Commentary page
Taanit 21a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerTaanit 21a
Taanit 21a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 652 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
And his bed was placed, etc. The legs of his bed were placed in buckets full of water so that ants should not climb onto him via the legs of the bed. As he was an amputee; and if they would climb upon him, he would not be able to take them with his hands and throw them [off].
That occurred to him Everything that happened to him, even the bad.
He slept in a certain lodging He lodged one night at that inn.
To his sifta His chest.
All of them The enemies of the Jews (a euphemism for the Jews).
As one of them As one of the ministers of Caesar.
Is from the earth of Avraham [From] when he fought with the kings.
Gilei Straw.
1 more comments on this page.
Rashi on Taanit 21a · Sefaria · CC0
Tosafot
אמרו ליה לאילפא אי יתיב מר לא הוה מלך מר פי' כלומר לא היית מולך לראש ישיבה וי"מ בניחותא דמר קאי אר' יוחנן כלומר אי יתיב מר לא הוה מליך ר' יוחנן:
Tosafot on Taanit 21a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
אילפא ור' יוחנן דחיק להו עלמא אמרי ניקום ונעביד עסקא עד דהדר אילפא מלך ר"י. אתא אלפא תלא נפשיה.
אמר אי איכא דשאיל לי מתנייתא מדבי ר' חייא ודבי ר' אושעיא ולא פשטנא ליה ממתני'. כלומר כל מה שיש במשניות החיצונות עיקר שלהן במשנתנו ואין כל חכם יודעו לפיכך אני גדול מר"י. ולמה זכה לישב בראש ולא זכיתי אני ושאליה ההוא סבא הא דתניא.
האומר תנו לבניי שקל בשבת וצוה ומת וראויין לתת להן סלע כי השקל הוא חצי סלע. אם אינו מספיק להן נותן להן סלע.
אם אמר בלשון הזה אל תתנו להן אלא שקל אע"פ שאינו מספיק להן אינו נותן להן אלא שקל ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן כו'. שמעינן מינה דאין אדם רשאי לשנות מדברי המת. ופשט אילפא הא מתניתא אליבא דר' מאיר היא ששנינו במשנתנו בכתובות בפרק מציאת האשה המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר. ואוקימנא התם טעמא דר' מאיר משום דמצוה לקיים דברי המת ואין לשנות מדבריו:
אמרו עליו על נחום איש גם זו שם מקום הוא ראיה על אמתת הדבר בדברי הימים (ב' כ"ח) הוא שנקרא לשם שם אחת העיירות גמזו והוא האמת ירושלמי א"ר יוסי בר אבין בזכות ג' דברים גשמים יורדים. בזכות הארץ. ובזכות החסד ובזכות יסורין וכולן בפסוק אחד נאמרו.
אם לשבט אם לארצו אם לחסד מצאנו שבט אלו יסורין. מפני (ג') ד' דברים גשמים יורדין מלמעלה מפני טללים הרעים ומפני בעלי זרוע ושיהא שותה העליון כתחתון ושיהו עיני הכל נשואות לשמים.
בעון (ג') ד' דברים גשמים נעצרים בעון ע"ז שנאמר ועבדתם שם אלהים אחרים וכתיב בתריה ועצר את השמים. בעון ג"ע שנאמר ותחניפי ארץ בזנותייכי וכתיב וימנעו רביבים וגו'. בעון ש"ד שנאמר כי הדם הוא יחניף את הארץ. פי' יחן אף על הארץ. (וכתיב וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים) בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנים דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. [חמשה] שמות נקרא אד [עב] ענן חזיז ונשיא א"ר חנינא מה יעשו גדולי הדור. ואין הצבור נידון אלא אחר רובו. שכן מצינו שכל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודים לשמים לא היה הדבור עם משה. שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו' וכתיב וידבר ה' אלי לאמר. ר' אליעזר עבד תענית ולא נחית מטרא עבד ר' עקיבא תלמידי' ונחית מטרא. עאל ר"ע ואמר מלה"ד למלך שהיו לו ב' בנות אחת חצופה וכיון שהיתה נכנסת אצלו בבקשה הוא אומר תנו לה בקשתה ותצא ואחרת היתה צנועה. וכשהיתה נכנסת אצלו היה מאריך רוחו עמה כדי שישמע שיחתה שהיה מתאוה לשמוע שיחתה. עשה כן ר"ע בשביל ר' אליעזר רבו כדי שלא יאמרו כי אינו הגון ונמצא חלול שמים. (בירושלמי פ"ב ה"ה) כתיב ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' וכי מים שפכו אלא לבם שפכו כמים. ויאמרו שם חטאנו לה' לבש שמואל חלוקו של ישראל אמר לפניו רבש"ע כלום אתה דן את האדם על אמרך לא חטאתי. ואלו אומרים לפניך חטאנו:
מתני' איזו היא דבר עיר המוציאה ת"ק רגלי עיר גדולה המוציאה אלף ת"ק רגלי יוצאי צבא כגון כפר עכו. ויצאו הימנה ט' מתים בג' ימים (בג' ימים אנשים ממש) [זא"ז] הרי דבר בד' ימים או ביום אחד אינו דבר.
Rabbeinu Chananel on Taanit 21a · Sefaria
Ritva
מתני׳ איזהו דבר עיר המוציאה ת״ק רגלי יצאו ממנה ג׳ מתים כו׳ וכן לפי חשבון זה כדמפרש במתני׳ ואין בכלל אנשי העיר הנשים והקטנים והזקני׳ ששבתו ממלאכה כדכתב הרמב״ם ז״ל והיינו דנקט תנא ת״ק רגלי.
Ritva on Taanit 21a · Sefaria
Meiri
מי שמנה אפוטרופוס וצוה להם תנו שקל לבני בשבת והם ראויים לתת להם סלע ר"ל שאין מסתפקים בשקל נותנים להם סלע שלא כיון אלא לזרזם ומן הסתם אין כוונתו לדחקם במזונות אפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל שהיה לנו לומר הואיל ובלשון מניעה דבר קפידא היתה ואין נותנים להם אלא שקל ומה שחסר להם ממזונותיהם משתכרים בו מצד אחר או מפילים אותם על הצבור ואע"פ שאמרו לאו כל הימנו להעשיר את בניו ולהפיל עצמו על הצבור שמא לא אמרוה אלא כשמצמצם על עצמו אינו כן אלא אף בלשון מניעה לא כיון אלא לזרזם ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם הואיל והעמיד יורשים אחריהם אפילו אמר תנו אין נותנים להם אלא שקל ושמא תאמר והרי אמרו נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאינה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ובזו הרי בניו ראויים לירשו ואין לאחרים אחריהם כלום תירצוה רבים בשאמר נכסי לך שהוא לשון מספק אם ירושה אם מתנה ואצל יורש נדון בלשון ירושה ואצל אחר נדון בלשון מתנה אבל בכאן שהוא לשון מתנה לגמרי אף ליורש יש לה הפסק ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בהלכותיהם שאף לשון מתנה ליורש אין לה הפסק ושמא נאמר לדעתם דוקא כשנותן את הנכסים מעקרם לראשון ואחריו לפלוני אבל בזו שמעקרא לא נתן עקר הנכסים ליורש ר"ל שלא הרשהו בהם אלא לשקל בשבת הרי מה שנתן לזה לא נתן לזה ויש לשני אחריו של זה כמצות המת וגדולי המפרשים תירצו שלא נאמרה אלא כשהניח הכל ביד היורש ובדקאמר נכסי לך אבל זה שהניחו ביד שליש לא וגדולי המחברים פירשוה בשאמר בפירוש לא משום ירושה אני נותן להם אלא שאחריהם יהיו לפלוני ודברים אלו אין זה מקומם וכבר ביארנום בכדי היכולת בבתרא פרק נחלה בסוגיית המשנה החמשית:
וכן מה שאמרו מצוה לקיים דברי המת הלכה היא וצריך שתדע שמצוה גמורה היא וכופים עליה בב"ד בין שהיה שכיב מרע ומת בין שהיה בריא ומת אלא שיש קצת תנאים ויתבאר ענינם במסכת גיטין בפרק א' בע"ה:
Meiri on Taanit 21a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא ניקום וניזיל ונעביד כו' אתו תרי מלאכי כו' פ"א היתה מטתו מונחת בבית רעוע בקשו כו' ומלונהו עפרא כי מטא להתם שרינהו לסיפטא חזנהו דמלו עפרא בעא כו' בי יהודאי אמר גם זו לטובה כו' דשקלי מהכא אמטי להתם סתרו כו' כצ"ל:
בפרש"י בד"ה כי לא יהיה בך אביון בך בעצמך ובד"ה האומר תנו כו' מי שמת והניח כו' להוצאה בשבוע וראוין כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Taanit 21a · Sefaria
Ben Yehoyada
מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי בְּנֵי חֵילָא דִּמְחוֹזָא עיין פירוש רש"י, והקשה מהרש"א לשון 'בְּנֵי חֵילָא' לא משמע על עניים, ולכן פירש על חיל המלך עיין שם. ועדיין קשא לפירוש מהרש"א למה אומר 'מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי' אפילו דלא נפישי ליחוש דאיך יאכיל פיתו לעכו"ם? ונראה לי בס"ד ליישב פירוש המהרש"א ז"ל, דאי לא נפישי אין נמצאים ברחובות היהודים כדי שישמעו דברים אלו ויבואו יען כי רחובות היהודים הם בפני עצמו ומה יעשו חיל המלך שם?! אך כיון שהם רבים דנפישי טובא אז ימצאו גם ברחובות היהודים ויראו דבר זה ויבואו לאכול גם הם. ועוד נראה לי כיון דנפישי לא תתן להם הממשלה כדי סיפוקם ומחמת רעבונם יעברו חק ונימוס המלכות ליכנס לבית היהודים לאכול.
הֲווּ קָא כָּרְכֵי רִיפְתָּא נראה לי בס"ד הודיענו בזה דמלבד דישיבתם תחת כותל רעוע היתה סיבה לעורר קטרוג גם האכילה היתה סיבה כמו שאמר רבינו ז"ל בשער המצות וזה לשונו: יברך ברכת המזון בכונה גמורה וידיו אסורות זה על גב זה על החזה ועוצם עיניו אם אין שם כוס לפי שסטרא אחרא קאי תמן לקטרגא עליו ובפרט אם הוא ביחיד, עד כאן לשונו עיין שם. ולכן אמרו שעת אכילה שעת מלחמה. ומה שאמר דְּאִיכָּא בְּהוּ חַד דְּקַיְמָא לֵיהּ שַׁעְתָּא, פירוש שעתיד להתגדל ולהיות ראש דתלויים בו רבים ואם כן זכותא דרבים מגין וגובר.
אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן אִיהֲדָר וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". נראה לי לא בערמה דבר כן לאלפא אלא כונתו לפרש הכתוב הזה בהכי דאותיות ארץ במילואם כזה: א ל ף ריש צ די, יש בקרבם אותיות 'דלי' ודרכו של דלי להיות פעם מלא פעם חסר כן העני אינו מוכרח שיחדל מן העולם מחמת עוניו אלא אף על פי שהוא עני אפשר שיתעשר ויהיה מלא כמו הדלי, רגע זה חסר ורגע זה מלא. וזהו כונת הכתוב (דברים טו, יא) לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מן העולם כי הוא מִקֶּרֶב הָאָרֶץ רוצה לומר כדמיון הדלי שרמוז בקרב הארץ. כך היתה כונת רבי יוחנן לפרש הכתוב הזה כשאמרו לאלפא ורמז לו שהוא חושב על עצמו כמאמר הכתוב הזה דאף על פי שהיום הוא חסר יחזור למקומו שאז שיהיה מלא שיתקיים בו כדמיון הדלי. ואם תאמר כיון דרבי יוחנן אמר לאלפא 'שָׁמַע מַר מִידִי' מוכרח שהבין אלפא ששמע רבי יוחנן איזה דבר ואמאי לא שאל אלפא מן רבי יוחנן מה שמעת? ונראה לי אחר שאמר רבי יוחנן אִיהֲדָר וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן', חשב אלפא שזה הפסוק נשמע עתה לאזניו של רבי יוחנן מאיזה איש או תינוק שעבר שם וחשב אלפא בדעתו כיון דהוא שמע עתה פסוק זה מעוברי דרכים ואני לא שמעתי שמע מינה לא רצו מן השמים שאחזור מסברתי הראשונה ולכך לא השמיעו אותי גם כן דבהשגחה פרטית לא הניחו מן השמים שתגיע שמועה זו עתה באזני ורק לרבי יוחנן השמיעו זאת משום דקמי שמיא גליא דאם ילך רבי יוחנן לסחורה לא יצליח. ברם הא קשיא: כיון דשמע רבי יוחנן מהמלאכים דאיכא קפידא אתרווייהו במהלך זה למה לא גילה הדבר לאלפא כדי שגם הוא יחזור? נהי שדבר המלוכה לא יאות להגיד לו מכל מקום היה לו להגיד דבר הקפידא! ונראה לי דאחר שידע דלדידיה קיימא שעתא והוא ימלוך חשב אם יחזור אלפא עמו כיון דאי אפשר שימלוך רבי יוחנן בהיות אלפא שם אז מוכרח דמזלו של רבי יוחנן ידחה את אלפא מן העולם שיפטר אלפא כדי שימלוך רבי יוחנן וכמו שחשב רב חנינא בר חמא על עצמו, כשראה בחלום על רב שימלוך ורצה שידחה רב לבבל וימלוך שם כדי שלא יפטר הוא מחמתו וכמו שאמרו בסוף יומא (יומא פז:) נדחייה ולא נדחיין, כן כאן כיון רבי יוחנן לטובת אלפא כדי שישאר בחיים.
אָזַל תָּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא נראה לי בס"ד 'אִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא' נקרא נס ואותיות נס המלוי שלהם הוא אותיות 'מוכן' כזה: נ ו " ן ס מ " ך, נמצא אותיות התלויים בנס הם אותיות 'מוכן' ולכך תלה עצמו בנס הספינה לרמוז גם עתה הוא מוכן וראוי להיות ראש ישיבה שבהליכתו לסחורה לא נתמעטה השגתו בתורה. ועוד נראה לי בס"ד כי הספינה נקרא בלשון חכמים 'אלפא' שזהו שמו עצמו אך אף על פי דהספינה כולה מדרס לבני אדם יש בה חלק שאינו מדרס אלא הוא עליון על כל אדם והוא נסו לכך תלה עצמו בנס הספינה לומר אף על פי ששמי אלפא שהוא רוצה לומר ספינה, אין אני דומה לכללות הספינה שהיא מדרס לבני אדם אלא אדמה לנס הספינה שהוא עליון וגבוה על כולם כי הנני שלם בתורתי ועליון על כל תלמיד חכם שבדור כאשר הייתי מקודם.
הָלַכְתִּי, וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָיו קשה למה תלה מיתה של זה בעצמו, דמה בידו לעשות וכי היה פת מזומן בידו ולא נתן לו? ונראה לי בס"ד כי אותו עני אחזו בולמוס ולחולי זה צריך מהירות גדולה באכילה והיה צריך שיקפוץ תיכף מן החמור ויקרע השק ויוציא המאכל ולא יתעכב בהתרת הקשרים! ולכך אמר עיניו שלא חסו לראות בפניך ועיניך, כדי לידע שיש לך חולי הבולמוס שיש לו סימנים בפנים ובעינים וידיו שנתעכבו להתיר הקשרים של השק ולא קרעו השק תיכף להוציא המאכל במהרה ורגליו שלא קפצו מן החמור לארץ למהר הרבה אלא ירדו לאיטם. והא דגזר על גופו שחין, בשביל שרצה להיות בו שני דברים שבהם חשוב כמת שהם סמוי עינים וצרעת. והא דלא גזר עניות על עצמו דחשיב נמי כמת מפני כי בזה חב לאחרים שהם בני ביתו וגם העניים שדרכו לתת להם תמיד צדקה.
שֶׁמֻּבְטָח לָכֶם כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בַּבַּיִת, אֵין הַבַּיִת נוֹפֵל אף על פי שהיה עניו מאד אין כונתו בזה להגדיל עצמו אלא כונתו לומר כי השטן שמח ביסורים שלו שהם קשים ממיתה ואינו חפץ במיתתו אלא רוצה שישאר חי ביסורים אלו לכך ישתדל שלא יפול הבית עליו.
"נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ"? דְּכָל מִלְּתָא דַּהֲוָה סַלְקָא לֵיהּ, אָמַר "גַּם זוֹ לְטוֹבָה". נראה לי בס"ד אותיות גַּם זוֹ הם צירוף ' מזוג ' שבאלה היסורין שסובל מאהבה ימוזג הדין ברחמים. ועוד נראה לי בס"ד ז' תורה שבכתב שהיא ז' ספרים וא"ו תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים הרי ' זוֹ ' שעל ידי זכות התורה יתמתק הדין ויהיה לְטוֹבָה. גם עוד אמר לְטוֹבָה דהיינו 'ט"ו בה' כי בתורה נמשכים אורות המוחין שהם סוד י־ה שבשם הוי"ה ומספרם ט"ו. ועוד נראה לי בס"ד רמז באותיות ' זוֹ ' על ז' אותיות שעטנ"ז ג"ץ שצריך להם שלשה תגין ואותיות בד"ק חי"ה שהם ששה שצריך להם תג אחד, שכל אלו הם דין וצריכים תיקון ומיתוק שיהיו לְטוֹבָה. ועוד נראה לי בס"ד אותיות ' זוֹ ' רמז לאות וא"ו שבשם ה ו י"ה, שהפשוט ששה והמלוי שבעה ותיבת גַּם רמז לרחל שנקראת 'גם' שיהיה להם יחוד וזווג על ידי אורות המוחין הרמוזים בטובה שהוא 'ט"ו בה'.
וְשַׁדְרוּהוּ בְּיִקְרָא רָבָא פירוש שלחו עמו אנשי חיל ללוותו בדרך עד מקומו ונעשה לו טובה כפולה תחת שתים רעות שעשו לו שהם האחת שלקחו ממונו והשנית הוסיפו רשעה למלאתה עפר כדי שלא ירגיש ויחזור למקומו אלא יוליכנה למלך ויהרג וכנגד היזק הממון נעשה נס שהמלך מילא לו הסיפטא אבנים טובות ומרגליות וכנגד נזק גופו שלחוהו לו בכבוד גדול שכבוד זה נוגע לגופו. ובזה יובן (תהלים קיג, ז) מְקִימִי מֵעָפָר דָּל כנגד נס הממון, שהביא עפר ולקח תמורתו ממון רב, וּמֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן כנגד כבוד ויקר שעשה לגופו. ואמר מֵאַשְׁפֹּת קרי בה 'מאש שפות' רוצה לומר מאש הגזרה שגזר הקיסר בשפתיו להרגו אז יָרִים אֶבְיוֹן דלבסוף נתחלף הדבר שצוה לשלחו ביקר רב. ודע הא דשלחו העפר לנסותו במלחמה, ולא ניסו אותו במקומם כי הם הבינו מדעתם שדבר זה הוא נס גדול ואין הנס פועל על מגן אלא במקום הצורך לכך שלחו אותו למקום המלחמה שיש שם צורך.
1 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Taanit 21a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Taanit, daf 21, Amud Aleph, about 652 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 15 words
Opens “מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי בְּנֵי חֵילָא דְּמָחוֹזָא.…”
- Segment 236 words
Opens “אִילְפָא וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲווֹ גָּרְסִי בְּאוֹרָיְיתָא, דְּחִיקָא…”
- Segment 357 words
Opens “שַׁמְעֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ: נִישְׁדֵּי…”
- Segment 425 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: אֶיהֱדַר, וְאוֹקֵי בְּנַפְשַׁאי…”
- Segment 533 words
Opens “אָמְרוּ לוֹ: אִי אִתִּיב מָר וְגָרֵיס, לָא…”
- Segment 632 words
Opens “אֲתָא הָהוּא סָבָא, תְּנָא לֵיהּ: הָאוֹמֵר תְּנוּ…”
- Segment 734 words
Opens “אִם אָמַר: אִם מֵתוּ יִרְשׁוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם…”
- Segment 877 words
Opens “אָמְרוּ עָלָיו עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ…”
- Segment 966 words
Opens “אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, וְכִי מֵאַחַר שֶׁצַּדִּיק…”
- Segment 1050 words
Opens “הָלַכְתִּי וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָיו, וְאָמַרְתִּי: עֵינַי שֶׁלֹּא…”
- Segment 1156 words
Opens “וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ…”
- Segment 1254 words
Opens “כִּי מְטָא הָתָם, שְׁרִינְהוּ לְסִיפְטֵי, חֲזָנְהוּ דִּמְלוּ…”
- Segment 1320 words
Opens “הַוְיָא חֲדָא מְדִינְתָּא דְּלָא מָצוּ לְמִיכְבְּשַׁהּ, בְּדַקוּ…”
- Segment 1442 words
Opens “כִּי אֲתוֹ, בִּיתוּ בְּהָהוּא דִּיּוּרָא, אֲמַרוּ לֵיהּ:…”
- Segment 1535 words
Opens “אִי זוֹ הִיא דֶּבֶר — עִיר הַמּוֹצִיאָה…”
- Segment 1630 words
Opens “בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה יָמִים — אֵין…”
Original text
מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי בְּנֵי חֵילָא דְּמָחוֹזָא.
due to the fact that there are many soldiers in the city of Meḥoza, and if I let them all eat, they will take all the food I own.
אִילְפָא וְרַבִּי יוֹחָנָן הֲווֹ גָּרְסִי בְּאוֹרָיְיתָא, דְּחִיקָא לְהוּ מִילְּתָא טוּבָא, אָמְרִי: נֵיקוּם וְנֵיזִיל וְנֶיעְבַּד עִיסְקָא וּנְקַיֵּים בְּנַפְשִׁין ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״. אֲזַלוּ, אוֹתִיבוּ תּוּתֵי גּוּדָּא רְעִיעָא, הֲווֹ קָא כָּרְכִי רִיפְתָּא, אֲתוֹ תְּרֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
§ The Gemara relates another story that involves an unstable wall. Ilfa and Rabbi Yoḥanan studied Torah together, and as a result they became very hard-pressed for money. They said: Let us get up and go and engage in commerce, and we will fulfill, with regard to ourselves, the verse: “Although there should be no needy among you” (Deuteronomy 15:4), as we will no longer be complete paupers. They went and sat under a dilapidated wall and were eating bread, when two ministering angels arrived.
שַׁמְעֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ: נִישְׁדֵּי עֲלַיְיהוּ הַאי גּוּדָּא וְנִקְטְלִינְהוּ, שֶׁמַּנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה! אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: שַׁבְקִינְהוּ, דְּאִיכָּא בְּהוּ חַד דְּקָיְימָא לֵיהּ שַׁעְתָּא. רַבִּי יוֹחָנָן שְׁמַע, אִילְפָא לָא שְׁמַע. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְאִילְפָא: שָׁמַע מָר מִידֵּי? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר מִדִּשְׁמַעִי אֲנָא וְאִילְפָא לָא שְׁמַע, שְׁמַע מִינַּהּ לְדִידִי קָיְימָא לִי שַׁעְתָּא.
Rabbi Yoḥanan heard that one angel said to the other: Let us knock this wall down upon them and kill them, as they abandon eternal life of Torah study and engage in temporal life for their own sustenance. The other angel said to him: Leave them, as there is one of them whose time of achievement stands before him, i.e., his time has yet to come. Rabbi Yoḥanan heard all this, but Ilfa did not hear the angels’ conversation. Rabbi Yoḥanan said to Ilfa: Did the Master hear anything? Ilfa said to him: No. Rabbi Yoḥanan said to himself: Since I heard the angels and Ilfa did not hear, I can learn from this that it is I whose time of achievement stands before me.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: אֶיהֱדַר, וְאוֹקֵי בְּנַפְשַׁאי ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. רַבִּי יוֹחָנָן הֲדַר, אִילְפָא לָא הֲדַר. עַד דַּאֲתָא אִילְפָא, מָלֵיךְ רַבִּי יוֹחָנָן.
Rabbi Yoḥanan said to Ilfa: I will return home and fulfill with regard to myself the contrary verse: “For the poor shall never cease out of the land” (Deuteronomy 15:11). Rabbi Yoḥanan returned to the study hall, and Ilfa did not return, but went to engage in business instead. By the time that Ilfa came back from his business travels, Rabbi Yoḥanan had been appointed head of the academy, and his financial situation had improved.
אָמְרוּ לוֹ: אִי אִתִּיב מָר וְגָרֵיס, לָא הֲוָה מָלֵיךְ מָר. אֲזַל תְּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּאַסְקַרְיָא דִסְפִינְתָּא, אֲמַר: אִי אִיכָּא דְּשָׁאֵיל לִי בְּמַתְנִיתָא דְּרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְלָא פָּשֵׁיטְנָא לֵיהּ מִמַּתְנִיתִין, נָפֵילְנָא מֵאַסְקַרְיָא דִסְפִינְתָּא וְטָבַעְנָא.
His colleagues said to Ilfa: If the Master had sat and studied, instead of going off to his business ventures, wouldn’t the Master have been appointed head of the academy? Ilfa went and suspended himself from the mast [ askariya ] of a ship, saying: If there is anyone who can ask me a question concerning a baraita of Rabbi Ḥiyya and Rabbi Oshaya, and I do not resolve his problem from a mishna, I will fall from the mast of this ship and be drowned. Ilfa sought to demonstrate that despite the time he had spent in business, he still retained his extensive Torah knowledge.
אֲתָא הָהוּא סָבָא, תְּנָא לֵיהּ: הָאוֹמֵר תְּנוּ שֶׁקֶל לְבָנַיי בְּשַׁבָּת, וְהֵן רְאוּיִין לָתֵת לָהֶם סֶלַע — נוֹתְנִין לָהֶם סֶלַע. וְאִם אָמַר: אַל תִּתְּנוּ לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל — אֵין נוֹתְנִין לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל.
A certain old man came and taught a baraita before him: If there is a man who, upon his deathbed, says in his will: Give a shekel to my sons every week, but this is a situation where, based on their needs, they are fit for the court to give them a sela , i.e., double the amount, they give them a sela . When the dying man mentioned a shekel, he presumably meant that they should be given a sum in accordance with their actual requirements, not that specific amount. But if he said: Give them only a shekel, the court gives them only a shekel and no more.
אִם אָמַר: אִם מֵתוּ יִרְשׁוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם — בֵּין שֶׁאָמַר ״תְּנוּ״ בֵּין שֶׁאָמַר ״אַל תִּתְּנוּ״ — אֵין נוֹתְנִין לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל. אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת.
The baraita further states that if one said: If my sons die, others should inherit their portion in their stead, regardless of whether he said: Give them a shekel, or whether he said: Give them only a shekel, then the court gives his sons only a shekel per week, as their father clearly stated that he wishes to give his sons only a specific stipend and that he intends to leave the bulk of his property to others. Ilfa said to the old man: In accordance with whose opinion is this ruling? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: It is a mitzva to fulfill the statement of the dead. This entire baraita can be explained based on a principle that appears in a mishna: In all cases, one should try to execute the wishes of the deceased.
אָמְרוּ עָלָיו עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ שֶׁהָיָה סוֹמֵא מִשְׁתֵּי עֵינָיו, גִּדֵּם מִשְׁתֵּי יָדָיו, קִיטֵּעַ מִשְׁתֵּי רַגְלָיו, וְכׇל גּוּפוֹ מָלֵא שְׁחִין. וְהָיָה מוּטָּל בְּבַיִת רָעוּעַ, וְרַגְלֵי מִטָּתוֹ מוּנָּחִין בִּסְפָלִין שֶׁל מַיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עָלָיו נְמָלִים. פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ תַּלְמִידָיו לְפַנּוֹת מִטָּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ לְפַנּוֹת אֶת הַכֵּלִים. אָמַר לָהֶם: בָּנַיי, פַּנּוּ אֶת הַכֵּלִים, וְאַחַר כָּךְ פַּנּוּ אֶת מִטָּתִי, שֶׁמּוּבְטָח לָכֶם שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁאֲנִי בַּבַּיִת אֵין הַבַּיִת נוֹפֵל. פִּינּוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פִּינּוּ אֶת מִטָּתוֹ, וְנָפַל הַבַּיִת.
§ The Gemara relates another story about a rundown building. They said about Naḥum of Gam Zu that he was blind in both eyes, both his arms were amputated, both his legs were amputated, and his entire body was covered in boils. And he was lying in a dilapidated house, and legs of his bed were placed in buckets of water so that ants should not climb onto him, as he was unable to keep them off in any other manner. Once his students sought to remove his bed from the house and afterward remove his other vessels. He said to them: My sons, remove the vessels first, and afterward remove my bed, as I can guarantee you that as long as I am in the house, the house will not fall. Indeed they removed the vessels and afterward they removed his bed, and immediately the house collapsed.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, וְכִי מֵאַחַר שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר אַתָּה, לָמָה עָלְתָה לְךָ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: בָּנַיי, אֲנִי גָּרַמְתִּי לְעַצְמִי. שֶׁפַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ לְבֵית חָמִי, וְהָיָה עִמִּי מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל, וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה, וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים. בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד לִי בַּדֶּרֶךְ, וְאָמַר לִי: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶפְרוֹק מִן הַחֲמוֹר. לֹא הִסְפַּקְתִּי לִפְרוֹק מִן הַחֲמוֹר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ.
His students said to him: Rabbi, since you are evidently a wholly righteous man, as we have just seen that as long as you were in your house it did not fall, why has this suffering befallen you? He said to them: My sons, I brought it upon myself. Naḥum of Gam Zu related to them the following: As once I was traveling along the road to my father-in-law’s house, and I had with me a load distributed among three donkeys, one of food, one of drink, and one of delicacies. A poor person came and stood before me in the road, saying: My rabbi, sustain me. I said to him: Wait until I unload the donkey, after which I will give you something to eat. However, I had not managed to unload the donkey before his soul left his body.
הָלַכְתִּי וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָיו, וְאָמַרְתִּי: עֵינַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל עֵינֶיךָ — יִסּוֹמוּ, יָדַיי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל יָדֶיךָ — יִתְגַּדְּמוּ, רַגְלַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל רַגְלֶיךָ — יִתְקַטְּעוּ. וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתִּי עַד שֶׁאָמַרְתִּי: כׇּל גּוּפִי יְהֵא מָלֵא שְׁחִין. אָמְרוּ לוֹ: אוֹי לָנוּ שֶׁרְאִינוּךָ בְּכָךְ! אָמַר לָהֶם: אוֹי לִי אִם לֹא רְאִיתוּנִי בְּכָךְ.
I went and fell upon his face and said: May my eyes, which had no compassion on your eyes, be blinded; may my hands, which had no compassion on your hands, be amputated; may my legs, which had no compassion on your legs, be amputated. And my mind did not rest until I said: May my whole body be covered in boils. Naḥum of Gam Zu prayed that his suffering might atone for his failure. His students said to him: Even so, woe to us that we have seen you in this state. He said to them: Woe is me if you had not seen me in this state, as this suffering atones for me.
וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ — דְּכׇל מִילְּתָא דַּהֲוָה סָלְקָא לֵיהּ, אֲמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. זִימְנָא חֲדָא בְּעוֹ לְשַׁדּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹרוֹן לְבֵי קֵיסָר, אָמְרוּ: מַאן יֵיזִיל — יֵיזִיל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, דִּמְלוּמָּד בְּנִיסִּין הוּא. שַׁדַּרוּ בִּידֵיהּ מְלֵא סִיפְטָא דַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אֲזַל, בָּת בְּהָהוּא דִּירָא. בְּלֵילְיָא קָמוּ הָנָךְ דָּיוֹרָאֵי וְשַׁקְלִינְהוּ לְסִיפְטֵיהּ וּמְלוֹנְהוּ עַפְרָא.
The Gemara inquires: And why did they call him Naḥum of Gam Zu? The reason is that with regard to any matter that occurred to him, he would say: This too is for the good [ gam zu letova ]. Once, the Jews wished to send a gift [ doron ] to the house of the emperor. They said: Who should go and present this gift? Let Naḥum of Gam Zu go, as he is accustomed to miracles. They sent with him a chest [ sifta ] full of jewels and pearls, and he went and spent the night in a certain inn. During the night, these residents of the inn arose and took all of the precious jewels and pearls from the chest, and filled it with earth. The next day, when he saw what had happened, Naḥum of Gam Zu said: This too is for the good.
כִּי מְטָא הָתָם, שְׁרִינְהוּ לְסִיפְטֵי, חֲזָנְהוּ דִּמְלוּ עַפְרָא. בְּעָא מַלְכָּא לְמִקְטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ, אֲמַר: קָא מְחַיְּיכוּ בִּי יְהוּדָאֵי. אֲמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִדְּמִי לֵיהּ כְּחַד מִינַּיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא הָא עַפְרָא מֵעַפְרָא דְּאַבְרָהָם אֲבוּהוֹן הוּא, דְּכִי הֲוָה שָׁדֵי עַפְרָא — הָווּ סַיְיפֵי, גִּילֵי — הָווּ גִּירֵי, דִּכְתִיב: ״יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ״.
When he arrived there, at the ruler’s palace, they opened the chest and saw that it was filled with earth. The king wished to put all the Jewish emissaries to death. He said: The Jews are mocking me. Naḥum of Gam Zu said: This too is for the good. Elijah the Prophet came and appeared before the ruler as one of his ministers. He said to the ruler: Perhaps this earth is from the earth of their father Abraham. As when he threw earth, it turned into swords, and when he threw stubble, it turned into arrows, as it is written in a prophecy that the Sages interpreted this verse as a reference to Abraham: “His sword makes them as the dust, his bow as the driven stubble” (Isaiah 41:2).
הַוְיָא חֲדָא מְדִינְתָּא דְּלָא מָצוּ לְמִיכְבְּשַׁהּ, בְּדַקוּ מִינֵּיהּ וְכַבְשׁוּהָ. עֲיַילוּ לְבֵי גִנְזֵיה וּמְלוֹהוּ לְסִיפְטֵיהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְשַׁדְּרוּהוּ בִּיקָרָא רַבָּה.
There was one province that the Romans were unable to conquer. They took some of this earth, tested it by throwing it at their enemies, and conquered that province. When the ruler saw that this earth indeed had miraculous powers, his servants entered his treasury and filled Naḥum of Gam Zu’s chest with precious jewels and pearls and sent him off with great honor.
כִּי אֲתוֹ, בִּיתוּ בְּהָהוּא דִּיּוּרָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי אַיְיתֵית בַּהֲדָךְ דְּעָבְדִי לָךְ יְקָרָא כּוּלֵּי הַאי? אֲמַר לְהוּ: מַאי דִּשְׁקַלִי מֵהָכָא אַמְטִי לְהָתָם. סְתַרוּ לְדִירַיְיהוּ וְאַמְטִינְהוּ לְבֵי מַלְכָּא, אֲמַרוּ לֵיהּ: הַאי עַפְרָא דְּאַיְיתִי הָכָא — מִדִּידַן הוּא. בַּדְקוּהּ וְלָא אַשְׁכְּחוּהּ, וְקַטְלִינְהוּ לְהָנָךְ דָּיוֹרָאֵי.
When Naḥum of Gam Zu came to spend the night at that same inn, the residents said to him: What did you bring with you to the emperor that he bestowed upon you such great honor? He said to them: That which I took from here, I brought there. When they heard this, the residents of the inn thought that the soil upon which their house stood had miraculous powers. They tore down their inn and brought the soil underneath to the king’s palace. They said to him: That earth that was brought here was from our property. The miracle had been performed only in the merit of Naḥum of Gam Zu. The emperor tested the inn’s soil in battle, and it was not found to have miraculous powers, and he had these residents of the inn put to death.
אִי זוֹ הִיא דֶּבֶר — עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְאֶלֶף רַגְלִי, כְּגוֹן כְּפַר עַכּוֹ, וְיָצְאוּ הֵימֶנָּה תִּשְׁעָה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה — הֲרֵי זֶה דֶּבֶר.
§ The mishna taught: What is considered a plague of pestilence? If it is a city that sends out five hundred infantrymen, and three dead are removed from it on three consecutive days, one dead per day, this is a plague of pestilence. The Sages taught: If a city that sends out fifteen hundred infantrymen, i.e., one that has a population of at least fifteen hundred men, e.g., the village of Akko, and nine dead are removed from it on three consecutive days, i.e., three dead per day, this is considered a plague of pestilence.
בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה יָמִים — אֵין זֶה דֶּבֶר. וְעִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי, כְּגוֹן כְּפַר עֲמִיקוּ, וְיָצְאוּ הֵימֶנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה — הֲרֵי זֶה דֶּבֶר.
If all nine died on a single day, while none died on the other days, or if the nine died over a period of four days, this is not a plague of pestilence. And a city that sends out five hundred infantrymen, for example, the village of Amiko, and three dead are removed from it on three consecutive days, this is a plague of pestilence.