא"ב ר"ג איירי במודה דמתני' כברי ושמא דמיא ואיצטריך למימר דמודה בה ר"ג דלא הוי ממש ברי ושמא היינו דקתני ומודה ר"י לר"ג דכי היכי דמודה ר"ג לר"י בקמייתא דאע"ג דאיהי טוענת ברי וטענה דידיה כשמא דמיא לא מהימנינן לה הכי נמי מודה ר"י לר"ג בהא דשדה מהימן על ידי טענת ברי וקס"ד דטעמא דמודה ר"י משום דטעין בברי לקחתיה ממנו ואידך טעין שמא דאינו יודע שהיתה של אביו אלא על ידי טענתו של זה כעין שפרש"י ז"ל במשנה והיינו דאמר מי סברת דהכא קאי ולא קאי אמגו אלא אברי ושמא אמגו קאי ואפ"ק קאי. ע"כ: ובפירושי רש"י ז"ל אין הלשון כמו שכתבו התוספות ז"ל והמפרשים ז"ל אלא הכין כתוב בפירושים שלנו הכי נמי מסתברא. דר"ג מודה בה דבעל מהימן. אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה דהך רישא הודאה הוא וכו'. ע"כ. ומשמע לי פי' לפירושו דהא ודאי לא בעי לאתויי דמתני' דברי הכל דאם כן למה ליה למימר הכי נמי מסתברא הא ודאי דמסתברא הכי וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל אלא הא בעי לאתויי דמסתברא לתרוצי דר"ג מודה בה ברישא דהוה ס"ד למימר דר"ג נמי פליג בה אע"ג דהויא ברי וברי משום דריעא טענתיה כיון דרוב נשים בתולות נשאות קמ"ל דמודה בה ולא נתרץ דר"ג לא איירי בהך כלל ואינו מענין פלוגתיה כלל דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי ומה ענין זה לזה וה"ק אא"ב איירי ר"ג במודה פי' דאיירי במידי דהודאה שפיר אלא איירי ר"ג במידי דהודאה דאינו מענין פלוגתיה כלל וכדכתיבנא מאי שייך למתנייה הכא כלל ואהיכא קאי ומהדר מי סברת רבי יהושע וכו' פי' דמעיקרא סברינן למימר דר"י ה"ק אע"ג דפליגנא בפ"ק דמשארסתני נאנסתי דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא פירוש משום דלאו מגו מעליא הוא דאי הוות טענה מוכת עץ אני תחתיך אכתי לא מהימנא לרבי יהושע ולאו מגו מקרי ולהכי פליגנא עלך אבל האי מגו דאי בעי שתיק נאמן דמגו מעליא הוי ולהכי מודינא לך הכי הוה סברינן למימר מעיקרא ולהכי הוה קשיא לן אי לא איירי ר"ג במודה ברישא רבי יהושע אהיכא קאי ומאי שייך למתנייה הכא דהא ידעינן אהיכא קאי רבי יהושע דשפיר מצינן למימר נמי דקאי אמדברת ואפילו לרב אסי כיון דר' יהושע הכי קאמר בההיא פליגנא משום דלא מגו הוא ואנן מגו בעינן הלכך הכי נמי מצינן למימר דקאי אמדברת וה"ק אמדברת פליגנא עלך משום דאין שם מגו אבל בשדה דאיכא מגו מודינא ואשמועינן רבי יהושע דבההיא דמדברת משום דראוה דנבעלה ואין שם מגו הוא דפליגנא והכא בשדה דאיכא מגו מהימן ואשמועינן דטעמא דמגו עיקר ואפי' להוציא דהא קרקע בחזקת בעליה הראשונים עומדת וכיון דמודה דשל אביו היה הוה לן למימר דלא תצא מחזקת בעליו אלא בראיה קמ"ל דמגו דאי בעי שתיק אמרינן דמהימן והכי נמי מצינן למימר דקאי אהיא אומרת מוכת עץ ואפי' לרבי יוחנן וה"ק בההיא פליגנא משום דליכא מגו ואשמועינן דאין שם מגו כרבי יוחנן ובההיא מודינא משום דאיכא מגו וכדכתבינן לעיל וכיון דמצינן למימר דקאי אכולי הך מתנייתא ומצינן למימר נמי דלא קאי אלא אמשארסתני נאנסתי מעתה שפיר שיילינן אהיכא קאי ומהדר ליה אמגו קאי וכו' פי' דר' יהושע ה"ק אע"ג דשפיר מצינן למימר מגו ומגו מעליא היא לית לו מגו אלא דוקא מגו דאי בעי שתיק אבל מגו אחרינא אף ע"ג דהויא מגו מעליא לית ליה והיינו דקאמר אמגו קאי ובעי תלמודא אהייא פי' אהייא איכא מגו וקאמר אילימא וכו' ואסיק דע"כ לא קאי אלא אמשארסתני נאנסתי וכו' דאית ביה מגו וכו' אינך לית בהו מגו ומעתה הויא ליה כמאן דמפרש בהדיא דאמשארסתני נאנסתי קאי ואף על גב דתניא הכא ולא תיקשי ולא מידי והא דפסיק בינייהו הא דהאשה שנתאלמנה היינו משום דבעי לסיומי כולהו תביעות דבין איש לאשתו בכתובה והא דאפסיק בפלוגתא דמדברת ומעוברת איידי דנקט פלוגתא דר"ג ור"י בדיני כתובה נקט נמי אינך. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל ואם תשאל הא כתב רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא איירי ר"ג וכו' ואמר אע"ג דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למתנייה כתובה ור' יהושע מודה לר"ג בהאומר לחברו שדה זו וכו' דאף על גב דפליגנא בפ"ק דמשארסתני דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא מודינא בהאי מגו דאי בעי שתיק וכו' מהימן כדלקמן ע"כ. אלמא מעיקרא נמי משמע דרבי יהושע ה"ק בהאי מגו פליגנא דלית ליה מגו אלא מגו דאי בעי שתיק. תשובתך איברא ודאי דמעיקרא סברינן דרבי יהושע אית ליה מגו והא דפליג אהנך משום דלא הוו מגו וכדכתיבנא ומיהו תפס רש"י ז"ל ההיא דמשארסתני נאנסתי משום דקשיא ליה לרש"י ז"ל דכיון דהשתא סברינן למימר דלא פליג רבי יהושע אלא היכא דליכא מגו כלל אבל היכא דאיכא מגו מהימנא א"כ אמאי נקט ההיא דהפה שאסר וכו' דהויא מגו מעליא טובא הוה ליה למנקט בכל גונא דאיכא מגו דהא מודה רבי יהושע בכל מגו ותירץ רש"י ז"ל משום דקאי נמי אמשארסתני נאנסתי דסוף סוף אית ביה מגו אלא דהיא מגו כל דהוא להכי נקט בכי האי גונא דהויא מגו מעליא ומיהו ה"ה נמי מגו אחרינא אע"ג דלא יהיה מגו דאי בעי שתיק ומה שכתב רש"י ז"ל הכא כדלקמן היינו לאורויי עדיפותיה דהך מגו דאין שור שחוט לפניך ושוב כתב רש"י ז"ל אמגו קאי. אפלוגתא דאיכא למימר בה מגו וכו' ואע"ג דפליגנא במגו דהתם במגו דהכא מודינא כדלקמן. פי' כתב ז"ל כדלקמן לאורויי גריעותיה דמגו דהתם ועדיפותיה דמגו דהכא לומר דאף על גב דהויא מגו יפה לית ליה מגו משום דשור שחוט לפניך והכא אין שור שחוט לפניך ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד כנ"ל:

והרשב"א ז"ל אע"ג דלא יישב פרש"י ז"ל כן מכל מקום ס"ל דפירושו עיקר וז"ל הכי נמי מסתברא מדקתני מודה רבי יהושע פרש"י הכי נמי מסתברא דמתני' אתיא כר"ג דאי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג בהודאה כלומר בהא מודה ר"ג לר"י בהאשה שנתאלמנה תנא מודה רבי יהושע כלומר וכמו שהוא מודה לרבי יהושע בהא הכי נמי מודה ר"י בהאומר לחברו שדה וכו'. אלא אי אמרת רישא רבי יהושע ודלא כר"ג למאן מודה והא בהא מתני' לא איירי בה ר"ג ודחינן דאמתני' דלעיל קאי דאיירי בפלוגתא דר"ג ור"י וכן פי' ר"ח ז"ל ויש מי שפירש דאמאי דסליק מיניה קאי דהיינו כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי ולעולם דלא כר"ג והכי נמי מסתברא דמתני' דרבי יהושע היא ופליגא אדר"ג מדקתני מודה רבי יהושע דאי אמרת בשלמא איירי בה ר"ג כלומר פליג עלה ר"ג היינו דקתני מודה רבי יהושע כלומר אע"ג דבהאי פליג רבי יהושע אדר"ג בהא מודה ליה רבי יהושע ואינו מחוור לפי שאין כאן דרך להודאתו של רבי יהושע שאינה ממין ענין הרישא והראשון עיקר ונוסחאות ישנות מדוקדקות יש אי אמרת בשלמא איירי במודה וכו' וזו הגרסא כפרושן של ר"ח ורש"י ז"ל. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל הכי נמי מסתברא דר"ג מודה בה דבעל מהימן מדקתני סיפא מודה רבי יהושע אא"ב איירי בה ר"ג היינו דקתני מודה ר' יהושע פי' איירי ר"ג במודה דהך רישא הודאה היא דמודה ר"ג לרבי יהושע ואמר לו אע"ג דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למתני בתריה דרבי יהושע מודה לרבן גמליאל באומר לחבירו שדה זו וכו'. דאע"ג דפליגנא בפרק ראשון גבי משארסתני נאנסתי דאע"ג דאיכא למימר מגו לא מהימן מודינא בהא מגו דהכא דאי בעי שתיק ולא אמר ליה של אביך היתה כי אמר לקחתיה ממנו נאמן כדלקמן אלא אי אמרת דלא איירי בה ר"ג ברישא דמודה היכי שייך למתני בתריה ומודה רבי יהושע ואהיכא קאי עכ"ל דרבינו ז"ל ויש מקשים דאם איתא דמשום דאיירי בה ר"ג ברישא במודה שייך למתני סיפא ומודה אמאי לא תנא ברישא בהדיא ומודה ר"ג כדקתני ומודה רבי יהושע ולא קשיא רישא, דרישא כיון דלענין כתובה איירי (בה ר"ג) כעין פלוגתא דאפליגו לעיל קתני פלוגתא והדר קתני הודאה סתם כלו' בהא איפליגו ובהא מודו ולא אצטריך למתני ומודה ר"ג אבל הודאה דרבי יהושע דמייירי במילתא אחריתי אצטריך למיתני ומודה רבי יהושע ויש נוסחאות דלא גרסי קמ"ל ולא גרסי איירי ר"ג אלא איירי בה ומפרשי לה קצת רבנן ז"ל דכי קאמרינן ה"נ מסתברא ה"פ הנ"מ כמאן דקארי לה דרישא לאו ר"ג היא מדקתני סיפא ומודה רבי יהושע אא"ב איירי בה רבי יהושע ברישא כלומר דידיה בלחוד הוא היינו דקתני סיפא ומודה רבי יהושע דאע"ג דפליג ברישא מודה בסיפא אלא אי אמרת לא איירי רבי יהושע ברישא דר"ג נמי היא היכי שייך למתני סיפא ומודה ר' יהושע ולנוסחי דגרסי איירי בה ר"ג מפרשינן איירי בה ר"ג בפלוגתא ואין פי' זה נכון כלל חדא דלישנא דגמרא לא אתי שפיר להאי פירושא ודחיק ליה טובא אפילו לפום נוסחי דידהו ועוד דלהכי אפרקינן מעיקרא דרישא ר"ג היא וקא קשיא לן דקארי לה מאי קארי לה היכי הדרינן לשבושי פירוקא דילן ולקיומי סברא דמאן דקארי לה אין זו שיטת התלמוד בשום מקום אלא ודאי פרש"י ז"ל הוא הנכון ועליו הסכימו רוב המפרשים ז"ל מיהו מאי דקאמר רש"י ז"ל אלא אם כן איירי בה ר"ג מודה ברישא היינו דשייך בסיפא ומודה רבי יהושע דקאמר אע"ג דפליגנא במשארסתני נאנסתי דאיכא למימר מגו מודינא באידך מגו זה אינו נכון דאם כן דהשתא הוה ס"ד רבי יהושע אמגו דהתם קאי מאי האי דמהדרינן דרבי יהושע אמגו קאי ואפ"ק קאי דהא מעיקרא הכי הוה משמע לן לכך י"ל דהכי קאמר אא"ב איירי ר"ג במודה דרישא וא"ל לרבי יהושע אע"ג דפליגנא עלך בברי ושמא דלעיל מודינא דאף ע"ג דהוי כעין ברי ושמא משום דרוב נשים בתולות נשאות אפילו הכי בעל נאמן דסוף סוף ברי וברי הוא היינו דקתני סיפא ומודה רבי יהושע דרבי יהושע נמי אמר לר"ג ואנא מודינא לך באומר לחברו שדה זו של אביך היתה דהויא נמי כברי ושמא משום דתובע אין לו חזקה בקרקע זה ולא שום ראיה והמחזיק יש לו ברי גמור ובהאי ברי ושמא מודינא דברי עדיף דמסייע ליה חזקה דממונא ואפילו יבא תובע בטענת ברי לא מהני ליה דברי דנתבע עדיף דאית ליה הפה שאסר אלא אי אמרת לא איירי ר"ג ברישא במודה היכי שייך למתני סיפא ומודה ר' יהושע ומהדרינן דרבי יהושע אמגו קאי ואפ"ק קאי וכדפרי' ואזיל. ע"כ:

בגמרא לימא תנן סתמא דלא כר"ג דאי כר"ג האמר איהי מהימנא ופרש"י דאזיל בתר חזקה דגופא אע"ג דלעיל גבי משארסתני נאנסתי איכא תרי לישני בגמרא דלחד לישנא הוי טעמא דר"ג משום דאיכא ברי ושמא וחזקת הגוף וללישנא קמא הוי טעמא משום דאיכא ברי ושמא ומיגו ובשמעתין משמע דההיא משארסתני נאנסתי הוי טעמא משום מיגו מ"מ מקשה שפיר מראוה מעוברת דלא שייך מיגו ואפ"ה אמר ר"ג דנאמנת והיינו משום ברי ושמא וחזקת היתר וא"כ מקשה שפיר דמתני' דלא כר"ג דלמאי דס"ד דכיון דרוב נשים בתולות נישאות הו"ל כברי ושמא א"כ הו"ל כברי ושמא וחזקה דאיהי מהימנא. אלא דלפי' התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה השבתני דטעמא דר"ג במעוברת היינו משום דאשה מזנה בודקת ומזנה וא"כ משמע להדיא לר"ג ברי ושמא וחזקה לחוד לא מהני א"כ לא יתכן לפרש כן. ויש ליישב דמקשה הכא אליבא דר' יוחנן דמייתי הש"ס בסמוך דאמר במוכת עץ דטענתייהו במאתים ומנה וליכא מיגו וע"כ דנאמנת לר"ג משום ברי ושמא וחזקה ובלא"ה לשיטת התוס' עיקר הקושיא בכאן לר"י דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כמ"ש התוס' בד"ה דאי ר"ג ודו"ק:

קונטרס אחרון גמרא נימא תנן סתמא דלא כר"ג כו' מכל השקלא וטריא דשמעתין משמע דטעמא דר"ג הוי משום חזקת הגוף וברי ושמא דתרווייהו בהדי הדדי מהני להוציא ממון מחזקה דהו"ל תרתי לגבי חדא דחזקת ממון וכמו שנראה להדיא מפי' רש"י דשמעתין ומדשתקו התוספות אודויי אודו ליה והיינו כלישנא קמא דלעיל פ"ק גבי משארסתני נאנסתי וכמ"ש בפנים לפ"ז משמע לכאורה דכ"ש היכא דאיכא רובא בהדי ברי ושמא פשיטא דמהני וכמ"ש ג"כ לעיל שם אלא שכתבתי דיש לפקפק קצת ע"ש:

קונטרס אחרון מיהו לפ"ז נראה דכ"ש דהיכא דאיכא תרתי רובא וחזקה כי הדדי מוציאין ממון מיד המוחזק כדאמרינן בעלמא דבכה"ג מיקרי מיעוטא דמיעוטא דאפילו ר"מ לא חייש לכך ובכך עולה כהוגן הא דמקשה הש"ס בסמוך נימא רוב נשים בתולות נישאות לאו לרב לחוד פריך אלא אליבא דכ"ע כדפרישית בפנים וכמ"ש ג"כ בעל המאור ז"ל וכן מצאתי ג"כ בתוס' ישנים ולפ"ז צריך לומר דהא דמקשה הש"ס בר"פ המוכר פירות לרב היינו משום דהכא לא פסיקא ליה לתלמודא להקשות מדשמואל דלא נחית להכי אי מהני תרתי לגבי חדא בחזקת ממון וקס"ד דלעולם כלל גדול בדין לשמואל המע"ה ועוד דאף למאי דפסיק שמואל כר' גמליאל איכא למימר כלישנא קמא דלעיל דהיינו משום מיגו משא"כ הכא דמסיק הש"ס דתרתי לגבי חדא מהני מקשה שפיר אלא דהרמב"ן ז"ל כתב להדיא דהכא נמי לרב פריך ומסיק דחזקת בתולה לענין אלמנה לא מיקרי חזקה וכבר כתבתי בפנים דמסוגיית הש"ס קשה טובא להרמב"ן ז"ל דא"כ מאי מקשה מעיקרא לימא דלא כר"ג ומאי שיאטיה דר"ג הכא כיון דלא שייך חזקה אם לא שנאמר דמעיקרא קשיא ליה כיון דר"ג אזיל בתר חזקה כ"ש דאזיל בתר רובא דרוב עדיף מחזקה דמלבד שהוא דחוק אכתי קשה דהו"ל לגמ' לתרץ מעיקרא דהכא ליכא רובא כדמסיק בסוף דרוב הנישאת בתולה יש לה קול. והראיה שהביא הרמב"ן ז"ל מהירושלמי נראה מדבריו דהירושלמי אזיל בתר חזקה דעדיף מרובא וא"כ ע"כ צ"ל לירושלמי דחזקת בתולה לגבי אלמנה לאו חזקה מעלייתא היא דאלת"ה אכתי לא הוי משני מידי אמתניתין דכ"ש דאיכא הכא רובא וחזקה. אמנם לענ"ד נראה ברור דהירושלמי לא איירי כלל בתרתי לגבי חדא דלא נחית להכי אלא מילתא אחריתי קאמר דבמקום אחר הולכין אחר החזקה והיינו בחזקה דאתא מכח אומדנא כי ההיא דרב אחא בגמל האוחר בין הגמלים דס"ל להירושלמי דהלכתא היא ובכה"ג גופא קאמר הש"ס בפ' המוכר פירות דמקשה מדרב אחא לדשמואל דסברוה רובא וחזקה כי הדדי נינהו ומסיק דלא דמי ולדידן לא נ"מ מידי בהא דבלא"ה לא קי"ל כרב אחא אבל לעולם לפי תלמודא דידן דתרתי לגבי חדא ע"כ מהני א"כ ברובא וחזקה נמי הו"ל תרתי לגבי חזקת ממון ומוציאין ממון כדמשמע מלשון הרמב"ן גופא ויבואר עוד בס"פ המדיר אי"ה:

שם ודקארי ליה מאי קארי ליה כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי. ונ"ל לפרש דכי היכי דברי ושמא לא מהני לאפוקי ממונא מיד המוחזק כדאיפסקא הלכתא לעיל דף י"ב כרב נחמן בדיני במנה לי בידך והלה אומר איני יודע ואפ"ה קי"ל נמי כר"ג דברי ושמא בהדי חזקה מהני ה"ה לענין דקי"ל דלא אזלינן בממונא בתר רובא אפ"ה היכא דאיכא נמי חזקה מהני דברי ושמא ורובא לענין ממון שקולים הם בר"פ שור שנגח את הפרה בהא דאמר שמואל זה כלל גדול בדין הממע"ה ע"ש כנ"ל נכון. אלא דלשיטת התוס' א"א לפרש כן כמו שאפרש בסמוך בלשונם בד"ה כיון דרוב נשים ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה דאי ר"ג וכו' ונראה דלמ"ד הטוען וכו' דלמ"ד דמצי טעין פרעתי הכא נאמן הבעל אפילו לר"ג וכו' עכ"ל. ואין לפרש קושית הש"ס מנתגרשה ואליבא דכ"ע דהא קי"ל הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה לקמן במשנה דף פ"ט. אלא דבפ"ק דב"מ איכא דמוקי למתני' דלקמן במקום שאין כותבין כתובה דוקא דגיטא היינו כתובתה וא"כ איכא לאוקמי שפיר מתני' דהכא אפילו כר"ג ובמקום שכותבין וכרבי אבהו לקמן בשמעתין ועוד במקום שאין כותבין נמי איכא לאוקמי מתני' שכן גיטה יוצא מתחת ידה כנ"ל ועיין מה שאפרש בזה בל' התוספות בסמוך בד"ה כיון דרוב נשים ודו"ק:

בד"ה ה"נ מסתברא וכו' אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא עכ"ל. והא דלא ניחא להו לפרש כיון דרישא דמתני' איירי נמי בנתארמלה. איכא לאוקמי כשהיורשים טוענין שמא ואפ"ה מודה ר"ג כיון שהשמא גרוע דהיורשים לא הו"ל למידע. כמו שכתבו התוספות לעיל בסוגיא דמשארסתני נאנסתי דילפינן מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים. אלא דמשמע להו להתוספות דבכה"ג לא מיקרי כלל ברי ושמא כיון דטוענין ליורשים כל מאי דאבוהון מצי למיטען א"כ הו"ל כטענת ברי ממש כן נ"ל:

גמרא בשלמא לר"א דאמר במנה ולא כלום וכו' אלא לר' יוחנן מאי מיגו איכא ויש לדקדק מאי קושיא דלמא ר"י סבר כזעירי מדברת היינו נסתרה דהכי קי"ל וא"כ מיגו אהתם קאי ויש ליישב דניחא לתלמודא לאוקמי דמיגו קאי אההיא דמשארסתני נאנסתי דמיירי לענין ממון. מיהו קשיא לי כיון דלר"י ע"כ בההיא דמוכת עץ ליכא מיגו וע"כ דהא דמהימנא לר"ג היינו משום חזקת הגוף וא"כ מאי האי דאמרינן בסמוך דקאמר ליה רבי יהושע לר"ג במיגו דהתם פליגנא עליך ומנ"ל דר"ג פליג בתרתי דלמא ר"ג נמי לית ליה מיגו בשור שחוט לפניו אלא הא דמהימנא במשארסתני נאנסתי היינו נמי משום חזקה כלישנא בתרא בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ומזה נראה ראיה ברורה למ"ש לעיל בסוגיא דמשארסתני נאנסתי דהנך תרי לישני לא פליגי אלא במשארסתני נאנסתי לא שייך חזקה כמו שפירשתי שם ואיצטריך לטעמא דמיגו ובמוכת עץ לכ"ע לא שייך מיגו אלא לבתר דקים לן טעמא דחזקה וכמו שפירשתי לעיל באריכות ע"ש כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה כיון דרוב נשים בתולות נישאות וכו' לרב פריך דאית ליה הולכין בממון אחר הרוב עכ"ל. וקשיא לי דלרב ודאי לק"מ מתני' דהא רב אית ליה דבמעשה ב"ד יכול לטעון פרעתי כמ"ש התוס' להדיא לקמן דף פ"ט בד"ה הוציאה גט וא"כ א"ש דאי ליכא עדי הינומא הבעל נאמן דאלמנה היתה במיגו דאי בעי הוי מצי למיטען פרעתי כמ"ש התוספות בד"ה דאי ר"ג ויש ליישב בדוחק דפריך למאן דאית ליה כרב בחדא ופליג עליה בחדא אלא דבר מן דין קשה לי טובא מי הכריחם לפרש כן דבפשיטות מצינן למימר דאליבא דכ"ע פריך דאפילו למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב דכלל גדול בדין הממע"ה. מ"מ היכא דאיכא חזקת הגוף בהדי רוב ודאי מהני. דהא ברי ושמא נמי ממעטינן בר"פ הפרה דכלל גדול בדין הממע"ה. אפ"ה היכא דאיכא חזקת הגוף בהדי ברי ושמא מוציאין ממון. ה"ה לרוב דעדיף מברי ושמא דהא לענין איסורא לא מהני ברי ושמא היכא דאיתחזק אסורא כדאיתא בר"פ האשה רבה ורובא ודאי מהני אפילו להיכא דאיתחזק איסורא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ונהי דלענין ממון רובא לחוד לא מהני מ"מ היכא דאיכא חזקה בהדה ודאי מהני ומכ"ש דברי ושמא וימים רבים נתקשיתי בזה עד שמצאתי את שאהבה נפשי שבעל המאור כ"כ להדיא אלא שהרמב"ן בספר המלחמות השיג עליו וכתב דלענין אי בתולה נישאת או אלמנה ניסת לא שייך חזקת הגוף דסתם בתולה עומדת להינשא. ולע"ד יש לתמוה טובא ע"ז דא"כ מעיקרא מאי מקשה לימא דלא כר"ג ות"ל דהתם איכא חזקת הגוף והכא ליכא. ומאי קאמר נמי ודקארי ליה וכו' כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי ות"ל דברי ושמא לחוד נמי לא מהני להוציא ממון אלא בהדי מיגו או חזקה אם לא שנאמ' דהמקשה הוי סבר כרב הונא ור' יהודה דלעיל דף י"ב במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דברי ושמא ברי עדיף ולדידהו פריך אלא דלפ"ז נמי קשה מאי איצטריך למימר דקארי ליה סבר כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי ואמאי תלי בברי ושמא הו"ל להקשות בפשיטות למ"ד הולכין בממון אחר הרוב אע"כ דעיקר הקושיא מכח חזקת הגוף כי היכי דמהני בהדי ברי ושמא וכדפרישית כנ"ל. ושיטת התוס' והרמב"ן צ"ע ודו"ק היטב:

גמ' ודקארי לה מאי קארי לה לקמן לו ע"א [יומא ל ע"ב] יבמות יא ע"א יד ע"א [עב ע"א גיטין סא ע"ב ב"ק מז ע"ב] ב"ב ב ע"ב [יז ע"ב] קמז ע"א [בכורות ד ע"ב] נדה סד ע"א:

גמרא דאי בעיא אמרה לא נבעלתי וקאמרה נבעלתי מהימנא לשון זה מוקשה דהא באמת לא מהימנא לר"י ואי דקאי על ר"ג דמהימנא לר"ג משום מגו ור"י פליג עלה ומודה ליה בהא דשדה הא באמת לר"ג בלאו מגו מהימנא דהא אפילו בראוה מעוברת נאמנת, ומדברי תוס' לעיל (דף יג ע"א) ד"ה ואין אוסרין נראה דהגרסא כאן מגו דבעי' אמרה לא נבעלתי דמהימנא היינו אף דבלא נבעלתי היתה נאמנת אעפ"כ אין מאמינים לה נבעלתי לכשר במגו. ואולם עדיין קשה בסמוך דאמרינן אלא אהא הנושא את האשה וכו' דמגו דאיבעי אמרה מוכת עץ אני וכו' מש"ה קאמר ר"ג דמהימנא, והא אזלינן לר"י דאמר במאתים ומנה הרי דלר"ג בלאו טעמא דמגו נאמנת כיון דס"ל דגם במכ"ע דנאמנת דליכא מגו וע"כ הטעם משום ברי וחזקה, ונהי דהוי חידוש דלר"י אף דאיכא מגו לא מהימנא מ"מ בשדה מהימן במגו, מ"מ הלשון מש"ה קאמר ר"ג דמהימנא הוא תמוה. ובאמת היה לי מקום לומר דלישנא דמגו ס"ל ג"כ דבמכ"ע טעמא דר"ג משום חזקה אלא דס"ל דדוקא במכ"ע דהוי חזקה מעליא דלא נבעלה כלל אבל במשארסתני נאנסתי דאתרע חזקת הגוף אין מוציאין רק מכח מגו אבל הא תוס' לא ס"ל כן כמ"ש לעיל (ד"ה אלא דאיכא מגו) וה' יאר עיני: