Yoma 54b

כאיש המעורה בלוייה שלו הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו:

הוציאום לשוק קיפלום מן הכותל:

מציון נברא ציון נבראת תחילה וסביביה נדבקו רגבים עד סוף העולם מכל צד:

בצקת עפר למוצק מוצק אחד היה לו ומשם נדבקו רגבים סביביו:

מן הצדדין נברא ארבע מוצקות היו לו ונמתח והלך מכל צד עד שנדבק באמצעיתו:

כי לשלג יאמר הוא ארץ תעשה ארץ ומהיכן גשם מטר וגשם מטרות מארבע צדדין הורידו והגשימו להעשות ארץ:

מציון מכלל יופי בתריה כתיב:

תולדות השמים מאורות וכוכבים:

אלו ואלו מציון נבראו פירוש שאמצעיתן של עולם והצדדין מציון נבראו:

ובשעה שנכנסו נכרים להיכל מצאו כרובים מעורים זה בזה אמרו הללו הן שברכתן ברכה וקללתן קללה הזילום דכתיב כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה ואסיקנא במקדש ראשון שהיה הארון והכרובים ומאי פרוכת. פרוכת של פתח פתוח בכותל הנקרא טרקסין היו בו פרוכת כר' זירא דא' י"ג פרוכות הם במקדש ז' בז' שערים. וא' בפתח ההיכל וא' בפתח האולם וב' בדביר אלו שאמרנו שהיו בפתח שנכנסין בו לקודש הקדשים וב' כנגדו בעליה: רב אחא אמר במקדש שני ומאי כרובים. כרובים מצויירים בקיר דכתיב וקלע עליהן מקלעות כרובים. ותימורות ופטורי ציצים וגו': משניטל הארון. ירושלמי תני עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון ומשניטל היה מגשש ונכנס. מגשש ויוצא. אבן היתה שם ושתיה היתה נקראת שממנה העולם נשתת: תנן כחכמים שאומרים מציון נברא העולם שנאמר אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' מציון מכלל יופי אלהים הופיע וכתיב לכן כה אמר ה' הנני יסד בציון אבן וגו' תניא אידך ר' אליעזר אומר אלה תולדות השמים והארץ מן השמים נבראו תולדות השמים ומן הארץ נבראו תולדות הארץ.

וחכ"א אלו ואלו מציון נבראו שנאמר מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר וגו' מציון הוכלל יופיו של עולם כל אלו הדברים פשוטין הן:

נטל את הדם ממי שהוא ממרס כגון בוחש כדאמרינן שבוחשין את השתית כמצליף כמנגדנא.

בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובין מעורין זה בזה הקש׳ הרב בן מאוש ז״ל דהא בב״ב אמרינן שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא כשהיו עושין רצונו של מקום. ויש מתרצים דהתם בכרובין דמשה אבל הכא בכרובים דצורתא שבכותלים תמיד היו מעורין. ותימה דא״כ היכי אמרינן לעיל שהיו מראין להם כרובים דצורתא להראות חיבתן לפני המקום. והנכון כמו שפי׳ הרא״ם ז״ל דהני נמי בנס היו מעורין עכשיו אלא שנעשה נס לרעה כדי לגלות ערותן.

בא"ד המשמשין לפני במרום כגון חמה כו' ומשני שאני ר"ג כו' ולא תעשו לכם איצטריך כו' ואלהי זהב לא תעשו לכם נדרוש כו' עובר בלא תעבדם אפילו כשאחרים עשו לו י"ל לעבור עליו כו' כצ"ל:

תוס ד"ה כרובים כו' ונראה לי דאפילו ישראל מותר ק"ל דלפי דסברי תחלה דלישראל אסור לציירן אף ע"י אחרים ליתסר דאמירה לנכרי שבות עי' תוס' ר"ה כד ע"ב ד"ה שאני ר"ג ואחרים עשו לו דתירצו במקום מצוה שאני והכא דל"ש כן ליתסר:

יִשְׂרָאֵל הַלָּלוּ, שֶׁבִּרְכָתָן בְּרָכָה וְקִלְלָתָן קְלָלָה, עוֹסְקִין בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ. יש לדקדק על אומרם 'יִשְׂרָאֵל הַלָּלוּ' ודי לומר שם יִשְׂרָאֵל בלבד? ועוד מה שייכות יש לדברים אלו של בְּרָכָה וְקְלָלָה עם הענין אשר ראו באלו הצורות? ונראה לי בס"ד דהם יודעים הפוגם בברית המעור בזנות נפגם הלשון שלו שהוא מכוון כנגדו, ולכן אין תפלתו נשמעת ואין ברכתו ברכה ואין קללתו קללה, ואף על פי שהם יודעים שישראל קלקלו בזנות ועריות קודם החרבן עם כל זה יודעים דודאי יש בהם צדיקים שלא חטאו, ולכך הצדיקים שבהם תפילתם נשמעת וברכתם ברכה וקללתם קללה, ואחר שראו בהיכל צורת כרובים מעורין זה בזה חשבו בדעתם שגם הצדיקים שבהם הם מתעסקים בזנות ולכך עשו צורות של ניאוף במקום הזה יען כי מקום זה אינו מסור ביד המון העם הריקים ופוחזים שיש אצלם ניאוף וזנות כדי שיביאו צורות אלו כאן אלא מסור ביד גדולי ישראל, ושמע מינה שגם הגדולים שבהם מתעסקים בכך, ומעתה לא נשאר בהם גדולים שתהיה ברכתם ברכה וקללתם קללה כדי שיהיו חוששים לעצמן מקללתם ותפלתם, דמאחר שחוטאים בברית המעור גם ברית הלשון נפגם. ולזה אמר 'יִשְׂרָאֵל הַלָּלוּ' דייקא כלומר הגדולים שמקום הזה מסור בידם אשר בִּרְכָתָן בְּרָכָה וְקִלְלָתָן קְלָלָה יִתְעַסְּקוּ בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ? על כן מוכרח לומר דעתה שהם מתעסקים בכך לא יש להם עוד אותו הכח בפיהם ולכן אין אנחנו חוששין לעצמנו מתפלתם וקללתם. ונראה כי מן השמים נעשה כן בכרובים כדי שהעכו"ם ישפטו בדעתם כך ויעשו בהם מה שלבם חפץ ולא יחושו ולא יפחדו מתפלת הצדיקים וגם כדי שלא יהיה חלול השם לומר איך עזב הקב"ה גם הצדיקים בידם אלא עתה יאמרו אין עושה טוב אין גם אחד ובדין לקו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר : עוֹלָם, מֵאֶמְצָעִיתוֹ נִבְרָא.. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר : מִצְּדָדִין נִבְרָא.. רַבִּי יִצְחָק אָמַר : אֶבֶן יָרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיָּם וּמִמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם נראה לי בס"ד רבי אליעזר ורבי יהושע לא פליגי אלא רבי אליעזר איירי בכח ורבי יהושע איירי בפועל והיינו כי ידוע ביום ראשון נבראו השמים והארץ ואשר בהם בבת אחת אך היתה הבריאה בכח כמו חלב שלא נקרש עדיין, ואחר יום ראשון נתן הקב"ה כח חדש בארץ ונקרשה ונתחזקה כמו עשיית הגבינה שנותנים דו"ר בתוך החלב ונקפה ונעשה גבינה. ורבי אליעזר אמר כשנברא תחילה בכח התחילה הבריאה מן האמצע ורבי יהושע אמר כשהיתה אחרי זה הבריאה בפועל דהיינו בעת שיצק כח חדש מן ד' יסודות כמו דו"ר שנותנים בחלב לגבנו זה נברא מן הצדדין שעשה ארבע יציקות בצדדין ומשם התחילה הקרישה שלו עד האמצע. ובזה יובנו דברי רבי יצחק שאמר אֶבֶן יָרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיָּם וּמִמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם, וקשה כיון דהארץ עדיין לא נבראת היכן היה הים? ובזה ניחא שכבר נבראת הארץ והים בכח וכשבא לברא אותו בפועל ירה אבן בים כלומר כח אחד כלול מן ד' יסודות שהוא מוגשם יותר ולזה קורא אותו אבן וממנו נקרש העולם ונתגשם ונתחזק. והנה למאן דאמר זה דאמר מן הצדדין נברא דריש (איוב לז, ו) גֶשֶׁם מָטָר חד וְגֶשֶׁם חד וּמִטְרוֹת תרי הרי ארבע. או כך גֶשֶׁם חד וּמָטָר חד וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת תרי הרי ארבע, וצריך להבין מאי נפקא מינה מהאי פלוגתא? ונראה לי בס"ד למסבר הני קראי דמייתו הוכחות מנייהו. או יובן בס"ד דנפקא מינה להבין משמעות שם שדי דחד אמר נקרא שדי 'שאמר לעולמו די' וחד אמר על שם 'שמשדד המערכות' ולפי זה למאן דאמר שמאמצע נברא היה פירוש שם שדי שאמר לעולמו די שהיה מתרחב והולך עד שאמר לו די, ולמאן דאמר מן הצדדין לא שייך זה הביאור אלא צריך לפרש נקרא שם שדי על שידוד המערכות.

(תהלים נ, ב) "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי", מִמֶּנּוּ מֻכְלָל יָפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם יש להקשות מנא ליה דעל 'יָפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם' קאי והלא אמר יֹפִי בסתם? ונראה לי בס"ד דהעולם יש בו ד' רוחות שהם מזרח מערב צפון דרום ולכל רוח יש לו מזג בפני עצמו שאין דומין זה לזה לכך פועל המזרח אינו דומה לשאר רוחות וכן בכל רוח וכמו שאמרו רבותינו ז"ל וידוע שאין שום מזג בעולם חסר מן ד' יסודות אלא בכל רוח מוכרח שיש לו ד' יסודות בפני עצמו כפי מזגו ופעולתו נמצא בארבע רוחות העולם יש ט"ז יסודות וקרא אמר מִכְלַל יוֹפִי קרי ביה י"ו פִי והיינו פי רוצה לומר חלק כמו (מלכים ב' ב, ט) 'פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי' ואיזה מקום יש בו י"ו חלקים של יסודות הוי אומר זה העולם שיש בו ד' רוחות. ומאן דאמר אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִצִּיּוֹן נִבְרְאוּ פירוש השמים מציון של מעלה והארץ מציון של מטה כי כמו שיש ירושלים למטה כן יש ירושלים של מעלה כמו שנאמר (תהלים קכב, ג) 'יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו'. ומה שאמר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אומר תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם מִשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ תּוֹלְדוֹת הָאָרֶץ מֵהָאָרֶץ נִבְרְאוּ נראה לי בס"ד לפרש המאמר על פי מה שכתב רבינו ז"ל בעץ חיים שער מ"ן [מיין נוקבין] ומ"ד [מיין דוכרין] פרק א' שכתב שם רבינו מהרח"ו ז"ל שני דרכים האחת אדם וחוה עצמות נשמתם היה מזו"ן [זעיר ונוקבא] מ"ן [מיין נוקבין] ומאן דאמר דילהון אלא שהיה בהתלבשות הבינה דהיינו על ידי רוחא דילה. ודרך השני הוא שעצמות נשמת אדם וחוה היה ממ"ן [מיין נוקבין] ממש דבינה אלא שהיה בהתלבשות זו"ן [זעיר ונוקבא] יעוין שם. וידוע כי זו"ן נקראים שָׁמַיִם וָאָרֶץ וכאן מדבר על נשמת אדם וחוה שהם תּוֹלְדוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ ורבי אליעזר סבירא ליה כדרך הראשון שכתב מהרח"ו ז"ל, ורבנן סברי מִצִּיּוֹן נִבְרְאוּ רמזו על יסוד דבינה שנקרא צִּיּוֹן דסבירא ליה כדרך השני או אפשר גם רבנן סבירא ליה כדרך הראשון ובאו לפרש דברי רבי אליעזר לומר שהיה בהתלבשות הבינה ובזה ניחא לשון מֻכְלָל וההי"ב. אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִינָאָה לְרַבִּי חֲנִינָא : הַשְׁתָּא בָּרִי טְמֵאִין אַתּוּן דִּכְתִיב : (איכה א, ט) " טֻמְאָתָהּ בְשׁוּלֶיהָ " אָמַר לֵיהּ : תָּא חָזִי מַאי כְּתִיב בְּהוּ : (ויקרא טז, טז) " הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם ", אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהֵם טְמֵאִים, שְׁכִינָה עִמָּהֶם [נו:] כך הגרסא בעין יעקב. וכתב הרב פתח עינים ז"ל דרגילי המפרשים לומר כל מקום שמזכיר השאלה בשם מין עיקר שאלתו לבא לדברי מינות עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע דהמינים טוענים לעבוד עבודה זרה משום מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו אך הבל יפצה פיהם גם לדעתם הקצר דהא הקב"ה שכינתו בשמים ובארץ ואסור לחלוק כבוד לעבד לפני רבו. והנה זה המין אמר הַשְׁתָּא בָּרִי טְמֵאִין אַתּוּן ובודאי עתה אינו נקרא השם יתברך אלקי ישראל דאיך יכנו אלהותו יתברך על טמאים? ונתכוון בדבר זה כדי לבא לידי מינות אחר כך לומר לך עבוד אלהים אחרים דמתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו! ונרגש רַבִּי חֲנִינָא בזה וסתם פיו ואמר לו אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהֵם טְמֵאִים שְׁכִינָה עִמָּהֶם ואם כן גם לפי דעתך אסור לחלוק כבוד לעבד לפני רבו. ועוד נראה לי בס"ד בזה כונת המין לומר כיון ד' בָּרִי טְמֵאִין אַתּוּן ' אם כן בנקל יוכל היצר הרע להוריד אתכם אל שער החמשים של טומאה שהוא כמנין 'טָמֵא' [50] שאין תקוה לעלות משם ולא תועיל לכם כל תשובה שבעולם ולמה תטריחו עצמכם בדברים שבקדושה ותהיו קרחים מכאן ומכאן? טוב לכם לעשות מה שהלב חפץ בדרך הרעה! והשיב לו רַבִּי חֲנִינָא אי אפשר להיות דבר זה שיתגבר היצר על איש ישראל לשקעו במדרגה התחתונה של טומאה יען דכתיב ' הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם ' והיינו כל דבר תגבורת שלו תהיה מכח מלוי אותיות שמו ולכן בשם 'יֵצֶר' הניח הקב"ה שמו בתוכו כדי שלא יתמלא יותר ויתגבר והיינו יו" ד צד" י רי" ש הסוף הוא שם 'שדי' כדי שלא יוכל להתמלאת ופסק כח תגבורת שלו וזהו 'שֹּׁכֵן בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' הוא היצר שבו טומאתם ולכן אין אנחנו חוששים פן יתגבר היצר מאד. או יובן בס"ד כונת המין לומר אף על פי דאנשי כנסת הגדולה ביטלו יצר הרע דעבודה זרה עם כל זה עדיין אתם עובדים עבודה זרה מכח עונות שאדם דש בעקביו כמו שאמרו (שבת דף קה:) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה (פסחים סו:) וכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה כי על זה רמז הכתוב באומרו 'טֻמְאָתָהּ בְשׁוּלֶיהָ' שהוא עונות שאדם דש בעקביו והשיב לו רַבִּי חֲנִינָא 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם' ואם כן אש של שכינה מכבה ודוחה ומעביר אש הכעס ואש הגאוה ובזה יתרפא מכאובינו.