Commentary page
Sukkah 35a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerSukkah 35a
Sukkah 35a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 476 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
גמ' פרי עץ שהעץ כפרי בטעם שוה:
ממשמע שנאמר ונטעתם וכתיב בסופיה לא יאכל איני יודע דבעץ מאכל משתעי קרא:
חייבין בערלה דלא. תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמין רותם שאינו גבוה מן הארץ:
לא תחסר כל בה ולמדך האי עץ מאכל דאפילו פלפלין בכלל:
ננקוט חדא גרעין אחד:
לא מינכרא לקיחתה מתוך קוטנה:
הדיר פרי עץ שדומה אילנו לדיר של צאן:
אטו כולהו אילני לית בהו פירות גדולים וקטנים והלא כל תפוחי אילן אחד אינן שוות:
14 more comments on this page.
Rashi on Sukkah 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמו רותם שאינו גבוה כך פי' בקונטרס וקשיא דלא בהכי תליא מלתא וכמה עצים שפלים הם שיש להם תורת אילן אלא היינו טעמא משום דאמרינן פ' בתרא דיומא (דף פא: ושם) כס פלפלי ביומא דכיפורי פטור ופריך מהך דפלפלין חייבין בערלה ומשני הא ברטיבתא הא ביבשתא וס"ד כיון דסופו ליבש אפילו רטיבתא פטורין וא"ת ומנלן דקרא בפלפלין אימא אתרוג ואימא תלתן דאתרוג טעם עצו ופריו שוה כדאמר הכא וכן תלתן כדאמרינן בשילהי פ' קמא דביצה (דף יג.) וי"ל אתרוג אין זה חידוש אם הוא חייב בערלה ותלתן מין ירק הוא מדחשיב כלאים בכרם כדתנן במס' ערלה (פ"ג מ"ו) ומייתי לה בריש ביצה (דף ג.) ובשילהי הערל (יבמות דף פא. ושם) מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם:
לפי שאין בו היתר אכילה ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתן ואף על גב דגבי תרומה טמאה דרשינן פ' במה מדליקין (שבת דף כה.) מדכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לדרוש לך דידיה לגבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה וא"ת גבי לולב של אשרה ושל עיר הנדחת (לעיל סוכה לא.) למה לן טעמא דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום דבעינן דין ממון דאפילו מאן דלא חייש הכא גבי אתרוג לדין ממון היינו משום דעיקרו לאכילה אבל לולב דלית ביה אכילה כתיב לכם דידיה לענין דין ממון וי"ל דנקט דמיכתת שיעוריה כדי לפסול בי"ט שני וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשרפה דקחשיב ליה בתמורה פרק בתרא (דף לג:) בהדי נשרפין ואמרינן התם הנשרפין לא יקברו ואפשר דאפילו מדאורייתא הויא ערלה בשרפה דילפינן לה מכלאי הכרם דכתיב בה פן תקדש ודרשינן (חולין דף קטו.) פן תוקד אש ומהאי טעמא נמי פסול אתרוג של תרומה טמאה דמצותה בשרפה ולמה לן טעמא דהיתר אכילה וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי לענין ערלה משום דנפקא מינה לענין מעשר שני כדמסקינן איכא בינייהו מעשר שני ואליבא דרבי מאיר (ומאן דמכשיר היינו אליבא דרבנן) והוה מצי למימר נמי מעשר שני בגבולין ואליבא דכולי עלמא כדמוכח בסוף חלק (סנהדרין דף קיב:) שהוא ממון גבוה:
אתיא לחם לחם תימה בפרק כל שעה (פסחים דף לה:) דאין יוצאין ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות יצא מי שאיסורו עליה משום בל תאכל טבל תיפוק ליה משום דבעינן מצה משלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג דעד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הילל אלא בדמאי משום דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוי עני וחזי ליה אבל בטבל ודאי כולהו מודו וי"ל דלא דמי דהא דאין יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג דשותפין שיש לכהן וללוי בו חלק ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית בסוף יש נוחלין (ב"ב דף קלז: ושם) אבל גבי מצה כשאכל ממנה כמה זיתים אם יש משלו כזית יצא ומהאי טעמא נמי ניחא דעיסה של טבל חייבת בחלה כדמוכח בירושלמי דדמאי פרק חמישי דתניא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת ובודאי איירי מדזקוק להפריש תרומה גדולה ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם דמיירי בשיש שם חמשת רבעים בלא חלקו של כהן (אע"ג) דבפרק ראשית הגז (חולין דף קלה:) ילפינן עיסה דשותפין:
Tosafot on Sukkah 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
ת"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג.
ואימא פלפלין ללמד שהפלפלין חייבין בערלה ואסיקנא הדר באילנו משנה לשנה הוי אומר זה אתרוג.
של אשרה ושל עיר הנדחת פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.
של ערלה פסול מ"ט פליגי בה ר' חייא בר אבא ור' אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה ולא חיישינן לדין ממון. וחד אמר בעינן נמי שיהא בה דין ממון מאי בינייהו איכא בינייהו אתרוג של מעשר שני בירושלים.
ואליבא דר' מאיר דאמר במסכת קדושין מעשר שני ממון גבוה הוא למ"ד בערלה פסול לפי שאין לו בה היתר אכילה באתרוג של מעשר שני בירושלים כשר שהרי יש לו בה היתר אכילה. למ"ד איסור הערלה לפי שאין בו דין ממון דא"ר אסי אתרוג של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא י"ח ביו"ט.
לדברי חכמים אדם יוצא בו ביו"ט תסתיים:
גופא א"ר אסי אתרוג של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם כו'. וכן מצה וכן עיסה. ואתקפא עליה בשלמא עיסה כתיב עריסותיכם.
ואתרוג נמי כתיב לכם משלכם דבעינן ממונכם ומעשר שני לדברי ר' מאיר ממון גבוה הוא. אלא מצה מי כתיב מצתכם.
Rabbeinu Chananel on Sukkah 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ritva
גמרא ת״ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי או׳ זה אתרוג ופרכינן ואימא פלפלין. פי׳ והא ודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא היו מסופקין בדבר שנעשה מימות משה אבל לפי שאמרו שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמר הדר לבדו שהוא שם האתרוג ללמדנו שהדר הזה הוא האתרוג בפריו ועצו שוה ושזה סימן והוכחה גמורה שהוא שם אתרוג אקשינן דודאי הא ליכא למשמע מינה דאימא היינו פלפלין ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג הוא אלא שקבלנו כן מפי השמועה ופרקינן דודאי הוכחה גמורה הוא דפלפלין ליכא למימר דפרי א׳ אמר רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא אתרוג וכן הא דאמרינן זה הדר עד שיבואו קטנים גדולים קיימין ואמרינן נמי הדר באילנו משנה לשנה לא שיהא זה הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות אחרים יש שהם כך אלא שהקבלה העידה לנו שהדר זה אתרוג ואתרוג לשון חמדה וריגוג ובשם התואר בא הלשון להעיד על סימניו:
והא דאמרינן מה ת״ל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ק״ל ל״ל קרא ואמאי גרע משאר אילנות. פירש רש״י ז״ל דאצטריך קרא לרבויי מפני שהם עצים קטנים כעין רתמים ואינו דאיסור ערלה לא תלי בגודל אילן וקתני שהרבה אילנות קטנים יש שנוהגות בהם ערלה ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגת בהם ערלה אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי כי הפירי הם הגרעינין שנעשה באותו עגול בתוך העלין והעלין כאלו נקראין ורדים הם שומר לפירי ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם כדמוכח בפ׳ כיצד מברכין וכן יש אילנות קטנים אחרים שערלה נוהגת בהם וכללו של דבר כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו זהו אילן לענין ערלה ולענין ברכת בורא פה״ע דבהא כי הדדי נינהו כדמוכח התם. ובתוס׳ פירשו מפני שהפלפלים כשהם יבשים אינם ראוים לאכילה הוצרך הכתוב ללמדנו שנוהג בהו דין ערלה כיון דחזו לאכילה כשהן רטובין והכי מוכח במסכת יומא בפ״ב דאמרינן כס פלפלי ביומא דכפורי פטור ופרכינן למימרא דלאו מיכלא הוא והתניא היה ר״מ אומר כו׳ עד ללמדך שהפלפלים חייבין בערלה אלמא עץ מאכל נינהו ופרקי׳ הא בריטבתא הא ביבשתא דאלמא מתניתין הא אשמועינן דעץ מאכל הוא כיון דחזו לאכילה ברטיבתא וזה נכון. וי״א שהפלפלין אינו כשאר פירות שנעשין באילן אלא נעשין כעץ עצמו כעין שרף אבעבועות ולכך הוצרכו ללמדנו שהם פירי ושחייבות בערלה אפילו שאינו פירי כדאיתא במסכת ע״ז פ׳ אין מעמידין ואינו נכון:
איכא נוסחי דגרסי של אשרה ושל עיר הנדחת מ״ט משום דהו״ל מצוה הבאה בעבירה ול״נ שאין זה מצוה הבאה בעבירה שזה לא עבר עבירה באתרוג זה וגבי לולב לא פי׳ התלמוד טעם אלא משום דכתותי מכתת שיעורא ותירץ הראב״ד ז״ל שלשון זה בכאן מתחלף פירושו משאר מקומות ופירושו מצוה שיש בה חשש שתביא לעבירה שיבא להריח בו שלא בכונה ונמצא נהנה מע״ז ולפיכך אפילו בשל אשרה דעכו״ם פסול כל שבעה מה שאין כן בלולב דליכא למיחש להכי ובהדס דאיכא למיחש לריחא כיון דהדס דמצוה אסור להריח בו דהא מריחא אקצייה כדלקמן לא חשש אבל באתרוג לא זהיר כיון דבעלמא מותר להריח בו ולא בדיל מינה אפשר דמתהני מריחא. ולא נהירא דהא ודאי להריח בכונה לא חיישי׳ דבאיסורא מזהר זהיר ואע״פ דאמרינן בפ״ב דמסכת ע״ז לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא התם איידי דמתעכב טובא בסחורותיו חוששין שמא ישכח שהם של ע״ז ויריח בכונת ריח אבל כאן שנוטלו לפי שעה ועוסק במצותו מזהר זהירי לא אתי לאמנועי ואי משום שעולה ריחו באפיו שלא בכונה להא לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן דעביד לריחא וטעמא משום דכל שלא בכונה שאינו מתכוין ליהנות שרי בין אפשר בין לא אפשר כדאסיקנא במסכת פסחים גבי הנאה הבאה לו בע״ר וכ״ש הכא דהוי לא אפשר דמודו כ״ע דלא אפשר ולא קא מכוין שרו ופי׳ לא אפשר שיש לו לעשות אותו דבר עכ״פ ואע״פ שאפשר לו לעשות אותו דבר בדרך אחרת וכדפרישנא התם לפי הפי׳ הנכון והכא נמי א״א לו שלא יטול לולב וכיון שכן אפי׳ אפשר לו לטרוח ולחזר אחר אתרוג אחר לא אפשר חשוב כ״ש למאי דאסיקנא התם דאפילו אפשר ולא קא מכוין שרי לכתחלה נמי וההיא דלא ישב בצלה דאמרינן כי מטית התם ארהיטני טעם אחר יש בדבר כדפרישית התם. והנכון דל״ג לה כלל הכא וליתיה בנוסחי דוקני וטעמא דאתרוג כטעמא דלולב והדס דמיירי באשרה דמשה דכתות׳ מכתת שיעורי׳ ושל עכו״ם ביום שני יצא בשאול וכדכתי׳ לעיל:
ושל ערלה פסול מ״ט רבי חייא בר אבין ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה. פירש הראב״ד דברים כפשטן שהוא אסור באכילה ולא קרינא ביה לכם וחד אמר לפי שאין בו דין ממון ולא קרינא בי׳ לכם דומיא דתרומה טמאה ואע״ג דאית בה ממון שמסיק תחת תבשילו מדלא חזי לאכילה לא קרי׳ ביה לכם וכי פליגי בדבר שראוי לאכילה בלבד ואינו רשאי ליהנות ממנו בענין אחר כגון מעשר שני בירושלים למ״ד ממון גבוה הוא דמר סבר כיון דחזי ליה לאכילה לכם קרינא ביה ומר סבר כיון דלית בה דין ממון לא קרינא ביה לכם ואינו יוצא בו ביום ראשון מיהת האי פירושא ליתא חדא דא״כ פסולא דשל ערלה ושל תרומה טמאה לא הוי אלא ביום ראשון ואלו תנא פסיק ותני ל״ש י״ט ראשון ול״ש ביום שני דומיא דשל אשרה ושל עיר הנדחת וכדאיתא בריש פרקין דכולה מתניתין רישא וסיפא בחדא גוונא נינהו. ותו דודאי כל מידי דהוי דידי׳ וברשותיה דלית ביה זכות לאחרים לכם קרינא ביה תדע דבמעשר ב׳ דפליגי אי הוי לכם או לא היינו לר״מ דאמר מעשר ב׳ ממון גבוה הוא אבל לרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא לכם קרינא ביה ואע״פ שאין בו דין ממון וזה ראיה גמורה:
והנכון דבתרומה טמאה וערלה כ״ע לא פליגי דפסולין כל שבעה משום דלא חזו למידי וקיימי לשריפ׳ וכתיתא מכת׳ שיעורייהו אלא ה״ק מר סבר לפי שאין בה היתר אכילה וכו׳ וקס״ד דה״ק דמר סבר דבלאו טעמא דכתותי מכתת שיעוריה איכא למפסלינהו וביום ראשון מיהת משום דלא חזו לאכילה. ומר סבר דמהאי טעמא לא הוה אפשר למפסלינהו אלא מטעמא שאין בה דין ממון ואקשינן מתרומה ואסקינן דהכי קאמר מ״ס לפי שאין בה היתר אכילה כלומר שאין לו בה הנאה לעולם אלא שעומדת לשריפה וכתותי מכתת שיעוריה ואשכחן כי האי לישנא בריש פרק כל שעה מנין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ולפי שכל ההנאות מביאות לידי מאכל קרי ליה היתר אכילה ומהאי טעמא נמי מפסיל של תרומה מכיון דלא חזו להסק׳ מיהא ואע״פ שרשאי ליהנות ממנו בדרך שריפתו ומש״ה תני לה במתניתין כל חד באנפי נפשיה דהיינו של אשרה ושל עיר הנדחת חייב בשריפה ושל ערלה אינו בחיוב שריפה אבל עומד לכך וא״א ליהנות בשריפתו ושל תרומה טמאה חייב שריפה ואפשר ליהנות בשריפתו ומש״ה פליג להו בתלתא בבי אע״ג דטעמא דכלהו משום דכתותי מיכתת שיעורא. ורב אסי לא פליג אלא בהא דאתא למימר מלתא אחרינא דבלאו האי טעמא נמי איכא למיפסלינהו ליום ראשון מדין לכם לפי שאין בו דין ממון ולאו משום ערלה ותרומה דההיא ודאי לכם היא אלא משום מעשר שני לר״מ דאמר ממון גבוה הוא קא מיפלגי וכו׳ והנה אמת הנה נכון מפי מורי נר״ו ובלקוטין יש לי שיטה אחרת וגבי הדס ולולב לא שייך תרומה ולא ערלה ששתיהן אינן נוהגות אלא בפרי להכי לא מתניא אלא באתרוג שהוא פרי וזה פשוט מאד:
בשלמא עיסה דכתיב עריסותיכם שלכם אתרוג נמי כתיב לכם תימא כיון דאתרוג וחלה שניהן שווין בדין לכם מ״ש באתרוג של שותפין דלא קרינא ביה לכם ואלו עיסת שותפות חייבת בחלה אע״פ שאין שיעור בחלקו של אחד מהם דלא בעינן שיהא בחלקו כשיעור אלא כשהיא משותפת בין עכו״ם לישראל כדאיתא התם אבל בשל ישראל וישראל חייבת ומרבי׳ לה מדכתיב עריסותיכם וי״ל דשאני חלה דכתיב בה עריסותיכם ל׳ רבי׳ דאע״ג דהוו שתים ביחד לכם קרי׳ ביה מה שאין כן באתרוג דלא כתיב ביה הכי דמאי דכתיב לכם עם כל ישראל מדבר כדכתיב ולקחתם לכם:
אלא מצה מי כתיב מצתכם ואסיקנא דאתיא לחם לחם כו׳ ובירושלמי פסלי בפסח מהאי טעמא מצה גזולה ומשום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה דקנייה ביאוש ושינוי רשות של מצוה כדלעיל ואע״פ שאינה באה לרצות אית בה משום מצוה הבאה בעבירה ובגמרא דילן לא אדכרו הא התם כלל משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן בפרק אלו נערות דמכי לעסיה בפומיה קנייה דלאו בר אהדרויי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה כדפרישנא לעיל גבי לולב וסוכה ולא משכחת לה נמי במצה שאולה דשאולה כה״ג במידי דלא הדר בעינא הלואה היא וממונו של לוה גמור היא ולכם קרינא ביה לא משכחת לה אלא במעשר שני ואליבא דר״מ דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקנייה בלעיסה דכי איתיה דגבוה הוא ולא קרינא ביה לכם לר״מ מה שאין כן בטבל ותרומה וכיוצא בו וזה מבואר ולרבנן ליכא למדרש לחם לחם משום לכם אבל דרשי ליה למילי אחרי׳ טובא כדאיתא התם:
שאני הכא דכתיב עריסותיכם תרי זמני. פי׳ למעוטי של מעשר שני דלא קרינא ביה שלכם ובודאי דחויי דקא מדחה לה דדלמא להא אתו תרווייהו ולא גמרינן מינה לאידך אבל קושטא דמלתא האי עריסותיכם בתרא לא מיתר להכי אלא דרשינן מינה התם כדי עריסותיכם של מדבר חייב בחלה ודכותה בתלמודא:
Ritva on Sukkah 35a · Sefaria · Edition: Chiddushei HaRashba, Sheva Shitot, Warsaw, 1883. · Public Domain
Meiri
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
אע"פ שבתורה לא הוזכר אתרוג בפירוש כך היא הקבלה שפרי עץ הדר על אתרוג נאמר ואע"פ שהיא קבלה ואין אנו צריכים לחזר אחריה לטעם אחר פירשו בו דרך רמז פרי עץ עץ שטעם עצו ופריו שוה ואע"פ שבפלפלין טעם עצם ופרים שוה בזו אי אפשר ולשון הגמרא בזה לינקוט חדא לא מינכרא מילתא לנקוט תרי ותלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ואע"פ שאפשר באחרים שטעם עצם ופרים שוה ושאפשר באחד אינם ממין מובחר כאתרוג ולפי דרכך למדת שהפלפלין בכלל עץ מאכל הם וחייבים בערלה:
יוצא אדם ידי חובתו בפסח במצה של מעשר שני שהרי אין כתיב בה לכם ואע"פ שבתלמוד המערב פסלו מצה גזולה אלמא מצה ולולב הוא אינו כן אלא ממה שכתוב אלה המצות אם כמצות הרי הן מצות אם לאו אינן מצות וכן עיסה של מעשר שני בירושלים אע"פ שהיא ממון גבוה חייבת בחלה ואין מדקדקין בה משום דכתיב ראשית עריסותיכם וזו עריסת שמים היא קורא אדם שם תרומה על מקצת הפרי כגון בצפונו או בדרומו כמו שיתבאר במקומו ומעתה קורא אדם שם תרומה באתרוג או בתפוח חוץ מקליפתה החיצונה וכן כל כיוצא בזה:
Meiri on Sukkah 35a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה ומאן דבעי דין ממון כו' ומכשיר אתרוג של טבל כו' עכ"ל ואין להקשות אדפריך מאתרוג [א] של תרומה טמאה אמאי לא פריך ליה מאתרוג של טבל גופיה דפסל במתני' דע"כ ל"פ ב"ש וב"ה אלא בדמאי אבל בשל טבל כולהו מודו כמ"ש התוס' דניחא ליה למפרך מתרומה טמאה דקתני בהדיא במתני' דפסול ועי"ל דרש"י מפרש לה כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דהא דפליגי ב"ש וב"ה בדמאי היינו בתרומה טמאה של דמאי וארישא קאי והשתא מצינן למימר שפיר במתני' דמכשר בשל טבל ולא הוי כמו אתרוג השותפין כיון שיכול לסלק הכהן באתרוג דעלמא שיפרוש על זה כמ"ש הר"ן ע"ש:
תוס' בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה כו' [ב] וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי לענין ערלה משום דנ"מ כו' עכ"ל מיהו קשה אכתי אמאי לא שבק המתרץ סברת המקשן דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה והא דתרומה טמאה פסולה משום דמצותה בשריפה וכתותי מכתת שיעוריה וי"ל לפי שיטתם בדיבור שאחר זה דאף למאן דבעי דין ממון ולא בעי היתר אכילה אתרוג של טבל ודאי פסול לכ"ע משום אתרוג השותפין ובתרומה טמאה נמי תנן בהדיא במתניתין דפסול כדפריך מיניה וא"כ ליכא נפקותא כלל למאן דבעי דין ממון ולא בעי היתר אכילה ודו"ק:
בא"ד ומאן דפסיל היינו מדרבנן כו' עכ"ל אין זה מובן לכאורה דודאי ר"מ דפסל משום דאית ליה דממון גבוה הוא מדאורייתא כדאיתא בהדיא בקדושין פ"ב ועוד מדפטר מעשר שני מן החלה בשמעתין ע"כ אית לן למימר דאית ליה דממון גבוה הוא מדאורייתא ומהרש"ל כתב וט"ס הוא והגיה דכצ"ל ומאן דמכשר היינו אליבא דרבנן וקאי על המשנה עכ"ל וטוב היה לנו לומר כי כולו טעות כי טעות כזה אינו מצוי ליפול בספר גם הגהתו אינה מבוררת דהא איכא מאן דלא בעי דין ממון ומכשיר אף לר"מ ואתיא מתני' שפיר כר"מ ונראה לקיים נוסחות הישנות בתוספות שבאו ליישב קושייתם בדרך אחרת דלכך נקט טעמא דהיתר אכילה בערלה ובתרומה טמאה משום דמטעמא דמכתת שיעוריה לא פסול אלא מדרבנן והוא דחוק ומ"ש עוד מהרש"ל במה שכתבו התוס' דהמ"ל נמי מעשר שני בגבולין ואליבא דכ"ע כו' פירוש דאיכא בינייהו דמאן דצריך היתר אכילה ולא בעי דין ממון ה"נ מכשיר דהיתר אכילה יש לה ע"י פדיון ודין ממון ליכא שהרי ס"ס ממון גבוה הוא לכ"ע כו' עכ"ל הוא דחוק דאף אם יש לה פדיון מ"מ אסור באכילה השתא ואין לה היתר אכילה מקרי ולא קאמרינן התם דממון גבוה הוא בגבולין אע"ג דיש לה פדיון אלא משום דאין לה היתר אכילה עכשיו וכפרש"י שם בהדיא גם מ"ש מהרש"ל הא דאמר רב חסדא התם כו' אבל בגבולין ד"ה פטור מן החלה בע"כ דסבר כמ"ד הכא דבעי דין ממון ולא סגי בהיתר אכילה עכ"ל אף לפי סברתו דלעיל דמקרי יש לה היתר אכילה בגבולין אע"פ דממון גבוה הוא מ"מ אין זה מוכרח אלא דרב חסדא דהתם אית ליה כמסקנא דהכא דשאני עיסה דאיכא מיעוטא יתירא אבל באתרוג דליכא מיעוטא יתירא כיון דמשתרי באכילה אע"ג דלית ביה דין ממון לכם קרינא ביה וק"ל:
Chidushei Halachot on Sukkah 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Maharam
ברש"י ד"ה ומאן דבעי דין ממון וכו' ומכשר אתרוג של טבל וכו' הא דנקט רש"י אתרוג של טבל ולא נקט של תרומה טמאה דמיתנייא במתני' ומותיב מינה בשמעתין למ"ד משום דין ממון י"ל משום דתרומה טמאה אית לן טעמא אחרינא דפסול משום דלשרפה קאי וכתותי מכתת שיעוריה כמו שכתבו התוס' בעמוד זה ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה וכו' וצריך לומר ג"כ דהמקשה דמותיב בשמעתין תנן של תרומה טמאה פסיל בשלמא וכו' עיקרו אאתרוג של טבל סמך דנשמע נמי ממתני' דפסול דער כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא באתרוג של דמאי אבל באתרוג של טבל כ"ע מודו דפסול כדאיתא בתוס' דאילו מתרומה טמאה לא היה מותיב מידי דאיכא למימר דטעמא דמתני' דפסול דכתותי מכתת שיעוריה:
בתוס' ד"ה ללמדך שהפלפלין חייבים כו' עד אלא היינו טעמא משום דאמרי' פ' בתרא דיומא כס פלפלי' וכו' ור"ל ולכך איצטריך לאשמעינן דפלפלין חייבים בערלה דלא תימא דפטור משום דאינו ראוי לאכילה דהיינו טעמא דפטור בכס פלפלין ביוה"כ:
בא"ד ואימא תלתן וכו' ובשמעתין דפריך ואימא פלפלין ולא פריך נמי ואימא תלתן משום דבהאי שינויא דמשני אפלפלין משום דלא אפשר וכו' דלא מינכר לקיחתה וכו' אידחי נמי דלא הוה תלתן:
ד"ה לפי שאין בו וכו' עד וא"ת וגבי לולב של אשרה וכו' ואפי' מאן דלא חייש הכא גכי אתרוג לדין ממון וכו' כצ"ל ונראה דכ"ש דקשה טפי גכי אתרוג של אשרה לכ"ע דלמה לן לטעמא דכתותי מכתת שיעוריה תיפוק ליה מטעם דאין בו היתר אכילה דבהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן אלא שהתוס' נקטי רבותא דאפי' מלולב קשה אע"ג דלא שייך ביה טעמא דהיתר אכילה:
בא"ד וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי וכו' כדמסקינן איכא בינייהו מעשר שני ואליבא דר"מ והוה מצי למימר וכו' והא דכתוב בספרים ומאן דפסיל היינו מדרבנן ט"ס הוא דהא לר"מ ממון גבוה הוא מדאורייתא אפי' לקולא דהא פוטרו מחלה כדאיתא בשמעתין ויש מגיהין ומאן דמכשיר פי' במתני' היינו רבנן אבל אין לדברים אלו מקום כאן בתוס' וק"ל:
ד"ה אתיא לחם לחם וכו' עד אבל גבי מצה וכו' אם יש משלו כזית יצא והטעם משום דהא גבי מצה לא כתיב מצתכם אלא דילפינן לה מחלה ובחלה גופיה מרבינן דשותפות חייב בחלה:
בא"ד דתניא הרוצה להפריש תרומה וכו' ובודאי איירי וכו' כצ"ל ר"ל בודאי טבל דבדמאי אין מפרישין תרומה כי אם מעשר:
בא"ד ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם דמיירי כשיש שם ה' רבעים בלא חלקו של כהן דבפ' ראשית הגז ילפינן לעיסה דשותפין. פי' דחייבת בחלה כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד אחר דכתיב עריסותיכם וכו' והא דכתיב בספרים ועוד דבפ' ראשית הגז ט"ס הוא:
Maharam on Sukkah 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Penei Yehoshua
בגמרא ואימא פלפלין נראה דכוונת המקשה דכיון דפלפלין נמי עצו ופריו שוין א"כ אימא דתרוייהו כשרין דאף ע"ג דאתרוג הדר טפי אפ"ה אם לא מצא אתרוג יוצא בפלפלין והא דכתיב הדר היינו מן הדר שבהן דכי היכי דאיצטריך להאי תנא דברייתא לדרשא דפרי עץ ולא ניחא ליה בפשטא דקרא דהדר ע"כ היינו משום דהו"א דעל כל פרי שאין הדר קפיד קרא שמצוה להביא מן היותר הדר א"כ ה"נ איכא למימר בהאי דרשא דפרי עץ לענין פלפלין כן נ"ל ועיין בחידושי הריטב"א:
שם פיסקא ושל ערלה פסולה מ"ט פליגי בה ר' חייא ב"א ור"א חד אמר לפי שאין בה כו'. ופרש"י והתוספות דטעמא דתרווייהו היינו משום דלא קרינן בה לכם והקשו בתוספות דא"כ לא מיפסל אלא בי"ט ראשון וטפי הוי לן למימר דטעמא דשל ערלה פסולה היינו משום דמכתת שיעורא דמצותה בשריפה כדמשמע בתמורה כו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשריפה מהקישא דכלאי כרם. וכבר כתבתי מזה בחידושי פסחים ובקידושין דדבר זה שנוי במחלוקת בין רש"י והתוספות אי מהקישא ילפינן או במה מצינו והעליתי שם דלענ"ד ע"כ לאו מדאורייתא דלאו היקש גמור הוא דכמה פסוקים מפסיקין בין ערלה לכלאים והוכחתי כן מדלא ילפי' נמי בהאי הקישא דלוקין על ערלה אף שלא כדרך הנאתן דהא קי"ל דאין היקש למחצה ומהאי טעמא נמי לא מצינן למילף במה מצינו לענין שריפה דאיכא למיפרך מה לכלאי כרם שכן לוקין שלא כדרך הנאתן אע"ג דלכאורה קבורה חמורה משריפה למ"ד כל הנקברין לא ישרפו משום דאפרן אסור מ"מ כבר כתבתי בכמה דוכתי דהיא גופא אינו אלא מדרבנן וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דלא שייך כתותי מכתת שיעוריה אלא במידי דמצותן בשריפה מדאורייתא דומיא דאשירה ועיר הנדחת. אלא לבר מן דין אפי' אם אמר דערלה נמי מדאורייתא בשריפה אפ"ה לא ידענא מאי פשיטא להו דכתותי מיכתת שיעוריה דהא חזיין מיהא ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן א"כ לא שייך לומר כמאן דליתא דמי משא"כ טעמא דשאין בהן דין ממון א"ש דמסתמא אינו שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן דהא ע"כ לקושטא דמילתא בודאי הכי איירי כנ"ל. ואי משום הך קושיא דיו"ט שני אין זו קושיא כל כך לפמ"ש התוס' לעיל בריש פירקין דדוקא ברישא דמתניתין התם דקתני לולב הגזול פסול פשיטא ליה להש"ס דאיירי אף ביום טוב שני מדקתני פסול סתמא אבל באינך בבי יש מהן דכשרין בי"ט שני. ועוד דלפמ"ש התוספות שם בד"ה קא פסיק תני משמע דבגזול נמי לא שייך לחלק בין י"ט ראשון לי"ט שני אלא משום דבגזול ושאול לא תיקנו רבנן וא"כ יש לומר דלענין ערלה לא פלוג רבנן בין י"ט ראשון לי"ט שני כנ"ל ועדיין צ"ע:
Penei Yehoshua on Sukkah 35a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' שכן בלשון יווני כעין זה שבת דף סג ע"ב וש"נ:
תוס' ד"ה לפי שאין כו' עיין חולין דף קטו ע"ב תוס' ד"ה כלאי הכרם:
Gilyon HaShas on Sukkah 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Sukkah, daf 35, Amud Aleph, about 476 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 116 words
Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״פְּרִי עֵץ הָדָר״, עֵץ…”
- Segment 246 words
Opens “וְאֵימָא פִּלְפְּלִין; כִּדְתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:…”
- Segment 327 words
Opens “הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, הֵיכִי נַעֲבֵיד? נִנְקוֹט…”
- Segment 446 words
Opens “רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּקְרֵי ״הָדָר״, אֶלָּא ״הַדִּיר״.…”
- Segment 539 words
Opens “רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: אַל תִּקְרֵי ״הָדָר״, אֶלָּא…”
- Segment 616 words
Opens “שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פָּסוּל.…”
- Segment 727 words
Opens “וְשֶׁל עׇרְלָה פָּסוּל. מַאי טַעְמָא? פְּלִיגִי בַּהּ…”
- Segment 849 words
Opens “קָא סָלְקָא דַּעְתֵּיהּ מַאן דְּבָעֵי הֶיתֵּר אֲכִילָה…”
- Segment 929 words
Opens “אֶלָּא: בְּהֶיתֵּר אֲכִילָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי…”
- Segment 1034 words
Opens “אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. אַלִּיבָּא דְּרַבִּי…”
- Segment 1139 words
Opens “תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי אַסִּי דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ…”
- Segment 1270 words
Opens “גּוּפָא. אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֶתְרוֹג שֶׁל מַעֲשֵׂר…”
- Segment 1338 words
Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: בִּשְׁלָמָא עִיסָּה, כְּתִיב:…”
Original text
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״פְּרִי עֵץ הָדָר״, עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג.
GEMARA: The Sages taught that the verse states: “Fruit of a beautiful tree,” meaning, a tree that the taste of its tree trunk and the taste of its fruit are alike. What tree is that? You must say it is the etrog tree.
וְאֵימָא פִּלְפְּלִין; כִּדְתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וּנְטַעְתֶּם כׇּל עֵץ״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא עֵץ מַאֲכָל? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵץ מַאֲכָל״, עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה פִּלְפְּלִין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה. וְאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ״.
The Gemara asks: And say that it is referring to the pepper tree, since the taste of its trunk and the taste of its fruit are alike, as it was taught in a baraita with regard to the verse: “When you enter the land and plant any tree for food you shall regard its fruit as orla ” (Leviticus 19:23). Rabbi Meir would say that by inference from that which is stated “and plant any tree,” don’t I know that it is referring to a tree that produces food? Rather, for what purpose does the verse state: “Any tree for food”? It is to include a tree that the taste of its tree trunk and the taste of its fruit are alike. And which tree is this? You must say this is the pepper tree. This comes to teach you that the peppers, and even its trunk, are edible, and therefore the tree is obligated in the prohibition of orla . And Eretz Yisrael lacks nothing, as it is stated: “A land where you shall eat bread without scarceness, you shall lack nothing” (Deuteronomy 8:9). From where, then, is it derived that the Torah commands the taking of an etrog as one of the four species? Perhaps the verse is referring to peppers.
הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר, הֵיכִי נַעֲבֵיד? נִנְקוֹט חֲדָא — לָא מִינַּכְרָא לְקִיחָתַהּ. נִנְקוֹט תְּרֵי אוֹ תְּלָתָא — (אֶחָד) אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה פֵּירוֹת, הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.
The Gemara answers: There, with regard to the four species, it is clear that the Torah is not referring to peppers, due to the fact that it is not possible to utilize peppers for this purpose. How shall we proceed? If we take one pepper, its taking is not noticeable due to its small size. If we take two or three peppers, the Torah said one fruit and not two or three fruits. Therefore, it is impossible. The verse “the fruit of a beautiful tree” cannot be referring to peppers.
רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּקְרֵי ״הָדָר״, אֶלָּא ״הַדִּיר״. מָה דִּיר זֶה יֵשׁ בּוֹ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִין — הָכִי נָמֵי יֵשׁ בּוֹ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, תְּמִימִים וּבַעֲלֵי מוּמִין. אַטּוּ שְׁאָר פֵּירוֹת לֵית בְּהוּ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין?! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: עַד שֶׁבָּאִין קְטַנִּים, עֲדַיִין גְּדוֹלִים קַיָּימִים.
Rabbi Yehuda HaNasi says: Do not read the verse as it is written, hadar , meaning beautiful, but rather read it hadir , meaning the sheep pen. And it means, just as in this pen there are large and small sheep, unblemished and blemished sheep, so too, this tree has large and small fruits, flawless and blemished fruits. The Gemara wonders: Is that to say that among other fruits there are not large and small fruits, flawless and blemished fruits? How does this description identify the etrog specifically? Rather, this is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: Just as in a pen, there are both large and small sheep together, so too, on an etrog tree, when the small ones come into being, the large ones still exist on the tree, which is not the case with other fruit trees.
רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: אַל תִּקְרֵי ״הָדָר״, אֶלָּא ״הַדָּר״ — דָּבָר שֶׁדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַל תִּקְרֵי ״הָדָר״, אֶלָּא ״אִידוֹר״, שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְווֹנִי קוֹרִין לְמַיִם אִידוֹר, וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁגָּדֵל עַל כׇּל מַיִם — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג.
Rabbi Abbahu said: Do not read it hadar , but rather read it haddar , meaning one that dwells, referring to an item that dwells on its tree from year to year. Ben Azzai says: Do not read it hadar , but rather read it idur , as in the Greek language one calls water idur . And which is the fruit that grows on the basis of all water sources, and not exclusively through irrigation or rainwater? You must say it is an etrog .
שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פָּסוּל. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּלִשְׂרֵפָה קָאֵי — כַּתּוֹתֵי מְיכַתַּת שִׁיעוּרֵיהּ.
The mishna continues: An etrog from a tree worshipped as idolatry or from a city whose residents were incited to idolatry is unfit. The Gemara asks: What is the reason? The Gemara answers: Since the etrog is fated for burning, its requisite measure was crushed. Although it has not yet been burned, its legal status is that of ashes.
וְשֶׁל עׇרְלָה פָּסוּל. מַאי טַעְמָא? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין וְרַבִּי אַסִּי. חַד אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ הֶיתֵּר אֲכִילָה, וְחַד אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ דִּין מָמוֹן.
The mishna continues: An etrog of orla is unfit. The Gemara asks: What is the reason? Rabbi Ḥiyya bar Avin and Rabbi Asi disagree about this matter. One said: It is unfit because there is no permission to eat orla . Anything that may not be eaten is not one’s property, and it is therefore unfit for use in this mitzva. And one said: It is unfit because it has no monetary value. Since it is prohibited to benefit from orla , it has no value, and one cannot own an item that has no value. Therefore, it does not fulfill the requirement of taking an etrog from one’s own property.
קָא סָלְקָא דַּעְתֵּיהּ מַאן דְּבָעֵי הֶיתֵּר אֲכִילָה לָא בָּעֵי דִּין מָמוֹן, וּמַאן דְּבָעֵי דִּין מָמוֹן לָא בָּעֵי הֶיתֵּר אֲכִילָה. תְּנַן: שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה — פְּסוּלָה, בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ הֶיתֵּר אֲכִילָה — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ דִּין מָמוֹן — אַמַּאי? הֲרֵי מַסִּיקָהּ תַּחַת תַּבְשִׁילוֹ!
The Gemara asserts that it may enter one’s mind to say: The one who requires permission to eat the etrog to render it fit does not require that it have monetary value, and the one who requires that it have monetary value does not require permission to eat it. On that basis, the Gemara raises a difficulty from what we learned in the mishna: An etrog of impure teruma is unfit. Granted, according to the one who says that an etrog of orla is unfit because there is no permission to eat it, it works out well that an etrog of impure teruma is unfit, as it too may not be eaten. However, according to the one who says that it is unfit because it has no monetary value, why is the etrog of impure teruma unfit? Although eating it is prohibited, a priest burns it as fuel under his cooked food. Since one may benefit from it, impure teruma has monetary value.
אֶלָּא: בְּהֶיתֵּר אֲכִילָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָעֵינַן, כִּי פְּלִיגִי בְּדִין מָמוֹן. מָר סָבַר: הֶיתֵּר אֲכִילָה בָּעֵינַן, דִּין מָמוֹן לָא בָּעֵינַן, וּמָר סָבַר: דִּין מָמוֹן נָמֵי בָּעֵינַן. מַאי בֵּינַיְיהוּ?
Rather, contrary to the previous assumption, with regard to permission to eat it, everyone agrees that we require that it be permitted to eat the etrog . When they disagree is with regard to monetary value. One Sage holds: We require permission to eat it, but we do not require that it have monetary value. And one Sage holds: We also require that it have monetary value. The Gemara asks: If so, according to this understanding, what is the practical halakhic difference between them?
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ הֶיתֵּר אֲכִילָה — הֲרֵי יֵשׁ בָּהּ הֶיתֵּר אֲכִילָה, לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ דִּין מָמוֹן — מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא.
There is a practical difference between them with regard to the halakha of an etrog of second tithe in Jerusalem, and according to the opinion of Rabbi Meir, who holds that the legal status of second-tithe produce in Jerusalem is that of consecrated property. Although its owner has the right to eat it, just as he may eat from offerings that he sacrifices, it is the property of God, and he has no monetary rights to the produce. According to the one who said: An etrog of orla is unfit because there is no permission to eat it, there is permission to eat second tithe; therefore, according to Rabbi Meir, a second-tithe etrog in Jerusalem is fit for use in fulfilling the mitzva. And according to the one who said: An etrog of orla is unfit because it has no monetary value, second tithe in Jerusalem is consecrated property of God and has no monetary value to its owner. Therefore, according to Rabbi Meir, it is not fit for use in fulfilling the mitzva.
תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי אַסִּי דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בָּהּ דִּין מָמוֹן. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי: אֶתְרוֹג שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אֵין אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב, לְדִבְרֵי חֲכָמִים — אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב. תִּסְתַּיַּים.
In an attempt to attribute the opinions to the amora’im , the Gemara suggests: Conclude that Rabbi Asi is the one who said that the reason is because there is no monetary value, as Rabbi Asi said: With an etrog of second tithe, according to the statement of Rabbi Meir, a person does not fulfill his obligation with it on the Festival. According to the Rabbis, a person fulfills his obligation with it on the Festival. That is precisely the manner in which the dispute with regard to the need for the etrog to have monetary value is presented above. The Gemara determines: Indeed, conclude that Rabbi Asi is the one who holds that the etrog must have monetary value as well.
גּוּפָא. אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֶתְרוֹג שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אֵין אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב. לְדִבְרֵי חֲכָמִים — אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב. מַצָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, לְדִבְרֵי חֲכָמִים — אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. עִיסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה, לְדִבְרֵי חֲכָמִים — חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה.
§ With regard to the matter itself, Rabbi Asi said: With an etrog of second tithe, according to the statement of Rabbi Meir, a person does not fulfill his obligation with it on the Festival. According to the Rabbis, a person fulfills his obligation with it on the Festival. With matza of second tithe, according to Rabbi Meir, a person does not fulfill his obligation with it on Passover because it is not his. According to the Rabbis, a person fulfills his obligation with it on Passover. Similarly, according to Rabbi Meir, dough of second tithe is exempt from the obligation of separating ḥalla . According to the Rabbis, it is subject to the obligation of separating ḥalla . In all of these cases, the dispute is whether second tithe is the property of the owner or the property of God.
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: בִּשְׁלָמָא עִיסָּה, כְּתִיב: ״רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם״. אֶתְרוֹג נָמֵי — כְּתִיב: ״לָכֶם״, מִשֶּׁלָּכֶם. אֶלָּא מַצָּה, מִי כְּתִיב ״מַצַּתְכֶם״? אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, וְאִיתֵּימָא רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא: אָתְיָא ״לֶחֶם״ ״לֶחֶם״. כְּתִיב הָכָא ״לֶחֶם עוֹנִי״, וּכְתִיב הָתָם
Rav Pappa strongly objects to this: Granted, with regard to dough, it is written: “The first of your dough, ḥalla you shall offer as a gift” (Numbers 15:20). “Your dough” indicates that one is obligated to separate ḥalla only from dough that belongs to him and not consecrated dough. With regard to the etrog too it is written: “ And you shall take for yourselves,” indicating that it must be from your own property. However, with regard to matza , why does he not fulfill his obligation with second tithe? Is it written: Your matza ? Rabba bar Shmuel said, and some say it was Rav Yeimar bar Shelamya who said: This is derived by means of a verbal analogy between bread written with regard to matza and bread written with regard to ḥalla . It is written here, with regard to matza : “Bread of affliction” (Deuteronomy 16:3), and it is written there, with regard to ḥalla :