Talmud Builders

    Commentary page

    Sukkah 41a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Sukkah 41a

    Sukkah 41a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 328 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    בזכרים שאין מגדלים מהם וולדות ואפ"ה גזרו רבנן אטו נקבות:

    אמר רב אשי מחלוקת דרבי אלעזר ורבי יוחנן:

    בפרי ראשון בפירות שביעית הוא דא"ר אלעזר דרך חילול לא משום דדריש סמוכין:

    פרי שני דמי שביעית:

    והא דתניא בברייתא דמסייע ליה:

    לקח לקח בכולהו בין בפרי ראשון בין בדמיו דקתני לקח בבשר יין ולא קתני חילל בשר ביין:

    איידי דתני רישא לקח דאיירי בפרי עצמו:

    וביקש לו ליקח חלוק ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה וזה מתקיים לשנה הבאה:

    25 more comments on this page.

    Rashi on Sukkah 41a · Sefaria

    Tosafot

    פירות הללו נתונים לך במתנה בהדיא קתני בירושלמי דשביעית בסוף פרק שמיני והחנווני אומר לו הרי סלע נתון לך במתנה ובענין אחר לא סגי ודייק דדרך חילול אינו מדלא חילל החנווני לכתחילה סלע של בעל הבית על פירותיו שלא כדרך מקח וממכר:

    ושיהא יום הנף כולו אסור הרבה תקנות תיקן רבן יוחנן בן זכאי אלא הנך תרתי תיקן יחד להכי תני הכא יום הנף אגב גררא ותימה דבמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף סח.) לא תני הנך דלולב אגב ההוא דיום הנף ובפרק בתרא דר"ה (דף ל.) תניא הנך תרתי ועוד תקנות טובא דתקון:

    דאשתקד לא הוה בית המקדש האיר המזרח הוה מתיר ואפילו לרבי יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית בפ"ק דמגילה (דף י.) הני מילי כשיש מזבח בנוי אבל בלא מזבח לא כדמוכח בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס. ושם) דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים ואין אוכלים בגינו שירי מנחה ולא קדשי קדשים ואפילו קדשים קלים:

    אי נמי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר שלא יוכלו להתעסק בעומר בתחילת לילה ולא יספיקו להקריב קודם חצות למחר וי"מ דמיירי בערב י"ט סמוך לשקיעת החמה ולא יכול לבקר בי"ט מהיכן יקצרו את העומר והיכן מגלות וקופות ושלש עשרה נפה וכלי שרת דברים הצריכין לעומר כדתנן במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף סו.) דאי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר קאמר שהוא י"ט הא אין בנין בית המקדש דוחה י"ט כדאיתא פרק שני דשבועות (דף טו:) ולאו פירכא היא דתיקשי לן הא דקאמרינן לא צריכא דאיבני בליליא הא נמי אמרינן התם דאין בנין בהמ"ק בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין אותו ובלילה אין מקימין אותו אלא על כרחיך צריך לחלק כמו שפירש בקונטרס דהני מילי בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים שנא' מקדש ה' כוננו ידיך:

    Tosafot on Sukkah 41a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    הא דתני ר' יוסי בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית מפורש בקדושין פ"א וזו השמועה עדיין צריכה עיון ואסיקנא דמחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר בדמי פירות שביעית שהן פרי שני ושמעינן לה מהא דתניא מי שיש לו סלע של שביעית פי' סלע שלקחה בדמי פירות שביעית וביקש ליקח בה חלוק כיצד עושה הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי בסלע זו פירות ונותן לו וחוזר ואומר לו הרי פירות הללו שקניתי ממך נתונין לך במתנה והחנוני אומר הרי סלע זו נתונה לך במתנה. והלה אומר הרי פירות הללו מחוללין על פירות שיש לי בביתי ולוקח בסלע זו מה שירצה הנה הסלע של שביעית כמו פרי שני וקתני דרך מקח אין דרך חילול לא כמאן כר' אלעזר. אלא אם תאמר מחלוקת בפרי ראשון אבל בפרי שני דברי הכל אפי' דדרך חלול הוא. לא כר' יוחנן ולא כר' אלעזר אלא ש"מ מחלוקת בפרי שני ואי קשיא לך הא דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין מאי שביעית דמי שביעית הן מדקתני מעשר שני בהדיה וכי מעשר שני מתחלל בבהמה והלא אינו מתחלל אלא בכסף שיש עליו צורה אלא בדמי מעשר שני [הכא] נמי בדמי שביעית:

    פיסקא משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל כל שבעה במדינה זכר למקדש שנאמר דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה ושיהא יום הנף כולו אסור לאכול החדש כבר פירשנוה במסכת ר"ה חלוקות ר' יהודה על ריב"ז במסכת מנחות ואסיקנא לריב"ז אסור לאכול החדש בי"ו בניסן היום כולו. והאידנא לא אכלינן אלא באורתא דשיבסר נגהי תמניסר ומאי התקין דקתני במתני' דרש המקרא והתקין:

    Rabbeinu Chananel on Sukkah 41a · Sefaria

    Ritva

    אמר רב אשי מחלוקת ר״א ורבי יוחנן בפרי ראשון דהיינו פירות שביעית עצמן אבל בפרי שני כגון דמיהם או חליפיהן דברי הכל אפילו דרך חלול והא דקתני בברייתא דלעיל דמסייע לרבי אליעזר מדקתני לקח לקח אפילו בפרי שני אטו רישא תנא ליה דהוי לקח דוקא איתביה רבינא לרב אשי מי שיש לו סלע מדמי פירות שביעית דה״ל דמים הללו פרי שני ונתפסים בקדושת שביעית ואינו רשאי להוציאם אלא בדברים הנאכלים תוך זמן הביעור וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויקח ממנו פירות בסלע זה והפירות בידו קדושים והסלע חולין ביד חנוני דשביעית פרי ראשון ואחרון אסור ואמצעים מותרין כדלעיל ואחר כך נותן הפירות שלקח לחנוני במתנה גמורה ואוכלן חנוני בקדושת שביעית נותן לו חנוני הסלע במתנה גמורה והלוקח זה עושה בסלע מה שירצה שכבר יצא לחולין כשלקח בו הפירות:

    ה״ג אומר לו תן לי בסלע פירוש ונותן לו וחוזר ונותן ואומר לו פירות הללו נתונין לך וחנוני אומר לו הרי סלע נתון לך במתנה והיינו כדפרישית שאחר שיתקיים המקח לגמרי בלא שום תנאי ושיור עושין כן כדי שלא יהו נחלפין ותחול קדושת הפירות על הסלע כבתחלה וכן הוא בירושלמי וכן הוא בפירושי רש״י ז״ל. והא הכא דסלע זה פרי שני הוא ולא משכחא אנפא דליפוק לחולין אלא דרך מקח שיקח בו פירות מן החנוני ולא קתני שיחללו על מעות שבביתו:

    אלא א״ר אשי מחלוקת בפרי שני ומתניתין דחנוני רגיל אצלו כר׳‎ אלעזר דלא כר׳‎ יוחנן אבל בפרי ראשון ד״ה דרך מקח אין דרך חלול לא:

    ופרכינן והא קתני אחד שביעית ואחד מעשר מתחללין בו פי׳‎ דקס״ד דפירות שביעית ממש קא׳‎ ופרקינן מאי שביעית דמי שביעית שהוא פרי שני ואת׳‎ כרבי אליעזר ורבי יוחנן דאמרי כאידך תנא דלעיל דאלת״ה אלא דשביעית היינו פירות שביעית דכותה גבי מעשר נמי מעשר ממש היאך מתחלל על בהמה וחיה והא כתיב בפדיון מעשר וצרת הכסף שאין פודין אותו אלא על מטבע שיש עליו צורה חשוב׳‎ שהיא יוצאת כדפרישנא בפרק הזהב אלא דמי מעשר ה״נ דמי שביעית והלכה כרבי יוחנן:

    מתני׳‎ בראשונה היה לולב ניטל שבעה במקדש דכתיב ולקחתם לכם עד ושמחת׳‎ לפני ה׳‎ אלקיכם שבעת ימים דהיינו שישמחו שבעה ימים לפני ה׳‎ שזהו בבית המקדש בלולב ושאר מיניו האמורין בראש הפסוק:

    ובמדינה יום אחד פי׳‎ ירושלים וכל שאר ארץ ישראל נקרא מדינה בכל מקום:

    התקין ריב״ז שיהא לולב ניטל שבעה במדינה לאחר חורבן זכר למקדש ומיהא יום הנף כולו אסור. פי׳‎ שיהא יום הנפת העומר שהיא יום ששה עשר אסור בתבואה חדשה דאלו בזמן שב״ה קיים כיון שקרב העומר בששה עשר מותרים לאלתר בחדש כדכתיב עד הביאכם אבל בזמן דליכא בית עצומו של יום מתיר כדכתיב עד עצם היום הזה וכדאיתא במנחות וסבר ר׳‎ יוחנן מדינא דהאיר מזרח מתיר עד ולא עד בכלל אלא דאתקין הכי גזרה שמא יבנה ב״ה ויבואו לטעות לאכול משהאיר מזרח וכדאיתא בגמ׳‎ מיהו איכא בגמ׳‎ מ״ד דלר״י עד ועד בכלל וכל היום אסור מן הדין ולא התקין ריב״ז כלום חוץ מן הדין אלא שדרש והתקין. והא דקתני הכא האי תקנתא משום דהא מתני׳‎ איתנייא הכי במס׳‎ ר״ה דמני עשר תקנות שהתקין ריב״ז וכיון דאיתה הכא רישא דמתני׳‎ סיימה כולה כי התם אבל במס׳‎ מנחות דאצטריכא ליה סיפ׳‎ לא קתני רישא משום סיפא וקתני סיפ׳‎ בלחוד:

    גמ׳‎ מ״ט מהרה יבנה ב״ה כו׳‎ דאיבנו אימת אלימא בשיתסר אחר הנץ החמה כבר האיר מזרח התירו ושפיר אכלי אלא דאיבני בחמיסר מחצות ולהלן לישתרי פי׳‎ דהא מסתמא עד חצות יום ששה עשר קרב העומר והם מותרים מחדש מחצות ולהלן של י״ו דאמר מר הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן שאין ב״ד מתעצלין בו ופרקינן דאיבנא בלילא בסמוך לשקיעת החמה שאין להם פנאי כ״כ לקצרו ולעשות הימנו גרוסות ולטחון ולרקד עד חצי היום. ותימא היאך נבנה בי״ט סמך לשקיעת החמה והלא י״ט הוא ואין בנין ב״ה דוחה שבת וי״ט ועוד היאך נבנה בלילה שאין בנין ב״ה אלא ביום כדכתיב וביום הקים את המשכן ביום מקימין ואין מקימין בלילה ואין לנו לפרש בזה אלא כמו שפרש״י שבנין ב״ה לעתיד לבא ירד בנוי מן השמים כדכתיב מקדש ה׳‎ כוננו ידיך:

    Ritva on Sukkah 41a · Sefaria

    Meiri

    אחר שפרי שני מתחלל אף דרך חלול מי שיש לו סלע בפירות שביעית שמכר ורוצה להוציאו מחלל קדושתו על פירות שבביתו ומוציאו לכל מה שירצה אף בדבר שאינו ראוי לקדושת שביעית כגון חלוק שמתקיים לאחר זמן הביעור ומה שאמרו במי שיש לו סלע מדמי שביעית וביקש ליקח בו חלוק שאינו יכול להתפיסו לקדושת שביעית ילך אצל חנוני ויאמר לו תן לי בסלע זה פירות ונותן ונמצא הסלע יוצא לחולין והפירות נכנסין ואח"כ אומר זה לחנוני הרי פירות הללו נתונים לך במתנה והוא לוקחם ואוכלם בקדושת שביעית והוא אומר לו ואף אני נותן לך סלע זה שנתת לי שהוא חולין בידי וזה מקבלו ומוציאו למה שירצה לא הוצרך לכך אלא לדעת האומר שאף פרי שני אינו מתחלל אלא דרך מקח ואין הלכה כן כמו שבארנו:

    המשנה העשירית והכוונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי והוא שאמר בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור אמר הר"ם מדינה היא כל העיירות שבארץ ישראל מלבד ירושלים וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני ויום הנף הוא יום ששה עשר בניסן שאמר בו השם ית' והניף את העומר ודרש רבן יוחנן בן זכאי אחר חורבן הבית יום ששה עשר מניסן אסור לאכל חדש כל היום וזהו ענין התקון וכן אמרו מאי התקין דרש והתקין ועוד יתבארו עקרי זה המאמר וטעמו בעשירי ממסכת מנחות:

    אמר המאירי בראשונה ר"ל בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל במקדש שבעה מן התורה ובמדינה יום אחד שהרי כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון והדר כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ונמצאו סותרים זה את זה ופירשנו בה שבמקדש שבעה והוא לפני ה' ובמדינה יום ראשון ופירשו אף בירושלם ואע"פ שירושלם קרויה לפני ה' שהרי בבכור ובמעשר כתיב לא תוכל לאכול בשעריך לא בא לפני ה' אלקיך למעט אלא שעריך אבל בלולב לפני ה' אלקיך דוקא במקדש ולעניין דחיית שבת מיהא מקדש ומדינה שוים שלא לדחות שבת אלא כשהוא חל ביום ראשון ואע"ג דבמקדש מיהא כתיב שבעת ימים כמו שכתבנו נטילת לולב לא הוזכרה בהדיא אלא בראשון ולא היה בין מקדש וגבולין הפרש בענין דחיית שבת אלא ברבוי ימי הנטילה שבמדינה לא היה ניטל אלא יום אחד ובמקדש היה ניטל שבעה אלא שאף במקדש לא בעינן לכם לפסול את הגזול אלא בראשון שהרי לכם בראשון כתיב והוא הדין לקצת הפסולים על הדרך שהתבאר:

    לאחר שחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ופירוש הדברים בלא דחיית שבת כלל אפי' חל ביום ראשון וא"כ לאו דוקא שבעה שאין שבעה בלא שבת אלא כל שבעה חוץ משבת אפי' היה ביום ראשון ונמצא עכשיו יום ראשון מן התורה אלא שמגזרת חכמים אינו דוחה שבת ושאר הימים מדברי סופרים:

    ושיהא יום הנף כולו אסור פי' יום הנף הוא ששה עשר בניסן שבו היו מקריבים את העומר וקורא לו בלשון הנף על שם ביום הניפכם את העומר ומן התורה כל שיש שם הקרבת עומר ר"ל בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר ר"ל לאכול את החדש ומשקרבוהו מותרין שנאמר עד הביאכם והרחוקים שלא היו יודעים השעה שהיה העומר קרב בה היו מותרים בה לאכול מחצות היום ולמעלה אבל לאחר חורבן שאין שם עומר ואין אנו יכולין לילך אחר לשון עד הביאכם הולכין אחר מה שנאמר בו עד עצם היום הזה ומכאן נחלקו בו במנחות שר' יהודה אומר עד עצומו של יום ועד בכלל וכל היום אסור וחכמים אמרו עד שיאורו פני מזרח ולא עד בכלל ונמצא שכל היום משהאיר פני מזרח ולמעלה מותר והיו נוהגים מתחלה לאכול משהאיר פני מזרח וחשש רבן יוחנן בן זכאי שמא יבנה בית המקדש ויאסר עד שיקרב העומר ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר פני מזרח השתא נמי ניכול וחקר בדבר ודרש כר' יהודה והתקין לאסור כל היום כולו ונמצא שאנו אסורים בו בכל יום שיבסר שהוא ספק שיתסר ומ"מ בגמ' שאלו באיזה צד היה מקום לחששא זו לאסרו כל היום שאם חשש שמא יגמר הבנין ביום שיתסר עצמו הרי מ"מ בשחרית לא היה שם מקדש וכבר הותר על ידי האיר פני מזרח ואם שחשש שמא יגמר קודם שיתסר מ"מ למה אסר כל היום דיו לאסור עד חצות שהרי בזמן המקדש הרחוקים היו אוכלים מחצות ולמעלה כמו שביארנו והשיבו שהחששא היתה שמא יגמר הבנין סמוך לשחרית של שיתסר כגון בלילה שמחרתו שיתסר או בחמיסר סמוך לשקיעת החמה שנמצא אסור עד שיהא העומר קרב ושאין שהות ליקרב בחצות שהעומר טורח יתר היה בו לקצרו וליבשו באביב של קלוי ולצברו עד שיזוב לחותו ולטחנו ולנפותו בשלש עשרה נפה ולא יהא אפשר ליקרב בחצות ומתוך כך אסרו לכל היום ואע"פ שאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט וכן שאין בנין בית המקדש בלילה דהא כתיב וביום הקים את המשכן חשש לבית דין טועים שתהא חיבת הקדש מביאתן לכך:

    ולענין ביאור קשה לי לפרש במה שאמר רב נחמן רבן יוחנן בשיטת ר' יהודה אמרה היאך הקשה אי דאיבני בשיתסר הרי האיר פני מזרח מתיר ומתוך כך נראה לי שדברי רב נחמן אינם שמועה בפני עצמה אלא תירוץ הקושיא הוא כלומר אפי' תימא דאיבני בשיתסר מ"מ לא הותר בהאיר פני מזרח ואין גורסין אמר רב נחמן בלשון שמועה בפני עצמה אלא רב נחמן בר יצחק אמר וכו':

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

    Meiri on Sukkah 41a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה פירות הללו נתונים לך כו' בהדיא קתני בירושלמי דשביעית ספ"ח והחנוני א"ל הרי סלע כו' עכ"ל בתוספתא דשביעית פ"ח ליתא הך סיפא והוא א"ל הא לך סלע זו במתנה והלה לוקח כו' ואפשר שכן היה בנוסחת גמרא שלהם ולהכי הוצרכו להביאו מדברי ירושלמי:

    בא"ד ודייק דדרך חילול אינו מדלא חילל החנוני לכתחלה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל פירוש בעל הבית יתן לחנוני סלע במתנה והחנוני יחלל ויחזור ויתן לו סלע במתנה וזולת זה לא יתכן עכ"ל ואין זה מוכרח דלמאן דאית ליה במרובה דיכול אדם לחלל מה שביד חבירו שפיר יתכן דיחלל החנוני הסלע שביד בעל הבית ונראה שהתוס' ימאנו מלפרש כפרש"י שפי' מדלא חילל הבעל הבית עצמו על פירותיו דאפשר בדלית ליה פירות וע"כ בדלית ליה פירות קמיירי דלמה ילך אצל חנוני הרגיל ילך אצל חבירו ויתן לו פירותיו במתנה ויחזור להחליף פירותיו עם חבירו על הסלע שבידו ויחזור חבירו ויתן לו הסלע במתנה ודו"ק:

    גמ' אמר רב נחמן בר יצחק רבי יוחנן בן זכאי בשיטת כו' מהרש"ל הגיה רב נחמן ב"י אמר ר"י בשיטת כו' עכ"ל והיינו משום דמשמע ליה דלרב נחמן ב"י לא קאי האי טעמא דקאמר אמתני' משום דמהרה יבנה בהמ"ק אלא דמן התורה אסור אבל קשה למחוק כל הנוסחאות בסוגיין ובפ"ג דר"ה שוות דגרסינן אמר רב נחמן ב"י כו' והנראה דלרב נחמן ב"י נמי ע"כ למאי דקטעי רבי יהודה למימר דמדרבנן קאמר ע"כ דקאי האי טעמא דשמא יבנה בהמ"ק אלא לפום קושטא דמלתא קאמר רב נחמן דמצינן למימר שפיר דריב"ז נמי מן התורה אית ליה משום קושיא אחרת דפריך במנחות פרק ר"י ומשום מצוה ליקום וליגזור קאמר רב נחמן ב"י הכי ומיהו התוס' כתבו שם דהכא משום קושיא דלעיל קאמר רב נחמן בר יצחק הכי ומצינן למימר השתא כיון דאקושיא דהתם שפיר קאמר אמר רנב"י סרכיה דהתם נקט הכא ובפ"ג דר"ה למימר נמי הכי אר"נ כו' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Sukkah 41a · Sefaria

    Maharam

    בא"ד לא יתכן מה שפי' בקונטרס פ' הזהב דגבי דמאי מחללין אותו כסף על נחושת כו' לא מצאתי זה בפרש"י שם פ' הזהב גם מה שכתבו התוס' והכא אשכחן דשרי ר"מ דמאי לחלל וכו' דמאי מאן דכר שמיה הכא ואם רצונם לומר הא דכתבו לעיל בדף שלפני זה ד"ה על חיין אין מתחללים וכו' דבירושלמי מוקי פלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי א"כ מה כתבו אח"כ ובלבד שיעלו ויאכלו במקום דהלא מבואר לעיל דחילוק זה הוא תירוץ אחר שתירצו התוס' לעיל וכאן הרכיבו התוס' שני התירוצים יחד וק"ל:

    ד"ה אי נמי סמוך לשקיעת החמה וכו' ויש מפרשים וכו' דאי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר הא אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט וכו' ויש להקשות לפי זה הא בהדיא פריך המקשן אלא דאבני בחמיסר מחצות היום ולהלן תשתרי ש"מ דאין פרכא כלל מהא דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט וצ"ל לפי דבריהם דהמקשה באם תמצא לומר פריך כלומר אפי' אם תמצא לומר דבנין בהמ"ק דוחה יו"ט מכל מקום מחצות היום ולהלן תשתרי וק"ל:

    Maharam on Sukkah 41a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ושיהא יום הנף מ"ט מהרה יבנה כו' עיין מה שכתבתי בזה בפרק בתרא דר"ה:

    Penei Yehoshua on Sukkah 41a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    (ירמיה ל, יז) "כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיוֹן הִיא, דֹרֵשׁ אֵין לָהּ ". "דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ", מִכְּלַל, דְּבָעִי דְּרִישָׁה. נראה הכונה כי הזכר שעושין לעניינים שהיו בזמן המקדש מורה על האמונה וההבטחה שאנחנו מקוין שתחזור עטרה ליושנה ולכך עושין להם זכר, ולזה אמר הכתוב 'כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ' שסרה תקותם ממך דחושבים אותך נדחה לגמרי ח"ו והראיה דחשבו בכך הוא כי הנה 'צִיוֹן הִיא דֹרֵשׁ אֵין לָהּ' לעשות זכר לעניינים שהיו נהוגים בבניינה. גם תיבת צִיוֹן הוא לשון ציונים וסימנים וכמו שכתב הגאון אורים ותומים בענין הפרוזבול בפסוק (ירמיה לא, כ) 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' ודוק.

    Ben Yehoyada on Sukkah 41a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Sukkah, daf 41, Amud Aleph, about 328 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “בִּזְכָרִים, אֲבָל בִּנְקֵבוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל: עַל…”

    2. Segment 230 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: מַחֲלוֹקֶת בִּפְרִי רִאשׁוֹן, אֲבָל…”

    3. Segment 365 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ…”

    4. Segment 432 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: מַחֲלוֹקֶת בִּפְרִי שֵׁנִי,…”

    5. Segment 521 words

      Opens “דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״מַעֲשֵׂר״ — מַעֲשֵׂר…”

    6. Segment 625 words

      Opens “מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִיטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה,…”

    7. Segment 75 words

      Opens “וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר.…”

    8. Segment 834 words

      Opens “גְּמָ׳ מְנָא לַן דְּעָבְדִינַן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? אָמַר…”

    9. Segment 938 words

      Opens “וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף. מַאי טַעְמָא? מְהֵרָה יִבָּנֶה…”

    10. Segment 1029 words

      Opens “דְּאִיבְּנִי אֵימַת? אִילֵּימָא דְּאִיבְּנִי בְּשִׁיתְּסַר, הֲרֵי הִתִּיר…”

    11. Segment 1129 words

      Opens “לָא צְרִיכָא, דְּאִיבְּנִי בְּלֵילְיָא, אִי נָמֵי סָמוּךְ…”

    Sages named on this page

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Sukkah 41a · Segment 3 — “אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סֶלַע שֶׁל…

    Original text

    בִּזְכָרִים, אֲבָל בִּנְקֵבוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל: עַל שְׁחוּטִין — מִתְחַלְּלִין, עַל חַיִּין — אֵין מִתְחַלְּלִין, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים.

    is specifically with regard to male animals, which do not bear offspring. However, with regard to female animals, everyone agrees that upon slaughtered animals, produce is deconsecrated, but upon animals that are alive, produce is not deconsecrated. The reason is that a decree was issued lest one raise flocks from the females, as typically they bear offspring. The Sages extended the decree to include males as well. From the fact that the baraita uses the term deconsecrated, and not the term purchased, apparently the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect by means of redemption as well.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: מַחֲלוֹקֶת בִּפְרִי רִאשׁוֹן, אֲבָל בִּפְרִי שֵׁנִי — דִּבְרֵי הַכֹּל: בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִילּוּל. וְהָא דְּקָתָנֵי ״לָקַח״ ״לָקַח״, אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״לָקַח״, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״לָקַח״.

    Rav Ashi said: This dispute whether the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect by means of redemption or only by means of purchase is with regard to the original Sabbatical-Year produce itself. However, with regard to secondary produce purchased in exchange for Sabbatical-Year produce, everyone agrees that its sanctity takes effect both by means of purchase and by means of redemption. And the fact that the baraita cited in support of the opinion of Rabbi Elazar teaches: Purchased, purchased, employing that term even with regard to secondary produce, and not the terms deconsecrated or redeemed, does not prove that sanctity takes effect only by means of purchase. Rather, since the tanna of the baraita taught the first clause of the halakha employing the term purchased, he taught the latter clause employing the term purchased, even though sanctity takes effect even by means of redemption.

    אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סֶלַע שֶׁל שְׁבִיעִית וּבִיקֵּשׁ לִיקַּח בּוֹ חָלוּק, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יֵלֵךְ אֵצֶל חֶנְווֹנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי בְּסֶלַע פֵּירוֹת, וְנוֹתֵן לוֹ, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי פֵּירוֹת הַלָּלוּ נְתוּנִים לְךָ בְּמַתָּנָה. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: הֵא לְךָ סֶלַע זוֹ בְּמַתָּנָה, וְהַלָּה לוֹקֵחַ בָּהֶן מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְהָא הָכָא, דִּפְרִי שֵׁנִי הוּא, וְקָתָנֵי: דֶּרֶךְ מִקָּח — אִין, דֶּרֶךְ חִילּוּל — לָא!

    Ravina raised an objection to the opinion of Rav Ashi: With regard to one who has a sela coin that has the sanctity of the Sabbatical Year and seeks to purchase a garment with it, how should he do so? He should go to the storekeeper whose store he typically patronizes and say to him: Give me fruits in exchange for this sela , and the storekeeper gives him fruits. And then he says to the storekeeper: These fruits that you sold me and that assumed the sanctity of the Sabbatical Year are given to you as a gift. The storekeeper may then eat them as one eats Sabbatical-Year produce. And the storekeeper says to him: Here is a sela for you as a gift, and that person purchases with it whatever he wants, as the sela was deconsecrated. Ravina asks: But here, isn’t it secondary produce, as the sela had previously been exchanged for the original Sabbatical-Year produce, and nevertheless the baraita teaches: By means of purchase, yes, it is effective; by means of redemption, no, it is not?

    אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: מַחֲלוֹקֶת בִּפְרִי שֵׁנִי, אֲבָל בִּפְרִי רִאשׁוֹן, דִּבְרֵי הַכֹּל: דֶּרֶךְ מִקָּח — אִין, דֶּרֶךְ חִילּוּל — לָא. וְהָא דְּקָתָנֵי: אֶחָד שְׁבִיעִית וְאֶחָד מַעֲשֵׂר שֵׁנִי — מַאי שְׁבִיעִית? דְּמֵי שְׁבִיעִית.

    Rather, Rav Ashi said, contrary to the suggestion above, that the dispute is specifically with regard to secondary produce; however, with regard to original produce, everyone agrees: By means of purchase, yes, it is deconsecrated; by means of redemption, no, it is not deconsecrated. And with regard to that which is taught in the baraita cited in support of the opinion of Rabbi Yoḥanan: Both Sabbatical-Year produce and second-tithe produce are deconsecrated upon cattle, undomesticated animals, and fowl, indicating that the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect through both purchase and redemption. What is the meaning of Sabbatical-Year produce? It is referring to money exchanged for Sabbatical-Year produce but not to the produce itself.

    דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״מַעֲשֵׂר״ — מַעֲשֵׂר מַמָּשׁ? וְהָא כְּתִיב: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״. אֶלָּא דְּמֵי מַעֲשֵׂר — הָכָא נָמֵי דְּמֵי שְׁבִיעִית.

    And the same must be said with regard to the second tithe mentioned in this baraita , as, if you do not say so but say instead that the second tithe referred to in the baraita is actual second-tithe produce, isn’t it written with regard to the second tithe: “Then shall you turn it into money and bind up the money in your hand… and you shall bestow the money for whatsoever your soul desires” (Deuteronomy 14:25–26), indicating that second-tithe produce can be redeemed only with money, with which other food items may be purchased? Rather, the baraita must be referring to money exchanged for second-tithe produce and not to the produce itself. Here, too, with regard to the Sabbatical Year, the baraita is referring to money exchanged for Sabbatical-Year produce and not to the produce itself.

    מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִיטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִיטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.

    MISHNA: Originally, during the Temple era, the lulav was taken in the Temple for seven days, and in the rest of the country outside the Temple it was taken for one day. Once the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted an ordinance that the lulav should be taken even in the rest of the country for seven days, in commemoration of the Temple.

    וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר.

    And for similar reasons, he instituted an ordinance that for the entire day of waving the omer offering, it should be prohibited to eat the grain of the new crop. It is prohibited to eat the grain of the new crop until the omer offering is brought and waved in the Temple on the sixteenth of Nisan. The offering was sacrificed in the morning; however, after taking potential delays into consideration, the new crop remained prohibited until it was clear that the offering had been sacrificed. Practically speaking, it was prohibited to eat the new grain until the sixteenth of Nisan was over; it was permitted only on the seventeenth. Once the Temple was destroyed and there was no longer an omer offering sacrificed, it was permitted to eat the new crop on the sixteenth. However, Rabban Yoḥanan instituted an ordinance that eating the new grain would remain prohibited until the seventeenth to commemorate the Temple.

    גְּמָ׳ מְנָא לַן דְּעָבְדִינַן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי אַעֲלֶה אֲרוּכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה׳ כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ״. ״דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ״, מִכְּלַל דְּבָעֲיָא דְּרִישָׁה.

    GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive that we institute ordinances in commemoration of the Temple? Rabbi Yoḥanan said that it is as the verse states: “For I will restore health unto you and I will heal you of your wounds, says the Lord; because they have called you an outcast, she is Zion, there is none that seeks her” (Jeremiah 30:17). From the fact that the verse states: “There is none that seeks her,” it can be learned by inference that it requires seeking, i.e., people should think of and remember the Temple. That is the reason for Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s ordinance.

    וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף. מַאי טַעְמָא? מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד מִי לֹא אָכַלְנוּ בְּהֵאִיר מִזְרָח? הַשְׁתָּא נָמֵי נֵיכוֹל. וְאִינְהוּ לָא יָדְעִי דְּאֶשְׁתָּקַד דְּלָא הֲוָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — הֵאִיר מִזְרָח, הִתִּיר. הַשְׁתָּא דְּאִיכָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — עוֹמֶר מַתִּיר.

    § The mishna continues: Rabban Yoḥanan instituted that for the entire day of waving the Omer offering, it is prohibited to eat the grain of the new crop. The Gemara asks: What is the reason for this ordinance? It is that soon the Temple will be rebuilt, and people will say: Last year, when the Temple was in ruins, didn’t we eat of the new crop as soon as the eastern horizon was illuminated, as the new crop was permitted immediately with the advent of the morning of the sixteenth of Nisan? Now, too, let us eat the new grain at that time. And they do not know that although last year, when there was no Temple, the illuminating of the eastern sky permitted one to eat the new grain immediately, now that there is a Temple, the omer offering permits one to eat the new grain. Until the omer offering is sacrificed, the new grain is not permitted.

    דְּאִיבְּנִי אֵימַת? אִילֵּימָא דְּאִיבְּנִי בְּשִׁיתְּסַר, הֲרֵי הִתִּיר הֵאִיר מִזְרָח! אֶלָּא דְּאִיבְּנִי בַּחֲמֵיסַר, מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן תִּשְׁתְּרֵי, דְּהָא תְּנַן: הָרְחוֹקִים, מוּתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, לְפִי שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִים בּוֹ!

    The Gemara asks: When is it that the Temple will be rebuilt in this scenario? If we say that it will be rebuilt on the sixteenth of Nisan, since in the morning the Temple was not yet built, the illuminating of the eastern sky permitted one to eat the new grain, as the omer offering could not yet be brought. Rather, say that it will be rebuilt on the fifteenth of Nisan or on some earlier date, in which case the new grain would not become permitted by the illuminating of the eastern sky. In that case, from midday and onward let it be permitted to eat the new grain, as we learned in a mishna in tractate Menaḥot : The people distant from Jerusalem, who are unaware of the precise time when the omer was brought, are permitted to eat the new grain from midday and onward because the members of the court are not indolent with regard to the omer and would not postpone bringing the offering after midday.

    לָא צְרִיכָא, דְּאִיבְּנִי בְּלֵילְיָא, אִי נָמֵי סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. (אָמַר) רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּשִׁיטַת רַבִּי יְהוּדָה אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, דִּכְתִיב:

    The Gemara says: No, it is necessary to institute the ordinance only in the case where the Temple will be rebuilt at night, on the evening of the sixteenth, and there was no opportunity to cut the omer that night. Alternatively, it was necessary to institute the ordinance in the case where the Temple was built adjacent to sunset on the fifteenth because there would not be sufficient time to complete all the preparations and sacrifice the offering by noon the next day. Therefore, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the new grain is prohibited for the entire day of the sixteenth. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: That is not the reason; rather, Rabban Yoḥanan ben Zakkai stated his ordinance in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said: It is prohibited by Torah law to eat the new grain until the seventeenth of Nisan, as it is written: