Gittin 24a

וממקום שבאת כלומר הואיל ומינייהו גמרינן נגמור נמי להא דמה הן צריכות לומר כו' ומדקתני בברייתא מה להלן צריכות שיאמרו כו' שמע מינה בחוצה לארץ עסקינן כאביי:

ורב יוסף מאי דעתיה:

רישא וסיפא בחוצה לארץ הכל כשרין להביא את הגט אוקימנא בחוצה לארץ מדקתני סומא וסיפא האשה עצמה כו' בחוצה לארץ דקתני ובלבד שתהא צריכה לומר:

ומציעתא אף הנשים כו' מוקי רב יוסף בארץ:

כתב ופה צריכה לומר בפני נכתב ולאביי לא איצטריך למיתני כתב ופה דהכי משמע מה בין פה דגט לפה דמיתה אלא שהכתב מוכיח עמו:

מכי מטא גט לידה במקום שקבלתו במדינת הים:

איגרשה לה ואי בעיא למיקליה לגט מגורשת היא ואינה צריכה להביאו בפנינו אלא לראיה בעלמא ולמה לה לומר בפני נכתב הא לאו שליח היא:

סוף סוף כי מטיא להתם איגרשה לה ע"י קבלה ראשונה דתנאה בעלמא הוה דלא תתגרש עד אותו מקום והרי נתקיים התנאי ולאו שליח היא:

והא לא חזרה שליחות כולי‎—But the Shlichus did not return, etc O VERVIEW The גמרא was discussing the משנה which stated that a woman can bring her own גט‎. One solution offered was that the husband told her, ‘bring the גט there as a שליח להולכה, and when you arrive there become a שליח לקבלה’. The גמרא asked, והא לא חזרה שליחות אצל הבעל‎. Our תוספות explains what this means. ------------------------------- שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה‎ – One is not considered a שליח unless he is sent from this one to this one – שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים – And is capable to return to the sender, saying; ‘I did your שליחות’, before he becomes a שליח for others – ובקונטרס לא פירש כן: However רש"י did not explain it so. S UMMARY The שליח must be able to return to the משלח and say עשיתי שליחותך, before he becomes a שליח for anyone else. T HINKING IT OVER What is the logic behind the requirement of חזרה שליחות אצל הבעל‎?

חצרה הבאה לאחר מכאן‎—Her courtyard which comes afterwards Overview The גמרא attempted to establish the משנה (of האשה עצמה מביאה גיטה) in a case where the husband said to her. ‘be a שליח להולכה until you reach there, and then appoint a שליח לקבלה’. And the גמרא asked but the rule is that a woman cannot make a שליח לקבלה to receive the גט from the שליח להולכה, because it is (similar to) חצרה הבאה לאחר מכאן‎. There is a dispute between רש"י and תוספות how to interpret this גמרא‎. -------------------------------- פירש בקונטרס שנתן הגט בחצר חברו‎ – רש"י explained the issue of חצרה הבאה לאחר מכאן, where the husband placed the גט in his friend’s חצר‎ – תוספות disagrees: ואין נראה דחצר חברו לא דמי לשליח להולכה – And this does not appear to be correct, for placing a גט in חצר חברו is not similar to a שליח להולכה‎ – תוספות offers his explanation: אלא אומר רבינו יצחק שנתנו הבעל בחצר של עצמו ומכרו לאחרים‎ – Rather, says the ר"י that the concern of חצרה הבאה לאחר מכאן is where the husband placed the גט in his own חצר, and then sold the חצר to others – והאשה קנאתו מאותו אחר – And the wife acquired it from that other person. תוספות asks: ואם תאמר למה לי למינקט משום חצרה הבאה לאחר מכאן‎ – And if you will say; why is there a need to mention (that a woman cannot make a שליח לקבלה to receive the גט from a שליח להולכה) because of חצרה הבאה לאחר מכאן‎ – הוה ליה למימר משום שליחות עצמה – The גמרא should have said that because of the שליחות itself, it is not valid – שהבעל עשה שליח להולכה והאשה תעשה אותו שליח עצמו שליח לקבלה – For the husband may make a שליח להולכה and the woman will make that very same שליח a שליח לקבלה‎ – וכי האי גוונא לא מהני משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל – But in such a manner the שליחות will not be effective since לא חזרה שליחות אצל הבעל‎! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק משום דאותו טעם שלא חזרה שליחות אצל הבעל אינו ברור כל כך‎ – And the ר"י states the reason the גמרא chose חצרה הבאה לאחר מכאן, because that reason of לא חזרה שליחות אצל הבעל is not that clear – דאיכא דמספקא ליה לקמן בפרק התקבל (דף סג, ב) – For later in פרק התקבל there are those who are unsure about it. תוספות asks: וצריך עיון דאמאי לא משני הכא כגון דשוייה איהי שליח מעיקרא והדר שוי איהו שליח‎ – And contemplation is required, for why does not the גמרא answer here that the case of האשה עצמה מביאה גיטה is where she first made someone for a שליח לקבלה, and then the husband made her into a שליח להולכה; in which case – דליכא למיגזר משום חצרה הבאה לאחר מיכן כדאמר בפרק התקבל (שם) : There cannot be an injunction on account of חצרה הבאה לאחר מיכן, as the גמרא states in פרק התקבל, since she made the שליח לקבלה first. תוספות does not answer this וצ"ע. S UMMARY חצרה הבאה לאחר מכאן according to רש"י is where he placed the גט in someone else’s חצר, and according to תוספות he placed it in his חצר‎. The פסול of חזרה שליחות אצל הבעל is questionable. T HINKING IT OVER תוספות explains that חצרה הבאה לאחר מכאן is where he placed the גט in his חצר and then sold it to another. However in this case it is also not similar to a שליח להולכה (giving to a שליח לקבלה), because by שליחות there was no interruption; the שליח להולכה was always a שליח until he gave it to the שליח לקבלה, however by חצר, even though initially he placed it in his חצר (which may be considered his שליח), however later he sold the חצר and at that point it can no longer be his שליח, and there is no שליח לקבלה yet, since the woman did not acquire it, so how can these two cases be similar?!

וכי מטית התם שוי שליח להולכה‎—And when you arrive there appoint a שליח להולכה‎. O VERVIEW The גמרא concluded that the case of האשה עצמה מביאה את גיטה וגו' is where the husband told her, ‘you be a שליח להולכה until you reach that place, and then you should appoint a שליח להולכה and receive the גט from him’. תוספות resolves our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא מצי משוי שליח – And if you will say, but this woman is a שליח which was not given the authority to divorce, so (s)he cannot appoint another שליח‎ – תוספות proves that a שליח שלא ניתן לגירושין cannot appoint another שליח: כדאמר בפרק כל הגט (לקמן דף כט, ב) גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו‎ – As the גמרא states in פרק כל הגט, regarding one who sent a גט to his wife – ואמר ליה יהביה לאבא בר מניומי אתא ולא אשכחיה‎ – And he told the שליח deliver the גט to אבא בר מניומי; the שליח came and could not find אבא בר מניומי‎ – יתיב רבי יצחק ורבי חנינא ורבי אבהו אמרו ליה מסור מילך קמן – ר"י ור"ח ור"א were sitting, and they said to the שליח, ‘ say your words before us’ – אמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא – רב ספרא said to them, ‘but he is a שליח שלא ניתן לגירושין’. תוספות answers: ויש לומר דהתם פריך שפיר דכיון שלא ניתן לגירושין‎ – And one can say, that there רב ספרא asked properly; that since the שליח was not ניתן לגירושין‎ – אין לו לעשות אלא כמו שאמר לו הבעל ליתנו לאבא בר מניומי‎ – He cannot do anything else except what the husband told him, to give it to אבא בר מניומי‎ – אבל הכא הרי הבעל צוה לה לעשות שליח להולכה: However here, the husband ordered her to appoint another שליח להולכה, so she is doing exactly what her husband wanted, just like there. S UMMARY A שליח שלא ניתן לגירושין can only follow the husband’s directive; if he was told to appoint another specific person he may appoint only him, and if he was told to appoint another שליח, he may appoint anyone. T HINKING IT OVER 1. Why is there this difference that a שליח שניתן לגירושין can make another שליח, however a שליח שלא ניתן לגירושין cannot make another שליח‎? 2. In his question תוספות assumes that a שליח שלא ניתן לגירושין cannot make another שליח, but it seems from the גמרא there that if אבא בר מניומי was there the first שליח can appoint him as a new שליח, even though he was a שליח שלא ניתן לגירושין, so what is תוספות question?!

אימר קמי בי דינא בפני נכתב‎—Say before the Bais Din ; it was written in my presence O VERVIEW The גמרא offered two cases how to understand the משנה of האשה עצמה מביאה את גיטה‎. One that she is a שליח להולכה until she reaches her destination and there she appoints another שליח להולכה, and she receives her גט from him. Another option is that she is a שליח להולכה until her destination and there she states בפ"נ ובפ"נ before the בי"ד, and the בי"ד will appoint a שליח להולכה to give her the גט‎. The cases seem very similar. תוספות explains the reason for the second scenario. ----------------------------------- תוספות asks: קצת תימה מה לי היא ומה לי בית דין ואמאי קאמר ואי בעית אימא – It is somewhat astounding, what difference is there if she appoints the שליח להולכה or if בי"ד appoints the שליח להולכה, so why did the גמרא need to say ואב"א (another case)?! תוספות responds: ושמא לשון זה חלוק מלשון ראשון‎ – And perhaps this second version is different from the first version – דבלישנא קמא אינה אומרת בפני נכתב אלא בשעה שתקבלנו – For in the first version she does not say בפ"נ when she appoints the second שליח, but rather she says it when she receives the גט; however in the ואב"א, she says it when she presents herself to בי"ד, before they appoint the שליח להולכה‎ – תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על גב דבפרק כל הגט (לקמן דף כט, ב) ובכל דוכתא משמע‎ – Even though that in פרק כל הגט and in all other places it seems – שצריך לומר בשעה שהגט יוצא מיד השליח – That it is necessary to say בפ"נ ובפ"נ at the time the גט is released from the hand of the שליח, so why here does she say it later when she is being divorced? תוספות responds – שמא הכא שיכולה לומר בשעת גירושין עדיף טפי: Perhaps here since she can say it at the time of גירושין it is even better, than saying it when appointing the new שליח‎. S UMMARY Presumably according to the first לשון, she says בפ"נ at the גירושין which may even be better than saying it previously. T HINKING IT OVER Why according to the ואב"א does she not say the בפ"נ at the time of קבלת הגט if it is עדיף טפי‎? And if this is the dispute between the two לשונות (what is עדיף טפי; when she releases the גט or when she receives it), so both לשונות should be discussing the same case (either she is appointing the new שליח or בי"ד is appointing the new שליח) and they argue when the בפ"נ should be said (either when she releases the גט, or when she is divorced); why have one case where the אשה appoints and the other where בי"ד appoints; מה לי היא ומה לי בי"ד‎?! הדרן עלך המביא שני We shall return to you פרק המביא שני סיימנו פרק המביא שני בעזרת הוא אחד ואין שני אבקש ממנו לאמצני ולהסיר כל מכשול ממני

כל הגט‎ ושמע קול סופרים מקרין כולי‎—And he heard the sound of the scribes calling, etc. O VERVIEW The משנה taught that if a person heard the scribes calling out, ‘this person is divorcing this woman’, he cannot use that גט which they wrote to divorce his wife with it. תוספות reconciles this ruling with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------- בסופרים העשויים להתלמד עסקינן כדאמרינן בגמרא – The משנה is discussing scribes who are learning how to write גיטין, as רב פפא states in the גמרא‎ – תוספות anticipates a difficulty: ואפילו למאן דאמר בפרק קמא דעירובין (דף יג, א) דמגילת סוטה מוחקין לה מן התורה‎ – And even according to the one who maintains in the first פרק of מסכת עירובין that one may use the פרשה of סוטה which is written in the תורה, to erase it as her סוטה scroll – אף על גב דבעינן לשמה ותורה להתלמד עבידא כדאמר התם‎ – Even though that the מגילת סוטה must be written לשמה (for the sake of the סוטה process) and the תורה (is considered as if it) was written להתלמד (but not לשם סוטה) as the גמרא there states, so why is there this difference between גט and מגילת סוטה, which both have to be written לשמה, and by גט we say that להתלמד is פסול and by סוטה it is כשר‎ – תוספות replies that even the מ"ד who is מכשיר by סוטה to use a תורה, nevertheless – לענין גט מודה כדפרשינן בפרק שני (לעיל דף כ, א) וספר תורה נמי פסלינן בפרק שני: Regarding a גט he admits that להתלמד is פסול as we explained in the second פרק, and in the second פרק we are also פוסל using a ס"ת as a גט‎. S UMMARY תוספות distinguishes between the לשמה requirement of a גט and that of מגילת סוטה regarding להתלמד and using a ספר תורה‎. T HINKING IT OVER תוספות is asking why by a סוטה is the ס"ת כשר, and by a גט it is פסול by שמע קול סופרים מקרין‎. However it is easy to distinguish between the two, for by the סופרים who are practicing it is obvious that there is no concept of לשם גירושין at all in their writing; however when one writes a ס"ת he intends that it should be כשר for whatever it is used for (whether קריאת התורה or מגילת סוטה); how can we compare the two cases?!

יתר מיכן כתב לגרש את אשתו כולי‎—More than this; he wrote to divorce his wife, etc. O VERVIEW The משנה first taught that one cannot use a גט, which the סופרים wrote for practice. The משנה continues 'יתר על כן', there is even a greater novelty, that if a person wrote a גט לשמה for his wife and then another couple with the same names wanted to use it for their divorce it is also פסול‎. From the syntax of the משנה it seems that from the first rule we cannot derive the second rule however from the second rule we can derive that the first case is surely פסול‎. ----------------------------- בגמרא מפרש לא זה שנכתב שלא לשם גירושין אלא אף זה שנכתב לשם גירושין – The גמרא explains the יתר מיכן to mean, that not only is it פסול in this first case where it was not written for the purpose of גירושין at all, but even in this second case where it was written לשם גירושין, nevertheless it is still פסול‎ – להכי תנא יתר מיכן‎ – Therefore the משנה stated 'יתר מיכן', because the פסול in the second case is a greater novelty than the פסול in the first case. תוספות asks: ואם תאמר והיכי שייך למיתני הכא יתר מיכן – And if you will say; but how is it justified to teach here יתר מיכן‎ – כיון דמהאי נמי לא הוה שמעינן בקמייתא דפסול‎ – Since that from this (second) case as well we could not have known that the first case is (surely) פסול‎. תוספות explains – דהוה אמינא דהאי הוא דכי איכתיב לשם רחל לא הדר איכתיב לשם לאה – For I could have said that here in the second case since it was written for רחל (one woman) it cannot be considered written for לאה (another woman) – אבל סופרים להתלמד עשויים הכי נמי דכשר דהכי אמרינן בפרק קמא דעירובין (דף יג, א) – However the practicing scribes who are not writing for any specific woman, indeed it may be כשר, for this is what the גמרא states in the first פרק of מסכת עירובין‎ – דאף על גב דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת‎ – That even though the rule would be that a מגילת סוטה which was written for one woman is not כשר to be used for another סוטה to make her drink the מים המאררים, nevertheless we could say regarding – תורה אף על גב דלהתלמד עבידא הכי נמי דמוחקין – A ספר תורה that even though it was written להתלמד, indeed it can be used as a מגילת סוטה to erase it in the מים המאררים‎. תוספות answers and distinguishes between the להתלמד of the סופרים and the להתלמד of the ס"ת: ויש לומר דלהתלמד דהכא לא חשיב לשמה כמו להתלמד דספר תורה – And one can say that the להתלמד here by the סופרים with a גט is not considered that much לשמה as the להתלמד of a ס"ת by a סוטה where it is considered more לשמה‎ – דסופרים העשויים להתלמד אין כותבין כלל לשם הכשר דגט‎ – For regarding the סופרים that are practicing to write, they do not write at all for the intent of a גט כשר; they are merely practicing – אבל ספר תורה כותב בסתם לכל מה שצריך לעשות בו – However the one who writes a ס"ת presumably his intent is for whatever is needed to do with the ס"ת – ומיהו אפילו הכי כריתות של ספר תורה אין כשר לגרש בו כדפירשנו לעיל (דף כ, א) – But nevertheless (even though that the ס"ת is written לכל מה שצריך לעשות בו [even for a גט]), the כריתות of a ס"ת is not כשר to divorce with it, as we explained previously – תוספות offers an alternate solution: אי נמי יש לומר דמכל מקום שייך למתני יתר מיכן‎ – Or you may also say that notwithstanding (the גמרא in עירובין) it is correct to say 'יתר מיכן' in the משנה‎ – כיון שיש סברא אחת בסופרים מקרין לפסול טפי מבנמלך‎ – Since there is one logical reason to be פוסל by סופרים מקרין, more than by the second case where he changed his mind and another wishes to use his גט‎. תוספות asks ואם תאמר בהכותב טופסי גיטין הוי ליה נמי למיתני יתר על כן – And if you will say regarding the משנה of ‘ one who writes the texts of גיטין’, the משנה should have also stated יתר על כן, for there is a greater חידוש there than in all the previous cases; תוספות explains his question – דהא מכל הני לא מצי למידק בריש זבחים (דף ב, ב) דסתמא פסול דלאו לשמה קאי‎ – Since that from all these cases in our משנה, the גמרא in the beginning of מסכת זבחים, was not able to infer that סתמא by a גט is פסול because it is not intended to be לשמה; the גמרא was able to infer that סתמא פסול - – אלא מההיא דהכותב טופסי גיטין לחודא – Only from that משנה of הכותב טופסי גיטין, alone. The question is since that משנה is a חידוש over our משנה it should have started יתר על כן – תוספות answers: ויש לומר דההיא בבא דטופסי גיטין לא תנא כלל לאשמועינן דסתמא פסול‎ – And one can say that the section of הכותב טופסי גיטין was not taught at all to inform us that סתמא is פסול; this was not the intent of that תנא‎ – אלא אשמועינן דשרו רבנן לסופר לכתוב הטופס מפני התקנה: Rather the משנה is informing us that the רבנן permitted the scribe to write the טופס because of an ordinance. S UMMARY The יתר מיכן can be understood that the first case can be derived from the second case (since the שלא לשמה of סופרים מקרין is much greater than by a ס"ת), or as long as there is some חידוש in the second case we can say יתר מיכן (even though there may also be a חידוש in the first case over the second). The משנה of הכותב טופסי גיטין was written (only) to teach us a leniency. T HINKING IT OVER According to (the first answer of) תוס' that סופרים מקרין is less לשמה than ס"ת, why did not the משנה (in its successive statements of יתר מיכן) also list יתר מיכן by a ס"ת‎?!

אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה כתב הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ז, הכ"ד) שהאשה שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין ומחזיקים אותה במגורשת ואף על פי שאין הגט מקויים. ונראה שדקדק זה מכאן שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ואינה צריכה למימר בפני נכתב ובפני נחתם שתקנו במקום קיום. וזה תימה שהרי שנינו בכתובות (כב, א) האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אלא ודאי מה שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה לאו למימרא דכל שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין לו ואפילו בלא קיום, אלא לפי ששנינו האשה עצמה מביאה גיטה ואינה מגורשת עד שתביא גיטה ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולפיכך הקשו וכי אין האשה מתגרשת אלא בשהבאתה לבית דין ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם והלא מכי נתנו לה הבעל נתגרשה ואוקימנא מתניתין בנותן לידה בתנאי שתוליכנו לבית דין כדין שליח דעלמא ונאמנת. כנ"ל וזה ברור.

דאמר לה כי מטיא התם אנחיה אארעא כלומר בשליחותי והדר שקליה והיינו דאקשינן הויא לה טלי גטיך מעל גבי קרקע, דאי משום תנאי כשר.

והא לא חזרה שליחות אצל הבעל פירשו בתוספות דשליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר לו עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים, ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

וכי מטית התם שוי את שליח להולכה וקבלי את גיטך ואם תאמר והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא הוי שליח וכדאמרינן לקמן (גיטין כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו אמרו ליה לא ידענא לה אמר להו הבייה לאבא בר מניומי ואיהו יהיב לה ניהלה אזל ולא אשכחיה יתיב ר' יצחק נפחא ור' אבהו ור' חנינא בר פפי ויתיב רב ספרא גבייהו אמר ליה מסור מילך קמן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ליה וליתבי' ניהלה. אמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, איכסוף, והכא נמי מאי שנא. לא היא, דהתם הכי פירושא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא מצי משוי שליח שלא מדעת הבעל וכן פירש רש"י שם אבל הכא ברשות הבעל ובמצותו הוא שעושה שליח.

ואי בעית אימא דאמר לה הואי את שליח להולכה עד שמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ונישוו שליח וליתבו ניהלך. לכאורה משמע דכיון דאדכר באיבעית אימא דהכא אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולא אדכר בלישנא קמא משמע דבלישנא קמא אין צורך לומר בשעת נתינתה לשליח בפני נכתב אלא בשעה שתקבלנו מן השליח, וזה תימה דבכל מקום משמע שבשעת שהגט יוצא מתחת יד שליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן לקמן בפרק כל הגט (גיטין כט, ב) המביא גט ממדינת הים וחלה עושה בית דין ומשלחו ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא שליח בית דין אני, ודחקו בתוספות דשמא כיון שיכול לתקן ולומר בשעת גירושין עדיף בשעת גירושין. ומן התימה אחר שיצא מתחת ידה וניתן ביד שליח אחר היאך נאמנת בשעת גירושין דלא דמי לנותנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דתניא (לעיל גיטין ה, ב) כיצד יעשה יטלנו ויחזיר ויאמר לה דהתם כיון שהוצרך לומר בפני נחתם ולא אמר כן מחמת שגגה ולא ניתן לשליח אחר עדיין לא עשה שליחותו וחוזר וגומר שליחותו, אבל כאן שנגמר שליחותה והרי מטרתו לשליח אחד ובעלות הבעל היאך נאמינה משום שליחות והיא אינה שלוחה מעתה. ונ"ל לפרש דהכי על כרחין לישנא קמא אלישנא בתרא סמיך והאי אימא קמי בי דינא אכולהו לשני קאי אלא דנטר עד מסקנא דכולהו. ותדע דאם תמצא לומר דלישני קמא לא סמיך אלישני בתרא כלל אם כן תימר דאינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם כלל לא בשעה שעושה שליח ולא בשעת גירושין וזה אינו דהא במתניתין ובלבד שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם קתני וכל מביא גט ממדינת הים צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא על כרחך צריכה היא לומר אלא שקצר כאן הלשון וסמיך אלישנא בתרא, וכיון שכן נאמר דהכי קאמר אי בעית אימא דאמר לה דאיהי עצמה תשוי שליח או תתנהו לבית דין ובית דין משווי שליח ובין כך ובין כך אימר קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם, דאף כשעושה היא עצמה שליח צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם בפני בית דין כדתנ לקמן (גיטין כט, ב) דשליח שליח אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא בית דין כותבין לו את קיומו, ועוד דהא שליח גופו בשעה שנותנו לה הא אמרינן לעיל בפרק קמא (גיטין ה, ב) בפני שנים והוא והאשה עצמה צריכה שלשה משום קיומו של גט, ולעולם אף ללישנא קמא צריכה שתאמר בשעה שיוצא מתחת ידה ואין הפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דללישנא קמא אומר לה שהיא עצמה עשה שליח וללישנא בתרא אומר לה שלא תעשה היא שליח אלא נותנתו לבית דין ובית דין עושין לו שליח. כנ"ל.

פרק שלישי בע"ה:

כל הגט שנכתב וכו' זה הפרק יסוד הכונה בו בעניני ביאור קצת עניני החלק השלישי בעניני כתיבת הגט ובקצת עניני החלק הרביעי בעניני השליחות אלא שיתגלגל מענינים אלו לדברים אחרים שאינם מן הכונה כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בהודעת צורך כתיבה לשמה ואם הסופרים כותבים טופסיהם שלא לצורך והניח מקום האיש והאשה והזמן מה דינו ואם צריך לעשות כן לסופרים הכותבין טופסי שטרי הלואות ושטרי מקח וממכר אם לאו השני המביא גט ואבד הימנו ומצאו על אי זה צד נחוש שמא אינו אותו שאבד הימנו ושמא אחר הוא שלא נכתב לשמה ועל איזה צד אין לחוש בכך וצירף בה המביא גט מיד זקן או חולה שיכול ליתנו בחזקת שהוא חי ונתגלגל מתוך כך בקצת דברים שדינם כן ר"ל שדנין אותם בחזקת שהיו בשעת השליחות או עיקר הענין השלישי בעניני השליחות אם חלה השליח על אי זה צד משלחו ביד אחר ועל אי זה צד אינו משלחו ביד אחר אלא שבית דין עושה שליח זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול הסופרים מקרים איש פלני מגרש את פלנית ממקום פלני ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול מלגרש בו יתר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך שם אשתי כשם אשתך פסול מלגרש בו יתר מיכן יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב ולאי זה שארצה אגרש פסול מלגרש בו אמר הר"ם פי' אמרו סופרים מקרים לא שיהו קורים גט כשר ואמנם היו מלמדין התלמידים נסחת הגט שידעו לעשותו והוא אמרם בסופרים העשויים להתלמד ואמר יתר מיכן מבואר לפי שהגט אשר נכתב תחלה לא נכתב לגירושין כלל ואמנם נכתב להתלמד כמו שזכרנו והשני נכתב לגירושין מזה האיש והשלישי נכתב לשם גירושין של זה אבל לא לגרש זאת האשה והשם אמר וכתב לה לשמה והגט הרביעי לא יבאר הייחוד לאחד מהן כלן פסולין ואין בכל הגיטין אחד פסול מן הכהונה בלתי האחרון והוא אמרו כתוב אי זה שארצה אגרש שהוא כיון לתת זה הגט לאחת מהן נפסלה מן הכהונה ואע"פ שהגט פסול:

אמר המאירי כל הגט שנכתב שלא לשם האשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע סופרים מקרין איש פלני מגרש פלנית ואמר זה שמי ושם אשתי פסול לגרש בו פירשו בגמרא שהמשנה כלה שנויה בענין לא סוף דבר בזו אלא אף בזו והתחיל הענין בגט שלא נעשה לשם כריתות כלל לא לשם אשתו של זה ולא לשום אשה בעולם אלא שתלמידיהם של סופרים עשויים להתלמד והסופרים מרגילים אותם בקריאת טופסי גיטין עד שיהיו בקיאים בכך והוא שאמר סופרים מקרין ולא אמר קורין וכתבו באקראי ונזדמן להם שם כשמו של זה העובר וכשם אשתו ואמר זה הרי זה שמי ושם אשתי אינו כלום שהרי לא נכתב לשום צד כריתות בעולם וכריתות כתוב ולא סוף דבר בזה אלא שכתב אחד לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו ואמר לו שיתן לו אותו הגט ויגרש בו את אשתו אינו כלום אע"פ שהגט נכתב לשם כריתות הואיל ולא נכתב לשם כריתות של זה אינו כלום דהא בעינן וכתב והרי זה לא כתב ר"ל שלא נכתב לשמו ולא סוף דבר בזה אלא אף אם היו לו שתי נשים שוות בשמותיהן כתב לגרש את הגדולה ונמלך אינו מגרש בו את הקטנה אע"פ שנכתב לשם כריתות דידיה הואיל ולא נכתב לשם אשה זו ומשום דכתוב וכתב לה ואנו דורשין לה לשמה ולא סוף דבר בזו אלא אף אם בשעת הכתיבה התנה שיגרש בו אי זו מנשותיו שירצה הואיל ושמותיהם שוים אינו כלום ואין אומרין הוברר הדבר שלשם זו נכתב דבשעת כתיבה בעינן שיהא הדבר ברור לשם מי נכתב וכל שלא הוברר באותה שעה אין בה עוד ברירה וזו מיהא אינה יוצאה מן המקרא אלא מטעם שאומרין בה אין ברירה ומתוך כך יתבאר בגמרא שיש לזה האחרון מה שאין בשאר הנזכרים והוא שזה פוסל בכהנה ואומרין בו יש ברירה לחומרא אבל שאר הנזכרים במשנתנו אין פוסלין לכהנה כלל ואע"פ שיש פוסקין כרב שכלם פוסלין חוץ מן הראשון אין נראה כן שהרי יחיד במקום רבים הוא:

ולפי מה שיתבאר בשמועה ראשונה של שחיטת קדשים לא נתברר במשנה זו כתיבת גט סתם ר"ל שיכתוב גט בשם פלני וכשם פלנית על שם הראשונה שתזדמן בצרך שמות אלו שאם מן הראשונה הרי לא נכתב לשם כריתות כלל ואם מן השניה הרי נכתב לשם אשתו של נמלך ואין לזו סרך בו כלל ואם מן השלישית הרי נכתב לשם הגדולה ולא לשם הקטנה כלל ואם מן הרביעית הרי מטעם אין ברירה הוא ושמא לשם האחרת נכתב אלא שפיסולו של זה נתברר במשנה שאחריה ר"ל הכותב טופסי גיטין שפירושו שהוא כותבו כדי שיהא מזומן לו בעת הצורך והוא מצריכו להניח מקום האיש והאשה והזמן וכן התבאר בו בגמרא שצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואף בהנחה זו הרי זה גט פסול ואינו כשר לינשא בו לכתחלה עד שיכתב הכל לשמה כמו שהתבאר אלמא שאף כתיבה על דעת מי שיזדמן אינו כלום בגט ופירשו הטעם שם משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא והילכך כל סתמא דידה שלא לשמה הוא וזהו הטעם שצריך שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו שאע"פ שהם כותבין וחותמין לשמה כל זמן שלא אמר להם בעל לאו לשמה הוא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה אימר קמי כו' דבלישנא קמא אינה אומרת בפני כו' שמא הכא שיכול כו' עכ"ל ק"ק (ב) דבלישנא בתרא נמי יכולה לומר בשעה שתקבלנו ואם נאמר דב' הלשונות מחולקים בזה וללישנא בתרא לא עדיף ליה לומר בשעת גרושין א"כ הדרן קושיין לדוכתין מה לי היא ומה לי ב"ד ולמה לשון ראשון נקט שהיא עושה שליח ובלשון ב' נקט דבי דינא עושה שליח ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה ושמע קול כו' לענין גט מודה כדפרשינן כו' עכ"ל מה שחלקו התוס' דלהתלמד דהכא לא חשיב לשמה כמו להתלמד דספר תורה לא הוה צריכי להכי אלא שהאמת קאמרי דלענין גט מודה אפילו בספר תורה כדאמרינן בפ"ב וק"ל:

בד"ה יתר מכן כו' דלהתלמד דהכא לא חשיב לשמה כו' אבל ספר תורה כותב בסתם כו' עכ"ל ואין להקשות דאם כן אמאי לא קתני בתר הכי דסופרים מקרין כו' יתר מכן דספר תורה פסול דיש לומר דספר תורה שמעינן לה דפסולה מהך סיפא דכותב טופסי גיטין דצריך שיניח כו' דדומה לו ס"ת שכותב בסתם כמ"ש התוס' לעיל מההיא דרפ"ק דזבחים וק"ל:

בגמרא וממקום שבאת מה להלן צריכה כו' ופירש"י כלומר הואיל ומינייהו גמרינן נגמור נמי להא כו' ואע"ג דבסמוך מסקינן דהא דצריכה לומר היינו בשהתנה עליה הבעל אפ"ה לא תיקשי מאי איריא ממקום שבאת ותיפוק ליה שצריכה לקיים כמו שהתנה הבעל משום דנראה ברור דהא דמסקינן בשמעתין דאמר לה הבעל כי מטית התם אימר קמיה בי דינא בפ"נ כו' לאו בתורת תנאי קאמר לה אלא מכיון דאמר לה שמוסר הגט לידה בתורת שליחות ממילא דעיקר הדין הוא שצריכה לומר וכל שלא אמרה הפסידה לענין שצריכה קיום חותמיו אף בדליכא ערעור ועיקר הטעם הוא שכך תקנו חכמים כדי שלא תחלוק בשליחות כדאיתא בריש מכילתין דף ה' וא"כ א"ש הא דקאמר וממקום שבאת פירוש דכמו שלא חילקו בשליחות לענין דנאמנת בח"ל אף בדאיכא ערעור ה"ה והוא הטעם שלא חילקו לענין שצריכה לומר בפ"נ ואם לא אמרה הפסידה דאפילו בדליכא ערעור צריכה קיום חותמיו ודו"ק ועיין בסמוך:

שם בגמרא ממאי מדקתני כו' ולא קתני שהכתב ופה מוכיח ופירש"י ולאביי לא איצטריך למיתני פה דהכי משמע מה בין פה דגט לפה דמיתה כו'. ולכאורה יש לתמוה מאי קס"ד דרב יוסף דהא שפיר קאמר אביי ופשיטא דהכי הוא. ולענ"ד דאפ"ה דייק רב יוסף שפיר דהו"ל למיתני נמי פה מוכיח משום דפה גט עדיף מפה דמיתה מהטעם דאמרינן בריש מכילתין כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו' מעיקרא מידק דייק וכמו שכתבתי שם הטעם כיון שאומרים בפ"נ תו לית ליה לאשתמוטי ומידק דייקי משא"כ בעדות מיתה דאפי' עד מפי עד נאמן לא דייק כל כך ואביי לא נחית לחלק בכך ודו"ק:

שם אשה מכי מטא לידה איגרשה לה ופירש"י ואי בעיא למקלייה מגורש' היא ואינה צריכה אלא לראיה בעלמא ולמה לה לומר בפ"נ הא לאו שליח היא עכ"ל. ויש לתמוה דאדרבא מש"ה צריכה לומר לענין דאי אתי הבעל ומערער שמזוייף הוא לא משגחינן ביה ונ"ל משום דלשון המשנה דקתני צריכה לומר משמע דאיירי לענין שתנשא בלא קיום ובדליכא עירעור איירי דלענין עירעור הבעל הו"ל למימר נאמנת אם אמרה בפ"נ וממילא ידעינן דאם לא אמרה אינה נאמנת ומדנקיט לשון צריכה משמע דאיירי בדליכא עירעור לכך פירש"י בזה הסגנון. אמנם מיהא שייך נמי קושית הגמרא לאידך גיסא למה נאמנת בדאיכא עירעור כיון דלאו שליח היא ומאי שנא מכל הנשים שגיטן יוצא מתחת ידן שצריכים קיום בדאיכא ערעור וע"ז מסיק הש"ס דאיירי בדאתני הבעל שמוסרה לידה בתורת שליחות וא"כ הרי היא ככל השלוחין שצריכין לומר ואם אמרו נאמנין אף בדאיכא ערעור ואם לא אמרו צריך קיום אף בדליכא ערעור כן נ"ל שיטת הסוגיא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים אבל הריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' שפ"ה כתב דקושיית הש"ס היינו דוקא למה נאמנת בדאיכא ערעור אבל לענין שצריכה לומר אף בדליכא ערעור לא שייכא קושית הש"ס והאריך מאד וכתב שמעולם לא שמע קולא כזו להתיר בלא קיום אשה שהיא בחזקת אשת איש והובאו דבריו בש"ע א"ע סימן ק"מ. ואני תמה על תמיהתו דא"כ אף בדאמרו בפ"נ למה נאמנת כדמשמע להדיא בשמעתין אע"כ כיון דמדאורייתא א"צ קיום ומש"ה האמינוה ואוקמוה אדאורייתא וא"כ כ"ש שיש לומר כן דבדליכא ערעור אוקמוה אדאורייתא שא"צ קיום וכיון שגיטה יוצא מתחת ידה וליכא ערעור נאמנת כמו שנאמנת לומר מת בעלי ויש לי להאריך בזה ובדברי השגת הראב"ד ז"ל בענין זה ואין כאן מקומו:

תוספות בד"ה חצרה כו' וא"ת למה ליה למינקט כו' הו"ל למימר משום שליחות עצמה כו' עכ"ל. נראה ברור שזה דוקא לשיטתם לעיל בד"ה והא לא חזרה משא"כ לפירש"י ז"ל דעיקר הטעם בהא דלא חזרה שליחות אצל הבעל היינו דוקא היכא שהשליח נעשה בעל דבר א"כ לא שייך כלל הכא האי חששא דאף שנעשה השליח עצמו אח"כ שליח לקבלה לא איכפת לן כיון שאינו בעל המעשה וק"ל:

גמרא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם כו' עד סוף הפרק. וכתב הר"ן ז"ל דאשמעינן מתניתין דאע"ג דאית לה מיגו דאי בעיא אמרה שלא התנה הבעל כלום אלא מסרה לה לגירושין אפ"ה צריכה לומר בפ"נ עכ"ל. ולא כתב הטעם ונ"ל דאע"ג דבכל דוכתא קי"ל שכל אדם נאמן במיגו מיהו הכא כך היתה תקנת חכמים שצריכה לומר כדי שלא תחלוק בשליחות כיון דלפי דבריה היא נעשית שליח להולכה. מיהו שמעינן מדברי הר"ן ז"ל דכשאומרת שניתן לה לגירושין אינה צריכה לקיום חותמיו דאל"כ אין מקום לדברי הר"ן ז"ל וזה דלא כשיטת הריב"ש ודו"ק:

סליק פרק המביא

כל הגט פרק שלישי

תוספות בד"ה כל הגט כו' בסופרים העשוין כו' לענין גט מודה כו' וס"ת נמי פסלינן בפ"ב עכ"ל. משמע מלשונם לכאורה דפסולא דס"ת היינו משום דלהתלמד עבידא וקשיא לי דהא מסקינן שם דבלא"ה פסול משום דבעינן שמו ושמה וליכא ודוחק לומר דאיירי כגון שכתב שמו ושמה אח"כ על הגליון. והאמת יורה דרכו דהתוס' לא נתכוונו כאן אלא להוכיח סברתם דיש לחלק בין סוטה לגט דהתם סתמא כשר והכא פסול כמו שפירשו בפרק שני וע"ז מייתי מס"ת והיינו מל' הש"ס דקאמר אי משום כריתות דאית בה הא בעינן לשמה אלמא דכה"ג לא מיקרי לשמה וע"כ משום דמסתמא פסול בגט ונפקא מינה דאף לפמ"ש התוס' בסמוך דההיא להתלמד דהכא בלא"ה פסול משום דלא נכתב לשם כריתות כלל אפ"ה נפקא מיניה לסתמא דעלמא כגון שהסופר כתב בפירוש לשם הבעל והאשה אלא שלא שמע מפי הבעל אפ"ה קי"ל דפסול אע"ג דבכה"ג כשר בסוטה והיינו משום דסתמא פסול בגיטין וכשר בסוטה מהטעם שכתבו בפרק שני וזה ברור בכוונת התוס' כמבואר מדבריהם בפ"ק דעירובין ע"ש ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל כאן ועיין בסמוך. ומילתא דתמיהא מידכר דכירנא מה שהובא בהגהת אשר"י בשמעתין ובהגהת מרדכי בשם רבינו יואל שאם לא כתב שמו ושמה בגט כשר בדיעבד ותמיהא לי מההיא דמסקינן בפ' שני גבי ס"ת למאי ניחוש לה הא בעינן שמו ושמה וליכא אלמא שאין כאן ריח הגט וצ"ע. ויש ליישב דמ"מ כיון דלכתחילה מיהא צריך לכתוב שמו ושמה תו לא חיישינן דלמא אקדים זוזי לספרא דרוב סופרים בקיאין וכותבין כדין דהיינו שמו ושמה ולמילתא דלא שכיח לא חיישינן ועיין מ"ש לעיל בסוגיא זו:

תוס' ד"ה וכי מטית כו' וא"ת שליח עיין שו"ת תשב"ץ ח"א סימן כה באריכות: