Gittin 15a

כבינתי נושק"א בלע"ז:

והיא בי"ב מנה כך היתה שוה:

תקברם אמם קללה היא כלומר לא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש לראיה לפי שרשעים היו שהיו מקיימין קוצים בכרם ולר"א כלאים נינהו ולא נלמד מהן ראיה לפי שלא דקדקנו בהן איך היתה אותה צואה שמתוך שהיו רשעים לא הוזכרו בבהמ"ד:

תנא קמא כר"א דאמר שכיב מרע ובריא שוים הלכך הולך דידיה לאו כזכי דמי:

ויש אומרים כרבנן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי ואפי' לא מת משלח נמי יתנו ליורשי מקבל כל זמן שלא חזר משלח מדבריו:

כר"א מדתלו טעמא במיתה הא אם לא מת יחזרו לו:

מספקא להו אי כר"א אי כרבנן והיכא דמית נמי מספקא להו אי מצוה לקיים דברי המת או לא:

תני במילתיה דר"ש יחזרו למשלח ולא תתני ליורשי משלח דבלא מת עסקינן:

ורבי יהודה הנשיא כולי כרבי אלעזר והיכא דמת אמרינן מצוה לקיים כולי‎—And ר"י הנשיא, etc. like ר"א, but when he died, we say it is a מצוה to fulfill, etc. O VERVIEW The גמרא explains that the various תנאים in the ברייתא (of הלך ולא מצאו) are arguing in the מחלוקת between ר"א ורבנן whether דברי שכ"מ are ככתובין וכמסורין דמו‎.The גמרא explains that the יש אומרים (who rule that we give it ליורשי מי שנשתלחו לו) follow the view of the רבנן that דברי שכ"מ ככתובים וכו' דמו and ר"י הנשיא (who ruled that מצוה לקיים דברי המת) agrees with ר"א (that אמירת שכ"מ is not effective), but since מצוה לקיים דברי המת we give it to יורשי מי שנשתלחו לו‎. Our תוספות explains what is the difference whether we give it ליורשי המקבל because of דברי שכ"מ וכו' or because of מצוה לקיים דברי המת‎. ----------------------- פירוש היכא דמת נותן קודם שמת המקבל – The explanation is; we give it to (יורשי) המקבל because of מצוה לקיים וכו' only when the grantor died before the מקבל died – אבל דברי שכיב מרע כמסורין דמו אפילו מת מקבל ברישא כדפירשנו לעיל: However the rule of דברי שכ"מ כמסורין דמו applies even if the מקבל died first (before the נותן) as we explained previously. S UMMARY מצוה לקיים דברי המת applies only if the grantor died before the recipient; however דברי שכ"מ כמסורין דמו applies even if the recipient died before the grantor. T HINKING IT OVER 1. Why could not תוספות answer that the difference between מצוה לקיים and מתנת שכ"מ is whether הושלש מתחלה לכך is required? 2. Why is מצוה לקיים only if the נותן died first and דברי שכ"מ applies even if the מקבל died first?

או דקאמר משמיה דנשיא‎—Or that he said it in the name of the נשיא O VERVIEW The ברייתא stated the view of ר"ש הנשיא‎. The גמרא queried whether ר"ש was a נשיא or whether he repeated the ruling of the נשיא‎. The גמרא initially attempted to resolve this from רב יוסף who stated הלכה כר"ש הנשיא (indicating that ר"ש was a נשיא). The גמרא rejected this resolution and repeated the same query in the words of רב יוסף‎. There are seemingly two difficulties here in the גמרא‎. The ברייתא stated ר"ש הנשיא; why should there be any question if he was a נשיא‎. In addition why did the גמרא initially assume that this can be resolved from sרב יוסף' statement, and then reject this resolution. תוספות deals with these two issues. ------------------------- לפי שלא מצינו שהיה נשיא קבעי שמא חיסר התנא מדבריו‎ – The גמרא poses this query, since we do not find that ר"ש was a נשיא, perhaps the תנא of the ברייתא omitted some words – והיה לו לשנות אמר רבי שמעון הנשיא אומר‎ – And the תנא of the ברייתא should have taught, ‘ר"ש stated; ‘the נשיא says” – ופשיט מרב יוסף – And the גמרא initially resolved this query from the ruling of רב יוסף‎ – ודחי עדיין תבעי הנשיא אומר או דקאמר משמיה דנשיא‎ – And the גמרא rejected this resolution, for the query still stands, did רב יוסף say, the הלכה is like ר"ש הנשיא, or perhaps רב יוסף meant to say the הלכה is like ר"ש who repeated it in the name of the נשיא‎ – דשמא לישנא דברייתא נקט רב יוסף‎ – For perhaps רב יוסף mentioned the language of the ברייתא‎. תוספות finds support for his contention that a תנא of a ברייתא can omit some words: ומצינו שהתנא שונה כענין זה בבבא קמא (דף לט, ב) רבי יעקב משלם חצי נזק‎ – And we find that the תנא of a ברייתא teaches in such a shortened manner in מסכת ב"ק where the ברייתא states שור חרש שוטה וקטן שנגח רבי יעקב משלם ח"נ, if the ox of a חש"ו gored, ר"י pays half-נזק‎ – ופריך רבי יעקב מאי עבידתיה: And the גמרא asks, ‘what did ר"י do’ that he is required to pay ח"נ. The גמרא answered that the ברייתא should be understood as if it said, ‘ר"י maintains that he is required to pay ח"נ’. S UMMARY The תנא of the ברייתא may omit a word, therefore where there is room for doubt we may consider that there was an omission. An אמורא may also omit if he is quoting a ברייתא‎. T HINKING IT OVER תוספות states that the גמרא posed this query because we did not find that ר"ש was a נשיא‎. However the ברייתא in שבת states that הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאתן בפני הבית מאה שנה‎. There were נשיאים who were called שמעון‎. Why does תוספות state that לא מצינו שהיה נשיא‎? בעזרת הבורא גדולות ונפלאות סיימנו לפרש דברי התוספות על פרק ראשון דמסכת גיטין נודה ונהלל בגמירת השיטין שלאחרי חתימת המביא קמא שנזכה להפיץ מעינותינו החוצה

המביא‎ בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו‎—One who brings. It was entirely written in my presence and half signed in my presence O VERVIEW Our משנה teaches us two laws, that if the שליח said בפני נכתב חציו ובפני נחתם כולו or בפני נחתם חציו ובפני נכתב כולו, in both cases the גט is פסול‎. Our תוספות verifies the order of these two laws and explains why it is necessary to mention both cases. ------------------------- בגמרא משמע דגרסינן ברישא בפני נחתם כולו בפני נכתב חציו – It is indicated in the גמרא that the משנה reads first בפני נחתם כולו בפני נחתם חציו and then בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו‎ – תוספות asks: ותימה למאן דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו‎ – And it is astounding! According to the one who maintains that reason the שליח says בפ"נ ובפ"נ is because עדים are not readily found in order to authenticate the גט‎ – כיון דתנא בפני נכתב חציו ונחתם כולו פסול כל שכן בפני נחתם חציו – Once the משנה teaches us that בפ"נ חציו and בפני נחתם כולו the גט is פסול (even though there was קיום of both עדים by the שליח), certainly בפני נחתם חציו is פסול, since the שליח was not מקיים the second עד‎. Why is there a need for the משנה to add the case of בפני נחתם חציו פסול after it already taught us that בפני נחתם כולו is פסול (if בפני נכתב חציו)?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דאיצטריך דסלקא דעתין אמינא ליתכשר דחשיב טפי מכתב סופר ועד – And the ר"י answers that it is necessary for the משנה to mention the case of בפ"נ חציו, for it might enter our minds that it should be כשר (even though בפני נחתם כולו ובפני נכתב חציו is פסול) for this גט is preferable than a גט which contains merely the handwriting of the scribe and one witness; the reason this גט is preferable – דאיכא שני עדים חתומין אלא דליכא קיום אלא אכתיבה וחתימת עד אחד‎ – For in this גט two עדים signed (not merely כתב סופר וע"א), however (even though) there is no קיום (for the whole גט, but) only for the writing of the גט and the signature of one עד‎ – ועדיף מבפני נחתם כולו ונכתב חציו דבעינן שיעיד על עיקר כתיבה – Nevertheless it is preferable than בפני נחתם כולו ונכתב חציו, for since there is a requirement to testify on the essential writing of the גט‎ – כדאמרינן בריש מכילתא (דף ג, א) דלמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא: As the גמרא stated in the beginning of the מסכת that the שליח must say בפני נכתב ([even] according to רבא), for if not, perhaps we will confuse קיום הגט with קיום שטרות generally and approve קיום שטרות with an ע"א. S UMMARY בפני נחתם חציו is more preferable (even according to רבא) than (כתב סופר ועד and even than) בפני נכתב כולו since אתי לאיחלופי‎. T HINKING IT OVER 1. Why was it necessary for תוספות to mention that בפני נחתם חציו is preferable to כתב סופר ועד, it would have been sufficient if תוספות merely said that בפני נחתם חציו is עדיף than בפני נכתב חציו‎? 2. תוספות states that נחתם חציו is עדיף than כתב סופר ועד (which is כשר [at least בדיעבד]). Why then indeed do we rule that בפני נחתם חציו is פסול [even בדיעבד]?! 3. Is there a distinction between the obligations of בפני נכתב or בפני נחתם‎?

או כולו בקיום הגט כולי‎—Either, entirely through authenticating the גט, etc O VERVIEW רב חסדא ruled that if the שליח said בפני נחתם חציו and there are two witnesses who authenticate the other עד, nevertheless it is פסול, because או כולו בקיום הגט orאו כולו בתקנת חכמים‎. ----------------------- תוספות replies to an anticipated difficulty: לפי מה דבעי למימר בפרק קמא (לעיל דף ו, א) גבי רב חסדא מצריך מאקטיספון לארדשיר‎ – According to what the גמרא initially wanted to say in the first פרק regarding רב חסדא who required the saying of בפ"נ ובפ"נ when bringing a גט from אקטיספון to ארדשיר, but not from ארדשיר to אקטיפסון, that the reason for this ruling is – דקסבר לפי שאין בקיאין לשמה – Because רב חסדא maintains that the requirement of saying בפנו"נ is because of אין בקיאין לשמה, תוספות responds – איכא למימר דהכא איירי בשנים מעידים על חתימת השני דנעשה לשמה: We can say that here (where רב חסדא says אפי' שנים מעידין על חתימת עד שני) we are discussing a case where the two עדים are testifying that the second עד signed לשמה, therefore the only reason why it is פסול (according to רב חסדא) is because או כולו בקיום הגט וכו'. S UMMARY שנים מעידים can mean they testify that the עדים signed the גט לשמה‎. T HINKING IT OVER According to תוספות explanation in רב חסדא (that they are testifying that it was signed לשמה), how are we to understand what רב חסדא said 'או כולו בקיום הגט'; what is the meaning of קיום הגט‎?

או כולו בתקנת חכמים‎—Or entirely by an enactment of the sages O VERVIEW רב חסדא ruled that if the שליח said בפנ"כ חציו and there were two עדים authenticating the signature of the other עד, nevertheless it is פסול, while רבא refuted this ruling of רב חסדא‎. Our תוספות explains what their dispute is based on. ------------------------- קסבר דלא דייק השליח כל כך כשאין כל העדות מתקיימת על ידו – רב חסדא maintains that the שליח is not so particular (to carry out his duty) when the entire testimony is not sustained solely by his statement – ורבא סבר דמכל מקום דייק שפיר: However, רבא maintains that nonetheless the שליח is very particular to be present by the כתיבה וחתימה even in such a situation, and therefore the גט is כשר. S UMMARY The dispute between ר"ח ורבא is whether or not the שליח is דייק, when he is not solely responsible for the entire testimony. T HINKING IT OVER 1. From תוספות it appears that the dispute between ר"ח ורבא is whether the שליח is דייק (the view of רבא) or not (ר"ח); however from the גמרא it seems that ר"ח maintains או כולו בקיום הגט וכו' while רבא maintains מי איכא מידי וכו'. How can we reconcile these seemingly different arguments?! 2. ר"ח maintains that since the עדות is not מתקיימת כולו על ידו, therefore he is not דייק‎. Seemingly by every two עדים it is not מתקיימת כולו על ידו (through each עד), and nevertheless they are נאמן‎!

והא קיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי כלומר וכיש אומרים הוה ליה למיפסק, רב יוסף מוקי לה בבריא והולך דידיה לאו כזכי. והא ליורשי משלח קתני וקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואפילו בנותן מחיים ומת, תני יחזרו למשלח, והיינו כרבי יהודא הנשיא אלא דלהכי נקט רבי שמעון הנשיא ולא רבי יהודה הנשיא משום דרבי שמעון הנשיא עבד בה מעשה.

והילכך לענין פסק הלכה קיימא לן דבחוב הולך ותן ושא וטול ויהא מנה זה לפלוני בידך כולן כזכה ואם רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריותן עד שיקבל אותו האיש את שלו, דקיימא לן כרב אף על גב דפליג עליה דשמואל דהא תניא כותיה דרב, וכל שכן זכה והתקבל, ואם החזיר השליח למשלח חייב לשלם ורצה בעל חוב גובה ממנו אלא אם אנסוהו והחזיר כעובדא דר' דוסתאי בר' ינאי, ואף על פי שלא אנסוהו עדיין אלא שמאיימין עליו ויש בידם לעשות הרי זה אונס מעתה ואם החזיר פטור אבל אם יכול לעמוד כנגד איומם חייב וכדגרסינן בירושלמי בפירקין (הלכה ה') אבל ההן דיכיל למקמה אגרמיה טבאות מפיק לון מן הדין ויהבינון להדין.

ובפקדון הולך כזכה אלא מיהו יכול לחזור בו משום דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את, אבל היכא דאיתחזק נפקד כפרן אם בא לחזור אינו חוזר דהולך כזכה, וכן נמי אי שליח גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא נמי איהו נמי מפקיד ליה אף על גב דלא הוחזק כפרן אם בא לחזור אינו חוזר שהרי עכשיו אינו יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.

ובמתנה הולך לאו כזכה דקיימא לן שליח מתנה כשליח הגט מה שליח הגט הולך לאו כזכה אף שליח מתנה הולך לאו כזכה ואם בא לחזור חוזר, והילכך אמר לו הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו כלומר שמת יחזרו למשלח, ואפילו מת משלח קודם שיחזור שליח אצלו יחזרו ליורשי משלח, אבל אם מת נותן בחיי מקבל ינתנו למקבל, ואפילו מת מקבל לאחר שמת נותן יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכבר זכה בהן מי שנשתלחו לו משעת מיתת נותן.

ובשכיב מרע אפילו במה שהוא מצוה לתת בחייו ומסר לשליח ואמר לו הולך הולך דידי' כזכה, דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ודוקא דאיתיה למקבל בעולם בשעת מתן מעות אבל ליתיה למקבל בשעת מתן מעות לא, דאין זכיה למת.

מתני' אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול. ואיפליגו עליה בגמרא (טז, א) אי בשאין גט יוצא מחמת יד שניהם ולכולי עלמא בין לרבא בין לרבה, או אפילו בגט יוצא מחמת יד שניהם וכטעמי' דרבה ובגמרא פרישנא לה.

אלא אמר רב אשי חציו אחרון ואפילו לרבא (לעיל גיטין ג, א) דלא בעי בפני [נכתב] אלא משום איחלופי, לא סגי בחציו אחרון דכתיבת טופס לא חשיבא להו לאינשי ואכתי אתי לאיחלופי, ואפילו לרב אשי דאמר (לעיל גיטין ו, א) אפילו בקן מגילתא וקן קולמוסא סגי, מכל מקום בעינן קן קולמוסא וקן מגילתא בחציו ראשון דהוא עיקרו של גט שבו שם האיש ושם האשה והזמן וכן כתב ר"ח ז"ל אבל בתחלתו אפילו שמע קן קולמוסא או קן מגילתא כשמעתיה. ע"כ.

דאמר רבא אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת יד שני פסול משום דאם הוא לבדו אמר ידעתי אינו כשר עד שיאמר בפני נחתם. והא דאתקיף עליה רב אשי מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דיבוריה, פי' כוליה דיבוריה שהתחיל לומר קאמר דהיינו בפני נחתם שאמר בחתימת הראשון, ושלא כפירושו של רש"י ז"ל שפירש כאן ובשמעתא קמייתא דמכילתין (ג, א בד"ה הכי גריס רש"י) ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

כבר ביארנו שאם אמר בפני נחתם חציו שאם הוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני כשר מכל מקום בשאר שטרות אינו כן שהרי נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא וכבר ביארנוה בשני של כתבות:

אמר בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו ויודע אני בחתימת האחר ר"ל שאני מכירה לדעת גדולי הרבנים כשר שהרי לדעתם אפי' אמר כן בשניהם כשר כמו שביארנו לשיטתם בתחלת פרק ראשון ומכל מקום לדעת שאר מפרשים פסול:

תוס' בד"ה ור"י הנשיא כו' אבל דברי שכ"מ כמסורים דמי אפילו מת מקבל כו' עכ"ל לאו לר"י הנשיא קאמרי הכי דהא איהו כר"א ס"ל אלא דקאמרי הכי אבל דברי שכ"מ כמסורין כו' היינו למאן דסבירא ליה הכי והיינו י"א דסבירא להו כרבנן והוצרכו לזה הכא משום דקשיא להו השתא למאי דמוקי כולה בשכיב מרע מאי איכא בין י"א ובין ר' יהודה הנשיא דהא בין למר דס"ל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי ובין למר דס"ל משום דמצוה לקיים דברי המת לא קנו אלא לאחר מיתת הנותן ותרצו דודאי איכא בינייהו טובא דלמאן דס"ל משום דמצוה לקיים דברי המת לא קנה אלא היכא דמת נותן קודם כו' אבל למאן דאמר משום דברי שכ"מ כמסורין אפילו מת מקבל ברישא כו' וק"ל:

תוס' בד"ה בפני נכתב כו' ותימה כו' כ"ש בפני נחתם חציו כו' עכ"ל למאי דבעי למימר לקמן דנחתם חציו היינו כדרבא או כדרב אשי ודאי דלא הוה קשה מידי דלא הוה כ"ש נחתם חציו כיון דאיירי דמעיד נמי הוא ואחר על חציו השניה לרבא ובאומר אני עד שני לרב אשי אלא לפי האמת לרב חסדא דנחתם חציו ממש קאמר ולא זו אף זו קתני קשיא להו שפיר דאדרבה דהוה כ"ש מנכתב חציו דפסול אע"ג דלא הוה אלא משום איחלופי וק"ל:

מספקא להו וכאן אמרו שודא עדיף ויש לדקדק לפירש"י ז"ל שכתב לעיל דשודא היינו לפי מה שהשליח רואה בדעת המשלח אם עינו יפה כו' וזה לא שייך כאן דכיון דמספקא להו אי כר"א דאמר דברי שכ"מ ככתובין או לא וכן אי מצוה לקיים א"כ מה תלוי בדעת הנותן ואפשר דבאמת בכל דיני שכ"מ סברי רבנן הכי דע"כ הא דסברי רבנן דר"א דדברי שכ"מ ככתובין היינו משום שהוא בהול ונחפז ואין דעתו מיושבת לעשות בקנין או בשאר אופן המועיל וכדי שלא תטרף דעתו אמרו שדבריו ככתובין ור"א ס"ל דלא איכפת לן ורבנן דברייתא דמספקא להו אפשר דסברי דהכל לפי הענין אם היו דברי השכ"מ בענין שהיה רוצה שיתקיימו מיד ולא היה אפשר לו לעשות בענין אחר לפי שהיה דעתו מטורפת או לא והכל לפי הענין וכעין שאמר רבי אליעזר דמתניתין בפרק מי שמת לחלק בין שבת לחול או להיפך. ועדיין לא נתיישבה דעתי בזה וצריך עיון:

סליק פרק המביא גט

המביא פרק שני

תוספות בד"ה המביא בפ"נ כולו בפנ"ח חציו כו' ותימא למ"ד לפי שאין מצויין לקיימו כיון דתנא בפ"נ כולו כ"ש בפנ"ח חציו כו' עכ"ל. פירוש משום דכולה מתניתין דרך לא זו אף זו קתני א"כ אמאי קתני הכא להיפך ומשמע מדברי התוס' דלמ"ד לפי שאין בקיאין לשמה א"ש דכולה מתני' הוי לא זו אף זו. ויש לדקדק דלפמ"ש התוס' דף ג' ע"ב בד"ה דתנן דלר' מאיר לא מיפסל כשלא אמר אלא בפני נחתם לחוד וכ"כ להדיא בפ' הזהב דף נ"ו וא"כ ע"כ מתניתין דהכא כר' אלעזר מיתוקמא דכתיבה עיקר והא דפוסל בחתימה שלא לשמה היינו מדרבנן דהו"ל כמזוייף מתוכו וא"כ היאך מיתוקמא רישא דמתניתין בלא זו אף זו דכיון דקתני דבאמר בפני נכתב ולא אמר בפנ"ח פסול אע"ג דעיקר מילתא תליא בכתיבה ונעשה בכשרות אפ"ה פסול כ"ש כשלא אמר בפני נכתב ודוחק לומר דמתניתין דהכא לא מיתוקמא לא כר"מ ולא כר' אלעזר אלא כר' יהודא לחוד דבעינן כתיבה וחתימה לשמה דהא אנן קי"ל הילכתא כר"א ועוד מדסיפא ר' יהודה כו' דלעיל דף ד' כתבתי דבע"כ ר' יהודא נמי בשיטת ר"א אמרה דכתיבה עיקר והא דפוסל בחתימה היינו משום מזוייף מתוכו עיין מ"ש שם באריכות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאדרבא למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה קשה יותר. מיהו למסקנא דרבה אית ליה דרבא לק"מ דתני רישא בפ"נ לחוד פסול משום חששא דלקיימו ובסיפא נמי רבותא דבפנ"ח לחוד פסול משום חששא דלשמה אפילו לאחר שלמדו. ועוד יש ליישב דאף דכתיבה עיקר יותר מחתימה אפילו הכי הוי רבותא טפי כשלא אמר בפני נכתב מבפנ"ח דלענין לשמה הא קיי"ל סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ולא מיפסל אלא משום חששא דמיעוטא דמיעוטא משא"כ לענין החתימה שייך לפסול יותר דעדות לכל מסור ושכיחי יותר דלא בקיאי לשמה מש"ה לא קשיא להו אלא למ"ד לפי שאין מצויין לקיימו כן נ"ל:

בא"ד ואור"י דאיצטריך כו' דחשיב טפי מכתב סופר ועד כו' עכ"ל ואין להקשות א"כ דעדיף טפי תיקשי למאן דמכשיר לקמן בכתב סופר ועד אפי' לכתחילה בפ' המגרש דף פ"ז אלא די"ל דהתם איירי דוקא בספרא דמובהק אבל בסתם סופרים שמואל נמי מודה דפסול ואף דסוגיא דהתם אליבא דר"מ איירי ומשמע לכאורה דלמאי דקי"ל כר' אלעזר כשר אף לכתחילה מיהו כבר כתבתי לעיל דף ג' ע"ב בלשון התוספות דהאי חששא דספרא דאינו מובהק היינו שהסופר אפשר שכתבו להתלמד ומצאתו האשה והחתימה עליו עד א' וא"כ אפי לר"א נמי פסול היכא דליכא עידי מסירה לפנינו ומשום האי חששא גופא וכמו שאבאר בעזה"י במקומו וא"כ שפיר כתבו התוס' כאן דנהי דכתב סופר ועד פסול לכ"ע אפ"ה סד"א דהכא כיון ששנים חתומים וא' מהם נתקיים חשוב טפי מכתב סופר ועד קמ"ל דאפילו הכי פסול. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי מה שכתבו התוס' דהכא עדיף טפי מכתב סופר ועד כיון דאיכא שני עדים חתומים ונתקיים כתב הסופר והעד א' ולענ"ד יש לתמוה טובא היאך נתקיים כתיבת הסופר ע"י שאומר השליח בפני נכתב דהא בעינן שני עדים לקיום שטרות כ"ש לקיים כתב הסופר ובשלמא הא דהימנינן לשליח כבי תרי לענין קיום החתימות כשאומר בפני נחתם היינו משום דמדאורייתא לא בעינן קיום כלל דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן כו' כדאמרינן בריש מכילתין משא"כ לענין כתב יד הסופר ליכא למאן דאמר דמדאורייתא לא בעינן קיום ואינו עולה על דעת שום אדם לומר דמדאורייתא יכול להוציא ע"י שמוצא איזה כתב בלי שום חתימה וא"כ מהיכי תיתי יהא השליח נאמן בזה וא"כ לא דמי כלל לכתב סופר ועד שהרי אין אנו מכירין כלל כתב הסופר אלא ע"י השליח משא"כ התם איירי שאנו מכירין כתב יד הסופר אלא שאין אנו יודעים אם הוא סופר מובהק שיודע ליזהר שלא לכתוב להתלמד כמ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"ב ולפ"ז הדרא קושיית התוספות לדוכתא דבפני נחתם חציו אתיא במכ"ש דפסול דהא ליכא אלא עד א' שבזה נאמן השליח כשאמר בפנ"ח משום דכמי שנחקרה דמי ובמקום עיגון הימנוהו כבי תרי ואוקמוהו אדאורייתא משא"כ לענין הכתיבה לא מהימן כלל דשמא הוא בעצמו כתב כן או אחד מקרוביו או אותו העד בעצמו שחתום בו סוף סוף ליכא אלא עד א'. מיהו לענ"ד נראה דבלא"ה יש סברא גדולה להכשיר כשאומר בפני נחתם חציו כיון דאליבא דר"א קיימינן דהגט מיתכשר בע"מ לחוד אף בלא ע"ח כלל אלא דבריש מכילתין כתבתי דבגט ע"י שליח ודאי בעינן ע"ח שע"י כך אנו יודעים שהוא שלוחו של הבעל ומידו בא לו הגט משא"כ בלא ע"ח מהיכא נדע שהוא שלוחו של הבעל ומש"ה הצרכוהו נמי לומר בפני נחתם דמה"ט אמרינן מעיקרא מידק דייק שלא יבא הבעל ויערער לומר שהוא מזוייף וכמ"ש התוס' לעיל והוספתי שם לעיל ת"ל טעם לשבח מה יתן ומה יוסיף מה שאומר השליח בפ"נ ובפנ"ח כיון שעיקר החששא אינו אלא שמא הוא זייף הגט ולא בא לידו מיד הבעל ע"ש מילתא בטעמא נקטינן מיהא דלפ"ז כיון שאומר השליח שבפניו חתם עד א' והוא נאמן בזה דמידק דייק ומהימן כבי תרי א"כ הרי ידענו בבירור שמיד הבעל בא לו ומסתמא הבעל מסרו לידו כדין שהבעל אינו חשוד לקלקלה כדאיתא בירושלמי הובא בכל הפוסקים וכבר כתבתי בזה כמה פעמים דכל היכא דידעינן בבירור שיצא הגט מיד הבעל תו ליכא למיחש למידי שאם יבא הבעל ויערער ויאמר שהעד השני הוא מזוייף הרי השליח מצטרף בהדי העד הראשון שהרי העד הראשון אמרינן דכמי שנחקרה עדותו בב"ד והשליח מעיד ג"כ בע"פ על גוף הגט שנמסר לידו מיד הבעל ואפי' בדיני ממונות קי"ל דעד א' בכתב וע"א בע"פ מהני מזה הטעם שכתבתי דלא גרע מעידי מסירה כמ"ש התוספות בפ' גט פשוט בהא דע"א בכתב דהיינו דהעד החתום חשוב כעד מסירה ע"ש. אלא דקצת פוסקים כתבו דלא גבינן ביה ממשעבדי משום דלית ליה קלא אבל שטר גמור מיהא הוי וא"כ ה"נ יש להכשיר לפ"ז ואשמעינן במתניתין בלא זו אף זו דאפ"ה פסול והיינו כדמסקינן בשמעתין במימרא דרב אשי דאפי' אמר אני הוא עד שני אפ"ה פסול משום או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים וה"ה דכל שכן אי מעיד בע"פ דשייך האי טעמא גופא ודוק היטב שנ"ל נכון וכבר אפשר ליישב כוונת התוספות על זה הדרך שכתבתי ועיין בחשן משפט סימן נ"א ויבן על נכון:

גמרא בפ"נ חציו כו' הי חציו ומסקינן חציו אחרון וכתבו התוס' בזה בדף ג' דאף למ"ד משום שאין מצויין לקיימו דלדידיה לא הצריכו לומר בפ"נ אלא משום אחלופי אפ"ה יש לחלק בין חציו הראשון לחציו האחרון דכיון שעיקר הגט בחציו הראשון מינכר' מילתא ולא אתי לאחלופי משא"כ בחציו האחרון עדיין חיישינן לאחלופי ולענ"ד הוא דוחק גדול ונראה שאין צורך בזה אלא כיון דעיקר התקנה היה שצ"ל בפ"נ ממילא הצריכו להשליח שיהא דוקא בשעת הכתיבה כדי שיוכל לומר בפ"נ וא"כ אם לא היה בתחלת כתיבת הגט שהוא העיקר ממילא לא נעשה עיקר הגט כתיקון חכמים משא"כ בחציו האחרון שהוא טופס הגט לא איכפת לן ועוד דמתחלה לא היה התקנה אלא שיהא בשעת התחלתו ותדע דהכי הוא דודאי אי לאו שהצריכו חכמים לומר בפ"נ לא הוי מיפסל הגט לא משום חששא דאין בקיאין לשמה דהא רוב בקיאים הם וכל שכן לאחר שלמדו וכן משום חששת מזוייף לא הוי מיפסל בדליכא עירעור דהא בא"י כשר אף בלא קיום בדליכא עירעור אלא כיון שכבר תיקנו לכתחילה לחוש להני חששי במדינת הים והצריכו לומר בפ"נ ובפנ"ח החמירו אף בדיעבד כיון שלא נעשה כתיקון חכמים אלמא דעיקר טעמא משום הכי הוא וכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י ז"ל שכתבתי בריש מכילתין דרבא נמי מודה דכיון שכבר תיקנו לומר בפ"נ משום אחלופי ממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה כיון דבע"כ צריך שיהא בשעת הכתיבה וא"כ עיקר מילתא תלוי בחציו הראשון דשייך ביה ענין דלשמה כדמסיק ואין להקשות א"כ היאך כתב רש"י ז"ל בשמעתין דלרבא מהני ידעתי ותיפוק ליה דבעינן שיכול לשאלו לענין לשמה אלא דבזה יש לומר דרבא סובר כיון דקי"ל כר"א דע"מ כרתי לא שייך לפסול כלל בענין החתימה משום חששא דלשמה דנהי היכא שוודאי לא חתם לשמה אפשר דרבא נמי מודה דהוי כמזוייף מתוכו מ"מ כיון דרוב בקיאין הם לא שייך להחמיר בדיעבד אלא לענין הכתיבה שיהיה בפניו שיכול לשאלו ולא לענין החתימה אבל לענין גוף הקיום מחמיר בחתימה טפי מבכתיבה ודו"ק:

תוספות בד"ה או כולו בקיום הגט לפי מאי דבעי למימר כו' איכא למימר דהכי איירי כו' עכ"ל. פירוש דקשיא להו למאי דבעי למימר לעיל דר' חסדא סובר טעמא דלשמה א"כ תיקשי ליה למה הוצרך כאן לפרש הטעם דאו כולו בקיום הגט ותיפוק ליה דבלא"ה פשיטא דפסול משום חששא שמא העד השני לא חתם לשמה וע"ז תירצו דלפי אותו סברא היה אפשר לומר דר"ח אשמעינן דאפי' העידו השנים שנעשה לשמה אפ"ה פסיל משום טעמא דאו כולו בקיום הגט וקשיא לי מי הכריחם לדחוק בזה דהא בלא"ה א"ש דאף למאי דסובר רב חסדא טעמא דלשמה כרבה אפ"ה רבה גופא סובר דאם לא אמר בפ"נ ובפנ"ח מהני קיום חותמיו לענין שלא תצא כשניסת וכדאמרינן להדיא דף ה' מברייתא דכיון דלאחר שלמדו הוא לא מחמרינן בדיעבד לפסול כשניסת משא"כ משום טעמא דאו כולו בקיום הגט לפ"ז לא מיקרי קיום כלל ופסול אפי' כשניסת לרב חסדא וצ"ע ויש לפרש עוד בכמה דרכים ואין להאריך. מיהו מצינו לפרש כוונת התוספות דקשיא להו לישנא דרב חסדא דאמר או כולו בקיום הגט משמע דאי הוי כולו בקיום הגט כגון שנתקיים בחותמיו לגמרי כשר וא"כ היאך בעי למימר לעיל דר"ח אית ליה טעמא דלשמה דלפ"ז כולו בקיום הגט לא משכחת לה דהא בעינן שיעידו שהיה לשמה ע"ז כתבו התוספות דזימנין דמשכחת דכשר בכולו בקיום הגט כגון שאמרו שנעשה לשמה וכן הוא בחידושי הרשב"א ז"ל לעיל בפ"ק ע"ש:

גמ' איבעיא להו ר"ש הנשיא ע' באר שבע פ"ג דהוריות דף יא ע"ב ד"ה כגון אני: