Gittin 21a

זקן שאני דידע לאקנויי שהוא חכם וידע שאינו שטר אלא אם כן מקנהו לו לגמרי וגמר דעתיה ומקני אבל אשה לא ידעה כולי האי ולא גמרה לאקנויי בדעתה אלא בשאלה בעלמא:

לאחר חיתום שטרות לאחר שנחתם השטר כתב הערב כתב ידו ואני ערב:

גובה המלוה ממנו:

מנכסים בני חורין אבל לא ממשעבדי כיון דליכא שטר בעדים לית ליה קלא והוה ליה כמלוה על פה אלמא כל אדם נמי מקנה דהא האי שטרא כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך נכסי הערב הזה משתעבדים בו והא בעינן ספר מקנה אי לאו דאקנייה ניהליה מלוה לערב וחתם. והדר מסריה ניהליה:

כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה:

והאיש כותב את שוברו פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה והיא מחתמת עדים ומוסרתו לו לראי' בידו:

עליו על העבד:

קנאתהו לעבד בשטר מתנה זה והגט שבידו דהוה ליה האי עבד כחצרה וגיטה וחצירה באו לה כאחד:

אלא מהכא ערב היוצא כולי‎—Rather from here; a guarantor who went forth, etc. O VERVIEW רבא attempted to resolve the query of רב"ח whether (אשה) ידעה לאקנויי, from the case of a guarantor who guaranteed the loan after the שטר was signed and delivered to the מלוה‎. The only way that his guarantee is effective (and the ערב is obligated to pay) is if the מלוה gave the שטר to the ערב, was מקנה it to him, and then the ערב returned it after adding his acceptance as a guarantor. תוספות will be discussing two types of liability; one where a person admits to a prior obligation, and another where a person creates a new obligation. -------------------------- תוספות asks: קשה לרבינו יצחק דבריש הנושא (כתובות דף קב, א) פליג רבי יוחנן וריש לקיש‎ – The ר"י has a difficulty for there is a dispute between ר"י ור"ל in the beginning of פרק הנושא‎ – בחייב אני לך מנה בשטר וקאמר התם כתנאי מהך דערב‎ – Regarding the case where the לוה wrote in a שטר, ‘I owe you a מנה’; and רבא said there that the מחלוקת between ר"י ור"ל is like the מחלוקת תנאים in this case of ערב היוצא לאחר חיתום שטרות‎ – ופירש בקונטרס דפליגי אי חשיבא הודאה – And the קונטרס explained there that ר"י ור"ל argue whether writing חייב אני לך in a שטר is considered an admission – אם כן משמע דערב מחייב ליה משום הודאה שמודה דנעשה ערב בשעת מתן מעות – If this is indeed so that the מחלוקת between ר"י ור"ל is whether a הודאה בשטר is considered a proper הודאה, it would seem that the ערב is liable to the מלוה because of admission, that the ערב admits that he became an ערב when the money was given to the לוה‎. We need to assume this – מדמייתי לה עלה‎ – Since רבא cites the case of ערב as a corollary to the dispute between ר"י ור"ל, so just like ר"י ור"ל argue whether a הודאה בשטר is a הודאה similarly ר' ישמעאל and בן ננס argue whether the notification of the ערב after חיתום שטרות is a proper admission that he actually became an ערב previously when the loan became effective – והכא משמע בההיא שטרא הוא משעבד נפשיה להתחייב מעתה – However, from our גמרא here it seems that with this writing in the שטר the ערב is committing himself to be liable from now on (and it is not an admission that he already obligated himself previously בשעת מתן מעות). תוספות cites an alternate interpretation: ולפירש רבינו תם דהתם דלא מפרש משום הודאה ניחא‎ – However, it is understood according to the explanation of the ר"ת there where he does not explain the reason of ר"י is because of admission, but rather the writing חייב אני לך מנה in a שטר creates a new obligation. However there is still a difficulty according to the פי' הקונטרס that he is liable because of admission. תוספות answers: ויש לומר דבתרתי פליגי בן ננס ורבי ישמעאל‎ – And one can say; that ר"י and ב"נ argue in two cases – בין שכתב בשטר ואני מודה שאני ערב בין שכתב בו ואני נעשה ערב מעכשיו‎ – Whether he wrote in the שטר, ‘and I admit that I am an ערב from before’ or whether he wrote in the שטר, ‘and I am becoming an ערב as of now’ לאחר חיתום שטרות; in both cases ר"י maintains you may collect from the ערב (מנכסים בני חורין), while ב"נ maintains you cannot collect at all from the ערב‎ – תוספות justifies that the מחלוקת is in both of the aforementioned cases: דרישא דקתני ערב היוצא אחר חיתום שטרות משמע דפליגי בהודאה‎ – For the רישא of the משנה which states ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, indicates that their argument is regarding admission whether it is a valid admission that he was an ערב previously, or not. It is indicated that the מחלוקת is in הודאה‎ – מדלא נקט בהאי לישנא ערב שלא בשעת מתן מעות חייב – Since the משנה did not use the expression, ‘ערב שלא בשעת מתן מעות is חייב’. There is also an indication that they argue in creating an obligation (not admitting to one): ומדמהדר ליה בסיפא הרי שהיה חונק חבירו משמע דפליגי נמי בחנוק‎ – For since בן ננס replied in the סיפא to ר"י, ‘if he was chocking his friend, etc,’ this indicates that they are also arguing in a case of ‘ chocking’. Now that we know the argument between ר"י and ב"נ is both regarding admission and creating an obligation, we can understand our גמרא: ומייתי הכא מחנוק דמשתעבד אף על פי שלא היה השטר שלו – And the גמרא here brings its proof from the case of חנוק where the ערב is משתעבד even though the שטר was not his; it must be because the מלוה is ידע לאקנויי‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: ולפירוש הקונטרס דפליגי בהודאה אף על גב דתנן הוציא עליו כתב ידו גובה כולי – And according to פי' הקונטרס that ר"י ור"ל (and ר"י וב"נ) argue regarding הודאה, even though the משנה teaches, if the מלוה presented the handwriting of the לוה that he owes him money, the מלוה can collect מנכסים בני חורין‎. How can there be an argument whether חייב אני לך בשטר is a valid admission when the משנה clearly states that the מלוה may collect – תוספות responds: התם בכתב וחתם תחתיו ופלוגתייהו שלא חתם – There in the משנה we are discussing a case where the לוה wrote and signed underneath it (therefore he is חייב), however the dispute between ר"י ור"ל is where he did not sign; he merely wrote חייב אני לך‎. וערב נמי איירי כשלא חתם אלא שכתב אני ערב [ומסר לו השטר בפני עדים]: And regarding the ערב it will be necessary to say that the ערב did not sign, but rather he wrote, ‘I am the ערב’ [and he gave the שטר to the מלוה in the presence of witnesses]. S UMMARY The מחלוקת between ר' ישמעאל and בן ננס regarding a ערב היוצא אחר חיתום שטרות is both when the ערב admits that he was obligated previously בשעת מתן מעות or whether the ערב intends to create a new obligation as of now. T HINKING IT OVER Where is there more reason to obligate the לוה, when he is admitting to a previous loan, or when he intends to create a new obligation by writing אני חייב לך מנה in a שטר‎?

והילכתא בכפות‎—And the law is when he is bound O VERVIEW רבא ruled that if the husband placed the גט in his slave’s hand and granted her the slave she is divorced. The גמרא asked but the slave is a חצר מהלכת (even if he is standing still). The גמרא answered והלכתא בכפות‎. Our תוספות discusses what this means. ----------------------- כפות וישן בעינן כדמשמע לקמן בהזורק (דף עח, א) דאמר כתב לה גט ונתנו ביד עבדה‎ – We require that the עבד should be tied up and sleeping in order that he should be considered a proper חצר, as is indicated later in פרק הזורק, where רבא states, ‘he wrote a גט for her and gave it into the hand of her slave, if the slave was – ישן ומשמרתו הרי זה גט ניעור אינו גט דהויא חצר המשתמרת שלא לדעתה – Sleeping and she was guarding him, it is a גט, however if the slave was awake it is not a גט, for the slave is a חצר which is not guarded under her control’ – ופריך בישן אמאי הוי גט חצר מהלכת היא – And the גמרא there asks, why is it a גט (even) if he is sleeping, it is a moving חצר- וכי תימא ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה‎ – And if you will say that sleeping is different (because the עבד is not moving), but רבא said, ‘anything that if it would walk it would not be קונה (for it is a חצר מהלכת), then even if it stands or sits it is also not קונה’, so how is the woman מגורשת by placing the גט in the hand of her slave?! The גמרא concludes – והילכתא בכפות ופירש בקונטרס בההיא קאמר רבא דניעור אינו גט‎ – And this ruling is when the עבד is tied up. This concludes the גמרא‎. And רש"י explains that והלכתא בכפות means that it is in that case of כפות that רבא rules that ניעור is not a גט (even if he is כפות) and ישן is a גט [if he is כפות] – וכן פסקו הלכות גדולות דכפות וישן בעינן‎ – And the ה"ג also ruled that we require כפות and ישן‎. תוספות cites and rejects an alternate interpretation: וליכא למימר דהכי פירושו והילכתא בכפות לא חשיב חצר מהלכת דלא דמי לעומד ויושב‎ – And we cannot say that this is the interpretation of the גמרא; and the הילכתא is that by בכפות the עבד is not considered a חצר מהלכת for it is not similar to עומד ויושב, since a כפות cannot move at will, as opposed to an עומד ויושב who can move should they so desire – וכיון דכפות מועיל ישן לחוד נמי מועיל ולעולם רבא לא איירי בכפות‎ – And since כפות is effective that it is not considered a חצר מהלכת, so too ישן alone (without כפות) is also effective – תוספות rejects this view of the 'וליכא למימר': דאם כן אמאי קאמר רבא ניעור אינו גט דהוי חצר המשתמרת שלא מדעתה‎ – For if indeed it is so (that רבא is not discussing כפות [and כפות or ישן alone is a גט]), why did רבא state that ניעור is not a גט for it is a חצר המשתמרת שלא לדעתה‎ – אפילו הוי משתמר לדעתה כגון שידיו כפותות בחבל ואוחזתו בידה לא הוי גט‎ – Even if the עבד was משתמר לדעתה, for instance his hands (only) were tied up with a rope and she was holding the rope in her hands, it is still not a גט‎ – דחצר מהלכת היא דומיא דקלתה – For the עבד is considered a חצר מהלכת just like her basket is considered a חצר מהלכת‎ – דאי לאו דקאמר התם בפרק קמא דבבא מציעא (דף ט, ב) דמינח נייח ואיהי דקא מסגיא תותא‎ – For were it not for that which the גמרא states there in the first פרק of מסכת ב"מ regarding קלתה, that the קלתה is at rest, however she is walking underneath it, therefore the קלתה is not a חצר מהלכת, however were it not for this reasoning of קלתה מינח נייחא ואיהי דקא מסגיא תותא the rule would be that if the husband placed the גט in her קלתה‎ – לא הוי גט אף על גב דמשתמרת לדעתה‎ – It would not be a גט even though the קלתה is משתמרת לדעתה; the reason being because it is a חצר מהלכת, similarly by the hand-tied עבד, it is also not a גט for he is a חצר מהלכת (even if he is משתמר לדעתה), so why did רבא say ניעור אינו גט because he is not משתמרת לדעתה, when רבא could have said that it is not גט (even if he is משתמר לדעתה) because of חצר מהלכת‎! אלא ודאי רבא בכפות איירי – Rather we must conclude that רבא is certainly discussing a case of כפות‎ – תוספות discusses an anticipated difficulty: וכי לא ידע אכתי דאיירי בכפות הוה מצי למיפרך‎ – And when the גמרא was not yet aware that רבא was discussing a case of כפות, the גמרא could have asked (as תוספות just asked on the 'וליכא למימר') – מאי איריא דניעור אינו גט משום דמשתמרת שלא לדעתה‎ – Why does רבא mention that ניעור is not a גט because it is משתמרת שלא לדעתה‎ – אפילו משתמרת לדעתה נמי דחצר מהלכת היא‎ – Even if it is משתמרת לדעתה it is also not a גט for it is a חצר מהלכת‎ – אלא דעדיפא מינה פריך: But the reason the גמרא did not ask this question, because the גמרא asked a better question. S UMMARY For an עבד to be a חצר he must be כפות וישן‎. T HINKING IT OVER תוספות asked (on the וליכא למימר) that רבא could have discussed a case where it was משתמרת לדעתה if for instance his hands were tied and she was holding the rope. Why is it necessary that she should be holding the rope, as long as she is alongside him and his hands are tied it is seemingly משתמרת לדעתה‎?!

אבל בחצר לגזור משום חצרה הבאה לאחר מכאן‎—However by a חצר we should make a decree because of her חצר which comes afterwards O VERVIEW The גמרא says that if רבא would have not taught us that the woman is מגורשת in the case where he granted her the חצר with the גט inside the חצר, we may have thought that she is not מגורשת out of concern that we may think that she is מגורשת even if the חצר was transferred to her later (not by the husband). תוספות explains the need to mention חצר even though we mentioned עבד‎. ------------------------ תוספות asks: ואם תאמר והא שמעינן שפיר מעבד דלא גזרינן משום חצרה הבאה לאחר מכאן – And if you will say; but we have properly derived from the rule concerning an עבד that we do not make a decree (and invalidate that גט ביד העבד) because of חצרה הבאה לאחר מכן, so why is it necessary to mention חצר‎?! תוספות answers: ויש לומר דבעבד ודאי לא גזרינן דאיירי בכפות ומילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן: And one can say that by an עבד we certainly are not גוזר because of חצרה הבאה לאחר מכאן, since by an עבד we are discussing a case where the עבד is tied up, which is something very unusual, and the חכמים made no גזירות by a מילתא דלא שכיחא, however a חצר is a מילתא דשכיחא, so we may have thought that she is not מגורשת (if he granted her the חצר) because of the גזירה of חצרה הבאה לאחר מכאן‎. S UMMARY There is more reason to be גוזר by חצר than by עבד (which is a מילתא דלא שכיחא). T HINKING IT OVER According to תוספות that by an עבד כפות there is no גזירה since it is a מילתא דלא שכיחא, how does the גמרא say that I would think that we should by גוזר by an עבד כפות אטו שאינו כפות, if an עבד כפות is a מילתא דלא שכיחא‎?!

אטו שליחות מידה איתרבאי כולי‎—Was שליחות included because of יד, etc O VERVIEW רבא ruled that if he placed theגט in the hand of עבדו (or חצרו) and he gifted her the עבד (or the חצר) she is מגורשת‎. אביי challenged this ruling for since חצר (by גט) is derived from ידה, we need to assume that קנין חצר which is effective by גט must be similar to receiving a גט בידה which can be both מדעתה and בעל כורחה‎. However by this קנין חצר, where he is gifting to her the עבד (or the חצר), this gift is only if she agrees but not בע"כ, so it should not be able to create גירושין‎. רב שימי בר אשי replied to this question pointing out that שליחות לקבלה, which can only be done מדעתה is effective even though it cannot be done בע"כ. To which אביי replied that שליחות is derived from ושלח ושלחה (but not from ידה) therefore it need not be בע"כ, however חצר is derived from ידה and therefore if it cannot be בע"כ, it cannot create גירושין‎. --------------------------- תוספות asks: ואם תאמר דבפרק קמא דבבא מציעא (דף י, ב) אמרינן – And if you will say; for רב אשי states in the first פרק of מסכת ב"מ – דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות ובמציאה דזכות הוא קני – That קנין חצר was included because of יד, but it is not inferior to שליחות, so therefore by מציאה where it is beneficial for him (to acquire the מציאה) he acquires it – אף על פי שאינו עומד בצד חצירו ולא הוי דומיא דיד‎ – Even though he is not standing beside his חצר, so this חצר is not similar to יד (because the יד is always beside the person), nevertheless he is קונה‎ – דקני מכח שליחות דזכין לאדם שלא בפניו – Because he acquires the מציאה through the power of שליחות, for one may make a beneficial acquisition for a person even not in the presence of the acquirer – תוספות concludes his question: אם כן הכא דכתב לה שטר מתנה עליו‎ – If this is indeed so (that חצר can be קונה as שליחות and it must not be דומיא דידה) then here where he wrote a שטר מתנה on the עבד (or the חצר), so – אף על גב דלא הויא דומיא דידה דמתנה ליתא בעל כרחה תתגרש מכח שליחות – Even though this חצר is not similar to ידה, for a מתנה cannot be acquired בע"כ, nevertheless she should be divorced because she acquires (the חצר and therefore) the גט through the power of שליחות (which does not require [and cannot be] בע"כ) – תוספות answers: ויש לומר דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן דלא גרע משליחות לקנות במידי דזכות הוא לו‎ – And one can say; that it is only regarding acquiring something שלא בפניו that we say that חצר is not inferior to שליחות and it can acquire something which is beneficial to him – אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה‎ – However regarding other matters, we require that the חצר be similar to ידה (including that it must be possible to give it בע"כ) – תוספות proves his point: דאם לא כן חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליחות כמו שליח מהלך‎ – For if this is not so (and חצר can function completely like a שליח, even when it is not דומיא דידה) why is a moving חצר not קונה‎? It should be קונה based on שליחות, just like a walking שליח is קונה, so too a חצר מהלכת should be קונה‎ – אף על גב דמטעם יד לא קני – even though a חצר מהלכת cannot be קונה based on יד‎. This proves that in all other respects (besides קנין שלא בפניו) a חצר can only function מטעם יד (but not מטעם שליחות). תוספות asks ואם תאמר רב שימי מאי קשיא ליה אטו לא ידע דשליחות מושלח ושלחה איתרבאי – And if you will say; what was the difficulty which רב שימי had with sאביי' question, did he not know that שליחות was included from ושלח ושלחה‎ – הא ברייתא היא בפרק ב' דקידושין (דף מא, א) ומילתא דפשיטא היא לכולי עלמא‎ – For it is a ברייתא in the second פרק of מסכת קידושין, and something which is obvious to everybody that שליחות is derived from ושלחה, but not from ידה (from where חצר is derived), so how does he compare the two – תוספות answers: ויש לומר דרב שימי סבר כיון דאשכחן בשליחות דמתגרשת בלא הגעת גט לידה‎ – And one can say; that ר"ש assumes since we find by שליחות that she is divorced even without the גט reaching her hand – אף על גב דליתא בעל כרחה‎ – Even though that this שליחות cannot be בע"כ, therefore – לענין חצר נמי דאיתרבאי משום יד‎ – Regarding חצר as well, which was included because of יד‎ – לא מיסתבר ליה למימר דקפיד קרא אהכי דליהוי דומיא דיד – It does not seem logical to him to say that the verse was particular that the חצר should be so similar to יד that it needs to be בע"כ, since שליחות is not בע"כ – ואביי מהדר ליה דאין להביא ראיה משליחות לחצר כיון דשליחות איתרבאי מושלח‎ – And אביי replied to ר"ש that we cannot bring proof from שליחות to חצר, since שליחות was included from ושלח‎ – וחצר איתרבאי משום יד: While חצר was included because of יד‎. S UMMARY חצר is לא גרע משליחות regarding (only) that it is effective שלא בפניו, however in all other aspects (like חצר מהלכת) it must be similar to יד‎. T HINKING IT OVER Why is there a difference between שלא בפניו (where חצר is קונה מטעם שליחות) and all other aspects of חצר in which it must be דומיא דיד‎?

ואיבעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה‎—And if you want I can say; we also find שליחות לקבלה against her will O VERVIEW The גמרא explained that even שליחות לקבלה, which generally can take place only מדעתה is also considered דומיא דידה, because there is a case of שליחות לקבלה which can be בע"כ of the woman, where the father of an אשה קטנה can be מקבל her גט בע"כ. However קנין חצר (by מתנה) can (seemingly) only take place מדעתה‎. Our תוספות clarifies the difference between שליחות and חצר‎. ------------------------- משמע שרוצה לומר דאפילו איתרבאי שליחות מידה ניחא‎ – It seems that the איב"א wants to say that even if שליחות was included from ידה, it will still be properly understood, for – כיון דאשכחן שליחות בעל כרחה על ידי אב‎ – Since we find a case of שליחות לקבלה בע"כ through the father, so – אף על גב דשאר שליח לא הוי אלא מדעתיה חשיב שפיר דומיא דידה‎ – Even though regarding the remaining cases of שליח לקבלה it is only with her consent, nevertheless שליח לקבלה is considered similar to ידה because of this one case of בע"כ through the father. תוספות asks: ותימה דחצר מתנה נמי אף על גב דליתא בעל כרחה ניהוי דומיא דידה‎ – And it is astounding! For also by a חצר which acquires a מתנה, even though it cannot be בע"כ nevertheless, it too should be considered similar to ידה (just as שליחות לקבלה is דומיא דידה) – כיון דאשכחן חצר בעל כרחה כגון חצר שהיה לה קודם לכן דתנן בהזורק (לקמן עז, א) דמגורשת‎ – Since we find קנין חצר בע"כ (by גירושין), for instance a חצר which she owned previously (before the גירושין) as we learnt in a משנה in פרק הזורק that she is divorced if the husband threw the גט into her חצר against her will – תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דחצרה דמקודם לכן לא הוי בעל כרחה כמו שליחות דאב‎ – And the ר"י answers, that a previous חצר is not as בע"כ like שליחות דאב‎ – דיכולה להפקירו ולא תתגרש עוד על ידו‎ – For by חצרה דמקודם she can be מפקיר the חצר (before the גירושין) and she will never be able to be divorced through this חצר‎ – אבל שליחות דאב אי אפשר לה לעכב בשום ענין שלא יקבל גט בעל כרחה‎. However by שליחות דאב, there is no way she can prevent her father from receiving her גט בע"כ. ודוחק: תוספות concludes that this distinction is awkward! S UMMARY The בע"כ of שליחות לקבלה cannot be prevented by the woman, as opposed to the בע"כ of חצרה דמקודם which she can prevent and therefore it is not considered איתא בע"כ. T HINKING IT OVER 1. תוספות distinguishes between שליחות which can be בע"כ (by the father of a קטנה) and חצר דמקודם which is not necessarily בע"כ, for she can be מפקיר the חצר‎. However by a חצר דמקודם of a קטנה, there is the same בע"כ, for she cannot be מפקיר the חצר‎! 2. אביי did not ask that חצרה is not דומיא דידה, since she cannot be מפקיר ידה, but she can be מפקיר חצרה, indicating that her capability to be מפקיר חצרה does not make it different than ידה‎. This seemingly contradicts תוספות answer!

שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה‎—For indeed the father can receive a גט for his minor daughter against her will O VERVIEW The גמרא explained that by שליחות לקבלה (which generally can take place only מדעתה), there is a case of שליחות לקבלה which can be בע"כ of the woman, where the father of an אשה קטנה can be מקבל her גט בע"כ. Our תוספות explains the meaning of בעל כרחה‎. ------------------------ ואפילו בעל כרחו של אב מתגרשת כשנותן לו בעל כרחו כדמוכח בפרק ב' דקדושין (דף מד, א) – And she is divorced even against the will of the father, when the husband gives it to the father בע"כ as is evident in the second פרק of מסכת קדושין‎ – דאמר קדושין דמדעת אביה ולא היא גירושין דבעל כרחה בין היא בין אביה‎ – Where the גמרא states, regarding accepting קדושין for his בתו נערה, since it requires consent, only her father can accept קדושין, but not her; however regarding גירושין, which is בע"כ either the נערה or her father can receive the גט‎. This concludes the citation from the גמרא‎. Continues תוספות‎ – פירוש כיון דבעל כרחו של אב מתגרשת יכולה היא לקבל כמוהו וכן פירש שם בקונטרס – The explanation of the phrase גירושין דבע"כ בין היא בין אביה is, since she becomes divorced בע"כ of the father, therefore she too can receive the גט just like the father, and רש"י there also explained it in this manner. תוספות brings an additional proof that the גירושין is חל even בע"כ של אב‎. ועוד אמרינן התם נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה‎ – And furthermore רבא queried there can a נערה make a שליח to receive her גט from her husband. The sides of the query are, is the נערה (who may accept the גט) – כיד אביה דמיא או כחצר אביה דמיא – Similar to her father’s hand (and she can a make a שליח) or is she similar to her father’s חצר (and she cannot make a שליח) – משמע דעל ידי חצר אביה מתגרשת שלא מדעתו‎ – Indicating that if she is divorced through her husband placing the גט in her father’s חצר it is a divorce even without his consent – כמו שהיא מקבלת שלא מדעתו אפילו אם כחצר אביה דמיא: Just as when she receives the גט without his consent even if she is considered her husband’s חצר‎. S UMMARY The husband can divorce his wife who is a קטנה or נערה by giving it forcibly to her father against his will. T HINKING IT OVER תוספות assumes that the query of רבא is according to the חכמים of ר"י (who maintain that both the נערה and her father can receive the גט). However, why is it not possible to say that the query was also according to ר"י in a case where the father consented that she should receive the גט and the question is whether she can make a שליח or not?

אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר הקנאה עליו קנאתו ומתגרשת בו. משום דגיטה וחצרה באין לה כאחד ואוקימנא בכפות דלא הויא חצר מהלכת, אבל בשאינו כפות הויא חצר המהלכת ואינה קונה, ועבד קנתה אבל גט לא קנתה ואינה מתגרשת בו אלא אם כן נטלו הבעל וחזר ונתנו לה אבל אם נטלתו היא לא נתגרשה משום דהוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דלא קנה. כנ"ל. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל (הלכות גירושין פ"ה הי"ח) שכתב ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה, דמשמע שאף על פי שאינו חוזר ונוטלו ונותנו לה מגורשת שאם לא כן היה לו לכתוב ואינה מגורשת עד שיחזור ויטלנו ויתננו לה. וצריך עיון. ואם תאמר מאי קא משמע לן רבא מתניתין היא (לעיל גיטין יט, א) על היד של עבד ונותן לה את העבד, ועוד כי מקשת אדרבא והא חצר המהלכת היא אמאי לא אקשית הכי אמתניתין. לא היא, דמתניתין בכותב על יד העבד נותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בספר, אבל הא דרבא בנותן הגט ביד העבד והיא קונה את הגט על ידי העבד מדין חצרה.

והא דאמרינן והלכתא בכפות. משמע דכפות לחודיה קנה ואף על פי שהוא נעור ומשמרתו. ומיהו מההיא דריש פרק קמא דבבא מציעא (ט, ב) דאמרינן גבי משוך בהמה זו לקנותה וקני כלים שעליה דאוקימ' לה בכפותה ליכא למשמע מידי מינה דלא בעינן ישן, דהתם בבהמה דאינה משתמרת לדעתה בין ישנה בין נעורה כישנה דמיא דחצר המשתמרת לדעת הבעלים היא, אבל מהא דהכא איכא למשמע מינה. ומיהו קשיא לי מהא דאמרינן לקמן (גיטין עח, א) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט אמאי חצר המהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה, וכי תימא ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה, והלכתא בכפות, אלמא מדמוקמינן ישן דקאמר בכפות שמע מינה דנעור נמי דקאמר דאינו גט אפילו בכפות קאמר משום דהוה ליה חצר שאינה משתמרת לדעתם אלמא ישן וכפות בעיא אבל ישן בלא כפות אי נמי כפות ונעור לא, דתרתי בעינן חצר שאינה מהלכת ומשתמרת לדעתה של אשה. ובתוספות אמרו דאפשר היה לתרץ דהתם הכי קאמר והלכתא בכפות קונה וכיון שכן אף ישן הוה ליה ככפות והלכך ישן לחודיה אי נמי כפות לחודא הרי זה גט. ואינו מחוור, דאם כן אמאי נקט בנעור טעמא דאינו גט משום דהוה ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה תיפוק ליה דהוה לה חצר המהלכת ואפילו עומד ויושב לא קנה, אלא ודאי נראה דתרווייהו בעינן ישן וכפות, והכא חדא מינייהו נקטו והוא הדין לאידך. והרמב"ם ז"ל כתב (הל' גירושין פ"ה הי"ח) כתב גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות ואם אינו כפות ונעור קנתה העבד ולא נתגרשה עד שיגיע הגט לידה, ולפי דבריו התם הוי ירושה והלכתא בכפות שהכל תלוי בכפות והכי קאמר כפות ומשמרתו בין ישן בין נעור הרי זה גט אינו כפות בין ישן בין נעור אינו גט. ואינו נראה ואינו מתישב בהלכה כלל, דאם כן אמאי נקט רבא ישן ונעור דהא נעור וישן לא מעלה ולא מוריד כלל, ועוד אמאי נקט בנעור טעמא דאינו משתמר לדעתה, אלא ודאי דנעור אף על פי שהוא כפות אינו משתמר לדעתה אלא לדעת עצמו ואנן משתמר לדעתה בעינן. והרב בעל הלכות ז"ל כתב דוקא ישן וכפות דתרתי בעינן וכן עיקר. והא דלא קאמר הכא והלכתא בכפות וישן מסתבר לי משום דרבא לא אדכר הכא לא ישן ולא נעור אלא דאנן הוא דאקשינן עליה מחצר המהלכת ואותה קושיא היא שאנו מחזרין לתרץ והלכך כי אוקימנא בכפות איתרצא לה ההיא קושיא ותו לא איצטרכינן לאדכורי ישן דממילא ידעינן לה מאידך דרבא דאמר לה בהדיא. בכת"י א"י: ניעור ומשמרתו אינו גט דהו"ל חצר המשתמרת שלא לדעתה ואקשינן ישן ומשמרתו הרי זה גט.

אף חצרה בין מדעתה בין בעל כרחה כלומר בחצרה ממש שהיתה שלה קודם לכן שהיא מתגרשת בעל כרחה אם זרקו לה לתוך חצרה אבל חצר זו אינה זוכה בה בעל כרחה אפילו מדעתה לא תקנה. ואם תאמר חצרה נמי אינה שלה בעל כרחה דהא איבעיא מפקרא לה. לא היא, דמכל מקום בשעה שהבעל זורקו לתוכה על כרחה מתגרשת בו, מה שאין כן בחצר זו שבשעה שנתן הגט לתוכו אינה מתגרשת בה בעל כרחה.

הא ד אמר ליה אביי שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה על ידי האב. תימה מאי קאמר, אדרבה היא הנותנת ונאמר מה שליח לקבלה אינה מדעתה הואיל ואשכחן ליה בעל כרחה אף חצרה נמי אית לן למימר נמי דאיתיה מדעתה הואיל ואשכחן ליה חצר בעל כרחה. וצריך עיון.

על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על היד של עבד ונותן לה את העבד. פירוש, ונותן לה בפירוש כולה פרה וכוליה עבד, הא נותן לה פרה ועבד סתם פסול דמסתמא הפרה והעבד משויירין לו דלא בטילי לגבי גט וכדאמרינן לעיל (גיטין כ, ב) התקבלי גיטיך והשאר לכתובתיך נתקבלה גטה והשאר לכתובתה ופרישנא דהא קמשמע לן דאף על גב דאיכא שאר אי אמר לה והשאר לכתובתיך אין ואי לא לא מאי טעמא אוירא דמגילתא הוא, אלמא טעמא דאיכא למימר אוירא דמגילתא הוא כגון גליון דפייש בגטא או בטבלא דכתיב בה גיטא, הא בקרן של פרה דאי אפשר לומר שהפרה אוירא דקרן לא ומשום הכי קתני ונותן לה את הפרה כלומר שנותן לה בפירוש את הפרה, אלא דבירושלמי לא משמע הכי אלא כל שנתן לה סתם הכל שלה.

ערב היוצא לאחר חתום שטרות והוא שאחר שנחתם השטר כתב בה ואני פלני ערב גובין הימנו מנכסים בני חורין שמאחר שאין עדים אחריו הרי הוא כמלוה על פה וכבר ביארנוה במקומה בבתרא דבתרא:

אחרוני הרבנים כתבו בסוגיא זו שצריך בענין הגט שיהא הנייר והדיו והקולמוס של בעל ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ובנייר נראה שראייתם מזו של טבלא דמשמע מינה דאף בשאול לא מהני ולדעתם הוא הדין בכל שטרות שעיקר קנייתם בשטר ובדיו נראה שראייתם מפני שלא נתברר בקמא פרק הגוזל ק"א א' אם יש שבח סמנין על גבי הצמר אם לאו ושמא יש שבח וחייב להחזיר ובקולמוס מיהא אין בה הכרע שהרי אפילו גזלו משלם כשעת הגזילה ודיו ושמא הם סוברים מדכתיב ונתן צריך שיהא כל מעשה הגט בדבר שיוכל ליתנו לגמרי למעוטי שאול וגזול ומכל מקום מקצת גדולי הדורות כתבו למעלה במה שאמרו אקנויי אקנו לה רבנן שהדיו והקלף והקולמוס אם הם משל סופר אין צורך להקנותם לבעל שהכל נקנה לו בשכר שנותנת לו הן שכר עמלו הן דמי קלף ודיו וקולמוס וקנה הבעל את הכל אף בלא משיכה ואין צריך להקנות לבעל כמו שכתבנו למעלה הא אם היה הכל מן האשה צריכה להקנות וכמו שדקדקו כאן אם יודעת להקנות אם לאו הכל כמו שכתבנו למעלה:

כתב לה גט על ידה מבואר בתוספתא שאינו גט ואם כתב לה גט ביד עבדו הכנעני ונתן לה את העבד מבואר במשנתנו שהוא גט כתב לה גט בקלף או בנייר ונתנו ביד עבדו שלו וכתב לה שטר מתנה על העבד קנתה העבד ומתגרשת בגט שבידו מתורת חצרה ויש מפרשים שצריך שתהא נתינת העבד קודמת אבל דעת גדולי הרבנים נראה למטה שהגט ביד העבד תחלה ומקנה לה החצר והגט כאחד ונשוב לדברינו והוא שמאחר שאנו באים בגט זה מתורת חצרה דוקא בשהעבד כפות שאם לא כן חצר מהלכת היא ואף אם הוא עומד כל שאלו מהלך לא קנה אף בעומד ויושב לא קנה ואע"ג דבמתניתין קתני על היד של עבד התם לאו מתורת חצר מקנה לה אלא בתורת גט עצמו כאלו היה קלף או נייר אבל זה שהוא מקנה לה בתורת חצר דוקא בכפות וגדולי הדורות מצריכים בה כפות וישן הא ישן ואינו כפות או כפות וניעור לא נתגרשה מפני שהוא חצר המשתמרת שלא לדעתה והביאוה ממה שרבא בעצמו אמר בפרק זורק כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הוי גט והקשה והא חצר מהלכת היא והעמידה בכפות אלמא ישן בלא כפות לא כלום הוא והם מפרשים שהדין כן בכפות בלא ישן שהרי בסיפא אמרו ניעור ומשמרתו אינו גט דחצר המשתמרת שלא לדעתה הוא והם סבורים דמדרישא בכפות סיפא נמי בכפות ואפי' הכי בעינן ישן אלא שהרבה חולקין בה לומר דאע"ג דבישן בעינן כפות כדאיתא התם בכפות מיהא לא בעינן ישן וניעור ומשמרתו דהתם לאו בכפות איירי ורישא לחוד וסיפא לחוד דבכפות ליכא לא משום חצר מהלכת ולא משום משתמרת שלא לדעתה דודאי לדעתה היא משתמרת שהרי אינו יכול להלך אבל בישן ואינו כפות נהי דמשתמרת לדעתה היא מכל מקום משום חצר מהלכת איכא דכל שאלו מהלך כו':

ומכל מקום אם נתנו בתוך קלתה אע"פ שהאשה מהלכת וקלתה עמה אין זה חצר מהלכת דקלתה מינח ניחא ואיהי היא דקא ממטא לה וכן התבאר בדגים שקפצו לתוך ספינתו שקנאם דמיא הוא דממטו לה כמו שביארנו במציעא ואף בתוספות שאלו והא חצר מידה אתרבאי וידה מהלכת היא ותירצו דידה מינח ניחא וגופא הוא דקא ממטי לה וכמו שאמרו בקלתה אלא שאין זה נראה דהא זימנין דגופא נייח וידה לא ניחא מה שאין כן בספינה וקלתה וכן שאפי' הניח לה על גופה או רגלה מגורשת אלא שהטעם דמאחר שאין היד זזה ממנה כשאינה מהלכת דמיא והאי דנקט רבא למילתיה בישן וכפות וניעור ואינו כפות והוה ליה נמי למינקטה בניעור וכפות ובישן ואינו כפות ארחא דמילתא נקט ומ"מ מדברי גדולי המחברים נראה דישן בלא כפות גט פסול מיהא הוי:

כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה על החצר קנאתה ומתגרשת בו וכבר ביארנו לדעת גדולי הרבנים אף בשלא הקנה לה החצר תחלה אלא שאחר שנתן הגט לתוכו הקנה לה החצר והגט כאחד ואע"פ שבטלי גיטיך מעל גבי קרקע אינו גט בזו אינו בא מכח בעל אבל זו שבכאן הואיל ונותן לה חצרו ומקנה לה גיטה שבתוכו הרי זה כאלו נתן לה גט מונח בחפיסה או בכלי מידו לידה וכן שבטלי גיטיך צריכה לנטלו ובזה אינה צריכה ליטלו וכן אין לדמותה לחצרה הבאה לאחר מכן כגון שנתן הגט בחצר חבירו וחברו הקנה לה החצר אח"כ או השכירה או נפלה לה בירושה שבזו אין הגט בא מכח הבעל אבל כאן שהוא מקנה לה החצר והגט כאחד הרי הוא בא מכח בעל ואע"פ שקניית חצר מידה אתרבאי כמו שביארנו בראשון של מציעא בסוגיית משנה רביעית והיה לנו לומר מה ידה בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצר לא תהא קונה לה שלא מדעתה אלא בחצר שלה אבל בחצר שלו הואיל ואינה קונה לה בעל כרחה שהרי אם אמרה אי אפשי במתנת החצר לא זכתה בו לא תקנה בו אף מדעתה אין אומרין כן שהרי שליחות קבלה אינו אלא מדעתה ואעפ"כ מתגרשת בהגעת הגט לידו ואע"ג דשליחות לא מידה אתרבאי אלא מושלח ושלחה מ"מ איתקש שליחות דידה לשליחות דידיה דהא תרוייהו מחד קרא נפקי ושלח מלמד שהבעל עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח וכי היכי דשליחות דידיה איתיה בין מדעתה בין בעל כרחה הכי נמי שליחות דידה והילכך חצר נמי אע"ג דאתרבי מידה דנין בה כן ואע"פ ששליחות קבלה מצאנוהו על כרחה שהרי אב שעומד במקומה מקבל גט לבתו קטנה או נערה על כרחה איפשר דאב לאו שליח מיקרי אלא הרי הוא במקומה לגמרי:

המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר על הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים אף לא על האוכלין אמר הר"ם פי' אמרו נותן לה את הפרה לפי שלא יותר שיחתוך הקרן אחר הכתיבה למאמר השם ית' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה ר' יוסי דורש ספר לא אוכלין ולא דבר שיש בו רוח חיים וחכמים אומרים אחר שהוא אומר ספר ולא אמר על הספר או בספר כבר התיר כל מה שאיפשר לכתוב עליו והלכה כחכמים:

אמר המאירי על הכל כותבין את הגט על עלה של זית ואע"פ שהוא כתב היכול להזדייף פירשוה בגמרא בעידי מסירה וכל שבעידי מסירה אין מקפידים בכתב שיכול להזדייף או שמא אף בעידי חתימה וברושם בסכין על העלה כמו שביארנו למעלה ושאלו בה בתלמוד המערב לאו כמקורע הוא כלומר שהרי אי איפשר לכתבו בעלה אחד ותירצוה בשני פנים וכבר כתבנום למעלה ועל קרן של פרה אף זו כתב היכול להזדייף הוא ואתה מפרשה בעידי מסירה או שכתב הגט חקוק על הקרן ונותן לה את הפרה כדי שלא יהא מחוסר קציצה אחר כתיבה ואם חתך הקרן שנכתב בו הגט אחר שנכתב הגט ונתנו לה אינו גט ושאלו בו בתלמוד המערב מסרו במוסרה מהו במדת הדין את אמר נקנה מקח ואף הכא את אמר כן או שניא הא דכתוב ונתן בידה עד שיהא כלו בידה ולא העלו בה כלום אלא שנראה שכל שהקנהו לה דיו ושמא תאמר אף כשנותן לה את הפרה נחוש שמא יקצוץ על הדרך שחששו בעלה של עציץ נקוב שפסלו רבא מגזירה שמא יקטום אע"פ שיכול ליתן לו את כלו איפשר מפני שהקרן קציצתו קשה ואם יבא לקוץ נזכר הוא קודם שיקוץ אבל עלה מתוך שקציצתו קלה קייץ ליה ולאו אדעתיה:

ועל היד של עבד ואף זו בעידי מסירה או בכתובת קעקע וכן אף בזו צריך שיתן לה את העבד מטעם חסור קציצה ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלין ואין הלכה כמותו אלא כחכמים:

בד"ה אלא מהכא כו' ויש לומר דבתרתי פליגי בן ננס ורבי ישמעאל כו' עכ"ל כצ"ל ודבריהם הכא בקיצור ועיין על דבריהם בכל זה באורך בר"פ הנושא וק"ל:

בד"ה והלכתא בכפות כו' דומיא דקלתה דאי לאו דקאמר התם כו' עכ"ל בפרק קמא דמציעא ע"ש:

בד"ה שכן אב כו' משמע דעל ידי חצר כו' שהיא מקבלת שלא מדעתו כו' עכ"ל מפירוש מהרש"ל דמסתמא כשהיא כיד אביה כו' שהרי אפילו שליח תוכל לעשות כו' עכ"ל ואין זו ראיה מכרעת דהא אביה יכול לעשות שליח ואפ"ה מגמגמין בו אם יועיל בעל כרחו של אב אבל הנ"ל דפסיקא להו שהיא מקבלת היינו אפי' שלא מדעתו דע"כ הך אבעיא נערה מהו שתעשה שליח כו' היינו לרבנן דפרק האומר דס"ל התם היא ואביה מקבלין את גיטה כפירוש רש"י בפרק ב' דקדושין ואי מיירי מדעת אביה לא הוה פליג רבי יהודה התם למימר דנערה אין היא עצמה מקבלת גיטה כיון דמדעתו הוא (ב) לא גרע מאם הוא עושה שליח לקבל גיטה דהא נערה גדולה היא לענין שליחות והשתא כתבו התוס' דודאי אי משום כיד אביה דמיא ומקבלת גיטה לרבנן מוכח בפשיטות דהרי זה בא ללמד ונמצא למד כיון דידה אף בע"כ של אב הוא ידו של אביה נמי בעל כרחו הוא אלא אף לפום הסברא דכחצר אביה דמיא הרי גם לפי זה חצר אביה בא ללמד ונמצא למד דמתגרשת ע"י חצירו בעל כרחו של אביה וא"כ ה"ה ידו גופיה בעל כרחו דהא חצר משום יד אתרבאי והדברים ברורים ודו"ק:

ע"א ד"ה שכן אב מקבל גט לבתו וכו' עד משמע דע"י חצר אביה מתגרשת שלא מדעתו כמו שהיא מקבלת שלא מדעתו אפי' אם כחצר אביה דמיא. ר"ל דלרבנן דס"ל התם דהקטנה עצמה נמי מקבלת את גיטה שלא מדעת אביה בין שהיא כיד אביה ובין אפילו היא כחצר אביה ה"ה ע"י חצר אביה נמי מתגרשת אפילו שלא מדעתו וק"ל:

בד"ה אטו שליחות כו' וא"ת דבפ"ק דב"מ אמרי' כו' א"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו כו' תתגרש מטעם שליחות עכ"ל. נראה כוונתם בזה כיון דהכא כתב לה שטר מתנה ומוסר לידה והיא יודעת שמתגרשת ע"י כך שהרי הגט ביד העבד והוא אומר לה הרי גיטך וא"כ ע"כ דניחא לה במתנת העבד וגם בגירושין דאל"כ אין לה לקבל שטר המתנה ולא תתגרש אלא ודאי ניחא לה וא"כ כיון דזכות הוא לה ומדעתה מתגרשת תתגרש מטעם שליחות אע"ג דלא הוי דומיא דידה וע"ז תירצו דאפ"ה בעינן דומיא דידה לענין זה כדמקשה הש"ס ודקדקו כן מדבעינן חצר המהלכת ולא אמרי' דאפילו בחצר שאינה מהלכת ליהני מיהא גבי מתנה וכן בגט היכא דזכות הוא לה אע"כ דאפ"ה בעינן דומיא דידה וידה לאו מהלכת היא דידה מינח ניחא ואיהי דקמסגא זה הנראה בכוונתם אבל עדיין צריך ביאור דהיא גופא תיקשי כיון דמטעם שליחות איירי אמאי בעינן חצר מהלכת וכבר כתב הרא"ש ז"ל בזה בפר' הזורק. אמנם נלע"ד להוסיף טעם לשבח עפמ"ש בחידושי בפ"ק דב"מ דהא דאמרינן דחצר מטעם ידה איתרבאי ולא גרע משליחות לאו משום דחצר מיתרבי ממילא מהיכא דאיתרבי שליחות דמהיכא תיתי לומר כן דהא בשליחות גופא ילפינן מאתם גם אתם מה אתם בני ברית ובני דעת אף שלוחכם כו' וא"כ חצר ליתא בכלל זה ואדרבא מימעט משליחות ועוד דבעבד אמרינן להדיא בסוף פרקין דאינו נעשה שליח לקבל גט אשה לפי שאינו בתורת גיטין א"כ מאי מקשו התוספות הכא שתתגרש ע"י העבד בתורת שליחות אע"כ דהא דאמרינן חצר משום שליחות איתרבאי היינו דבהדיא מרבינן ליה מקרא שהחצר זוכה לאדם כדמצינו שהשליח זוכה לו והיינו מקרא דאם המצא תמצא בידו הגניבה דדרשינן ידו אין לי אלא ידו חצרו וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ וע"כ לאו משום ידו איתרבאי דא"כ למה לי קרא נילף מגירושין דמרבינן חצירה משום ידה דהא קי"ל כרבי יוחנן בפ"ק דמציעא דף י"א דילפינן ממונא מאיסורא לענין זה אע"כ דעיקר קרא בממון בא ללמד דאפילו היכא דלא שייך לרבות חצר משום יד כגון שלא בפניו אפ"ה מרבינן דמהני בממון מטעם זכין לאדם שלא בפניו כדמצינו בשליחות מטעם זה דזכייה מטעם שליחות כמבואר נמצא לפ"ז שפיר כתבו התוספות כאן דדוקא לענין זה אמרינן דמהני טעם שליחות לענין שלא בפניו אבל לעולם בעינן חצר דומיא דידה דלא עדיף חצר מידה ממש ועוד דכתיב בהדיא אם המצא תמצא בידו ומקשינן ריבוי דחצר לידה והיינו דמקשה הש"ס הכא מכדי חצר מהיכא איתרבאי מידה דאפילו בממון בעינן דומיא דידה לענין זה וכן לענין חצר מהלכת דלא קנה כן נ"ל נכון בכוונת התוספות וכמ"ש באריכות בפ"ק דמציעא ליישב לשון רש"י ותוספות בסיגנון זה. אלא דלפ"ז קשיא לי טובא א"כ מאי קשיא להו לתוספות לעיל בד"ה כפות דלא קאמר נמי ישן כדאמרינן פרק הזורק. דשפיר יש לחלק בשלמא בפ' הזורק דאיירי שנתן הגט לעבדה בע"כ וא"כ לא שייך כלל טעמא דזכייה מטעם שליחות דגט חוב הוא לה אע"כ דעבד דהתם אינו קונה אלא מטעם ידה מש"ה בעינן ישן דליהוי חצר המשתמר' לדעתה דומיא דידה משא"כ בנעור לא הוי דומיא דידה שהרי משתמר לדעת עצמו. משא"כ ההיא דהכא דכתב לה שטר מתנה דלסברת התוספות ע"כ זכות הוא לה כיון שמקבלתו ברצון אלמא דניחא לה בגט זה וא"כ לפ"ז שייך ביה זכייה מטעם שליחות ומהני אפילו במשתמר שלא מדעתה דלענין זה לא בעינן דומיא דידה תדע דהא בממון קי"ל דלא בעינן משתמר לדעתו כדאיתא בפ"ק דמציעא משום דדעת אחרת מקנה וזכות הוא לו וה"נ דכוותיה בגט זה לסברת התוספות דזכות הוא לה ואיכא נמי דעת אחרת מקנה. ואף להפוסקים דבממון לא מהני בחצר שאין משתמר היינו היכא שאין משתמר כלל מה שבתוכו דבכה"ג לא הוי כלל אפי' דומיא דשליחות שהרי השליח מיהא משמר לדעתו מה שנותנין לו אבל בחצר המשתמר לדעת שום אדם או מעצמו מהני בממון וא"כ הכא דנתן ביד עבדו שהעבד משמר מה שבידו ממש כמו השליח וא"כ אפילו נעור מתגרשת מטעם שליחות. ובמה שכתבתי נתיישבו היטב לשונות הרמב"ם ז"ל שהן ממש כדברי דבההיא דכתב שטר מתנה על העבד כתב דכפות לחוד סגי אבל בההיא דהזורק שנתן ליד עבדה דהיינו בע"כ כשאר גיטין כתב דבעינן נמי ישן דומיא דידה שמשתמר לדעתה כיון דלא שייך התם כלל טעמא דזכייה מטעם שליחות דחוב הוא לה. ויתר דברי הרמב"ם ז"ל שם מדוקדקין מאד לפ"ז ואין להאריך והמעיין יבין מיהו דברי התוס' כאן בד"ה כפות ודאי צריכין עיון. דלפמ"ש בזה הדיבור אטו שליחות אין צורך למה שכתבו לעיל דה"נ בעינן ישן וצ"ע. מיהו בעיקר דברי התוס' כאן דפשיטא להו דגט דהכא שייך בתורת שליחות דזכות הוא לה צ"ע שהרי אפי' באשה שאומרת בפירוש שרוצה לקבל גט אפ"ה לא מהני שליחות בע"כ דשמא חזרה בה והוא מחלוקת הפוסקים מכ"ש הכא דאפשר לומר דנהי דניחא לה מתנת העבד אפ"ה עיקר הגט חוב הוא לה ואולי יש לחלק ודעת רבותינו בעלי התוס' רחבה מדעתינו ודוק היטב:

תוס' ד"ה ואב"א וכו' דיכולה להפקירו קשה לי הא מ"מ משכחת בחצר דקטנה שהוא בע"כ דא"י להפקיר: