Yoma 22a

מתני' בראשונה כל מי שרוצה לתרום כל כהן שהיה מאותו בית אב רוצה לתרום הדשן שחרית תורם ולא היה פייס לדבר:

ובזמן שהן מרובין הבאים לתרום זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם זה היה משפטו:

רצין ועולין בכבש שהוא שלשים ושתים אורך:

וכל הקודם בהן ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח זכה לתרום וזהו גורלם:

ואם היו שניהם שוים בכניסתן אין אחד מהן זוכה לתרום אבל מעתה כולם באין להטיל גורל ומהו הגורל הממונה על הפייסות אומר לכולם:

הצביעו הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו כדמפרש לקמן בפירקין מקיפין ועומדין בעגולה בא הממונה ונוטל מצנפת מעל ראש של אחד מהן וממנו פייס מתחיל לימנות ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין והממונה אומר כל שהמנין כלה בו הוא זוכה ומוציא מפיו מנין או מאה או ששים הרבה יותר משהיו שם הכהנים ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה וכן לכל הפייסות:

אחת או שתים בגמרא פריך לה עלה:

ואין מוציאין אגודל במקדש בגמרא מפרש מפני הרמאין כשיקרב המנין לכלות ויביט למי יכלה יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה בשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שאדם יכול להרחיק אגודל מן האצבע הרבה ונראין כאצבעות ב' בני אדם:

בראשונה כל מי שרוצה לתרום כו' שאני מיגנא ממיקם - תימה לי אמאי לא משני דעבודת איברים ופדרים כשירה ביום ולהכי תקינו רבנן פייסא דלא ליתו לאינצויי כיון דכשירה ביום וחביבא להו דאכתי ליכא אונס שינה ונ"ל דשפיר פריך דהא כל מי שמעלה איברי תמיד של בין הערבים מכבש למזבח היה צריך להיות ניעור בלילה עד שיתעכלו שאם יפקעו מעל מזבח שיחזירם למערכה ולהכי פריך דא"כ לא חביבי להו ולא שכיחי דאתו בשבילה שיהו צריכין להיות ניעורין זימנין עד חצות כדי לאהדורי פוקעין דידהו:

שתי תקנות הוו תימה לי מנא ליה דשתי תקנות הוו לימא מעיקרא סבור דלא אתו כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה והוצרכו לתקן פייסא אמרו אם נתקן פייסא א"כ יהו נמנעין מלבא דלימרו מי יימר דמתרמי לן ותקנו בההיא שעתא דתקינו פייסא כל מי שזוכה בתרומת הדשן דליזכי נמי בסידור מערכה ובסידור שני גזירי עצים וי"ל דלאו דוקא קאמר שתי תקנות בתרי זימני אלא דילמא בחד זימנא וקרי להו שפיר שתי תקנות כיון דתקנת הפייס משום דנפישי דאתו הוה ומשום חששא דילמא לא ליתו תקינו כל מי שזוכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה וכו' קרי ליה שפיר שתי תקנות אפילו אי בחד זימני דתקינו להו ואע"ג דלישנא דכיון דתקינו פייסא לא אתו משמע דבתר הכי תקינו להו אין לחוש דלא דק כולי האי בלישניה כי רב אשי מפרש הענין כאילו הוה בתרי זימני וממילא נוקמא נמי בחד זימנא אי נמי נ"ל מדקתני מי שזכה בתרומת הדשן יזכה וכו' ולא קאמר מי שיזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה וכו' שמע מינה דלאו בחד זימנא ניתקן אלא הכי הוה מעשה כיון דחזו דלא אתו ופעם אחת היה שלא באו אלא מועטין ולא היו לשם כהנים שהיו מסדרין המערכה לאחר [שזכה מי שזכה בתרומת] הדשן אז אמרו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור המערכה:

הדרן עלך שבעת ימים פ"ב בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם כו' לידי סכנה שהיו דוחפין ומשברין זה את זה. ומפני מה לא תקנו פייס לתרומת הדשן משום דעבודת לילה הוא ולא אתו.

והרי איברים ופדרים שפקעו מעל המזבח בלילה שמחזרין ע"ג המזבח דעבודת לילה היא ותקינו [לה] פייס. ודחינן האי סוף עבודה דיממא הוא.

הא נמי תחלת עבודת היום היא דא"ר יוחנן קדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש. שכבר קדש מתחלת עבודה.

ודחי' אימא שכבר קדש מתחילה לעבודה ולעולם עבודת לילה היא ואיכא דאמרי כו'. ופשוטה היא. שני מיגגא ממיקם המחזיר אברים ופדרים יושב ושומר ועדיין לא ישן. והמבקש להרים תרומת הדשן כבר ישן ורוצה עכשיו לעמוד משנתו וקשה הוא המבקש לעמוד משנתו ממי שיושב ומשמר ובדעתו אחר שעה לישן. ואמרי' וכי מפני שהיו באין הרבה ומשברין זה לזה על זה היתה תקנת הפייס. לא היתה התקנה אלא מפני שלא היו באין. הלא תראה שהוסיפו לה עבודות אחרות דתניא מי שזכה בתרומת הדשן זוכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים.

(אמר רב) אמר רב אשי ב' תקנות היו מעיקרא סבור לא אתו כו'. פשוטה היא.

כל הקודם לחברו בתוך ארבע אמות זכה י' דברים נאמרו בירושלים כו' בבא קמא בסוף פ' מרובה מידת תשלומין כו'. ואוקימנא ד' אמות של כבש הסמוכות למזבח ואיבעיא אמה יסוד ואמה סובב מכלל ארבע אמות הללו הן אי לא ועלתה בתיקו:

פרק ב בראשונה אומר להם הממונה הצביעו פי׳ שיוציאו אצבעותיהם כדי למנותם. ולקמן מפרש כי הכהנים של אותו בית אב היו מוקפין ועומדין עגולה אחת כמין כוכלייר והיה שם זקן או כהן שתופס בפיו המנין שירצה ואותו כהן שהמנין ההוא נשלם בו היה זוכה באותו פייס. וכדי שידעו מהיכן יתחילו למנות היה שם ממונה שנוטל מצנפת מאי זה שירצה וממנו הגורל מתחיל וזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין והאומר המנין לא היה יודע ממי יטלו המצנפת שאם כן היה מבין במי ישלם המנין והיה יכול להפיס למי שירצה אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו בתוספות.

והא איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו לה פייסא פי׳ כדתנן לקמן מי מעלה איברים. ובתמיד של בין הערביים אע״פ שזמנו מט׳ שעות ומחצה ולמעלה פעמי׳ שלא היה להם פנאי להעלות איברים למזבח ביום ומעלין אותן בלילה.

סוף עבודה דיממא הוא פי׳ ששחיטתו וזריקת דמו ביום:

קדש ידיו ורגליו לתרומת הדשן פי׳ ולא יצא מן המקדש. למחר אינו צריך לקדש לעבודות אחרות ואפי׳ למ״ד דלינה דעמוד השחר פוסלת. שכבר קדש מתחל׳ עבודה אלמא תחלת עבודה דיממא היא. אימא שכבר קדש מתחלה לעבודה פי׳ דיחוייא בעלמא הוא דמדחי לפום האי לישנ׳ קמא אבל לאידך לישנא דאמרינן בסמוך מימרא דר׳ יוחנן כפשטא והכין סוגיין בשילהי פירקין כדבעינן למימר קמן בסד״י:

שאני מגנא ממיקם פי׳ דלא טריח׳ מלתא כולי האי להתעכב אדם בתחלת הלילה מלישן כמו שהוא טורח לקום ממטתו בשחר בהשכמה.

ותקנתא להאי גיסא הואי תקנתא להך גיסא הואי פרש״י וכי מפני התקלה שאירע בתרומת הדשן תקנו בו פייס והלא לצורך סדור המערכה ושני גזירי עצים לכך הוצרכו לתקן כן כדתניא מי שזכה בתרומת הדשן זכה בסדור מערכה ושני גזרי עצים. והקשו בתוספות דהא מאי קושיא דאי לאו הצורך שהיה להם לתקן פייס בתרומת הדשן לא היו עושין בו פייס והיו מתקנין פיים בסדור מערכה עצמה ואחר שהוצרכו לתקן פייס בתרומת הדשן תלו בו סדור מערכה וגזרי עצים. לכך פירשו כדפר״ח ז״ל ותקנתא מפני תקלת רוב הבאים להרים בתרומת הדשן הואי. אדרבא לאידך גיסא הואי שהיו מתעצלים כהנים מלבא לתרומת הדשן שלא היתה חשובה בעיניהם ולא עוד אלא שהוצרכו לומר שהזוכה בו יזכה בסדור מערכה ושני גזרי עצים.

פשיט׳ ליה ד׳ אמות דארעא לא פי׳ ד׳ אמות דארעא הסמוכים בקרקע לעליית הכבש דלא דלגבי מזבח תנן כלומר ד׳ אמות שבראש הכבש הסמוך למזבח אלא דקא מבעיא ליה אם יכנס בד׳ אמות אלו אותן שתי אמות הפורחין מן הכבש ונכנסין בכנגד אמה של יסוד ואמה של סובב. או בד׳ אמות של גופו של כבש דהוו להו שש עם השתי אמות הפורחין ולא איפשיטא.

והמשנה הראשונה ממנו אמנם עניינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם בזמן שהם מרובין רצין ועולין בכבש כל הקודם את חברו לתוך ארבע אמות זכה אם היו שנים שוין הממונה אומ' להם הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין גודל במקדש מעשה שהיו שנים שוין רצים ועולין לכבש ודחף אחד מהם את חברו ונפל ונשברה רגלו וכשראו בית דין שהן באים לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס אמר הר"ם כבר הודעתיך כי תרומת המזבח היא הסרת הדשן ואמרו כל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות הוא שיקרב אל המזבח בארבע אמות ומעשה הפייס שזכה כמו שאגיד לך ידוע כי אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפי' לדבר מצוה ומעשה דוד המלך מפורסם אבל מונין אותם כשירצה אדם למנותם שיקחו מכל אחד מהם דבר ואחר כך מונין אותם הדברים ומפני זה כשהיו קרבים כהנים [רבים] אל המזבח היה אומר להם הממונה הצביעו כלומר שישליחו האצבעות וזה אחר שיעמידם שורה ויסכימו ביניהם ממי יתחיל המנין וכמות המנין כיצד הסכימו על דרך הדמיון שיהיה המנין שלשים או ארבעים או חמשים או כמה שירצו מהמנין ואחר ישליך כל אחד מהם אצבע אם הוא חלש או חולה או אצבעות אם הוא בריא ויתחיל למנות אותם על האצבעות אחד שנים שלשה על השורה עד שיצא המנין שהצביעו מתחלה והאיש שיצא סוף המנין אצל אצבעו היה מקריב לאותה עבודה ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נוח לפשטו ושמא יפשוט אותו או יקפוץ אותו כשיקרב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו ועל זה הדרך הוא הפייסות הארבעה שהיו במקדש ודע זה והבן אותו כי אלו הפייסות לא פרשם שום גאון מן הגאונים שהיו לפנינו מאותן שעמדנו על דבריהם לפי שלשונות התלמוד לא יושג מהם מה שדומה לאדם בתחלת העיון אבל הסברא באותן הדברים היא עם מה שספרנו:

אמר המאירי כבר התחלנו לבאר שתרומת הדשן שבכל יום מעל המזבח עבודה היא וטעונה קידוש ידים ורגלים ואינה נעשית אלא בבגדי כהונה אלא שמ"מ לא היו אותם הבגדים חשובים כשאר הבגדים שהיו עובדים בהם שאין דרך שיהא אדם מוזג לרבו כוס באותן הבגדים שמבשל בהם קדירה לרבו וזהו שנאמר בפסוק במצות הרמה ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ואין הכוונה שיהיו בגדי חול שהרי עבודה היא וטעונה בגדי כהונה כמו שביארנו אלא שיהיו פחותים משאר הבגדים עד שיוכר בהן שאין אלו בגדים המוכנים לשאר העבודות ותרומה זו עניינה שהזוכה בה לובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו ולוקח מחתה של כסף שעומדת במערב בין הכבש למזבח במערבו של כבש ועולה למזבח ומפנה הגחלים אילך ואילך וחותה מהן מתוך עומק האש ומוליכה רחוק מן הכבש שלשה טפחים ושם נותנים מוראת העוף ודישון מזבח פנימי והמנורה כמו שביארנו וזו היא מצות הרמה שבכל יום אלא שאח"כ באים שאר הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם ונוטלין המגרפות והצינורות ועולין למזבח וגורפין את הדשן במגרפות ועושין ממנו ערימה גדולה ואח"כ גורפין אותה בכלי גדול הנקרא פסכתר שהיה מחזיק לתך ומורידין אותה ומוציאין חוץ לעיר למקום שפך הדשן והוצאה זו לא היה בה פייס שאין הוצאתו עבודה וכן לא היתה נעשית בכל יום אלא כשרואין שהדבר צריך לכך:

ומשנתינו מיהא אינה אלא בתרומת המחתה על הדרך שהזכרנו ואע"פ שתרומה זו בכל יום מצות עשה ועבודה גמורה הואיל ומ"מ עניינה היה בכלים פחותים וכן שצרפו עליה בגמ' שהיה זמנה בשעת אונס שינה מצד שהיה הרוצה לזכות בה צריך להשכים עליה סמוך לקריאת הגבר כמו שביארנו בפרק ראשון כ' א' היו סבורים עליה שלא להיותה נערכת אצל הכהנים עד שיהו קופצים עליה בחבה והיו מתייראין שאם יפייסו עליה לא יהו מטריחין עצמן לנדד שנתם עליה מספק שרוב בני אדם עצלים בשעת אונס שינה ואף הזריזים אחר שעל הספק הם עומדים מתרשלים בה ומתוך כך הפקידוה לזכות בה בלא גורל כל כהן שיהא רוצה לתרום ושיהא קודם בכך ובלבד שיהא מבית אב של אותו היום ונמצאו הזריזין סומכין על זריזותם ועומדים אחר שאין הדבר תלוי אלא בזריזות ובזמן שיארע שיהו שנים או שלשה או כמה משכימים עליה בשוה וקופצים בכך היתה הסכמתם שיהו רצים ועולים ביחד לכבש המזבח שהוא אורך שלשים ושתים אמה וכל שיהא קודם לתחום המזבח והוא שיהא קודם לתוך ארבע אמות העליונות שבו הסמוכות למזבח זכה לתרום ונסתפקו בגמ' אם ר"ל ארבע אמות חוץ מאמת היסוד ואמת הסובב ר"ל שאפילו היה רחוק מן המזבח ו' אמות הואיל ולמלא אותם שתי המגרעות לא היו אלא ארבע זכה או שמא עם אותם שתי האמות ר"ל שיהא צריך שיהא בתוך ארבע וכל שאינו בתוך ארבע לא זכה אע"פ שאם היה כותל המזבח עולה בשוה היה בתוך ד' ואע"פ שנשארה בספק נראים הדברים שלא היה זוכה אא"כ היה ממש בתוך ארבע אמות של מזבח ואם אף בזו יארע להם שיהו שנים או יותר שוים להיותם נכנסים ביחד באותם ארבע אמות היה הענין חוזר לפייס ולא לאותם השנים בלבד אלא לכל כהני הבית אב כשאר העבודות:

ומעתה בא לפרש ענין הפייס הן לתרומת הדשן כשיארע על הדרך שהזכרנו הן לשאר העבודות שהיו נעשות לעולם על ידי פייס היאך הוא ואמר שהממונה והוא סגן הכהנים העומד בעזרה וממונה על הפייסות להדריכם בעבודתם היו כל כהני בית אב מתקבצים לפניו בלשכת הגזית אחר שיעלה עמוד השחר מלובשים בבגדי כהונה ועומדים לפניו בהיקף והיו מסכימים ביניהם להזכיר מנין אחד יתר על כל אותן הכהנים כדי שיהו כולם בכלל המנין ומתחיל ומונה האצבעות אחד שנים שלשה וחוזר חלילה עד שיכלה המנין והכהן שיהא אותו המנין כלה בו יהא זוכה באותו ענין ולא היה אפשר לו למנות בהם עצמם שהרי אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה עד שכשהיו רוצים למנותם היו לוקחים מהם דבר מכל אחד ואחד ומונין אותם הדברים כענין האמור בשקלים וכענין האמור בשאול ויפקדם בבזק שפירושו שברי חרסים דקים שכל אחד היה נותן מכיתת חרס ומונין אותן החרסים וענין בזק לשון כתות ושבור כמו שאמרו בעירובין פרק אחרון ק"ד א' בוזקין מלח על גבי הכבש כלומר שמכתתין מלח ומפזרין על הכבש שלא יחליק את רגליהם וכן נאמר עליו ג"כ ויפקדם בטלאים ופי' בגמ' שלקח כל אחד טלה מעדרו של מלך ומנו הטלאים ומתוך כך בזו היה הממונה אומר להם הצביעו ר"ל שיהא כל אחד מהם מוציא אצבעו והממונה נוטל המצנפת מראשו של אחד מהם ומחזירה ונודע להם שמאותו כהן מתחיל המנין ומונין האצבעות ואותו שכלה בו המנין שהסכימו עליו זוכה בדבר שפייסו עליו ולשון פייס הכוונה בו כעין גורל אבל הלשון הוא שנעשה כדי שיתפייס דעתם בכך ולא תהא קנאה ביניהם:

ואמר אח"כ כמה אצבעות הם מוציאים אחת או שתים כלומר ולא יותר ואף בזו פי' בגמ' אחת לבריא ושתים לחולה כלומר שהבריא אם אתה מתיר לו להוציא שתים שמא לא יוציא בתחילת הגורל אלא אחד וכשיראה בהקף שכלה החשבון בחבירו הסמוך לו יוציא שתים ולא ירגיש הממונה בכך ויסיים חשבונו באצבעו של זה ויחזור ויכניס אותו שהוציא ראשון עד שיחשוב הממונה שבו כלה החשבון אבל החולה מתוך שאצבעותיו רותתות ואינו יכול להגביה אחת ולכוף את הסמוכה לו לגמרי התירו לו להוציא אצבע אחת עם חברתה שאף כשהגביהה אינו מזומן כל כך לכבשה ולחזור ולהוציאה ברמאות ואי אפשר שלא ירגיש הממונה ששתיהן שלו ולא ימנה אלא אחד:

וי"מ שהבריא יכול להרחיבם ולהרחיקם זה מזה עד שידמה לממונה כאלו הם משל שנים ובחולה אינו כן ולעולם אין מוציאין גודל שמצד שיש הפרש גדול בינו ובין האצבע השניה והדבר קרוב להיות הממונה טועה וחושב על אצבע שלו שהוא של חבירו ויחזור ויכניסנו ויאמר שלא הוציא אלא אחד וחבירו הסמוך לו שהיה החשבון ראוי לכלות בו אינו נאמן עליו שנוגע בדבר הוא ואף כשראו האחרים שאינם סמוכים ואינם נוגעין בדבר מ"מ הדבר בא לידי תגר וקטטה וי"מ הטעם מפני שהגודל קצר ונוח לפשטו כשירצה ולכופו כשירצה דרך רמאות וכל שהיו מוציאין גודל יתבאר בגמ' שאינו בכלל המנין ואין מונין אותו כלל באותו מעמד ולא עוד אלא שהממונה מלקהו בפקיע ר"ל רצועת מרדות אבל הבריא שהוציא שנים מונין לו מ"מ אחת שאין הזיוף מצוי בו כל כך ונשוב לעניינינו והוא שמתחילה לא היו מטילין פייס בתרומת הדשן ברוב הפעמים אא"כ יארע על הדרך שהזכרנו ואירע מעשה שהיו שנים רצים בכבש ונכנסו ביחד ודחף האחד את חבירו ונשברה רגלו וכשראו בית דין שהמצוה חביבה להם כל כך עשאוה כשאר עבודות שלא לזכות בה שום כהן אלא על ידי פייס:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

תמיד של בין הערבים לא היו מפייסין בו אלא סומכין היו בו על פייס של שחרית ומי שזכה באחת מן העבודות בתמיד של שחר על ידי הפייס הוא זוכה מאליו באותה עבודה עצמה בין הערבים חוץ מן הקטורת שהיו מפייסין בה אף לערב הכהנים שבאותו בית אב שלא הקטירו מעולם הא כל שהקטירו כולם פעם אחרת אף היא אין מפייסין בה אלא מי שזכה בה בשחרית זוכה בה בין הערבים ואחר שכן זו שאמרו כאן באיברים ופדרים ר"ל העלאתם מן הכבש למזבח שע"י פייס היה נעשה ועל כל פנים בתמיד של בין הערבים הוא אומר כן וכמו שאמרו בה עבודת לילה היא אלא שהיא סוף עבודת היום כלומר שכבר נשחט ביום ונזרק דמו ביום אין הלכה כן אלא שנאמרה על דעת הסובר שאף בתמיד הערב היו מפייסים ואי אפשר לפרש בסוגיא שעל סמך פייס שבשחרית הוא אומר כן ולא שיהו חוזרים ומפייסים שהרי נאמר בה והרי איברים ופדרים דאיכא אונס שינה ותקינו רבנן פייס ואם על סמך פייס של שחרית אמרוה הרי אינו מתעכב שם על הספק שהרי נודע מי שזכה בו אלא ודאי שלא כהלכה נאמרה:

בפרש"י בד"ה מ"ט לא כו' דתנינן שכל תחלתן בפייס כו' ובד"ה פשיטא לי כו' שהכבש פורח אמה של כניסת כו' בהדיא אמה יסוד ואמה סובב כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה שאני מיגנא כו' כיון דכשרה ביום וחביבא להו דאכתי ליכא אונס כו' עכ"ל מדבריהם נראה דלא קשיא להו אלא להאי תירוצא דמשני שאני מיגנא ממיקם דטפי ה"ל לשנויי דאברים ופדרים עבודת יום הוא כיון דכשירה ביום אבל לשינוייא קמא ניחא ליה לשנויי כדמשני דאפילו בלילה עבודת יממא היא וק"ל:

בד"ה שתי תקנות כו' שהיו מסדרין המערכה לאחר שזכה מי שזכה בתרומת הדשן אז כו' עכ"ל כ"ה בתוס' ישנים וצ"ל דסידור מערכה וב' גזרי עצים לא היה בו מקודם זה פייס משום דהוו נמי עבודת לילה אלא דהמקשה הוה ס"ד כיון דכולן בכהן אחד חשובות הן אע"ג דבעבודת לילה הן כפרש"י וכן לדברי המתרץ כי הדר תקנו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה דכולן בכהן אחד חשיבא להו למטרח עלה מספיקא ודו"ק: