Gittin 27a

מתני' ואם לאו פסול שמא מאחר נפל ואין זה שלו:

מצאו בחפיסה כלי ויש סימן בכלי שהוא שלו:

אם מכירו כשר מילתא באנפי נפשיה ואו או קתני או שמכירו ואפי' מצאו בכל מקום כשר:

גמ' דייתיקי צוואת שכ"מ דא תהא למיקם ולהיות:

מתנות מתנת בריא:

לא יחזיר לא לבעל ולא לאשה וכן שחרור וכן כולם ומדתלי טעמא בשאני אומר שמעינן מינה דאם אמר הבעל תנו לה שאני כתבתיו לה נותנין ולא חיישינן לשמא אינו זה:

במקום שהשיירות מצויות פסול שמא מעוברים ושבים אחרים נפל:

ואפילו במקום שהשיירות מצויות כו' לאו רבה קאמר לה אלא הש"ס הוא דמסדר ואמר דהא דאוקי רבה במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני אנשים בשם זה באותה העיר אבל אם לא הוחזקו מספיקא לא אמרינן דילמא איתנהו ולא ידעינן או דילמא יש עיר אחרת ששמה כזו ויש בה אדם אחר ששמו ושם אשתו כזה שתובעו:

הא אמר תנו נותנים (כו') ואפילו לזמן מרובה‎—But if he said, ‘give’, we give (etc.), even after an extended time O VERVIEW The משנה states if a שליח הגט lost a גט and found it immediately it is כשר, otherwise it is פסול‎. The גמרא cited a משנה which seemingly challenges our משנה‎. This other משנה states if one found a גט, etc. he should not return it (to anyone), for we are concerned perhaps the husband changed his mind and does not wish to divorce his wife. The גמרא infers from this משנה, that if the husband said to give it to her, we will give it to her (presumably because there is no longer the concern of נמלך עליהם שלא ליתנן), and even after an extended period of time. This contradicts our משנה‎. Our תוספות discusses how these inferences (הא אמר תנו נותנין, and ואפילו לזמן מרובה) were deduced. --------------------------------- תוספות asks: תימה מנא ליה למידק הא אמר תנו נותנין דלמא אפילו אמר תנו אין נותנין‎ – It is astounding; how did the גמרא know to infer, ‘but if he said “give”, we give’, perhaps that משנה meant, even if he said 'תנו', we do not give’ – משום דחיישינן דאין זה הגט שנכתב לו אלא נפל מאחר ששמו כשמו‎ – Because we are concerned that this גט which was found is not the גט, which was written for this husband, but rather it fell from another person who has the same name – והכי פירושו נמלך עלייהו ועדיין לא נתנו‎ – And this is the explanation of what the משנה there states 'ונמלך עליהן שלא ליתנן', that he changed his mind and did not give it as of yet – הא אי לא הוה חיישינן לנמלך היו מחזירים לה את הגט אפילו אינו שלה‎ – However if we would not be concerned for נמלך (meaning we assume that he gave her the גט already), we would return the גט to her even I it is not her גט‎ – כיון דאינה צריכה אלא לראיה‎ – Since she only needs it as a proof that she is divorced. It makes no difference what document she holds. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דדייק מדקתני ונמלך ולא קתני שאני אומר כתובין היו ולא נתנן – And the ר"י says that the גמרא infers that אם אמר תנו נותנין, since the משנה stated, ‘and he reconsidered’; but it did not state, ‘that I assume they (the גט, etc.) were written but he did not give them’ – משמע דנמלך וחזר בו ואינו רוצה לגרשה עוד‎ – Indicating that he reconsidered and changed his mind and does not want to divorce her anymore, that is why we do not return it to her – אבל אם היה רוצה היה מגרשה בגט זה ולא חיישינן שמא מאחר נפל‎ – However if he would want, he could divorce her with this גט, for we are not concerned that it fell from someone else; we assume it is the correct גט – תוספות proves that we derive 'הא אמר תנו נותנין' from the word 'ונמלך': ובהדיא גרסינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף יח, א) בכל הספרים טעמא דנמלך כולי‎ – And in all the texts in the first פרק of מס' ב"מ, it explicitly states, ‘the reason we do not return it is because of נמלך, etc., but if he said תנו we give it to her. תוספות asks: ואם תאמר ומנא ליה אפילו לזמן מרובה דלמא לאלתר דוקא כדפריך רבי זירא לקמן – And if you will say; but how does the גמרא know that we return it even after an extended time, perhaps we return it (if אמר תנו) only if it was found immediately, as ר' זירא asked later – An additional question: ורבי זירא נמי אמאי פשוט לו מברייתא דיחזיר לאשה אפילו לזמן מרובה טפי ממתניתין‎ – And additionally why did ר"ז infer more readily from the ברייתא of יחזיר לאשה, that it means even לזמן מרובה, more so than from the משנה of מצא גיטי נשים, which according to ר"ז may mean only לאלתר, but not לזמן מרובה‎?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דדייק מדאיצטריך ונמלך לאשמועינן דאם אמר תנו נותנין‎ – And the ר"י says that רבה (our גמרא) infers that it is returned even לזמן מרובה, since we require 'ונמלך' to teach us that if אמר תנו נותנין‎ – ולא חיישינן לגט אחר היינו אפילו לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא דאין חוששין לגט אחר‎ – And we are not concerned that it may be another גט, therefore it must mean even לזמן מרובה, for if it only means לאלתר, it is obvious that we are not concerned לגט אחר, and the משנה did not have to say ונמלך to teach us that אם אמר תנו נותנין‎ – ורבי זירא סבר דהא דקתני ונמלך אורחא דמילתא נקט דלפי שנמלך לא נתנו‎ – However ר"ז maintains that this which the משנה wrote 'ונמלך', it was just in a manner of speaking, meaning that since he was נמלך, he did not give it – ולא לדקדק הא אמר תנו נותנין – But the משנה did not write ונמלך so we should infer that אמר תנו נותנין and אפילו לזמן מרבוה; this is concerning the משנה‎ – אבל מברייתא דייק שפיר דיחזיר אפילו לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא – However ר"ז properly infers from the ברייתא that we return it even לזמן מרובה, for if we return it only לאלתר, it is obvious, the ברייתא need not tell this to us. תוספות offers an alternate solution how we derive אפילו לזמן מרובה: ועוד אומר רבינו יצחק דדייק אפילו לזמן מרובה‎ – And additionally says the ר"י that רבה inferred that we return it even לזמן מרובה‎ – דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין (שם דף כ, א) דמיירי לזמן מרובה‎ – For it seems to רבה that the משנה of מצא גיטי נשים is similar to the משנה regarding finding שטרי חליצה ומיאונין, which we return it and even in a case of לזמן מרובה‎ – תוספות proves that שטרי חליצה ומיאונין are returned even לזמן מרובה: דעל כרחך התם לא איצטריך לאשמועינן דיחזיר אלא כשאינו ידוע אם חלצה או מיאנה‎ – For perforce it was not necessary there to inform us that the שטרי חליצה ומיאונין be returned unless it is not known whether she was חלצה or מיאנה‎ – דבידוע שחלצה או מיאנה פשיטא דיחזיר אפילו אינו שלה כיון דאין צריכה אלא לראיה – For if it was known (through witnesses) that חלצה or מיאנה it is obvious that it should be returned even if this שטר חליצה ומיאון is not hers, since she only needs this שטר as proof that חלצה ומיאנה so she should be able to remarry – וכיון דבאינו ידוע מיירי על ידי מה שנמצא לאלתר לא ידעינן כלל שהוא שלה – So since we are discussing a case where it is not known whether חלצה ומיאנה, so the fact that it was found immediately, does not inform us at all that this is her שטר חליצה ומיאון‎ – כיון דאינו ידוע שנכתב לה שטר חליצה מעולם – Since we do not know that a שטר חליצה or מיאון was ever written for her. Therefore since by שטרי חליצה ומיאון we return it even לזמן מרובה, we can assume that by גיטין it is also returned לזמן מרובה since both משניות follow one another. This is how רבה infers that it is אפילו לזמן מרובה‎. This is the view of רבה‎ – ורבי זירא לא מוקי לה דומיא דסיפא‎ – However ר"ז does not establish the רישא (our משנה of המביא גט) similar to the סיפא (of מצא גיטי נשים), therefore there is no inference that it is לזמן מרובה‎ – ומברייתא דייק שפיר דאפילו לזמן מרובה‎ – However ר"ז infers properly from the ברייתא that it is returned even לזמן מרובה‎ – דבזמן שהבעל מודה דמשמע דמודה שממנה נפל וכבר גירשה בו – For the phrase in the ברייתא of בזמן שהבעל מודה, indicates that the husband admits that she lost the גט, for he already divorced her with this גט‎ – ואי לאלתר דוקא אם כן ראינו גט בידה‎ – And if we return it only if it was found לאלתר, so we must have seen the גט in her possession – דבלא ראינו גט בידה אין נפקותא במה שנמצא לאלתר כדפירשנו – For if we did not see the גט in her possession, there is no difference whether it was found לאלתר or לאחר זמן as we just explained – וכיון שראינו בידה פשיטא דיחזיר אפילו אינו שלה ואפילו אין הבעל מודה – So since we saw the גט in her possession (which means she was already divorced), it is obvious that we should return it, even if it is not her גט and even if the husband does not admit, so why does the ברייתא need to teach us such an obvious ruling – אלא ודאי בשלא ראינו הגט בידה ואם כן אפילו לזמן מרובה: Rather it is certainly in a case where we did not see the גט in her possession, so therefore it needs to be returned even לזמן מרובה, for if it is not in her possession there is no difference between לאלתר and זמן מרובה, as תוספות pointed out twice. S UMMARY We infer from 'ונמלך' that אם אמר תנו נותנין; we infer that it is לזמן מרובה either because לאלתר it is פשיטא, or because we compare it to שטרי חליצה ומיאונין (where there is no difference between לאלתר and לזמן מרובה and the same by גט). T HINKING IT OVER 1. תוספות writes that if we are not חושש for נמלך (meaning that presumably he already divorced her), we would certainly return the גט to her for a ראיה, even though it may not be her proper גט‎. However how can we return to her another גט; perhaps the dates are different and it will adversely impact the לקוחות who bought פירות from her husband?! 2. תוספות writes that the word 'ונמלך', according to ר"ז was not written in order to infer that אם אמר תנו נותנין‎. Does this mean that according to ר"ז we cannot infer at all from that משנה (of ונמלך) that אם אמר תנו נותנין‎? However in the גמרא (on the עמוד ב') it states ור' זירא וכו' מי קתני אם אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה, דלמא אם אמר תנו נותנין כדקי"ל לאלתר; indicating that we can infer אם אמר תנו נותנין; how do we infer this if not from the 'ונמלך'?!

הא אמר תנו נותנין‎—But if he said, ‘Give’; we give Overview The גמרא inferred from the משנה of מצא גיטי נשים וכו' that if the husband said 'תנו', we give the גט to the woman. תוספות explains why the concerns, which are expressed elsewhere, regarding returning the גט to the woman, do not apply here. ------------------------------ תוספות asks: ואם תאמר ואמאי לא פריך אהך מתניתין ליחוש שמא כתב ליתן בניסן כולי – And if you will say, why does not the גמרא ask on this משנה of מצא גיטי נשים, how can we return it to the woman, let us be concerned perhaps he wrote the גט to give it to her in ניסן, etc. and he actually gave it to her the following תשרי‎ – כדפריך אברייתא דלקמן בפרק קמא דבבא מציעא (דף יט, א) – As the גמרא in the first פרק of מסכת ב"מ asks of the following ברייתא of מצא גט וכו'. Why did the גמרא in ב"מ ask only on the ברייתא, but not on the משנה‎? תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דהא אמר תנו נותנין משמע שבא עכשיו לגרשה בגט זה‎ – And the ר"י explains that this inference, ‘if he said תנו we give’ her the גט, means that he is coming to divorce her now with this גט‎ – לפיכך ליכא למיחש מידי כדפירשתי לעיל – Therefore (since he is divorcing her now with a predated גט), there is nothing to be concerned about, as I explained previously – דבכל גיטין שאין נותנין ביום הכתיבה קלא אית להו – For every גט which is not given to the woman in the day of its writing there is publicity that a predated גט was given – ומסקי לקוחות אדעתייהו שפיר לומר לאשה אייתי ראייה אימת מטא גיטא לידך‎ – And the customers (who bought the פירי נכסי מלוג) have the proper presence of mind to tell the woman, ‘bring us proof when the גט came into your possession’. This explains why the גמרא does not ask regarding the משנה – אבל בברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה פירוש שממנה נפל סבורים לקוחות‎ – However in the ברייתא where it states, ‘in the case where the husband admits’, meaning that he admits that his wife lost the גט (she was already divorced), the לקוחות assume that since we return it to her – דבית דין מאמינים לו שמשנכתב בא לידה וטעו טפי ולא יאמרו אייתי ראיה‎ – That the בי"ד believes the husband, that it came into her possession when he wrote it, so there is more chance that they will err, and will not say to the woman, bring proof when you actually received the גט‎. Therefore the גמרא rightfully asks, how can we return it to the wife דלמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וכו' – תוספות asks: ואם תאמר והיכי רמי רבי זירא מברייתא אפילו לזמן מרובה לפירוש קמא – And if you will say how did ר"ז ask from the ברייתא on our משנה, assuming that the ברייתא means יחזיר, even לזמן מרובה, according to the first explanation (for לאלתר is פשיטא) – הא לאלתר נמי איצטריך לאשמועינן דיחזיר למאן דאמר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה‎ – But it is also necessary for the ברייתא to teach us יחזיר לאלתר according to the one who maintains that the husband has a right to the פירות נכסי מלוג, until the time of giving the גט, and the novelty is – דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כולי – That we are not concerned for שמא כתב בניסן, etc. so how do we know that the ברייתא means יחזיר even לזמן מרובה‎?! תוספות answers: ויש לומר דבנמצא לאלתר לא שייך לאקשויי הכי דדלמא ביום שנכתב איירי‎ – And one can say; when it was found לאלתר we cannot ask this שמא כתב בניסן) וכו'), because לאלתר can perhaps mean that it was found on the day it was written, so there is no concern of a predated גט‎ – אבל אי איירי לזמן מרובה אף על גב דכשתעבור שיירא ותשרה קרוי זמן מרובה‎ – However if it is לזמן מרובה, so even though a זמן מרובה can be the time it takes for a caravan to pass through and stop, which may also be ביום שנכתב‎ – מכל מקום זמן מרובה משמע בכל ענין לא שנא באותו יום לא שנא אחר כמה ימים‎ – Nevertheless זמן מרובה means in any event, whether it is that day (כשתעבור שיירא וכו'), or whether after many days, therefore there is the question of שמא כתב בניסן וכו', which does not apply to לאלתר) – תוספות responds to an anticipated difficulty: וכי פריך לקמן ארבי ירמיה מאי למימרא‎ – And when the גמרא later asks on ר"י, ‘what is this teaching us’ – הוה מצי לשנויי דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כולי‎ – The גמרא could have answered, that the חידוש is that we are not concerned for שמא כתב בניסן וכו' – אלא דעדיפא משני אפילו למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה: However the גמרא gave a better answer, which explains the חידוש even according to the one who maintains that the husband has no פירות from the time the גט was signed. S UMMARY There is no concern of שמא כתב בניסן in the inference of the משנה that אם אמר תנו נותנין, since it means that she is being divorced now, so there is a קול (since the date precedes the divorce), and the לקוחות will claim אייתי ראיה אימת מטא גיטך לידך‎. T HINKING IT OVER תוספות asks on ר"ז according to the פי' קמא (that לאלתר is פשיטא), that perhaps there is a חידוש even by לאלתר that we are not concerned for שמא כתב בניסן‎. Why is not the same question on רבה‎?!

כאן במקום שאין השיירות מצויות‎—Here it is in a place where caravans do not frequent O VERVIEW רבה reconciled the two משניות, saying that if it is אין שיירות מצויות, one may return a found גט even לזמן מרובה, however if it is שיירות מצויות one may not return a גט לזמן מרובה provided that it is הוחזקו שני יוסף בן שמעון‎. Our תוספות analyzes sרבה' answer. -------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר ואמאי לא משני איפכא אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות‎ – And if you will say; but why does not רבה answer in the reverse; this משנה and that משנה are in a place where שיירות מצויות; the difference is – כאן שהוחזקו וכאן שלא הוחזקו‎ – Here (where the ruling is לא יחזיר) it was הוחזקו שני יב"ש, and here ( where יחזיר) it was not הוחזקו שני יב"ש; the advantage of answering it in this manner is – והוה ניחא דהוה מוקמינן ההיא דמצא גיטי נשים בשיירות מצויות‎ – For this would be more preferable, since we would establish that משנה of מצא גיטי נשים (he found women’s גיטין) by שיירות מצויות‎ – דומיא דמעשה בית דין דאיירי בשהשיירות מצויות ולא הוחזקו כדמוכח בסמוך – Similar to the משנה of מעשה בי"ד which is in a case of שיירות מצויות ולא הוחזקו as is evident shortly in our גמרא‎. תוספות answers: ויש לומר דההיא עובדא דבסמוך הוה ברישא‎ – And one can say that the story with רבה, which is mentioned shortly, happened first, before רבה reconciled the two משניות‎ – ואשמועינן בלא הוחזקו יחזיר אפילו שיירות מצויות‎ – So רבה informed us in the case of the lost גט by רב הונא, that by לא הוחזקו even if it is שיירות מצויות, we may return it. Therefore this ruling was already known – והכא אשמעינן דאם הוחזקו נמי יחזיר אם אין השיירות מצויות – So here רבה informed us that even if הוחזקו שני יב"ש we return the גט if אין שיירות מצויות‎. תוספות asks: ואם תאמר היכא דהוחזקו אף על גב דאין השיירות מצויות היכי מהדרינן‎ – And if you will say; in a case where הוחזקו ב' יב"ש, how can we return it, even though it is אין שיירות מצויות, for – מנא ידעינן דשל זה הוא‎ – How do we know that it belongs to this couple, since there is another יב"ש‎?! תוספות answers: ויש לומר כגון דידעינן דמזה יוסף בן שמעון נפל – And one can say; it is in a case where for instance we know that this יב"ש lost a גט‎ – ולא חיישינן שמא זהו של יוסף בן שמעון אחר‎ – So we are not concerned that perhaps this גט belongs to another יב"ש – דאין לחוש שגם אחר אבד כאן כיון דאין השיירות מצויות‎ – For there is no concern that perhaps another גט from another יב"ש was lost here, since אין השיירות מצויות‎ – תוספות concludes: ושמעתין אתיא כרבי אלעזר דלרבי מאיר כיון דהוחזקו אין יכול לגרש בו אפילו הוא שלו‎ – And our גמרא is according to ר"א (who maintains עדי מסירה כרתי), for according to ר"מ (who maintains עדי חתימה כרתי), since two יב"ש were הוחזקו, the husband cannot be מגרש with this גט, even if it is certainly his – כיון דאין מוכיח מתוכו כדפירשתי לעיל (דף כד, ב דיבור המתחיל בעדי): since it is not evident from within the writing of this גט, which יב"ש is divorcing, as I explained previously. S UMMARY רבה, in his two statement (either that אין שיירות מצויות or לא הוחזקו) is informing us when we may return a lost גט‎. T HINKING IT OVER תוספות writes that the reason we return the גט even though it is הוחזקו is because we know that this couple lost a גט‎. What would be the ruling if we do not know certainly that he lost a גט, but rather the husband claims that he lost a גט, do we return it as well or not?

בבי דינא דרב הונא‎—In the courthouse of Rav Hunoh O VERVIEW רבה ruled regarding the גט, which was found בבי דינא דר"ה that we return it based on the משנה which states כל מעשה בי"ד should be returned, for since it was not הוחזקו, there is no concern for two couples with the same names, even though it is שיירות מצויות‎. The question that תוספות addresses is perhaps the husband changed his mind (שמא נמלך) and no longer wishes to divorce his wife. ------------------------------------ פירש בקונטרס שהובא שם לקיימו בבית דין – רש"י explained that it was brought there (by the wife) to authenticate the signatures of the עדים in בי"ד – והשתא פשיט שפיר מכל מעשה בית דין דלא חיישינן שמא של אחר הוא‎ – So now רבה properly proved from the משנה of כל מעשה בי"ד יחזיר that we are not concerned that perhaps the גט belongs to another couple – אף על גב דשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו‎ – Even though that שיירות מצויות, but since it is לא הוחזקו, we are not concerned – תוספות offers another case where there is no חשש of שמא נמלך: אי נמי כשאינו מקויים ושנפל מיד השליח‎ – Or you may also say that the גט was not מקוים, but the שליח lost it, in which case – דלא חיישינן לנמלך דאין הבעל יכול לבטל שלא בפני השליח כדאמר בהשולח (לקמן לג, א) – We are not concerned for נמלך since the husband cannot be מבטל the גט, if he is not in the presence of the שליח, as the גמרא states in פרק השולח‎ – תוספות distinguishes between the previous two answers ואי במקויים איירי אפילו לא ידעינן ממי נפל יחזיר לאשה‎ – For if we are discussing a גט which was מקויים already, so even if we do not know who lost it, nevertheless it should be returned to the woman – כדאמרינן דלוה לא מקיים שטריה‎ – As the גמרא states that a לוה does not authenticate the שטר, only the מלוה, similarly the husband is not מקיים the גט, only the woman. תוספות comments: אבל בפרק קמא דבבא מציעא (דף כ, א דיבוד המתחיל דאשתכח) פירש בקונטרס שמיד השליח נפל‎ – In the first פרק of מסכת ב"מ, however, רש"י explained that the שליח lost it – ופירש שם נמי גבי הא דפשיט ממעשה בית דין דמקויים היה‎ – And רש"י also explained there, regarding this which רבה resolved the issue from the משנה of מעשה בי"ד, since that the גט was מקויים‎ – תוספות asks: וקשה דאם יש לחוש לנמלך כשנפל מיד השליח – And there is a difficulty; for if there is concern for נמלך even when the שליח lost it – מה מועיל מה שהיה מקויים דלא ניחוש לנמלך‎ – What will help that it was מקויים so that we should not be concerned for נמלך‎ – הא ממה נפשך לא הגיע ליד האשה – For in any case the גט never came to the woman’s possession – An additional question on פרש"י there: ועוד דאין רגילות שהבעל יקיים את הגט כדפירש כאן בקונטרס – And furthermore it is not usual that the husband should be מקיים the גט as רש"י explained here – וכדאמר בסוף פרק קמא דבבא מציעא (דף כ, ב) דלוה לא מקיים שטריה: And as the גמרא states in the end of the first פרק of מסכת ב"מ that the לוה is not מקיים the שטר, and similarly the husband is not מקיים the גט‎. S UMMARY We can be sure that the בעל was not נמלך, either if it was מקויים (and we return it to her), since the בעל is not מקיים, or if the שליח lost it (and we return it to the שליח), since the בעל cannot be מבטל, unless it is בפני השליח‎. T HINKING IT OVER It seems from תוספות that רש"י here interprets the case that the woman lost the גט after she was מקיים it in בי"ד. However see רש"י here בד"ה בי דינא where he writes; 'שהובא שם וכו' ונפל מזה והוא תובעו'; indicating that the שליח lost it. Otherwise, רש"י would have written ונפל מזו והיא תובעתו‎. The question of תוספות therefore, is on רש"י here as well!

חיישינן לשני שוירי‎—We are concerned for two Shveeree O VERVIEW A גט which was written in שוירי was found in the בי"ד of רב הונא‎. Initially ר"ה ruled that we cannot return the גט because of the concern perhaps there is another city called שוירי, and in that city there may be another couple with the same names. תוספות explains why the need to be concerned about another שוירי‎. ----------------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: הא דלא נקט חיישינן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת – The reason ר"ה did not mention that we are concerned for two יב"ש in one city – תוספות responds: שמא ידוע היה להם דבאותה שוירי לא היה כי אם אחד: Perhaps it was known to them that in this שוירי there was only one יב"ש, therefore the concern was perhaps in another שוירי there is another יב"ש. S UMMARY It was known that in this שוירי there was only one יב"ש. T HINKING IT OVER Where is there a greater probability; that there are two יב"ש in this שוירי, or that there is another שוירי with another יב"ש living there?

כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר‎—All enactments of the court should be returned O VERVIEW רבה inferred from this משנה of כל מעשה בי"ד הרי"ז יחזיר that if it is לא הוחזקו we return the found documents even if it is שיירות מצויות (as it is in a בי"ד). Our תוספות reconciles this משנה with seemingly contradictory views. ---------------------------- תוספות asks: ואם תאמר מהך משנה תקשי לרבי זירא דאמר בסמוך לחד לישנא‎ – And if you will say; there will be a difficulty from this משנה (from which רבה inferred that by לא הוחזקו we are not concerned for ב' יב"ש, even if שיירות מצויות) to ר"ז who shortly states, according to one version – דהיכא דשיירות מצויות חיישינן אף על גב דלא הוחזקו‎ – That where it is שיירות מצויות, we are חושש even if it was not הוחזקו ב' יב"ש – וכן לרב הונא דהכא ולאביי דחייש לתרי יצחק בפרק האשה שהלכה (יבמות דף קטו, ב) – And similarly there will be a difficulty to רב הונא here, who was חושש (for ב' שוירי and ב' יב"ש) even if it was not הוחזקו, and there will also be a difficulty to אביי who was concerned for ב' יצחק in פרק האשה שהלכה‎ – תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דמוקמינן לה דאישתכח חוץ לבית דין שאין השיירות מצויות שם‎ – And the ר"י says they will establish the משנה of כל מעשה בי"ד וכו', where it was found outside the בי"ד, so there are no שיירות מצויות there, that is why we are not חושש, but if there are שיירות מצויות we are חושש even if לא הוחזקו ב' יב"ש – והכי איתא בהדיא בפרק קמא דבבא מציעא (דף יח, ב) – And this is explicitly stated in the first פרק of מסכת ב"מ – ורבי זירא מי קתני כל מעשה בית דין שנמצאו בבית דין‎ – And ר"ז will answer, ‘does it say כל מעשה בי"ד which were found in בי"ד are to be returned’ כל מעשה בית דין יחזיר קתני ולעולם דאשתכח אבראי: It merely states כל מעשה בי"ד are to be returned, but really it means that they were found outside of בי"ד, where there are no שיירות מצויות therefore יחזיר, however where there are שיירות מצויות the ruling will be לא יחזיר, for we are concerned for ב' יב"ש. S UMMARY Those who maintains that by שיירות מצויות we are are חושש for ב' יב"ש, even if לא הוחזקו, will establish the משנה of כל מעשה בי"ד יחזיר that it was found outside of בי"ד. T HINKING IT OVER תוספות answers that it states clearly in ב"מ that כל מעשה בי"ד can be in a case where it was found חוץ לבי"ד. What was therefore תוספות question, if the גמרא answered it already?!

אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה‎—The husband does not admit; it should not be returned neither to this one nor to that one. O VERVIEW The ברייתא taught that if a גט was found and the husband did not agree that he gave it already to his wife, we do not return the גט to either of them (even though the woman claims she was already divorced with this גט). תוספות explains how this ruling does not contradict another ruling. ------------------------------ ואינה נאמנת לומר גירשתני דכיון דאיכא גט דמסייע לה מעיזה ומעיזה: And in this case the wife is not believed to claim, ‘you divorced me’; for since there is a גט which is supporting her, she is certainly מעיזה‎. S UMMARY A woman is believed to claim גרשתני only if there is nothing else which supports her claim, giving her the courage to be מעיזה‎. T HINKING IT OVER Is תוספות question that since a woman is believed to say גרשתני; that proves that this is her גט, so we should return it to her, or is the question somewhat different?

המביא גט ואבד ממנו ומצאו לאלתר כשר דכיון שמצאו לאלתר מימר אמרינן דזהו שנפל ממנו.

ואם לאו שלא מצאו עד לאחר זמן

פסול דחוששין שמא זה מאחר שנפל ושלו נאבד.

מצאו בחפיסה או בדלוסקמא פירש רש"י ז"ל בדלוסקמא שלו ויש לו סימן בדלוסקמא ומכירו כשר. אבל אם מצאו שלא בדלוסקמא אפילו מכיר לא, דלא סמכינן אטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן. וזה תימה, דמצאו משמע שהוא עצמו מצאו, ואם איתא דחדא מילתא היא מצאו בחפיסה ומכירו למה לי מכירו, כיון שמצאו בכליו שיש לו סימנין, ואף על פי שאינן מובהקין, ואפילו מכירו בלא חפיסה אמאי אינו כשר, דהא דאמרינן דלא מהימנינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן היינו כשמצאו אחר דלא מהימנינן ליה דדילמא משקר דמימר אמר דאית ליה טביעות עינא ולית ליה, אבל הכא ודאי נאמן במגו דאי בעי אמר לא נאבד מעולם. ואי אמרת דמכל מקום, מימר אמרינן דלא בקי בטביעות עינא אלא צורבא מרבנן, ליתא, דהא אמרינן בחולין פרק גיד הנשה (חולין צו, א) דטביעות עינא לגבי איסורא עדיף מסימנין, דאי לא, היאך בני אדם מותרין בנשותיהם בלילה והאיך סומין מותרין בנשיהן אלא בטביעות קלא. ותדע, דאלו סהדי דאמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי ידעינן ליה קטלינן ליה. והא דאמר רבה בר בר חנה בגמרא ( ב) ולא ידענא אי משום טביעות עינא אהדרוה ניהליה ודוקא צורבא מרבנן התם הוא דאשכחונא אחריני, ואי לאו דצורבא מרבנן הוא ולא משקר חיישינן דילמא לית ליה טביעות עינא בגויה ושקורי משקר, כי היכי דלא ליפסיד אגריה, אי נמי דלא ליהוי למארי גיטא תרעומת עילויה, אבל הכא דאיהו גופיה אשכחיה, ודאי הימוני מהימן משום מגו. ועוד, דאמרינן בבבא מציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא כח, א) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל מאי דאית ליה בחפיסה מנא ליה, משמע הא לא ידעה, דחפיסה הוי סימן ומיגרשה בו, ולדידיה מיהא מהדרינן ליה ומסתמא אפילו לגרש בו. אלא שראיתי בתוספות תירוץ לקושיא זו, דאיפשר לומר דההיא בדידעינן דגט זה נכתב לשמו ולשמה, כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, אי נמי דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית, אלא שאין ידוע ממי נפל מן האיש או מן האשה. ומיהו לענין משנתינו פירשו בתוספות, דתרי מילי נינהו, והכי קתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכיר הכלי, או שאינו מכיר הכלי אלא שמכירו כלומר הגט, כשר, כיון שהוא בעצמו מצאו, דכולי עלמא בטביעות עינא בקיאין כדאמרן. ומקצת ספרים יש דגרסי, ומכירו ואו מכירו קתני. וכן פירש הרב אב בית דין זצ"ל ומכירו מילתא באפי נפשה היא, או שמכירו אפילו מצאו בכל מקום, עד כאן לשונו. ומיהו לספרים דגרסי אם מכירו, אינו מתישב היטב, דאם משמע שחוזר על מצאו בחפיסה ודלוסקמא. וראיתי עוד בתוספות שפירשו עוד דהכי קתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אף על פי שזכור שלא אבדו בחפיסה ולא בדלוסקמא, ועכשיו מצאו בחפיסה אפילו הכי אם מכיר הגט ויש לו בו טביעות עינא כשר, דלא חיישינן דילמא איתרמי גט כגט, אלא אמרינן אינש אחרינא אשכחיה ואנחיה בחפיסה ונפל ממנו. וזהו ודאי מצאו בחפיסה לרבותא נקט ליה, ולא משום דתיהוי חפיסה סימן לגט. והרמב"ם ז"ל כתב מצאו בכלי שהניחו בו ויש בו טביעות העין בארכו ורחבו של גט, כשהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו. וזה כדברי רש"י.

גמרא מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו'. שמועה זו כולה עד סופה, כתבתיה בבבא מציעא פרק קמא בסייעתא דשמיא.

דתנן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר ומשמע ליה לרבה דכל מעשה בית דין ועם בית דין קאמר, אבל ללישנא בתרא דרבי זירא דבסמוך דאמר ואף על גב דלא הוחזקו לא נהדר, משמע ליה דכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר דוקא בשמצאו חוץ לבית דין אבל בבית דין לא, דהוה ליה כמקום שהשיירות מצויות.

מי שמצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי ר"ל מתנת שכיב מרע ומתנה ר"ל מתנת בריא ושובר העשוי על אי זה חוב הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם ומשנה זו שנויה במציעא פרק ראשון וענינה בשאין המוצא יודע בגט אם הבעל מודה אם לאו ובשחרור אם האדון מודה אם לאו וכן בכלם ומתוך כך הוא אומר שלא יחזיר לאותם שנכתבו בשבילם שמא נמלך הכותב שלא ליתן וכל שכן שלא יחזיר לכותבים שמא כבר ניתנו הא כל שהכותב מודה שנתן יחזיר למי שנכתב לו ובגט אשה ועבד מיהא דוקא כשאין לחוש לגופו של גט כמו שכתבנו ומה שהיה ראוי לחוש בגט אשה כשמחזירין אותו לאשה אף בבעל מודה כבר ביארנוהו בראשון של מציעא:

כל שמצא מעשה בית דין הרי זה יחזיר ולא שאם מצא שטר הנפק יחזיר ששטר מקויים אע"פ שאין לחוש בו לכתב ללות ולא לוה מ"מ יש בו חשש פירעון אלא בשטר חליטאתא ואדרכאתא שאין עשויות לפירעון וכבר פירשנו ענינם בראשון של מציעא בסוגית המשנה השביעית וכן הדין בכל שטר שאינו עשוי לפירעון ומתוך כך אמרו בההוא גיטא דאישתכח בבי דינא דרב הונא שהובא שם וקיימו ונכתב בו הנפק וכתוב בו בשוירי מתא דעל רכיס נהרא ולא חשו לשני שוירי והחזירוה והביאוה ממשנת כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר כלומר שאף זה אינו עשוי לפירעון ומ"מ בגט אשה אין דנין כן לשיטתנו שהרי בי דינא דרב הונא שיירות מצויות הוא ולא היה להם להחזיר אף בלא הוחזקו אלא אם כן היה מקומו:

כל שאנו חוששין לעבר אדם שם אם עבר גוי אינו כלום וכן שנאוה בתלמוד המערב בנסח זה אבא בר חנה אייתי גיטא אבד מיניה אשכחיה חד סרוקאי ואכשרון הדא אמרה עבר גוי כשר:

יש פוסקים שכל שעבר אדם אף במקום שאין שם שיירות מצויות ולא הוחזקו פסול ממה שאמרו בתלמוד המערב אחד היה שם ששמו כשמו וכן כל שאנו פוסלין משום שיירות מצויות אפי' בדקנו כל שאיפשר לאמוד שמשם בא פירשו בתלמוד המערב שחוששין שמא שנים היו בידו והכשר אבד הימנו והפסול נמצא ולשונם בזה אמר ר' אחא האיש הזה שנים היו בידו אחד כשר ואחד פסול בשעה שמצא אני אומר פסול מצא ומכל מקום חששא רחוקה היא אלא שהיא נאמרת דרך גוזמא כלומר שאין בדיקה במקום שהשיירות מצויות ואף כשתמצא לומר דרך גוזמא שבדקת כל העולם אני אומר כן וכן מסייעים את דבריהם מצד שמפרשים שר' ירמיה דקאמר כגון דקאמרי עדים לא חתמנו כו' ורב אשי דקאמר כגון דאמר נקב יש כו' פליגי אדר' זירא וכשם שר' זירא מחמיר על רבה כך הם מחמירים על ר' זירא לומר שאף באין שיירות מצויות ולא הוחזקו אין מכשירין אלא בסימן מובהק או בהעדת עדים וכו' ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

בתוס' בד"ה הא אמר כו' הא אי לא הוה חיישינן לנמלך כו' דאינה צריכה אלא לראייה כו' עכ"ל אין פירושו אי לא הוה חיישינן לנמלך דהיינו שאם אמר שכבר נתן לה הגט קודם הנפילה היה נאמן ואפילו אם נאמר שאין זה אותו הגט היה מחזירין לה לראיה דהא כתבו התוס' לקמן בד"ה בזמן שהבעל כו' דאינו נאמן למפרע וכיון שאינו נותן לה עכשיו הגט בתורת גירושין אינו נאמן גם להבא אלא שפירושו אי לא הוה חיישינן לנמלך כו' אבל אנו חוששין לנמלך ולא נאמינהו במה שאומר שכבר נתן לה הגט וק"ל:

בא"ד אורחא דמלתא נקט דלפי שנמלך לא נתנו ולא לדקדק הא אמר תנו נותנין כו' עכ"ל וכקושית התוס' דלעיל דפירושו אי לא הוה חיישינן לנמלך הוה מחזירין כו' כיון דאין צריך אלא לראייה ודקאמרינן לקמן לר' זירא דלמא אם אמר תנו נותנין כדקי"ל לאלתר לאו מדיוקא דמתני' קאמר לה דהא ליכא במתניתין דיוקא כלל אלא מסברא קאמר הכי דלאלתר ודאי דאם אמר תנו נותנין אבל מתוך המתניתין לא משמע דיוקא כלל לר' זירא ודו"ק:

בא"ד אפילו לזמן מרובה דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה כו' כיון דבאינו ידוע מיירי על ידי מה שנמצא כו' עכ"ל דאי לאו רישא דמצא גיטי כו' דומיא דסיפא במצא שטרי חליצה כו' הוה הרישא מתוקמא שפיר לענין גט בידוע שראינו הגט בידו של בעל דבהכי איירי מתני' שאומר שממנו נפל ועתה רוצה לגרשה ואיכא שפיר לפלוגי בין נמצא לאלתר לזמן מרובה משא"כ בשטר חליצה דלא שייך בידוע שראינו שטר חליצה ביד הבעל דלמה לו השטר חליצה וכן בברייתא דלקמן שהוא אומר שכבר גירשה בו אלא כיון שאין מאמינין לו הוא רוצה עכשיו לגרשה בו כמו שכתבו התוס' לקמן לא שייך ביה ראינו בידו שהרי הוא אומר שממנה נפל ואי הוה לאלתר דוקא הרי ראינו הגט בידה כו' כמ"ש התוספות ועיין במהרש"ל שנדחק בזה ודו"ק:

בד"ה כאן במקום כו' וי"ל כגון דידעינן דמזה יוסף בן שמעון נפל ולא חיישינן כו' עכ"ל למאי שכתבו לקמן דלא חיישינן שישקר במזיד לא הוה צריכי להכי אלא כיון שהוא אומר שממנו נפל אין לחוש שגם האחר אבד כיון דאין השיירות מצויות כמו שכתב מהרש"ל אלא דהכא לא אסקי אכתי אדעתייהו הך סברא דאינו משקר במזיד ובהכי ניחא דלקמן בברייתא לחד לישנא דס"ל לר' זירא כרבה דבאין שיירות מצויות אפילו הוחזקו ליכא למיחש לאחר ואמאי חיישינן לנפל מאחר דהא ליכא התם לתרוצי כי הכא דידעינן דמזה יוסף בן שמעון נפל דהא איהו גופיה מודה דמינה נפל וליכא למימר דידעינן דמינה נפל דאם כן ראינו בידה ופשיטא דיחזיר אפילו אין הבעל מודה כמו שכתבו התוס' לעיל אלא דאיכא למימר לקמן בברייתא כיון דאינה משקרת במזיד ואומרת שממנה אבד לא חיישינן לאחר שגם ממנו אבד כיון דאין השיירות מצויות ואע"ג דלא נאמינה למפרע כמו שכתבו התוס' לקמן מ"מ נימא דזהו הוא שנפל ודו"ק:

ע"א ד"ה הא אמר תנו וכו' עד ור' זירא סבר הא דקתני ונמלך אורחא דמלתא וכו'. ויש לדקדק לפירושם הא דקאמר ר' זירא בגמרא מי קתני אם אמר תנו נותנים ואפי' לזמן מרובה דלמא אם אמר תנו נותנים כדקי"ל לאלתר ל"ל הא הל"ל מי קתני אם אמר תנו נותנים דלמא אפי' אם אמר תנו אין נותנים ואין כאן דיוק כלל כיון דס"ל הא דקתני ונמלך הוא אורחא דמלתא כמו שהקשו התוס' הכא בדיש הדבור וי"ל דהא דקאמר לקמן לר' זירא דלמא אם אמר תנו נותנים כדקי"ל לאלתר לאו מכח דיוקא דקתני ונמלך עליהם וכו' אלא קושטא דמלתא נקיט דאם אמר תנו נותנים לאלתר מכח הקי"ל מדקתני במתני' דהכא אם לאלתר כשר וק"ל:

בא"ד דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצות ומיאונים ונ"ל כלל הדבר דבסיפא ע"כ איירי בלא דאינו בידה ומה שלא ראינו לא שייך לומר עליו לאלתר או לזמן מרובה דהיאך שייך לומר לאלתר כיון שלא ראינוהו קודם שנפל אבל במתני' דהכא דאיירי בשליח איירי שראינו אותו ביד השליח קודם שנאבד ממנו ואח"כ לאלתר מצאו וכן במתני' דמצא גיטי גשים ושחרורי עבדים מצי לאוקמי שראינו הגט לפני זה ביד הבעל קודם שנאבד ולכך שייך לומר לאלתר וק"ל:

ד"ה הא אמר תנו נותנים וכו' עד אבל ברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה וכו'. ר"ל דאף ע"ג שלפי האמת אינו נאמן ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בחזרה זו כמ"ש התוס' לקמן דף זה ד"ה בזמן שהבעל מודה וכו' מ"מ הלקוחות סבורים שב"ד מאמינים ליה שמשנכתב בא לידה ולא יאמרו אייתי ראיה וק"ל:

תוספות בד"ה הא אמר תנו נותנין תימה מנ"ל למידק כו' הא אי לא הוי חיישינן לנמלך היו מחזירין כו' עכ"ל. פי' דלפ"ז יהיה המשך לשון המשנה כך לא יחזיר אפילו אם אמר תנו דחיישינן שמא באמת נמלך ולא גירשה ואע"ג שהוא אומר תנו שכבר גרשה לא מהימן למפרע כמ"ש תוספות לקמן וא"א נמי ליתן לרבי עכשיו בתורת גירושין דחיישינן שמא מיוסף ב"ש אחר נפל אבל אכתי יש לדקדק על קושיית התוספות דאכתי מקשה הש"ס הכא שפיר אי ס"ד דחיישינן לשני יוסף ב"ש א"כ מאי אירייא דנמלך ולא גרשה עדיין ות"ל דאפילו אי ידעינן שכבר גירשה אפ"ה אין מחזירין לה זה הגט אפילו לראיה בעלמא דשמא גירשה בתשרי בגט אחד וזה הגט שנכתב בניסן הוא של יוסף ב"ש אחר וא"כ אם מחזירין לה זה הגט אתיא למטרף מלקוחות מניסן שלא כדין בשלמא אי לא חיישינן לב' יוסף ב"ש א"ש דליכא למיחש בהאי גיטה גופא שמא נכתב בניסן ולא נתן עד תשרי דהא מקשה הש"ס שם ומייתי התוס' בדיבור הסמוך ומשני שם דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך והיינו משום דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה קלא אית ליה ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה אף אותן שלא ידעו שאיתרע בנפילה משא"כ לענין חששא דשני יוסף ב"ש לא שייך לומר כן דשמא באמת הוא גירשה בתשרי ביום הכתיבה וא"כ לית ליה קלא וא"כ אותן הלקוחות שלא ידעו בנפילה ויראו עכשיו זה הגט שנכתב בניסן ולא ירגישו לומר אייתי ראיה ואתיא למטרף שלא כדין דשמא זה הגט הוא של יוסף ב"ש אחר. מיהו יש ליישב דודאי לענין ממון לא חיישינן לב' יוסף בגיטין שהרי כותבין שם העיר ובפ"ק דב"מ אמרינן להדיא דלענין ממון לא חיישינן לשני שוירי ואפשר דאפילו לשני יוסף ב"ש גרידא נמי לא חיישינן לענין ממון לפ"ז א"א לפרש כן קושיית הש"ס וא"כ מקשו התוספות שפיר אחר שכתבתי כל זה מצאתי קושיא זו בתוס' ישנים בפרק קמא דבבא מציעא עיין שם ולפמ"ש לא קשה מידי ודו"ק:

בא"ד ואר"י דדייק מדאיצטריך ונמלך למידק כו' ורבי זירא סבר כו' ולא לדקדק הא אמר תנו נותנין כו' עכ"ל. פירוש דלרבי זירא לא נקיט לשון ונמלך משום דיוקא דאם אמר תנו נותנין כי היכי דתיקשי לן אי לאלתר פשיטא אלא עיקר לשון ונמלך היינו אורחא דמילתא ואפ"ה ממילא שמעינן דאם אמר תנו נותנין לאלתר דאל"כ ל"ל למיתני כלל שאני אומר ונמלך שלא ליתנן הו"ל למימר סתמא לא יחזיר משום חששא דשני יוסף ב"ש אע"כ דאם אמר תנו נותנין מיהא לאלתר ומש"ה איצטריך למימר שאני אומר וממילא נקיט לשון ונמלך משום אורחא דמילתא. זה נראה ברור בכוונת התוספות וכן כתבו להדיא בפ"ק דמציעא וכן מבואר להדיא מלשון רש"י ז"ל לקמן בשמעתין ולא ידעתי מי הכריחו למהרש"א ז"ל לפרש כוונת התוספות כאן שלא כדבריהם בפ"ק דמציעא:

בא"ד ועוד אור"י דדייק אפילו לזמן מרובה דמשמע ליה דומיא כו' עכ"ל וקשיא לי מה הועיל ר"י בתירוצו השני הא בלא"ה ע"כ צריכין אנו לתירוץ הראשון דלשון ונמלך אתי לדיוקא לרבה דאלת"ה אכתי תיקשי לן מנא ליה לרבה לאוקמי מתני' דאם אמר תנו נותנין אפילו בהוחזקו ולא שכיחי שיירתא דילמא דוקא בלא הוחזקו ולא שכיחי איירי ואף למה שכתבו התוס' בסמוך דההיא עובדא הוה ברישא דדייק מוכל מעשה ב"ד דבשכיחי ולא הוחזקו מהדרינן אכתי דילמא מתניתין דמצא גיטי נשים דדייקינן הא אמר תנו נותנין נמי איירי בכה"ג גופא דשכיחי ולא הוחזקו והוי לגמרי דומיא דסיפא ואכתי בהוחזקו ולא שכיחי מנא ליה דמהדרינן אע"כ דטעמא דרבה משום דנקיט לשון ונמלך לאשמעינן דיוקא דאם אמר תנו נותנין. וא"כ מוכח שפיר דאתי לאשמעינן בהוחזקו ולא שכיחי מהדרינן דאי בשכיחי ולא הוחזקו אמאי נקיט לשון ונמלך הא מסיפא דוכל מעשה בית דין נמי שמעינן לה נמצא דלפ"ז ע"כ סברא זו מוכרחת דלרבה לשון ונמלך אתי לדיוקא לאשמעינן חידוש הדין א"כ למה נאדי ר"י ז"ל מתירוץ הראשון דהא ודאי לא מצי רבה לאוקמי מתניתין לאלתר דא"כ מאי קמ"ל לשון ונמלך דאי לדיוקא דלאלתר פשיטא. ובתחלה עלה בלבי לפרש דעכשיו סובר ר"י דודאי לא דייק רבה לשון ונמלך לדיוקא אלא הא דאוקי למתניתין בהוחזקו ולא שכיחי היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא כיון דדייק מוכל מעשה ב"ד דבשכיחי ולא הוחזקו מהדרינן דמעשה ב"ד משמע ליה דאשתכח בבית דין דשכיחי שיירתא א"כ סובר רבה דכ"ש הוחזקו ולא שכיחי מהדרינן כמ"ש הר"ן ז"ל להדיא דיש סברא לומר דהוחזקו ולא שכיחי עדיף משכיחי ולא הוחזקו ולענ"ד בטעם דבריו על הדרך שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דבהוחזקו שני יוסף הוי חששא לנפילה דיחיד משא"כ בשכיחי שיירתא חיישינן ליוסף ב"ש טובא ומיקרי נפילה דרבים ואפ"ה לא חיישינן בחדא לריעותא כל שכן בהוחזקו ולא שכיחי. אלא דמסוגית התוספות בשמעתין לא משמע כן אלא דאדרבא הוחזקו ולא שכיחי גרע משכיחי ולא הוחזקו וכמ"ש להדיא הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכן נראה סברת הרי"ף וכמו שאפרש עוד בסמוך דלא שייך הכא הא מילתא דנפילה דרבים ונפילה דיחיד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד דודאי ע"כ לרבה דייק לשון ונמלך דאתי לדיוקא לאשמעינן חידוש הדין והיינו כדמוקי לה בהוחזקו ולא שכיחי דאי שכיחי ולא הוחזקו מסיפא דוכל מעשה בית דין שמעינן לה אלא דאפ"ה הוצרך ר"י ז"ל לפרש דרבה דייק לזמן מרובה דמשמע ליה דומיא דסיפא דאי מדיוקא דלשון ונמלך סובר ר"י עכשיו דאכתי מצי לאוקמי לאלתר ואפ"ה איכא רבותא וחידוש הדין דאיכא למימר דאתי לאשמעינן כמ"ד שלא שהא אדם שם ולאפוקי ממאן דאמר שלא עבר שם אדם וממשנה יתירא ידעינן לה דאע"ג דהכא במתניתין דגיטין קתני להדיא מצאו לאלתר כשר אכתי הו"א דהיינו שלא עבר אדם שם מש"ה קתני משנה יתירה בב"מ מצא גיטי נשים לאשמעינן דאע"ג ששהא כדי שעבר אדם שם מ"מ כיון ששהא כדי שלא שהא אדם שם נמי מהדרינן אפי' בהוחזקו ושכיחי וא"כ הוי רבותא טובא לכך הוצרך ר"י ז"ל לפרש דהא דלא מוקי רבה לאלתר היינו משום דמשמע ליה דומיא דסיפא כנ"ל ודו"ק:

בא"ד דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאוני' כו' מה שלא כתבו דמשמע ליה לזמן מרובה דומיא דדייתיקי מתנה ושוברין דהיינו אפילו לזמן מרובה דלענין ממון לא חיישינן לשני יוסף ב"ש כתבתי בחידושי לב"מ וע"ש:

בא"ד וכיון דבאינו ידוע מיירי על ידי מה שנמצא לאלתר אכתי לא ידעינן שהוא שלה כו' עכ"ל. הלשון אינו מדוקדק ואיפכא הוי ליה למימר כיון שלא ראינו בידה קודם הנפילה היכי ידעינן שהוא לאלתר אלא משום דמצינן למימר כגון שזמנו לאלתר לכך כתבו דע"י כך אכתי לא ידעינן שהוא שלה ומה שיש לדקדק על תירוץ ר"י כתבתי בפ"ק דמציעא ע"ש:

בא"ד ורבי זירא לא מוקי לה דומיא דסיפא ומברייתא דייק שפיר ויש לדקדק דאכתי אמאי לא דייק מסיפא גופא דוכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ואי משום דיש לחלק בין איסורא לממונא הא שטרי חליצה ומיאונין תנן ואי משום דוכל מעשה ב"ד משמע ליה דאשתכח אבראי כדאיתא בפ' קמא דמציעא והביאו התוספות בסמוך וא"כ היינו לא שכיחי ולא הוחזקו דא"כ מברייתא נמי לא דייק מידי דשמא איירי בכה"ג גופא וכ"ש ללישנא בתרא דרבי זירא דמוקי באמת בלא שכיחי ולא הוחזקו כמו שאבאר. א"כ אמאי לא דייק להאי גוונא ממתניתין דכל מעשה ב"ד ואפשר דמגיטין אגיטין ניחא ליה טפי אע"ג דברייתא הוא ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מה שכתבתי בסוף פ"ק דב"מ בשיטת רב עמרם דסובר דיש לחלק בין גיטין לחליצה ומיאונין א"כ אפשר דמה"ט גופא לא הוי מצי רבי זירא לאקשויי מגיטין אחליצה ובהכי הוי ניחא ליה טפי כדי לאוקמי מתניתין דהכא דמצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול בכל גווני אפילו בלא שכיחי ולא הוחזקו אבל לבתר דדייק מברייתא דזימנין דמהדרינן וע"כ מתניתין לאו בכל גווני איירי ממילא מקשה הש"ס שפיר להיאך לישנא דפליג ר' זירא עליה דרבה ממתניתין דוכל מעשה ב"ד ותו לא משמע לחלק בין גיטין לשטר חליצה ומיאונין ומש"ה איצטריך לאוקמי אליבא דרבי זירא ההיא דוכל מעשה ב"ד דאשתכח אבראי דומיא דברייתא דמצא גט אשה בשוק כן נ"ל ברור ודו"ק:

בד"ה הא אמר תנו כו' וא"ת והיכי דייק כו' וי"ל דבנמצא לאלתר כו'. עיין מה שאכתוב בזה לקמן בשמעתין:

בא"ד וכי פריך לקמן ארבי ירמיה מאי למימרא המ"ל דלא חיישינן כו' עכ"ל. לולא דבריהם היה נ"ל דלרבי ירמיה פריך שפיר מאי למימרא ולאו אברייתא קאי אלא אמתניתין דקתני ונמלך לאשמעינן אם אמר תנו נותנין ומוקי לה רבי ירמיה נמי כשאומרים מעולם לא חתמנו וא"כ מקשה שפיר מאי למימרא דהא במתניתין לא שייך חששא דשמא כתב בניסן כמ"ש התוספות ואף אם נאמר דרבי ירמיה לא דייק לשון ונמלך כמו שכתבו התוס' לעיל לרבי זירא אפ"ה מקשה שפיר מאי למימרא אמתניתין דוכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר דע"כ מוקי לה ר' ירמיה נמי בהאי גוונא דאמרי מעולם לא חתמנו לא מיבעיא אם נאמר דר' ירמיה פליג ארבה ורבי זירא וסובר דאפי' בלא הוחזקו ולא שכיחי נמי לעולם לא מהדרינן אלא דוקא כשאומרים מעולם לא חתמנו א"כ ע"כ מוקי למתניתין דוכל מעשה בית דין כאוקימתא דיליה דאומרים מעולם לא חתמנו אלא אפילו לשיטת הפוסקים דר' ירמיה לא פליג אלא דניחא ליה לאוקמי מתניתין וברייתא בכל גווני אפילו בשכיחי והוחזקו א"כ מסתמא סיפא דוכל מעשה ב"ד נמי איירי דומיא דרישא בכל גווני וכגון שאומרים מעולם לא חתמנו וא"כ מקשה שפיר מאי למימרא כן נ"ל נכון ומה שלא כתבו בתוספות כן יבואר מתוך מה שאכתוב בסמוך דלדידהו לא שייך להקשות מאי למימרא אההיא דוכל מעשה ב"ד:

גמ' וא"ל ר"ח לרבה יבמות דף סא ע"ב:

שם נפק דק ואשכח עי' תוי"ט פ"ב דאבות מ"ט ד"ה צאו: