Commentary page
Sukkah 53a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerSukkah 53a
Sukkah 53a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 489 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
יש מהם אומרים היינו תושבחתא דמתני' שמשבחין להקב"ה על כך:
אלו חסידים כל חסיד הוי חסיד מעיקרו:
שלא ביישה כו' שלא עברנו עבירה בילדותנו לבייש את זקנותנו:
אם אני כאן הכל כאן דורש היה לרבים שלא יחטאו בשמו של הקב"ה אם אני כאן הכל כאן כל זמן שאני חפץ בבית הזה ושכינתי שרויה בו יהא כבודו קיים ויבאו הכל כאן ואם תחטאו ואסלק שכינתי מי יבא כאן:
הכי גרסינן בתוספתא הוא היה אומר למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם תבא לביתי - ונראה לי שאף כאן צריך לגורסה כן משום דאמר ר' יוחנן בתרה רגלוהי דבר איניש כו' ואי לא גרסינן ליה מאי שייכא דר' יוחנן הכא:
שצפה על פני המים שחתכו את ראשו והטילוהו למים והכיר בו שהוא רוצח ופגעו בו עכשיו לסטים כיוצא בו:
אמר לה על דאטפת אטפוך על שהצפת גלגולות של אחרים במים אטפוך הציפוך אחרים עכשיו:
לסוף מטיפיך יטופון עוד יבא יום ויציפו גולגולתם של אלו שהרגוך:
24 more comments on this page.
Rashi on Sukkah 53a · Sefaria
Tosafot
אשה היתה בוררת חיטין לשמחת בית השואבה בירושלמי פריך היאך בוררת האיכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש ומשני דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה וקשה דבפרק כל שעה (פסחים דף כו. ושם) אמרינן עלה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא וי"ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה:
אם אני כאן פירש בקונטרס שהיה הלל אומר בשמו של הקב"ה אבל בירושלמי משמע שהיה אומר על עצמו דפריך ולקילוסיו הוא צריך כלומר וכי היה צריך לשבחו והכתיב אלף אלפין ישמשוניה ומשני דכנגד ישראל היה אומר וחביב עליו קילוסן של ישראל מן הכל שנאמר (שמואל ב כ״ג:א׳) ונעים זמירות ישראל וכתיב (תהילים כ״ב:ד׳) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומיהו הא דקאמר אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך לא אפשר אלא בשכינה דהא דריש ליה מדכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:
Tosafot on Sukkah 53a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
תנן לא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה תני יכולה אשה לבור חטים לאור המערכה ולא היו מועלות דא"ר סימון ריח ומראה וקול אין בהן משום מעילה ז' קולות נשמעין מיריחו קול שער הגדול שנפתח. קול המגריפה. [בערכין יא] רב ושמואל חד אמר עשרה נקבים היו בם וכל נקב מוציא מאה מיני זמר וחד אמר מאה נקבים היו בם וכל נקב מוציא (ט"ז) [עשרה] מיני זמר מדברי שניהם המגריפה היתה מוציאה אלף מיני זמר [קול העץ] שעשה בן קטין מוכני לכיור. קול גביני כרוז. קול החליל. קול הצלצל קול כ"ג ביוה"כ בשעה שאומר אנא השם. ריח פטום הקטורת. מראה כדאמר ר' חייא בר אבא הוא נבל הוא כנור נימין יתידות בין זה לזה. ולמה נקרא שמם נבל מפני שמנבל כל מיני זמר עוגב זה ארדלס חסידים ואנשי מעשה שלא טעמו טעם חטא בילדותם כ"ש בזקנותם.
חסידים בעלי תשובה.
הלל הזקן כד הוה חמי עבדין בפחז הוה אמר וכי קילוסין דהללו צריך והכתיב אלף אלפין ישמשוניה וכד הוה חמי לון דעבדין בכושר הוה אמר הכי (אי אנן לינ מזלן) [דאי לא אנן הכא מאן הכא]. אע"פ שיש כמה קילוסין לפניו חביב עליו קילוסי ישראל יותר מן הכל דכתיב ונעים זמירות ישראל ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. ר' חייא רבה אחוי כריע' קדסרבי ונפסח ונתרפא' לוי אחוי קידה כריעה קמי רבי ונפסח ולא נתרפא.
הלל ראה גולגולת אחת צפה על פני המים [אמר לה] על דאטפאך עטיפוך ודאטפך יטופון.
הנהו תרי כושאי כו' א"ר יוחנן רגלוהי דבר איניש אינון ערובין ליה לאתר דמתבעי תמן מובלן יתיה. כשהיה משתחוה רשב"ג היה נועץ שני גודליו ושוחה ונושק פני רצפה וזוקף ומה שאין אחר יכול לעשות כך וזו היא הקידה.
לוי הוה מטלל קמי דרבי בתמני סכיני תניא א"ר יהושע בן חנניה כשהיינו מתעסקין בשמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה בעינינו.
שעה ראשונה לתמיד של שחר ומשם לתפלת השחר ומשם למוספין ומשם לתפלת המוספין ומשם לביהמ"ד. ומשם לאכילה ושתיה ומשם לתמיד של בין הערבים מכאן ואילך לשמחת בית השואבה. ואסיקנא מאי לא ראינו שינה בתרדמה אלא שינה כעין נמנום:
Rabbeinu Chananel on Sukkah 53a · Sefaria
Ritva
תנא אשה בוררת חטים מאור של בית השואבה תימה והיאך היא נהנית מאור זה תירצו בירושלמי דהא קי״ל קול וריח ומראה אין בהם מעילה ואין זה מספיק דהא אמרינן בגמרא דילן בפרק כל שעה מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא וי״ל דבוררת לאו דוקא אלא שיכולה לברור:
אם אני כאן הכל כאן פי׳ כנגד השכינה הוא אומר שאם השכינה בינינו הכל יבואו והוי יודע שכל השמחה היתיר׳ היתה בהלל ולהודות לה׳ על הטובה שעשה לישראל להשרות שכינתו בתוכנו וגם כנגד הע״ה הניתן לצדיקים ולפיכך לא היה אלא ע״י גדולים וחסידים שלא יראה כקלות ראש וכשמח׳ בחורים וזהו ששנינו חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקו׳ של אור ואומרים דברי שירות ותשבחות והלוים עונים בכנורות ובכל כלי שיר בלי מספר והיו עומדין על ט״ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים שעליהם הלוים עומדים לשיר שירה זו של בית השואבה דאלו שאר שירין על הדוכן כדאמרינן במקדש:
עמדו שני כהנים על שער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים פי׳ השער הוא בראש המעלות ועזרת נשים בסוף המעלות ושתי חצוצרות בידם של כהנים:
קרא הגבר פי׳ הכרוז שהיה קורא תמיד עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם וכן מפורש בפ״ק דיומא:
תקעו והריעו ותקעו פירוש להרבות בשמחה והוי יודע שאע״פ שמתחילין להתעסק במילוי המים מקריאת הגבר קודם עלות השחר מתכוונין היו כשבאים מן המים שלא יכנסו למקדש עד שיאיר מזרח שכלי שרת אין מקדשין את המים אלא במקומן כדכתיבנא לעיל ואלו נכנסין שם קודם האיר המזרח היו מתקדשין לאלתר ונפסלין בלינה כדאיתא בזבחים:
הגיע למעלה עשירית בגמרא מפרש לה:
אמטינהו למחוזא דלוז פי׳ קבלה היתה בידם שאין מלאך המות נכנס שם:
הא דאמרינן שבועה שלא אישן כו׳ פי׳ במקומו בנדרים:
Ritva on Sukkah 53a · Sefaria
Meiri
כל המקיימים שמחת בית השואבה לא היו טועמים טעם שינה כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפילת המוספי' משם לקרבן המוספים משם לבית המדרש משם לאכילה ושתיה משם לתפלת המנחה משם לבין הערבים מכאן ואילך שמחת בית השואבה ולא היו ישנים אלא מעט זה על כתפו של זה:
כל האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר שהרי נשבע על מה שהוא נמנע כמו שיתבאר במקומו ויש אומרים דלאלתר לאו דוקא אלא שהם מפרשים מלקין אותו לאלתר וישן לכשירצה:
Meiri on Sukkah 53a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה אם אני כאן כו' דפריך ולקילוסיו כו' עכ"ל כצ"ל ולקילוסיו בוי"ו:
Chidushei Halachot on Sukkah 53a · Sefaria
Maharam
בתוס' ד"ה אם אני כאן וכו' אבל בירושלמי משמע שהיה אומר על עצמו דפריך ולקילוסיה הוא צריך כנ"ל להגיה ור"ל דבירושלמי משמע דהלל על עצמו אמר אם אני כאן וכו' דפריך שם ולקילוסיה הוא צריך ד"ל וכי צריך הקב"ה לקילוסו של הלל שאמר על עצמו אם אני כאן וכו' שנראה שאין להקב"ה מי שישמשנו ולשבחו כ"א הוא וכי היה הקב"ה צריך לשבחו של הלל והא כתיב וכו' כנ"ל:
Maharam on Sukkah 53a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמרא אליחרף עיין ירושלמי פ"ט דכלאים ושם איתא בשינוי לשון קצת:
שם משם לתפלת המנחה בתשובת תשב"ץ ח"ב סימן קס"א הביא סוגיא זו משם לתמיד של בין הערבים משם לתפלת מנחה. ועיין בתשובת הרמ"ע סימן י"ד:
Gilyon HaShas on Sukkah 53a · Sefaria
Ben Yehoyada
אַשְׁרֵי יַלְדּוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנָתֵנוּ נראה לי בס"ד כי דברים אלו אומרים אותם הכל מנער ועד זקן והיינו כי עניינים הגופניים מכונים בשם 'מעשה ילדות' ועניינים הנפשיים מכונים בשם 'מעשה זקנות' והאדם יש לו שני מיני עסקים בעולם הזה שהם עסקים של גופניות ועסקים של נפשיות, ואם האדם עוסק עסקי הגוף בזריזות ושמחה ובשלימות ועסקי הנפש בעצלות ועצבון ובמחסור הא ודאי יבוש ויכלם מצד עסקי הגוף איך לא תהיה כּוֹהֶנֶת כְּפֻנְדָקִית (משנה יבמות טז, ז) ועל זה אומרים 'אַשְׁרֵי יַלְדּוּתֵנוּ' הם עסקים הגופניים 'שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אֶת זִקְנָתֵנוּ' רוצה לומר שלא גרמו לנו בושה בעסק הנפשיי שהם עסקי זקנתינו. וחוזרים ואומרים עוד 'אַשְׁרֵי זִקְנָתֵנוּ' הם עסקי הנפש שביצירה 'שֶׁכִּפְּרָה עַל יַלְדּוּתֵנוּ' הם עסקי הגוף דלא יבצר מהיות בהם איזה מכשול ואיסור הן מצד הדיבור הן מצד המעשה.
אֵלּוּ וָאֵלּוּ אוֹמְרִים אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא, וּמִי שֶׁחָטָא, יָשׁוּב וְיִמְחֹל לוֹ. קשה למאי אצטריכו לפרש זאת הלא התשובה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים? ונראה לי הכונה אם חטא ולא שב שכבר נחתם לרעה ביום כיפור בנעילה יש לו עדיין תקנה עד הושענא רבה ושמיני עצרת שיכתב ויחתם בספר מחילה ובספר חיים כמו שכתוב בספר הכונות שנתן הקב"ה לישראל זמן חדש אחר כיפור עד שמיני עצרת קודם מוסף ושמחת בית השואבה היא קודם שמיני עצרת לכך אומרים מִי שֶׁחָטָא יָשׁוּב וְיִמְחֹל לוֹ.
אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵח שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה אוֹמֵר: אִם אֲנִי כָּאן, הַכֹּל כָּאן. הא דנקיט 'עָלָיו' לומר דשבח זה עליו דוקא נאמר ולא על זולתו אף על גב דרבים חכמים וחסידים היו נמצאים ושמחים בשמחת בית השואבה. ומה שאמר 'אִם אֲנִי כָּאן' נראה לי בס"ד דידוע שהלל היה בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ולכן היה עניו גדול וחי ק"ך שנה, וידוע שמשה רבינו ע"ה היה שקול כנגד כל ישראל ולכן על ניצוץ משה רבינו ע"ה שבו אמר אִם אֲנִי כָּאן הַכֹּל כָּאן ורמז גם כן למשה רבינו ע"ה בתיבות 'אִם אֲנִי' שהם 'א' מאין' והמלוי של משה רבינו ע"ה [מ״ ם ש י״ן ה״ א ] הוא אותיות מאין. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (במדבר יא, יג) 'מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה', רוצה לומר מֵאַיִן 'לִי' ולכן מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה. או יובן המלכות נקראת אֲנִי והיסוד נקרא כֹּל ולזה אמר אִם 'אֲנִי' כָּאן הַ'כֹּל' כָּאן, כונתו לחבר היסוד עם המלכות ולכך סיים לְמָקוֹם שֶׁאֲנִי היא המלכות אוֹהֵב, רַגְלַי רמז לזווג שמכונה בשם רגל כמו שנאמר (שמואל ב' יא, ח) 'וּרְחַץ רַגְלֶיךָ' מוֹלִיכוֹת אוֹתִי וכונתו לזווג דגדלות, אוֹתִי 'אות יו"ד'. ועוד פרשתי בס"ד המאמר הזה על פי הקדמה מרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בסוד המצוה של ראיית כל זכר בישראל בבית המקדש ברגל יעוין שם. ופרשתי 'מִי כָּאן' על הבינה והבן בדברים.
וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר אִם אַתָּה תָּבוֹא לְבֵיתִי אָבוֹא לְבֵיתֶךָ. נראה לי בס"ד הגוף נקרא בשם בַּיִת כמו שנאמר בקהלת (קהלת יב, ג), ואם אתה תבא אל ביתי בית המקדש לקיים מצות ראיה בשלימות אז אני אבא אל ביתך הוא הגוף שלך שנקרא בַּיִת שאשרה שכינתי בגופך כמו שנאמר (הושע יא, ט) 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ' וכן הוא אומר (ירמיה ז, ד) 'הֵיכַל הֳ' הֵמָּה' וכן הוא אומר (שמות כה, ח) 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' ומביא על זה הפסוק (שמות כ, כ) 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי' דהיינו בגוף האדם שנרמז בו שם הוי"ה ב"ה כמו שכתב השל"ה ז"ל שני עינים הם ב' יודי"ן וחוטם הוא וא"ו הרי כ"ו כמנין שם הוי"ה ב"ה 'אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ' בעין טובה דכתיב (בראשית מט, כב) 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן'.
אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אָמַר לָהּ עַל דְּאַטַפְתְּ אַטְּפוּךְ, וְסוֹף מְטַּיְּפַיִךְ יְטוּפוּן. עיין רש"י ומהרש"א ונראה פשוט שהוא לא הכיר זה הצף מי הוא דראה ראש אדם חתוך לגמרי דבזה ניכר שלא נהרג בשוגג דלא יזדמן שיהיה נהרג בשוגג הריגה כזו שיחתכו ראשו לגמרי, גם שיער דודאי נהרג על עבירה של רציחה ולא על עבירה אחרת מאחר שנתנוול ניוול כזה שחתכו ראשו לגמרי ודאי הוא על רציחה שרצח גלגלו עליו מן השמים זאת. ברם יש לדקדק תיבת 'אַחַת' יתיר כיון דאמר גֻּלְגֹּלֶת לשון יחיד? ונראה לי בס"ד שהוא לא ראה צורת פנים ורק הכיר בה שהיא של זכר ולא של נקבה כי האשה גלגלת שלה עצם אחד ושל איש שתים מורכבים זה בזה והוא ראה חתיכה אחת מן השתים לכך אמר 'גֻּלְגֹּלֶת אַחַת' וכיון דהכיר שהיא של זכר דבר עמה דברי מוסר כדי שיקחו השומעין מוסר זה לעצמן ואמר לה עַל דְּאַטַפְתְּ אַטְּפוּךְ פירוש בעבור השחתת זרע לבטלה שהשחית בידים כמעשה דור המבול שזה נחשב שפיכות דמים לכך רצחו אותך ולכך את צפה על פי המים דהזרע נקרא מים, ולכך דור המבול לקו במים בעבור עון זה וסוף מְטַּיְּפַיִךְ אלו המשחיתים שנבראו מן עון שכבת זרע לבטלה אשר הם קטרגו עליך ועשו לך רציחה זו גם הם יְטוּפוּן שימחו במים שהיא התורה של הצדיקים. ועוד נראה לי בס"ד שהוא הכיר בה שהיא של אשה מפני שראה אותה עצם אחת ואינה מורכבת משתי חתיכות לכן אמר 'גֻּלְגֹּלֶת אַחַת' רוצה לומר גֻּלְגֹּלֶת שהיא חתיכה אַחַת והבין שזו היתה אשת איש וקלקלה בזנות ומיתתה בחנק לכך טבעה במים ואכלו הדגים את גוף שלה ונשאר הגלגלת בלבד שצפה על פי המים, וזנות נקרא בשם מים דכתיב (משלי ט, יז) 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ' ולזה אמר עַל דְּאַטַפְתְּ לאחרים במים גנובים לכך אַטְּפוּךְ מן השמים במים אלו וסוף מְטַּיְּפַיִךְ אלו כוחות היצר הרע אשר החטיאוך וגרמו לך זאת יְטוּפוּן במים של תורה שימחו ויתבטלו בה.
דְּקָא מִיתְבְּעִי מִינָאִי הַנֵי תְּרֵי כּוּשָׁאֵי דְּיָתְבֵי הָכָא יש להקשות למה הוצרך לומר 'דְּיָתְבֵי הָכָא' כיון דאמר 'הַנֵי' שמע מינה דהיו לפניו ומורה באצבע עליהם? ונראה דאמר לו כן להטעותו כדי שיבין שבא לרמוז לו שיבריחם במקום שאין שליטה למות שם, והראה עצמו מצטער על צערו של שלמה אשר ודאי יצטער עליהם אחר מותם ולכך אמר לו 'דְּיָתְבֵי הָכָא' במקום שליטת המות וצריך שתבריחם למקום שאין בו שליטת המות, אך באמת כונת לבו שאמר לו 'דְּיָתְבֵי הָכָא' הוא רוצה לומר שהוא מצטער על אשר שהם יתבי הכא במקום שאינו מוכן להם למות בו שהם רחוקים מן אותו מקום המוכן להם מהלך רב ומי יוליכם לשם עתה זו היתה כונתו העקרית? אך שלמה המלך ע"ה הבין שהוא מצטער על צערו בשביל אהבתו עמו ובא לרמוז לו שיבריחם למקום שאין בו שליטת המות וכן עשה שהבריחם ללוז על ידי שדים ברגע ואז עשה שם מלאך המוות שליחותו בר מינן.
פָּתַח שְׁלֹמֹה וְאָמַר רַגְלוֹהֵי דְּבַר אִינִישׁ, אִינוּן עָרְבִין בֵּיהּ, לְאַתְרָא דְּמִתְבָּעִי, לְתַמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ. הא דאמר 'פָּתַח שְׁלֹמֹה' דהוה ליה למימר אמר 'שְׁלֹמֹה', נראה ללמדך שדבר זה על ידי מעשה זו נתחדש ולא היו דברים אלו נאמרים בפי העולם קודם זה שאם היו דברים אלו אמורים לא היה טועה שלמה בהבנת דבריו של מלאך המוות באומרו 'דְּיָתְבֵי הָכָא' אלא היה מבין דבריו ולא היה מניח שיזוזו מאותו מקום. והא דיחס הרעה לרגלים מפני שהקליפות נאחזים ברגלים כמו שאמרו רז"ל בברכות (ברכות ו.) הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו הווי.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדוֹ אַחַת. נראה לי בס"ד כנגד ב' שמות [אותיות] הוי"ה אדנ"י או כנגד תורה שבעל פה שיש בה שמנה דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טהור וטמא, 'וְזוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעְלָה' רמז לבירור ניצוצי קדושה שמעלה אותם מלמטה למעלה על ידי יחוד הוי"ה אדנ"י ועל ידי עסק התורה. והיה 'זוֹרֵק אַחַת וּמְקַבֵּל אַחַת' שמעלה אור מ"ן [מיין נוקבין] ומקבל אור מ"ד [מיין דוכרין] 'וְאֵין אַחַת מֵהֶן נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ' שהיה מתכוין לעשות העליות כל אחד לשרשו ולא היו מתבלבלים הכונות והיחודים זה בזה. 'וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה נוֹעֵץ שְׁנֵי גּוּדָלָיו בָּאָרֶץ' דנמצא כל גופו נסמך על ב' גודליו רמז כי הגוף רומז לעולם, וכמו שכתוב בתיקונים בראשית (בראשית מט, כב) 'בֵּן פֹּרָת' שהאדם נקרא עולם קטן והגודל הוא כנגד ספירת החסד כמו שכתוב בשער הכונות בדרושי הציצית וכתיב (תהלים פט, ג) 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה' שהוא מתקיים על ידי החסד. גם ידוע גודל רומז לישראל והעולם קיים עליהם. 'וְשׁוֹחֶה' רמז חשיבות האדם הוא במדת הענוה 'וְנוֹשֵׁק הָרִצְפָּה' שהיא חלק הדומם בפיו לרמוז כי האדם בפיו יוכל לברר ניצוצי קדושה אפילו מחלק הדומם שהוא תחתון על ידי תורה ותפלה ועל ידי אכילה ושתיה דהכל הוא בפה, ואחר כך 'זוֹקֵף' כי השפל הקב"ה מגביהו וזוקפו. ולוי היה מטייל בשמנה סכינים לכבוד תורה שבעל פה שיש אצל רבי שיש בה ח' דרגין ודברי תורה הם כמו חרב וסכין להכרית בהם הקליפות כמו שנאמר וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט, ו).
2 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Sukkah 53a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Sukkah, daf 53, Amud Aleph, about 489 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 18 words
Opens “אִשָּׁה הָיְתָה בּוֹרֶרֶת חִטִּים לָאוֹר שֶׁל בֵּית…”
- Segment 245 words
Opens “חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, יֵשׁ…”
- Segment 368 words
Opens “תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה…”
- Segment 431 words
Opens “אַף הוּא רָאָה גֻּלְגּוֹלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל…”
- Segment 547 words
Opens “הָנְהוּ תַּרְתֵּי כּוּשָׁאֵי דַּהֲווֹ קָיְימִי קַמֵּי שְׁלֹמֹה,…”
- Segment 633 words
Opens “לִמְחַר, חַזְיֵהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת דַּהֲוָה קָבָדַח! אֲמַר…”
- Segment 747 words
Opens “תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן…”
- Segment 834 words
Opens “לֵוִי אַחְוִי קִידָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְאִיטְּלַע. וְהָא…”
- Segment 923 words
Opens “לֵוִי הֲוָה מְטַיֵּיל קַמֵּיהּ דְּרַבִּי בְּתַמְנֵי סַכִּינֵי.…”
- Segment 1048 words
Opens “תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: כְּשֶׁהָיִינוּ…”
- Segment 1125 words
Opens “אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן…”
- Segment 1255 words
Opens “חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא…”
- Segment 1325 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאַדְכַּרְתַּן (מִלְּתָא), הָכִי אִתְּמַר:…”
Sages named on this page
- Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim
Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.
Source: Sukkah 53a · Segment 7 — “…אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Sukkah 53a · Segment 9 — “…דְּרַבִּי בְּתַמְנֵי סַכִּינֵי. שְׁמוּאֵל קַמֵּיהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא בִּתְמָנְיָא מְזָגֵי…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Sukkah 53a · Segment 9 — “…בִּתְמָנְיָא מְזָגֵי חַמְרָא. אַבָּיֵי קַמֵּיהּ (דְּרָבָא) בִּתְמָנְיָא בֵּיעֵי, וְאָמְרִי…”
Original text
אִשָּׁה הָיְתָה בּוֹרֶרֶת חִטִּים לָאוֹר שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.
It was so bright that a woman would be able to sort wheat by the light of the Celebration of the Place of the Drawing of the Water.
חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, יֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי יַלְדוּתֵנוּ שֶׁלֹּא בִּיְּישָׁה אֶת זִקְנוּתֵנוּ — אֵלּוּ חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי זִקְנוּתֵנוּ שֶׁכִּפְּרָה אֶת יַלְדוּתֵנוּ — אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה. אֵלּוּ וָאֵלּוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא, וּמִי שֶׁחָטָא — יָשׁוּב וְיִמְחוֹל לוֹ.
§ The mishna continues: The pious and the men of action would dance before the people who attended the celebration. The Sages taught in the Tosefta that some of them would say in their song praising God: Happy is our youth, as we did not sin then, that did not embarrass our old age. These are the pious and the men of action, who spent all their lives engaged in Torah and mitzvot. And some would say: Happy is our old age, that atoned for our youth when we sinned. These are the penitents. Both these and those say: Happy is he who did not sin; and he who sinned should repent and God will absolve him.
תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, אָמַר כֵּן: אִם אֲנִי כָּאן — הַכֹּל כָּאן, וְאִם אֵינִי כָּאן — מִי כָּאן. הוּא הָיָה אוֹמֵר כֵּן: מָקוֹם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב — שָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי. אִם תָּבֹא אֶל בֵּיתִי — אֲנִי אָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ, אִם אַתָּה לֹא תָּבֹא אֶל בֵּיתִי — אֲנִי לֹא אָבֹא אֶל בֵּיתֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ״.
It is taught in the Tosefta : They said about Hillel the Elder that when he was rejoicing at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water he said this: If I am here, everyone is here; and if I am not here, who is here? In other words, one must consider himself as the one upon whom it is incumbent to fulfill obligations, and he must not rely on others to do so. He would also say this: To the place that I love, there my feet take me, and therefore, I come to the Temple. And the Holy One, Blessed be He, says: If you come to My house, I will come to your house; if you do not come to My house, I will not come to your house, as it is stated: “In every place that I cause My name to be mentioned, I will come to you and bless you” (Exodus 20:21).
אַף הוּא רָאָה גֻּלְגּוֹלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אֲמַר לַהּ: עַל דְּאַטֵּפְתְּ אַטְפוּךְ וּמְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַגְלוֹהִי דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ, לַאֲתַר דְּמִיתְבְּעֵי — תַּמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ.
The Gemara cites another statement of Hillel the Elder. Additionally, he saw one skull that was floating on the water and he said to it: Because you drowned others, they drowned you, and those that drowned you will be drowned. That is the way of the world; everyone is punished measure for measure. Apropos following one’s feet, Rabbi Yoḥanan said: The feet of a person are responsible for him; to the place where he is in demand, there they lead him.
הָנְהוּ תַּרְתֵּי כּוּשָׁאֵי דַּהֲווֹ קָיְימִי קַמֵּי שְׁלֹמֹה, אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא, סוֹפְרִים דִּשְׁלֹמֹה הֲווֹ. יוֹמָא חַד חַזְיֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת דַּהֲוָה קָא עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: דְּקָא בָעוּ מִינַּאי הָנֵי תַּרְתֵּי כּוּשָׁאֵי דְּיָתְבִי הָכָא. מַסְרִינְהוּ לִשְׂעִירִים, שַׁדְּרִינְהוּ לְמָחוֹזָא דְלוּז. כִּי מְטוֹ לְמָחוֹזָא דְלוּז — שְׁכִיבוּ.
The Gemara relates with regard to these two Cushites who would stand before Solomon: “Elihoreph and Ahijah, the sons of Shisha” (I Kings 4:3), and they were scribes of Solomon. One day Solomon saw that the Angel of Death was sad. He said to him: Why are you sad? He said to him: They are asking me to take the lives of these two Cushites who are sitting here. Solomon handed them to the demons in his service, and sent them to the district of Luz, where the Angel of Death has no dominion. When they arrived at the district of Luz, they died.
לִמְחַר, חַזְיֵהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת דַּהֲוָה קָבָדַח! אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי בְּדִיחַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: בַּאֲתַר דִּבְעוֹ מִינַּאי, תַּמָּן שַׁדַּרְתִּינְהוּ. מִיָּד פָּתַח שְׁלֹמֹה וְאָמַר: רַגְלוֹהִי דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן עָרְבִין בֵּיהּ, לַאֲתַר דְּמִיתְבְּעֵי — תַּמָּן מוֹבִילִין יָתֵיהּ.
The following day, Solomon saw that the Angel of Death was happy. He said to him: Why are you happy? He replied: In the place that they asked me to take them, there you sent them. The Angel of Death was instructed to take their lives in the district of Luz. Since they resided in Solomon’s palace and never went to Luz, he was unable to complete his mission. That saddened him. Ultimately, Solomon dispatched them to Luz, enabling the angel to accomplish his mission. That pleased him. Immediately, Solomon began to speak and said: The feet of a person are responsible for him; to the place where he is in demand, there they lead him.
תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כְּשֶׁהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, הָיָה נוֹטֵל שְׁמֹנֶה אֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר, וְזוֹרֵק אַחַת וְנוֹטֵל אַחַת וְאֵין נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ. וּכְשֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה, נוֹעֵץ שְׁנֵי גּוּדָלָיו בָּאָרֶץ וְשׁוֹחֶה וְנוֹשֵׁק אֶת הָרִצְפָּה וְזוֹקֵף, וְאֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְזוֹ הִיא קִידָּה.
§ It is taught in a baraita : They said about Rabban Shimon ben Gamliel that when he would rejoice at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, he would take eight flaming torches and toss one and catch another, juggling them, and, though all were in the air at the same time, they would not touch each other. And when he would prostrate himself, he would insert his two thumbs into the ground, and bow, and kiss the floor of the courtyard and straighten, and there was not any other creature that could do that due to the extreme difficulty involved. And this was the form of bowing called kidda performed by the High Priest.
לֵוִי אַחְוִי קִידָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְאִיטְּלַע. וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם אַל יָטִיחַ אָדָם דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאִיטְּלַע, וּמַנּוּ — לֵוִי. הָא וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ.
The Gemara relates: Levi demonstrated a kidda before Rabbi Yehuda HaNasi and strained his thigh and came up lame. The Gemara asks: And is that what caused him to be lame? But didn’t Rabbi Elazar say: One should never speak impertinently toward God above; as a great person once spoke impertinently toward God above, and even though his prayers were answered, he was still punished and came up lame. And who was this great person? It was Levi. Apparently his condition was not caused by his bow. The Gemara answers: There is no contradiction. Both this and that caused him to come up lame; because he spoke impertinently toward God, he therefore was injured when exerting himself in demonstrating kidda .
לֵוִי הֲוָה מְטַיֵּיל קַמֵּיהּ דְּרַבִּי בְּתַמְנֵי סַכִּינֵי. שְׁמוּאֵל קַמֵּיהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא בִּתְמָנְיָא מְזָגֵי חַמְרָא. אַבָּיֵי קַמֵּיהּ (דְּרָבָא) בִּתְמָנְיָא בֵּיעֵי, וְאָמְרִי לַהּ בְּאַרְבְּעָה בֵּיעֵי.
Apropos the rejoicing of Rabban Shimon ben Gamliel at the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, the Gemara recounts: Levi would walk before Rabbi Yehuda HaNasi juggling with eight knives. Shmuel would juggle before King Shapur with eight glasses of wine without spilling. Abaye would juggle before Rabba with eight eggs. Some say he did so with four eggs. All these were cited.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: כְּשֶׁהָיִינוּ שְׂמֵחִים שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאִינוּ שֵׁינָה בְּעֵינֵינוּ. כֵּיצַד? שָׁעָה רִאשׁוֹנָה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, מִשָּׁם לִתְפִלָּה, מִשָּׁם לְקׇרְבַּן מוּסַף, מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמּוּסָפִין, מִשָּׁם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, מִשָּׁם לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מִשָּׁם לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה, מִשָּׁם לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, מִכָּאן וְאֵילָךְ לְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה.
It is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said: When we would rejoice in the Celebration of the Place of the Drawing of the Water, we did not see sleep in our eyes the entire Festival. How so? In the first hour of the day, the daily morning offering was sacrificed and everyone came to watch. From there they proceeded to engage in prayer in the synagogue; from there, to watch the sacrifice of the additional offerings; from there, to the synagogue to recite the additional prayer. From there they would proceed to the study hall to study Torah; from there to the eating and drinking in the sukka ; from there to the afternoon prayer. From there they would proceed to the daily afternoon offering in the Temple. From this point forward, they proceeded to the Celebration of the Place of the Drawing of the Water.
אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים״ — מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: לֹא טָעַמְנוּ טַעַם שֵׁינָה, דַּהֲווֹ מְנַמְנְמִי אַכַּתְפָּא דַהֲדָדֵי.
The Gemara wonders: Is that so? But didn’t Rabbi Yoḥanan say: One who took an oath that I will not sleep three days, one flogs him immediately for taking an oath in vain, and he may sleep immediately because it is impossible to stay awake for three days uninterrupted. Rather, this is what Rabbi Yehoshua is saying: We did not experience the sense of actual sleep, because they would merely doze on each other’s shoulders. In any case, they were not actually awake for the entire week.
חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהָהוּא מִדְּרַבָּנַן דַּהֲוָה קָמְסַדַּר אַגָּדָתָא קַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: שְׁמִיעַ לְךָ, הָנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָם דָּוִד? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, קְפָא תְּהוֹמָא וּבָעֵי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא. אָמַר דָּוִד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְהוֹרִידָן. אִי הָכִי, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה ״מַעֲלוֹת״ — ״יוֹרְדוֹת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
§ The mishna continues: The musicians would stand on the fifteen stairs that descend from the Israelites’ courtyard to the Women’s Courtyard, corresponding to the fifteen Songs of the Ascents in Psalms. Rav Ḥisda said to one of the Sages who was organizing aggada before him: Did you hear with regard to these fifteen Songs of Ascents in Psalms, corresponding to what did David say them? He said to him that this is what Rabbi Yoḥanan said: At the time that David dug the drainpipes in the foundation of the Temple, the waters of the depths rose and sought to inundate the world. Immediately, David recited the fifteen Songs of the Ascents and caused them to subside. Rav Ḥisda asked: If so, should they be called fifteen Songs of the Ascents? They should have been called Songs of the Descents.
אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאַדְכַּרְתַּן (מִלְּתָא), הָכִי אִתְּמַר: בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, קְפָא תְּהוֹמָא וּבְעָא לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא. אָמַר דָּוִד: מִי אִיכָּא דְּיָדַע אִי שְׁרֵי לְמִכְתַּב שֵׁם
Rav Ḥisda continued and said to him: Since you reminded me of this matter, this is what was originally stated: At the time that David dug the drainpipes, the waters of the depths rose and sought to inundate the world. David said: Is there anyone who knows whether it is permitted to write the sacred name