Commentary page
Yoma 66a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerYoma 66a
Yoma 66a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 347 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואם נתעברה נתעברה למוכר ולא תחלט עד שיגיע באותו יום באותו חדש שמכרה לו ולרבי משכחת לה כגון שהקדישו ביום שמיני ללידתו בערב יום הכפורים בשנה פשוטה וכי מטי יום הכפורים הבא אכתי לא מלו ליה שס"ה ימים אלא שס"ד:
פר מאי איכא למימר שהוא בן שלש:
רואין אותה בכל מקום שהיא כאילו עומדת בבית הקברות שאין הכהן יכול ליקרב אליה אבל לא מחטאות המתות היא אלא שאינה קריבה הלכך רועה עד שיפול בה מום ותימכר:
משום תקלה לקמן מפרש מאי תקלה:
דתנן דחיישינן לתקלה:
אין מקדישין שום דבר שסתם הקדש לבדק הבית ואין להן תקנה:
ואין מחרימין קסבר סתם חרמין לבדק הבית ופלוגתא היא במסכת ערכין (דף כח:):
כל רועות כל הני דאמור רבנן ירעו עד שיסתאבו ניחוש שמא יקריבם:
11 more comments on this page.
Rashi on Yoma 66a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
אין מקדישין משום דחיישינן לתקלה והכי נמי אמרינן בבכורות בפרק מעשר בהמה (בכורות דף נג.) דלאחר חורבן בטלו מעשר בהמה משום תקלה ותימה דבפ' במה בהמה (שבת דף נד:) ר' אלעזר בן עזריה הוה מעשר מעדריה תריסר אלפי עגלי בכל שתא ושתא ואיך יתכן זה להיות והא רבי יוחנן בן זכאי חי לאחר חורבן קצת מדתנן משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי והוא היה נשיא ואחריו רבן גמליאל ולכל הפחות היה שנתים נשיא עד שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה כדמשמע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) דקאמר אשתקד צעריה וכו' ואם כן היה רבי אלעזר בן עזריה לכל היותר בשעת חורבן בן ט"ו שהרי בן י"ח היה כשנתמנה נשיא וזה היה שלש שנים אחר חורבן לכל הפחות כדפרישית וקטן הוה בימי הבית רק שנתים לפני החורבן וקטן לאו בר אפרושי מעשר הוא ובשביל אותם שנתים שהגדיל לפני החורבן שאז היה מפריש לא הוה ליה למימר כל שתא ושתא ויש לומר אפוטרופוס שלו היה מפריש אי נמי לא בטלו מעשר בהמה לאלתר בתר חורבן אי נמי י"מ הוה מעשר למלך ולא נהירא דלא הוה ליה למימר בהאי לישנא:
ואין מחרימין פירש רש"י כמאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית ור"י מפרש דאתיא אפי' כמאן דאמר לכהנים ואע"ג דשרו ולא שייך בהן תקלה הני מילי בתר דמטו ליד כהן אבל קודם לכן לא כדאמר בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב.) חרמים כל זמן שהם ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם ומועלין בהם ואם תאמר אי הכי מאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן הבית נמי ויש לומר בזמן הבית דשכיחי קדשים היו בקיאין וזהירין במילי קדושה אבל השתא דלא שכיחי לא זהירי אי נמי בזמן הבית שכיחי כהנים ולא היו צריכין הבעלים להשהותו בידם ונותנין אותו לאלתר לכהן:
פירות כסות וכלים ירקבו תימה דבערכין פרק המקדיש (ערכין דף כט.) אמרינן ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ד' זוזי ושדי בנהרא ואמאי לא קאמר ליה כדתניא הכא פירות כסות וכלים ירקבו וכו' ויש לומר התם מיירי במקרקעי ואותם אין להם תקנה אלא בחילול דאי אמרינן יניחנה בורה ולא תיעבד ולא תזרע שדות בורות איכא טובא וליכא היכירא ואתי בה לידי תקלה וא"ת והא על כרחך מטלטלי נמי הוו מדפריך התם והא עובדא דפומבדיתא קרקע נמי הוה מכלל דמטלטלי נמי הוה מיהו לא עשו תקנה בחילול אלא מקרקעי אבל מטלטלי עבוד להו כדמפרש הכא וכ"ש דניחא טפי דמקשה הש"ס בפשיטות במקרקעי נמי הוו ומנא ליה דילמא רק במטלטלי אלא על כרחך מקרקעי נמי הוו מדעבד תקנה בחילול:
ותקלה עצמה תנאי היא הכא לא מייתי תנאי דפליגי בספ"ק דפסחים (דף כ:) בתקלה והתם לא מייתי הני תנאי דהכא משום דמייתי דמי לדמי:
אמר רבי ירמיה דלא כרבי יהודה מכאן אני מתרץ מאי דפליגי ר' יהודה ור' שמעון בפ"ק דשבועות (דף יג:) דרבי יהודה סבר כהנים מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות ולר"ש לית להו כפרה כלל בשעיר המשתלח וקאמר התם מ"ט דר' שמעון והוקשה לי אמאי לא קאמר טעמא דר"ש מדכתיב בפר שני וידויין ודם פר כדאמר בתר הכי בשלמא לר' שמעון. היינו דבעינן שני וידויין ודם פר ונימא דהיינו טעמא דבעינן שני וידויין ולא כדמסיק התם לרבי יהודה כדתנא דבי רבי ישמעאל אחד לו ואחד לביתו מוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב וכו' ומכאן יש לי לתרץ דעל כרחך ר' שמעון נמי אית ליה דתנא דבי רבי ישמעאל דהא רבי ירמיה מוקי למתניתין כר' שמעון ואפילו הכי תנן בוידוי ראשון דפר אני וביתי בפרק אמר להם הממונה (לעיל יומא דף לה:) ובוידוי שני בפרק טרף בקלפי (לעיל יומא דף מא:) תנן ובני אהרן וכו' ומפרש טעמא בגמרא (דף מג:) משום דרבי ישמעאל:
Tosafot on Yoma 66a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
ואקשינן תוב והא כל חטאת שעיברה שנתו לרעייה אזלא ומשני רבא לא תני ר' יהודה כולם ימותו אלא משום דחייש לתקלה.
כדתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש או העריך או החרים תיעקר נועל דלת בפניה ומתה מאליה.
כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח.
ותקלה עצמה תנאי היא וכו' ודברים פשוטין הן כו':
בא לו אצל שעיר כו'.
ואילו בני אהרן לא קתני בוידוי דשעי' המשתלח.
ואסיקנא אטו כהנים נפקי מכלל ישראל כיון דמתודה חטאו עמך בית ישראל כהנים בכלל עמך בית ישראל הן:
מסרו למי שהו' מוליכו כו' ת"ר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ושלח ביד איש עתי המדברה איש להכשיר כל איש ואפי' זר עתי ואפי' בטומאה.
Rabbeinu Chananel on Yoma 66a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ritva
דתנן אין מקדישין ואין מעריכין וכו׳ כבר פרשתיה בפ״ק דע״ז וכו׳ בס״ד:
מאי לאו בתקלה פליגי פי׳ דמאן דאמר לא יקרב חייש לתקלה שמא יקריבו בתוך השנה. וא״ת וכי מקריב ליה מאי תקלה איכא דהא פסח בשאר ימות השנה שלמי׳ הוא. וי״ל דאתיא כמאן דאמר פסח בשאר ימות השנה בעיא עקירה. אי נמי אפילו למאן דאמר דלא בעי עקירה היכא דלא חזי לשנה הבאה אבל היכא דאמרת דחזי לשנה הבאה ודאי עקירה בעי:
עתי שיהא מזומן פי׳ כדמתרגמי׳ ביד גבר דזמין דבעינן שיהא מזומן לכך. עתי אפילו בשבת. פי׳ מלשון עת כאלו כתיב בעתו ואפילו בשבת:
Ritva on Yoma 66a · Sefaria · Edition: Chiddushei HaRitva, Berlin, 1860. · Public Domain
Meiri
אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה שכל אלו סתמן לבדק הבית ואין שם בית ויבוא לידי מכשול ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ועקור זה לא שיעקר פרסותיה שהרי יש כאן בזיון קדשים אלא נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ויש בשמועה זו קצת דינים וכבר ביארנום בראשון של ע"ז י"ג א':
פסח שלא קרב בראשון כגון שאבד והפריש אחר תחתיו והקריבו ואח"כ נמצא הראשון כבר ביארנו ס"ג א' שהוא קרב שלמים ואינו נמכר לצרכי פסח שני להקריבו לשם פסח וכל שכן שאינו ממתינו לפסח אחר שהרי קרבן פסח לבן שנה הוא צריך ונמצא שעברה שנתה וכן מי שהפריש מעות לפסח ואבדו והפריש אחרים תחתיהם ואח"כ נמצאו יקרב מהם שלמים:
המשנה השניה והכוונה בה בענין החלק השני והשלישי והוא שאמר בא לו אצל שעיר המשתלח וסמך שתי ידיו עליו והתודה וכך היה אומר אנא השם עוו ופשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל אנא השם כפר נא לעונות ולפשעי' ולחטאים שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והכהנים והעם העומדים בעזרה בזמן ששומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחווים ונופלין על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמר הר"ם כבר כתבתי לך כי סדר הוידוי חטא עון ופשע מסרו למי שהוא מוליכו הכל כשרין להוליכו אלא שעשו כהנים גדולים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו אמ' ר' יוסי מעשה והוליכו ארי שעלה מצפרי וישראל היה באה הקבלה כי מה שאמר השם איש להכשיר את הזר וכבש היו עושין מפני הבבליים שהיו מתלשין בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא מיקירי ירושלם היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה עשר סוכות מירושלם ועד צוק ותשעים ריס ושבעה ומחצה לכל מיל הריס שני חלקי' מחמשה עשר מן המיל ובמיל שבעה ריסין ומחצה יהיה מירושלם עד המקום ששמו צוק שנים עשר מיל והם תשעים ריס והיה בין כל סוכה וסוכה מיל והוא אלפים אמה שהם תחום שבת נשאר בין הסוכה האחרונה ובין הצוק שני מילין על כל סוכה וסוכה אומרי' לו הרי מזון והרי מים ומלוין אותו מסוכה לסוכה חוץ מהאחרון שבהם שאינו מגיע עצמו לצוק אלא עומר מרחוק ורואה את מעשיו כבר ידעת כי בין כל סוכה וסוכה תחום שבת על כן היה אפשר להם ללוותו מסוכה לסוכה הסמוכה לה והסוכה האחרונה שבינה ובין צוק שני מילין אי אפשר לו להלך אלא מיל שהוא תחום שבת ולפיכך עומד מרחוק ומה היה עושה חלק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו דוחפו לאחוריו מתגלגל ויורד לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברים איברים בא וישב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך מאמתי מטמא בגדים משיצא חומת ירושלם ר' שמעון אומר משעת דחייתו לצוק לא היה קושר הלשון כלה בצוק שמא ילבין קודם דחיית השעיר ויחשבו כי העוונות מתכפרים קודם שידחה השעיר ומה שחייב שלא יקשור אותו כלו בין קרניו שמא בשעת דחייתו יכוף ראשו ולא יראה לשון של זהורית אם הלבינה ויחלש דעתו שיחשוב שהכפרה לא נשלמה ולשון התורה במשלח השעיר שהוא מטמא בגדים אמר ית' והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ואין הלכה כר' שמעון בא לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפים קרען והוציא אימוריהן נתנן במגיס ומקטירן על גבי המזבח קלען במקלות והוציאן לבית השריפה מאמתי מטמאין הבגדים משיצאו חוץ לחומת העזרה ר' שמעון אומר משיצת האור ברובן קלען במקלות פירושו שירי חתיכות הבשר בכללם בלי הפשטה לאמרו ית' את עורם ואת בשרם ולשון התורה והשורף אותם יכבס בגדיו ואין הלכה כר' שמעון אמרו לו לכהן גדול הגיע השעיר למדבר ומנין היו יודעים שהגיע השעיר למדבר דורכאות היו עושין ומקיפין בסודרין ויודעי' שהגיע השעיר למדבר דורכאות הם מצבות גדולות שהשומרים עומדים שם ומניפין בסודרין אמ' ר' יהודה והלא סימן גדול היה להם שלשת מילין מירושלם עד בית הרדיא הולכין מיל חוזרין מיל ושוהין כדי מיל ויודעין שהגיע השעיר למדבר ור' יהודה סובר כי משהגיע השעיר למדבר נעשית מצותו אע"פ שלא הגיע לצוק ולפיכך משערין שיעור כדי שיגיע לבית חורין שהיא במדבר בלבד ואין הלכה כר' יהודה אמר ר' ישמעאל והלא סימן אחר גדול היה להם לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכיון שהגיע השעיר למדבר היה הלשון מלבין שנ' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו:
אמר המאירי בא לו אצל שעיר המשתלח וכו' כלומר אחר שסיים ענין מתנות הדם של פר ושעיר על הדרך שפירשנו בפרק חמשי נ"ד א' בא לו אצל שעיר המשתלח במקום שהניחו שם אחר שהגריל וקשר לשון של זהורית בראשו והעמידו כנגד שלוחו על הדרך שביארנו בפרק קלפי וסומך שתי ידיו עליו ומתודה על שם כל ישראל וכך היה אומר אנא השם פשעו חטאו לפניך וכו' וכבר ביארנו ל"ו ב' שלענין פסק מקדים הוא חטא לעון ופשע ואומר חטאו ועוו ופשעו לפניך עמך ישראל אנא השם כפר נא לחטאים לעונות ולפשעים שחטאו ועוו ופשעו לפניך ישראל עם קדושיך ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה וכו' לפני ד' והם עונים ברוך שם וכו' ופי' בגמ' שאף הכהנים בכלל ישראל הם שהרי וידוי זה עולה אף לכהנים בכל עבירות חוץ מטומאת מקדש וקדשיו כמו שהתבאר ואע"פ שאינו מזכירם בכלל ישראל הם:
מסרו וכו' כלומר אחר שהתודה עליו מסרו לאותו שמוליכו לעזאזל והכל כשרים להוליכו ופרשוה בגמ' מדכתיב ביד איש עתי איש לרבות את הזר אלא שהכהנים עשאו קבע בעצמם שלא היו מניחים את ישראל להוליכו ור' יוסי העיד שהוליכו אחד מצפרי וישראל היה:
וכבש היו עושים לו פי' בנין גבוה היו עושין לו מערב יום הכפורים בעזרה שעליו היה מהלך ודרך בו מוציאו מן העזרה מפני הבבליים שהיו שם והיו נמהרים ורגילים לתלוש בשערו של אותו המוליכו למהר לדבר שלא להשהות את העונות וכמו שאמרו בגמ' עליהם שהיו אומרים מה שהי צפירא דדרי חטאין סגיאין וכדי שלא יוכלו ליגע בו היו עושין לו בנין זה:
ומיקירי ירושלים ר"ל מחשוביהם היו מלוין אותו המוליך עד סוכה ראשונה ולפרש ענין סוכה זו בא לפרש אח"כ שעשר סוכות היו עושין לו בדרך והיו בני אדם הולכין מבערב בכל סוכה וסוכה ובין כל סוכה וסוכה תחום שבת וכן מירושלים עד סוכה ראשונה וכיצד הוא דבר זה תשעים ריס מירושלים עד הצוק ר"ל עד ראש ההר ואותו הר היה גבוה ותלול ותשעים ריס הם שנים עשר מילין שבעה ריסין ומחצה בכל מיל ומיל ובין כל סוכה וסוכה מיל שהוא שיעור אלפים אמה וכן מירושלים עד סוכה ראשונה וכשאתה חושב מירושלים עד הסוכה העשירית האוירים שמירושלים עד הראשונה וכל האוירים שבין כל סוכה וסוכה מעשר סוכות תמצא עשרה מילין עד הסוכה האחרונה מיל בכל אויר ואויר ומן הסוכה האחרונה עד הצוק שני מילין ונמצא שבני ירושלים היו יכולים לילך עד הסוכה הראשונה ובני אדם שלנו בסוכות יכולים לילך זה עד סוכתו של זה ומתוך כך היו מלוין אותו מיקירי ירושלים עד הראשונה ובני הראשונה עד השניה וכן כלם בלא חילול שבת או יום הכפורים אבל המוליך מיהא יכול היה לחללו אפילו היה בשבת שכך אמרו עתי אפילו בשבת ומ"מ בני סוכה אחרונה לא היו יכולין ללוותו עד הצוק אלא עד אמצעית הדרך שמסוכה אחרונה עד הצוק שהרי שני מילין היו שם אלא היו מלוין אותו עד מיל ומתעכבים שם ורואין את מעשיו:
ובכל סוכה וסוכה היו אומרים לו הרי מים הרי מזון כלומר אם אתה חלוש ופי' בגמ' שמעולם לא נצרך אדם לכך אלא שמ"מ אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' וכמו שאמרו בתלמוד המערב אין היצר תאב אלא לדבר האסור לו:
8 more comments on this page.
Meiri on Yoma 66a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמ' לא דכ"ע לא חיישינן לתקלה והכא כו' כצ"ל נ"ל:
בפרש"י בד"ה ערסלא כו' טול מהר וצא ואל תשהה כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה אמר כו' בשעיר המשתלח בשאר עבירות כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Yoma 66a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא, ועוד חטאת שעברה שנתה לרעיי' אזלא קשה לי, הא מ"מ כיון דאין ראוי לכפר ביוה"כ אחר ממילא אזלא למיתה מצד כפרו בעלים, כיון דאי אפשר עוד לכפרת בעלים:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yoma 66a · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
Ben Yehoyada
וְאוֹמְרִים לוֹ טֹל וָצֵא! טֹל וָצֵא. נראה לי בס"ד הטעם שכופלים דבריהם על פי מה שאמרנו בס"ד הטעם ד'קושר לשון של זהורית חציו בסלע וחציו בין קרניו' כי האשה נבראת מן העצם, ולכן קולה דק והאיש מן האדמה לכן קולו עב, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא והכפרה תהיה ביום הכיפורים לזכרים ולנקבות ולכן קושר חציו בסלע רמז לזכרים שנבראו מן האדמה וחציו בין קרניו שהם עצם רמז לנקבות שנבראו מעצם וכשילבין זה וזה אז ידעו שנשלמה הכפרה לזכרים ולנקבות. לכן כופלים הדברים טֹל וָצֵא מן הזכרים טֹל וָצֵא מן הנקבות או חד כנגד עונות שבין אדם למקום וחד כנגד עונות שבין אדם לחבירו או כנגד המזידין והפשעים או כנגד כהנים וכנגד שאר ישראל דקיימא לן כרבי יהודה דסבירא ליה גם כהנים מתכפרים בשעיר המשתלח. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: פְּלוֹנִי, מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם: לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל פְּלוֹנִי [סו:] מקשים והלא משנה ערוכה בפרק חלק (משנה סנהדרין י, ב) דחשיב שלשה מלכים דוקא? ועוד דאתמר שם שרצו למנותו ולא יכלו דתחילה באה דיוקנו של אביו ואחר כך באה אש מן השמים ולחכה בספסליהם, ואחר כך יצאה בת קול מן השמים ואז הודו והסכימו שלא למנותו, ואיתא שם (סנהדרין קד:) דהם היו אנשי כנסת הגדולה, ואם כן קשה בין לשואלין בין לרבי אליעזר אמאי לא השיב להם דבר זה נפתח בגדולים אנשי כנסת הגדולה ויצא לאורה? ונראה לי בס"ד דמעולם לא עלה על דעת השואלין להסתפק אם יש לו חלק או לאו, והראיה לא שאלו 'פְּלוֹנִי, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא?' אלא שאלו כך 'מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא?' וכונת השאלה הוא כי ידוע יש צדיק שנקרא 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' ויש נקרא 'מְזֻמָּן לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא' וזה גדול מן 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' שזה מעלה מ"ן [מיין נוקבין] במקום גבוה ביותר, וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים והבאתי דבריו בסה"ק אדרת אליהו פרשת כי תבא יעוין שם. ולכן שאלו 'מַהוּ לָעוֹלָם הַבָּא?' רוצה לומר מאיזה מדרגה הוא אם מאותם שהם בני עולם הבא, או אם מאותם שמזומנים לחיי עולם הבא? והשיב להם לֹא שְׁאַלְתּוּנִי אֶלָּא עַל פְּלוֹנִי, והלא שאלה זו שייכה על כל צדיק וצדיק! ובאמת הוא ידע ששלמה המלך ע"ה הוא מן מדרגה העליונה של 'מְזֻמָּן לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא' אך לא רצה להגיד דבר שלא שמע מפי רבו.
Ben Yehoyada on Yoma 66a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
What this page contains
A full text unit for Yoma, daf 66, Amud Aleph, about 347 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 115 words
Opens “וְאִם נִתְעַבְּרָה — נִתְעַבְּרָה לַמּוֹכֵר. הָתִינַח שָׂעִיר,…”
- Segment 224 words
Opens “וּמִשּׁוּם גְּזֵירָה יָמוּת?! וְעוֹד, חַטָּאת שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ…”
- Segment 314 words
Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם תַּקָּלָה. אֵין…”
- Segment 431 words
Opens “וְאִם הִקְדִּישׁ וְהֶעֱרִיךְ וְהֶחְרִים, בְּהֵמָה — תֵּיעָקֵר.…”
- Segment 517 words
Opens “תַּקָּלָה דְּמַאי? אִי תַּקָּלָה דְּהַקְרָבָה, אֲפִילּוּ כׇּל…”
- Segment 619 words
Opens “לְעוֹלָם תַּקָּלָה דְּהַקְרָבָה, וְהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי הַקְרָבָה…”
- Segment 726 words
Opens “וְתַקָּלָה עַצְמָהּ תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא חֲדָא: פֶּסַח…”
- Segment 818 words
Opens “לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא [לָא] חָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה, וְהָכָא…”
- Segment 912 words
Opens “וְהָתַנְיָא: וְכֵן הַמָּעוֹת! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ…”
- Segment 1054 words
Opens “מַתְנִי׳ בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְסוֹמֵךְ…”
- Segment 1144 words
Opens “וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם…”
- Segment 1222 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ עַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל…”
- Segment 1326 words
Opens “גְּמָ׳ וְאִילּוּ ״בְּנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ״ לָא…”
- Segment 1413 words
Opens “אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, אַטּוּ…”
- Segment 1512 words
Opens “מְסָרוֹ לְמִי שֶׁמּוֹלִיכוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ —…”
Sages named on this page
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Yoma 66a · Segment 14 — “אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, אַטּוּ כֹּהֲנִים לָאו…”
Original text
וְאִם נִתְעַבְּרָה — נִתְעַבְּרָה לַמּוֹכֵר. הָתִינַח שָׂעִיר, פַּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? גְּזֵירָה פַּר אַטּוּ שָׂעִיר.
And if the year was extended and made into a leap year, it is extended for the benefit of the seller, and according to the Sages he has an additional month in which to redeem his house. The Gemara asks: This works out well with regard to the goat, but with regard to the bull, what is there to say? The bull remains valid even if it is more than a year old. The Gemara answers: There is a rabbinic decree with regard to the bull due to the goat.
וּמִשּׁוּם גְּזֵירָה יָמוּת?! וְעוֹד, חַטָּאת שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ — לִרְעִיָּה אָזְלָא! דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חַטָּאת שֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא עוֹמֶדֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְרוֹעָה.
The Gemara asks: Is it right that due to a rabbinic decree the offerings should be left to die instead of being left to graze? And furthermore, a sin-offering whose year has passed is not left to die but rather goes to graze. As Reish Lakish said: We consider a sin-offering whose year has passed as though it stands in a cemetery, and the priest cannot take it out in order to sacrifice it because he is not permitted to become ritually defiled. Therefore, it grazes until it becomes unfit and is then sold.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם תַּקָּלָה. אֵין מַקְדִּישִׁין, וְאֵין מַעֲרִיכִין, וְאֵין מַחְרִימִין בַּזְּמַן הַזֶּה.
Rather, Rava said: The bull and goat of Yom Kippur may not be left from one year to the next by rabbinic decree due to a concern that a mishap may occur. As it was taught in a baraita : One may neither consecrate objects, nor valuate, i.e., take a vow to donate one’s value to the Temple treasury, nor dedicate items for sacred use at this time, when the Temple no longer exists.
וְאִם הִקְדִּישׁ וְהֶעֱרִיךְ וְהֶחְרִים, בְּהֵמָה — תֵּיעָקֵר. פֵּירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים — יֵרָקְבוּ, מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת — יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח. וְאֵי זֶה הוּא עִיקּוּר — נוֹעֵל דֶּלֶת לְפָנֶיהָ, וְהִיא מֵתָה מֵאֵלֶיהָ.
And if one did consecrate, valuate, or dedicate items for sacred use: If he dedicated an animal it is uprooted, i.e., he arranges for it to die quickly. If he dedicated agricultural produce, garments, or vessels made from materials that decompose, he should store them until they decompose. And if he dedicated money or metal vessels, he should redeem them and transport the value of their benefit to the Dead Sea. This baraita indicates that animals that cannot be sacrificed at this time must be left to die so that they are not used improperly. The Gemara explains: And what constitutes uprooting? He locks the door before it, and it dies on its own from hunger.
תַּקָּלָה דְּמַאי? אִי תַּקָּלָה דְּהַקְרָבָה, אֲפִילּוּ כׇּל רְעִיּוֹת נָמֵי! אִי תַּקָּלָה דְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, אֲפִילּוּ כׇּל רְעִיּוֹת נָמֵי!
The Gemara asks: What mishap might occur if the bull and goat are left until the next year? If you say it is a mishap of offering the animal as a different offering, a similar concern should exist even with regard to all animals that have been disqualified for use as offerings that one leaves to graze. If it is a mishap of shearing the animal’s wool and working the animal, which would constitute unlawful use of consecrated property, a similar concern should exist even with regard to all animals that have been disqualified for use as offerings that are left to graze. Why are these animals in particular left to die?
לְעוֹלָם תַּקָּלָה דְּהַקְרָבָה, וְהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי הַקְרָבָה נִינְהוּ — לָא טְרִיד בְּהוּ, הָךְ דְּבַת הַקְרָבָה הִיא — טְרִיד בַּהּ.
The Gemara answers: Actually, the concern is for a mishap of sacrifice. And those other disqualified animals that are left to graze, which are not fit for sacrifice, he is not preoccupied with, and will not accidentally sacrifice them. This bull and goat, which are fit for sacrifice next year, he is preoccupied with them. Therefore, there is a greater concern that one may sacrifice them as offerings, and they may not be left to graze.
וְתַקָּלָה עַצְמָהּ תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא חֲדָא: פֶּסַח שֶׁלֹּא קָרַב בְּרִאשׁוֹן — יִקְרַב בַּשֵּׁנִי, בַּשֵּׁנִי — יִקְרַב לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יִקְרַב. מַאי לָאו, בְּתַקָּלָה פְּלִיגִי?
The Gemara comments: This issue itself, i.e., whether decrees are instituted due to a concern about a possible mishap, is a dispute between tanna’im . As it was taught in one baraita : A Paschal lamb that was not sacrificed on the first Pesaḥ is sold to someone who was impure on the first Pesaḥ or who was distant from Jerusalem, so that it may be sacrificed on the second Pesaḥ . If it was not sacrificed on the second Pesaḥ , it is sacrificed the following year. And it was taught in another baraita : If it was not sacrificed on the second Pesaḥ , it is not sacrificed the following year. What, is it not that they disagree about the question of whether a decree was issued prohibiting keeping the animal for an entire year due to a concern about the possibility of a mishap?
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא [לָא] חָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה, וְהָכָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי, הָא רַבָּנַן.
The Gemara responds: No, these sources do not prove that the tanna’im disputed this issue. It is possible that everyone agrees that we are not concerned about a mishap, and here they disagree about the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis with regard to whether it is possible that the lamb will still be fit for sacrifice the following year. And the apparent contradiction between the baraitot is not difficult. This baraita , which says that the lamb is brought the following year, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. That baraita , which says that the lamb may not be sacrificed the following year, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that by the following year, the lamb will certainly be more than a year old and will therefore be unfit as a Paschal offering.
וְהָתַנְיָא: וְכֵן הַמָּעוֹת! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ — בְּתַקָּלָה פְּלִיגִי, שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara challenges this rejection: Wasn’t it taught in a baraita : And, so too, money that was dedicated for purchasing a Paschal lamb is subject to dispute about whether it may be kept for the following year. In the case of money, the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis is irrelevant. Rather, isn’t it correct to conclude from this that they disagree with regard to whether a decree is issued due to a concern about a mishap? The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.
מַתְנִי׳ בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: אָנָא הַשֵּׁם! חָטְאוּ, עָווּ, פָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָא הַשֵּׁם! כַּפֶּר נָא לַחֲטָאִים וְלָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״.
MISHNA: The Yom Kippur service continues: The High Priest comes over to the scapegoat, places both his hands upon it, and confesses. And he would say as follows: Please, God, Your people, the house of Israel, have sinned, and done wrong, and rebelled before You. Please, God, grant atonement, please, for the sins, and for the wrongs, and for the rebellions that they have sinned, and done wrong, and rebelled before You, Your people, the house of Israel, as it is written in the Torah of Moses Your servant, saying: “For on this day atonement shall be made for you to cleanse you of all your sins; before the Lord you shall be purified” (Leviticus 16:30).
וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ, אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קֶבַע, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ.
And the priests and the people standing in the Temple courtyard, when they would hear the Explicit Name emerging from the mouth of the High Priest, when the High Priest did not use one of the substitute names for God, they would kneel and prostrate themselves and fall on their faces, and say: Blessed is the name of His glorious kingdom forever and ever. After the confession over the scapegoat, the priest passed the goat to the one who was to lead it to the wilderness. According to the halakha , everyone is eligible to lead it, but the High Priests established a fixed custom and did not allow an Israelite to lead it.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ עַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל הָיָה. וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ מִפְּנֵי הַבָּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: טוֹל וָצֵא טוֹל וָצֵא.
Rabbi Yosei said: That was not always the case. There was an incident where a person named Arsela led the goat to the wilderness, and he was an Israelite. And they made a ramp for the goat due to the Babylonian Jews who were in Jerusalem, who would pluck at the goat’s hair and would say to the goat: Take our sins and go, take our sins and go, and do not leave them with us.
גְּמָ׳ וְאִילּוּ ״בְּנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ״ לָא קָאָמַר. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָא אָמַר: יֵשׁ לָהֶם כַּפָּרָה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
GEMARA: In the confession over the scapegoat, the High Priest confessed the sins of the Jewish people, whereas he did not say: The children of Aaron, Your sacred people, in order to confess the sins of the priests. The Gemara asks: Who is the tanna that taught this mishna? Rabbi Yirmeya said: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, for if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t Rabbi Yehuda say: The priests receive atonement through the scapegoat, which indicates that their sins must be mentioned in the confession over the scapegoat?
אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, אַטּוּ כֹּהֲנִים לָאו בִּכְלַל ״עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״ נִינְהוּ?
Abaye said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, is that to say that priests are not included among: Your people, the house of Israel? Nothing can be proven from the fact that the High Priest did not list every segment of the Jewish people separately.
מְסָרוֹ לְמִי שֶׁמּוֹלִיכוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ — לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר, ״עִתִּי״ —
It was taught in the mishna that the priest passed the goat to the one who was to lead it to the wilderness. The Sages taught, with regard to the verse: “And he shall send it away with an appointed man into the wilderness” (Leviticus 16:21), that the halakhic midrash interprets the word man as mentioned in order to qualify a non-priest for this task. The word appointed indicates