Shabbat 153a

אם בן עוה"ב הוא שאם כשר היה הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו:

אחים בהספידא דהתם קאימנא בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו:

דהתם קאימנא בשעת הספד ואשמע איך תתחמם אלמא איצטריך לרב לאזהוריה אהספדא וכיון דרב גברא רבה ובן העולם הבא למה ליה לאזהוריה הא אמר מהספידו ניכר:

הא דמחממי ליה להספידא ואחים כו' לעולם חמומי בעי שאין בני אדם נכמרים כל כך על זקן ומיהו לאדם חסיד כי מחממו בהספידא מחממי ובכו כולהו ולמי שאינו חסיד כל כך מחממו ליה ולא מחממו:

דסנו ליה כולהו פומבדיתאי משום דמוכח להו במילי דשמיא ובני פומבדיתאי רמאין הן כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין קכז.) פומבדיתאי לוייך שני אושפיזך:

ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה מאחרי מטתך כשתמות תשמע כשיאמרו זה הדרך שהלך בה זה לכו בה מובטח שהוא בן העוה"ב:

נוחה הימנו דעתם נוחה עליהם ממה ששומעין עליו ורואין בו:

עשה דברים שיאמרו לפני מטתך בהספדך:

ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת אף על פי כן כשהיא רוצה היא יורדת כי ההיא דלעיל דרבי אחי בר יאשיה וכההיא מעשה דר' בנאה דחזקת הבתים (ב"ב דף נח. ושם) דהוה מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אבינו אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי אבבא אמר ליה מאי קא עביד אברהם כו' אמר ליה ניעול וניתי כו' אע"פ שנשמתו היתה גנוזה מתחת כסא הכבוד. מ"ר:

מתני' מי שהחשיך כו' חרש שוטה וקטן אע"ג דאמר לעיל בפרק כל כתבי (שבת דף קכא.) גבי קטן שבא לכבות דקטן העושה לדעת אביו אסור מיהו הכא לא מיירי כגון דעביד הקטן עקירה והנחה אלא כדאמרינן לקמן גבי חמור כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטל הימנה. מ"ר:

איזה בן עולם הבא כל שדעת רבותיו נוחה הימנו כך שמעתא דא סלקא:

מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי וכו' ואוקי' למתניתין דאין מעמיד עצמו על ממונו והתירו לו לתת כיסו לנכרי בשביל שלא ישאנו הוא בעצמו. ובא רבא ודקדק ואמר דוקא כיסו אבל מציאה דלא אתא לידיה לא התירו לו לתתו לנכרי ובמציאה דאתאי לידיה ללישנא בתרא עלתה בתיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא והלכתא כרבא דאוקמא (לידיה) [למתני'] בכיסו ממש. אין עמו נכרי מניחו על חמור דייקינן מינה בעת שמצויין ביחד נכרי וחמור לנכרי יהיב ליה מפני שאינו מצווה על שביתתו של נכרי ולכן לא התירו לו לתת כיסו על החמור שהוא מצווה על שביתתו אלא אם אין שם נכרי אלא חמור. וישראל חרש או שוטה או קטן אינו נותן כיסו לאחד מהן אלא נותן כיסו על החמור ולעולם לגרוע שבהן נותן כגון חרש ושוטה לשוטה נותן שוטה וקטן לשוטה נותן והשוטה גרוע בבני אדם שאין הפרש בין אדם לבהמה אלא הדעת והתבונה וזה כיון שאין לו דעת כבהמה חשוב:

[מתני'] אין עמו נכרי מניחו על החמור. ואוקימנא בגמרא כשהיא עומדת נוטלו הימנה וכשהיא מהלכת נותנו עליה, הא לאו הכי אסור משום מחמר, וכאן התירו לו טלטול משום גזירה דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי, וכשהגיע לחצר החיצונה חוזר לאיסורו ואין מטלטל אלא כלים הראויין לטלטל. וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל וכן בספר התרומות (סי' רכו) מכאן יש ללמוד למי שמתירא מן הלסטים או מן השלטון שהוא מותר לטלטל את המעות כדי שיחביאן, דמשום הפסד התירו לו לטלטלו כמו שהתירו כאן. אבל הרמב"ן ז"ל חולק בדבר, ואומר שלא התירו כאן אלא דוקא במה שהוא בידו, משום דקים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו לזורקו מידו, אבל מה שאינו בידו לא התירו לו טלטולו משום הפסד ממונו. ותדע לך שהרי בדליקה לא התירו לו אפילו אמירה לעכו"ם, ואדרבה (לעיל שבת קכב, א) עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, ותנן (לעיל שבת קטז, ב) מטלטלין תיק הספר עם הספר ואע"פ שיש בתוכו מעות, ומשום הצלת כתבי הקודש דאי אמרת לישדינהו אדהכי והכי נפלה דליקה כדאיתא התם בפרק כל כתבי. ועוד דאמרינן לעיל בפרק נוטל (שבת קמב, ב) פעם אחת שכחו ארנקי מלאה מעות בסרטיא, ואמר להם ר' יוחנן הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה, ואסיק רב אשי התם דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, וקיימא לן כרב אשי דאסר לטלטלו, והכא קיימא לן במי שהחשיך לו בדרך שמטלטלו פחות פחות מארבע אמות, ואפילו ר' יוחנן לא אמר התם לטלטלו פחות פחות מארבע, אף על פי שרש"י ז"ל כן פירש שם, אלא במחיצה של בני אדם קאמר, דאי בפחות פחות מארבע מפני מה הוסיפו בהעברה להעביר הככר ללא צורך פחות פחות מארבע אמות שהוא אסור לכתחילה.

ועוד כתב הרב ז"ל דדוקא למי שהחשיך לו בדרך, הא שוכח ויוצא בכיסו לדרך אסור. ומקצת דברי הרב ז"ל אינן מחוורין בעיני, לפי שאני סבור דבין החשיך לו בדרך בין שכח ויצא שלא מדעת בכיסו בין שכיסו בידו בין שהיה לפניו הכל מותר, דהא טעם תלמודא לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו הוא, ומה לי בידו מה לי בפניו והוא רואה אותו אבד הכל אחד. ותדע לך שהרי אמרו בגמרא לא שנו אלא כיסו אבל מציאה לא, וכן לא אמרן אלא דלא אתאי לידיה אבל אתאי לידיה ככיסיה דמי, דאלמא לא אסרו מציאה אלא בדלא אתי לידיה, ומינה דכיסיה בכענין זה דלא תפיס ליה בידיה שרי, וגם ביוצא בשוכח הוא הדין והוא הטעם, דאי לא שרית לי אתי' לאתויי. וגם מה שהביא הרב מדליקה שלא התירו בה אמירה לעכו"ם משום הפסד ממונו, אינה ראיה גמורה בעיני, דדלמא התם טעמא אחרינא משום דדליקה דולקת והולכת ואי שרית ליה איכא למיחש דלמא משתלי מתוך שהוא בהול על ממונו ואתי לכבויי עד שלא תגיע שם דליקה, אבל משום דלמא מציל ברשות הרבים ליכא. ותדע לך דהתם כל דאיכא למיחש לרשות הרבים אמרו כן, וכמו שאמרו בגמרא (לעיל שבת קיז, א) במציל למבוי המפולש דאי שרית ליה במבוי המפולש אתי לאתויי ברשות הרבים, אבל במציל למבוי שאינו מפולש או לחצר המעורבת לא חיישינן דלמא מציל ברשות הרבים אלא דלמא אתי לכבויי ומן הטעם שאמרנו, והלכך במתיירא מפני לסטים או שלטון כשאתה בא להתיר לו לטלטל ולהצניעו בביתו אי נמי בחצר המעורבת למה אתה חושש לו שיטלטל משום הפסד ממונו ומה בכך. וההיא דפרק נוטל (שבת קמב, ב) דמשמע ודאי שאוסר לטלטל פחות פחות מד' אמות ולפי המסקנא אפילו במחיצה של בני אדם אסור מפני איסור טלטול כרב אשי. התם איכא למימר משום דבעיר הוא ואפשר לו לישב ולשמור עד הערב, אבל בדרך שהוא בחזקת סכנה אי נמי אפילו בבית במתיירא מפני לסטים אני אומר שהוא מותר. ואי קשיא לך דהא נשברה לו חבית בראש גגו (לעיל שבת קיז, ב) שלא התיר[ו] לו להציל בשני כלים אלא מזון שלש סעודות וטעמא משום גזירה דשמא יביא כלים דרך רשות הרבים כדי להציל. התם נמי מפני שהוא אזיל לאיבוד ופעמים שאין עמו כלים רקים ואי שרית ליה אתי לאתויי כלים מר"ה ומציל, מה שאין כן לחוש כאן. ואלא מיהו אין דינם של רבותינו הצרפתים ז"ל נראה בעיני, דהכא לאו משום הפסד התירו לו לטלטלו ולהעביר פחות פחות מארבע אמות, אלא מפני שהוא במקום שאם לא התירו לו כן אינו מעמיד עצמו על ממונו ואתי לידי איסורא דאורייתא. ותדע לך, שהרי שנינו הגיע לחצר החיצונה נוטל כלים הנטלין בשבת ושאינן נטלין בשבת מתיר חבלים והשקין נופלין מאיליהן, ואמרינן בגמרא דאפילו בשליפא רברבי דקרני דאומנא דההפסד מרובה לא חששו ומאבדן ביד ואע"פ שעד עכשיו התרתו בטלטולן בעודו בדרך, דאלמא שמעינן מינה בהדיא דלא התירו לו כלל משום הפסד ממונו אלא מפני שהוא במקום שקרוב לבא בו לידי איסורא דאורייתא, אבל במי שמתירא מפני לסטים מאי איכא, אי לא שרית ליה אתי לטלטולי, אטו כדי שלא יבא לידי טלטול מי שרינן ליה טלטול, הלכך לא שרינן ליה כלל. כן נראה לי.

איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבא לידו מהו וסלקא בתיקו. ונראה דאע"ג דהוו תרי לישני, בדרבנן הוא, וכלישנא קמא נקטינן לקולא דהיכא דאתי לידיה מערב שבת אע"ג דלא טרח ביה ככיסיה דמי ושרי, ועוד דאפילו להאי לישנא בתרא בתיקו הוא דסלקא ושל דבריהם להקל, אלא היכא דלא אתיא לידיה אסור. ומשמע מפשוטן של דברים דמציאה דלא אתיא לידיה בכל ענין אסור, דהא נתינה לנכרי קיל מכולהו כדאיתא בסמוך, וכיון דאפילו לנכרי לא שרו ליה רבנן כל שכן על גבי חמור וחרש שוטה וקטן, וכל שכן להוליכה פחות פחות מארבע אמות שלא רצו לגלות אפילו בכיסו. וכן פסק הר"ח והראב"ד ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ו, מה' שבת הכ"ב) כתב: במה דברים אמורים בכיסו, אבל במציאה לא יתן לעכו"ם אלא יוליכנה פחות פחות מארבע אמות. וכתב הרמב"ן ז"ל טעם לדבריו לפי שבכיסו הוא בהול על ממונו נחפז ללכת ושמא יוליכנו ארבע אמות, לפיכך לא התירו לו לכתחילה להוליכה פחות פחות מארבע אמות ולאסור לגמרי לא רצו שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל גבי מציאה אסרו לו לתת לנכרי (ד)לפי שאדם מעמיד עצמו עליה, והתירו להוליכה פחות פחות מארבע אמות דלא אושא מלתא כולי האי, וכדרך שהתירו במוצא תפילין (עירובין צז, א) להכניסן פחות פחות מארבע אמות. ואינו נכון כלל דכיון שאמרו כאן בגמרא אבל מציאה לא, אם איתא דהולכה פחות פחות מארבע אמות שרינן בה לא הוו שתקי מינה ומכל מקום הוו אמרין אבל מוליכה פחות פחות מד' אמות, דלשון חכמים עושר. גם הרמב"ן ז"ל כתב שלא מצינו שהתירו זה במציאה אלא בתפילין, ופליגי בה רבי שמעון ורבנן, והטעם עצמו אינו נכון, וגם הראב"ד ז"ל השיג עליו בזה בהשגות שלו.

תוספתא (פרק י"ח, הלכה ב') מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לעכו"ם, אין עמו עכו"ם מניחו על החמור, הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הנטלין וכו', במה דברים אמורים בעכו"ם שהוא מכירו, אבל בעכו"ם שאינו מכירו מהלך אחריו עד שהוא מגיע לביתו.

מאי טעמא חמור אתה מצווה על שביתתו פירוש: לא שיהא בזה משום שביתה, דהא תנינן בסמוך שכשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו ממנה, אלא דשייכא בשביתה קאמר.

ולעולם אל יאמר אדם לכשאפנה אשנה שמא לא יפנה דרך הערה היה ר' אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך ושאלו לו תלמידיו וכי אדם יודע איזה יום ימות אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצאו כל ימיו בתשובה וכן אמר שלמה בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכו' משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום טפשים שבהם הלכו ועשו מלאכה אמרו כלום יש סעודה שאין בה טורח בא המלך פתאום ובאים לסעודה הללו נכנסים מקושטים והללו מנוולים שמח המלך לקראת פקחים וכעס לטפשים הללו אוכלים והללו רעבים הללו שותים והללו צמאים שנ' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו עבדי ישתו ואתם תצמאו וכבר הארכנו בענינים אלו בכדי הצורך בילדותינו בחיבור התשובה. ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק עשרים וארבעה בעזר הצור:

מי שהחשיך לו בדרך וכו' זה הפרק הוא גם כן ממין הפרקים הסמוכים לו בביאור קצת הענינים הנכללים בחלק השני בעניני הדברים האסורים מדברי סופרים ובביאור קצת הענינים הנכללים בחלק הרביעי בהיתר קצת הדברים שהם כעין מלאכת איסור סופרים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במה שהותר מכלל איסור הבאה אם על ידי נכרי או על ידי חמורו אם על ידי עצמו השני בעניני מאכל בהמה מה הותר מכללו ומה נאסר השלישי בעניני הפרת נדרים בשבת ופקיקת מאור ומדידת מקוה וכיוצא באלו המלאכות:

והמשנה הראשונה מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי אם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלים בשבת ושאינם ניטלין מתיר חבלים והשקים נופלים אמר הר"ם פי' התרנו לו שיתן כיסו לנכרי מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שיזרוק כיסו ולולי זאת ההתרה היה מביא אותו הוא בעצמו ומה שאמר מניחן על החמור בשעת הלוכו וכשיעמוד שיטלנו מעליו כדי שלא יעשה הנחה וכשיחזור לילך מחזירו עליו עד שיגיע לפתח ביתו ויטלנו מעליו כשהוא מתהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהיה מכניס מרה"ר לרה"י ומה שהטרחנו אותו להניחו על הבהמה כשהיא הולכת כדי שלא יהיה מחמר ומחמר הוא הנותן דבר על גבי הבהמה ומנהיג אותה או ינהג אותה במשאה וימהר אותה ללכת אע"פ שלא נתן עליה דבר ואפי' יהיה המשא דבר מועט ופסק ההלכה המחמר בשבת פטור וכבר הודעתיך כי פטור שבת פטור אבל אסור ואם אין עמו לא בהמה ולא גוי מביא אותו וילך בו פחות מארבע אמות ומה שאמר הגיע לחצר החיצונה אינו נקשר בדין הכיס:

אמר המאירי והמשנה הראשונה תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר מי שהחשיך לו בדרך בערב שבת נותן כיסו לנכרי קודם שיקדש היום כך פירשו גדולי הרבנים ומ"מ יש אומרים אף משקדש היום ואע"פ שכל שאסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו הקלו בה שאין אדם עשוי לאבד ממונו בידים ואם אינך מתירו ליתנה לנכרי אף הוא מניחה במקומה והולך עמה שאינו מוצא עצמו לזרוק ממונו בידים ויבא לידי חיוב סקילה מה שאין לומר כן בדליקה:

ואם אין עמו נכרי מניחה על חמורו שאם היה נכרי עמו מוטב שיתננה לנכרי משיתננה על חמורו ופי' בגמ' הטעם מפני שהחמור אתה מצווה על שביתתו והנכרי אי אתה מצווה על שביתתו וכן פי' שלא הותרה בבהמתו אלא שידקדק בדבר ולא יניחנה עליה אלא בעוד שהיא מהלכת שאם בשעה שהיא נחה הרי היא עוקרת המשאוי ונמצא מחמר אבל כשהיא הולכת אין כאן עקירה וכשתרצה לנוח להטיל גללים או לאיזו סבה יטלנה מעליה וכשתלך יחזור ויניחנה:

ומה שאמרו בנכרי וחמור שנותן לנכרי י"א דוקא בחמור שלו שהוא מצווה על שביתתו אבל אם אין הבהמה שלו הואיל ואינו מצווה על שביתתה נותנה על החמור ויש שואלים בה אם אין עמו נכרי היאך נותנה על חמורו שלו אחר שיש כאן איסור תורה ואם מחשש שמא יבא לידי העברה ברה"ר שהוא חמור יותר ששביתת בהמה אינה אלא עשה והיכן מצינו חשש איסור תורה נדחה מחשש חמור הימנו ואפשר שמאחר שהעמדנוה במהלכת אין כאן איסור תורה אלא שהם משיבים שלא נאמר כן אלא להפקעת דין מחמר שהוא בלאו שנ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך איזוהי מלאכה שבאתה ובהמתך זו מחמר ודין מחמר אף בבהמת חבירו הוא והוא ששאלו והלא מחמר אבל מ"מ על שביתת בהמתו שאינה אלא עשה דלמען ינוח ובבהמה שלו לא הקשה כלל שפשוט היה לו שהוא נדחה מחשש איסור חמור הימנו שאם לא כן היה לו לשאול והלא מצווה על שביתת בהמתו ומכאן נראה להם לפרש שהכל נכלל בשאלה אחת והלא מחמר ואסור אף בבהמת חבירו וכל שכן בשלו שאפי' לא היה הוא מחמר יש בו איסור שביתת בהמתו ותירץ שדין מחמר נפקע בהנחה דרך הלוך ואם מפני שביתת בהמה ביאורה בבהמת חבירו ולשיטה זו בבהמה שלו אסור אף אם אין עמו נכרי ולא הותר אלא בבהמת חבירו שאין כאן דין שביתה ושאלה ושכירות אין קונין וענין זה שיהא דרך הלוך שאין כאן מחמר וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו אלא שהרבה נוטים לדעת ראשון להתיר אף בשלו ולדחות איסור קל מפני חמור ולומר שכל שבדרך זה אף דין שביתה אין כאן ובשעת הדחק אפשר לסמוך אלא שצריך ליזהר שלא ינהיג אפי' בקול בעוד שהכיס עליה שלא יהא מחמר:

הגיע לחצר החיצונה ר"ל הסמוכה לעיר שהוא מקום המשתמר ובא לפרק מעל החמור אם הם כלים הניטלים נוטלם ביד ואם הם כלים שאין ניטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים ויש לשאול ועד עכשו היאך עשה שהרי בכיס לא התרנו אלא בנוטל ומניח לכשתלך ובשקים אי אפשר לומר כן ופירשו בה שמשנה זו מילי מילי קתני ואין זו נמשכת אחר הראשונה וכך פירושה ואם לא החשיך לו בדרך אלא שתכף שהגיע לחצר החיצונה קדש היום נוטל את הראויים לטלטל ומתיר את החבלים באותם שאין ראויים לטלטל וראש המשנה האמורה בכיסו פירושה כשאין משאוי על הבהמה או שמא אף זו בשקים דקים שאפשר לנטלן ולהחזירם בכיס אבל משואות גדולות אסור על כל פנים אם הולכת מחמת קולו משום מחמר ואף בבהמת חברו ואם הולכת מעצמה משום עשה של שביתה ובשלו ולמדת שהמוציא משא על בהמתו בשבת או מניח לאדם אחר לעשות כך ואינו מחמר אחריה עובר בעשה של שביתת בהמתו ר"ל למען ינוח והמחמר אפי' בבהמת חברו עובר בלאו אע"פ שאינו לוקה עליו כמו שנבאר בגמרא:

גמרא בני גלילא אמרי עשה דברים לפני מטתך מסכת שמחות פ"ג ה"ז:

מֵהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר, אִם בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא הוּא אִם לָאו נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל כל שנאמר בו 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' אינו צריך סיוע מאחרים בעלייתו, אלא אדרבה הוא יהיה מסייע לאחרים להעלותם עמו, אבל הנאמר בו 'יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא' הנה הוא צריך לסיוע מצדיקים אחרים בעלייתו בסוד הבינה הנקראת 'עוֹלָם הַבָּא' ולכן נאמר בו 'יֵשׁ לוֹ חֵלֶק' והרוב הם מכת זו שאמור בם יש לו חלק לעולם הבא, לזה אמר התנא כל ישראל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. ולזה אמר מֵהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר, אִם 'בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא', רצונו לומר אם תראה אחרים בוכים עליו זה סימן שהוא הגיע למדרגת בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא שיש ממנו סיוע והטבה לאחרים, לכן מדה כנגד מדה מתעוררת הבכיה באחרים לבכות עליו, וגם עוד נראה גם כן בודאי זה בחייו הטיב לאחרים, שהעלה תפילות ומצות שלהם למקום גבוה על ידי תפלה ומצות שלו ולכך בוכים עליו עתה דמזלייהו חזי. ובזה יובן המאמר שאחר זה דבעא רבי אלעזר מן רב אֵיזֶה הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? ואמר לו (ישעיהו ל, כא) וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ וכו' ותמוה! אך כפי הנזכר מובן היטב, דהרוב הם מן כת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא דאלו צריכין לצדיק אמצעי, ולכן ידמו לארבעה אצבעות שבהם שלשה פרקים שיש אמצעי בניהם, אך אותו שהוא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא אינו צריך לצדיק אחר אמצעי, וזה ידמה לגודל שהוא שני פרקים בלבד, ומין זה הם מועטים, כמו שאמר (סוכה מה:) 'ראיתי בני עליה והם מועטים' לכך נרמזו באצבע אחר שהוא הגודל, וידוע דהגודל נקרא בלשון תורה בֹּהֶן, ואחרי אותיות 'אָדָם' יש אותיות 'בֹּהֶן' שהוא הגודל הרומז על בני עולם הבא, וזה ששאל אֵיזֶה הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? והשיב וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵ 'אַחֲרֶיךָ' דייקא, רצונו לומר שידמו אותך לבהן שהוא אַחֲרֶיךָ דהיינו אחר שם 'אָדָם' שיש לך, לאמר זה הדרך של 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' הרמוז כאן הוא אשר תלכו בו, שלא תהיו דוגמת שאר אצבעות שיש בהם פרק אמצעי.

בְּנֵי גְּלִילָאָה אַמְרֵי עֲשֵׂה דְּבָרִים לִפְנֵי מִטָּתְךָ. בְּנֵי יְהוּדָה אַמְרֵי: עֲשֵׂה דְּבָרִים לְאַחַר מִטָּתְךָ. נראה לי בס"ד יש עושה צוואה שיחלקו למנוחתו ממון ומזון לעניים בתוך השבעה, והחודש, והשנה, ויש מצווה שיביאו בעלי תורה ללמוד למנוחתו, ושני מיני צוואות אלו נרמזו באותיות הסמוכים לְ 'מִטָּה' כי מצד אחד יש אותיות חֶלֶד שמצווים לחלק ממון ומזון לעניים אשר זה הוא הנאה של עולם הזה הנקרא חֶלֶד, ומצד אחר יש אותיות נוֹי, זה רמז להמצווה שיביאו בעלי תורה לקשט נפש באור תורה, שהוא קשוט רוחני הנקרא בשם נוֹי, כמו שכתב באידרא זוטא 'נוי דנוקבא כולא מנוי דדכורא הוא' ועל מה שכתבו המקובלים בביאור נוֹי הנזכר. ואיתא בעירובין (דף נג) בְּנֵי גְּלִילָאָה לא היו בני תורה, אבל בְּנֵי יְהוּדָה היו בני תורה יעוין שם, לכן בגלילאה דלא שכיחי בהו לומדי תורה הרבה כדי שיהיו באים לבית הנפטר לעסוק בתורה למנוחתו, לכך אומרים עֲשֵׂה דְּבָרִים 'לִפְנֵי ' מִטָּתְךָ, תצווה על הנאת הַחֶלֶד הרמוז לִפְנֵי אותיות 'מִטָּה' שיחלקו מזון וסעודה לעניים, אך בְּנֵי יְהוּדָה שהיו בני תורה מצויים שם, אומרים עֲשֵׂה דְּבָרִים 'אַחַר ' מִטָּתְךָ, שתצווה שיביאו בני תורה לעסוק בתורה שהיא נוֹי הנפש הרמוז אַחַר אותיות 'מִטָּה'.

שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ נראה לי בס"ד כל כ"ד שעות נקרא יוֹם אחד דכתיב (בראשית א, ה) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, ועיקר התיקון צריך לתקן בשם 'אדני' שיש בו כ"ד צירופים כנגד שיעור יוֹם אֶחָד שהוא כ"ד שעות. ולזה אומר שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ.

וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (קהלת ט, ח) "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר". פירוש דהאדם במותו מלבישים אותו תכריכין לְבָנִים, וצריך לצייר בחייו במחשבתו בְּכָל עֵת זמן זה של לבישת הלבנים כדי שיכנע לבבו מזכרון המות. ואז על ידי כך שֶׁמֶן, הוא החכמה הנקראת שֶׁמֶן אפילו עַל רֹאשְׁךָ, רוצה לומר במחשבה שֶׁבְּרֹאשׁ לֹא יֶחְסָר שתהיה נקי וטהור גם מצד המחשבה שלא יוכל יצר הרע לטנפה, וכל שכן שלא יוכל לטנף דבור ומעשה שלך.

דָּבָר אַחֵר "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים", אֵלּוּ צִיצִית. "וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר", אֵלּוּ תְּפִלִּין. נראה לי בס"ד דהציצית לובשו האדם בכל עת דנוהג גם בשבת ויום טוב, אבל תפילין אינו לובשו בשבת ויום טוב, אך עם כל זה הארתו לא תחסר ממך, כי האדם צריך לכוין בשבת ויום טוב בשבח נִשְׁמַת כָּל חַי, דתיבות כָּל חַי [68] הוא מספר אהי"ה הוי"ה אהי"ה [68], וזו הכונה היא תמורת התפילין דממשיך הארתם על ידי כונה זו. ועוד נראה לי בס"ד 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים' אֵלּוּ צִיצִית, דהלבן אינו נפסק וישנו בְּכָל עֵת אפילו בזמן הזה מה שאין כן התכלת, ועוד אמר 'וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר' רצונו לומר אף על פי שחולצין התפילין אחר התפלה עם כל זה ישאר הרשימו שלהם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל. או יובן בציצית אמרינן לעיל (דף לב) זוכה ומשמשין לו שני אלפים ות"ת [2800] עבדים שהם כנגד מספר האורות שכתב הרב"ש ז"ל, ובתפילין גם כן יש האורות כנגד מספר שני אלפים ות"ת הנזכרים, דבראש יש שני שי"ן שהם שבעה קוים כל קו נחשב כמאה, ויש מקום בראש להניח שני תפילין הרי אלף וארבע מאות, ויש בו ב' המשכות האחת מצד ההנחה והאחת מצד הברכה, בסוד 'אור פנימי ואור מקיף' נמצא יש כאן שני אלפים ושמונה מאות [2800] כמו סך הנמצא בציצית.