Gittin 71b

שני אחין חרשים כיון דהם חרשים לא איכפת לן בנשותיהן אם הן אחת פקחות דמ"מ הם לא כנסו אלא ברמיזה:

וכן שתי אחיות חרשות לא איכפת לן בפקחות של בעלים דהן לא נכנסו אלא ברמיזה לפיכך פטורות מן החליצה דיוצאה משום אחות אשה דכל עריות פטורות מן החליצה:

ואם היו נכריות ומת אחד מהן השני אינו יכול לחלוץ מפני שהוא חרש או שהיא חרשת ואינה יכולה לומר מאן יבמי אלא יכנסו:

ואם רצו להוציאן אחרי כן יוציאו דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש מפיק ולא גזרינן אטו אחיו פקח:

כדשנין מעיקרא דנפלה ליה מאחיו פקח:

חלוקין עליו חביריו דאפי' פקח ונתחרש אינו יכול לגרש ואפי' יודע לכתוב ולא תימא רשב"ג מפרש מילתיה דתנא קמא דהכי שמיע ליה לרבי יוחנן דמיפלג פליג:

נישטת היא משניסת:

לא יוציא אסור להוציאה ואע"פ שפקחת ונתחרשה יוציאה דאשה לא בעינן דעתה שהרי יוצאה לרצונה ושלא לרצונה היכא דנשטת אמור רבנן לא יוציא דכיון שאינה יודעת לשמור עצמה ינהגו בה הפקר בזנות וכן מפרש לקמן:

אי נמי לכדרבי יצחק אביי נמי דייק עולמית לכדרבי יצחק בפרק חרש (יבמות קיג:) דקאמר התם אף אנן נמי תנינא כדרבי יצחק ודייק מדקתני עולמית גבי נשתטה ולא תנא גבי נישטת היא אלא. דהכא דייק מדקתני עולמית אתרוייהו אנתחרש ונשתטה הא דקתני ליה אחרש אשמועינן אפי' יכול לדבר ע"י כתב ואנשתטה לכדרבי יצחק ורב פפא דחי דמ"מ איכא למימר דלא אתא עולמית אלא לכדרבי יצחק גרידא:

הכא במאי עסקינן דלא אמר תנו וא"ת וכי לא ידע שיקשה לו עד שיאמר תנו מיבעי ליה דמכח זה דקדק תחלה דסיפא כרבי יוסי מדקתני עד שיאמר לסופר כתוב ולא קתני עד שיאמר תנו וי"ל דהמתרץ סבר דלהכי לא תנא עד שיאמר תנו משום דכבר שמעינן ליה מדיוקא דרישא דקתני כתבו משמע הא אמר תנו נותנין ולהכי אשמועינן בסיפא דבכתבו לא מהני עד שיאמר לסופר כתוב וטעמא דרישא קמפרש דלהכי לא מהני מה שעשו אחרים בלשון כתובו משום דמילי לא מימסרן לשליח ולא מהני עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ופריך עד שיאמר תנו מיבעי ליה דכיון דלא שמעינן ליה אלא מדיוקא דרישא הוה ליה למיתני בסיפא בהדיא עד שיאמר תנו:

הכא במאי עסקינן דלא אמר לתלתא ה"נ תימה וכי לא ידע שיקשה לו עד שיאמר לג' מיבעי ליה ועוד דאי בדלא אמר לתלתא מאי איריא כתבו תנו נמי לא מהני וי"ל דהשתא מוקי רישא בכל ענין בין אמר לב' בין אמר לשלשה ומשום שלשה נקט כתבו דהא אם אמר תנו נותנין ולהכי לא מצי למיתני בסיפא עד שיאמר לשלשה דהא בשלשה נמי מיירי דכתבו לא מהני אפי' בשלשה ומ"מ פריך דה"ל למיתני בסיפא ולפרש בהדיא עד שיאמר לשלשה תנו:

הכא במאי עסקינן דלא אמר אמרו סלקא דעתא דלא שייך לאקשויי עד שיאמר אמרו מיבעי ליה דניחא ליה למינקט דומיא דרישא שהבעל מצוה לעדים עצמם לעשות אבל אומר אמרו אומר לאחרים שיאמרו לעדים לעשות וא"ת השתא דמוקי לה כרבי יוסי אמאי נקט כתבו הוה ליה למינקט תנו וכ"ש כתבו ועוד כיון דכתבו לאו דוקא והוא הדין תנו נימא דהוא הדין נמי אמרו ותיתי שפיר סיפא עד שיאמר לסופר כתוב כו' ויש לומר דלא חש למיתני תנו דמסיפא שמעינן דהוא הדין תנו מדלא תנא עד שיאמר תנו:

אמר אביי אף אנן נמי תנינא נשטית לא יוציא נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית מאי עולמית לא אף על גב דיכול לדבר מתוך הכתב. והקשו בתוספות דהא ביבמות פרק חרש בתר הא רבי יצחק דאמר דבר שוטה מתגרשת אסיק אביי אף אנן נמי תנינא דקתני גבי דידה לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית שמע מינה הא דאורייתא הא דרבנן, ותירצו דאביי ודאי תרוייהו דייק להו מינה מדקתני נתחרש או נשתטה והתם דייק לה מנשתטה והכא דייק לה מנתחרש, והכא דקאמר אי נמי לכדרבי יצחק הכי קאמר אי נמי כולה לכדרבי יצחק קא אתי ויש מפרשים דבתר דשמעה מרב פפא סברה.

הכא במאי עסקינן דלא אמר לבי תלתא ובין אמר תנו בין לא אמר תנו, ולא דייקינן השתא טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נונתין דכיון דאיירי מתניתין בשנים לא חש למידק בין כתבו לתנו דבהא ליכא מאן דפליג אבל עד השתא דסלקא דעתין דמיירי דאמר לבי תלתא דייקינן מינה שפיר דבתלתא איכא לאיפלוגי לרבי מאיר בין תנו לכתבו והילכך מדתניא כתבו ולא תנא תנו דהוה חידושא טפי משמע דדוקא כתבו אבל תנו נותנין וכדרבי מאיר.

הכא במאי עסקינן דלא אמר אמרו כלומר והכי דייקינן מרישא דמתניתין טעמא דלא אמר אמרו הא אמר אמרו נותנין וכדאמרינן בסמוך תניא כותיה דרב אשי כתב סופר לשמה וכו' ישמעו לאפוקי ממאן דאמר מודה רבי יוסי באומר אמרו, בשילהי פרק התקבל כתבתיה בסיעתא דשמיא.

ממה שכתבנו למדת שכל שנשתטה הוא או נתחרש לא יוציא עולמית עד שישתפה אבל אם נתחרשה היא יוצאת אבל אם נשטית לגמרי אם אינה יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה אינה מתגרשת כלל אף מן התורה שהרי משלחה וחוזרת היא ואם יודעת לשמור גיטה ועצמה מתגרשת מדברי סופרים ואם יודעת לשמור את גיטה אבל לא עצמה דבר תורה מתגרשת דהא יודעת לשמור גיטה והרי אין אנו צריכים לדעתה הואיל ועל כרחה מתגרשת אלא שחכמים אמרו אינה מתגרשת כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכך נתפרשה ביבמות פרק חרש:

כל שנתחרש הוא שהפקענוהו מלגרש פירושו אפי' בחריף הרבה שהרי הפקענוהו אף על ידי כתיבה ולענין ביאור מיהא צריך לעיין שהרי אביי היה סובר כאן דעולמית דקאמר לטפויי מתוך הכתב קא אתי ובפרק חרש נראה שהוא סובר כרב פפא דעולמית אתא לכדר' יצחק דהא קאמר עלה דההיא דר' יצחק אמר אביי דייקא נמי דגבי דידה תני לא יוציא וגבי דידיה תני לא יוציא עולמית שמע מינה הא דאוריתא הא דרבנן ושמא קבלה מרב פפא וליכא מינה סייעתא לר' יוחנן אלא דדר' יוחנן מיהא לא (מדרבא) [מדחיא]:

המשנה השניה ואינה מענין הפרק אלא שנתגלגלה כאן על ידי מה שאמרו בנשתתק נכתוב גט לאשתך וזו לא בנשתתק היא שנויה אלא בשכיב מרע דעלמא או אף בבריא אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להן כתובו אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לה וחזר ונותנו לה הרי גט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אמר הר"ם פי' אמרו לו לא ירצה בו מי שאחזו קורדיקוס אבל לאיזה שיזדמן וכן אמרו לו נכתוב הגט ואמר להם ותנו לה הגט בטל עד שיאמר הוא עצמו כתבו וחתמו לה:

אמר המאירי שאלו לו נכתוב גט לאשתך אם בשכיב מרע כדי שלא תזקק ליבם ואם בבריא כגון שהיה מפרש ויוצא בשיירא ואמר להם כתובו ובא להשמיענו שהם בעצמם צריכין לכתבו ולחתמו וכן יכולים ליתנו שהרי כתבו של מפרש ושל שכיב מרע ככתבו ותנו הוא ולא בא עכשו ללמד אלא שאם לא כתבוהו הם בעצמם אלא שאמרו לסופר לכתוב וחתמוהו הם או שאמרו לעדים וחתמו על פיהם על דעת שיתנוהו לבעל ויתנהו לה אפי' נתנוהו לו לאחר שנכתב ונחתם ונתנו לה אינו כלום עד שיכתוב הכותב ויחתמו העדים בצוויו של בעל והוא שאמר עד שיאמר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו וא"כ כשאמר להם כתבו הם בעצמם צריכים לכתוב ולחתום ורשאים ליתן שהרי כתבו שלו ככתבו ותנו ואין רשאין לומר לסופר שאין אומרין בזו שליח עושה שליח דמילי לא מימסרן לשליח ובפרק התקבל ס"ו ב' נחלקו ר' מאיר ור' יוסי בענין זה ושניהם מודים באמר לשנים שאפי' אמר להם קנו בלא כתבו צריכים הם בעצמם לכתוב ואפי' לא ידעו שאין לך אונס גדול מזה ילמדו ויכתבו ויתנו שלא עשאם אלא עדים ודעתו עליהם שיכתבו וכל שכן אם אמר להם כתבו או כתבו ותנו וכן שניהם מודים שאם אמר לשלשה תנו לחודיה לדעת ר' מאיר עשאם בית דין ויאמרו לאחרים ויכתובו ומפני שהוא סובר מילי מימסרן לשליח ולדעת ר' יוסי אף בשלשה ואף בתנו לחודיה מילי לא מימסרן לשליח ויכתבו הם בעצמם ולא עוד אלא אפי' אמר להם אמרו לסופר פלני שיכתוב ולפלני ופלני שיחתומו שעשאן שלוחים לכך אינו כלום שהוא בעצמו צריך שיצוה לכתוב ולחתום ואין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו שהרי כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו כלומר שלא הוכשר בכתב ידי סופר וחתימת עד אחד אלא בחתם סופר ועד שהם חתימת שני עדים ואיצטריך לאשמועינן הכי משום דלר' מאיר דאמר דכל דקאמר אמרו שהרי לא מתכשר בהכי דלדידיה נפיק מינה חורבא דזימנין דאמר לשנים אמרו לפלני ויכתוב ולפלני ופלני ויחתמו ואזלי הני וחיישי לכיסופא דסופר ומחתמי ליה ומתוך כך אמר רב חסדא מתניתין מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח ואין הסופר כותב אלא אם כן נצטוה מפי הבעל ואי סלקא דעתך מודה ר' יוסי באומר אמרו הא איכא לדידיה נמי הך חורבא דכתיבנא אלא דאף באומר אמרו פליג והלכה כר' יוסי הילכך בין אמר לשנים בין אמר לשלשה בין אמר תנו בין אמר כתבו בין אמר אמרו בין לא אמר אמרו צריכים הם בעצמם לכתוב על הדרך שביארנו:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר זה גיטיך אם מתי זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום מהיום אם מתי מעכשו אם מתי הרי זה גט מהיום ולאחר מיתתי אינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת אמר הר"ם שיעור זאת המשנה לפי מה שאספר בראש אמר לאשתו זה גיטיך אם מתי מחולי זה לא אמר כלום לפי שהעקר אצלנו אין גט לאחר מיתה אלא אם ביאר דבריו ואמר מעכשיו או מהיום אולם אם אמר מהיום ולאחר מתתי הנה הוא ספק אם בעבור שאמר מהיום הרי הגט כשר וכשאמר לאחר מתתי הוי תנאה או חזרה הוי והוא גט בטל כמו שאמרנו שאין גט לאחר מיתה ולזה חולצת ולא מתיבמת לפי מה שהתבאר בששי מיבמות וכולן שהיו להן קדושין או גירושין בספק חולצות ולא מתיבמות:

אמר המאירי זה גיטיך אם מתי ולא אמר מהיום או זה גיטיך מחולי זה ר"ל מסוף חולי זה ואילך או זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום שכל אלו משמען שאין הגט חל עד שימות ואין גט לאחר מיתה ואם מת יכולה להתיבם אבל אם אמר מהיום אם מתי או מעכשו אם מתי הרי זה גט שהרי לכשימות חל הגט למפרע משעת נתינה ואם מת אין מצריכין אותה חליצה מספק ואם מתי דקאמר תנאה הוא והרי הוא כאלו אמר הרי זה גיטיך על מנת שימות מחולי זה מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא לן בהאי דקאמר ולאחר מיתה אי תנאה הוי כאלו אמר מהיום אם ימות ונמצא כשמת נתקיים התנאי שנמצא שהוא גט משעת נתינה אי חזרה הוי ר"ל שחזר בו ממה שאמר מהיום וחזר ואמר לאחר מיתה ואע"פ שבענין מתנה בפרק יש נוחלין אמרו בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ותו לא גבי מתנה איכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה כמו שביארנו בפרק יש נוחלין במשנה התשיעית אבל בזו אין מקום לומר כן ומתוך כך אם מת חולצת ואינה מתיבמת:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה הב"ע כו' ה"נ תימה וכי לא ידע שיקשה לו עד שיאמר לג' כו' עכ"ל אע"ג דהכא לאו מכח זה דקדק מתחלה כמו לעיל גבי תנו מ"מ כיון שהקשה לו כן גבי תנו עד שיאמר תנו כו' וכי לא ידע שיקשה לו גם הכא עד שיאמר לג' כו' וק"ל:

בא"ד ועוד דאי בדלא אמר לתלתא מאי איריא כתבו תנו נמי לא כו' עכ"ל דמסתמא רישא בכי האי גוונא דסיפא איירי בדלא אמר לתלתא מיהו ק"ק כיון דברישא לא תני תנו למאי דאיירי נמי השתא רישא דוקא דלא אמר לתלתא לא מצי למיתני בסיפא עד שיאמר לג' דהא כתבו בלא תנו אפילו בג' לא מהני ויש ליישב דאי איירי רישא בדלא אמר לתלתא לחוד אע"ג דלא תני ביה תנו מ"מ קושטא הוא דאף באומר תנו לא מהני והוה שפיר מצי למיתני בסיפא בכה"ג באומר לשלשה תנו דמהני אבל לפי תירוצם דאיירי הרישא גם באומר לג' ובלא אמר תנו לא מצי למיתני בסיפא עד שיאמר דכתבו לא מהני אפילו בג' ודו"ק:

בד"ה הב"ע כו' וא"ת השתא דמוקי לה כר"י כו' ה"ל למנקט תנו כו' נימא דה"ה נמי אמרו כו' דמסיפא שמעינן כו' עכ"ל לכאורה כפי המובן מפרש"י אין כאן מקום קושיא דודאי לית לן למימר דנקט כתבו ברישא וה"ה תנו דמכח זה דקדק תחילה דרישא כר"מ אלא דהשתא בעי למימר דלכך נקט כתבו לדייק מיניה משום דלא אמר אמרו אבל אמר לשנים אמרו כשר אבל אי הוה תני רישא תנו לא הוה דייקינן מיניה כלל דאומר אמרו דכשר ואפשר דלא ניחא להו בהכי משום דאי הוה תני נמי ברישא תנו נמי הוה דייקינן מיניה שפיר דאומר אמרו כשר דטפי אית לן למפסל תנו מאומר אמרו כדמוכח לעיל דשמואל סבר לה כר"י בתנו לג' ובאומר אמרו מכשיר אך דבריהם בעצמם אינן מובנין לי דהאיך ס"ד למימר דנקט כתבו וה"ה תנו והא מכח זה מדלא תני תנו דייקינן לעיל דמתני' כר"מ ודוחק הוא דהמתרץ הכא לא חש להך דיוקא בלי טעם וסברא ועוד אי השתא לא חש ליה א"כ אתיא מתני' בפשיטות כר"י ולמה לי למימר הב"ע דלא אמר אמרו גם בתירוצם שכתבו וי"ל דלא חש למיתני תנו דמסיפא שמעינן דה"ה תנו כו' לא הוה איצטריך ליה למימר הב"ע דלא אמר אמרו דבפשיטות אתיא נמי רישא כר"י דפוסל נמי בתנו כדשמעינן ליה מסיפא מדלא תני עד שיאמר תנו וע"ק דודאי הכא לפי דברי המתרץ לית לן למימר דתני כתבו וה"ה אמר אמרו פסול דהא לא שמעינן ליה מסיפא אבל לדברי המקשה אי הכי עד שיאמר אמרו מבעי ליה מאי קושיא ונימא דאמר אמרו פסול לר"י ונקט ברישא כתבו וה"ה אמר אמרו ולא חש למיתני ברישא משום דמסיפא שמעינן ליה דה"ה אמר אמרו פסול מדלא תני עד שיאמר אמרו כמ"ש התוספות הכא גבי תנו ומיהו בהא איכא למימר אע"ג דמקשה ליתני בסיפא עד שיאמר אמרו מ"מ אי אמר אמרו פסול לא ה"ל למשבק רבותא דרישא למיתני אמר אמרו דפיסל כיון דאיכא למטעי דלא שמעינן ליה מסיפא. מדלא תני עד שיאמר אמרו דאימא כסברת המתרץ דניחא ליה למינקט דומיא דרישא שהבעל מצוה לעדים עצמם לעשות כו' כמ"ש התוספות לעיל ועוד יש לפרש כוונת דבריהם בדרך אחר דה"ק כיון דהשתא כתבו לאו דוקא וה"ה תנו ולא נקט כתבו אלא למידק מיניה דאמר אמרו כשר וא"כ נימא נמי בסיפא דה"ה אמרו דכשר ולא נקט עד שיאמר לסופר כו' אלא למידק מיניה הא תנו פסול ולא תקשה מיניה דליתני בסיפא עד שיאמר אמרו ואע"ג דהמקשה לא חש לדברי המתרץ דהוה ס"ד דלא שייך לאקשויי עד שיאמר אמרו מבעי ליה כמ"ש התוספות מ"מ כיון דלא מקשה ליה עד שדקדק מתחלה מרישא טעמא דלא אמר תנו הא כו' משום דהשתא ניחא ליה גם למקשה דתנו ה"ה ברישא ולא נקט כתבו אלא משום דיוקא דאמר אמרו כשר ה"נ איכא למימר בסיפא דה"ה אמר אמרו ולא נקט עד שיאמר לסופר כו' אלא למידק מיניה דתנו פסול ולפ"ז יתישבו קצת הקושיות שכתבנו לעיל אבל קשה דתירוצם אינו עולה יפה לפ"ז שכתבו וי"ל דלא חש למתני תנו דמסיפא שמעינן לה כו' דה"נ איכא למימר דלא חש למתני בסיפא אמר אמרו דכשר דמרישא שמעינן לה דהוא הדין אמר אמרו כשר מדתני כתבו שזה היה עיקר קושייתם אבל לדרך הראשון שכתבנו ודאי דלא שייך בסיפא דתני לישנא דעד כו' למימר דה"ה מלתא גריעא מיניה דעד משמע דוקא כהאי מלתא גם קשה לדרך השני שכתבנו דמשמע ממ"ש דתיתי שפיר סיפא כו' דלק"מ וזה אינו דאכתי הך קושיא ועוד מי מודה ר"י כו' לא מתרצא ודבריהם צריכין עיון בכל זה ודו"ק:

משנה אמרו לו נכתוב גט לאשתך כו' הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. מסוגיא דשמעתין משמע להדיא דכל שלא אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו הוי גט בטל לגמרי דאלת"ה לא הוי שייך כל שקלא וטריא דשמעתין דמקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי דאיכא למימר בכתבו הוי בטל ובאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו הוא עיקר מצותו לכתחלה ומאי דביני ביני אסור לכתחלה או פסול מדרבנן אבל בטל לא הוי וכמו שאפרש בסוגיין אע"כ דלישנא דעד שיאמר משמע ליה לתלמודא דכל שלא אמר כן הוי בכלל גט בטל דסליק מיניה ולפ"ז משמע בפשיטות דאף שאמר לסופר כתוב ולא אמר לעדים חתמו או להיפך נמי בכלל גט בטל הוא מדקתני עד שיאמר לסופר ולעדים וקשה ממה נפשך אי למ"ד עידי מסירה כרתי אמאי הוי גט בטל כשלא אמר לעדים חתומו דאפי' אם חתמו אחרים נהי דלא מקרי לשמה הא אסקינן בריש מכילתין דלא בעינן עידי חתימה לשמה אלא מדרבנן דהוה ליה כמזוייף מתוכו אבל גט בטל מיהא לא הוי ובשלמא לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהיכא דאיכא ע"ח לא בעינן עידי מסירה איכא לאוקמי מתני' בדליכא עידי מסירה משא"כ לשיטת רש"י ותוספות והרא"ש ז"ל שכתבו בכולי מכילתין דלעולם בעינן עידי מסירה א"כ קשה אמאי בטל כשחתמו אחרים ואף למאי דפרישית בדף ס"ו דלענין החתימה בלא"ה פסול משום דהו"ל עד מפי עד אכתי לא הוי בטל דלא גרע מאילו לא חתמו כלל ונהי דגרע דהו"ל כמזוייף מתוכו אכתי לא מיפסל אלא מדרבנן ואי למ"ד עידי חתימה כרתי כר' מאיר מאי פסול כשלא אמר לסופר כתוב דהא אפי' מצאו באשפה כשר. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דף ס"ו ע"ב בלשון התוס' בד"ה הא כתב הגט דאף לתירוץ הראשון של התוס' נמי סברי דהיכא דאמר הבעל כתבו ונתכוון אכתיבה ואחתימה דאפי' ר' מאיר מודה דבטל כשכתבו אחרים משום שלא נעשה ציווי הבעל אלא שבתירוצם השני באו להוסיף דאפי' אי כתובו שאמר הבעל כתב ידן הוא אפ"ה כאילו מצוה שיכתוב הסופר דוקא בשליחותו וכמו שכתבתי שם נמצא דלפ"ז אתי שפיר דבמשנתינו שאמר כתבו ונתכוון אתרווייהו ולשמואל דמספקא ליה אי כתובו כתב ידן הוא או כתב הגט ע"כ צריך לומר דמתניתין איירי שאמרו לו נכתוב ונחתום ואמר להם כתובו וחתומו כמו שכתבתי לעיל והוא מוסכם מהפוסקים וא"כ כל ששינו באחד מהם הוי בטל לכ"ע לא שנא בכתיבה ל"ש בחתימה כיון שעברו על ציווי הבעל כן נ"ל ברור. ותדע דהכי היא דהא למ"ד בפ' כל הגט דטעמא דמתניתין הוי משום בזיון הבעל וכמו שכתב נמי רש"י בשמעתין לר' מאיר. א"כ ע"כ הוי גט בטל בין בכתיבה ובין בחתימה דבתרויייהו איכא בזיון ואדרבא בחתימה איכא בזיון טפי כמ"ש התוספות להדיא לעיל דף ס"ו ע"ב בד"ה והאמר שמואל. ולפ"ז ע"כ דה"ה למ"ד דטעמא דמתניתין משום מילי לא מימסרן לשליח כדמסקינן בשמעתין נמי בטל בתרווייהו בין ששינו בכתיבה או בחתימה דאלת"ה תיקשי הא דאמרי' בפרק כל הגט דף כ"ט בפלוגתא דאביי ורבא משום בזיון או מילי לא מימסרן דאיכא בינייהו מתנה ואמאי לא אמרינן דאיכא בינייהו טובא לענין ע"ח בגט גופא דלמ"ד משום בזיון בטל ולמ"ד משום מילי לא מימסרן לא מיפסל אלא מדרבנן ותפסי בה קידושין ואיכא למ"ד אם ניסת לא תצא. אע"כ דלכ"ע בטל בין בכתיבה ובין בחתימה מטעמא דפרישית. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך דלכ"ע אית להו טעמא דבזיון כדמשמע מלשון רש"י ז"ל. ולכאורה ממשנתינו הוא מוכרע דקתני אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל ואי לטעמא דמילי לא מימסרן לא משמע שום רבותא דמה שנתנו לו וחזר ונתנו לה דכיון דמעיקרא נכתב ונחתם שלא בשליחות הבעל או דלא מיקרי לשמה כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בסוף פרק התקבל א"כ מאי ס"ד דאחר שנפסל יחזור ויוכשר משא"כ לטעמא דבזיון הבעל אתי שפיר דקמ"ל דאע"ג דחזינן דהבעל אינו מקפיד על בזיונו אפ"ה כיון שהיה מקום לקפידא מעיקרא לחול ממילא נתבטל' השליחות וכ"ש למ"ד מילי לא מימסרן הכי קאמר אע"פ שחזרו ונתנו לו דליכא בזיון הבעל אפ"ה פסול משום מילי לא מימסרן נקטינן מיהא דלעולם איתא לסברא דבזיון הבעל וא"כ פשיטא דבטל בכל ענין ששינו בין בכתיבה ובין בחתימה כן נלע"ד נכון וברור והתמיה קיימת על בעל ספר גט פשוט בסי' ק"כ שהאריך מאד ועכ"ז כתב דבשינו בחתימה לא הוי גט בטל אלא פסול למאי דקי"ל עידי מסירה כרתי ונלענ"ד דלא יתכן כלל וביותר שמשמע להדיא מלשון התוספות לעיל בד"ה הא כתב הגט דאפילו לר"מ בטל כששינו בכתיבה דלא דמי למצאו באשפה וכ"ש דלמ"ד נמי ע"מ כרתי בטל בחתימה מה"ט גופא וזה ברור ודו"ק:

רש"י בד"ה טעמא דלא אמר תנו בלא כתבו דכיון דאמר להם כתבו מקפיד היה בדבר כו' עכ"ל. הכי משמע ליה מלשון הגמרא דקאמר ר"מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח א"כ משמע מפשט הלשון דהא דפוסל ר"מ בכתבו לאו משום דמילי לא מימסרן וע"כ דמשום בזיון הבעל הוא אף למאי דמשמע בשמעתין דלר' יוסי הוי טעמא משום מילי לא מימסרן ולפ"ז משמע דר' יוסי נמי אית ליה טעמא דבזיון הבעל אלא שמוסיף טעמא דמילי לא מימסרן דלא מיסתבר למימר דפליגי ר"מ ור"י בסברות הפוכות דר"מ אית ליה טעמא דבזיון ולית ליה טעמא דמילי לא מימסרן ולר' יוסי איפכא אע"כ כדפרישית אבל מלשון התוס' לעיל דף ס"ו משמע דלמסקנא למ"ד משום מילי לא מימסרן לר"מ נמי הוי טעמא משום הכי ולא משום בזיון הבעל וכמ"ש מהרש"א ז"ל בחידושיו ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בשמעתין ר"מ היא דאמר מילי מימסרן היינו דבשלשה שאמר להם תנו סובר ר"מ דמילי מימסרן לשלשה שעשאן ב"ד וזה ברור וכמו שהארכתי בזה בפ' התקבל ע"ש:

גמרא אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב כו' אתאן לר' יוסי ופרש"י ז"ל דמשמע שאין לך שום צד היתר לומר לאחרים כו'. כבר כתבתי שיש להקשות דאכתי אפי' לר' מאיר אין שום צד היתר לכתחלה לומר לאחרים שיחתמו משום חששא דשמא תשכור עדים כדאיתא לעיל ס"פ התקבל והאי טעמא שייך נמי בדאמר תנו שאין להם לצוות לאחרים מיהו בהא מצינן למימר דכיון דהכא בשלשה שאמר תנו אליבא דר' מאיר קיימינן ולשיטת התוס' לעיל דף ס"ו ע"ב בד"ה מתניתין מני לא שייך לר"מ בשלשה שאמר תנו חששא דשמא תשכור כמו שהאריכו שם. אבל בסמוך דמסקינן ר' יוסי היא ומקשינן עד שיאמר אמרו מיבעיא ליה ומאי קושיא הא אומר אמרו מיהא לכתחלה אסור דבחתימה אליבא דכ"ע כשר ולא תעשה ובכתיבה פלוגתא דאמוראי היא בסוף פרק התקבל. אע"כ דפשיטא לתלמודא דהא דקתני עד שיאמר לסופר כתוב היינו שאם לא עשה כן הוי בכלל גט בטל וא"כ מקשה שפיר דליתני עד שיאמר אמרו דבכה"ג לא הוי בטל וזה מוכרח. מיהו למאי דפירשתי לעיל ס"פ התקבל דאפילו לר' יוסי לא שייך בשלשה חששא דשמא תשכור כמו שהארכתי שם ודלא כשיטת התוספות שם א"כ אתי שפיר טפי הא דמקשינן בסמוך עד שיאמר אמרו מיבעי ליה והיינו דליתני עד שיאמר לשלשה אמרו דכשר לכתחלה וכמדומה לי דמכאן ראיה ברורה למה שהעליתי שם סוף פרק התקבל בזה. ולפ"ז נתיישב מיהא הא דמשנינן בסמוך הב"ע דלא אמר אמרו ולא סליק אדעתא דליקשו ליה עד שיאמר אמרו מיבעיא ליה כיון דאומר אמרו אסור מיהא לכתחילה דבחתימה לכ"ע ובכתיבה למ"ד כשר ולא תעשה כן נ"ל נכון אלא שהתוספות בסמוך כתבו בענין אחר:

שם אלא כולה ר' יוסי היא והב"ע דלא אמר אמרו ופרש"י ז"ל דהשתא הא דנקיט ברישא כתבו לאו למידק תנו בלא כתבו כשר אלא למידק דאומר אמרו כשר ואי הוי נקיט תנו אפשר דלא הוי ממעטינן אומר אמרו דאיכא למימר דנמי בטל והא דנקט תנו היינו לאשמעינן רבותא דאפילו בשלשה שעשאן ב"ד נמי בטל אלא דהתוס' בזה לשיטתייהו דאומר אמרו עדיף טפי משלשה שעשאן ב"ד כמ"ש להדיא בפרק התקבל בד"ה מתניתין מני ע"ש ומש"ה מקשו כאן דאכתי ליתני תנו וכמ"ש מהרש"א ז"ל והאריך בזה ובאמת לשון התוס' תמוה בזה. אמנם לענ"ד נראה ליישב עוד בדרך אחר דהשתא דאתינן להכי דאומר אמרו כשר תו ליכא למידק כלל דנקיט כתבו למעוטי תנו דאיצטריך לאשמעינן במתניתין כתבו לאשמעינן דאע"ג שלא אמר אלא כתבו לחוד אפ"ה אמרינן דנתכוין בין אכתיבת הגט ובין אכתב ידן דהיינו חתימה משא"כ בתנו פשיטא דלתרווייהו איכוון וכמו שהארכתי בזה לעיל ס"פ התקבל בהא דשלחו מבי רב לשמואל ואפי' את"ל דבתנו נמי מספקא להו אפ"ה שייך האי רבותא טפי בכתבו מבתנו ונהי דלשמואל מספקא ליה אפ"ה לסתמא דתלמודא פשיטא להו עכשיו דכתבו דמתניתין אתרווייהו קאי אלא הא דמקשינן מעיקרא טעמא דלא אמר תנו היינו משום דס"ד דאומר אמרו פסול כדמסקינן בשמעתין. ולפ"ז תו ליכא רבותא בכתבו טפי מבתנו לאשמעינן דלתרווייהו איכוון דאפילו את"ל דלא נתכוון אלא לכתיבה או לחתימה אפ"ה פשיטא דבטל בשניהם כל ששינה בא' מהם דנהי דאידך הו"ל כאומר אמרו כדאמרינן בפרק התקבל גבי מילתא דשלחו מבי רב לשמואל דנעשה כאומר אמרו אכתי אומר אמרו גופא בטל הוא וא"כ מדייק שפיר ליתני תנו משא"כ למאי דמשנינן עכשיו דאומר אמרו אינו בטל וא"כ הוי שפיר רבותא טפי בכתבו מבתנו דלא תימא דכתבו כתב ידן הוא אבל לענין כתיבת הגט נעשה כאומר אמרו קמ"ל דאפ"ה בטל בתרוייהו כל ששינה בא' מהם כן נ"ל נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה הכא במאי עסקינן כו' וא"ת השתא דמוקי לה כר"י אמאי נקיט כתבו כו' ועוד כיון דכתבו לאו דוקא וה"ה תנו נימא נמי דהוא הדין אמרו ותיתי שפיר סיפא כו' עכ"ל. ומהרש"א ז"ל האריך בזה ועכ"ז הניחו בצ"ע ולענ"ד דברי התוס' פשוטין בטעמן דבדרך את"ל כתבו כן דאפילו את"ל דהשתא דמוקמינן דמתני' ר' יוסי היא נקיט כתבו וה"ה תנו דהא לר"י לא מפלגינן כלל ולא איצטריך ליה למיתני תנו דהא בפרק התקבל אמר ר"י בהדיא דתנו דמי לכתבו דדוקא למאי דס"ד מעיקרא בשמעתין דעיקר מתניתין דהכא לא איצטריך כלל דלענין כתבו משנה יתירא היא דהא ר"מ ור"י תרווייהו מודו בפרק התקבל אע"כ ס"ד דרבי נקיט להאי מתניתין למידק מינה לענין תנו דליהוי מחלוקת ואח"כ סתם לשיטת התוס' דפרק התקבל קודם לפ' מי שאחזו כמ"ש בריש פרק התקבל וכן בסמוך בד"ה משום כיסופא וא"כ מדייק הש"ס שפיר דאכתי לא שמעינן מידי דהא קשיין דיוקי אהדדי רישא כר"מ וסיפא כר"י משא"כ עכשיו דמסקינן דמתניתין ר"י גופא היא איכא למימר דלאו לדיוקא איתמר לענין תנו דכבר אשמעינן בפ' התקבל אלא כולה מתניתין דהכא לא איצטריך אלא לאשמעינן חידוש הדין לענין אומר אמרו וע"ז מקשו התוספות שפיר דאדרבה לפ"ז הול"ל טפי דעיקר מתניתין לא אתא אלא לאשמעינן דיוקא דסיפא דאומר אמרו בטל ומש"ה גופא קתני כתבו לאשמעי' דאומר אמרו דמי לכתבו דבטל בכל ענין ל"ש בכתיבה ל"ש בחתימה כנ"ל נכון וברור בכוונת התוס' וק"ל: