Shabbat 30b

כל יומא דשבתא של כל שבתות השנים:

הוה יתיב וגריס שלא יקרב מלאך המות אליו שהתורה מגינה ממות כדאמרינן בסוטה (דף כא.):

סליק ובחיש באילני מנענע המלאך באילנות להשמיע קול תימה:

וכלבים של בית אבא רעבים לשתי שאלות הללו הוצרך:

ולא יפה אמר כו' שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבילה ואת האריה המת אסרו לטלטל אלא על ידי ככר או תינוק ל"א שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת האריה לשון רבותי:

ולענין שאילתא דמהו לכבות:

דשאילנא קדמיכון דרך ענוה אמר דהוה ליה למימר דשאילתון קדמי:

קרויה נר נר אלהים נשמת אדם (משלי כ׳:כ״ז):

ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו תמצא עיקר המעשה בפרק כירה (שבת דף מג) איתמר מת המוטל בחמה רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ורבי חיננא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ובפרק נוטל אדם את בנו (שבת דף קמב) אמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד מיכן נלמוד כי אותם שמניחין פת על המנורה שהדליקו את הנר עליה כדי שיסירו המנורה ממקומה עוברין הם על המצות ואסור לעשות כן שלא התירו חכמים להניח ככר אלא למת בלבד ולא לדבר אחר:

מהו לכבות בוצינא דנהורא מקמי באישא בשבתא פי' באישא שכיב מרע:

פתח ואמר אנת שלמה אן הוא חכמתנותך וסוכלתנותך לא דייך שדבריך סותרין דברי אביך כו'.

ולענין שאילתא דשאילנא ת"ש נשמתו של אדם היא נרו של הקב"ה שנאמר נר ה' נשמת אדם. מוטב תכבה נרו של ב"ו מפני נרו של הקב"ה. כלומר אם הוא חולה שיש בו סכנה שרי:

אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה שנאמר והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. וכן לדבר הלכה והני מילי ברבה אבל בתלמיד לא שכל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר תכוינה:

תנו רבנן לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי מעשה בג' בני אדם שהמרו זה את זה. כל מי שיקניט הלל יטול [ד' מאות] זוז כו':

מחתכין את הנבלה לפני הכלבים בשבת ואפי' נתנבלה היום כמו שביארנו בראשון של יום טוב ומטלטלים את המת מחמה לצל על ידי ככר או תינוק כמו שיתבאר במסכתא זו:

לעולם אל יהרהר אדם אחרי מדותיו של מקום אע"פ שרואה לפעמים העדר הסדור בין בני אדם כענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו שהכל במשפט על דרך ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ולהערה זו אמרו טוב כעס משחוק טוב כעס שהקב"ה כועס עם הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק עם הרשעים בעוה"ז וטובה שמחה שהקב"ה משמח את הצדיקים בעולם הבא משחוק ששוחק את הרשעים בעולם הזה רצו בזה שתכלית הגמול והעונש הוא לענין נצחי וקיים והוא אמרם מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש תחת השמש הוא דאין לו הא למעלה מן השמש יש לו ר"ל לעולם העליון הוא עולם הנפשות וי"מ בעמל התורה וסודותיה והכל אמת למבין:

אע"פ שראוי לאדם לעמוד נכנע ושפל רוח ראוי לו להעמיד עצמו בשמחה לקיים מצותיו ולמה שיגיעהו מן השלמות שאין השכינה שורה מתוך עצבות שהעצבון מטמטם את הלב וסותם שבילי ההכנה ולא מתוך עצלות שקידה והתבוננות אלא מתוך שמחת הלב ליושר המזגים ואף דרך החכמים היה בישיבתם לפתוח במילי דבדיחותא:

לעולם יהא אדם שואל בחכמה ואל יבוש לחסרון שאלתו שהשאלה נתיב ומבוא לידיעה כבר אמר החכם שאל בחכמה שאלת השוטים ואף הרב לא יהא נואש ושותק לו לסכלות שאלתו אלא יהא משיב לו בנחת אבל במילי דעלמא רשאי לשתוק לו או להשיב כסכלותו ועליו נאמר ענה כסיל כאולתו ועל הראשונה נאמר אל תען כסיל כאולתו:

לעולם יהא אדם ענותן כהלל ולא יהא קפדן כשמאי שענותנותו של אדם גורמת ברכה לו ולאחרים שבאין ושואלים בלא בושת ומתקרבים על ידו תחת כנפי שכינה וכבר ידעת לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד וכבר אמר אחד דרך צחות קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם ענותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה:

גמ' אמר ר"ח אהניא לי צלותא דרבי דלא לישויי ממזירא כנ"ל לגרוס ור"ל שגם רבי חייא צלי בכל יום צלותיה דרבי וק"ל:

קָם מַלְאַךְ־הַמָּוֶת קַמֵּיהּ, וְלָא יָכִיל לֵיהּ, דְּלָא הֲוָה פָּסִיק פּוּמֵיה מִגִּירְסָא. הדבר יפלא דהלא נודע מדברי רבותינו ז"ל שאין הצדיקים מתים אלא בנשיקה ואיך צדיק וחסיד גדול כדוד המלך ע"ה ימות על ידי מלאך המות חס וחלילה? גם עוד יש קושיא בענין זה להיפך דאמרו בגמרא (בבא בתרא דף יז) שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶם מַלְאַךְ הַמָּוֶת, אֵלּוּ הֵם: אַבְרָהָם, יִצְחָק, וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, וּמִרְיָם. ויש להקשות אם כן איך אמרו רבותינו ז"ל בבבא מציעא שכל הצדיקים אינם מתים על ידי מלאך המות וזו קושיא להפך? ונראה לי בס"ד דיש בענין המיתה שלשה סוגים הא' המון העם שמתים על ידי מלאך המות. והב' צדיקים גמורים שאינם מתים על ידי מלאך המות אלא על ידי נשיקה, וענין הנשיקה הוא שיתגלה לעיניהם אור השכינה והוא מושך נפשם מקרבם כאבן השואבת שמושכת הברזל מרחוק, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל בגמרא כְּמִשְׁחַל בִּנִּיתָא מֵחֶלְבָּא [דומה כהוצאת שערה מחלב], אך לא יזכה האדם לכך שתהיה נפשו יוצאה מגופו על ידי אור השכינה שיתגלה לעיניו אלא אם כן הוא מוסר נפשו ברצונו הטוב, אבל ודאי החומר קשה עליו הדבר הזה ואיך יתכן שיהיה לו רצון בדבר זה של יציאת נפשו ממנו? לכך צדיקים אלו יתגלה לפניהם אותה שעה מלאך המות מרחוק ולא יגע בהם, ורק הם כשיראוהו ירעדו ממנו פן יקח נפשם בידו, ואז תיכף יהיה להם רצון טוב למסור נפשם ביד השם יתברך! וכיון שנעשה להם רצון טוב בכך אז תיכף יתגלה לפניהם אור השכינה וימשוך נפשם מגופם. נמצא הם יצאה נפשם בנשיקה ורק מלאך נגלה ועמד לפניהם כדי שעל ידי כך יהיה להם אותה שעה רצון טוב למסור נפשם ביד השם יתברך. והסוג השלישי הם האבות ומשה ואהרן ומרים שלא הוצרכו שיתגלה לפניהם מלאך המות, ולא נראה כלל לפניהם בעת שיצאה נפשם בנשיקה, ועל זה אמרו בגמרא לא שלט בהם מלאך המות רוצה לומר לא שלט כלל אפילו בראיה בעלמא להפחידם שלא היה לו יכולת להתראות לפניהם. ואמרתי שענין זה יהיה כדוגמת מה שאמרו רבותינו ז"ל על שידים ומזיקין, שהוא לאחד נראה ומזיק, ולשנים נראין ואין מזיקין, ולשלשה לא נראין ולא מזיקין, דוק ותשכח שחלוקות אלו הם ממש כאותם שלשה חלוקות אשר ביארנו. והנה כאן אצל דוד המלך ע"ה כדי שיהיה לגופו רצון טוב למסור נפשו ביד השם יתברך היה צריך שיתראה לפניו מלאך המות חגור כלי זיינו. כדי שאז יהיה לגופו רצון טוב שימסור נפשו להשם יתברך ותצא נפשו בנשיקה כפי ערכו, כי אור אשר יתגלה לפני הצדיקים כל אחד יהיה כפי ערכו. אך כיון שהיה עוסק בתורה ולא פסק פומיה לא היה יכול מלאך המות להתראות לפניו בכלי זיינו, ולכך עשה המצאה זו של אילנות כדי שיעלה בסולם ויפחות דרגא וממילא יפסוק מדברי תורה ואז יוכל להתראות לפניו, וכיון שנתראה לפניו אז תיכף נעשה לגופו רצון למסור נפשו להשם יתברך ותיכף נגלה אליו אור השכינה בגודל רב לפי ערכו, ויצאה נפשו בנשיקה על ידי אור השכינה שמשך אותה כאבן השואבת, יְהִי רָצוֹן זְכוּתוֹ יָגֵן בַּעֲדֵינוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

שָׁלַח שְׁלֹמֹה לְבֵי מִדְרָשָׁא אַבָּא מֵת וּמֻטָּל בַּחַמָּה, וּכְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא רְעֵבִים, מָה אֶעֱשֶׂה? שָׁלְחוּ לֵיהּ: חֲתֹךְ נְבֵלָה וְהַנַּח לִפְנֵי הַכְּלָבִים, וְאָבִיךְ, הַנַּח עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וְטַלְטְלוֹ. המאמר הזה מוקשה מאד לפי פשוטו, וכי שלמה המלך ע"ה שהיה חכם גדול לא ידע דין זה שהוצרך לשאול? ועוד אם נזדמנה לו שאלה אחרת בעבור הכלבים למה צירף אותה עם שאלת ששאל בעבור אביו הקדוש, וכי דרך ארץ לעשות כך?! ולא היה לו לשאול שאלות אלו בזה אחר זה. ועוד אין החכמים יקדימו בתשובת שאלת הכלבים קודם ענין אביו וכי שורת דרך ארץ הוא כך? ועוד אמר מֵת וּמֻטָּל בַּחַמָּה כיון דנקיט וא"ו נמצא ב' ידיעות חלוקות, ואמר שהם הא' מֵת והב' מֻטָּל בַּחַמָּה? ועוד למה הוצרך לפרש כְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא לימא כְּלָבִים סתם וְהַכְּלָבִים רְעָבִים? ונראה לי בס"ד כי מאמר זה נאמר בלשון מליצה והוא מדברי חכמים וחידותם, ומעולם לא הוצרך לשאלות אלו ממש כפשוטם, אלא עשה ענין שאלות אלו כדרך משל וחידה בשביל דבר אחר, והוא דידוע שהיה לדוד המלך ע"ה אויבים מליזים עליו בענין בת שבע ויודעים האמת ומכחישים באומרם אשת איש היתה, ולכך גם בחייו היו מקנטרים בפניו ואומרים לו (בבא מציעא נט.) הבא על אשת איש מיתתו במה? וכו', אך דוד המלך ע"ה אף על פי שבידו לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב ולקעקע ביצתם היה מן הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים. פוק חזי כמה קללו שמעי ונתחייב הריגה ולא עשה לו שום צער! ואמרו רבותינו ז"ל הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה, לא) וְאהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ, שנמשלו לחמה. לכך אמר עליו הקב"ה (תהלים פט, לז) וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. גם ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל דבעלי לשון הרע נקראו כלבים, ולכן שלמה המלך ע"ה אחר שנפטר אביו ע"ה נתעורר בספק אחד, והוא כי אמר אם הכלבים אויבי דוד המלך ע"ה בחייו היו נובחין להליז שפתים עליו כל שכן עתה אחר שנפטר, ובודאי לא ישובו מדרכם הרעה אלא יהיו נובחין לדבר סרה על הצדיק גם לעת עתה! אך הוא בחייו היה סובל ומוחל ושותק אבל עתה אחר פטירתו איך אנחנו נעשה, אם נכרית הכלבים האלה מן העולם ונרדפם עד הַחְרָמָה, או גם אנחנו נשתוק ונקיים מה שאמר הכתוב (משלי כו, ד) אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ? וזה השאלה שאל אותה ברמז מן החכמים שאמר להם אַבָּא מֵת עתה אך הוא היה בחייו מֻטָּל בַּחַמָּה, כלומר מן הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָם עוֹלְבִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים וכו' שנרמזו לְחַמָּהּ כמו שנאמר כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ, ואותם הַכְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא רוצה לומר אויבים שלו שהיו מדברים לשון הרע ודיבה רעה עליו ודאי עדיין הם רְעֵבִים שלא שבועו מהדברים הרעים אשר דברו עליו בחייו! לכן הגידו לי מָה אֶעֱשֶׂה אם גם אני אעלים עין מדבריהם לקיים אַל תַּעַן כְּסִיל, או אם צריך לסמות עיניהם ואסתום פיהם בעפר לכבוד אבי הקדוש? והשיבו לו גם הם ברמז חֲתֹךְ נְבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים, כלומר זה המדבר נבלה על אביך הנמשל לַלְּבָנָה וזה מדבר עליו 'נְבָלָה' הפך אותיות 'לְּבָנָה' חתוך אותו, רצונו לומר תהרגהו לפני הכלבים! כלומר זה המדבר נבלה על אביך הנמשל ללבנה וזה מדבר עליו 'נְבָלָה' הפך אותיות 'לְּבָנָה' חֲתֹךְ אותו, רצונו לומר תהרגהו לפני הכלבים אלו בעלי לשון הרע שהם אחוזת מריעיו של זה הדובר נבלה, דאין אתה רשאי למחול על כבוד אביך. גם עוד מו"מ [משל ומליצה] תפרסם טענות המצדיקים את אביך לדרשם ברבים, וזה שאמרו וְאָבִיךְ צדיק שתצדקהו בראיות בפני רבים, ואלו הן ההצדקות חדא הַנַּח עָלָיו הוכחה וראיה של כִּכָּר, כי ברית כרותה לאמר (משלי ו, כו) בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם, שהנואף יבא לידי עניות ואביך תהלות לאל נפטר בעושר גדול וכנזכר בדברי הימים. ועוד הוכחה שנית מן הַתִּינוֹק הוא הילד הראשון שילדה בת שבע מאותה ביאה שבא אביך עליה בעוד אוריה חי, דמצינו כשחלה אותו ילד חרד עליו אביך חרדה גדולה והתפלל אל השם יתברך כדי שיחיה, אם חס וחלילה ביאתו אסור איך רצה שיחיה, אדרבה טוב לו שימות ואיך יבקש מאת האלהים שיחייהו אם חס וחלילה בא מאשת איש, אלא ודאי מוגרשת היתה ומותרת לו, לכן תפרסם טענות אלו המצדיקים את אביך כדי שלא ישגו בני אדם ויטו אזנם לבעלי לשון הרע. ושוב ראיתי ספר אֶרֶץ הַחַיִּים על התהלים (מזמור טל) שהביא מאמר זה ופירש כְּלָבִים על בעלי לשון הרע, וְכִּכָּר על ענין ככר לחם כאשר פרשתי, אבל ברמז הַתִּינוֹק נדחק דוחק גדול, וגם בשאר דברי המאמר יש הפרש גדול בין דברי לדבריו כאשר יראה המעיין. ובאופן אחר נראה לי בס"ד ביאור המאמר הנזכר, דידוע דדוד המלך ע"ה נפטר בשבת במנחה בעת רצון בזמן גילוי מצח הרצון ונתעלה מאד בזה כמו שאמרו בזוהר הקדוש, ואות ה"א של 'חַמָּה' בא"ת ב"ש תתחלף בצד"י, ולפי זה 'חַמָּה' אותיות 'מֵצַח'. גם ידוע שהקלפות נקראים 'כְּלָבִים' והם רעבים בעת מנחת שבת שהוא עת רצון, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפיוט בְּנֵי הֵיכְלָא דְּכָסִיפִין לְבַר נַטְלִין וְלָא עָאלִין הֲנֵי כַּלְבִּין דְּחָצִיפִין עיין שם. וז"ש אף על פי שֶׁ אַבָּא מֵת עתה הוא מֻטָּל בַּחַמָּה בבחינת הרצון דמצח, כי 'חַמָּה' היא אותיות 'מֵצַח' בחילוף אות ה"א בצד"י לכן עתה כְּלָבִים שֶׁל בֵּית אַבָּא הם הקליפות דעשיה רְעֵבִים, וקראם דבית אבא כי דוד המלך ע"ה הוא בחינת מלכות שה"ס [שהוא סוד] עשיה לכך העשיה תתייחס אליו, הגידו לי עתה שנזדמן פטירתו של אבי בעת רצון כזה מָה אֶעֱשֶׂה תיקון ועילוי לאבי בעת כזאת? והשיבו לו ברמז חֲתֹךְ נְבֵלָה היא מלכות דקליפה הנקראת 'נבילת' תשבר כוחה לִפְנֵי הַכְּלָבִים הם הקליפות גונדא דיליה כי העת ראוי לכך, ואתה תעשה כונות השייכים לדבר זה, ואחר שתגרש הקליפות ותשבר כח מלכות דקליפה אז אָבִיךְ שהוא בחינת מלכות דקדושה שזכה למלכות דאצילות, שהיא סוד עשיה דאצילות הַנַּח עָלָיו כִּכָּר מספר רוח ה' שהוא למעלה ממלכות דאצילות, וְתִּינוֹק סוד נשמה דאצילות, כי 'נְשָׁמָה' במילואה כזה, נו"ן שי"ן מ"ם ה"ה [556] עולה מספר 'תִּינוֹק' [556], תמשיך לו הארות עליונות אלו וטלטלו בסולם המעלות מעולם לעולם ומבחינה לבחינה עד הבינה העליונה. ועיין בספר הליקוטים בפסוק וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן (מלכים א' א, א) שכתב וז"ל וכן דוד המלך ע"ה יצא מהשבעים שנה והניח לו ה' מכל אויביו, ובא ליום השבת קדש ובו נפטר ועלה לבינה עיין שם ודוק היטב.

כְּתִיב (קהלת ז' ג') "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק", וּכְתִיב: (קהלת ב' ב') "לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". קשא והלא לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל כתוב קודם והו"ל להקדימו בקושיא? ונראה לי בס"ד כי לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל הוא מוקשה בלאו הכי מצד עצמו, דאיך יאמר מְהוֹלָל פירוש משובח על השחוק והכל יודעים שהשחוק מגונה, לכך כיון שהוא מוקשה יותר הזכירו לבסוף כי כן הדרך למנקט היותר מוקשה באחרונה. וכן וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה הוא גם כן מוקשה מצד עצמו, יען כי השמחה אינה מגונה כדי שהוא מזלזל בזה ואומר 'מַה זֹּה עֹשָׂה' אך עדיין קשא מנא לן לפרש מְהוֹלָל לשון שבח והיה לו לפרש לשון הוללות וסכלות ואין כאן סתירה? ונראה לי בס"ד משום דכתיב אָמַרְתִּי ואם הוא לשון הוללות וסכלות כולי עלמא אומרים כן, אלא ודאי לשון שבח וקא משמע לן חדוש מן מאמריו.

טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִשְּׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. קשא אין לומר זה טוב מזה אלא על דברים שהם מסוג אחד ולא בדברים שהם הפכיים, וכעס שהוא עונש ושחוק שהוא השכר הם הפכיים מצד לצד? ונראה לי בס"ד מ"ם של מִ שְּׂחוֹק היא מ"ם הסיבה, על דרך מה שאמר יוסי בן יועזר לבן אחותו על אשר היה מתפאר ברוב טובה שהיה לו ברשעתו, ואמר לו אם כך לעוברי רצונו כל שכן לעושי רצונו. ולזה אמר טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה שמענישם, דזה העונש הוא נחשב טוב להם ואינו הריסה, ומהיכן תדע שהוא טוב ולא רע תדעהו מִשְּׂחוֹק הוא הטוב שעושה לרשעים בעולם הזה, שתאמר אם כך לעוברי רצונו כל שכן לעושי רצונו, ולכן בע"כ צריך להבין שאלו היסורין של הצדיקים הם טוב ולא רע. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מ"ש במדרש שוחר טוב (תהלים סב, יג) וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ, מהו אדם רווק עובר עבירה וראוי למות בה, מה הקב"ה עושה תולה לו עד שישא אשה ויולד בנים והקב"ה נוטל אחד מבניו תחת אותה עבירה. נמצא הקב"ה גובה שלו משלו היש חסד גדול מזה?! ע"כ. ולפי זה כל עונש שמביא על הצדיקים בעולם הזה הוא טוב מאחר שהוא גובה שלו משלו, מה שאין כן השכר שנותן לרשעים בעולם הזה הוא נותן להם משלהם ולא ישאר כלום משכר שלהם בעולם הבא נמצא מתן שכרם בעולם הזה שאינו נצחי הוא רע להם, וז"ש טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה יותר מן טוב שנותן לרשעים בעולם הזה, כי עונש הצדיק נפרע משלו, ושכר הרשעים נותנו להם שעוקר מצותם וכלייא קרנא בעולם הזה.

"וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" זוֹ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה יש להקשות שִׂמְחָה בסתם קאמר ומנא לן לפרש 'שֶׁל מִצְוָה'? ונראה לי בס"ד כי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה מפרשי לה הראשונים ז"ל בשמחת עונג שבת ועונג יום טוב, וזה הפירוש נראה יותר בפשט המאמר. ובזה מובן דיש לומר מן הפסוק דאיירי בְּשִׁמְחָה שֶׁל מִצְוָה שהיא של עונג שבת ויום טוב, דקשא דהוה ליה למימר 'וּתְשֻׁבַּח הַשִּׁמְחָה' שהיא תשובח מכל אדם, ולמה אמר 'וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי' דמשמע שבא לשלול בני אדם אחרים? אלא ודאי דאיירי בשל שבת ויום טוב. והיינו טעמא מפני שהשמחה של תענוג לא תהיה אלא על ידי ההעדר, ולכן אם אוכל אדם גם בימות החול בכל יום כמה מיני תבשילין חשובין ושותה משקין חשובין ולובש לבושים נאים ויקרים ויושב על מצעות חשובים זה אינו מרגיש בשבת ויום טוב עונג מן אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות כיון דרגיל בהם בכל יום, והרגל על כל דבר נעשה טבע ולכן אין לו שמחה בעונג שבת ויום טוב בכל אלו, כמו שאין אדם שמח מאור השמש ואור הלבנה אף על פי באמת יש לו עונג מהם, והיינו מחמת שהוא רגיל בהם. אבל אם לא יאכל וישתה במותרות ערבים ואינו לובש ומשתמש בכלים נאים אלא רק בשבת ויום טוב זה יש לו שמחה בעונג שבת ויום טוב בכל אלו. ולכן בימי שלמה המלך ע"ה שהיו כל ישראל עשירים עד שאין הכסף נחשב כלום והיו יושבים בטובה ושלוה היה הפרש בשמחת עונג שבת ויום טוב בין החכמים המשכילים ובין המון העם, כי המון העם כל הימים מתנהגים במותרות אכילה ושתיה וכלים נאים כיון דְּסִפֵּק בידם, ואין להם הפרש בין שבת לימי החול כמו שתראה בעיניך עתה בהנהגת העשירים בבתיהם, ולכן אלו לא ירגישו בשמחת עונג שבת ויום טוב, מאחר דאין להם הפרש ואין להנאות אלו העדר מהם בשום יום כלל. אבל החכמים המשכילים שהיו באותו זמן אף על פי שיש לאל ידם לעשות כל הימים כחגים ומועדים באכילה ושתיה וכלים ומלבושים נאים, עם כל זה אין נהנים במותרות אלו אלא רק בשבת ויום טוב, אבל בימי החול נעדרים מן המותרות בכל דבר ודבר, ולכן ירגישו הם בשמחת עונג שבת ויום טוב. ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה על שמחת מצוה של עונג שבת ויום טוב וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, כלומר אני וכיוצא בי מן בני אדם המשכילים, מה שאין כן המון העם לא תשובח אצלם שמחה זו מפני שאינה מורגשת אצלם, ולכן מוכרח לפרש הכתוב דאיירי בְּשִׁמְחָה שֶׁל מִצְוָה הנזכר, מפני שבזה אין דעתם ומנהגם של בני אדם בהשוואה אחת.

"וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב' ב') זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה יש להקשות כיון דאמר 'שִׂמְחָה' בסתם מנא לן לפרש דאיירי בְּאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה? ונראה לי בס"ד כי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה שדבר בה קהלת (ח, טו) בפסוק, וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, שהיא של שבת כל הרואה אותה יאמר שהיא טובה ולמה ישאל מַה זוֹ עוֹשֶׂה? ושאלה זו לא תמצא אלא בשמחה של חול, כגון שרואה שעושין שמחה בימי החול, דהרואה לא יחליט שהיא סכלות מפני שהם ימי חול, אלא צריך לשאל תחלה מַה זוֹ עוֹשֶׂה? דשמא של מילה או חופה או פדיון או סיום מסכתא, ולכן כיון דאמר 'מַה זוֹ עוֹשֶׂה' מוכרח דאיירי בשמחה שאינה דשבת ויום טוב שדבר בה קהלת בפסוק וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, דאין צריך לשאל על זאת 'מַה זוֹ עוֹשֶׂה' כי עצומו של יום מוכיח עליה. אך עדיין קשא למה אמר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה והוה ליה למימר שִׂמְחָה שֶׁל חוֹל? ונראה לי בס"ד דנקיט כן שבא לכלול גם של שבת ויום טוב שאינו מתכוין בה לשם שמים אלא רק להנאת גופו דבזה אין השמחה דבקה במצות אלא בגופו, ולכן זו נקראת גם כן שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה ואף על פי שעושה אותה בשבת ויום טוב, מפני שכל כונתו בה להנאת גופו.

לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְכוּ'. נראה לי בס"ד נקיט כל אלה כנגד ד' יסודות אשר דברים אלו נמשכים מהם, דְעַצְלוּת וְעַצְבוּת מיסוד העפר, וּשְׂחוֹק מיסוד האש, לכך המשחק פניו מתאדמים מתגבורת החום בו, וְקַלּוּת רֹאשׁ מיסוד המים שהם קלי המרוץ, ומיסוד זה נמשכים הרהורים של זנות אשר על ידם יבא האדם לקלות ראש, אבל שִׂיחָה וּדְּבָרִים בְּטֵלִים נמשכים מיסוד הרוח שהם דבור וידוע דרוחא ממללא. ומה שאמרו וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב נמצא השמחה טובה להשראת שכינה ולמראה חלום ולדבר הלכה, ונראה לי בס"ד לרמוז שלשה אלה ב 'שִׂמְחָה' ראשי תיבות ש כינה מ ראה ח לום ה לכה שכולם צריכין שִׂמְחָה.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ, וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מוֹר, תִּכָּוֶינָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ה, יג) "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר". מקשים מהיכא מפיק לה דְתִּכָּוֶינָה? ונראה לי בס"ד דנרמזה הכויה בתיבת 'עוֹבֵר' שהיא בהיפוך אתוון 'בּוֹעֵר' ומדנקיט לשון עובר ולא לשון אחר משמע דבא לרמוז על כויה באותיות 'בּוֹעֵר'. גם יש לרמוז הכויה בראשי תיבות שׁ וֹשַׁנִּים נֹ טְפוֹת מ וֹר עֹ בֵר יָ דָיו גְּ לִילֵי זָ הָב דראשי תיבות מילות אלו הם מספר [480] ת"ף כמנין 'תלמוד' [480] ועם הכולל תפ"א כמנין 'תכונה' [480]. ועיין ברש"ל ז"ל שנתקשה בדקדוק הנזכר ותירץ דסמך על פסוק (שיר השירים ה, יד) יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, ר"ל זה הפסוק הוא משלים המינין של 'תכונה'. ועוד נראה לי גְּלִילֵי זָהָב הוא גוון אדום וכל בשר אדם אשר נכוה יהיה מראיתו אדום כזהב.