Commentary page
Taanit 12a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerTaanit 12a
Taanit 12a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 312 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום כלומר לא אמרו במתענה שאכל בו ביום כגון שהתחיל להתענות עד חצי היום ואח"כ אכל דאין זה עינוי ואם אכל קודם חצות אין בכך כלום דאינו תענית של כלום אלא כשהשלים כל היום אע"פ שלא קיבלו עליו מאתמול ופריך אי דקבל עליו להתענות עד חצי יום והדר מתענה כל היום האי תעניתא מעלי' הוא ופשיטא דתענית גמור הוא ואפילו תפלת תענית נמי מתפלל עליו ולא איצטריך לאוקומי הלכה בהכי דזהו תענית גמור והאי מקשה סבר דהאי הלכה מתענין לשעות כמשמעו דיכול להתענות עד חצי היום מתענה קרינא ביה:
לא צריכנא דממליך אימלוכי כלומר לא היה בדעתו כלל להתענות אלא אתא ליה טרדא ולא אכל עד חצי היום וכי מטא חצי יום ממליך אמר הואיל והתעניתי עד חצי היום אתענה כל היום:
שלא שקעה עליו חמה שלא התענה עד אותה שעה:
אנשי משמר כהנים ולוים העובדין מתענין כדלקמן בפרק סדר תעניות:
ולא משלימין לפי שהן עסוקין בעבודה ואין יכולים להשלים אלמא אע"ג דאינו משלים מתענה קרי ליה:
לצעורי נפשייהו עם הצבור אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו ולא לקובעו עליו חובה כלל וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל:
מבני (סנאב) בן בנימין משבט בנימין:
שיום טוב שלנו היה כדלקמן בשלשה פרקים (תענית דף כו.) זמן עצי כהנים והעם כו' עד בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה בעשרה בו בני (סנאב) בן בנימין שעל ידי מעשה קבעו להן חכמים להתנדב עצים ולהביא למערכה וכשמגיע זמנו מביאין אותן ומדליקין אותן על גבי המזבח אע"פ שהיו שם שאר עצים הרבה משא"כ בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין אותן בזמן שיש עצים אחרים במסכת מנחות (דף קו:) אמרינן המתנדב עצים לא יפחות משני גזירין ועצים טעונין קמיצה טעונים הגשה כו':
21 more comments on this page.
Rashi on Taanit 12a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית פי' במסכת ע"ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לד.) וכן בחלוק שאין לו אימרא פירש התם וכל הפסק דמתענין לשעות דכל תענית צריך לקבלו מבערב בתפלת המנחה בשומע תפלה ואם הוא שבת באלהי נצור וצריך שיאמר למחר אהיה בתענית יחיד כי היכי דליכא למטעי בתענית צבור:
התם לצעורי נפשיה בעלמא ואע"ג דאמרינן (ר"ה דף יח:) משחרב בית המקדש בטלה מגילת תענית והאי עובדא דרבי אליעזר בר צדוק היה לאחר חורבן דאי קודם החורבן אמרינן (שם) כיון שיש שלום אין שם גזירות המלכות האי תנא סבר דלא בטלה:
יאסר פי' יאסר באל"ף הוי לשון אסור שאסר עצמו וייסר הוי לשון הסרה כלומר יסור מן הנדר יהיה מותר לאכול למחר שיהיה יום טוב ואין להתענות:
ואם גזרתנו קודם לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו אומר רש"י ידחה נדרו מכל וכל ולא ישלים אותו תענית והר"י מסופק בדבר ויש להחמיר דדוקא אותו יום לא יתענה אבל ישלים אותו ליום מחר וכן יש ליזהר שלא להתענות בראש חדש ובחנוכה ובפורים דמאלו ודאי לא בטלה מגילת תענית:
Tosafot on Taanit 12a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
אמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות ומתפלל תפלת תענית והוא שלא טעם כלום עד הערב ואע"ג דאמליך אמלוכי. רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. ואותבינן עליה הא דתנן אנשי משמר מתענין ולא משלימין.
והא דאמר ר' אלעזר בר צדוק והתענו בו ולא השלמנוהו הנה תעניותם תענית אף על פי שלא שקעה עליו חמה. ומשני התם אינה תענית אלא רצו להצטער גם הם בצער צבור.
ולא משום דתורת דין תענית עליהם ור' יוחנן לא הוה מסכים תענית בלבו ולא היה אומר אלא להשתמט מבי נשיאה שלא היה רוצה לסעוד אצלם:
אמר שמואל כל תענית שלא קבלה מבע"י אינה תענית אימת מקבל לה רב אמר במנחה משעה שיסכן לתפלת המנחה. ואפי' מתעסק במלאכתו אומר מחר אהיה בתענית. יהי רצון שתהא תפלתי ביום תעניתי מקובלת.
ושמואל אמר בתפלת המנחה כלומר צריך להיות כולל אלו הדברים בשומע תפלה וגו'. אמר רב יוסף כשמואל מסתברא דכתיב במגלת תענית להן כל איניש דייתי עלייהו מן קדמת דנא יאסר.
מאי יאסר עצמו בצלו מקודם שיקבל עליו תענית מקבל עליו בתפלתו תענית שנמצא אוסר עצמו באכילה ובשתיה בקבלתו תענית בתפלתו:
פליגו בה ר' חייא ור' שמעון בר' חד תני ייסר וחד תני יאסר. מאן דתני ייסר כלומר ייסר עצמו בצלו בתפלת המנחה ואיסור אוסר על עצמו בתפלתו. ומאן דתני יאסר כדתניא להן כל אינש דייתי עלוהי [מקדמת דנא] יאסר.
כיצד יחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' (וב') של כל השנה ואירעו בהן י"ט הכתובים במגלת תענית כגון שמונת ימים שמראש חדש ניסן וכיוצא בהן דלא להתענאה בהן. אם נדרו קודם לגזרתנו ידחה נדרו את גזרתנו כו'. פי' כל איניש דייתי עלייהו נדר תענית מקדמת גזרה דנא להיות היום י"ט ושיהיה אסור בתענית יאסר באכילה ובשתייה ומקיים נדרו. הגיע ר"ח כסלו ולא ירדו גשמים ב"ד גוזרין ג' תעניות על הצבור אוכלין ושותין משחשכה ומותרין במלאכה כו':
2 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Taanit 12a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ritva
ואמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היו׳ ודעת רוב המפרשי׳ זכרונם לברכה שכך פירושו שלא טעם כלום בתחל׳ היום שאם טעם כלום שחרית וקבל להתענות שאר היום אינו כלום ואינו חייב להתענות וזה שאמרו האי תעניתא מעליתא הוא דקס״ד דבעי׳ למימ׳ שלא טעם כלום כל היום לשם תעני׳ אלא שלא קבלה מבעוד יום ולהכי קרי ליה תעני׳ ולהכי פרכי׳ דהא ודאי תענית מעלייתא הוא כלומ׳ להיו׳ חשוב קבל׳ מצוה לענו׳ י״ב שעו׳ לשפוך חלבו ודמו ומאי רבות׳ ופרקינן דאמלך אמלוכי כלומר כי בתחלת היום שלא טעם לא היה לשם תעני׳ אלא שאירע לו כן לאי זו ענין ואח״כ נמלך להשלים שאר היום בתענית מהו דתי׳ כיון שאין ענויו לשם מצו׳ יום גמו׳ של י״ב שעו׳ בלבד לא חשיב האי קא חשיב האי קבל׳ מצוה יום גמור אלא שעו׳ ולא ליחול עליה תעני׳ קמ״ל דחייל מכיון שלא טעם כלום מקודם והוא מענה שאר היום נפשו ובכל טעימ׳ אפי׳ מים בלבד ובזה הש״ס שלנו עם הירו׳ שאמרנו מילתי׳ דר׳ יוסי אמרה מתענין לשעו׳ דר׳ יוסי אקלע לצור ששמע דדמך ר׳ ואע״ג דאכל גרבנין ושתה מיי אסקיה ההוא יומ׳ בתענית׳ הדא אמר׳ מתענין לשעו׳ ואח״כ אמרו א״ר חסד׳ כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית לומר שכשם שאם מתענה בסופו. וטעם כלום שחרית אינו תענית דבעי׳ שתשקע עליו החמה ונוסחי דגרסי רב חסדא לטעמיה שפיר׳ מתפלל דבכלל מה שאמ׳ שלא טעם כל אותו היו׳ הוא זה ג״כ ולפי זה חולק הש״ס שלנו עם הירושלמי שאמר מילתיה דרבי יוסה אמרה מתענין לשעות דרבי יוסה איקלע לצור שמע דדמך רבי ואע״ג דאכל גרבנין ושתה מיי אסקיה ההוא יומא בתעניתא הדא אמרה מתענין לשעות ואל תתמה שהרי חולק עליו בפי׳ בדבר א׳ בענין זה שאמרנו שם כי המקבל להתענו׳ עד חצי היום אע״פ שאכל אח״כ הרי הוא תעני׳ שעות שאמרו מילתיה דרבי יוחנן אמרה מתענין לשעות דרבי יוחנן אמר הריני בתעני׳ עד שאשלי׳ פרקי או מסכתי ואלו בש״ס דידן אמרו בפי׳ שאינו תעני׳ דלשמוטי נפשי׳ הוא דאמר וכמו שאמר׳ כאן כל תעני׳ שלא שקעה עליו חמה לאו שמי׳ תענית וכדרהטא כולה שמעתא בש״ס ואנן אש״ס דילן סמכי׳ ובודאי כשם שחולק ש״ס שלנו בפי׳ עם האוכל בסוף היום כך חולק אוכל בתחלת היום כי אין טעם להבדיל ביניהם ואדרבה המתענה הרבה בתחלתו מעונה יותר ותמה למאי דקיימא לן מתענין לשעות למימר׳ דשמיה תענית ואלו בסמוך אמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית ומשמע דלאו שמיה תענית כלל ואמרו במפוח׳ מלי זיק׳ דמי וליכ׳ לדחוייה בתעני׳ שפוסק בה מבעוד יום דוקא כמו שפוסקי׳ רבי׳ דהא מלת׳ פסיקא קאמר שמואל כל תענית ועוד דסוגיין השתא בתעני׳ יחיד מיירי דאפילו תימא דאע״ג דאסקי׳ דמתענין לשעות דמ״מ אין מתפללין בו תפל׳ תעני׳ מ״מ משום דלא הוה למימ׳ דדמיא למפוח׳ מלי זיקא שאין לך לומר שכל תעני׳ שאין בו תפלת תענית אין מועיל כלום שא״כ אין בו נדר של מצו׳ ולמה הוא חייב להתענו׳ אלא ודאי תעני׳ הוא אלא שאינו שלם כראוי אלא כך י״ל כי אפי׳ תעני׳ קבלה יש לו קודם התחלתו ולפי׳ שמיה תענית לאותן שעות מיהת אבל כל שלא קבלו כלל כראוי אלא ששם על לבו להתענות אינו כלום דברים שבלב אינם דברים ודמי ודאי למפוחא דמלי זיקא וכשאמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לא למימרא שלא קבלה מבעוד יום אבל קבלה משחשכה בתפלת ערבי׳ או שחרי׳ שוה תעני׳ שעו׳ הוא שהוא יפה אלא הכא שמואל לאו בתעני׳ שעות איירי אלא בדין תעני׳ יום גמו׳ ובמי שנתכון לכך אלא שלא קבל׳ כלל ונקט מבעוד יום לפי שיה שגמר בלבו להתענו׳ כל היום היה לו לקבל מבעוד יום וכיון שלא קבלו מבע״י אף לא קבלו משחשכה אלא שלן בתעניתו שסמך על מה שגמר בלבו ולפי׳ לא עלה בידו כלום. ומי׳ שמעינן דתענית שעות שלא קבלה בפה או בתפלה קודם לאותה תענית דלא שמיה תענית ואם תמצא לפ׳ כדברי שמואל שלא קבלה מבעוד יום אבל משחשכה בתפלה א״כ יש לך לומר כי מה שאמרו דלא שמיה תענית ודמי למפוחא אינו לשעות שלאחר קבלה אלא לשעות שלקודם לכן דהשתא לא נחתינן לדין תענית שעות ויש מן החכמים שמפרשי׳ שאף תענית שעות אינו חשוב כלום אלא כשקבלה עליו להתענות עד חצי היום או יותר וכשהגיע חצי היום נמלך שישלים היום כלו בתעני׳ ולא טעם כלו׳ כל שאר היום אבל כל שלא קבלה כן אינו אפי׳ תענית שעות ודמי למפוחא דמלי זיקא וכן פירשו בתוספות בשם רבי יצתק הזקן זכרונו לברכה:
אבל הפי׳ הנכון מקובל בידנו מרבי׳ הגדול ז״ל מפי רבינו נ״ר והוא הנכון והנראה משיטת הירוש׳ לפי מה שכתבנו מעובד׳ דרבי יוסי אלא שהם חולקי׳ בשטע׳ שהרי׳ בדבר של עראי כגון גבינה ומים שאינו מעכב בתענית שעו׳ ולענין תענית שעות שלא פרשו במסקנת׳ מתפלל תפל׳ תעני׳ י״ל דכיון דאסקנ׳ סתם ולא פירשו שאין מתפלל תפל׳ תענית שכונת׳ לומר שמתעני׳ לשעו׳ תעני׳ גמור והכי רהטא סוגיין מדאמרי׳ בש״ס א״ל אביי לעול׳ מתענין לשעות והמתענ׳ לשעות מתפלל תפלת תענית מי׳ למאי דקיימא לן כשמואל דתענית יום גמור צריך קבלה מבעוד יום בתפלת המנחה שתהא קבלה בתפל׳ קודמת לתענית ה״ה לתענית שעו׳ שצריך קבלה בתפלה קודם שיאמ׳ עננו לפי׳ אם נמלך להתענות משחשכה מקבלה בתפל׳ ערבי׳ ואומ׳ עננו בתפלת שחרית ואם קבלה אחר ערבי׳ מקבלה בשחרית ואו׳ עננו בתפל׳ המנחה ואם קבלה אחר שחרית מתפלל מנחת נדבה ומקבלה באותה תפלה ובמנחה שניה אומר עננו וזה ג״כ בכלל דברי שמואל שכל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לאו שמי׳ תענית ונקט מבעוד יום לתענית שלם והוא הדין לתענית (שלה) שעות שלא קבלה מבעוד יום אותן שעות בתפלה כראוי שאינו כלום דדמי למפוחא דמלי זיקא וכדכתב לעיל ולא נתיישב לו יפה למה הביא רבינו ז״ל בהלכותיו הא דקיימא לן מתענין לשעות דהא אסיקנא הכא בהלכתא וכן בפ״ק דעובדי כוכבים ומזלות ולא פליגא הא דשמואל כדכתב ולא אדכרו בש״ס דליפלגו אהדדי כלל. והרמב״ם ז״ל פסק שמתענין לשעות ואומר עננו והוא שלא טעם כלום שאר היום כגון שנתעס׳ בצרכיו בשחר עד חצות או עד ט׳ שעות ונמלך להתענות שאר היו׳ הרי זה מתענה אותן שעו׳ ואומר עננו שהרי קבל עליו קוד׳ שעות התענית והרי זה במקצת על הדרך שפירש במתענה לשעות שהמתפלל תפלת תענית כיון שיש לו קבלה קוד׳ השעות אלא שלא בירר בכאן שתהא קבלה בתפלת נשמה הוא סובר ז״ל דלתענית יום גמור בעי׳ קבלה בתפלת המנחה כשמואל אבל בתענית שעות אפי׳ בשוק הוא מקבלה כרב ובלבד שיקבלה בפה שדברים שבלב אינם דברים א״נ דקבלה בתפלה בעי נמי בהא אלא שיקצר דבריו וסמך על מה שפי׳ כבר דקבלה בתפל׳ המנחה וממנ׳ למדין בכאן ומ״מ אין דעתו בפי׳ תענית שעות כשיט׳ התוספות אלא כמו שאמרנו אבל הוא ז״ל כת׳ וכן אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענו׳ שאר היום הרי זה תעני׳ שעו׳ ונראה שהוא מפ׳ מה שאמר בש״ס והוא שלא טעם כלום כל אותו היום על שאר היו׳ ומה שהקשו מתחל׳ דהאי תעניתא מעליתא היא זה שהיו סבורי׳ שרוצה לומר שלא טעם כלום כל אותו היו׳ ואפי׳ בשחרית וכשהשיבו לא צריכ׳ דאמליך אמלוכי פירשו לנו שאינו ר״ל אלא שלא טעם בשאר היו׳ דכולה מילתא תליא בסוף היו׳ שיהא בתענית וכאידך דרב חסדא דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמי׳ תענית וכן נמצא במקצת הנסחאו׳ רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקע׳ עליו חמה לא שמי׳ תענית והולך רבי׳ ז״ל בזה ע״ד הירושלמי ומוסיף עליו שלא אמרו בירושלמי בשאכל ושתה בשחרית כזית וכיוצא שהיא אכילת קבע אלא שטעם סבר שהיא אכילת עראי שאין אדם סומך עליה ליומו כגון דאכל גובנין ושתה מיי וגם אפשר לדקדק יותר מש״ס שלנו אפי׳ לשיטה זו שאע״פ שנתפרש והוא שלא טעם כלו׳ על שאר היו׳ ולא על תחלתו כך יש לומר בסופו הוא שלא יטעים כלום אבל בתחלתו אע״פ שטעם ואכל אכילה אין לנו וכבר כתבנו שאין שיטה זו שיטת הש״ס שלנו:
אימת מקבלה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה פי׳ שלא יאמר בתפלת המנחה עננו כמו שכתב הרמב״ם ז״ל שזו הוא תפלת תענית נקראת בכל הסוגי׳ גם אין ענין לעננו בתפלת המנחה שאינו בתענית כלל אלא הקבלה הוא בשומע תפלה שיאמר הריני בתעני׳ למחר יהר״מ שתקבל תעניתי ותשמע תפלתי כי אתה שומע תפל׳ כל פה בא״י ש״ת ואם לא נזכ׳ עד לאחר ש״ת אומר כן בסוף תפלתן קוד׳ שיאמר יהיו לרצון וכו׳ או לאחר כן קוד׳ שיעקור את רגליו ולכאורה הי׳ נרא׳ דבין לרב בין לשמואל בשטת המנחה יש לו לקבל׳ סמוך ליום התענית ולא קוד׳ לכן שאף רב במנחה קאמר אבל זה אינו נכון ממה שאמרו א״ר יוסף כותי׳ דשמואל מסתברא מנינא להן כל אינש דאיתאי עלוהי מקדמ׳ דנא ייסר מאי לאו ייסר עצמו בצלו ופרקי׳ מאי מסתברא כוותיה דשמואל איכ׳ ולמה לן לתרוצי לא יאסר והלא אף לרב יש לפרש׳ דייסר עצמו במנחה דקבלה מעיקרא לא סגי ליה אלא ודאי דלרב כיון דמיקל בקבלה דסגי ליה בדבור ושלא בתפלה כשאר נדרי הקדש ה״ה שאפילו הקדים קבלה לתעני׳ זמן מרובה או שנדר להתענות כמה ימי׳ מפוזרי׳ בהכי סגי ליה כשאר כל נדרי מצוה ואין צריך לקבל עוד סמוך לתענית אבל לשמואל לפי שאין זה נראה נדר מצוה גמור ונראה כנודר להרע לעצמו וכדאמר שמואל גופיה לקמן לא יהא אלא נדר דאלמא לא חשיב ליה נדר גמור להדיא ומשום הכי בעי קבלה גמורה דקביעות בתפלה וסמוך לתענית ובשאר קבלות שבתו׳ וי״ט כשצריכין קבלה דבעי קבלה בתפלה או על הכוס כשתבא לקבלם מבעוד יום כדי לעשות קבע לדבר ולא נקט רב במנחה אלא לאפוקי מדשמואל דבעי בתפלת המנחה אבל היא הנותנת דכיון דלא בעי קבל׳ בתפלה שאף בזמן מרובה קודם לכן סגי ליה לקבוליה והשתא אתי שפיר מאי דאמר רב יוסף כותי׳ דשמואל כו׳ דלישנא דייסר משמע שאע״פ שקדם נדרו צריך הוא לאסור עצמו לקבל׳ סמוך לתענית וכיון דכן היינו דייסר עצמו בצלו ופרקי׳ לא יאסר דייסר פועל עומד הוא שיעמו׳ באיסורו ואמרי׳ ולרב מאי קא משמע לן ואמרי׳ דהא קא משמע לן דכיון שקדם נדרו לשבועתינו והוא מקובל עליו אין חכמים רוצים לבטל נדרו או שאין כח ביד׳ לעקור בנדרי הקדש הוא והרי הוא באיסורו אבל בשקדם גזרתנו לנדרו אע״פ שקבל עליו התענית קודם שהגיע אותו י״ט אין נדרו חל כנגד גזרתנו הקודמ׳ ולשמואל הא קמ״ל אלא לדידיה קא אשמעי׳ טפי אגב אורחיה שאפילו בנדר מקובל צריך לאסור עצמו בקבלה סמוך לתענית בתפלת המנחה ואם לאו אינו מתפלל בו תפלת תענית מיהת אעפ״כ מודה שמואל שאם קבלה במנחה או קודם לכן בדבור נדר הוא לחייבו בתענית אלא שאינו מתפלל תפלת תענית בלא תפלותיו וכבר כתבנו לעיל גבי מימרא דזעירי דכל שהם רצופים בקבלה א׳ בתפלת המנחה של קודם יום הראשון סגי להו ואפי׳ לשמואל וכן כתב הרמב״ם ז״ל ואע״ג דדחייה רב למתניתא ואע״ג דבעלמא רב ושמואל הלכה כרב באיסורי בהא קיימא לן הלכה כשמואל דהא רב יוסף אכרע כותי׳ וכן נראה דעת רבי׳ אלפסי ז״ל וכן פסק הרמב״ם ז״ל ואע״ג דדחייה רב למתניתא פשטא מסייע לשמואל ויש פוסקין כרב דהלכתא כותי׳ באיסורי ומתנית׳ הא דחייה רב:
ת״ר עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי ר׳ כו׳ סוגיא זו בין בתעניית יחיד דאיירי׳ ביה לעיל בין בתענית צבור באותן שאין מפסיקין מבעוד יום וכן פירשה הרמב״ם ז״ל וכלה שמטתא במקבל עליו תענית סתם או שפי׳ שמקבל עליו תענית היום בלבד אלא אם התנה בפי׳ שיוכל לאכול כל הלילה כמו שירצה הכל לפי תנאו ותענית גמור הוי לתפל׳ היום ומה שאמרו בש״ס לפנינו אמר רב יחיד שקבל עליו תענית סתם חוששי׳ שמא תענית צבור קבל עליו ואסור ברחיצה דוקא ברחיצה וחבריו כגון סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ונקט רחיצה במקום כלם שדין כלם שוה בכל מקום תענית אבל אינו מפסיק מבערב שאין הלילה לעולם בכלל קבלה עד שיפרש ועוד שא״כ היה לש״ס לומר חוששי׳ שמא קבל עליו וכיון שפי׳ היה לו לפ׳ ג״כ שמפסיק בערב כשם שפי׳ שאסור ברחיצה דודאי אין דין הפסקה בכלל בדין רחיצה וב׳ ענינים חלוקים הם ואין א׳ מהם בכלל חבירו אלא ודאי לנו אלא מה שפרט שיאסר ברחיצה וחביריו כי היום שהוא בכלל קבלתו מן הסתם חוששי׳ שקבלו בכל חומרי תעני׳ צבור והינו דנקטי׳ הכא סתם גבי תענית יחיד עד אימתי אוכל ושותה ואין לנו לדחוק ולהעמיד׳ דוקא במפ׳ שלא קבל תעני׳ צבור:
אמר רבא לא שנו אלא שלא סילק אבל סילק אינו אוכל פי׳ דכיון דגמר וסלק ודאי עיקר דעתיה ממיכלא וממשתיא דלהאי לישנא קמא כולה מילתא תליא בסלוק ולא שינה כלל ואיכא דאמר לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל ולכאורה היה נראה דלהאי לישנא בתרא כולה מילתא תליא בשינה שאם ישן אינו אוכל אע״פ שלא סלק ואם לא ישן אוכל אע״פ שסלק וזהו שהקשו ממתניתא דישן ועמד הרי זה אוכל ולא העמידה בשלא סלק אבל זה אינו נכון דהא ודאי ענין זה בדעתו תלוי אימת עקר נפשיה ממיכלא וממשתיא ובירושלמ׳ אמרו שאף בשנה וסלק אם התנה הכל לפי תנאו לומר שהדבר תלוי בדעתו ואין הדעת נותנת בשינה של קודם אכילה תאסרנו מאכילה דהא ודאי משום שינה זו אינו מסיח דעתו מאכילה אלא ודאי דלהאי לישנא בתרא תרתי בעי׳ סלוק ושינה דסבירא לן דלא אסח דעתיה ממיכלא וממשתיא עד דאיכא הני תרתי ומקילינן על לישנא קמא דתלי כלה מילתא בסלוק ומאי דלא אוקי מתניתא דישן ועומד הרי זה אוכל בשלא סלק משום דמשמע לן דא״כ פשי׳ דשינה בלא סלוק אינו כלום ולהכי׳ אוקי׳ אפי׳ בסלק ובתנמנם דהשתא אשמעי׳ רבותא דאע״ג דסילק בעי׳ נמי שינה גמורה וזהו דעתו של רב אלפסי ז״ל שכתב בהאי לישנא בתרא לקולא הוא ואי לא תליא מילתא אלא בשינה אדרב׳ מחמיר טפי קמא והוא ז״ל פסק בלישנא בתרא דאיסורא דרבנ׳ הא ולקולא ועוד מטרח בש״ס לפרושי ה״ד מתנמנם ואיכא מרבוותא ז״ל מאן דפסק בלישנא קמא וכותי׳ דרבי׳ ז״ל מסתברא ע״כ.
Ritva on Taanit 12a · Sefaria · Edition: Chidushi HaRitva, Amsterdam, 1729. · Public Domain
Meiri
אע"פ שאמרנו בתענית שעות שקבלתו מועילה ביום עצמו של תענית אין הדין כן בתענית שלם אלא צריך שיקבלהו עליו מאתמל שכל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום אינו תענית והיכן מקבלו יש פוסקים שמקבלו בשעת המנחה אפילו בשוק כרב ומ"מ עקר הדברים לפסוק כשמואל לקבלו בתפלת המנחה והוא שיאמר אחר תפלתו בתוך התחנונים רצני וקבלני בתענית שאשב למחר או כיוצא בזה ויש אומרים בשומע תפלה ואין הדברים נראים ואין צריך לומר רצני בתענית יחיד שאשב למחר שאין הלכה כדברי האומר ביחיד שקבל עליו תענית שאסור בנעילת הסנדל מצד שחוששים שמא תענית צבור קבל עליו אלא כל קבלה סתם תענית יחיד הוא וכ"ש בזמנים אלו שאין תענית צבור בגולה אלא ט' באב בלבד:
קבלה שבתפלת שחרית של ערב התענית אינה קבלה כלל הדברים אין קבלה קדומה ר"ל שאינה סמוכה לתענית מועילה אלא במי שמקבל להתענות ימים רצופים כמו שבארנו אפילו נדר להתענות יום אחד והוא רחוק ממנו הסכימו הגאונים שהוא צריך לחזור ולקבלו בערב התענית ואם לא עשה כן אע"פ שחייב להתענות מתורת נדרו אין מתפלל בו תפלת תענית:
יש תעניות שאין אדם צריך בהם לקבלה והם תענית חלום וכן תענית שנגזר מפי נשיא או גדול או מנהיג שהכל כפופים לו וכלן נמשכין אחר קבלתו והוא שאמר למטה דבי נשיאה גזור תעניתא ולא אודעינהו לר' יוחנן וריש לקיש לצפרא אודעינהו אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן והא לא קבילניה מאורתא אמר ליה אנן בתריהו גרירינן מכאן סמכו קצת מפרשים שכל הסכמת צבור אין כל יחיד ויחיד צריך קבלה אלא ש"צ מכריז והתענית מקובל ומתפללים תפלת תענית והוא הדין שלא נאמר על קבלה שאינה סמוכה לתענית שאינה מועילה אלא ביחיד שמסיח דעתו בנתים אבל צבור לא:
התבאר בסוף סוגיא זו במי שקבל להתענות יום אחד והתחיל להתענות בקבלה הראויה לו כדי לקיים את נדרו ונצטער בו הרבה או שבא לו אדם גדול לביתו או בא הוא לביתו של גדול וראה שטרחו בשבילו לווה אותו ופורע הואיל ויום סתם הוא שקבל עליו אבל אם קבל עליו יום ידוע אינו לווה כלל והראיה מה שאמרו אם נדרו קודם תדחה גזרתנו ואם לא כן יהא לווה ויצא ידי שתיהן ומגדולי המפרשים אומרים ללוות ולפרוע אם כשקבל עליו יום ידוע ומה שאמרו בתדחה גזרתינו פירושו בשאינו רוצה ללוות שאין לכופו בכך או שמא אחר שקבל תעניות לזמן ידוע לצער גדול נתכוון ולא ללוות ומתוך כך אין בידו עוד ללוות ותענית חלום מיהא אינו לווהו כלל וכן יש מי שאומר שלא נאמר דין לווה ופורע אלא בתענית יחיד אבל לא בתענית צבור שאין הדבר תלוי בו ואם היו כלם רוצים בהקפה נראה לי שרשאין בכך ומ"מ ארבעת הצומות יש בהם נעילת דלת על כל פנים ואפילו הסכמת כל הצבור אינה מועלת וכן יש מי שאומר שאם כבר התפלל עננו אין לווה כלל:
שמועה זו האמורה בכאן והוא יחיד שקבל עליו שני וחמשי ופגעו בו ימים הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו ואם גזרתנו קודמת ידחה נדרו מפני גזרתנו י"מ שלשעתה נשנית ואם גזרה קודמת ידחה נדרו ואע"פ שהוא כולל מפני שאינו נדר גמור כמו שכתבנו למעלה אלא שהרבה חכמים מפרשים אותה על עסקי דורות לומר שזה שקבל עליו תענית שני וחמשי של זמן ידוע אם התחיל בהם קודם שיחול יום שבמגלת תענית תדחה גזרתנו ולא יפסיק הואיל ולזמן ידוע קבלם כמו שכתבנו למעלה ואם התחיל תעניתו ביום שכתוב במגלת תענית ידחה נדרו ואע"פ שהוא בכולל וקורא לה קודמת אע"פ שהם בבת אחת מפני שיום טוב חל משחשיכה ולמדין מזו שאם בליל הפסח נשבע שלא יאכל מצה אף בכולל הואיל וכבר נכנסה חובת מצה אין שבועה חלה עליו והרי הוא כפורט מצת הפסח ויש חולקים בה מתוך שהיא חולק על מצת ארז ודחן:
יש שואלים האיך אתה מוצא יום סתם והלא צריך קבלה וכשמקבל הרי הוא אומר למחר ופי' בו שכך הוא אומר רצני וקבלני למחר בתענית שאשב לשלם נדרי שנדרתי להתענות יום אחד:
ומה שהוזכר כאן בעד מתי אוכל ושותה כבר ביארנוה למעלה:
יתבאר למטה בסוגיית המשנה הששית שכל המתענה בין שקבל עליו תענית יחיד בין שקבל עליו תענית צבור צריך להתפלל עננו בשומע תפלה בכל תפלותיו והוא שאמרו בתלמוד המערב בלילי שבת ויומו ר"ל ערבית של כניסתו ושחרית ומנחה ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואם נזכר קודם שעקר את רגליו כוללה בלא חתימה בתחנונים שאחר תפלה וש"צ קובעה ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא והביאוה בתלמוד המערב ממה שנאמר י"י צורי וגואלי ואם שכחו כוללו בלא חתימה בשומע תפלה ויש אומרים שקובעה ברכה בשעה שיזכור הואיל ואמצעיות אין להם סדר ויש מי שאומר שאין מתפלל עננו בערבית כלל אלא בתענית צבור שפוסק אכילה מבעוד יום אבל בשאר תעניות שאכל בלילה אינו אומרו אלא בשחרית ובמנחה ומה שאמרו בתוספתא פעמים שאין אדם שרוי בתענית ומתפלל עננו פירושו בערבית של כניסה ענינו כשאכל מבעוד יום ויפה פירשו לענין סברא אלא שאין סוגיית הגמרא מוכחת כן תקנו האחרונים שהיחיד לא יתפלל עננו עד המנחה שמא יארע לו אונס וכן רבים נוהגים בזמן הזה:
Meiri on Taanit 12a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא אמלוכי ואמר רב חסדא כו' לא יאסר עצמו פליגי כו' ועיין בר"ן:
בפרש"י בד"ה הא דאמרת כו' אע"פ שלא קבלו כו' ובד"ה לצעורי כלל וכל שעה כו' כצ"ל ובד"ה כדכתיב דלא ייסר בצלו לעיל כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה התם לצעורי כו' אמרינן כיון שיש שלום אין כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Taanit 12a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Taanit, daf 12, Amud Aleph, about 312 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 123 words
Opens “הָא דְּאָמְרַתְּ מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהוּא שֶׁלֹּא…”
- Segment 224 words
Opens “וְאָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא שָׁקְעָה…”
- Segment 340 words
Opens “תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק:…”
- Segment 417 words
Opens “תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֱהֵא בְּתַעֲנִית…”
- Segment 524 words
Opens “אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִיבֵּל עָלָיו…”
- Segment 628 words
Opens “אֵימַת מְקַבֵּיל לֵיהּ? רַב אָמַר: בְּמִנְחָה, וּשְׁמוּאֵל…”
- Segment 710 words
Opens “מַאי לָאו — יֵיסַר עַצְמוֹ בִּצְלוֹ? לָא…”
- Segment 824 words
Opens “פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי.…”
- Segment 946 words
Opens “דְּתַנְיָא בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית: כׇּל אִינִישׁ דְּיֵיתֵי עֲלוֹהִי…”
- Segment 1035 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: עַד מָתַי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה —…”
- Segment 1135 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רָבָא: גָּמַר וְעָמַד — הֲרֵי זֶה…”
- Segment 126 words
Opens “הֵיכִי דָּמֵי מִתְנַמְנֵם? אָמַר רַב אָשֵׁי:…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Taanit 12a · Segment 6 — “…בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Taanit 12a · Segment 5 — “אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִיבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Taanit 12a · Segment 1 — “…הָעֶרֶב. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָא תַּעֲנִית מְעַלַּיְיתָא הִיא! לָא…”
Original text
הָא דְּאָמְרַתְּ מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהוּא שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם עַד הָעֶרֶב. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָא תַּעֲנִית מְעַלַּיְיתָא הִיא! לָא צְרִיכָא — דְּאִימְּלַךְ אִימְּלוֹכֵי.
The halakha is that which you said, that one may fast for a few hours, provided that one took a fast of a few hours upon himself, and that he fasted and did not taste anything until the evening. Abaye said to Rav Ḥisda: This ruling is obvious, since it is a full-fledged fast, as one ultimately fasts the entire day. Rav Ḥisda answered: No, it is necessary to say this halakha in a case where he changed his mind, i.e., he began the day without intending to fast, but for various reasons he did not eat, and halfway through the day he decided to continue fasting for another few hours until nightfall. Rav Ḥisda maintains that this kind of fasting for hours is considered a fast.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא שָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה — לָא שְׁמֵיהּ תַּעֲנִית. מֵיתִיבִי: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין! הָתָם, לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ בְּעָלְמָא הוּא.
And Rav Ḥisda said: Any fast upon which the sun does not set, i.e., when one eats in the middle of the day, it is not called a fast at all. The Gemara raises an objection: The members of the priestly watch, the priests and Levites who are serving in the Temple that week, fast on a communal fast, like the members of the non-priestly watch who are attached to specific groups of priests, but they do not complete the fast with the rest of the community. This indicates that even a fast lasting only a few hours is called a fast. The Gemara explains: There they abstained from food merely to cause themselves distress, as an act of solidarity with the rest of the community, but this was not considered a full-fledged fast.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: אֲנִי מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סְנָאָה בֶּן בִּנְיָמִין, וּפַעַם אַחַת חָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וּדְחִינוּהוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וְהִתְעַנִּינוּ בּוֹ וְלֹא הִשְׁלַמְנוּהוּ — מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלָּנוּ הוּא. הָתָם נָמֵי, לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ בְּעָלְמָא הוּא.
The Gemara cites another proof: Come and hear, as Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said: I am a descendant of Senaah, son of the tribe of Benjamin, and once the Ninth of Av occurred on Shabbat, and we postponed the fast until after Shabbat, as Shabbat supersedes the fast of the Ninth of Av. And we fasted on that day, but we did not complete the fast, due to the fact that the tenth of Av is a holiday of ours, a private holiday for our family (26a), and one does not fast on holidays. This proves that a fast of only a few hours is nevertheless called a fast. The Gemara rejects this claim: There too, they did so merely to cause themselves distress.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֱהֵא בְּתַעֲנִית עַד שֶׁאָבוֹא לְבֵיתִי. הָתָם, לְשַׁמּוֹטֵי נַפְשֵׁיהּ מִבֵּי נְשִׂיאָה הוּא דַּעֲבַד.
The Gemara again attempts to disprove the opinion of Rav Ḥisda, this time by citing a custom of Rabbi Yoḥanan: Come and hear, as Rabbi Yoḥanan occasionally said: I shall be in observance of a fast until I come to my house. This indicates that one can take a fast upon himself even for just a few hours. The Gemara rejects this proof as well: There he did this to excuse himself from the household of the Nasi . At times, Rabbi Yoḥanan received an invitation to dine at the house of the Nasi , but wanted to decline. To avoid insulting the Nasi , he would say that he had taken a fast upon himself, and afterward he would eat at home. Since this was not a real fast, it is not proof of the legitimacy of a partial-day fast.
אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִיבֵּל עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם — לָאו שְׁמֵיהּ תַּעֲנִית. וְאִי יָתֵיב, מַאי? אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: דָּמֵי לְמַפּוּחָא דְּמַלְיָא זִיקָא.
Shmuel said: Any fast that one did not take upon himself while it was still day is not called a fast. The Gemara asks: And if one happened to sit in observance of a fast that day, what is that considered? Rabba bar Sheila said: He is likened to a bellows that is full of air. His behavior does not constitute a fast, as he is merely a container full of air, without food.
אֵימַת מְקַבֵּיל לֵיהּ? רַב אָמַר: בְּמִנְחָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית: לָהֵן, כֹּל אִינִישׁ דְּיֵיתֵי עֲלוֹהִי מִקַּדְמַת דְּנָא — יֵיסַר.
§ The Gemara asks: When does one take a fast upon himself? Rav said: One takes a fast upon himself in the afternoon of the day preceding the fast, from midday onward. And Shmuel said: One must take a fast upon himself for the following day at the end of the afternoon prayer. Rav Yosef said: It stands to reason that the halakha should be in accordance with the opinion of Shmuel, as it is written in Megillat Ta’anit , after a list of all of the Festivals established by the Sages in commemoration of various events throughout Jewish history: Therefore, whoever has bound himself beforehand with an obligation to fast on one of these commemorative days, he will be bound.
מַאי לָאו — יֵיסַר עַצְמוֹ בִּצְלוֹ? לָא — יֵאסַר עַצְמוֹ.
The Gemara explains the apparent proof from the text of Megillat Ta’anit . What, is it not the case that this means that he binds himself to the obligation at the time of prayer, and if he did not do so at that point in time his fast does not go into effect? The Gemara rejects this explanation: No; the text should be amended by one letter so that it does not read yeisar , he shall bind himself, but yei’aser , he shall render himself prohibited from transgressing these instructions. In other words, the text is explaining that despite a prior vow to fast, it is prohibited for one to do so on the commemorative days enumerated in Megillat Ta’anit .
פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי. חַד אָמַר: יֵיסַר, וְחַד אָמַר: יֵאָסֵר. מַאן דְּאָמַר יֵיסַר — כִּדְאָמְרִינַן. לְמַאן דְּאָמַר יֵאָסֵר — מַאי הִיא?
The Gemara comments: Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, disagree with regard to this dispute. One of them said that the text of Megillat Ta’anit reads: He will be bound, and the other one said that it reads: He will be prohibited. The one who said: He will be bound, this is as we just say. However, according to the one who said: He will be prohibited, what does it mean?
דְּתַנְיָא בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית: כׇּל אִינִישׁ דְּיֵיתֵי עֲלוֹהִי מִקַּדְמַת דְּנָא יֵאָסֵר. כֵּיצַד? יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ, וְאֵירְעוּ בָּם יָמִים טוֹבִים הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית, אִם נִדְרוֹ קוֹדֶם לִגְזֵרָתֵנוּ — יְבַטֵּיל נִדְרוֹ אֶת גְּזֵרָתֵנוּ, וְאִם גְּזֵרָתֵנוּ קוֹדֶמֶת לְנִדְרוֹ — תְּבַטֵּל גְּזֵרָתֵנוּ אֶת נִדְרוֹ.
The Gemara explains: This is as it is taught in Megillat Ta’anit : Whoever has taken upon himself beforehand to fast on one of these Festival days, he will be prohibited to eat and drink. How so? With regard to an individual who took upon himself to fast on each Monday, Thursday, and Monday series of the entire year, and the commemorative holidays written in Megillat Ta’anit occurred on these days, if his vow preceded our decree, i.e., the decree of the Sages establishing these commemorative days, his vow annuls our decree and he must fast, but if our decree preceded his vow, our decree annuls his vow and he may not fast on those days.
תָּנוּ רַבָּנַן: עַד מָתַי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה — עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא גָּמַר סְעוּדָתוֹ, אֲבָל גָּמַר סְעוּדָתוֹ — אֵינוֹ אוֹכֵל.
The Sages taught in a baraita : Until when may one eat and drink on communal fasts, when one fasts during the day but not the preceding evening? Until dawn. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Until the call of the rooster, which is before dawn. Abaye said: They taught this ruling, that one may eat all night, only if he has not finished his evening meal, as he may continue eating the same meal all night. However, if he has finished his meal, he may not eat any more.
אֵיתִיבֵיהּ רָבָא: גָּמַר וְעָמַד — הֲרֵי זֶה אוֹכֵל! הָתָם כְּשֶׁלֹּא סִילֵּק. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּשֶׁלֹּא יָשַׁן, אֲבָל יָשַׁן — אֵינוֹ אוֹכֵל. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: יָשַׁן וְעָמַד — הֲרֵי זֶה אוֹכֵל! הָתָם בְּמִתְנַמְנֵם.
Rava raised an objection to Abaye from a baraita : If one finished his meal and stood up, nevertheless, he may eat more. This shows that one may in fact eat throughout the night, even if he has finished his meal. Abaye answered: There the baraita is referring to a situation where he has not yet removed or cleared the table, and therefore it is as though he has not yet finished his meal. Some say a slightly different version of this discussion. Rava said: They taught this ruling only if he did not sleep after eating, but if he slept he may not eat anything else that night. Abaye raised an objection to Rava from a baraita : If one slept and arose from his sleep during the night, he may eat. Rava explained: There the baraita is referring to one who was merely dozing, and was not fully asleep.
הֵיכִי דָּמֵי מִתְנַמְנֵם? אָמַר רַב אָשֵׁי:
The Gemara asks: What are the circumstances of dozing? Rav Ashi said: