Gittin 20b

הא בעינא מכתב פתוחי חותם:

מגואי מכה הרושם באותו צד שהצורה בולטת בו אבל ציץ דוחק מאבראי והיא בולטת מגואי:

הא ליכא שאר לא דמקום גט בעי למיתב לה מתנה גמורה משום גירושין ולא לשם פרעון דכתיב ונתן:

אי אמר לה לכתובתיך:

אוירא גליון:

והנייר כל הנייר אני מעכב לעצמי:

אינה מגורשת דכיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר:

הרי זו מגורשת ותחזיר דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה:

התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתיך מהו‎—Receive your גט and receive your כתובה; what is the ruling O VERVIEW רבא asked רב נחמן what is the ruling if a man writes a גט on a golden platter (which is worth the amount of her כתובה) and said to his wife, here accept this גט and it will (also) be full payment for your כתובה; is it a valid גט or not? תוספות explains what is the reasoning that it should not be valid. ----------------------- תוספות anticipates a difficulty: אף על גב דכתבו על איסורי הנאה כשר – Even though the ruling is that if he wrote the גט on איסורי הנאה, the גט is כשר‎ – תוספות replies and distinguishes between איסורי הנאה and our case: היינו משום דיהיב לה מיהא כל הגט אבל הכא לא יהיב לה אלא בתורת פרעון: That is because by איסורי הנאה he is at least giving her the entire גט as a גט; however here in our case he is giving it to her only as payment for the כתובה, but not as a גט per se. S UMMARY Giving a גט which is אסור בהנאה is more כשר that giving a גט as payment for the כתובה‎. T HINKING IT OVER How can we differentiate between the case of התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך where she is מגורשת, and the case of הרי"ז גיטך והנייר שלי where she is not מגורשת‎?

על מנת שתחזירי לי הנייר מגורשת‎—With the stipulation that you return the paper to me; she is מגורשת O VERVIEW The ברייתא taught that if a man gave his wife a גט and said to her, ‘here is your גט but the paper is mine’, she is not divorced; however, if he said to her, ‘here is your גט with the stipulation that you return the paper to me’, she is divorced. תוספות discusses why she is מגורשת if he said ע"מ שתחזירי לי את הנייר‎. ------------------------ בפרק מי שאחזו (לקמן דף עה, א) קבעי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא‎ – In פרק מי שאחזו the גמרא asks, ‘what is the difference between the רישא (where she is not מגורשת if he said והנייר שלי) and the סיפא (where she is מגורשת if he said ע"מ שתחזירי לי את הנייר) – ומפרש לשון אחד משום דסיפא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד והוי תנאי בטל ומעשה קיים – And one explanation there is because in the סיפא the stipulation (of ע"מ שתחזירי לי את הנייר) and the action (of giving the גט) are in the same thing (in the גט), which causes the תנאי to be invalid and the מעשה (of גירושין) is effective – תוספות explains why it is considered תנאי ומעשה בדבר אחד: דקסבר ההוא לישנא דאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי‎ – For that explanation maintains that (even) one who says 'על מנת', it is not considered as if he said it should be effective retroactively as of now, but rather it (the גט) becomes effective later when the תנאי is fulfilled – ואין גט יכול לחול עד שתחזירהו ואז אי אפשר להתגרש שאין הגט בידה – So the גט cannot become effective until she returns it to him (which is the קיום התנאי), and then (after she returns it to him) it is impossible for her to be divorced, since the גט is not in her possession – הילכך אף על פי שלא החזירתו מגורשת‎ – Therefore (since it is a case of תנאי ומעשה בדבר אחד) even if she did not return the גט she is מגורשת since by a תנאי ומעשה בדבר אחד the rule is that the תנאי is בטל (we ignore it) and the מעשה is קיים‎. תוספות mentions a related issue: ורבא דקאמר בפרק קמא דקידושין (דף ו, ב) הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירו לי‎ – And רבא who ruled in the first פרק of מסכת קידושין, if one said to his friend, ‘here is this אתרוג as a gift על מנת that you return it to me’, the rule is – החזירו יצא כולי לא סבר כההוא לישנא – If he returned it he fulfilled the מצוה of נטילת אתרוג, etc. We must say that רבא there does not agree with that explanation mentioned above – אלא רבא לטעמיה דמפרש בפרק מי שאחזו משום דהוי מעשה קודם לתנאי – But rather רבא in קידושין follows his reasoning which he explains in פרק מי שאחזו, because the מעשה preceded the תנאי, therefore the תנאי is בטל and the מעשה is קיים – תוספות anticipates the obvious question: ואף על גב דבההיא דאתרוג נמי מעשה קודם לתנאי – And even though in that case of אתרוג, the מעשה also precedes the תנאי (so why is it necessary that he return the אתרוג; it should be תנאי בטל ומעשה קיים) – תוספות replies: לא דק רבא במילתיה למינקט התנאי כמו שצריך להתנות‎ – רבא was not precise in his statement to mention the תנאי properly as you are required to stipulate it; namely the תנאי before the מעשה (and it that case he will be יוצא, (only) when he returns the אתרוג). תוספות concludes and differentiates: ולההוא לישנא דמפרש במי שאחזו (לקמן עד, א) משום דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי- However, according to that interpretation in פרק מי שאחזו which explains the ruling why it is כשר because whoever says ע"מ it is as if he said that it should be effective as of now – לא הוי גט אלא אם כן החזירתו לבסוף שנתקיים התנאי ואז הוי גט משעה שבא לידה: It will not be a גט unless she eventually returns the נייר at which point the תנאי was fulfilled and it is a גט from the time it came into her possession. S UMMARY הרי"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת can be understood in one of three ways; either it is a תנאי ומעשה בדבר אחד (if we assume that האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי) or because it is a מעשה קודם לתנאי‎. It will be a גט in either of these two explanations even if she does not return the גט since תנאי בטל ומעשה קיים‎. Alternately she is מגורשת if we assume ע"מ כאומר מעכשיו דמי, but only if she returns the גט‎. T HINKING IT OVER Is it possible according to רבא (who maintains כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי) that there should be a case of תנאי ומעשה בדבר אחד (that the תנאי should contradict the מעשה) since the מעשה is חל למפרע‎?

ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים‎—The Merciful one said, one book, but not two or three books O VERVIEW רב פפא queried what the ruling would be if the husband wanted to retain for himself the blank parts of the גט (which surround the words). The גמרא asked that it should be פסול since the תורה writes ספר כריתות indicating that it must be one ספר‎. Our תוספות discusses whether and to what extent the דרשה of ספר אחד applies to גט‎. ----------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על גב דלקמן (דף כא, ב) דרשי רבנן ספר לספירת דברים – Even though that later the רבנן interpret the word ספר that it is a telling of words (but not necessarily a ספר‎ – book) so how do we exclude ב' וג' ספרים‎ – מכל מקום דרשינן נמי הך דרשה דהכא – Nevertheless, we can also interpret it according to the interpretation here that it is limited to only one ספר‎. תוספות asks: ואם תאמר היכי מכשירין בפרק בתרא (לקמן דף פז, ב) שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני – And if you will say; how do we validate, in the last פרק, where he left out part of the גט and wrote it on a second page – הוה לן למיפסל בשני דפין משום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים‎ – We should invalidate it when it is written on two דפין because the תורה states one ספר and not two or three ספרים‎. תוספות proves that writing on two דפים is considered a violation of ספר א' אמר רחמנא וכו' – כדאמרינן בפרק ב' דסוטה (דף יח, א) כתבה בשני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא כולי‎ – As רבא states in the second פרק of מסכת סוטה, if he wrote the מגילת סוטה on two דפין it is פסולה because ספר אחד אמר רחמנא, etc. Why by גט is it כשר on two דפין‎?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דשני דפים דסוטה איירי בשתי חתיכות‎ – And the ר"י answered that the two דפים by סוטה is where the two דפים were two separate pieces therefore it is פסול because it is not ספר אחד‎ – ולקמן איירי בקלף אחד בשני עמודים: However later regarding שייר מקצת הגט we are discussing where it was on one parchment but on two columns; this is considered ספר אחד‎. S UMMARY The exclusion of ספר אחד is even according to the רבנן who maintain לספירת דברים הוא דאתא‎. The פסול is only if it is on separate pages but not on separate columns. T HINKING IT OVER 1. According to the רבנן (דריה"ג), the גמרא should have said ספירה אחת אמר רחמנא ולא ב' וג' ספירות‎! 2. Why was it necessary for תוספות to cite the גמרא in סוטה‎? It seems like a valid question from our גמרא of ספר אחד ולא ב' וג' ספרים‎!

לא צריכא דמעורה‎—No; it is necessary for it is attached O VERVIEW The גמרא asked how can ר"פ query if the גט is כשר in a case where he said that all the blank spaces are mine, for it is surely פסול since the גט will be more than one ספר‎. The גמרא answered that the query of ר"פ is appropriate in a case where the letters of the גט are מעורה, so it is only one גט‎. Initially תוספות assumes that מעורה means that some letters are touching other letters so that all the letters are on one גט‎. Our תוספות discusses the requirement of מוקף גויל by גט‎. ------------------------- מכאן מדקדק רבינו יצחק בר מרדכי דאין צריך בגט‎ – The ריב"ם infers from this answer that by a גט there is no requirement – שתהא כל אות ואות מוקפת גויל מארבע רוחותיה כדאמר הכא דמעורה‎ – The each letter be surrounded by blank parchment from all four sides, as the גמרא states here that the letters are attached, meaning that some letters are not מוקף גויל, since they are touching another letter. תוספות offers a dissenting view: ורבינו יצחק אומר דאין מכאן ראיה‎ – And the ר"י states that there is no proof from here that the letters of a גט need not be מוקף גויל‎ – דהא דקאמר דמעורה היינו רגל ך' של שיטה עליונה בט' של שיטה שתחתיה – For when the גמרא states that it is מעורה, this means that the foot of a final כ"ף from an upper line extends into a ט' of the lower line – או ראש ל' בה' או בח' שלמעלה הימנה – Or the head of a 'ל of a lower line extends upwards into a ה' or a ח' which is above it; however each letter is still מוקף גויל מד' רוחות‎. The ר"י however, does agree with the ruling of the ריב"ם: ומכל מקום נראה לרבינו יצחק דאין צריך ראיה להכשיר‎ – But nevertheless the view of the ר"י is that it is not necessary to bring proof that the גט is כשר even if the letters are not מוקף גויל‎ – דדוקא בספר תורה תפילין ומזוזות בעינן שיהו האותיות מוקפות גויל‎ – For the requirement of מוקף גויל is only for the letters of a ס"ת, תפילין and מזוזות‎ – כדאמר בפרק הקומץ (מנחות דף לד, א) משום דכתיב בהו וכתבתם כתיבה תמה‎ – As the גמרא states in פרק הקומץ, because regarding these (סת"ם) it is written וכתבתם, which means a כתיבה תמה a whole (complete) writing – אבל בגט ליכא קפידא דאפילו ספר ודיו לא בעינן בגט – However there is no restriction regarding the writing of a גט, for we do not even require parchment or ink by a גט – דספר דכתב בגט לספירת דברים הוא דאתא (לקמן כא, ב): Since the word ספר which is written by a גט, comes to teach us ספירת דברים‎ – a recital of words, but not that there is a need for an actual ספר‎. S UMMARY A גט does not require that the letters should be מוקף גויל or that it be written בספר ובדיו‎. T HINKING IT OVER Why did not the ר"י give an example that the leg of the final כ"ף extended down between two letters of the row below.

בכתובת קעקע‎—With a tattoo O VERVIEW The גמרא concluded that when the משנה stated that the גט may be written on the hand of the עבד (and he gives her the עבד), we assume that it was written בכתובת קעקע, so that it cannot be erased or forged. תוספות discusses the prohibition of writing בכתובת קעקע and the implications regarding the גט‎. ------------------------- מדאורייתא ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול כדתנן בפרק ג' דמכות (דף כא, א) – There is no prohibition מן התורה unless he writes and then etches it into his skin with ink or כחול ( blue dye) as we learnt in a משנה in the third פרק of מסכת מכות‎ – ולרבי שמעון אינו חייב אפילו כתב וקעקע עד שיכתוב את השם‎ – And according to ר"ש he is not חייב מדאורייתא even if he wrote and etched בדיו ובכחול unless he writes the ‘Name’ – פירוש שם דעבודה זרה כדמפרש התם בגמרא‎ – Meaning the name of an ע"ז as the גמרא there explains – ומיהו איסורא דרבנן איכא הכא – However, here there is a rabbinic prohibition (even if he did not write the שם or was not even כותב ומקעקע בדיו) – דאפילו אפר מקלה אסור ליתן על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע – For it is forbidden to place even burnt ashes on one’s wound because it appears like a כתובת קעקע‎ – ואפילו הויא הכא איסורא דאורייתא מכל מקום הוי גט – And even if the כתובת קעקע on the עבד was done in a manner where it was an איסור דאורייתא, nonetheless it would still be a valid גט‎ – כדאמרינן לעיל כתבו על איסורי הנאה כשר‎ – As the גמרא stated previously, if he wrote the גט on איסורי הנאה the גט is כשר‎ – אף על גב דאסור לכתוב דהא מיתהני באיסורי הנאה: Even though it is forbidden to write a גט on איסור הנאה, for he is deriving benefit from איסורי הנאה, and nevertheless the גט is כשר (even though he transgressed an איסור דאורייתא), similarly here by כתובת קעקע even if he transgressed an איסור דאורייתא, the גט is כשר‎. S UMMARY The prohibition of writing בכתובת קעקע will not prevent the גט from being כשר even if he was עובר an איסור דארייתא by being כותב ומקעקע בדיו (and writing the שם ע"ז). T HINKING IT OVER 1. תוספות states that in our case there is an איסור דרבנן‎. What איסור דרבנן is there, for seemingly it is an איסור דאורייתא for the גמרא states that it was כתובת קעקע (which indicates there was both כתיבה and קעקוע)?! In addition how can תוספות state that by עבד in our משנה there is an איסור דרבנן, when in the משנה it clearly states, על הכל כותבין (indicating even לכתחלה) and continues על יד של עבד ונותן לה את העבד‎?! 2. תוספות states that it is forbidden to write a גט לכתחלה on איסורי הנאה‎. However if he wrote it on איסוה"נ the גט is כשר‎. There is a rule that כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני (anything which the תורה prohibits from doing, even if you did it, it is not effective). Why do we not apply this rule regarding (writing כתובת קעקע and) writing on איסורי הנאה‎?! 3. It would seem that the case of רב"ח is where the עדי חתימה signed on the עבד with כתובת קעקע‎. How can the גט be כשר; the עדים did an איסור דאורייתא so they are פסול לעדות‎?!

תא שמע דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה‎—Come, hear; for ר"ל said; the herds have no חזקה O VERVIEW רמי בר חמא queried; if there was a slave which belonged to the husband and now he is in the possession of the woman with a גט written on his hand, do we assume that the husband gave her the עבד (as גירושין), or that the עבד came on his own accord and she is not מגורשת‎. The גמרא resolved this query from a ruling of ר"ל that possession of גודרות does not presume ownership, for they can go of their own accord. The same is regarding this עבד, that we have no reason to assume that the husband gave her the עבד; he could have gone to her on his own. תוספות discusses the necessity of (citing) this ruling by ר"ל. -------------------------- פירוש לאלתר אלא עד ג' שנים יש להם חזקה כדאמרינן בחזקת הבתים (בבא בתרא דף לו, א) – The meaning of גודרות אין להן חזקה is that there is no immediate חזקה; however, there is a חזקה for גודרות, but only after three years as רבא states in פרק חזקת הבתים‎ – תוספות asks: ואם תאמר מתניתין הוה ליה לאתויי‎ – And if you will say; the גמרא should have brought the משנה to resolve the query of רב"ח – דתנן התם (דף כח, א) העבדים חזקתן ג' שנים מיום ליום אבל לאלתר לא – For the משנה teaches us there (in ב"ב) ‘ the חזקה of עבדים is three complete years’, however there is no immediate חזקה by עבדים‎. This could have resolved the query of רב"ח (just as the statement of ר"ל) – תוספות has an additional question: ועוד מאי קא משמע לן ריש לקיש מתניתין היא‎ – And furthermore what is ר"ל teaching us with his ruling that הגודרות אין להם חזקה [לאלתר]; it is a משנה that there is no immediate חזקה by עבדים, and therefore by extension there is no חזקה by גודרות for they move on their own just like עבדים‎. תוספות rejects a possible resolution: ודוחק לומר כמו שפירש הרב רבי יהודה מקורבי"ל דריש לקיש אתא לאשמועינן‎ – And it is unwieldy to say as the ר"י מקורבי"ל explained that ר"ל comes to inform us – אפילו בכהאי גוונא דאיירי הכא שהגט כתוב על ידו או על קרן של פרה‎ – That even in such a manner as we are discussing here where the גט is written on the slave’s hand or on the horn of the cow – דאיכא הוכחה קצת דיהביה לאשה אפילו הכי אין לה חזקה ולהכי מייתי מריש לקיש – Where there is some evidence that he gave it to the woman, nevertheless she has no חזקה, and therefore the גמרא cites from ר"ל to resolve the query – תוספות rejects this explanation of the ר"י מקורבי"ל: דאם כן הוה ליה לפרושי בהדיא כיון דלא איצטריך לאשמועינן אלא בכי האי גוונא‎ – For if this is indeed so (that ר"ל is discussing a case where the name is written on the עבד or פרה), he should have clearly stated it, since his ruling is only necessary in this manner; however, since ר"ל said סתם that הגודרות אין להם חזקה, that means he is discussing all cases even when nothing is written on them. The original question remains – תוספות answers: אלא יש לומר דממתניתין לא שמעינן גודרות‎ – Rather one can say; that from our משנה regarding עבדים we would not know that גודרות have no חזקה לאלתר, even though עבדים do not have a חזקה לאלתר‎ – דהוה אמינא דוקא עבדים דבני דעת ועיילי מנפשייהו‎ – For we would have said only עבדים have no חזקה לאלתר for they have intelligence and they can enter on their accord into someone else’s property – אבל גודרות אין דרכם לילך לבית איש נכרי – However, regarding גודרות it is not usual for them to go to a stranger’s house – ולהכי הוה אמינא הכא שהגט כתוב על ידו ומוכח קצת שהוא שלה יש לה חזקה‎ – And therefore we may have thought here where the גט is written on the slave’s hand and there is a slight indication that it is hers, so it should be a חזקה‎ – להכי מייתי מגודרות דאין להם חזקה – Therefore the גמרא cites ר"ל of גודרות that they have no חזקה‎ – אף על פי שיש הוכחה דלא עיילי מנפשייהו כמו עבדים: Even though there is evidence that it belongs to the possessor, since גודרות do not enter on their own like עבדים do, similarly by the גט the slight evidence (that her name is written on the עבד) is not sufficient to be considered a חזקה‎. S UMMARY A slight indication that it belongs to the מוחזק (such as גודרות [which usually do not enter a stranger’s field] or a גט written on the slave’s hand), is not sufficient to render it a חזקה‎. T HINKING IT OVER תוספות explains that by the עבד even though her name is written on the עבד, nevertheless it is insufficient to be considered a חזקה‎. What would be in a case where it was his פרה and now it is in her possession with the גט written on the horn, is she מגורשת (since there are two things in her favor; her name is on it and it is גודרות [as opposed to עבדים] who do not usually go to strangers), or not?

אשה לא ידעה לאקנויי‎—A woman does not know how to grant O VERVIEW רמי בר חמא queried what would be the ruling if a woman initially owned a tablet and she was now in possession of it and a גט was written on the tablet; do we assume she granted the tablet to the husband (so that it belonged to him) and he wrote the גט on his tablet, or do we assume that she does not know how to grant and it was never the husband’s (so she is not divorced). תוספות clarifies the query. ------------------------ פירוש בדבר שהוא מחזיר לה ולא גמרה ומיקניא ליה אלא בתורת שאילה משאילתו לו‎ – The explanation of the phrase אשה לא ידעה לאקנויי means that she does not grant something which he returns to her, so she did not completely grant him the טבלא (since she knows she is receiving it back), but rather she merely lends it to him as a temporary loan. תוספות anticipates a difficulty אף על גב דאמרינן לעיל דדמי כתיבת סופר אקנו ליה רבנן מדידה – Even though that רבא previously stated that the רבנן granted the husband her money for the scribe writing the גט, here too let us say that the רבנן granted him the טבלא‎ – תוספות responds that even though the רבנן are מקנה to him the דמי כתיבת סופר‎ – מכל מקום טבלא דידה לא מקנו ליה – Nevertheless the רבנן were not מקנה to him her טבלא‎. תוספות asks: ואם תאמר וכי לא ידע מתניתין [דכותבת] דפשיט מינה בסמוך דהאשה כותבת את גיטה‎ – And if you will say; and did not רב"ח know the משנה of האשה כותבת, from which רב אשי shortly resolved the query where it clearly states האשה כותבת את גיטה (the woman may write her גט), provided she grants it to her husband, proving that a woman knows לאקנויי‎ – תוספות answers: ויש לומר דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל אלא שנותנת שכר הכתיבה – And one can say; that it is possible to reject this proof, and when the משנה states האשה כותבת את גיטה it means that she writes it on the husband’s parchment, but she pays the writing fee – ורב אשי דפשיט מינה משמע ליה דאיירי בקלף שלה: And רב אשי who resolved the query of רב"ח from that משנה it seems to him that the משנה is in a case where it is her parchment. Therefore it proves that אשה ידעה לאקנויי‎. S UMMARY The רבנן granted the husband the שכר סופר which the woman paid, but they will not grant him her parchment; nevertheless even if the parchment is hers she is divorced because a woman knows to be מקנה the parchment even though she will shortly receive it back. T HINKING IT OVER תוספות states that even though the רבנן were מקנה to him the שכר סופר, but they were not מקנה to him her טבלא (or parchment). What is the difference between שכר סופר (which they are מקנה) and the טבלא (which they were not מקנה)?

וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים‎—And he writes with his handwriting and others sign O VERVIEW אביי attempted to resolve the query whether (אשה) ידעה לאקנויי, from the ברייתא of the זקן אחד who would write the שטר (מלוה) with his handwriting and others would sign the שטר; indicating that he knew how to be מקנה‎. Our תוספות discusses and explains the connection between גט and the case of the זקן אחד‎. ---------------------- תוספות asks: ואם תאמר מה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראיה – And if you will say; what is the connection of a loan document to a גט; for loan document are only for proof of the debt, they do not create the debt, as opposed to a גט where it creates the divorce – תוספות explains that even the lien on the borrower’s properties does not require a שטר: ואפילו במלוה על פה היה גובה ממשעבדי אי לא משום דאין לה קול‎ – For the מלוה would be able to collect from משעבדי even if it was an oral loan (without a שטר), if not for the fact that there is no publicity to this loan – כדאמרינן בחזקת הבתים (בבא בתרא מב, א) דמאן דיזיף בצנעה יזיף – As the גמרא states in פרק חזקת הבתים, that one who borrows, borrows in stealth – ומכר שיש לו קול אמרינן (שם מא, ב) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים – For regarding a sale where there is publicity רב states, one who sells his field with witnesses he can collect from the encumbered assets even if there is no שטר – תוספות replies: ונראה לפרש דנראה לגמרא דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר‎ – And the explanation seems to be that it appears to the גמרא that presumably since this זקן was lending money to the all the people of the city – גם הם היו עושים לו טובה ונותנים לו במתנה או מוכרים לו שדות‎ – They would also grant him favors and would gift to him or sell to him fields – דפעמים שלא היו קנויין לו אלא בשטר כגון שדי נתונה לך או מכורה לך – Where oftentimes these fields would not be acquired by him only with a שטר; which would state for instance, my field is gifted to you or it is sold to you – וגם השטרות האלו היה כותב אותם ואחרים חותמים: And this זקן would write even these שטרות (which are שטרי קנין) and others would sign. They are effective only because presumably the זקן was ידע לאקנויי these שטרות to the grantors or sellers. S UMMARY The proof from the זקן was from the שטרי קנין (of מתנה or מכר), but not from the שטרי ראיה of מלוה‎. T HINKING IT OVER תוספות says that the people (because he lent them money) would give the זקן מתנות‎. However, that should be considered רבית and we refer to him as a זקן (a ת"ח)!

כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאילו התם מגואי ומיחרץ חריץ והכא מאבראי והא דאמרינן לעיל כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאלו התם תוכות והכא ירכות מהאי טעמא הוא דהתם מגואי והכא מאבראי, וכן פירש רש"י ורבינו חננאל ז"ל, אלא דלעיל דבעיא למידק מיניה דחק תוכות הוי כתיבה אהדר ליה דהתם חק תוכות והכא חק ירכות אבל הכא דכולהו מודו דחק ירכות בעינן לא הוה מצ לאהדורי בההוא לישנא דרבינא נמי הכין סבירא ליה דחקיקת תוכות לא כתיבה היא אלא דמסבר סבר דרושמא כגופי מיכנף וחק ירכות היא משום הכי איצטריך לפרושי לה בהדיא דהתם מגואי והכא מאבראי.

ירושלמי (הלכה ג') וכתב ולא המטיף רבי יוחנן בר שלום ורבי מתניה חד אמר בשלא ערב את הנקודות וחרנה אמר אפילו ערב את הנקודות וכתב ולא השופך. ואיתא נמי במסכת שבת פרק הבונה ופירשו בירושלמי (הכא ושם ה"ד): השופך אמר רבי חייא בר אבא אילין בני מדינתא ערימין סגיאין כד חד מנהון בעי משלחה מילה כתב במי סטריקין לחבריה והוא כתב ליה במי מילין הוא שפך דיו שאין [פי' עפץ בחלוף א' בע'] והוא קולט מקום הכתב. ותוב גרסינן בירושלמי (הלכה ג): הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם על העור כתבנית כתב פסול. ובתוספתא נאמר דברים בהפך הקורע פסול הרושם כשר, ואיפשר שהוא כטעות ידי סופר אלא שמצאתיה כן בתוספתא שבת פרק הבונה כמו שהיא שנויה כאן. ומן התימה שהרמב"ם ז"ל כתב וערבן שניהם וכתב הקורע על העור וכן הרושם על העור כעין כתב כשר.

אמר ליה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה תמיהא לי היאך איפשר לומר כן דכיון דנותן לה גופו של טס לכתובתה הוה ליה פורח באויר וכקושייה דרבא, ונ"ל דכיון דאמר לה הכי והיא קבלתו הוה ליה כאומר לה התקבלי גיטיך ומחלי כתובתיך, וכענין שאמרו בפרק קמא דקידושין (יג, א) כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת וכפי שפירשתי שם דמחלה חובה ואינה חזרה וגובה ממנו.

בעי רב פפא בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה מהו ראיתי מקצת מפרשים דמשום דמשייר לה בגויה קא בעי לה ומשום כרות גיטא. והא דבעי בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה פירש ר"ח ז"ל דאו או קאמר או בין שיטה לשיטה או בין תיבה לתיבה, ולדבריו הא דאמר רבא תיפוק ליה דספר אחד קאמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים על דרך פשוט מינה חדא קאמר דפסול דהיינו בין שיטה לשיטה אבל בין תיבה לתיבה אכתי ספר אחד הוא ופריק לא צריכה דמערי, אבל מפירוש רש"י ז"ל נראה שהוא מפרשה ששייר בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה וכי משני לא צריכה דמערי אכולהו קאי ואילו אבין תיבה לתיבה דמערי בגג האותיות. ודקדק מכאן ריב"ם ז"ל דכתב הגט אין צריכה שיהא גויל מקיף את האות, ור"י ז"ל דחה דדילמא לאו מערי שנוגעות זו לזו קאמר אלא כגון שנכנס צואר הלמ"ד בתוך חלל החי"ת שבשטה של מעלה ממנה או רגל הקו"ף בתוך חלל הטי"ת והעי"ן שבשטה שלמטה ממנה קאמר אבל אין נוגעת בחברתה כמלא נימא, וזה על דרך פירושו של ר"ח ז"ל שכתבתי. אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל כדברי ריב"ם ז"ל מכרעא. ומיהו אף ר"י ז"ל מודה בכך לענין דינא דהא דבעינן בספר תורה גויל מקיף היינו משום דכתיב וכתבתם בעינן כתיבה תמה בספר ובדיו (מנחות לד, א) אבל בגט הא תנן (לעיל גיטין יט, א) בכל כותבין בסם ובסיקרא ובכל כותבין ואפילו על עלה של זית הילכך אפילו מערי נמי כשר.

ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא כלומר ואפילו לרבי אלעזר דמכשר בכותב על הדפתרא ועל נייר מחוק (לקמן גיטין כא, ב) הני מילי בדאיכא קמן עדי מסירה אבל כי ליתנהו קמן אין מקיימין אותו מן העדים שבו דלא עדיפי עדי חתימה לרבי אלעזר מרבי מאיר.

הא ד בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתיה ניהליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי. קהו בה רבוותא ז"ל וכי לא ידעה לאקנויי מאי הוי הא אמר רבא לעיל דרבנן אקנו ליה בזוזא דספרא ומשום הפקר בית דין נגעו בה. ותירצו בתוספות דהתם הוא דדמי כתיבת סופר אקנו ליה אבל טבלא דידה לא אקנו ליה. וקשיא לי דאם כן מאי קא מייתי רב אשי ראיה מדתנן (לקמן גיטין כב, ב) האשה כותבת את גיטה דהתם שאני דאקנו ליה רבנן בזוזא דספרא. ומיהו מהא דמייתינן ראיה מזקן אחד שהיה בצד ירושלים לא קשיא לי, דהתם ודאי לאו משום הפקר ואקנויי דבי דינא זוזי דספרא הוא, דבגט הוא דאיכא למימר הכי משום דחשו להם חכמים משום תקנת ממזרין אבל בגיטי ממון אמאי מפקרי להו רבנן לגבי לוקח ומלוה הלוקח יחוש לעצמו, אלא משום אקנייתא דבעלים גופייהו הוא דידעי לאקנויי. ועוד קשיא לי, רבא דמהדר אמתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות (ב"ב קעה, ב) דמיירי בגברא ובשאר שטרות, אמאי לא אייתי מתניתין דאשה כותבת את גיטה דמיירי באשה ובגט. ונ"ל לפרש דרמי בר חמא ודאי הכין משמע ליה דאיכא לאיפלוגי בין פשיטי דספרא לטבלא שלה ואי לא ידעה לאקנויי לא הוי גיטא ואתיא למיפשטה מעובדא דההוא זקן ומדתנא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, דרבא נמי סבירא ליה כרמי בר חמא דלא דמי טבלה לשאר גיטין דאקני' לדרבנן פשיטי דספרא ומשום הכי לא דייק לה ממתניתין דהאשה כותבת את גיטה, ומיהו רב אשי אשכח גם פירכא ואמר דלמא גברא שאני דידע לאקנויי ואהדר ליה אעיקרא דדידא כלומר דגט מיהא הוי ולא משום דידעא לאקנויי אלא דרבנן אקני ליה זוזא דספרא דחשו חכמים לתקנתה כדי שלא יעגן אותה אדמי כתיבת הגט, וכיון שכן אף טבלא שלה אקנו ליה ואפקורי אפקריה רבנן לגבי דידיה משום תקנתה דמה לי גיטא דכתיב אניירא מה לי דכתיב אטבלא דידה הא דידה והא דידה וכיון דהאי אפקרוה משום תקנתה הם הכי אפקרוה לטבלא משום תקנתה דהא טבלא הדרא לה. [אכתי לא ניחא לי דמכל מקום (משום) רבא דמדמי אשה לסתם אנשים שאינם זקנים ולומר דאף אשה יודעת להקנות אם כן למה הוצרך לומר למעלה דרבנן אקנו ליה לבעל בזוזי דספרא וי"ל דרבא לטעמיה דרב חסדא קאמר כלומר אם נפשך לומר שהוא צריך לכתבו והכא היא כותבת אותו וסבירא ליה דאשה לא ידעא לאקנויי אפילו הכי אני אומר דרבנן אקנו ליה זוזי דספרא כיון שתקנו שתהיה האשה כותבת את גיטה. כנ"ל]. אלא שרש"י ז"ל פירש כאן האשה כותבת את גיטה ומקנייא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה, ואפשר דרש"י ז"ל לא דק לומר שהטעם משום שהיא מקניא לה לבעל אלא שחכמים תקנוהו, שאף בשובר נמי פירש בלשון ההוא והאיש כותב את שוברו כותב פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה והיא מחתמת העדים עכ"ל. ואף על פי שאין צורך הקנאה בשובר דהתם לא בעינן ספר מקנה אלא הודאה בלבד. ועוד נ"ל לפרש דרב אשי לית ליה סברא דרבא [ואי נמי רבא גופיה לא סבר לה דהוי משום הפקר בית דין אפילו בכולהו גיטין דעלמא וכדדייקא ליה ממתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות דלא שייך ביה הפקר בית דין וכדכתיבנא אלא דלטעמיה דרב חסדא אמרה וכמו שכתבתי למעלה, והאשה כותבת את גיטה לאו משום דאקנו ליה רבנן זוזא דספרא הוא אלא משום דהאשה עצמה מקנה אותו לבעל אלמא איתתא ידעא לאקנויי, וזה כפירוש רש"י ז"ל שפירש האשה כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה והני מילי מה שפי' הוא ז"ל בשובר דהאיש מקנהו לאשה לאו דוקא. כנ"ל.

ובא מעשה לפני חכמים והכשירו ואמאי הא בעינן ספרא מקנה וליכא ואם תאמר בשטרי הלואה אמאי בעינן ספר מקנה והלא מכי יהיב זוזי אישתעבד ליה ואפילו לגבות מן המשועבדין אלא משום דלית ליה קלא לא גבי אלא מבני חרי ובמכר נמי מכי יהיב זוזי קנה וגובה ממשעבדי וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מו, ב) המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדין וטעמא דמלוה בעדים לא גביא אמרינן התם (מב, ב) מאן דיזיף בצינעא יזיף הא לאו הכי גביא מן דינא, ולעיל (גיטין י, ב) נמי אמרינן גבי ערכאות בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייתי הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא והתם תנן (קידושין כו, א) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף, וי"ל פעמים שמוכרין לו קרקע בפרעון ההלואה ומלוה אינה קונה והיה קונה בשטר ואז בעינן ספר מקנה כיון דליכא זוזי. קשיא לי אשמעתין, אפילו כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוי הא לווין לא ידעו כדעת רבא דאמר דלמא זקן שאני, וכיון שכן היאך קונין ואינהו לא ידעי דזקן מקנה להו, ומאי שנא מהא דאמרינן ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות נב, ב) העודר בנכסי הגר ובור דשלו הן לא קנה, וי"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה. ואכתי קשיא לי, ערב מיהא דלמא לא בעינן לקנות כדי שלא ישתעבדו נכסיו, י"ל דהתם נמי בההיא הנאה דקא מהימן ליה ניחא ליה דליקני ולשתעבד, דהא טעמא דכולהו ערבי דמשתעבדי משום האי הנאה הוא דאי לא לא משתעבדי מדינא דאסמכתא היא וכדאיתא בשילהי בבא בתרא (קעו, ב).

מי שכתב גט לאשתו על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך וכתובתיך אע"פ שלא נשאר מן הטס כלום שלא נכתב בו טופס הגט נתקבלה גיטה וכתובתה ואין צריך לומר אם נשאר בטס מקום חלק שלא נכתב ואמר לה התקבלי גיטיך והשאר לכתובתיך שנתקבלה גיטה וכתובתה ומכל מקום אם לא הזכיר לה פירעון כתובה אפי' נשאר מקום חלק בטס לא נתקבלה כתובתה ונמצאת קבלתה לשם גיטה לבד והוא פורע כתובה מצד אחר מפני שהכל בטל אצל מקום כתיבת הגט והרי המקום הנשאר חלק באויר הגט ר"ל גליון:

הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת ואין זה דומה לטס של זהב ולאיסורי הנאה דבהנהו גיטה קאי גבה אבל בזו הרי זקוקה להחזיר את הנייר ואין כאן נתינת גט לידה אותיות פורחות הוא דיהב לה אבל אם אמר על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת ותחזיר שהרי מכל מקום בשעת נתינה שלה הוא והחזרה אינה אלא תנאי אמר לה הרי זה גיטיך ונייר שבין שטה לשטה שלי אם לא היתה מגלת הגט נשארת מחוברת כאחת אחר חזרת נייר שבין השטין אינו כלום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אבל אם היה מחובר באותיות ארוכות כגון ל' ע' וק' הרי זו ספק מגורשת ויש למדין מכאן שהגט שהיו אותיותיו נוגעות זו בזו פסול כספר תורה שאמרו בה מנחות ל"ד א' כל שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה והוא שפירשו מה שאמרו כאן דמערי על הדרך שכתבנו בחבור אותיות ארוכות הנכנסות משטה לשטה ומכל מקום רוב מפרשים נסכמים שאין מצריכין בגט היקף גויל מארבע רוחות אלא כל שיקראנו תינוק לא חכם ולא טפש שמאחר שהקלנו עליו לומר שהיא כשר בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם וכן שהוכשר על כל דבר אפי' על עלה של זית וכן שהוכשר שלא בדיו לא נחמיר עליו להצריכו היקף גויל אלא שראוי להזהר בכך לכתחילה:

ויש שואלין היאך איפשר שנסתפקו במחובר אפי' בחבור אותיות שלא יהא כשר לגמרי והרי הכשרנוהו במשנתנו על עלה של זית ועלה של זית ודאי אינו מכיל כל טופס הגט ועל כל פנים פירושו שני עלים או שלשה והם נקראים אחד על ידי צירוף הבד ומפרשים שחבור הבד חבור גמור הוא הואיל והוא מקום יניקת העלים אבל הקלף או הנייר אע"פ שמעורה במקום אחד או בשנים אין דנין אותו כמעורה בכלו ויש אומרין שעלה של זית לאו דוקא אלא עלה רחב שיהא מכיל טופס הגט ואם הוא של זית שיכילהו בכתיבה דקה אבל שנים או שלשה פסול אלא שתלמוד המערב מוכיח כדכתבנו והוא ששנו שם על עלה של זית ולאו כמקורע הוא א"ר זעירא אפי' כתב אני פלני מגרש את אשתי כשר כלומר והרי איפשר לכתבו בעלה אחד ואתיא כדמר ר' אילא אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ויש מפרשין בלשון זה אם פירש העלים זה מזה פסול מדין שנים ושלשה ספרים לא פירש אלא שהם מחוברים בבד כשר ופירוש הדברים זה שאתה מקשה ולאו כמקורע הוא איפשר לפרשה בעלה אחד ואתיא נמי כדמר ר' אילא כלומר ואתה יכול לתרצה כן שכתבו בשנים ושלשה עלין אלא שהם מחוברים בבד ועוד שנינו שם נתקרע פסול בקרע כשר כשלא בקרע קרע ב"ד ואיזהו קרע ב"ד בין כתב לעדים ומכל מקום שמענו לקצת רבני צרפת שבא לפניהם גט שהיה נקרע מעט במקום השרטוט מצד שהרי משרטטין בחוזק ופסלוהו אע"פ שהיה מעורה בשני קצותיו ושלא היה בין כתב לעדים אלא למעלה הרבה ונראה מדבריהם שכך שהוא נקרע אע"פ שהוא מחובר מאיזה מצדדיו נכלל בספק קושיא זו ומחמירין בה ועוד אמרו בתלמוד המערב וכתב ולא שופך וכתב ולא מטיף ר' יוחנן ור' מתניה חד אמר בשלא עירב את הנקדות וחד אמר אף בעירב את הנקדות ובספר תורה מיהא אף בעירב אינו כתב:

ולענין פסול שני ספרים בגט מיהא אין פיסולן אלא בשני קלפים שהרי אמרו בפרק אחרון ששייר מקצת הגט וכתבו בדף שני כשר ואם כן למה אמרו במגלת סוטה שאם כתבה על שני דפין פסולה ומטעם ספר אחד וכו' מתוך כך פירשו רבים אף בזו שבסוטה בשני קלפים ויש מפרשים שבגט לא הותרו שני דפין אלא שהתורף כלו באחד הא כל שחלק התורף לשני דפין אף בגט פסול:

אשה שיצא עבד מתחת ידה וגיטה כתוב על ידו ועדים חתומים שם ואותו העבד מוחזק שהוא של בעל והאשה טוענת שהבעל הקנתהו לה וכתב לה גיטה בידו והוא אינו מודה בכך אין זה כלום שהגודרות אין להם חזקה ומאחר שלענין דיני ממונות אין יכולה לומר אף לאחר שנתגרשה לקוח הוא בידי אף לענין גט אינו כלום אלא אומרין מנפשיה על הואיל ואין כאן עידי מסירה ואין מאמינין אותה מדין מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני שהרי הגט מסייע לה וכיוצא בזה מעיזה ומעיזה ומכל מקום אם הבעל מודה יראה שמגורשת ואם אין הבעל כאן יראה שהיא ספק מגורשת וכן אם החזיקה בו שלש שנים ועדין הגט בידו שהרי אף לענין דיני ממונות כל אחר שלש שנים יש להם חזקה וכל שאמרו בזו שהיא מגורשת או ספק מגורשת פירושו בכתובת קעקע שאינו כתב העשוי להזדייף ואע"פ שבכתיבת קעקע אסור איפשר שאין אדם מוזהר על עבדו בכך או שקעקע ולא כתב שהרי אינו חייב עד שיקעקע ויכתוב הא לאו הכי כתב היכול להזדייף הוא ואינו כלום אלא אם כן בעידי מסירה ומשנתינו שאמרה בגט הכתוב על היד של עבד שהוא כשר פירושו בעידי מסירה ויש פוסקין בכלן שהיא ספק מגורשת ומכל מקום בכיוצא בה בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט שחרור של עבדו האחר כתוב בידו והוא יוצא מתחת ידי אותו עבד יש אומרים שזהו ספק ממון ויצא לחירות ויש לפקפק בה מצד שמועת הרי זה גיטיך והנייר שלי אלא שאין בה הכרח:

ולפי דרכם למדו משמועה זו גאוני ספרד שכל שמוציאה גט כתוב וחתום מתחת ידה אף כשאין שם עידי מסירה אין הבעל יכול לערער ולומר לא נתתיו לה שהרי לא באו עליה כאן אלא משום דגודרות אין להם חזקה ודברים פשוטים הם ובלבד בשתתקיים חתימת העדים ועוד למדו הימנה מה שפירשו גדולי הפוסקים שזה שאמר ר' אלעזר עידי מסירה כרתי פירושו אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה שאם לא כן נמצאת שאלת רמי בר חמא דלא כהלכתא שהרי כל האמוראים פסקו כר' אלעזר ואף הלשון מוכיח כן בכל מקום שהרי הם אומרים בכך מקום בעידי מסירה ור' אלעזר היא והיאך לא נשמט במקום אחד לומר ר' אלעזר היא ואנא ידענא דבעידי מסירה קאמר הואיל ועידי חתימה לא מהני כלל אלא ודאי סבירא ליה דעידי חתימה נמי מהנו והדברים ברורים:

ולענין מה שהעמדנוה בכתובת קעקע שמא תאמר עלה של זית האמור במשנתינו שכתב הגט כשר בו מאי למימר והרי כתב היכול להזדייף הוא איפשר בעידי מסירה או שמא ברושם בסכין על העלה וכמו שאמרו בתוספתא המקרע כתבנית כתב כשר והרושם על העור כתבנית כתב כשר:

היו מוחזקים בטבלא שהיא שלה וגט כתוב או חקוק עליה והרי היא יוצאה מתחת ידה הרי זו מגורשת ואומרין מן הסתם שהאשה הקנת הטבלא לבעל שהרי אף האשה כותבת גיטה או מכתיבתו ומקנה אותו לבעל והוא מחתימו ונותנו לה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה אלמא שהאשה יודעת היא להקנות במקום הראוי לה ואין אומרין איתתא לא ידעה לאקנויי ובשלה גרשה ולא מהני ואע"ג דמקחה וממכרה קיים התם הוא דפקיעא בהכי אבל הכא לא ידעה דינא דגיטא וסברא דבשאלה סגיא ולא גמרא ומקניא אלא אומרין שיודעת היא להקנות והוא שאמרו האשה כותבת גיטה על הדרך שביארנו וכן האיש כותב שוברו ומקנהו לה והיא מחתימתו ונותנתו לו ושמא תאמר ואף כשתאמר שאין היא יודעת להקנות נאמר אקנויי אקנו לה רבנן וכמו שהתבאר למעלה תדע שלא נאמר כן אלא בפשיטי דספרא ולתקנתא דידה כמו שביארנו באחרון של בתרא אבל בנייר אין בו תקנה אצלה שהרי יכול לכתבו על כל דבר ויש מפרשים שבדברים שאין חוזרין לה כגון פשיטי דספרא יודעת היא שמתנה היא ורבנן אקנו לה ומשום הכי גמרא ומקניא אבל מה שחוזר לה כגון הגט סבורה היא שאינה אלא שאלה והוה אמינא דלא גמרא ומקניא ונמצאת מתגרשת בשלה:

בד"ה על מנת שתחזירי כו' דקסבר ההוא לישנא דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו כו' עכ"ל מפורש בדבריהם שם בפרק מי שאחזו הא דתנאי ומעשה בדבר אחד פי' שהתנאי סותר המעשה דאין הגט חל אלא אחר שנתקיים התנאי ואז אין הגט בידה כו' עכ"ל ואי הוה סבירא ליה על מנת כאומר מעכשיו דמי הגט חל מיד למפרע שאז עדיין הגט בידה אבל רבא דמוקי הך דהכא משום דהוי מעשה קודם לתנאי סבירא ליה נמי דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דאם לא כן בההיא דאתרוג אי נמי דהויא התנאי קודם למעשה אמאי יצא בשקיים התנאי הרי אין האתרוג בידו ומה שיש לדקדק בזה ע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה אשה לא כו' דדמי כתיבת סופר אקנו ליה רבנן מדידה מ"מ טבלא דידה כו' עכ"ל וכן הקלף אם הוא שלה לא אקנו ליה רבנן מדפשיט מהאשה כותבת כו' אטבלא וק"ל:

גמ' בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מאי תיקו ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא וכו' לא צריכא דמעורה. מקשין העולם תינח בין שיטה לשיטה דנוכל לאוקמיה במעורה אבל בין תיבה לתיבה מא"ל ונ"ל דאה"נ דלפי המסקנא לא נשאר בתיקו אלא בעיין דבין שיטה לשיטה אבל בין תיבה לתיבה אינו גט משום דספר אחד כו':

שם לרמב"ח נמי לא קשיא בכתובת קעקע השתא דאתי' להכי מתני' לרבא נמי לא תקשה בכתובת קעקע נ"ל הא דקאמר מתני' לרבא נמי לא תקשי ט"ס הוא אלא כך צ"ל השתא דאתית להכי מתני' נמי לא קשיא וכו' ומוכרח הוא דהא על כרחך רבא לא הוי ידע שינויא דכתובת קעקע דאל"כ לא הוי פריך מידי לרמי בר חמא:

תוס' ד"ה על מנת שתחזירי לי הנייר וכו' משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וכו'. פי' דהתנאי סותר המעשה כדפירשו התוס' אח"כ דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ואין הגט חל עד שיחזרוהו ואז אין הגט בידו. ורבא דאסר פרק קמא דקדושין וכו' ר"ל ומאחר דאמר החזידו יצא ש"מ דס"ל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ולכך ס"ל ג"כ דוקא החזירו יצא דהוי כמו נותנת ע"מ להחזיר לא ס"ל כהאי לישנא אלא מפרש הא דקתני סיפא דהאי ברייתא ע"מ שתחזירי לי הנייר מגורשת משום דהוי מעשה קודם לתנאי וכו' והא דאצטריך רבא לטעמא משום דהוי מעשה קודם לתנאי ולא פירשה כלישנא דאמר התם משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכו' וכר' דס"ל הכי משום דבעי לאוקמא ברייתא זו אפילו כרבנן דר' דס"ל דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ועיין בתוס' לקמן פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) ד"ה אלא אמר רבא ודבור שאחר זה המתחיל ותנאי ומעשה בדבר אחד:

תוספות בד"ה על מנת שתחזירי כו' עיין בכל זה בלשון התוס' לקמן ד' ע"ה ובלשון התוס' פ' יש נוחלין (ב"ב דף קל"ז ע"ב) והרא"ש ז"ל פ' י"נ האריך בזה ע"ש מיהו מה שכתבו התוס' כאן דהא דקאמר רבא הילך אתרוג זה כו' ונקיט מעשה קודם לתנאי לא דק במילתיה נראה דהיינו לשיטתייהו דאף במעכשיו נמי בעינן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבמעכשיו אין צריך לשום דבר מעניני התנאי וכמ"ש הטור והש"ע א"ע סי' ל"ח א"כ מצינן למימר דמימרא דרבא באתרוג היינו למאי דקי"ל כרבי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומש"ה לא בעינן ת"כ ולא תנאי קודם למעשה משא"כ לקמן בברייתא דמי שאחזו בעי רבא לאוקמיה אליבא דכ"ע כמ"ש התוספות שם וא"כ אליבא דרבי מיתוקמא שפיר מטעמא דרב אשי שם ומגורשת דקתני היינו כשהחזירה לו מגורשת למפרע משום דכמעכשיו דמי ולרבנן דסברי ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מיתוקמא אפילו לא החזיר לה משום שאין כאן תנאי כלל דבעינן תנאי קודם למעשה ומדכתבו התוס' דרבא לא דק ע"כ דסברי התוספות דמעכשיו נמי בעינן כל דיני התנאי. אלא דאכתי איכא למידק א"כ הוי להו לפרש דהא דלא נקיט רבא תנאי כפול באתרוג נמי לא דק ואי נחתו התוספות כאן למה שכתבו בפ"ק דקידושין דף ו' דהא דלא נקיט רבא באתרוג תנאי כפול היינו משום דבלא"ה איכא גלוי דעת שנתנו ע"מ שיצא בו חבירו לחוד ויחזירנו מש"ה לא בעינן ת"כ וא"כ הכא נמי לענין מעשה קודם לתנאי הוי להו לפרש כן דבאתרוג לא בעינן משום דאיכא גילוי דעת ובאמת בלא"ה דברי התוס' בפ"ק דקידושין צריכין עיון ודיני התנאי כהררים תלויין בשערה ויש להאריך הרבה רק שאין כאן עיקר מקומו ודעתי לבארן היטב בפרקים הבאים בעזה"י:

גמרא בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בעבד כו' מי אמרינן אקנויי אקני לה כו'. לכאורה נראה לדקדק מזה הלשון שאין האשה זוכה בגוף העבד על ידי מסירת הגט הכתוב עליו אלא צריך הבעל להקנות לה העבד בקנין מיוחד בפירוש והיינו דקאמר אקנויי אקני לה דאלת"ה אלא במסירת העבד לידה בתורת גט ממילא זכתה ג"כ בגוף העבד כמו שזוכה בגוף הגט אפילו בטס של זהב אי לא אמר והשאר לכתובתך א"כ תיקשי אמאי קאמר הכא אקנויי אקני לה כיון דעיקר האיבעיא לענין גט הו"ל למימר מי אמרינן לגירושין יהביה ניהלה או דילמא מנפשיה עייל וממילא ידעינן דאי לגירושין יהביה ממילא קנתה ג"כ גוף העבד אע"כ דלא מיקני העבד ע"י הגט אלא צריך להקנותו בפירוש וכמו שעלה על דעת הרשב"א והר"ן ז"ל. מיהו קשיא לי לפ"ז אמאי צריך הש"ס לדחוק ולאוקמיה איבעיא דרמי בר חמא בכתובת קעקע משום קושיא דיכול להזדייף ותיפוק ליה דשפיר מצינן לאוקמי האיבעיא כגוונא דמתניתין וע"י עידי מסירה שראו שמסר לה העבד בתורת גט אבל שלא הקנה לה גוף העבד והיינו דמיבעיא ליה אי אמרינן אקנויי אקני לה קודם לזה והיא נאמנת בכך כיון שהיא מוחזקת בו או דילמא מנפשיה עייל ואין לומר דבכה"ג ודאי אינה נאמנת כיון שהספק נולד קודם הגירושין פשיטא דלא מהני חזקתה דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה הא ליתא דמ"מ כיון שמוחזקת בו לאחר שמסרו לידה בתורת גט נאמנת לומר שהקנה לה קודם הגט בקנין גמור וקי"ל בעל שנתן לאשתו מתנה קנתה או דילמא מנפשיה עייל ואין לה בו שום חזקה ואינה נאמנת וליכא למימר כיון שמעידין דיהביה לגירושין ואין הגט מועיל אא"כ זיכה לה בפירוש מעיקרא גוף העבד א"כ אמרינן דמסתמא עשה הבעל כדין והקנה לה מעיקרא העבד בקנין מיוחד הא ליתא דא"כ בסמוך בטבלא נמי נימא דמסתמא יודעין הע"מ דאקניתא לבעל דע"כ הטבלא איירי בעידי מסירה דהא כתב שיכול לזייף הוא כמו שאוכיח בסמוך דהו"ל שינוי החוזר לברייתו אע"כ דלאו כ"ע דיני גמירי וה"נ דכוותה ואף שיש לחלק קצת מ"מ המעיין בל' ספר התרומה שהביא הב"י סי' ק"כ משמע דמסתמא לא סמכינן לומר שהקנה כדין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמצינן לאוקמי האיבעיא בכה"ג אפילו בלא כתובת קעקע. מיהו מצינן למימר דא"א לאוקמי האיבעיא בכה"ג דהא לשיטה זו שצריך להקנות העבד בקנין מיוחד קשיא לן דאקני לה אימת דודאי לאחר שמסרו לידה בתורת גט תו לא מהני הקנין דמ"מ המסירה היתה בפסול כיון שגוף העבד הוא שלו ואי אקני לה קודם נתינתו בתורת גט א"כ לא קרינן ביה ונתן דבעינן שיתן לה משלו והאי מדידה קיהיב לה כיון שהעבד הוא שלה והו"ל כטבלא דבסמוך ואי אמרינן שהאשה חזרה והקנתו לו קודם נתינה הדר הו"ל כדמעיקרא וכי יהיב לה בתר הכי איכא למימר ששייר גוף העבד לעצמו ולא מהני הגט ועוד דהא מספקא ליה לרמי ב"ח גופא בסמוך אי איתתא ידעה לאקנויי או לא והיאך פשיטא ליה הכא דאי אמרי' אקנויי אקני לה הגט כשר ותיפוק ליה דאכתי איכא לספוקי אי מהני הגט משום איבעיא דטבלא בסמוך. אע"כ דלשיטה זו שצריך להקנות לה העבד בפירוש היינו בשעת נתינת הגט ממש שאמר לה זכי בעבד והתגרשי בגט זה שעליו וא"כ תו לא מצינן לאוקמי בע"מ דא"כ הרי העדים יודעין אם אמר לה בזה הלשון או לא אע"כ דרמי ב"ח איירי דליכא ע"מ מקשה שפיר ות"ל דיכול להזדייף. אמנם אחר העיון יראה לי דבכה"ג שמקנה לה העבד בשעת מסירת הגט פסול הגט משום דבעינן וכתב ונתן שאין מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה יצא זה שמחוסר הקנאת גוף העבד וכמו שאכתוב בסמוך בשם הר"ן ז"ל. וליכא למימר כיון שנתינת הגט וזכיית העבד באין כאחד לא מיקרי מחוסר מעשה הא ליתא דנתינת הגט וזכיית העבד הם שני הפכים דבגט בעינן שעיקר הנתינה היא מחמתו במסירה גרידא וזכות העבד הוא דוקא על ידי משיכתה. וא"כ לפ"ז ודאי איכא למידק דאין צריך קנין מיוחד דאי תימא צריך קשה דאקני לה אימת וכמו שכתבתי אלא דבזה איכא למימר כיון דלפי האמת מיתוקמא בכתובת קעקע א"כ מצינן למימר דלעולם צריך להקנות בפירוש ודאקני לה קודם הכתיבה וא"כ הוא שלה ואפ"ה לא מיפסל כשכותב על העבד שלה אע"ג דלא אקניתא ליה דהא מ"מ קניא איהו בשינוי ע"י הכתיבה כדאיתא להדיא בטוא"ע וש"ע (סי' ק"כ סע' ס"ב) גזל נייר וכתב עליו הגט כשר ואין זה מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה כיון שקונה במעשה הכתיבה ממילא ואח"כ נותן לו העבד סתם ע"י מסירת הגט והיא קונה אותו ממילא במסירה זו כיון דבאמת הוא שלה ונהי דקני בשינוי וא"צ להחזיר לה אלא דמיו מ"מ אם החזיר לה גוף העבד פשיטא דזכתה בו ממילא ע"י מסירתו ובשלמא בטבלא בסמוך בעינן דאקניתא ליה דבלא"ה פסול דלא קני בשינוי כיון דיכול למחוק הכתב והו"ל שינוי החוזר לברייתו דלא קנה משא"כ הכא דאיירי בכתובת קעקע הו"ל שינוי שאינו חוזר וקנה וא"כ משכחת שפיר שהקנה לה העבד קודם הכתיבה ואפ"ה כשר דלא מיקרי גזל מה שכותב עליו דקניא בשינוי. ולפ"ז נתיישב ג"כ לשון התלמוד דקאמר השתא דאתית להכי מתני' לרבא נמי לא קשיא בכתובת קעקע ולכאורה הלשון תמוה דמהיכי תיתי תיקשי מתניתין הא שני לה שפיר בע"מ דכולהו מתניתין מיתוקמא כר"א דע"מ כרתי ועוד הא דקאמר לרבא נמי לא תיקשי רבא מאי בעי הכא. ולמאי דפרישית א"ש דהכי קאמר השתא דאתית להכי א"כ לרבא דמקשה עליה דרמי ב"ח אמאי לא מוקי בע"מ אע"כ דלא מצי לאוקמי בע"מ דא"כ תיקשי דאקני לה אימת וא"כ אגופא דמתניתין נמי תיקשי דאקני לה אימת וע"ז מסיק דמתניתין נמי איירי בכתובת קעקע ואיירי דאקני קודם הכתיבה וכדכתיבנא ודוק היטב. מיהו לפי מאי דמסקינן דאיתתא ידעה לאקנויי תו לא צריך נמי לאוקמא בכתובת קעקע:

הנה יגעתי עד כה להעמיד שיטת הסוברים שצריך להקנות לו העבד בפירוש אבל באמת לא מצאנו מי שסובר כן דהרשב"א ז"ל חשב לפסוק כן והעלה בסוף דבירושלמי משמע בפירוש שזכתה ממילא ע"י הגט. ואני מצאתי עוד מבואר בתוס' וז"ל כתב על יד העבד ונתן לה העבד זכתה אלמא שזוכית ממילא ע"י נתינת הגט אלא שהב"י כתב בשם הר"ן ז"ל בשם הרמ"ה שצריך להקנות בפירוש. ואפשר שהר"ן לטעמיה דמחוסר הקנאה לאו מחוסר מעשה מיקרי בין כתיבה לנתינה וא"כ משכחת שפיר שמקנה בשעת נתינה ממש אבל לפי מה שאפרש בסמוך דהו"ל מחוסר מעשה א"כ ממילא נדחו דברי הר"ן ז"ל ואין לנו אלא כלשון התוספתא והירושלמי שא"צ להקנות לה בפירוש וכן הסכמת הפוסקים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקיט אקנויי אקני ניהלה הו"ל למימר לגירושין יהביה ניהלה. ונראה בזה שכוונת הש"ס בלשון אקנויי אקני ניהלה ללמוד וללמד שאינו צריך למסור לה העבד מיד ליד בתורת גט אלא כיון שהקנה לה העבד באחד מדרכי הקניות ממילא זכתה בו ונתגרשה וכמו שכתב הב"י בסי' קל"ט ובש"ע שם. מיהו נראה דלאו מתורת חצר נתגרשה כמימרא דרבא בסמוך גבי כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו וכמו שעלה על דעת רבינו ירוחם דאיירי נמי בכפות ובישן. ולענ"ד נראה דליתא כמו שכתב הב"י שם ויראה לי דאפי' כפות לא מהני הכא כיון שהגט כתוב וחקוק על בשרו א"כ אפי' בכפות וישן הגט משתמר לדעת העבד ואנן בעינן משתמר לדעת האשה אלא דאפ"ה אתי שפיר דכיון שהיא זוכה בעבד בא' מדרכי הקניות ממילא זכתה בגוף הגט החקוק בו והיינו נתינת הגט כיון שהיא זוכה בגוף הגט בא' מדרכי הקניות דהיינו גוף העבד נמצא דלפ"ז אתי שפיר הא דקאמר אקנויי אקני ניהלה דכיון דאקני לה וזכתה בו בא' מדרכי הקניות ממילא נגמרו הגירושין אע"פ שלא מסרו לידה ממש דונתן דקאמר קרא לאו דוקא נתינה מיד ליד דאטו מי כתיב ונתן בידה אלא כל היכי שמזכה לה בענין המועיל מיקרי נתינה וכמו שאפרש בסמוך ודוק היטב:

כאן נאבד דף א' וחבל על דאבדין ומיגמר בעתיקי קשה מחדתי והעולה על זכרוני רשמתי:

תוספות בד"ה תא שמע דאמר ר"ל הגודרות כו' וא"ת מתניתין הו"ל לאתויי כו' עד סוף הדיבור. והמעיין בצדק ישפוט שתירוצם דחוק מאד ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות דממתניתין לא שמעינן מילתא דר"ל ולא מיפשט איבעיא דרמי בר חמא דאיכא למימר הא דעבדים אין להם חזקה היינו מהטעם דמסיק הש"ס ריש פ' חזקת הבתים דטעם חזקת ג' שנים בקרקעות היינו משום דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטרי וא"כ מצי א"ל אחוי שטרך דאע"ג דקרקע נקנה ג"כ בכסף אפ"ה אורחא דמילתא לכתוב שטר עליהם לראיה וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין עבדים שהוקשו לקרקעות וג"כ דרך לכתוב שטר עליהם כדאיתא לקמן במכילתין דף פ"ו דאתקין ר' יהודא בשטר זביני דעבדא כו' וכן איתא בפ' ד' אחין שתקנו זמן בשטר קניית עבד ומסברא נמי יותר צריך שטר ראיה בזביני דעבדי' שלא יפקיע עצמו מיד רבו ויאמר שהוא בן חורין והרבה טעמים נמצא כאילו א"כ סד"א דמש"ה בעינן חזקה ג' שנים משום דמקמי הכי מצי אמר אחוי שטרך וא"כ אין משם ראיה לענין גודרות דאין ניקנין אלא במשיכה ואין דרך לכתוב שטר ראיה עליהם. והא דאיבעיא ליה לרמי ב"ח בעבד גופא היינו דוקא בכה"ג שהאשה אינה זוכה בהעבד מטעם קניית עבד אלא בתורת גט וא"כ אינה צריכה לשטר ראיה דגיטה הוא מתנתה ומש"ה שפיר קמיבעיא ליה ופשיט ליה תלמודא מדר"ל דאמר הגודרות אין להם חזקה וא"כ ע"כ לאו מטעם שטר הוא אלא משום דמנפשיה עייל וא"כ שפיר איפשוט האיבעיא והא דאמר רבא בפ' חזקת קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה היינו למסקנא דהכא דעבדי לאו משום שטר הוא אלא משום דמנפשיה עייל כן נראה לי נכון וברור:

בד"ה וכותב בכתב ידו כו' וא"ת מאי ענין שטר הלואה כו' עד סוף הדיבור. גם בזה תירוצם דחוק מאד ולענ"ד אין צורך בזה דבלא"ה פשיט אביי שפיר דאזיל לטעמיה בפ"ק דמציעא דבכל השטרות יש לחוש שמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי אלא דאית ליה לאביי עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ משעת הלואה נשתעבדו הנכסים אף שעדיין לא לוה וע"כ היינו מטעם חייב אני לך מנה בשטר וא"כ פשיט שפיר מדאמרינן שבא מעשה לפני חכמים והכשירו משמע שיש לו דין שטר גמור ליטרף ממשעבדי מזמן הכתוב בו ולא חייש לשמא כתב ללות כו' וע"כ היינו משום דעדיו בחתומיו זכין לו וא"כ הדר הו"ל שטר מקנה ואפ"ה מהני כתיבת ידו וא"כ ה"ה לגט ורבא נמי שמקשה על דבריו זקן שאני היינו לדבריו דאביי דאית ליה עדיו בחתומיו זכין ועוד שהתוספות פסקו כאביי לענין עדיו בחתומיו זכין וסוברים דרבא לא פליג עליה בהא אלא רבה כדאיתא בטור ח"מ סי ל"ט ע"ש כן נ"ל נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן וצ"ע. ועוד מצינן למימר דפשיט שפיר משטרי הלואה והיינו מדמהני לענין דאקני שהרי רגילין לכתוב דאקני בכל השטרות וקיימא לן נמי דאקנה טעות סופר הוא וא"כ מסתמא הא דבא מעשה לפני חכמים והכשירוהו היינו נמי לענין דאקני קנה ומכר וזה ודאי לאו מחמת הלואה נשתעבד אלא מצד ששיעבד לו בשטר דקי"ל נהי דאין אדם מקנה דבר שלב"ל אדם משעבד דשלב"ל ובמה נשתעבדו לו אם לא בשטר א"כ הדר הו"ל שטר מקנה ולא שטר ראיה ופשיט שפיר לענין גט וגם זה נכון:

גמ' בין שיטה לשיטה עי' לקמן דף כא ע"ב תוס' ד"ה יצא זה: