Gittin 6b

דאי אתי בעל כו' אבל אי לא אמרת ואתי בעל ומערער מיפסיל:

כדתניא דאף מי שאינו צריך לומר אם אמר מהני:

כפר סיסאי שם מקום:

שלא תיזקק האשה לעדים אם יקרא עליו ערער:

והא איהו נמי כו' ולאו משום דצריך ומאי קשיא ליה לר' אלעאי:

לא סיימוה קמיה דר' אלעאי לסיומא דמילתיה דר' ישמעאל:

משם לכאן מבבל לא"י:

דסמכא הוא ראוי לסמוך עליו:

ואי עבדת אהני‎—And if you do, it will be effective O VERVIEW We learnt in our משנה that בפ"נ is not required in א"י; the same applies to בבל‎. The question is what would be the status of המביא גט בא"י or בבל and the שליח said בפ"נ‎? Is it the same as חו"ל and therefore the בעל can no longer be מערער, or since there was no תקנה to say בפ"נ in א"י, the בעל can be מערער even if the שליח said בפ"נ. Our תוספות offers an opinion. ------------------ משמע דבפני נכתב מועיל בארץ ישראל‎ – It seems that saying בפ"נ in א"י accomplishes that we will pay no attention to any challenge by the husband. תוספות asks: והא דאמר בסוף פרק ב' (לקמן דף כג, ב) בארץ דלאו אדיבורה סמכינן מהימנא‎ – And that which the גמרא says at the conclusion of the second פרק: ‘In the land of ישראל where we do not rely on her statement, she is trusted’ to be a שליח הגט‎. The phrase ‘we do not rely on her statement ’ seems to indicate that we do not accept what she is saying, in contrast to what the גמרא states here that 'ואי עבדת אהני'. תוספות explains: the phrase later in the גמרא; that 'לאו אדיבורה דידה סמכינן' – היינו משום דאיירי בלא אמר בפני נכתב כסתם מביאי גט בארץ ישראל‎ – Is valid because we are discussing a case where the woman did not say בפ"נ, she merely brought the גט in the usual manner that גיטין are brought inside א"י; where the שליח says nothing, as is the rule. Therefore the גמרא there states דלאו אדיבורה דידה סמכינן; we are not dependent on her statement, since she made no statement. אבל אי אמר סמכינן אדבוריה כדאמרינן הכא: However, if the שליח הגט did say בפ"נ (whether man or woman) we will rely on their statement as the גמרא states here; ואי עבדת אהני‎. S UMMARY A שליח who says בפ"נ in בבל or א"י is believed to the extent that we pay no attention to ערעור הבעל‎. T HINKING IT OVER Why does תוספות say 'משמע' (it seems)? Seemingly the גמרא states so clearly!

ויתנו (את) הילד בזונה‎ —And they gave away the child for a זונה Overview ר' אביתר taught that the people who come to study in א"י are practicing what the נביא decries as ויתנו הילד בזונה וגו'. Our תוספות explains what is meant by this comparison. ----------------- לפי שהן משתהין בארץ ישראל בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות‎ – Since the בני בבל, who would travel to א"י to learn תורה, would tarry in א"י, their sons and daughters would be ‘enslaved’ on account of food; they had to work in order to sustain themselves – והיינו בזונה בשביל מזונות‎ – And that it the meaning of the verse that the child was given away for a 'זונה'; that means on account of food. The word זונה has the same root as the word מזונות‎. תוספות offers an alternate explanation: ועוד מפרש כדאמר בירושלמי עובדא הוה בחד שמכר בתו ללמוד תורה והלך ולמד: And an additional explanation is as the תלמוד ירושלמי relates there was a story where one person sold his daughter (for a maid) in order to study תורה, and he left her and studied. Summary The בני בבל would cause their children to become enslaved for food since they left them. One even sold his daughter for a maid to enable him to study. T HINKING IT OVER What are the relative merits of the two explanations in תוספות‎?

אמר רבי יצחק שתים כותבין‎—Said ר' יצחק two may be written O VERVIEW שירטוט is the process where the parchment is scored or etched in straight parallel lines for the entire width of the column to be written. [This enables that the lines be written straight and neat.] The תלמוד ירושלמי states that שירטוט is a requirement הלכה למשה מסיני when writing תורה scrolls. ר' יצחק adds that even when writing three words (four words according to the מתניתא) of a פסוק, there is a requirement of שירטוט‎. The גמרא in מגילה states: תפילין do not require שירטוט, however a מזוזה does require שירטוט‎. Our תוספות will discuss various aspects of שירטוט‎. ----------------- בעל הלכות גדולות פסק כרבי יצחק‎ – The בה"ג ruled like ר' יצחק; you may write (only) two words without שרטוט, but not three words – ואף על גב דפליג אמתניתא דיודע היה שאינה עיקר‎ – And even though ר' יצחק is disputing a ברייתא, which permits three words without שירטוט, nevertheless the בה"ג follows the ruling of the אמורא ר' יצחק against the תנא of the ברייתא, for ר' יצחק knew that this ברייתא was not correctly transmitted. ואומר רבינו תם וכן פירש רבינו יצחק בן אשר בשם רבינו אליהו‎ – And the ר"ת says and the ריב"א also expounded the same in the name of ר' אליהו, that this ruling requiring שירטוט, is valid only – דדוקא שמתכוין לכתוב הפסוק לדרשה כי הכא‎ – When he specifically intends to write the פסוק for the purpose of interpreting it, like here in this case when ר' אביתר quoted the פסוק to interpret it in a דרשה format; that it is referring to those תלמידים who come from בבל to א"י to study תורה‎ – אבל כשאדם שולח איגרת לחבירו מותר לכתוב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח‎ – However, when someone sends a personal letter to his friend it is permitted to (quote and) write a פסוק in order to write in an articulate syntax; this can be done even – בלי שרטוט‎ – without scoring the paper/parchment. תוספות now presents a contradiction to this assumption. מיהו בירושלמי פרק בתרא דמגילה משמע קצת דאסור‎ – However in the תלמוד ירושלמי in the last פרק of מסכת מגילה there is somewhat of an indication that it is forbidden to write (part of) a פסוק even in a personal letter without שרטוט‎ – דקאמר התם מהו לכתוב תרתין תלת מילין מן פסוקא‎ – For it says there in the תלמוד ירושלמי: ‘What is the ruling; is one permitted to write two or three words from a פסוק without שרטוט‎?’ ומייתי רב מונא שלח כתב לרבי אושעיא בר שימי‎ – And the ירושלמי relates the following: רב מונא sent a letter to ר' אושעיא בר שימי, stating (presumably in the salutation): ראשיתך מצער היה מאד ישגא אחריתך‎ – ‘Your beginning may have been paltry ; however your end will wax enormously great ’ – משמע שלא היה כותב אלא לשם איגרת שלומים ולא לדרשה‎ – It seems that he was [not] writing this phrase [ for any other purpose] only as a letter of personal greeting and he had no intent of writing this for a דרשה‎ – ואף על פי כן היה מקפיד שלא לכותבו כסדר‎ – And nevertheless he was scrupulous not to write the פסוק in its proper sequence. He changed the order of the פסוק, so as not to write a proper פסוק (of three words or more) without שרטוט‎. This would seem to contradict what the ר"ת and the ריב"א maintain. תוספות responds: ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשה‎ – However the ירושלמי there relates about many others, who scrambled the פסוקים in their various letters where it appears they were writing it for the purpose of a דרשה – דקאמר מר עוקבא שלח כתב לריש גלותא דהוה קאי ודמיך בזמרא‎ – For the ירשלמי relates that מר עוקבא sent a letter to the exilarch who would arise and go to bed with song – פירוש כשהיה שוכב וקם היו מזמרין לפניו‎ – Meaning when he would lie down to sleep, and arise in the morning, they would sing for him. מר עוקבא disapproved of this conduct and sent him a letter reprimanding him, paraphrasing a פסוק: ישראל אל תשמח אל גיל בעמים וכן הרבה מביא שם‎ – ‘Do not rejoice O Israel do not be happy amongst the nations’. And the ירושלמי also relates there many other similar instances. תוספות poses a question ואם תאמר דאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לב, ב) ובפרק ב' דמגילה (דף יח, ב) – And if you will say; that it states in פרק הקומץ רבה and in the second פרק of מסכת מגילה‎ – דתפילין אין צריכין שירטוט‎ – That the פרשיות of תפילין do not require שירטוט; but how can that be?! והלא אפילו שלש או ארבע תיבות צריכין שרטוט‎ – For do not even three or four words require שרטוט‎?! How can those גמרות state that תפילין do not require שרטוט‎. There seems to be a contradiction between those גמרות and ר' אביתר‎. תוספות answers: ואומר רבינו תם דתפילין לא בעי שרטוט על כל שיטה ושיטה‎ – And the ר"ת says; that when those גמרות said that תפילין do not require שרטוט it meant that תפילין do not require שרטוט on every single line of the פרשיות (as opposed to מזוזה) – אבל עושה שרטוט אחת למעלה וכותב תחתיו כמה שיטין‎ – However, he is required to make one line of שרטוט on the top of the page and he may write underneath this line of שרטוט many lines of the פרשיות של תפילין‎. ואומר רבינו תם דאין לשרטט תפילין על כל שיטה ושיטה‎ – And furthermore says the ר"ת that one should not be משרטט תפילין on each line; not only is it not required, but it should not be done! כדאמר עלה בירושלמי בפרק במה מדליקין כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט‎ – As the ירושלמי states in פרק במה מדליקין concerning this type of issue; ‘ whoever is exempt from an obligation and nevertheless performs it, he is called a simpleton.’ This will apply by תפילין as well. Since the גמרא says that תפילין do not require שירטוט (on every line), therefore one who is משרטט on every line is a simpleton and not conducting himself in a praiseworthy manner. תוספות will offer proof for his contention that there should be no שירטוט for תפילין‎. וכן משמע בהקומץ רבה (שם דף לב, ב) דקאמר התם תפילין אין צריכין שרטוט‎ – And it is also indicated likewise in the previously quoted גמרא in מסכת מנחות פרק הקומץ רבה, that שירטוט should not be done for תפילין וס"ת for the גמרא there states, that there is no requirement of שרטוט for תפילין‎ – ופריך מהא דתניא ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזות‎ – And the גמרא challenges this statement from that which we learnt in a ברייתא; ‘a תורה scroll that decayed or תפילין that decayed, we are not permitted to utilize their remains for מזוזות – לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה‎ – Because we may not degrade an object which had a stricter level of holiness to an object which possesses a more lenient level of holiness’. The level of holiness possessed by a ספר תורה and תפילין is greater that that possessed by מזוזות‎. This concludes the ברייתא quoted in the גמרא in מנחות‎. The גמרא there continues to present its question: הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שירטוט‎ – ‘If however, it would be permitted to degrade מקדושה חמורה לקדושה קלה it would be permitted to utilize the decayed ס"ת ותפילין for מזוזות; but מזוזה requires שירטוט; implying that we cannot use the ס"ת ותפילין for מזוזות since they do not have שירטוט and מזוזה requires שירטוט‎ – ומשני תנאי היא‎ – And the גמרא answers this question saying: that this law whether שירטוט is required by מזוזה or not is an argument between תנאים’. This concludes the entire quote from the גמרא‎. תוספות will now conclude his proof that one is not משרטט ס"ת ותפילין‎. ומדלא משני הכא במאי עסקינן במשורטטין משמע דאין רגילות לשרטט כלל‎ – And since the גמרא chose not to answer, that this case is discussing a special situation that the ס"ת ותפילין happened to be משורטטין, they were scored. That is why the reason they cannot be used for מזוזות is, not because of שרטוט but rather, because אין מורידין וכו'. The fact that the גמרא chose not to give this answer indicates that it is not customary at all to be משרטט‎ – לא ספר תורה ולא תפילין והיינו משום דנקרא הדיוט‎ – neither a ס"ת nor תפילין and that is because he who would do it is called a הדיוט‎. תוספות makes a proviso to his previous statement that שירטוט is not done for תפילין ומיהו אם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט‎ – However, if the scribe cannot write nicely without שרטוט; e.g. the lines will not be straight, etc. צריך לשרטט על כל שיטה ושיטה משום זה אלי ואנוהו‎ – It is required that there be שרטוט for every line in order to fulfill the dictum based on the פסוק; ‘this is my G-d and I will adorn him’. We derive from this פסוק that it is an obligation to beautify the מצות‎. תוספות presents a problem with the conclusion that ס"ת does not require שירטוט: והא דאמר בפרק קמא דמגילה (דף טז, ב) דברי שלום ואמת‎ – And that which the גמרא says in the first פרק of מסכת מגילה concerning the פסוק in the מגילה ‘words of peace and truth ’, that this פסוק‎ – מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה‎ – Teaches us that מגילת אסתר requires שרטוט like the ‘ truthfulness ’ of the תורה‎. The מגילה refers to itself as דברי וגו' אמת that it is comparable to the אמת of תורה‎. Just as the תורה requires שרטוט so too does the מגילה require שרטוט‎. This is in contradiction to what the ר"ת said previously that ס"ת (ותפילין) does not require שרטוט‎. תוספות answers: אומר רבינו תם דלאו היינו ספר תורה דהא לא בעי שרטוט אלא היינו מזוזה‎ – The ר"ת says that אמיתה של תורה does not refer to a ס"ת for a ס"ת does not require שרטוט as mentioned previously in this תוספות, rather אמיתה של תורה refers to a מזוזה, which does require שרטוט‎ – וקרי ליה אמיתה של תורה על שם שיש בו שם יחוד מלכות שמים‎ – And the גמרא refers to a מזוזה as אמיתה של תורה on account that in a מזוזה there is the unity of the heavenly kingdom. The מזוזה contains פרשת שמע which states: ה' אלהינו ה' אחד, this יחוד מלכות שמים is considered אמיתה של תורה. וכן פירש רבינו חננאל‎ – And the ר"ח also explains the phrase אמיתה של תורה in the same manner, תוספות will bring a support to this contention that אמיתה של תורה refers to מזוזה, not ס"ת. וכן נראה דאי בספר תורה כדפירש שם בקונטרס‎ – And this is the apparent interpretation, that it refers to מזוזה, not ס"ת, for if אמיתה של תורה would be referring to a ס"ת as רש"י explains it there in מס' מגילה פ"ק, there would be a difficulty – הא דפסלינן התם בפרק ב' דמגילה (דף יט, א) אדיפתרא ושלא בדיו דאתיא כתיבה כתיבה‎ – That which we invalidate in the second פרק of מסכת מגילה, if the מגילה was written on דיפתרא or it was written not with proper ink. In these two instances the מגילה is פסול‎. The גמרא derives this פסול through a גזירה שוה 'כתיבה כתיבה' – מדכתיב (ירמיה לו) ואני כותב על הספר בדיו‎ – Since it is written in נביא ירמיה: ‘ and I am writing on the ספר with ink; and in the מגילה it states ותכתוב אסתר, so we derive just as the כתיבה in ירמיה was על הספר בדיו, so too must the מגילה be written על הספר בדיו‎. This excludes דיפתרא and שלא בדיו‎. This concludes the quote from the גמרא in מגילה‎. תוספות continues with his challenge to רש"י. If אמיתה של תורה refers to the ס"ת why is it necessary to derive the דין that דיפתרא ושלא בדיו is פסול by מגילה using a גז"ש from ירמיה ואמאי לא ילפי מאמיתה של תורה‎ – Why do we not derive it from אמיתה של תורה of a ס"ת where we know that דיפתרא ושלא בדיו is פסול‎?! ואי במזוזה מיירי ניחא דאם כן הייתי מצריך דוכסוסטוס כמו במזוזה‎ – If however the term אמיתה של תורה refers to a מזוזה then it is understood why the גמרא chose to derive the פסול of דיפתרא ושלא בדיו using a גז"ש from ירמיה, as opposed to מזוזה; even though by מזוזה if it is written בדיפתרא ושלא בדיו, it is also פסול; for if this were so that we derive מגילה from מזוזה concerning the parchment on which it is to be written (thereby being פוסל דיפתרא) then I would also require that the מגילה be written on דוכסוסטוס just as a מזוזה requires דוכסוסטוס‎. We do not permit דוכסוסטוס for a מגילה; therefore we must derive the פסול of דיפתרא using the גז"ש from ירמיה‎. According to רש"י, however, that אמיתה של תורה is a ס"ת, we could derive the פסול of דיפתרא from ס"ת since ס"ת does not require דוכסוסטוס but rather קלף, just like a מגילה‎. Therefore the גז"ש is superfluous. תוספות presents an additional question: והא דאמר במסכת סופרים (פרק א, הלכה א') אינו רשאי לכתוב אלא אם כן סרגל‎ – And that which is said in מסכת סופרים concerning a ס"ת it is not permitted to write a ס"ת unless he scored the parchment – ויריעה שאינה מסורגלת פסולה‎ – And a ‘curtain’ (segment) of parchment which is not scored is unfit for writing a ס"ת. This is in direct contradiction to what the ר"ת taught that a ס"ת does not require שרטוט, and in fact שרטוט should not be done. תוספות responds; that in מסכת סופרים where he requires שרטוט‎ – היינו ד' שרטוטים מלמעלה ומלמטה ומצדדין‎ – That means only four שרטוטים; on top and on bottom and on both sides of the parchment; that is where שרטוט is required; not for every line. תוספות concludes: ודוחק: And this answer is difficult to accept. The simple reading of the text in מסכת סופרים would indicate that שרטוט is required on every line of the ס"ת. This contradicts the opinion of the ר"ת. S UMMARY The הלכה is that three words or more of תנ"ך require שירטוט on top (on bottom, and both sides?). שירטוט is not required for a personal letter unless it is written for a דרשה‎. Scrambled פסוקים that do not contain three words in the proper order are permitted without שרטוט even when written לדרשה‎. תפילין וס"ת do not require שירטוט on each line; only on top, on bottom and both sides of the column being written. It is forbidden (!) to have שירטוט on each line for תפילין וס"ת (one who does so is called a הדיוט); unless the סופר requires it for neatness. מזוזה requires שירטוט on each line (הלמ"מ‎?). ס"ת, תפילין ומגילה are written on גויל or קלף not דוכסוסטוס‎. מזוזה is written only on דוכסוסטוס‎. שירטוט is required for a מגילה since it says in מגילת אסתר, דברי שלום ואמת; it is required that it be כאמתה של תורה‎. According to רש"י this refers to a ס"ת; according to תוספות it refers to מזוזה‎. דיפתרא is פסול for a מגילה‎. We derive this with a גז"ש כתיבה כתיבה from ירמיה‎. [This גז"ש also teaches us that דוכסוסטוס is פסול for a מגילה despite the fact that מגילה is compared to מזוזה by דברי שלום ואמת‎.] From מס' סופרים it seems that ס"ת require שירטוט for each line. T HINKING IT OVER 1. Why should there be difference concerning שירטוט whether it is written for a דרשה or for צחות הלשון‎? 2. How do we explain that we do not make שירטוט by ס"ת ותפילן on every line, but we are to make a שירטוט on top etc.? 3. How can we reconcile this statement of כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט with the expression והמחמיר תבוא עליו ברכה‎? 4. How did תוספות derive from the ברייתא concerning ס"ת ותפילין שבלו that we are not משרטט ס"ת ותפילין‎? Perhaps we are not משרטט only תפילין, however ס"ת we are משרטט‎. The גמרא was perhaps discussing only the תפילין aspect! 5. Concerning the question of using ס"ת ותפילין שבלו for מזוזה, why did not the גמרא say that the סופר was משרטט in order to write neatly?

זבוב מצא לה נימא מצא לה‎—He found a fly by her; he found a hair by her Overview There is a dispute (between ר' אביתר and ר' יונתן), what was the transgression of the פלגש which caused the ensuing furor. תוספות explains the source of the dispute and why they did not agree to the literal meaning of ותזנה עליו פלגשו‎. --------------------- מותזנה עליו דריש לשון זנות ולשון מזון – They interpreted ותזנה as an expression of זנות and as an expression of food. תוספות asks: ואם תאמר ומנלן דלא הוי זנות ממש‎ – And if you will say; and how do know that it was not actual זנות (instead of merely a נימא באותה מקום [and certainly not a זבוב בקערה]) – תוספות answers: ואמר רבינו חננאל מדרצה להחזירה כדמוכח קראי – And the ר"ח explained, since he wanted to take back this פלגש as is evident in the פסוקים, this proves that she was not מזנה‎ – דאפילו פילגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם‎ – For it was not customary to make back even פילגשים after they were מזנה‎ – כדכתיב בא אל פילגשי אביך וכתיב ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות: As it is written; ‘come to the פלגשים of your father, and it is written that these פלגשים were tied up as live widows until the day they died. S UMMARY ותזנה has the connotation of both (relating to) זנות and food. There was no real זנות because people would not take back פילגשים who were מזנה‎. T HINKING IT OVER Is תוספות question only on ר' יונתן or on ר' אביתר as well?

נימא מצא לה‎—He found a hair by her O VERVIEW ר' יונתן maintains that he found a נימא by the פלגש באותו מקום‎. Our תוספות explains how this does not contradict a גמרא in סנהדרין‎. -------------------------- תוספות asks: ואם תאמר והא אמר בסנהדרין בפרק כהן גדול (דף כא, א) – And if you will say; but the גמרא states in מסכת סנהדרין in פרק כ"ג, that – שאין להם לבנות ישראל שער לא בית השחי ולא בית הערוה – Jewish daughters have no hair neither under their arms nor by their ערוה; so how is it that he found a נימא באותה מקום‎?! תוספות answers: ויש לומר דבת יפת תואר היתה כדמשני התם גבי תמר: And one can say that this פילגש was the daughter of a יפת תואר, as the גמרא there answers regarding תמר‎. S UMMARY A בת יפת תואר can have hair as opposed to a regular בת ישראל‎. T HINKING IT OVER תוספות obviously knew (in the question) that there is hair by a בת יפת תואר; why did תוספות not assume immediately that the פלגש was a בת יפת תואר‎?!

שלש עבירות‎—Three transgressions O VERVIEW רב יהודה אמר רב stated (seemingly in connection with פילגש בגבעה) that one who causes excess fear in his house comes to transgress three עבירות‎. Our תוספות attempts to find these עבירות by פילגש בגבעה‎. ---------------------- בסדר עולם אמר דאותו יום דפילגש בגבעה שבת היה – In סדר עולם it is written that the day of פלגש בגעה was on a שבת‎. תוספות offers a different גירסא and explanation: ורבינו חננאל כתב ג' עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול השם‎ – And the ר"ח writes that the three עבירות were גילוי עריות, שפיכות דמים and חילול השם (not חילול שבת) – וג' היו בפילגש בגבעה ולהכי לא חשיב אבר מן החי: And these there occurred by the פילגש בגבעה, and that is why רב יהודה אמר רב did not mention אבר מן החי (since it did not happen by פילגש בגבעה). S UMMARY The story of פילגש בגבעה occurred on שבת or we need to substitute חילול השם for חילול שבת‎. T HINKING IT OVER 1. Why does תוספות assume that the ג' עבירות have a connection to פילגש בגבעה‎?! 2. Why does not our גירסא include חילול השם as the גירסת הר"ח‎?

ערבתם‎—Did you make an עירוב O VERVIEW There are two types of עירוב that one may need to make before שבת; one is עירובי חצירות and the other is עירובי תחומין. There is a dispute between רש"י and תוספות, as to what is meant by ערבתם; is it עירובי חצירות (רש"י) or עירובי תחומין (תוס'). --------------------- פירוש בקונטרס עירובי חצירות‎ – רש"י explained that the request of 'ערבתם' is referring to עירובי חצירות‎. תוספות disagrees with רש"י: ואין נראה אלא כמו שפירש בקונטרס בבמה מדליקין (שבת דף לד, א) – And תוספות does not agree with this פירש"י, but rather he prefers פירש"י in פרק במה מדליקין‎ – דפריך התם הא גופא קשיא אמרת עם חשיכה ערבתם הא ספק חשיכה לא‎ – Where the גמרא there asks; ‘but this is an inherent contradiction! You say that one should say ערבתם as darkness is approaching, but once it is possibly night one should not say ערבתם, because at ספק חשיכה one is not permitted to make an עירוב‎ – והדר תני ספק חשיכה מערבין‎ – But then the משנה teaches that one may make an עירוב by ספק חשיכה‎! ומשני כאן בעירובי תחומין‎ – And the גמרא answers that here we are discussing עירובי תחומין and there we are discussing עירובי חצירות‎. This concludes the citation of the גמרא there. However the גמרא was not clear as to which עירוב is permitted ספק חשיכה and which not, so – פירש בקונטרס דרישא בעירובי תחומין דבספק חשיכה אין מערבין‎ – רש"י there explained that the רישא which states that ספק חשיכה no עירוב is made that is referring to עירובי תחומין (there it is permitted only עם חשיכה). וכן פירש רבינו חננאל והיינו משום דבעירובי תחומין מחמירין טפי שיש לה סמך מן הפסוק- And the ר"ח also interprets it as רש"י does there, and the reason for the difference between עירובי תחומין and עירובי חצירות regarding ספק חשיכה is because we are more strict by עירובי תחומין for it has support from a פסוק (as opposed to עירובי חצירות which is entirely מדרבנן without a סמך from a פסוק). תוספות proves that עירובי תחומין is more stringent that עירובי חצירות: וכן משמע בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו, ב) גבי הלכה כדברי המיקל בעירוב – And this is also indicated in פרק מי שהוציאוהו regarding that we follow the lenient view concerning עירוב‎ – רב פפא אמר אצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי בעירובי חצירות‎ – רב פפא explained we would have thought that when is this so (that הלכה כדברי המיקל בעירוב) only in regards to עירובי חצירות (where we can be lenient) – אבל בעירובי תחומין אימא לא: However regarding עירובי תחומין, I would have said that we cannot be lenient. This proves that we are more strict by עירובי תחומין that by עירובי חצירות‎. S UMMARY It is by עירובי תחומין when one must be careful to say ערבתם only עם חשיכה and not later (however עירובי חצירות may be done even by ספק חשיכה). T HINKING IT OVER When should one (remind and) ask his household whether they made עירובי חצירות‎?

ואמר ר' יצחק שנים כותבין שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין. ובה"ג פסק כר' יצחק, דפליג אמתניתא דמסתמא מידע הוה ידע דאינה עיקר. וכתב ר"ת ז"ל דלא נאמרו דברים אלו, אלא בזמן שכותב הפסוק לדרשא כי הא דר' אביתר, אבל כותב פסוקים באגרת שלומים, לצחות הלשון א"צ שרטוט, דאין זה כותב פסוק אלא דברים בעלמא בלשון המקראות. וכן פי' ריב"א בשם רבינו אליהו זכר כלם לברכה. וקשה דהא בירושלמי במס' מגילה (פ"ג ה"ב) משמע דבכל ענין אסור, דאמרינן התם מהו מכתב תרתין תלת מילין מן פסוקא, ומייתי ר' מונה שלח כתב לר' אושעיא בר שימי, ראשיתך מצער היה, מאד תשגה אחריתך (עפ"י איוב ח, ז) משמע שלא היה כותב אלא כדרך שלומים, ואעפ"כ היה מעוות את המקראות, ואמרי' נמי התם שלח רבי אבהו וכתב לון הרי פייסנו לשלשת ליטורין וכו', אבל תמר תמרורית בתמרוריה היא עומדת ובקשנו למתקה ולשוא צרוף צרף. והרמב"ן נ"ר כתב (בחי' כאן) דכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט, שלא אמרו אלא כגון ס"ת נביאים וכתובים שכתיבתן אשורית, אבל כתיבה זו ודאי מותר שאינה כתיבה כלל ולא הוכשרה בכל ספרי הקדש, ועל דא אנא סמיך למיכתב כתיבה זו בלא שרטוט וכן עמא דבר ע"כ. וזו שאמרו דג' אין כותבין בלא שרטוט, היינו שטה ראשונה אבל א"צ לשרטט כל שטה ושטה, והיינו דאמרי' במגילה (יח, ב) התפילין אין צריכין שרטוט, שאם אתה אומר שאין כותבין לעולם שלש תיבות בלא שרטוט וצריך לשרטט בין כל שטה ושטה, א"כ תפילין מי גריע גריעי משתים ושלש תיבות שאין כותבין בלא שרטוט, ואפילו להחמיר ולשרטט בין כל שטה ושטה בתפילין א"צ ואם עשה נקרא הדיוט, כדאמרינן עלה בירושלמי במסכת שבת (פ"א ה"ב) כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ואמרי' נמי במנחות (לב, ב) תפלין אין צריכין שרטוט, ופריך עלה מהא דתניא ס"ת שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין, והא מזוזה בעיא שרטוט, ומשני תנאי היא, ואם איתא לישני ליה הכא במאי עסקינן במשורטטין, אלמא משמע דאין רגילין כלל לשרטט לא ס"ת ולא תפילין, משום דנקרא הדיוט, והא דאמרינן במגילה (טז, ב) דמגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה, לאו היינו ספר תורה אלא כמזוזה וקורא אותה אמתה של תורה לפי שיש בה מלכות שמים והיא צריכה שרטוט כדאית' בהקומץ רבה (מנחות שם) וכ"פ ר"ח ז"ל. ותדע מדדייקי' לה בירושלמי (מגילה פ"א ה"א) מדנאמר כאן דברי שלום ואמת (אסתר ט, ל) ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור (משלי כג, כג), ואם איתא ה"ל למדרש מדנקראה ספר כדדרשי' התם (פ"ב ה"ב) מגילה נקראת ספר, דאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, אלמא ס"ת אינה צריכה שרטוט, אלא אמתה של תורה היינו מזוזה כדכתבי'. אבל רש"י ז"ל (במגילה טז, ב) פי' כאמתה של תורה ס"ת וכדמשמע בירושלמי דגרסינן התם (מגילה פ"א ה"א) נאמר כאן אמת קנה ואל תמכור ונאמר כאן דברי שלום ואמת מה להלן נתנה לידרש אף כאן נתנה לידרש ומדקאמר נתנה לידרש משמע כל התורה כולה קאמר, והא דלא דריש לה מדנקראת ספר דאם כן הו"א להקל בשרטוטה מדנקראת אגרת וכדאמרינן התם נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה ג' גידין כשירה, ובודאי ספר תורה צריך שרטוט בין כל שטה ושטה ותדע דהא תניא בריש מסכת סופרים (פ"א, ה"א) הלכה מסרגלין בקנה וכותבין בדיו, וקתני נמי התם ואינו רשאי לכתוב אלא אם כן סרגל יריעה שאינה מסורגלת פסולה. ולא שרטוט העליון בלבד קאמר דאם כן מאי איריא ספר תורה אפילו כל שלש תיבות צריכין שרטוט. ואם תאמר אם כן אמאי איצטריך הלכה לרבויי מזוזה לשרטוט הא מסתמא צריכה שרטוט דלא גריעא משלש תיבות. איכא למימר לגלויי אתפלין דאין צריכין שרטוט. ואם תאמר אם כן לא היה הלל"מ צריך לומר דמזוזה צריכה שרטוט, אלא אדרבה היה צריך למעט תפלין משרטוט. איכא למימר אילו מיעט תפלין היה במשמע דכל שכן מזוזה דקילא, משום הכי ריבה את המזוזה לשרטוט וממילא מדאיצטריך הלכה לרבות את המזוזה שמעינן לתפלין שאין צריך, שאם אתה אומר קל וחומר לתפלין שקדושתן חמורה מן המזוזה, אם כן לישתוק רחמנא מהלכה של מזוזה לגמרי והיו הכל בכלל שסרגול תורה שבכתב הלכה למשה מסיני הוא כדאיתא במגילה ירושלמי, וכן מצאתי לראשונים ז"ל. ולא ירדתי בקושיא זו לסוף דעתם שהמזוזה נראה שצריכה שרטוט בכל שיטותיה כספר תורה מה שאין כן בתפלין שאין צריכין אלא שיטה ראשונה.

במסכת מנחות ל"ב ב' אמרו הלכה למשה מסיני שהמזוזה צריכה שרטוט ומעתה אם כתבה בלא שרטוט פסל וכן התבאר שם שהתפלין אין צריכין שרטוט מפני שהם מחופים ואין עומדין לקריאה ובספר תורה אם צריכה שרטוט לעכב אם לאו לא נתברר ורוב פוסקים סוברים שהיא צריכה שרטוט ואם לא שרטט פסל בה ואף גדולי המחברים כתבו בה שהלכה למשה מסיני היא כמזוזה אלא שזו לא שמענו אבל מה שמראה לנו ששרטוט ספר תורה מן התורה הוא מה שאמרו במגלה צריכה שרטוט כאמתה של תורה דכתיב דברי שלום ואמת אלא שקצת חכמי צרפת נוטים לומר שספר תורה אין שרטוטה מעכב בה ומה שאמרו כאמתה של תורה פירושו כמזוזה שפרשיותיה יסוד התורה ועיקרה דאם לא כן מה להם ללמוד שרטוט מדברי שלום ואמת והלא אמרו מגלה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ואם איתה תיפוק לי שרטוט נמי מהתם ואם כן אין שרטוט בספר תורה למצוה או לעכב אלא לנוי ומכל מקום עיקר הדברים באמתה של תורה שעל כל התורה נאמרה וכמו שאמרו בתלמוד המערב נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה זו צריכה שרטוט אף זו כן מה זו ניתנה להדרש אף זו כן אלמא כל התורה צריכה שרטוט ועיקר שרטוט בספר תורה נאמר מפני שנתנה לקרות בה ויש לומר כן אף בכל הכתובים הואיל וניתנו לקרות בהם כדי שלא יתערבו השטות ויתבלבלו הקריאות אבל תפלין ומזוזות לא ניתנו לקרות בהן ומתוך כך אין עיקר מצות שרטוט אמורה בהם אלא שהמזוזה נתרבית לשרטוט מכח הלכה הואיל ואמרו עליה יומא י"א א' שהיא נבדקת פעמים בשבוע ורואין אותה ובדין היה שלא לכלול בדין שירטוט אלא ספר תורה ותפלין ומזוזות אלא שהתלמוד מעיד לנו שכל הכתובים בכלל וכמו שאמרו שרטט וכתב ליה וכו' וכן הדבר ראוי כדי שיהיו כל קריאות שבקדש מסודרות על אפניהם והוסיפו במדות לגדר ולסייג שלא לכתוב ארבע תיבות אלא בשרטוט אף שלא במקומן כגון אלו שכותבים פסוקים לדרשא או באגרותיהם וכמו שנאמר כאן בר' אביתר ששלח לגולה בני אדם העולים משם לכאן קיימו בעצמם ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו כלומר שמניחין בתיהם ריקנים ומוכרים בניהם ובנותיהם כדי ללמוד וזונה האמור כאן מענין מזונות וכמו שאמרו מעשה באחד שמכר את בתו ללמוד תורה וכשכתב פסיק זה בלא שרטוט היו מערערים עליו וכן שאמרו למטה שרטט וכתב ליה אשמרה דרכי מחטא בלשוני וכן שרטט וכתב ליה אל תשמח ישראל אל גיל כעמים:

ועדין לא למדנו צורך שרטוט בענין דברים אלו אלא כגון אלו שעיקר כתיבתם הוא במקרא שמביאים או שדורשים וכמו שאמרו בתלמוד תמיד מנלן או שנאמר ומביאין עליהם מקראות עד שמכאן כללו קצת מפרשים שלא נאמר שרטוט אלא במה שנדרש באיזה צרך של למוד כגון זה דילד בזונה שלא שלחה אלא למחות בהם שלא היה להם לישא ואחר כך ללמוד אלא ללמוד ואחר כך לישא כך פירשוה רבים ומכל מקום לפי דעתי דרך שבח נאמרה וממה שראיתי בשני של עירובין כ"ב א' רב אדא בר מתנא כי אזיל לבי רב אמרה לה דביתהו ינוקי מאי אעביד להו אמר לה הא איכא קורמי באגמא ונשוב לדברינו והוא שלא למדנו שרטוט אלא לכיוצא באלו שהזכרנו אבל כל שמערבין באגרותיהם קצת מקראות בתוך דבריהם כדי לתבל בהם את הלשון להיותו ערב לשומעים או לרואים לא שמענו אלא שבתלמוד המערב למדנו שאף בזו כן והוא שאמרו במסכת מגלה פרק עיר שלח ר' אבהו וכתב לון הרי פייסנו שלשה ליטורין וכו' אבל תמר תמרורית בתמרוריה עומדת ובקשוה למתקה ולשוא צרף צרוף ר' מונא משלחא כתבה לר' אושעיה בר שימי ראשיתך מצער מאד ישגא אחריתך אלמא אף בכגון אלו צריך שרטוט ומעתה ראוי לתמוה שלא ראינו מי שנזהר בכל אלו ולקצת רבני צרפת ראינו שפירשו שלא נאמר שרטוט בכך אלו אלא בשיטה עליונה כדי להדריך את כל האחרות על הסדר ונמשכים בה למה שכתבו למעלה שספר תורה אין שרטוט מעכב בה ופירשו שמשרטטין בה שיטה ראשונה לבד אבל בין שיטה לשיטה לא צריך שרטוט אלא במזוזה ומהלכת סיני ולדבריהם אף תפלין וקמיעין צריכין שרטוט בשיטה ראשונה ומכאן הקלו לדעתם בשטרי הדיוטות ובקמיעין ובבקשות ושאר מיני כתיבות שלא לשרטט בהם ומכל מקום אף לדבריהם שיטה ראשונה מיהא צריכה שרטוט אלא שדברים אלו לדברי הכל לא נאמרו אלא בשנכתבו בכתב אשור אבל שאר כתיבות הואיל ואינה כתיבה כלל ואין ספרי הקדש כתובים בה כותבין בה בלא שרטוט כלל ויש בזו סברא אחרת לומר שכל שנכתב במקומו על הסדר ובשלמות אינו צריך שרטוט חוץ ממזוזה ומגלה מזוזה מכח הלכה ומגלה שצריכה חזוק אבל כל שהוא מעתיק המקרא ממקומו וכותבו שלא על הסדר וכן כותב מגלה לתינוק להתלמד בה הואיל ואין קדושתם חשובה בעצמה אין צריכים שרטוט והדברים זרים ויש נוהגים לעשות נקדות על המקרא כשהם כותבין אותו בלא שרטוט לרמז שרטוט ואינו כלום:

ולדברי הכל למדת שהתפלין אין צריכין שרטוט וחכמי צרפת הפריזו בהם על המדות לומר שאם שרטט נקרא הדיוט וממה שאמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ר"ל שכל העולם פטורין ואין בו סרך מצוה או מדה הגונה או צד מוסר והביאו סעד לדבריהם ממה שאמרו במנחות תפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין מקדשה חשובה לקדשה קלה והקשה טעמא דאין מורידין וכו' הא לאו האי טעמא עושין והא מזוזה בעיא שרטוט ואוקמה כתנאי ואם איתא לוקמה בדברי הכל ובתפלין ששירטטן אלא שמע מינה שאע"פ שאין השרטוט פוסל שלא אמרו אלא שאין צריכין שרטוט מכל מקום נקרא הדיוט ואין הדברים נראין שלא רצה להעמידה במה שאין הרגילות לעשותו שסתם בני אדם הואיל ואין התפלין צריכין שרטוט אין מדקדקין לשרטט בהם כדי לנאותן הואיל והן מחופין ומכל מקום כל ששרטט בהם מכוין הוא לנוי ותבא עליו ברכה:

לעולם יזהר אדם שלא להטיל אימה יתירה בתוך ביתו שמא מתוך אימתו יבאו בני ביתו לפעמים לידי חלול ועשיית עבירות בסוגיא זו העידו על אדם גדול שהיה מטיל אימה יתירה ופעם אחת אבדה להם חתכה שהיתה מזומנת לצרכו והביאו תחתיה במהירות אבר מן החי שלא היה שוחט מזדמן להם ובקשו להאכילו מחמת יראה אלא שקיימו עליו מלמעלה לא יאונה לצדיק כל און ודרך הערה אמרי כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף גורם לבני ביתו שלש עבירות גלוי עריות שפעמים שהיא נדה והיא רכה ומסתכנת בטבילתה בשעת הצנה ומחמת יראתה היא נשמעת לו ואומרת שטבלה וחלול שבת שפעמים שהתבשיל מצטמק ורע לו ומחללת שבת מחמת יראתו ולשפיכות דמים כמו שתראה בפילגש בגבעה שמחמת יראתו ברחה לה וכשבקש להשיבה נפלו בסבתה כמה רבבות ואם תאמר והלא זינתה כדכתוב ותזנה עליו פילגשו וכי זבוב שנפל לתוך כוסו יהא אדם מוצצו ושותהו מחשש יראה יתירה כבר הוציאו מקרא זה מפשוטו שלא זינתה אלא שזבוב מצא בקערה וענין ותזנה מלשון מזונות כלומר שסרחה עליו בענין מזונות והענין על מה שהביאם להוציא המקרא מידי פשוטו שאילו זינתה לא היה הוא מחזר להשיבה ואם תאמר שמא נאנסה לא היה אומר עליה ותזנה עליו ולשון המקרא הוא ויהי איש לוי ויקח לו אשה פילגש ותזנה עליו פילגשו ותלך מאתו אל בית אביה בית לחם יהודה ויקם אשה וילך אחריה להשיבה:

בד"ה א"ר יצחק כו' ומיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשא כו' עכ"ל לכאורה לשון ומיהו כו' במקום הזה אינו מובן דהא ודאי לדרשא דאין כותבין כסדר הכתוב מיהו באגרת שלומים נמי דאין כותבין כסדר נמי מוכח משם מדכתב ליה מאד ישגא אחריתך ויש ליישב דלא באו בזה ליישב ולקיים פי' ר"ת דמתיר בשמעתין אגרת שלומים אפילו כסדר הכתוב בו אלא משום דיש לבעל דין לחלוק דלדרשא אפילו שלא כסדר אסור וכפי סברת ר"ת שמחלק בזה ואהא קאמרי הרבה מביא שם כו' ישראל אל תשמח גו' דמזה מוכח דאף לדרשא שרי דלא כסדר ודו"ק:

בא"ד ואי במזוזה מיירי ניחא דא"כ הייתי מצריך דוכסוסטוס כו' עכ"ל ר"ל דאי באמיתה של תורה ממש קאמר לא הוה איצטריך ליה לתלמודא לפרושי הא דפוסל התנא דיפתרא ושלא בדיו היינו מג"ש כתיבה כתיבה אלא אימא דיליף ליה נמי מאמיתה של תורה אבל אי במזוזה קאמר ניחא דע"כ התנא לא יליף מאמיתה של תורה אלא הך מלתא דשרטוט בלחוד דאל"כ נילף נמי ממזוזה לענין דוכסוסטוס ולהכי אצטריך התלמוד למימר דלענין דיפתרא ושלא בדיו יליף ליה מג"ש דכתיבה כתיבה וק"ל:

תוס' ד"ה אי עבדת וכו' עד אבל אי אמר סמכינן אדיבורא כצ"ל ור"ל אי אמר שליח הכשר אבל אשה הא אמר התם דלא סמכינן אדיבורה והיינו דמחלק שם בין חוץ לארץ וארץ ישראל ע"ש:

ד"ה ויתנו את הילד כו' ועוד מפרש כדאמר בירושלמי נראה להגיד מפרש ר"ת או ר"י וכו' או ועוד מפרש בירושלמי וכו':

ד"ה אמר ר' יצחק וכו' עד מיהו הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבים. ר"ל שהיו כותבים לדרשא ולכך כתבו הפסוקים שלא כסדרן שמביא שם הרבה מעשים שנראה מהם שהיו כותבים לדרשא דמשמע דדוקא לדרשא כתבו שלא כסדרן משום דבעי שירטוט אבל לשם איגרת שלומים לא:

בא"ד והא דאמרי' פ"ק דמגילה וכו' ואין לומר דשם מיירי בשרטוט למעלה מן הצדדים דזה לא היה צריך למילף מאמתה של תורה דכל ג' או ד' תיבות צריכין שרטוט זה וק"ל:

ע"ב ד"ה חספא בעלמא כו' עד אבל בשטר שחותמין בו עובדי כוכבים שאין בו לא עדי חתימה ולא עדי מסירה שכשרים להעיד וכו' ולא הוי אלא חספא בעלמא. פי' ולכך פסולים אפי' היכי דאיכא עדי מסירה ישראל משום דלמא אתי למסמך עלייהו בלא עדי מסירה ישראל:

בא"ד משום דמתני' כיילא שטר מתנה בהדי שאר שטרות וכו' דהשתא לא מהני עדי מסירה מידי וכו'. והא דלא פירשו התוס' בלא זה דהשתא לא מהני עדי מסירה כיון דכיילי שטרי מתנה בהדי שאר שטרות ושאר שטרות איירי בלא עדי מסירה ה"נ שטרי מתנה משום דנוכל לומר דלא כיילינהו אלא [במאי] דאיירי ביה והוזכר במתני' דהיינו ערכאות וחותמיהם עובדי כוכבים אבל עדי מסירה לא הוזכרו במתני' לכך הוצרכו לכתוב דהשתא לא מהני עדי מסירה אבל צ"ע מה רצו בזה שכתבו דבשטרי מתנה כשכתיבתן וחתימתן עובדי כוכבים דהשתא לא מהני עדי מסירה אם ר"ל משום דהכתיבה נעשית ע"י עובדי כוכבים הא אין נפקותא בזה אלא גבי גיטין דצריכה להיות הכתיבה לשמה לר"א ולכך כשהכתיבה לא נעשית ע"י ישראל לא מהני עדי מסירה אבל גבי שטר מתנה מאי נ"מ בכתיבה ואם ר"ל מאחר שחותמיהן עובדי כוכבים היה מזויף מתוכו ולכך לא מהני עדי מסירה אם כן היינו האי טעמא משום דלמא אתי למסמך עלייהו בלא עדי מסירה ישראל דהא מוכח בגמ' לקמן בסמוך דיש (גיטין דף י"א) דטעמא דמודה ר' אליעזר במזויף מתוכו הוי מטעם דלמא אתי למסמך עלייהו ע"ש:

גמרא דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו דמכאן מוכח להדיא דאף שהבעל טוען ברי שהוא מזוייף אפ"ה לא משגחינן ביה כיון שאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ולפ"ז ודאי קשיא טובא על שיטת הסוברים דכל היכא דאיכא טענת ברי במזוייף לא אמרינן קיום שטרות מדרבנן הוא אלא מדאורייתא נמי צריך קיום והוא שיטת ר' אביגדור כהן בהגהות מרדכי דקידושין הובא במהרי"ק שורש ע"ד והש"ך ח"מ סי' מ"ו והבית שמואל א"ע סימן קמ"א וקמ"ב וכתב שהוא שיטת רוב הפוסקים וא"כ אמאי לא משגחינן הכא בערעור הבעל אי משום דהשליח אמר בפני נכתב הא לעיל אמרינן להדיא דהא דמהימן השליח כבי תרי היינו משום דמדאורייתא א"צ קיום ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו משא"כ היכא דצריך קיום מדאורייתא לא שייך להאמינו כבי תרי מיהו מצינן למימר דהא דקאמר לעיל דהיינו משום דהאמינוהו רבנן בדרבנן דוקא היינו מקמי דהוי ס"ד טעמא דמעיקרא מידק דייק והוי סבר דלא הימנוהו לשליח אלא במקום שאין עוררים והיינו דקשיא ליה האי קולא חומרא היא אבל לבתר דמסיק טעמא דמידק דייק אפשר דאפילו בדאיכא עוררים דצריך קיום מדאורייתא אפ"ה ראו חכמים להאמין לשליח לבד היכא דמידק דייק והיינו משום תקנת עגונות סמכו אסברא זו אף במקום איסור דאורייתא כדאשכחן גבי ע"א בעגונא שמת בעלה וכמ"ש התוספות שם ביבמות ועוי"ל דלפמ"ש לעיל א"ש טפי דהא דקאמר דאי אתי בעל ומערער לא איירי כלל לענין שיטעון מזויף דהוא מילתא דלא שכיחא אלא שיטעון שנתנו לידו על תנאי ולא נתקיים או שלא הגיע לידו בתורת שליחות אלא שנפל ומצאו אע"ג דבכה"ג במקויים לא מהימן כמ"ש לעיל מ"מ יהא נאמן במגו דמזוייף אבל כיון שאמר השליח בפ"נ תו לא מהימן בשום ענין דהו"ל כמו מיגו במקום ע"א דלא אמרינן כל זה כתבתי ליישב שיטת ר' אביגדור כהן והב"ש כתב ליישב בדרך אחר ולקמן בעז"ה גבי ערעור דבעל דף ט' נבאר עוד בזה דכל הפוסקים לא ס"ל כר' אביגדור כהן אלא בכל ענין א"צ קיום מדאורייתא אף בטוען מזוייף וא"כ א"ש דלא מהימן הבעל דהימנוהו רבנן לשליח בדרבנן משום דמידק דייק:

גמרא אמר לו ר' והלא כפר סיסאי כו' ותנן ר' מאיר אומר עכו כארץ ישראל. נראה דהאי ותנן ר' מאיר אומר לאו מדברי ר' אילעאי הם שאמר לפני ר' ישמעאל דהא ר' מאיר תלמידו של ר' ישמעאל הוי כדאיתא בפ"ק דערובין אלא דהכא סתמא דתלמודא אפסיק בדברי ר' אילעאי לפרש דבריו דהא דמתמה ר' אילעאי אר' ישמעאל היינו משום דאפי' רבנן דפליגי אר' מאיר לא מצינו אלא בעכו וכן הוא להדיא בתוספתא דגיטין:

שם א"ר יוסף מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא ועוד הא איהו דשלח וכו' וכתב בלא שירטוט וכו'. ויש לדקדק דמאי סלקא דעתיה דרב יוסף משום דכתב האי קרא בלא שירטוט אין לסמוך על הוראתו בשום דבר ועוד קשה יותר בהא דקאמר ליה אביי בסמוך אטו כל מאן דלא ידע הא דר' יצחק לאו גברא רבה הוא כו' ומ"ש דנקט הא דר' יצחק הא ברייתא נמי לא ידע דהא איהו כתב הרבה תיבות ומתניתא קתני דאין כותבין ואע"ג דמצינן כמה פעמים שלא היו בקיאים בברייתות מ"מ מ"ש דנקט דר"י טפי מברייתא. והנלע"ד משום דבלא"ה יש לדקדק מעיקרא מאי קשיא ליה לרב יוסף מאן לימא דר"א בר סמכא הוא הא טעמא קאמר כיון דאיכא רבי' דסלקי ונחתי אע"כ משום דקשיא ליה קושיא דר' ירמיה דלעיל דהא מתני' קתני דלא פליגי אלא בעכו דמקרבא אבל בבל דמרחקא טפי צריך לומר במביא משם לא"י וע"כ היינו משום דאע"ג דסלקי ונחתי חשיב אין מצויין לקיימו דבגרסייהו טרידי אלא דאיכא למידחי שמא בימי חכמי המשנה לא הוי שכיח דסלקי ונחתי דאע"ג שגם בימיהם היו ישיבות קבועות בבבל ובא"י כמ"ש אפ"ה לא שכיח דסלקי ונחתי משום דלאו שפיר עבדי לעגן נשותיהם וכפשטא דמימרא דר' אביתר דבני אדם העולים משם לכאן קיימו בנפשם ויתנו את הילד בזונה ולפרש"י ותוספות משמע בפשיטות דלאו שפיר עבדי מדדריש עלייהו האי קרא דאיירי בגנות אלא דבימי ר' אביתר עברי רבנן אהא מלתא וסלקי ונחתי ומש"ה אפשר דשפיר קאמר ר' אביתר דעכשיו דשכיחי א"צ לומר בפ"נ אבל מדקאמר ר' יוסף דחזי ליה לר' אביתר דכתב האי קרא בלא שירטוט א"כ משמע ליה דמלתא דפשיטא היא דלא טעי בהכי לכתוב פסוק שלם בלא שירטוט אע"כ דלאו לדרשא גמורה כתבי' אלא אדרבא ר' אביתר קאמר דבני אדם העולים משם לכאן שפיר עבדי שאינן חשים על בניהם ובנותיהם וכדמצינו בדרב אדא בר מתנא בפ' עושין פסין דקאמרה ליה איתתא ינוקא מאי איעבד להו ואמר לה מי שלימו קורמי באגמא וא"כ י"ל דר' אביתר נמי בשבחן מדבר אלא הא דמייתי קרא דויתנו את הילד בזונה היינו לצחות הל' בעלמא ולא לדרשא דהתם לגנות והכא לשבח וכדמצינן זה הל' גופא להיפוך בפ' אעפ"י דאמר רבא לברי' זוגתך נזכרת דאין לו לחוש לעיגון אשתו כשהולך ללמוד כדאיתא שם להדיא ומהירושלמי שהביאו תוס' כאן נמי משמע דהיינו לשבח. וא"כ דלשבח הוא ודאי בימי חכמי המשנה נמי היו עושין כן דהוי שכיחי נמי מתיבתא הכא והתם כמ"ש לעיל דהתם שבט והכא מחוקק ואפ"ה משמע דמבבל לארץ ישראל דצריך מדלא פליגי אלא במביא מעכו וע"כ היינו משום דהני דסלקי ונחתי בגרסייהו טרידי וא"כ קשיא לר' אביתר ממ"נ וע"ז שני ליה אביי דלעולם ר' אביתר קאמר דלאו שפיר עבדי וא"כ לא קשיא מתני' דבימיהם לא סלקי ונחתי ומה"ט והא דכתב בלא שירטוט היינו משום דאף דמדמי להו להאי קרא דויתנו את הילד בזונה מ"מ לאו דרשא גמורה הוא דזונה דקרא היינו זונה ממש והכא בין לפרש"י ובין לפי' תוס' אין זה ענין לזונה ממש אלא דרך דוגמא וצחות הל' וכ"ש סיפא דקרא דהילדה מכרו ביין נמי דרך דוגמא בעלמא דאם נפרש שתיית היין אדברי תורה שנמשל ליין א"כ אין זה גנות אלא שבח וקרא לגנות איירי ור' אביתר נמי בגנותן מדבר ולדידיה צ"ל דסיפא דקרא לצחות הל' הוא וא"כ בפשטא דקרא לא כתב אלא שלש תיבות הראשונים דהיינו ויתנו את הילד ובזה סובר כברייתא דשלש כותבין וא"כ א"ש הא דקאמר אטו מאן דלא ידע הא דר' יצחק כן נראה לי ואף שהוא קצת דרך דרש לא מנעתי לפרש כן שהוא ענין קרוב לפשוטו ודו"ק ועי' מה שאכתוב בסמוך בשם הגאון מוהר"ר נפתלי:

תוספות בד"ה א"ר יצחק כו' מיהו בירושלמי וכו' דקאמר התם מהו לכתוב תרתי תלת מילי מן פסוקא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמנא להו דבירושלמי איירי לענין שירטוט שלא נזכר שם בירושלמי כלל אי איירי בשרטוט וא"כ י"ל דהא דמיבעיא להו היינו משום דאסור לכתוב שום פסוק מן התורה אלא ספר שלם כדאמרינן לקמן פ' הנזקין אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בו ופרשת סוטה שבמקדש לא היה כותבין אלא בר"ת א"כ משמע דאפי' בשירטוט אסור לכתוב פסוק מן התורה ואע"ג דבימי אמוראים הותר הדבר היינו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך והטעם שבימיהם נתרבה השכחה והתירו לכתוב כל דבר שהוא לצורך לימוד או הוראה משא"כ הנהו דמייתי בירושלמי לא היו כי אם אגרת שלומים בעלמא י"ל דמש"ה היו נזהרין לכתוב סירוגין ואפילו בספרי תפלות מצינו פלוגתא בהלכות שבת אי ניתן לכתוב ולהצילן מפני הדליקה ואף למאן דשרי היינו משום דבהנהו נמי שייך עת לעשות מה"ט גופא שנתרבה השכחה ולאו כ"ע גמירי להתפלל שלא מן הכתב משא"כ בדבר שהוא שלא לצורך לא ידעתי מאי פשיטא להו לתוספות להתיר דהא בהדיא אמרינן כותבי ברכות כשורפי תורה והיינו מה"ט דלא ניתנו להציל מפני הדליקה כיון שלא ניתנו לכתוב מעיקרא וא"ל דלא אסור אלא בכתב אשורית והכא איירי בכתב אחר דא"כ שירטוט נמי לא צריך ואפשר דכמו שהתירו לכתוב בלא שירטוט כיון שהוא כותב רק לצחות הל' ה"ה שאין זה בכלל איסור דאין כותבין מגילה כו'. ולפ"ז אותן שכותבין בזמנינו איזה פסוקים על קלף קטן כגון שויתי ה' לנגדי תמיד ופסוק אש תוקד ומזמור אלקים יחננו כציור מנורה לא ידעתי רמז לדבר וקרוב הדבר לאיסור יותר מלהיתר שהן בכלל כותבי ברכות כו' ועבירה גוררת עבירה שכותבין כמה פעמים בלא שירטוט וצ"ע אם יש לקיים המנהג אף בשירטוט דהא איכא איסורא דאין כותבין מגילה כיון דלא שייך טעמא דשכחה בכה"ג וא"כ אין להתיר בזמנינו יותר מזמן חכמי המשנה שאסרו ע"י שכותבין כמה אזכרות ולא ניתנו להציל מפני הדליקה ואם התירו לכתוב קמיעין היינו משום סכנות נפשות ע"כ צ"ע. אח"ז עיינתי בט"ז י"ד סי' רפ"ג שכתב ג"כ ענין כזה ומשמע דאסור ועדיין צ"ע:

שם בגמרא ועוד הא ר' אביתר דאסכים מרי' על ידיה דכתיב ותזנה כו' שמעתי בשם הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ זצ"ל אב"ד דק"ק לובלין דמדמצינו דהסכים הקב"ה לדברי ר' אביתר שיש לדרוש לשון ותזנה מענין מזונות כפי' התוס' אע"ג דפשטא דקרא משמע ענין זנות א"כ שפיר מצינן לפרש נמי דרשא דויתנו את הילד בזונה דר' אביתר היינו מענין מזונות וכמ"ש התוספות ופשטיה דקרא מיהו זונה ממש וא"כ כתבו לצחות הל' ומש"ה כתב בלא שירטוט עכ"ל דברי פי חכם חן:

שם ר' אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה. נלע"ד משום דפשטא דקרא אתא לאשמעינן שלא יטיל אדם אימה יתירה על אשתו וא"כ זה שהקפיד לפי פשטא דקרא היינו משום שמצא בה ערות דבר ומצוה לשנאותה ולגרשה כדאיתא סוף מכילתין ואף שאין עדים בדבר והיינו כעין דכתיב ותזנה עליו לשון עליו משמע שהוא לבדו ידע בדבר או דלאו זנות ממש היא אלא דבר מכוער והיינו לשון עליו כדאמרינן כשם שיש דיעות במאכל כך דיעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל בכוסו וזורק המאכל זו מדת פפוס כו' כדאיתא סוף מכילתין וא"כ ה"נ לר' אביתר אפילו דבר מכוער לא מצא בה דא"כ שפיר עביד שהקפיד אלא שהיה נועל הדלת עליה כפפוס והיינו דקאמר זבוב מצא על צד הדמיון או דבאמת כשם שיש דעתו במאכל כך דעתו באשתו להקפיד בדבר שאין דרכו להקפיד או נאמר דזבוב היינו זבוב ממש וסבר דשרי להקפיד בכה"ג דהא לב"ה שרי לגרשה בהקדיחה תבשילו ולר' יונתן אי הקדיחה תבשילו שפיר עביד דקי"ל כב"ה אלא שנימא מצא לה וסבר דכה"ג נמי שרי להקפיד כיון דלר"ע מותר לגרש במצא אחרת נאה הימנה וזו שמצא נימא מאיסות' כדאמרי' בעלמא ויצא לך שם בגוים ביופיך שאין להם שיער בית ערוה ומש"ה הקפיד ובאמת לכתחלה אין לגרש ולהקפיד כה"ג כנ"ל דרך רמז וק"ל:

תוספות בד"ה ערבתם פי' בקונטרס עירובי חצירות ואין נראה אלא כמו שפירש בקונט' כו' דרישא בערובי תחומין כו' עכ"ל. ולפ"ז קשיא לשון רש"י אהדדי אמנם לענ"ד נראה ליישב דקשיא לי עוד למה הוצרכו ליתן טעם דבערובי תחומין צ"ל עם חשיכה ולא ספק חשיכה משום דחמיר טפי ואסור לערב בין השמשות דהוי כמתקן ות"ל דבלא"ה צריך לשאול על ערובי תחומין עם חשיכה דוקא דרוב ערובי תחומין מניחין עירובן בסוף התחום דהיינו ב' אלפים אמה וכל שיעור בה"ש אינו אלא שיעור אלף ת"ק אמה כדאיתא בטוא"ח וש"ע סי' רס"א וא"כ היאך ישאל בניחות' ערבתם עירובי תחומין כיון שאין עוד שהות בדבר אע"כ דעיקר השקלא וטריא בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דמשמע מלשון המשנה דספק חשיכה אסור לערב ומוקי לה בע"ת משום דחמיר אבל לענין השאלה בתוך ביתו אפילו עם חשיכה לא שכיח כיון שאין שהות בדבר וכ"ש דא"צ לאמרו בניחות' כיון שהוא עם חשיכה והשעה עוברת אלא דעיקר השאלה הוא על ערובי חצירות שצריך לרוב בני אדם משא"כ בערובי תחומין לא שכיח כלל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכמ"ש נראה להדיא מלשון הטור א"ח סי' ר"ס ורס"א ומל' הש"ע שם ומל' הט"ז וא"כ לשון רש"י מדוקדק היטב דלענין השאלה דאיירי הכא ודאי לא קאי אלא לענין ערובי חצירות והא דמוקמינן בפ' במה מדליקין היינו לענין דינא דאסור לערב בספק חשיכה ועי"ל דלמאי דקי"ל הלכתא כר' דכל דבר שהוא מצוה לא גזרו בין השמשות א"כ מותר לערב ערובי תחומין ספק חשיכה כיון דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכן משמע להדיא בפ' בכל מערבין והא דבמה מדליקין אתיא אליבא דרבנן וכ"כ התוספות י"ט שם ואם כן דברי רש"י ז"ל כאן אליבא דהלכתא ודו"ק כי נכון הוא:

תוס' ד"ה אמר ר"י וכו' אל תשמח אל גיל בעמים בעמים אל גיל כצ"ל וכן הוא בירושלמי:

בא"ד דאין לשרטט עי' סוטה יז ע"ב תוד"ה כתבה:

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא שָׁלֹשׁ כּוֹתְבִין, אַרְבַּע, אֵין כּוֹתְבִין. קשה דאם נאמר דרבי אביתר כתב כל הפסוק כולו אם כן למה מקשי לו מן רבי יצחק יקשה לו מן הברייתא? על כן מוכרח לומר דרבי אביתר לא כתב אלא שלשה תיבות אלו דוקא (יואל ד, ג) וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה (כי מה שכתוב בתלמוד 'את' טעות הדפוס) ולכן אין על רבי אביתר קושיא מן הברייתא אלא אדרבה ברייתא סייעתא לרבי אביתר ורק מקשי מן רבי יצחק ולמה הביא הברייתא בקושיתו דאדרבה היא מסייע לרבי אביתר? ונראה לי בס"ד דבאמת יש לומר איך רבי יצחק פליג על הברייתא דאמרה שָׁלֹשׁ כּוֹתְבִין? אך ודאי רבי יצחק סבירא ליה ברייתא זו שבשתא וצריך לגרוס בברייתא כך שְׁנַיִם כּוֹתְבִין וּשְׁלֹשָׁה אֵין כּוֹתְבִין יען כי בזה איכא טעמא לחלק בין שנים לשלשה יען כי מצינו פסוק שלם בשלשה תיבות כגון יְבָרֶכְךָ הֳ' וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו, כד) וכן וּבְנֵי דָן חֻשִׁים (בראשית מו, כג) וכן יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן (שמות א, ג) וכיוצא בזה ולכן יש טעם לאסור בשלשה תיבות שהוא שיעור פסוק אבל שנים אין בהם שיעור פסוק לכך כותבין אבל להתיר בשלשה ולאסור רק בארבעה ליכא טעמא בזה ולכן מוכרח להגיה הברייתא כך 'שְׁנַיִם כּוֹתְבִין שְׁלֹשָׁה אֵין כּוֹתְבִין' וכדנקיט רבי יצחק ולכן רב יוסף דמקשי לרבי אביתר מן רבי יצחק הביא הברייתא גם כן ללמדינו דהברייתא מוכרח להשוותה עם רבי יצחק לשנותה כמו שאמר רבי יצחק ולא תביא לרבי אביתר סייעתא מן הברייתא דמוכרח לומר לפי דברי רבי יצחק ברייתא זו שבשתא היא וליכא לסיועי מינה לרבי אביתר.

הָא רַבִּי אֶבְיָתָר הוּא, דְּאַסְכִּים מָרִיהּ עַל יָדֵיהּ מקשים לפי דברי אליהו זכור לטוב אדרבא הסכים לדברי רבי יונתן דהא אמר זְבוּב מָצָא וְלֹא הִקְפִּיד נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד ולפי זה מה שנאמר וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ (שופטים יט, ב) היינו על הנימא ולא על הזבוב? ונראה לי בס"ד על פי האיכא דאמרי דאמרו אִידִי וְאִידִי בַּקְּעָרָה, זְבוּב אוֹנְסָא וְנִימָא פְּשִׁיעוּתָא, וקשא לו יהא דנימא פשיעותא למה הקפיד מאחר דליכא בזה מיאוס ואיך יאמר על זה 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' דמה בכך אם נמצא נימא בקערה? אך יובן הכונה כך דמקודם בראותו הזבוב שראוי לכעוס בו משום מיאוס לא כעס עליה יען דיש ללמד זכות עליה ולומר אחר שהגישה הקערה לפניו נפל הזבוב ומה חטאה בזה דלעולם כשהגישה הקערה ראתה שלא היה שם זבוב אמנם כשראה אחר כך שנמצא נימא גם כן בקערה נהי דבנימא ליכא מיאוס מכל מקום נודע לו שהיא אינה עוסקת בנקיות ואינה בודקת היטב כי הנימא ודאי היתה מעיקרא ולא הרגישה בה שאם הרגישה היתה מסרה אותה ואם כן למפרע גם בשביל הזבוב אין ללמד עליה זכות לומר אחר שהגישה הקערה נפל הזבוב אלא יש לומר שגם הזבוב הוה מעיקרא ולא בדקה ולא עיינה היטב ומאחר דאיכא בזבוב מיאוס לכך כעס עליה השתא בעבור הזבוב. ולפי זה נמצא מה שכעס עליה ומה שנאמר 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' הוא בעבור הזבוב שהוא מאוס אך לא כעס עליה בעבור הזבוב אלא עד שמצא הנימא כי קודם שמצא הנימא לימד עליה זכות דחזקה בודקת ורואה ועוסקת בנקיות והזבוב נפל אחר שהגישה הקערה ורק על ידי הנימא אתרע חזקתה ודין שהזבוב גם כן הוה מעיקרא ולפי זה פסוק 'וַתִּזְנֶה עָלָיו' הוא בעבור הזבוב כמו שאמר רבי אביתר. ותירוץ זה אני אומר לפי האיכא דאמרי דסבירא ליה אידי ואידי בקערה נתרץ קושיא הנזכר באופן אחר ושוב ראיתי במהר"ם שיף ז"ל שכתב ואולי אחר שמצא נימא קפיד גם על הזבוב ותלאו בפשיעה גם כן עד כאן לשונו עיין שם. ועדיין הקושיא במקומה דגם בהכי נמצא דרחמנא הסכים עם רבי יונתן טפי דלפי דבריו מוכרח לומר פסוק וַתִּזְנֶה קאי על נימא שבה היתה עיקר ההקפדה אך בזה שכתבתי בס"ד נתיישבה הקושיא שפיר דלעולם על הנימא עצמה לא קפיד כלל כי אין בה מאיסות כדי שתחול ההקפדה עליה ומה שאמר נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד היינו דהקפיד על הזבוב כי על ידי שמצא נימא בטלה התנצלות שעשה לה מתחלה על הזבוב ולפי זה פסוק וַתִּזְנֶה לא קאי אלא על הזבוב כדאמר רבי אביתר. ודע דיש רמז לדבר רבי אביתר בכתוב כי סופי תיבות וַתִּזְנֶ ה עָלָי ו פִּילַגְשׁ וֹ [17] עולה מספר זְבוּב [17].

מַאי קָעָבִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אָמַר לֵיהּ עָסִיק בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. נראה ודאי לאו בפשוטן של הדברים הוה עסיק אלא ידוע הוא דכל הדברים והמעשים האמורים בתנ"ך יש בהם רמז בסודות עליונים וכאשר תמצא בפרשת וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (בראשית לו, לא) שכל הדברים ההם אמורים על עולמות עליונים וכולם סודות עמוקים כאשר פירש מקצתם באדרא רבא וזוטא ושאר מקומות וכן הענין כאן כל הדברים האמורים בפרשת פלגש בגבעה כולם מדברים בסודות עליונים ובאותם הסודות הוה עסיק קודשא בריך הוא במתיבתא דרקיעא ובכלל הזכיר דברי רבי אביתר ורבי יונתן שגם דבריהם אלו יש להם שייכות ומגע באותם הסודות.

זְבוּב בַּקְּעָרָה, וְנִימָא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אפשר דהיה דרכם שכל אותם שאין להם בעל יניחו סממנים בשער בית הערוה עד שיהיו השערות מכח הסמנים קשים כמחטים קטנים כדי שאם יבא אדם לאנוס אותם יהיה נזוק שיהיה כְּרוּת שָׁפְכָה והיא כשפרש בעלה ממנה הניחה הסממנים הנזכר ונעשו שערות בית הערוה כמו מחטים קטנים וקודם שבא לשכב עמה הסירה והעבירה אותם השערות אך שכחה נימא אחת וזה הבעל הרגיש בה ולא נזוק והקפיד משום דהואיל וזה הוא דבר סכנה היתה צריכה לדקדק היטב ואיך שכחה נימא אחת!

כָּל הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, סוֹף הוּא בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת פירוש מן האימה נולד אחר כך מכשול שלשה עבירות. ועון גִּלּוּי עֲרָיוֹת פרש רש"י משמשתו נדה והוא דוחק דיש אומרים נדה אינו בכלל עריות. ונראה לי בס"ד הכונה כיון דמטיל אימה יתירה אפשר שיכנס אצלה נואף ויבקש לשכב עמה מפני שמפחידה אם לא תרצה ילך אצל בעלה ויגיד לו ששכב עמה ומאחר דרואה טבע בעלה שהוא מטיל אימה יתירה חוששת פן יאמין לו ואז יסכים לגרשה אף על פי דמן הדין אין זה נאמן בכך ועל ידי כך תתרצה לשכב עם זה הנואף שהוא מפחידה בכך! וכבר הובאו מעשים כאלה בספרי שאלות ותשובות ונמצא פעם אחת שבא הנואף לחדר האשה שהיתה ישינה שם לבדה ואנס אותה והיא נתפחדה לצעוק ולסרב כי בעלה היה טבעו מר וקשה וחששה פן יאמר לה אם לא היה מקודם דברים מכוערים בינו לביניך לא היה בא פתאום לשכב עמך. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שמא ישבר או יגנב חפץ מן הבית ומחמת מוראו תפקיר עצמה לנאף כדי שתקח אתנן ותקנה תמורתו והרי זה נסתבב מחמת אימת בעלה נמצא נולד מן אימה יתירה עון גילוי עריות עד כאן דבריו נר"ו. ומה שאמר בָּא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים על פי מעשה שהיה באחד שהיה קשה ומר לאשתו והיה מטיל אימה יתירה בתוך ביתו יותר מדאי פעם אחת היה כלי מלא חלב בשבילו לסעודתו והיה הכלי מגולה ובא נחש והטיל בו ארס והאשה ראתה את הנחש אצל הכלי ותכף ומיד בא בעלה לבית ולקח הכלי לשתות החלב ומחמת אימה גדולה שהיה מטיל עליה נתפחדה לומר לו אל תשתהו כי ראיתי הנחש היה אצל הכלי והוא היה מגולה פן יכעוס עליה ויכה אותה באומרו למה הנחת את הכלי מגולה ואחר ששתה מת כי היה בו ארס נחש וכן כיוצא בזה תהיה האימה יתירה סיבה לשפיכות דמים בר מינן.

עִשַּׁרְתֶּן?! עֵרַבְתֶּן?! הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר נראה לי בס"ד הגוף נקרא בית כנזכר בקהלת (קהלת יב, ג) וצריכין בני אדם ' בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה ' רוצה לומר בימי הזקנה שאז קרוב הוא ללכת לעולם הבא הנקראת שבת לדבר עם עצמן עם האיברים העקרים שבגופן שמהם יוצאים כל הפעולות הן לטוב הן להפך עִשַּׁרְתֶּם כלומר השלמתם את המלכות בעשר ספירות כי היא יצאה בסוד נקודה אחת מחמת העונות שלא יפגעו בה ולכן חייבין בני אדם להשלים אותה בעשר ספירות על ידי מצות ומעשים טובים ותורה ערבתם החסדים דגבורות בסוד המיתוק או עֵרַבְתֶּם רמז לשילוב שם הוי־ה ושם אדנ־י שצריך לשלב בכונות המיוחדים לכך ואם עשיתם כן אז הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר הוא סוד יחוד העליון של הוי־ה אהי־ה והוי־ה אלקים והוי־ה אדנ־י [250] שעולים מספר נר [250] שתהיה הארה זו בתמידות. ועיין מה שכתבתי במאמר זה לעיל במסכת שבת בס"ד [בֶּן יְהוֹיָדָע מַסֶּכֶת שַׁבָּת דַּף לד.] וראשי תיבות ג' דברים אלו נ ירות ע ירוב מ עשר 'נעם' רמז שצריך לומר בניחותא שידבר בנעימה ולא בקושי.