Shabbat 42b

אבל נותן הוא לתוך הקערה דכלי שני אינו מבשל:

תמחוי כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם מערה לקערות:

ר' יהודה אומר לכל וכו' בגמ' מפרש אהי קאי אכלי ראשון או אכלי שני:

חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר שהן מבשלין את התבלין כשהן רותחין:

ציר הנוטף מן הדגים כשכובשים אותן במכבש:

גמ' ארישא קאי אאילפס דקא אסר ת"ק וקאמר ר' יהודה לכל אילפסין הוא נותן דכלי ראשון לא מבשל:

או דילמא אסיפא קאי אקערה ותמחוי דקא שרי ת"ק וקא אמר ליה רבי יהודה בכל קערות ותמחויין מודינא לך חוץ מדבר שיש בו חומץ ואפילו כלי שני נמי לא:

דבכלי ראשון נמי לא בשלה ומותר ליתן ואפילו בכלי ראשון משהעבירו מן האור:

אבל נותן הוא לתוך הקערה כו' מהכא ליכא למידק דעירוי ככלי שני מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמעינן רבותא אפילו שלא יערה על הקערה שתבלין בתוכה דאדרבה דוק מסיפא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על הקערה שתבלין בתוכה ורבינו שמואל מביא ראיה דעירוי ככלי שני מהא דקי"ל תתאה גבר ולר"י נראה דעירוי ככלי ראשון ומביא ראיה דבזבחים בפרק דם חטאת (זבחים דף צה: ושם) ת"ר אשר תבושל בו אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין תלמוד לומר [אשר תבושל] בו ישבר אלמא דעירוי חשיב מבשל ובירושלמי בפרק כירה בעי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור דעירוי ככלי ראשון חיליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח ודחי ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מתבשל השיב רבי יוסי בר בון והתניא מניין שבכלי נחשת כן תלמוד לומר ואם בכלי נחשת בשלה אית לן למימר כלי נחשת בלע בתמיה פי' ע"י עירוי אם אינו מבשל לא בלע אלמא דמסיק דעירוי ככלי ראשון ונראה דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה דהא קי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר דתניא כוותיה בכיצד צולין (פסחים עו.) ומ"מ מבשל כדי קליפה דאמר התם תניא כוותיה דשמואל חם לתוך צונן או צונן לתוך צונן מדיח ופריך חם לתוך צונן אדמיקר ליה בלע אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח וכן משמע בשילהי מסכת ע"ז (דף עו.) דאמר מר עוקבא זבן יורה מעכו"ם אהדר ליה גדנפא ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי עירוי ככלי ראשון מאי איריא משום דבלע בניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה פלט בניצוצות שהוא עירוי אלא ודאי לא מבשל אלא כדי קליפה ואם עירו רותחים על התרנגולת צריכה קליפה וכלי שתשמישו ע"י עירוי כגון קערות יכול להגעילן ע"י עירוי דכבולעו כך פולטו אבל כלי שנתבשל בו איסור לא סגי להגעילו על ידי עירוי והא דאמר בפרק בתרא דע"ז (דף עד:) דרש רבא נעוה ארתחיה דהתם מסתמא ע"י עירוי שאני התם דאותה נעוה לא בלעה ע"י רותח:

לכל קדרות רותחות הוא נותן נראה דדוקא בתבלין פליג אבל בשאר דברים מודה דכלי ראשון מבשל אף כשהעבירו מעל האור:

והיינו דר"נ נראה דאף לפי' הקונטרס שפי' דבכל מקום דאיכא לישני דפליגי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר אחרון ולר"ת בשל סופרים הלך אחר המיקל וכן לריב"א שפירש שבכל מקום איכא דאמרי טפל לגבי לשון ראשון שהוא עיקר הכא הלכה כלישנא בתרא דללישנא קמא פליג ברייתא דרבי חייא אדרב נחמן וללישנא בתרא היינו דרב נחמן ומתוך כך פסק רבינו שמואל שמותר לתת מלח בתבשיל בשבת אפילו בכלי ראשון שהעבירו מן האור והמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו תבא עליו ברכה:

ואם נתנוהו מבעוד יום מותר הלשון דחוק דהוה ליה למימר אבל מבעוד יום נותנין:

ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן איכא לאוקמה כר״ש דמתיר מותר השמן שבנר ואין ניאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר״ש כדאמר בגמ' לקמן (שבת דף מה.) אין מוקצה לר״ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולא שבנר ממש קאמר דההיא אסור בלאו הכי משום מכבה כדאמר בביצה פ״ב (דף כב. ושם) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא כלומר שמן המטפטף מן הנר והטלטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום דנעשה בסיס לדבר האסור כדאמרינן בסוף פירקין (שבת דף מז.) הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור אבל מטעם דהוקצה למצותו לא היה אסור לטלטלו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו:

אע"פ שאמרו חכמים אין נותנין כו' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ה"ל למימר דתנן במתניתין וכלי לקבל ביצה לא שמעינן אלא מדיוקא דמתני' אלא משום דבעי למימר אבל כופה עליה כלי נקט ביצה:

הצלה שאינה מצויה לא התירו פי' בקונטרס לדבר שאינו ניטל וגרס בההוא דפריך אביי מינה בסמוך נשברה לו חבית של טבל בראש גגו דטבל אינו ניטל וקשה לריב"א דאי גרס בה טבל אמאי פריך לרב יוסף מברייתא אחרת מהך דהכא הוה ליה לאקשויי ועוד דבפרק כל כתבי (לחמן דף קיז: ושם) משמע בהדיא דלא גרסי' בברייתא דהכא טבל דלא בשל טבל מיירי דקתני סיפא נזדמנו לו אורחין מביא כלי אחר כו' ונראה לו לפרש דהצלה שאינה מצויה לא התירו לטרוח בכל דבר אפילו בדבר הניטל משום טירחא:

שאינה מצויה לא התירו והא דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל שמן חשיב הצלה שאינה מצויה לפי שרגילים לעולם לתת כלי תחת הנר מבעוד יום וניצוצות אע"ג דקאמר בסמוך דשכיחי לא שכיחי כולי האי שיחושו לתת שם כלי מבעוד יום ולהכי חשיב לה הצלה מצויה:

ר' יהודה אומר לכל הוא נותן כו' אסיק' ר' יהודה ארישא דקתני האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן בתוכן תבלין התם פליג ומקיל הוא דתניא ר"י אומר לכל אלפסין רותחין [הוא נותן] לכל קדרות רותחין הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. מלח כתבלין הוא אי לא ואסיק' כדתני ר' חייא מלח אינו כתבלין דכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר צריכה מילחא בשולי כבשרא דתורא ש"מ כי נותן מלח בתבשיל בשבת ואפילו בכלי ראשון אינו בישול:

מתניתין אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן כו' אמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין נר תחת התרנגולת כו' כלומר אפילו אם עומדת במקום מדרון ורואין כיון שתלד תפול הביצה במקום מדרון ותשבר לא התירו לו להטיל תחתיה כלי לקבלה לביצה כדי שלא תשבר שזה לילד התרנגולת במקום מדרון דבר שאינו מצוי הוא ומשום אחת שנזדמנה לה כך לא חיישינן לה. אבל כיון שדרך רוב התרנגולת להטיל ביציהן לאשפה התירו לכפות על אותה ביצה כלי בשביל שלא תשבר וזהו פירוש הצלה מצויה התירו הצלה שאינה מצויה לא התירו ואקשינן והצלה שאינה מצויה לא התירו והא חבית שנשברה בראש גגו כו' ושנינן בגולפי חדתי פי' קנקנים חדשים שהן מצוין להפקיע.

גמרא נשברה לו חבית בראש גגו. פירש רש"י ז"ל: חבית של טבל שאינה ראויה לטלטל. והקשו עליו בתוספות אם כן ליתני של טבל, כדתני במתניתא דלקמן (שבת מג, א) חבית של טבל שנשברה. ועוד דהא קתני סיפא (לקמן שבת קיז, ב) נזדמנו לו אורחים מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ויצרף, ואי בטבל אורחים מאי עבידתייהו. אלא ודאי במעושר, ואפילו הכי אסור משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו אפילו בדבר הראוי אלא אם כן הוא לצורך השבת. ותדע לך מדאקשינן (לקמן שבת מג, א) דלף ולא מפרקינן בדלף הראוי כדלקמן (שם), אלמא אפילו בדלף הראוי לא התירו. ואי קשיא לך בדבר הראוי אמאי לא. תירץ הרמב"ן ז"ל משום דבכל הצלה איכא למיחש למאי דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש (לקמן שבת קיז, ב) מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לאתויי דרך רשות הרבים, ואף על פי כן התירו בכלי אחד משום איבוד ממון, ואי אמרת דלא חיישי רבנן להצלה מצויה היה להם לאסור הכל משום גזירה דשמא יביא כלי, עד כאן.

ניצוצות שכיחי פירש רש"י ז"ל (ד"ה שאינה): אבל טפטוף דשמן לא שכיח והצלה שאינה מצויה היא. אבל בתוס' פירשו דלהכי לא שרינן נתינת כלי תחת הנר לקבל את השמן, לא משום דטפטוף לא שכיח, אלא אדרבא מתוך שהיא עשויה לטפטף רגילין הן להניח כלי תחת הנר בערב שבת, והלכך נתינה דבשבת הויא הצלה שאינה מצויה. ואם תאמר אם כן אף בניצוצות נאמר כן דהא אמרינן דשכיחי. יש לומר שכיחי קצת ומשום הכי נותנין בשבת, אבל לא שכיחי כל כך כשמן שיהא מצוי מערב שבת ושתהא נתינה בשבת הצלה שאינה מצויה בהן.

המשנה החמשית אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ואם נתנוהו מבעוד יום מותר ואין נאותין הימנו לפי שאינו מן המוכן מטלטלין נר חדש אבל לא ישן ר' שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדלוק בשבת אמר הר"ם פי' הטעם שבעבורו אסרו נתינת כלי לקבל בו שמן בשבת כי אותו שמן המנטף מן הנר אסור ליהנות ממנו בשבת לפי שאינו מן המוכן כי כבר הקצה אותו להדלקה ועשה אותו מוקצה ונאסר טלטול הכלי מפני אותו השמן שיש בו שהוא אסור לטלטלו לפי שהוא מוקצה והעקר אצלנו אין מבטלין כלי מהיכנו בשבת וטעם איסור טלטול נר ישן לפי שהוא מאוס וזה יקרא מוקצה מחמת מיאוס ור' שמעון אינו חושש למין ממיני המוקצה ולפיכך יתיר כל הנרות מלבד הדולקת גזרה שמא יכבה והפתילה מותר אצלו לטלטלה אע"פ שהוא אסור קודם לכן ואין הלכה כמותו בנר שהדליקו בו בשבת כי העקר אצלנו כי כל מה שהוא מוקצה בין השמשות ואינו מותר לטלטלו באותה שעה שאסור לטלטלו בכל השבת והוא אמרם מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכלי יומא ושאר הנרות דינם כר' שמעון לפי שמעקרנו בשבת כר' שמעון שהוא אומר אין מוקצה ואמרם נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות הוא בשבת כי אותן ניצוצות אינן חשובות עד שיאסר טלטול הכלי בשבילם והוא אמרם ניצוצות אין בהם ממש ואסרו לתת בו מים ואפי' מערב שבת וכל שכן בשבת לפי שממהר כבוי הניצוצות והעקר כבוי אסור כאשר הודעתיך:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר אין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן המטפטף שהרי השמן מוקצה מחמת איסור כבוי וכשיפול על הכלי נמצא הכלי נאסר בטלטול מחמתו ואסור לבטל כלי מהיכנו ר"ל להושיב כלי הראוי לטלטל במקום שיהא אסור בטלטולו מפני שזה כקובע לו מקום ומחברו והוא תולדת בונה ולמדת שאין מכאן טענה להסיר אותו כלי העשוי לקבל השמן המטפטף באלו המנורות של נחושת אע"פ שהוא מיטלטל או ליתן שני נרות של חרס א' על חבירו שלא נאמר אלא תחת הנר על השולחן אבל אלו זהו מקומן כל השנה והרי הם כמחוברים אצל חביריהם ואין ביטול כלי מעתה וי"מ שהוא כסותר ר"ל כשובר את הכלי ולא יראה כן ואם נתנוהו מבעוד יום מותר הואיל ואינו מבטלו עכשיו והרי בטולו נזדמן מבעוד יום ואין נאותין ממנו ר"ל שאין נהנים ממותר השמן שבנר או שנטפטף ממנו שאינו מן המוכן ר"ל שהרי הוקצה להדלקת נר שבת וכן שהוקצה מחמת איסור כיבוי:

מטלטלים נר חדש כלומר שלא דלק בו נר מעולם הואיל והוא ראוי לתשמיש של איזה דבר הראוי הרי תורת כלי עליו ואינו מאוס עד שנדונהו במוקצה מחמת מיאוס אבל לא ישן ולא סוף דבר שהדליקו בו באותה שבת שהוא מוקצה מחמת איסור אלא אפי' לא הדליקו בה באותה שבת מפני שהוא מוקצה מחמת מיאוס ר' שמעון אומר שאפי' ישן מטלטלין ואפי' הדליקו בה באותה שבת שאינו סובר באיסור מוקצה לא מחמת מיאוס ולא מחמת איסור ואינו אוסר אלא בנר הדולק בשבת שהוא דולק וטעמו משום שנעשה בסיס לדבר האסור ואין הטעם מחשש כיבוי כמו שדמו רבים שהרי דבר שאינו מתכוין מותר אלא שהוא אסור לעשות כן ובתלמוד המערב אמרו נר המונח על הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין רב ושמואל פתרין בשוכח ומקילין למאן דעבד כן יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ומ"מ יתבאר בגמ' דוקא לדעתו בנר קטן שאדם מצפה לו מתי יכבה ולא הסיחו מדעתו שהרי דעתו מ"מ על הפתילה ועל הנר עצמו ומאחר שדעתו על הנר דעתו מתרחבת אף על השמן אם יזדמן שתכבה קודם שתכלה השמן אבל כוס וקערה ועששית שיש בהם שיעור להדלקת כל השבת הרי נתיאש מטלטולם ואסורים אף לדעתו ובפרק מי שהחשיך נחלקו רב אחא ורבינא שאחד מהם פסק שלא כר' שמעון אף במוקצה מחמת מיאוס וכל שכן מחמת איסור כסתם משנתנו וא"כ כל נר ישן אסור אע"פ שלא הדליקו בו באותה שבת ולדעת האחר במוקצה מחמת מיאוס הלכה כמותו וכן הלכה אלא שי"א דוקא לצורך גופו ומקומו אבל מחמה לצל אסור כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור הואיל ומיוחד לכך ונמצא מ"מ שנר ישן מותר לטלטלו כל שלא הדליקו בה באותה שבת אבל אם הדליקו בה באותה שבת אסור שבמוקצה מחמת איסור אין הלכה כמותו:

נותנין כלי תחת הנר אפי' בשבת לקבל ניצוצות ואין כאן בטול כלי שאין ממש בניצוצות לאסור את הכלי בטלטול אבל לא יתן מים לתוך אותו הכלי אפי' מערב שבת שהרי הוא מכבה בידים:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

אין נותנים כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה שהרי ביצתה אסורה לטלטל ונאסר הכלי בטלטול אגבה ואסור לבטל כלי מהיכנו אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר שהכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל ואין כאן ביטול הכן שהרי נוטלו לכשירצה ופירשו בירוש' דוקא שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה זה שאסרנו בנתינת כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה לא סוף דבר במקום שאין הביצה צריכה הצלה אלא אף במקום שהולכת לאבוד אסור כגון שהיתה מטלת במקום מדרון והביצה תתגלגל ותשבר וכן מה שהתירו בכפיית הכלי עליה לא סוף דבר במקום שהיא צריכה בהצלה כגון שהטילה באשפה אלא אף בבית כן שמה שאסרו אף במקום שפסידתה מצויה ומה שהתירו התירו אף במקום שאין הפסידא מצויה שם:

מי שנשברה לו חבית של טבל בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיו אף במקום שלא היתה הפסידא מצויה כגון שהיתה החבית חזקה ואינה עשויה לישבר וביטול כלי מהיכנו אין כאן שהטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר על דברי סופרים ותקנו מתוקן והרי יש כאן צד שגוף אותו דבר האוסרו מוכן מה שאין כן בביצה שאפי' עבר וסלק את הביצה מן הכלי מ"מ אין דבר האוסרו חוזר ונראה ושמא תאמר הואיל ולא נתקן בין השמשות נאסרהו אף בעבר ותקנו מגו דאתקצאי לבין השמשות וכו' תירצו גדולי הרבנים שלא נאסר במיגו אלא דבר שאיסורו מן התורה כגון עצי סוכה שהוקצו משום סתירת אהל והוקצו לכל השבעה שכלם כיום אחד וכן נר שהדליקו באותה שבת אבל דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים אין אוסרים אותו במיגו ומ"מ דוקא באוכלים כגון טבל אבל בדבר שאינו בר אכילה אף מדברי סופרים אוסרים אותו במיגו וכמ"ש במיטה שהיו עליה בין השמשות מעות שאסור לטלטלה אף לאחר שנסתלקו וכן בסל שהיו בו אפרוחים שאסור לטלטלו אף לאחר שהוסרו אע"פ שלא הוקצו אלא מחמת טלטול ומוקצה למצוה כנויי סוכה ואתרוג הרי הוא כאיסור תורה ויש מתרצים שהטבל זה שאין אנו אוסרים אותו במיגו שסתם הדברים דעתו עליו לתקנו:

כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ואפי' במקום שאין אחיזתה קרובה כל כך הואיל ומ"מ הוא חושש בדבר שהרי מ"מ אין כאן בטול כלי מהיכנו שהרי מסירה לכשירצה ובלבד שלא תגע בנר עצמו וקורה שנשברה וחושש לה שתפול וביתו עמה סומכה בספסל או בארכות המטה הואיל והספסל והארכות כלים הם וראויים לטלטלם ואפי' במקום שלא היתה שבירתה מצויה כ"כ כגון קורה חזקה ומ"מ דוקא כשיעמיד הסמוכות בריוח שיהא יכול ליטלן בלא שום איסור שאם ידחקם הרי נמצא מבטל כלי מהיכנו:

בד"ה ואין נאותין כו' איכא לאוקמא כר"ש דמתיר כו' והטלטול דנר כו' עכ"ל ר"ל מדקתני אין נאותין כו' דהיינו אין נהנין ממנו משמע דאיסור טלטול אין בו אלא איסור הנאה ע"כ אית לן למימר דלא מתוקמא הך מילתא כרבי יהודה דאית ליה מוקצה מחמת איסור לטלטל אלא כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור שהרי מתיר מותר שמן שבנר גם בהנאה לאחר שכבה אלא בשעה שהוא דולק קאמר גם מטפטף ממנו אסור בהנאה משום דהוקצה למצותו אבל איסור טלטול אין בו דאין ביטול מצוה במה שמטלטלו ולכך לא קתני הכא אלא אין נאותין מהן אבל טלטול מותר בו לר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור וטלטול דנר עצמו בשעה שהוא דולק לר"ש אינו מטעם דהוקצה למצותו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו אלא משום בסיס לדבר איסור שהנר והשמן והפתילה הם בסיס לשלהבת שהוא דבר איסור ע"ש ודו"ק:

בד"ה הצלה כו' משום טירחא הס"ד ואח"כ מ"ה שאינה מצויה כו' לא שכיחו כולי האי שיחושו כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל נתינת כלים משום טפטוף הוא שכיח ביותר ויחושו בו לתת כלי שם מבע"י ולא הוה הך הצלה מצויה בשבת משא"כ ניצוצות דלא שכיחי כולי האי לחוש לתת שם כלי מבע"י והוה הך הצלה מצויה בשבת וק"ל:

בגמ' אמר רבה מ"ט דרב חסדא וכו' מתוך הסוגיא ומפי' רש"י והתוס' מבואר דרבה מפרש אליבא דרב חסדא טעמא דמתני' דאין נותנין כלי תחת הנר וכו' משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו ורב יוסף מפרש טעמא דמתני' משום דמבטל כלי מהיכנו ור' יצחק מפרש טעמא דמתני' משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אלא שיש לדקדק לאביי דפריך אמילתיה דרבה וגם פריך אמילתיה דרב יוסף א"כ לא הוה ס"ל דטעמא דמתני' כמו דמפרשים רבה ורב יוסף מכח כל הני תיובתי דמותיב עלייהו א"כ בלא מימרא דר"ח היאך היה אביי מפרש ומתרץ המתני' דקתני דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל השמן וקתני נותנים כלי תחת הנר לקבל הנצוצות מ"ש הכא דאין נותנין ומ"ש הכא דנותנין אפ"ל דאין ה"נ שלא ידע טעמא דמתני' ורבה שהיה רבו של אביי כשהיה לומד לתלמידיו המתני' דאין נותנין וכו' הביא להם עלה מימרא דרב חסדא דאמר אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת וכו' דשמעינן לה מדיוקא דמתני' כמו שכתבו רש"י והתוס' ואגב פי' טעמא דרב חסדא יתפרש נמי להם טעמא דמתני' ויכול להיות ג"כ לפי סברת התוס' דאביי היה מפרש טעמא דמתני' משום אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והא דקתני נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות איירי בצריך למקומו אבל טעמא דאסור לבטל כלי מהיכנו לא הוה ס"ל דצריך למקומו לא מהני מידי לטעם דאסור לבטל כלי מהיכנו ודו"ק ועיין לקמן בסמוך בתוס' בד"ה ושני ליה בצריך למקומו:

ברש"י ד"ה אבל כופה עליה כלי ולא תימא וכו' אלא לצורך דבר הניטל ויש לחוש וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בתוס' ד"ה אבל נותן הוא לתוך הקערה וכו' והתניא מנין שאף בכלי נחושת כן כו' אית לן למימר כלי נחושת בלע וכו' ר"ל דבשלמא גבי כלי חרס שייך לומר דאע"ג דעירוי אינו מבשל מ"מ כלי חרס בולע מן העירוי דכלי חרס רך לבלוע אבל כלי נחושת אם איתא דעירוי אינו מבשל אין סברא לומר שכלי נחושת בולע ע"י עירוי וק"ל:

ד"ה ואין נאותין ממנו וכו' והטלטול דנר עצמו וכו' נ"ל רהוצרכו התוס' לכתוב זח משום דלא תקשה לך דלעולם אימא לך דהא דקאמר מודה ר"ש בשמן שבנר וכו' היינו בנר עצמו ממש שמן המטפטף מאי אמרת הא ההוא אסור בלאו הכי משום מכבה ולמה ליה לטעמא דמוקצה דלמא מש"ה איצטריך לטעמא דמוקצה כדי לאסור הנר עצמו גם בטלטול לכך קאמר והטלטול דנר עצמו אין לאסור מטעם מוקצה וכו' וא"כ ע"כ צריך לומר דלאו שמן שבנר עצמו קאמר דא"כ לא איצטריך לטעמא דמוקצה אלא ודאי שמן המטפטף קאמר וק"ל:

בתוס' ד"ה הצלה שאינה מצויה לא התירו וכו' ועוד דבפ' כל כתבי משמע בהדיא דלא גרסינן בברייתא דהכא טבל וכו' ואין להקשות דהכל טעמא מאי כיון דגם בטבל נמי הוי דינא הכי כדתני בהדיא בההיא ברייתא דבסמוך דפריך אביי ארב יוסף א"כ למה לא תנא נמי בהך ברייתא דפריך ארבה טבל דאיכא למימר דהתנא איצטריך למתני הכא בלא טבל כדי להשמיענו דין נזדמנו לו אורחים וכו' דקתני בתר הכי בהך ברייתא וק"ל:

בא"ד אפי' בדבר הניטל משום טירחא הוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור שאינה מצויה וכו':

ד"ה שאינה מצויה וכו' לא התירו וכו' ונצוצות וכו' לא שכיחי כולי האי וכו' ר"ל דשמן כיון דשכיח לגמרי א"כ אדרבה מחמת דחשיב הצלה שאינה מצויה בשבת משום דכיון דשכיח כולי האי רגילות הוא ליתן כלי תחת הנר מבעוד יום ונצוצות דלא שכיחי כולי האי ואין חוששים כ"כ עלייהו ליתן שם כלי מבעוד יום להכי חשיב הצלה מצויה וק"ל:

בתוספות בד"ה אבל נותן הוא ולר"י נראה דעירוי ככלי ראשון ומביא ראיה כו' נראה דר"י לא חייש לראיית הרשב"ם מהא דקיימא לן תתאה גבר והתם בפרק כיצד צולין משמע להדיא דעירוי סגי ליה בקליפה וכמ"ש התוספות בסמוך אלא דאכתי איכא למידחי כדפרישית לעיל בד"ה נותן אדם דהתם בפרק כיצד צולין מילתא אחריתא היא דלאו בבישול דוקא תליא מילתא לענין איסור והיתר אלא אפילו בבליעה לחוד אשכחן דאסור ובהא הוא דקיימא לן תתאה גבר כשהתחתון רותח גובר להבליע בעליון שהרי העליון בעצמו מתחמם והולך כמו שהבאתי ראיה מהא דאמרינן בחולין (דף ק"ח ע"א) גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה רותחת מיבלע בלע מיפלט לא פלט משא"כ כשהעליון חם והתחתון צונן העליון מתקרר והולך ומשום הכי אין מבליע אלא בתחילת קילוח והיינו כדי קליפה משא"כ בשבת דבבישול תליא מילתא תו לא שייך לחלק בין כדי קליפה ליותר מכאן דסוף סוף כדי קליפה מיהו מבשל. נמצא דלפ"ז מייתי ר"י שפיר ראיה מהאי דזבחים דרבינן עירוי מלשון אשר תבושל אלמא דהוי כבישול גמור מיהו לענין קליפה ומשום הכי כלי חרס בעי שבירה וכדמשמע מלשון הירושלמי שהביאו התוס' בסמוך כנ"ל בכוונת ר"י. א"כ לפ"ז שיטת ר"י היינו לגמרי כמסקנת התוס' בסמוך במ"ש ונראה דעירוי כו' אלא דמה ששינה ר"י בלשונו וכתב דעירוי ככלי ראשון היינו משום דלענין שבת הוי ככלי ראשון אבל לענין הגעלה אפשר דמודה ר"י דדבר שתשמישו ע"י אור אינו ניתר בהגעלה (עירוי ניתר בהגעלה ע"י עירוי) ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל בזה בחידושיו בשם ר"ת ז"ל והנלע"ד כתבתי:

במשנה אין נותנין כלי תחת הנר כו' ואם נתנו מבע"י מותר ופירש"י מותר להניחו שם. נראה דכוונתו דלשון מותר היינו שאינו מחוייב לסלקו וע"ז כתבו התוספות דלשון המשנה דחוק משום דמשמע להו דמילתא דפשיטא היא. מיהו לע"ד יש ליישב לשון המשנה לפי פירוש רש"י דודאי שייך שפיר לשון מותר דלכתחילה אסור ליתן הכלי תחת הנר אפילו מבע"י ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל בפרק במה מדליקין גבי לא יקוב אדם שפופרת דהא דאמרינן התם דגזרינן דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה מפרש ליה הרמב"ם ז"ל בחיבורו פרק ה' מהלכות שבת דמה שאסור להסתפק ממנו היינו משום מוקצה וחזר בו ממ"ש שם בפירוש המשניות שהמסתפק ממנו חייב משום מכבה וכבר כתבתי טעמו לעיל שם ודקדקתי ג"כ שם מלשון רש"י מה שכתב כיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה שדבריו נוטין לשיטת הרמב"ם ז"ל בחיבורו ע"ש. והבאתי ג"כ ראיה מברייתא במעשה דרבי טרפון וזקנים דמשמע כשיטת הרמב"ם. וא"כ לפ"ז שייך נמי הך גזירה גופא בנתינת כלי תחת הנר אפילו מבע"י דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה ואסור משום מוקצה כדקתני להדיא בסיפא דמתני' וע"ז קתני במציעתא דאם נותן מבע"י מותר והיינו כפירש"י דמותר להניחו שם וכדפרישית שאינו חייב לסלקו וזימנין דאיסורא נמי איכא שאין רשאי לטלטלו ולסלקו והיינו לר"י דאית ליה מוקצה אלא משום דלא פסיקא הך מילתא אליבא דר"ש מש"ה קתני סתמא בלשון מותר כל זה לפי שיטת הרמב"ם דלעיל אלא דאפילו לשיטת החולקים ומפרשים דהא דאמרינן לעיל דאתא לאסתפוקי מיניה היינו משום מכבה ולא משום מוקצה אפ"ה איכא למימר דלדינא מודו דאין ליתן הכלי תחת הנר אפילו מבע"י משום הך גזירה דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה דאסור משום מוקצה ואפילו למאי דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אפ"ה אסור דלמא אתי לאיסתפוקי מיניה בשעה שהנר דולק כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה ואין ניאותין ממנו כן נ"ל נכון ליישב לשון המשנה ולשון רש"י ז"ל אלא שהטור והש"ע א"ח בסימן רס"ה כתבו להדיא דמבע"י מותר ליתן לכתחילה והיינו משום דאזלו לשיטתם דמפרשי דהא דאמרינן לעיל גבי לא יקוב דלמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו משום מכבה ולא משום מוקצה ואפשר עוד לומר אפילו למאן דחייש דלמא אתי לאסתפוקי משום מוקצה אפ"ה מודה דלא שייך הך גזירה הכא משום דשמן הנוטף מן הנר ממאיס ולא חזי לאכילה כ"כ מיהו הרמב"ם ז"ל בחיבורו העתיק לשון המשנה כצורתה ומשמע דמבע"י בדיעבד הוא דשרי אבל לכתחילה אסור והיינו כדפרישית כנ"ל:

אחר זה ראיתי בלשון התוי"ט שכתב ג"כ בכוונת ל' רש"י כמו שכתבתי דאסור לכתחלה אלא שכתב טעם הדבר שמא לאחר שיפול השמן לתוכו יטלטל הכלי ולא ידעתי מי הכריחו לכך דטפי הו"ל לפרש שמא יסתפק מאותו שמן מיהו למאי דפרישית א"ש דאפשר דבשמן הנוטף לא שייך הך גזירה והנלע"ד כתבתי ולדינא צ"ע כיון דמשמע מלשון רש"י והרמב"ם ז"ל דלכתחילה אסור אפילו מבע"י ולשון המשנה מסייע להו ודו"ק. ועיין בק"א ומה שיש לדקדק עוד בזה עיין בסמוך בלשון הגמרא. ומתוך כך נתיישב ג"כ מ"ש רש"י הנך טעמי דאין כלי ניטל ומבטל כלי מהיכנו משום דלענין שבת גופא פסיקא ליה הנך טעמי טפי כמו שאבאר:

בתוס' בד"ה אע"פ שאמרו חכמים כו' אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן הול"ל כו' עכ"ל. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש בפשיטות דבהאי דאין נותנין כלי דמתניתין לא איצטריך הנך טעמי דמייתי הש"ס לענין ביצה כיון דבלא"ה אסור ליתן כלי תחת הנר לקבל השמן משום גזירה דילמא אתי לאיסתפוקי מיניה מה שא"כ בכלי תחת התרנגולת לקבל הביצה דלא שייך האי טעמא אלא משום דאין כלי ניטל משום הכי שפיר שייך למיתני אבל כופה עליה כלי שלא תשבר כנ"ל:

ומתוך כך ממילא נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה הצלה שאינה מצויה והוצרכו לדחוק דשמן תחת הנר חשיב הצלה שאינה מצויה וזה דוחק כמ"ש הרשב"א ומהרש"א ז"ל בחידושיהם ולמאי דפרישית א"ש בפשיטות דבהאי דאין נותנין כלי תחת הנר טעמא אחרינא איכא משום דילמא אתי לאסתפוקי מיניה משא"כ לפי' התוס' עכ"פ הו"ל לאביי לאקשויי לרבה מעיקרא מהך מתניתין דהכא אמתניתין דנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ודו"ק:

בגמ' אמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין כלי כו' ופרש"י ומדיוקא דמתניתין שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר עכ"ל. ולכאורה שזה סותר למה שכתבתי בסמוך דכלי תחת הנר בלאו הכי אסור לטעמא דידי משום דאתי לאסתפוקי ולסברת בעל תוי"ט משום טעמא אחרינא אלא דאדרבה ממ"ש רש"י כאן מדיוקא דמתני' שמעינן לה ובפשיטות הו"ל לפרש דממתני' שמעינן לה אע"כ משמע ליה לרש"י דמפשטא דמתני' ליכא למשמע מינה משום דבנר איכא טעמא אחרינא אלא לר"ח דאמר אף ע"פ שאמרו משמע להדיא דמדיוקא דמתני' דייק לה דלא ניחא ליה לאוקמי למתניתין מטעמא אחרינא לחוד ונראה לי משום דבלאו הכי ע"כ צ"ל דלמאי דמפרש ר"ח טעמא דמתניתין למאי דמפרש לה רבה משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו ופי' רש"י בסמוך דמילתא דרבה אליבא דר"ח היינו דוקא לדבר שאינו ניטל וא"כ ע"כ צ"ל דמוקי למתני' כר"י דאית ליה מוקצה דאי לר"ש לא פסיקא הך מילתא דאין נותנין כלי תחת הנר בשבת דהא זימנין דשרי כגון לאחר שכבה דשרי לר"ש דהוי ליה דבר הניטל וכה"ג איכא למידק נמי בטעמא דרב יוסף אליבא דרב חסדא בסמוך כמו שאבאר אע"כ דר"ח מוקי למתניתין כר"י דבלא"ה אשכחן לר"ח בר"פ מפנין (דף קכ"ח ע"א) גבי בשר תפל דאפילו במוקצה לטילטול ס"ל כר"י ע"ש. וא"כ לפ"ז תו לא שייך האי טעמא דפרישית משום גזירה דילמא אתי לאסתפוקי מיניה דהא ר"י גופא לית ליה הך גזירה בפרק במה מדליקין במשנה דלא יקוב מש"ה ניחא ליה לר"ח לאוקמי טעמא דמתני' בפשיטות משום דהצלה שאינה מצויה לא התירו בדבר שאינו ניטל וכהאי גוונא אית לן למימר במילתא דרבא גופא דאיהו נמי כר"י ס"ל לענין מוקצה דהא רב כר"י ס"ל ואמר אביי כל מילי דמר עביד כרב דכה"ג מדקדק הש"ס והתוספות בכמה דוכתי כנ"ל בכוונת לשון רש"י בכל הסוגיא שלא יהא כסותרין זה את זה ודוק היטיב:

בתוס' בד"ה הצלה שאינה מצויה כו' ונראה לו לפרש כו' אפילו בדבר הניטל משום טירחא עכ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הרמב"ן ז"ל בענין אחר משום דכל היכא דשייך הצלה איכא למיחש שמא יבא לידי איסור דאורייתא ע"ש:

תוס' ד"ה אבל מאי איריא משום דבלע בניצוצות. ק"ל דלטעמיך אף אם עירוי לא הוי ככ"ר היינו בעירוי על צונן אבל הכא דהעירוי על גובה הכלי שהוא חם. אף אם היה העירוי מצונן לחם היה חם דתתאי גבר מכ"ש בעירוי מכ"ר על כ"ר וה' יאיר עיני:

שם ד"ה ואין נאותין דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר"ש וכיון דאינו ראוי לאכלו ממש באותה שעה הוי מוקצה בעצמותו כדין כל מאכל שאינו חזי לכלום. עי' מג"א ריש סימן תקט"ו ורק בטלטול הנר בשעה שהוא דולק להאיר זהו מדינא מותר אלולי טעמא דבסיס ולק"מ קושית המהרש"א:

בתוס' ד"ה אבל וכו', דעירוי אינו ככלי ראשון, ואינו מבשל יותר מכדי קליפה דבמס' ע"ז (דף עו) איתא רב עקביא זבין יורה מעכו"ם אהדר לי' גדנפא, ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, ואי עירוי ככ"ר א"כ אפילו הי' בולע בליעה גמורה פלט בניצוצות שהוא עירוי, אלא ודאי לא מבשל אלא כדי קליפה. קשה לי הא אף אם עירוי אינו ככ"ר היינו בעירוי חמין לתוך צונן אבל עירוי בניצוצות הוא על גובה הכלי שהוא חם שם דאפילו בצונן לשם הוי רותח דתתאי גבר מכ"ש בעירוי חם על כ"ר חם דהוי כ"ר ממש:

בר"ן ד"ה ומהא שמעינן לדבריו הא דמסקינן הלכך קוץ ברה"ר, ביאור הדברים דע"כ קוץ מקרי אין נראה היזיקו, דהא מה דא"ר הלכך אין לפרש דלמד כן מגחלת עץ דמותר לר"ש דמשאצ"ל רק דרבנן ה"נ קוץ פחות מד"א הא לא נזכר בדברי שמואל להתיר גחלת עץ לר"ש אלא דסתמא דגמרא אמר לר"ש לשתרי, ול"ש לומר רבינא למד כן מסתמא דתלמודא, א"ו דלמד כן מגחלת מתכת, ומוכח דקוץ מקרי ג"כ אין היזיקו נראה, ואולם ק"ל הא לבה"ג מה דפרכינן דלר"ש לשתרי גחלת עץ לא בדרך ראי' מגחלת מתכת דהא התם הטעם דהוי כפיקוח נפש, דאפילו דאורייתא שרינן לה, אע"כ דפרכינן מסברא דבהזיקא דרבים ראוי להתיר דרבנן, א"כ יקשה על רבינא דלמאי הוצרך ללמוד לקוץ פחות מד"א בדמיון גחלת מתכת דג"כ אין נראה הזיקו הא אף בנראה הזיקו מותר מסברא: