Commentary page
Shabbat 148b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 148b
Shabbat 148b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 562 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואתי לידי סחיטה ודקאמר במסכת ביצה ניפרוס סודרא עלויה כו' [התם] בדבר יבש קא מיירי:
בנכתמא כיסוי:
זימנין דמיפסק כו' כיון דמצרכת ליה כיסוי קטר ליה בכד וזימנין דמיפסק ואתי למקטריה והיא קשר של קיימא דאסור מדאורייתא:
אין מספקין כף אל כף משום אבל:
מטפחין על הלב:
מרקדין לשמחה וטעמא מפרש במסכת ביצה שמא יתקן כלי שיר:
אפומא דלחייא לפי שאין ניכר כל כך בין מבוי לרה"ר:
ואתי לאתויי חפץ המתגלגל תוך ד' אמות: ומגנדר חצביהן ומייתין ליה ל"ג:
30 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 148b · Sefaria
Tosafot
ניפרוס סודרא עליה אתי למסחטיה מכאן מייתי ר"ת ראיה דביין ושמן לא שייכא סחיטה לעיל בשלהי שמונה שרצים (שבת דף קיא. בד"ה האי מסוכרייתא) פירשתי:
לא מספקין ולא מטפחין לא כפי' הקונטרס משום דא"כ מאי איריא ביו"ט אפי' בחול המועד נמי אסור כדתנן במועד קטן פרק בתרא (דף כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות אלא נראה לרבי משום שמחה רגילין לספק ולטפח בהשמעת קול ואסור שמא יתקן כלי שיר כדמפרש בהמוצא תפילין (עירובין דף קד.):
וכן היה הלל אומר כרבנן דפליגי עליה באיזהו נשך (ב"מ ד' עה.) וקי"ל:
רבה אמר ניתנה ליתבע הלכה כרבה לגבי רב יוסף: ורב אויא ורבה בר עולא מחמרי אנפשייהו כ"ה בס"א דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב. אע"פ שמזכיר לו לשון שאלה:
דאיגלאי מילתא דבחול הויא ורב יוסף לא מיירי אלא בשבת ויו"ט ודאי:
והא אנן תנן אין נימנין כו' פירש ה"ר פורת בשם רבינו שמואל דל"ג ליה חדא דמה שייך להקשות מנמנין של רשות לנמנין של מצוה ועוד דמפרש התם בביצה פרק אין צדין (ביצה דף כז:) מאי אין נמנין אין פוסקין דמים בתחילה לבהמה ביו"ט הרי אני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך לשליש ולרביע:
מטילין חלשים על הקדשים ביו"ט תימה דאמר בפרק ב' דקדושין (דף נג. ושם) דאין חולקין זבחים כנגד זבחים ומנחה כנגד מנחה ומפיק לה מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ועוד דפריך התם מוהצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים חולקין מאי חולקין חוטפין כו' ואומר רבי דאין מועלת בהם חלוקה וגורל שיהא ממונו לקדש בו את האשה ולהוציאו בדיינים אבל מ"מ מטילין היו חלשין לתת לכל א' חלקו פן יריבו ביחד כדכתיב (הושע ד) ועמך כמריבי כהן והא דמשני התם חולקין לאו דוקא אלא חוטפין ולא משני הכי משו' דחולקין משמע כופין לחלוק ע"כ מחמת שחוטפין אותן שאינן שלהם. מ"ר:
Tosafot on Shabbat 148b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
דא"ל תנן לא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין בגדרא. ופשוטה היא. ומיפרשא נמי בגמ' דהמביא כדי יין במס' יו"ט וכן שואלת אשה מחברתה ככרות. ודייקינן מינה בשבת הוא דאסור מכלל דבחול שרי מתניתין דלא כהלל כו' ומסקינן בה אפילו תימא כהלל באתרא דקייצי דמי.
ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת אתמר הלואת יו"ט רב יוסף אמר לא נתנה ליתבע רבא אמר ניתנה ליתבע ואתינן למיגמר מן מתניתין תנן ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו כו' ולא גמרינן מינה דלא מיפרשא בהדיא כחד מינייהו ומותבינן לרב יוסף מהא דתנן השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט.
פי' אם היה אלול מעובר נמצא יום לקיחתו חלק מן הפרה יום חול שר"ה מחר הוא וכיון שנושה בו דמי בשר הפרה שלקח מאתמול דכיון שנכנסה שנה שביעית משמטת לדברי רבא ניחא כי נתנה ליתבע ומלוה נושה בו וכשנכנסת שביעית משמטת אלא לרב יוסף דאמר לא נתנה ליתבע אמאי צריך למיתנא משמטת בלאו הכי פטור הוא מלשלם. ואפילו בשאר שני שבוע דהא לא ניתנה ליתבע. ופריק רב יוסף שאני התם דכיון דאיגלאי מלתא דחול היא (ניתנה ליתבע דהא מלוה דחול היא) ואנן לא קאימנא אלא הלואת יו"ט ואסיקנא למשמע מסיפא ואם לאו אינו משמט לרבא דאמר ניתנה ליתבע דתובעו ונפרע ממנו [ניחא] אלא לרב יוסף דאמר לא ניתנה ליתבע קשיא כיון דתני אינו משמט הלא משמע דתובע ונפרע ממנו ואינו יכול לומר לו כי השביעית השמיטתו ופריק רב יוסף לעולם לא נתנה ליתבע והמלוה אינו יכול ליתבע אלא אם יביא הלה ויפרינו יקבל ואינו צריך לומר משמט אני. ואקשינן עליה מכלל דרישא אי יהיב ליה מעצמו לא שקיל. ופריק רב יוסף ואמר רישא אם מחזיר לו צריך שיאמר לו משמט אני. דהא נושה בו מלוה. אבל ספק שאינו נושה בו מלוה אם יבא לחשבון אינו צריך לומר לו משמט אני אלא יקבל כדתנן המחזיר חוב בשביעית צריך שיאמר משמט אני.
ואם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו משום שנאמר וזה דבר השמטה ומפורש ענין זה בפ' השולח גט לאשתו. וראינו רבותינו שהיו מעמידין השמועה זו כרב יוסף. חדא (דרבה) [דרבא] לגבי רב יוסף תלמיד הוא ועוד סוגיא דשמעתא רובה כרב יוסף ריהטא ועוד מדחינן רב אויא מקבל משכונא מכלל שאם אין בידו משכון אינו יכול ליתבע.
ותוב רבא בר עולא מיערם איערומי כלומר לא היה תובעו בהדיא אלא היה אומר לו הלויני וכאשר יתן לו ויבאו המעות לידו אומר לו יש לי אצלך הלואת יו"ט נשתלמתי אתם מכלל כי הלואת יו"ט כי האי גוונא יתכן אבל בהדיא לא ניתנה ליתבע וראינו תשובה לגאון ופסיק כרבא. ואמר רבא בתרא הוא. וקיי"ל דהלכתא כבתראי וכן הדעת נוטה:
וכן ערב פסחים בירושלים כו' א"ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט נימא מסייעא ליה וכן ערב פסח כו' ופשוטה היא. הא דתני ר' הושעיא ומקדישו אוקמינא.
הקדיש עלוי מדרבנן ואקשינן עלה והא תנא דאמר הלכה כסתם משנה ותנן אין מקדשין ואין מעריכין ואין מחרימין ומפרקינן הא דא"ר יוחנן מקדיש בשבת בחובות הקבוע להן זמן. כגון פסח שאם לא יעשנו היום אינו יכול לעשותו למחר והיא מצוה עוברת והא דתנן אין מקדישין בשבת ולא ביום טוב בחובות שאין קבוע להן זמן.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 148b · Sefaria
Rashba
בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל ואיכא למידק למה ליה למימר מדיוקא, לימא בהדיא שואל אדם מחבירו כדי יין ושמן נימא מתניתין דלא כהלל, א"נ מדתנן וכן שואלת אשה מחברתה ככרות. וי"ל דמהני ליכא למשמע מידי, דדלמא כיון דהשאילני א"ל ושאלה כל אימת דבעי תבע לה לפי שעה לא חייש הלל, אבל הלויני דשלשים יום בכי הא חייש שמא יוקרו החטים. וזו ראיה לדברי רש"י ז"ל דשאלה אין לה זמן.
לא תלוה אשה לחברתה ככר עד שתעשנה דמים הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי לא תלוה דהא בשעת הלואה לאו מידי עבדי, ולא הוי ליה למימר אלא אשה שהלותה ככר מחבירתה והוקר נותנת לה דמיו. ותירץ הוא ז"ל דמתוך שהוא דבר מועט חוששין שאע"פ שהוקרו תתן לה הככר, דאומרת שמא תוחזק בין שכינותיה כצרת עין. ולפי דבריו נצטרך לפרש הא דפרקין, הא באתרא דקייץ דמייהו הא באתרא דלא קייץ דמייהו, דכיון דקייץ דמייהו אם יוקרו החטים תעשה עצמה כאילו אין לה ככר ותתן לה דמיו שהן קצובין וידועין בשעת ההלואה. ואין צורך לכך אלא מפני שסתם ככרות של בעל הבית אין נעשין במדה ידועה ואין להם קצב אחד לכל, והן אין מקפידין זה על זה להשיב לחמם במשקל, לפיכך חשש הלל שמא יוקרו החטים וכיון דלא קייץ דמיהם אינן יודעין כמה היה שוה ובאין לידי ריבית בסופן, ולפיכך אסור בתחלתן עד שתעשנה דמים, ואוקימנא באתרא דקייץ דמייהו, כלומר ואינן באין לידי ריבית שכבר ידוע להן דמיו. וכן נראה מפירוש רש"י כמו שפרשתי. ונראה לי ראיה דקאמר אתרא דקייץ דמייהו ואתרא דלא קייץ דמייהו, ולא קאמר הא בשיצא השער הא בשלא יצא השער.
הא ד אמר רב יוסף הלואת יום טוב לא נתנה ליתבע דאי נתנה ליתבע אתי למיכתב. קשיא לי והא אמרינן דהשאילני מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב, ורב יוסף אפילו אמר ליה בלשון שאלה קאמר, מדשקלינן וטרינן עלה למידק ממתניתין, ורבא נמי דאמר נתנה ליתבע מודה הוא דאיכא למיחש לדלמא אתי למיכתב, אלא משום דלא ליתי לאימנועי משמחת יום טוב שרו ליה רבנן. ויש לומר דכיון דאף זו הלואה היא ונתנה להוצאה ומידע ידע דלאו לאהדורי מיד שאיל מינה, אע"ג דאמר ליה בלשון שאלה איכא למיחש דלמא אתי למכתב, והלכך עד דאמר בלשון שאלה ועוד דגומר בעל הבית בדעתו שאם רצה הלה שלא להחזיר לו מדעתו לא יתבענו בבית דין דזו כעין מתנה היא, לא שרינן ליה. ולשון שאלה משום תרתי תקינו לה, חדא דליהוי ליה היכרא וליגמר בדעתיה, ועוד דאי בעי תבע ליה בין דידיה לדידיה מצי תבע כל אימת דבעי, ומשום הא לא אתי למיכתב, אבל בלשון הלואה איכא תרתי לריעותא, חדא דלא מינכרא ליה מלתא, ועוד שהיא לזמן מרובה ואפילו גמר בלביה דלא ליתבעיה בבי דינא אלא בין דידיה לדידיה אתי למיכתב. כך נראה לי.
אי אמרת בשלמא דלא ניתנה ליתבע משום הכי מניח טליתו אצלו פירוש: ומיהו לא אתי למכתב כיון דמשכונו הוא בידו.
ה"ג רש"י ז"ל אם החדש מעובר משמט, ואי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט, שמוט ועומד הוא. ואינו מחוור, דדלמא משמט דקאמר שצריך לומר לו משמט אני. אלא הכי גרסינן והיא גירסת הספרים, אי אמרת ניתנה ליתבע משום הכי משמט, שלא יתבענו, ואפילו נתן לו מדעתו צריך לומר לו משמט אני, אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט, אי שלא לתובעו בבית דין שמוט ועומד הוא, ואי למימר ליה משמט אני, לא צריך דלא קרינן ביה לא יגוש וכל דלא קרינן ביה לא יגוש לא צריך למימר ליה משמט אני.
שאני התם דאגלאי מלתא דחול הוא ומכאן נראה לי ללמוד דלכולי עלמא ביום טוב שני ניתנה ליתבע.
רב אויא שקיל משכונא ורבה בר עולא מערים ערומי ולענין פסק הלכה: יש מי שפוסק כמ"ד ניתנה ליתבע, וגרסינן בה רבה, דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף, והלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה (ב"ב קיד, ב), ואע"פ שיש לומר דלא נאמר אותו הכלל אלא במה שנחלקו בבבא בתרא, מכל מקום כל היכא דליכא ראיה לחד מינייהו דלתחזי מינה כחד מסתמא כרבה נקטינן, ומהא דרב אויא ורבא בר עולא ליכא למשמע מידי, דאינהו אחמורי מחמרי אנפשייהו, ואי נמי למיפק מידי בית דין טועין. ויש מי שגורס רבא, דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא, ואפילו הכי יש פוסקין כמותו משום דבתרא היא וקיימא לן כותיה. ומכל מקום לכולי עלמא אי תפש לא מפקינן מיניה, כי האי דרבה בר עולא דמערים ושקיל מיניה, ועוד דאנן לא ניתנה ליתבע כלומר בבית דין קאמרינן הא בין דידיה לדידיה תבע, ואי תפיש תפיש, ולא עוד אלא דאי אזיל אידך תפיש מידי מיניה דמלוה כנגד מאי דתפיש הוא מיניה, מפקינן מיניה דלוה ויהבינן ליה, דהשתא לא הלואת יום טוב מגבינן אלא גזילה הוא דמפקינן מיניה, ואלא מיהו אי הדר לוה תפיש מיניה ההיא מידי גופא דתפיש מיניה מלוה לא מפקינן מיניה, דלא גזליה אלא דידיה הוא דקא שקיל.
[מתני':] מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב כתבו בתוס' דלא אסרו מתוך הכתב אלא בקורא בפיו דומיא דמונה בפיו דקתני, אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר דהא אית ליה היכרא. ומורי הרב ז"ל כתב דבין כך ובין כך אסור, דההיא ברייתא דמייתינן בשלהי שמעתין, דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, תני בה בתוספתא (פי"ח, ה"א) אסור להסתכל בו.
Rashba on Shabbat 148b · Sefaria
Meiri
זה שכתבנו במשנה בהלואת אשה ככר לחברתה אינו צריך לשומה בדמים כדי שאם תוקר לא תשלם אלא כמה שקצץ בה שהככרות הואיל ודבר מועט הוא ואין הלואתם מצויה אלא ליום ומחרתו אין לחוש בהם לשנוי שער ועוד שהרי מצויים אצל הכל והרי הוא כיש לו וכבר התרנו סאה בסאה ביש לו כמו שיתבאר במקומו וכדי יין ושמן מיהא שיש לחוש בהן לשינוי שער לא הותר בהם להחזיר לו יין ושמן שזהו סאה בסאה אלא דמים ובחשבון מה שהיו שוים בשעה שהשאילם ר"ל ביום טוב ושמא אף עליה נאמר ועושה עמו חשבון לאחר היום טוב כלומר שמחשב כמה היו שוים ביום טוב וכן בפסחים של ערבי פסחים שחל להיות בשבת:
הלואת יום טוב ושבת נתנה ליתבע בחול בב"ד והם נזקקים לה ומגבין אותה שאם תאמר לא נתנה ליתבע אף הוא אינו מוצא ואתי לאימנועי משמחת יום טוב ויש פוסקין שלא נתנה ליתבע ואינה עיקר ומ"מ אף לדבריהם אם תפש אין מוציאין ממנו והוא שאמרו על רבה בר עולא מערים איערומי כלומר שהיה לווה מאותו שמסר לו בי"ט ואח"כ אומר לו שהוא מעכב במה שמסר לו ואפי' היה הלה תובעו בבית דין על מה שהלוהו או שגזלו אין נזקקין לו שאין כאן גזילה או הלואה ואם חזר זה ותפש ממנו באותו שיעור נזקקין לו שהראשון כשתפש נפרע מחובו וזה שחוזר ותופש ממנו גזילה גמורה היא ומ"מ י"א שאם לא תפש הראשון אלא משכון וחזר זה ותפש אותו משכון בעצמו אין ב"ד נזקקין לו שהרי לא קנאו הלה ואת שלו ראה ונטל:
שביעית אינה משמטת אלא בסופה ומעתה אפי' הלוה בשביעית עצמו גובה כל חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל כניסת ראש שנה של שמינית נשמט טבח ששחט את הפרה וחלקה בראש שנה על דעת שהוא יום טוב והוא ראש שנה של מוצאי שביעית ובאו שלוחים שנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית הרי זה משמט ואע"פ שהלואת יום טוב ניתנה ליתבע בא שביעית והשמיטה ואע"פ שהקפה אינה נשמטת ביאורה בזקפה עליו במלוה ואע"פ שאין זקיפת מלוה ביום טוב שמא עבר ועשה ואם לאו אינו משמט וגובה בב"ד כמו שביארנו:
המחזיר לחבירו חוב בשביעית ר"ל שעברה עליו שביעית מדת חסידות היא ורוח חכמים נוחה הימנו וצריך המלוה לומר משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ הרי זה יקבל הימנו ויזהר שלא יאמר לו שבחובו הוא פורע אלא שהוא נותן לו משלו בשיעור חובו:
אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין מפני שכל אלו כמקח וממכר הם ומקח וממכר אסור מגזרה שמא יכתוב וכן ללוות ולהלוות ומ"מ מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב אחר שהיא חובת היום והולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ואין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שהוא דומה למקדיש ועוד מפני שהוא מתקן ומה שנתגלגל בקצת ספרים בכאן אין נמנין על הבהמה כתחלה ביום טוב אינה בספרים המדוייקים ומ"מ אנו כבר ביארנוה במקומה בשלישי של יום טוב:
המשנה השניה מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קובייא ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב אבל לא על המנות אמר הר"ם פי' טעם מה שאסרו למנות מן הכתב גזרה שמא יקרא אגרות שלום בשבת כי לבד ספרי הנבואות ופירושיהם אסור לקרות בשבת וביום טוב ואפי' היה אותו הספר בחכמה מן החכמות ומפיס פירושו מטיל גורלות ושיעור זאת המשנה כך ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השלחן בשבת אבל לא עם אחר ובחול מותר להפיס עם אחר ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה משום קובייא וקוביא שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חברו בהסכמת אותו השחוק כמו הכסיפסין והנרדשיר וזולתם מן הדומים להם וחלשים מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחברו כמנין האנשים ויפרש כל אחד מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן החפצים לאיש אחר נכרי שיבא במקרה וישים אותם החפצים חפץ אחד על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד מנתו כפי גורלו התירו חכמים לעשות זה ביום טוב לפי שהזריזות באכילת קדשים וליטול מהם מנה גדולה ויפה מצוה ומה שאמרו אבל לא על המנות ר"ל מנות של חולין שאין מטילין עליהם חלשים ביום טוב ומלת חלשים מלה עברית חולש על גוים:
אמר המאירי המשנה השניה והיא מענין מה שלפניה והוא שאמר מונה אדם את אורחיו שהוא רוצה לקראם לסעודה בשבת כדי לידע כמה ככרות יתן לפניהם וכן מונה את פרפרותיו ר"ל כך וכך פרפראות אני נותן לפניהם מפיו ר"ל על פה אבל לא מפי הכתב ר"ל שאם כתבם מע"ש כדי שלא ישכחם אסור לו למנותם בשבת מפי אותו הכתב ולא עוד אלא שאסור לקרותו שמא יתחרט על איזה מהם וימחנו מספרו או שמא נודע לו שסרב לאכול עמו לאיזו סבה והוא מוחקו שלא יטעה שלוחו לחזור ולקוראו ויש עוד טעם אחר לאיסור שלא נתירהו לקרות בהם שמא יקרא בשטרי הדיוטות שאין בהם תועלת קריאה ולא שום צורך יום טוב או שבת וקריאת שטרי הדיוטות אסורה מאיסור טלטול או שלא יהא בעיניו כחול ויבא למחוק וכן הלכה:
מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ר"ל מטיל גורלות עמהם להגריל איזה חלק יגיע לכל אחד מהם אע"פ שהם קפדים על החלקים ופעמים שזה רוצה בחלק שהגיע לחבירו ובלבד שלא יכוין מנה גדולה כנגד קטנה שאם יכוין קטנה כנגד גדולה הרי זה כמשחק בקוביא אחר שהחלקים אינם שוים ושחוק בקוביא הוא ממין מקח וממכר הא לא הותר אלא בחלקים שוים ואין מפייסים אלא לחשיבות הבשר שזה רוצה מן הצואר וזה מן הירך וכן הלכה ויש פוסקים בה שאף גדולה כנגד קטנה מותר שאין בני בית מקפידים זה על זה וכן מטילים חלשים ר"ל גורלות על הקדשים בין הכהנים ביום טוב ופי' בגמ' בשל יום אבל לא על המנות ר"ל בשל אתמל שכבר היה אפשר להם לחלוק מבערב והוא שפי' בגמ' אבל לא על מנות של חול בי"ט:
1 more comments on this page.
Meiri on Shabbat 148b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה נפרוס סודרא עליה אתי לידי סחיטה מכאן מייתי ר"ת ראיה כו' עכ"ל עיקר ראייתם סמך דבהך סוגיא דבריש פ' המביא כדי יין דקאמר שם לגבי כדי יין ושמן דדרו באכפא נפרוס סודרא עלייהו ולא חייש לסחיטה וכ"כ בתוס' המביא כו' גם במרדכי ישן הביא דברי ר"ת אהך דדרו באכפא דנפרוס סודר וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 148b · Sefaria
Maharam
בתוס' ד"ה נפרום וכו' מכאן מייתי ר"ת ראיה וכו' פי' דהוקשה לו ג"כ קושית הקונטרס דהא קאמר במס' ביצה נפרום סודרא עלויה ותירץ דהתם מיירי ביין ושמן דלא שייך בהן סחיטה והכא מיירי במים ואם כן מכאן ראיה וכו' נ"ל ודו"ק:
Maharam on Shabbat 148b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא ולטעמיך הא דאמר רבא איני מבין, דבכ"מ דאמרינן ולטעמיך היינו אף לדידך תיקשה אבל הכא הא רבא בר רב חנן לא בעי לאוכוחי מידי, אלא דהקשה קושייתו, והשיב לו דקושיא זו תיקשי גם על רבא, וא"כ מה ולטעמיך שייך הכא, ומה בכך דקשה כזה ממש גם על מימרא דרבא וכי לא אלים יותר להקשות על מתני' מלהקשות על רבא, וד' יאיר עיני:
גמרא דאי יהיב ליה שקול [לרב יוסף דס"ל דהלואת יו"ט לא ניתנה ליתבע], ע"כ הא דקתני השוחט את הפרה וחלקה בר"ה, אם הי' החודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט, היינו דרשאי למשקל א"כ ברישא גם אי יהיב לי' לא שקיל, ואמאי. תימא דלמא בפשוטו דהלוה חייב לצאת לעצמו, דבודאי אף דהלואת יו"ט לא ניתן לתבוע בב"ד מ"מ פשיטא דהוא עצמו חייב לשלם הלואתו, וברישא דמשמט א"צ לשלם:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 148b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 148, Amud Bet, about 562 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 116 words
Opens “נִיפְרוֹס סוּדָרָא — אָתֵי לִידֵי סְחִיטָה. נְכַסְּיֵיהּ…”
- Segment 262 words
Opens “וַאֲמַר לֵיהּ רַבָּא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי:…”
- Segment 335 words
Opens “סְבוּר מִינָּה הָנֵי מִילֵּי בִּדְרַבָּנַן, אֲבָל בִּדְאוֹרָיְיתָא…”
- Segment 436 words
Opens “וְכֵן אִשָּׁה מֵחֲבֶירְתָּהּ כִּכָּרוֹת. בְּשַׁבָּת הוּא דַּאֲסִיר,…”
- Segment 514 words
Opens “אֲפִילּוּ תֵּימָא הִלֵּל, הָא — בְּאַתְרָא דְּקִיץ…”
- Segment 647 words
Opens “וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ. אִיתְּמַר הַלְווֹאַת יוֹם טוֹב,…”
- Segment 743 words
Opens “תְּנַן אִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ — מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ…”
- Segment 822 words
Opens “מֵתִיב רַב אִידִי בַּר אָבִין: הַשּׁוֹחֵט אֶת…”
- Segment 913 words
Opens “וְאִי לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע — מַאי ״מְשַׁמֵּט״?…”
- Segment 1032 words
Opens “תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: אִם לָאו — אֵינוֹ…”
- Segment 1131 words
Opens “מִכְּלָל דְּרֵישָׁא אִי יָהֵיב לֵיהּ — לָא…”
- Segment 1215 words
Opens “וְאִם אָמַר לוֹ ״אַף עַל פִּי כֵן״…”
- Segment 139 words
Opens “רַב אַוְיָא שָׁקֵיל מַשְׁכּוֹנָא. רַבָּה בַּר עוּלָּא…”
- Segment 1435 words
Opens “וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַקְדִּישׁ…”
- Segment 1512 words
Opens “הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּמַמְנֶה אֲחֵרִים עִמּוֹ…”
- Segment 1621 words
Opens “וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה…”
- Segment 1733 words
Opens “וְהָא תָּנֵי רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל…”
- Segment 1846 words
Opens “וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אָמַר…”
- Segment 1940 words
Opens “מַתְנִי׳ מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Shabbat 148b · Segment 6 — “…הַלְווֹאַת יוֹם טוֹב, רַב יוֹסֵף אָמַר: לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע,…”
Original text
נִיפְרוֹס סוּדָרָא — אָתֵי לִידֵי סְחִיטָה. נְכַסְּיֵיהּ בְּנִכְתְּמָא — זִימְנִין דְּמִיפְּסַק, וְאָתֵי לְמִקְטְרֵיהּ. הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.
If you say that, in order to draw water in an unusual manner, we should require a woman to spread a cloth over the vessel, she may come to violate the prohibition of squeezing water from the cloth. And if we would cover it with a lid, sometimes it is severed from the pitcher, and one will then come to tie it. Therefore, since it is impossible to require women to draw water any other way, women draw water on a Festival in the usual manner.
וַאֲמַר לֵיהּ רַבָּא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: תְּנַן לֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְרַקְּדִין בְּיוֹם טוֹב. וְקָא חָזֵינַן דְּעָבְדִין, וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי! וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַבָּא: לָא לִיתִּיב אִינִישׁ אַפּוּמָּא דְלֶחְיָיא, דִילְמָא מִיגַּנְדַּר לֵיהּ חֵפֶץ וְאָתֵי לְאֵיתוֹיֵי, וְהָא קָא חָזֵינַן נְשֵׁי דְּמַיְתְיָין חַצְבֵי וְיָתְבָן אַפּוּמָּא דִמְבוֹאָה, וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי! אֶלָּא: הַנַּח לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיְּהוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין.
And Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye: Did we not learn in a mishna that one may not clap hands, or clap one’s hand against one’s body, or dance on a Festival? And we see, however, that people do these things, and we do not say anything to stop them. Abaye responded: And according to your reasoning, what about this halakha that Rava said: One may not sit on Shabbat at the entrance of a private alleyway next to the post, which delineates its boundaries, lest an object roll away into the public domain and he come to bring it back? And yet we see that women put down their jugs and sit at the entrance of the alleyway, and we do not say anything to stop them. Rather, in these matters we rely on a different principle: Leave the Jewish people alone, and do not rebuke them. It is better that they be unwitting in their halakhic violations and that they not be intentional sinners, for if they are told about these prohibitions they may not listen anyway.
סְבוּר מִינָּה הָנֵי מִילֵּי בִּדְרַבָּנַן, אֲבָל בִּדְאוֹרָיְיתָא — לָא. וְלָא הִיא, לָא שְׁנָא בִּדְרַבָּנַן וְלָא שְׁנָא בִּדְאוֹרָיְיתָא. דְּהָא תּוֹסֶפֶת דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, וְקָא חָזֵינַן לְהוּ דְּקָאָכְלִי וְשָׁתוּ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי.
There were those who understood from this statement that this halakha applies only to rabbinic prohibitions but not to Torah prohibitions, with regard to which we must certainly reprimand transgressors. However, that is not so. There is no difference between rabbinic prohibitions and Torah prohibitions. In both cases one does not reprimand those who violate unwittingly and would not listen to the reprimand. For the requirement of adding to Yom Kippur by beginning the fast while it is still day is from the Torah, and we see women who eat and drink on the eve of Yom Kippur up until nightfall, and we do not say anything to them. Thus, this rule, which applies to rabbinic prohibitions, applies to Torah prohibitions as well.
וְכֵן אִשָּׁה מֵחֲבֶירְתָּהּ כִּכָּרוֹת. בְּשַׁבָּת הוּא דַּאֲסִיר, אֲבָל בְּחוֹל — שַׁפִּיר דָּמֵי? לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּהִלֵּל, דִּתְנַן: וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶירְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנָּה דָּמִים, שֶׁמָּא יוּקְּרוּ חִטִּין וְנִמְצְאוּ בָּאוֹת לִידֵי רִבִּית!
We learned in the mishna: And similarly, a woman may borrow loaves of bread from another on Shabbat. However, as in the previous halakha , she may not ask for them using the word loan. The Gemara asks: Is it only on Shabbat that it is prohibited, but on a weekday it seems well. Is it permitted to borrow bread as a loan on a weekday? If so, let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Hillel, for we learned in a mishna: And thus Hillel would say: A woman may not loan a loaf of bread to another until she calculates its monetary value, lest wheat become more valuable and they come to violate the prohibition against lending with interest. If the price of wheat rises and the borrower returns the same sized loaf of bread, she will have returned something of greater value than what she borrowed, and therefore she will have paid interest on her loan. From here we see that even on weekdays it is prohibited to borrow a loaf of bread from another person.
אֲפִילּוּ תֵּימָא הִלֵּל, הָא — בְּאַתְרָא דְּקִיץ דְּמַיְהוּ, הָא — בְּאַתְרָא דְּלָא קִיץ דְּמַיְהוּ.
The Gemara answers: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Hillel, we may distinguish between the cases such that there is no contradiction: This case, in which the mishna permits borrowing a loaf of bread as a loan, is applicable in a place where the price of the loaf is set, while this statement, which was said by Hillel, is applicable in a place where its price is not set.
וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ. אִיתְּמַר הַלְווֹאַת יוֹם טוֹב, רַב יוֹסֵף אָמַר: לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע, וְרַבָּה אָמַר: נִיתְּנָה לִיתָּבַע. רַב יוֹסֵף אָמַר לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע: דְּאִי אָמַרְתָּ נִיתְּנָה לִיתָּבַע — אָתֵי לְמִיכְתַּב. רַבָּה אָמַר נִיתְּנָה לִיתָּבַע: דְּאִי אָמְרַתְּ לֹא נִיתְּנָה — לָא יָהֵיב לֵיהּ וְאָתֵי לְאִימְּנוֹעֵי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב.
The mishna taught further that if the lender does not trust the one who borrows from him on Shabbat or a Festival, the borrower may leave his cloak as collateral. On this topic, the Gemara cites that which was said in an amoraic dispute with regard to loans on a Festival: Rav Yosef said that such a loan cannot be claimed in court. Although the borrower is obligated to return the object or reimburse the lender, the lender cannot force him to do so by taking legal action. And Rabba said that such a loan is like any other type of loan and can be claimed in court. The Gemara explains these two positions: Rav Yosef said that a loan made on a Festival cannot be claimed in court, for if you say that it can be claimed, there is a concern that the lender may come to write the details of the loan on the Festival so that he can claim it later. Rabba said that it can be claimed, for if you say that it cannot be claimed, the lender will not give him anything to borrow, and the potential borrower will refrain from rejoicing on the Festival.
תְּנַן אִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ — מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ: אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע — מִשּׁוּם הָכִי מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ נִיתְּנָה לִיתָּבַע, אַמַּאי מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ? לִיתֵּן לֵיהּ וְלִתְבְּעֵיהּ! אָמַר: לָא בָּעֵינָא דְּלֵיקוּם בְּדִינָא וְדַיָּינָא.
We learned in the mishna that if he does not trust him, he may leave his cloak with him as collateral. The Gemara attempts to show that this halakha supports Rav Yosef’s position: Granted, this halakha makes sense if you say that loans given on a Festival cannot be claimed, in accordance with Rav Yosef’s position. Due to this, he leaves his cloak with him and makes a calculation with him after Shabbat. However, if you say that loans given on a Festival can indeed be claimed in court, why then would he leave his cloak with him? Let him give him the item on loan and bring him to court if he does not return it. The Gemara rejects this argument because the lender can say: I do not want to stand in judgment before judges; he may prefer taking collateral so that he will not need to go to court at a later time.
מֵתִיב רַב אִידִי בַּר אָבִין: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִילְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. אִם הָיָה חֹדֶשׁ מְעוּבָּר — מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו — אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
Rav Idi bar Avin raised an objection to the view of Rav Yosef, based on a mishna pertaining to one who slaughters a cow and divides it among purchasers on Rosh HaShana of a year that follows the Sabbatical Year [ shemitta ]. Even during the times of the Temple, they were already celebrating two days of Rosh HaShana. The first day was possibly the last day of the month of Elul and possibly the first day of the month of Tishrei, which is the actual date of Rosh Hashana. The question therefore arises as to whether those who bought the meat of the cow initiated their debt on the final day of the Sabbatical Year, in which case the debts would be canceled, or whether the transactions took place on the first day of the following year, in which case the debts may still be collected. The mishna said that if it becomes clear that Elul of the previous year was a full thirty-day month, the Sabbatical Year cancels the debts because the very end of the Sabbatical Year cancels the ability to collect all previous debts. And if this was not the case, and the first day of Rosh HaShana was actually the first day of the new year, the Sabbatical Year does not cancel the loan.
וְאִי לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע — מַאי ״מְשַׁמֵּט״? שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּחוֹל הוּא.
Based on that mishna, Rav Idi bar Avin makes the following argument: If a loan given on a Festival cannot be claimed in court, what is the meaning of the word cancels? In any event, the lender could not have presented his claim against the borrower in court. The Gemara rejects this argument: It is different there, in an instance in which the month of Elul has thirty days, for it has become clear that the first day of Rosh HaShana was a regular weekday. The loan could therefore be claimed in court, if not for the fact that it was canceled by the Sabbatical Year.
תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: אִם לָאו — אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נִיתְּנָה לִיתָּבַע — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״אֵינוֹ מְשַׁמֵּט״. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא נִיתְּנָה לִיתָּבַע, אַמַּאי אֵינוֹ מְשַׁמֵּט? דְּאִי יָהֵיב לֵיהּ — שָׁקֵיל.
The Gemara attempts to bring a different proof: Come and hear a proof for this from what we learned in the latter clause of that mishna: If the month of Elul did not turn out to be a full month, such that the first day of Rosh HaShana was actually the first day of the new year, the Sabbatical Year does not cancel the loan. Granted, if you say that a loan given on a Festival can be claimed, that which was taught that it does not cancel the loan is understandable. But if you say that it cannot be claimed, why does it teach that it does not cancel the loan? In any event, the lender cannot make a claim on it in court. The Gemara explains: A loan given on a Festival cannot be claimed in court, but since it has not been canceled, if the borrower gives him the money he may take it.
מִכְּלָל דְּרֵישָׁא אִי יָהֵיב לֵיהּ — לָא שָׁקֵיל?! רֵישָׁא — צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״, סֵיפָא — לָא צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״. כְּדִתְנַן: הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ: ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״.
The Gemara is surprised at this statement: Does this prove by inference that, in the first clause of the mishna, if the borrower gives him the money, he may not take it? One does not have to refuse repayment of a loan that the Sabbatical Year has canceled. One is simply not allowed to demand repayment from the borrower. The Gemara explains the difference between the two clauses of the mishna: In the first clause of the mishna, in which the first day of Rosh HaShana turned out to be the last day of Elul, the lender must say to him: I relinquish my claim against you. However, in the latter clause of the mishna, in which the first day of Rosh HaShana is the first day of the new year, he does not need to say to him: I relinquish my claim. This is as we learned in a mishna: When one repays a debt during the Sabbatical Year, the lender should say to him: I relinquish my claim.
וְאִם אָמַר לוֹ ״אַף עַל פִּי כֵן״ — יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה״.
And if the borrower says to him: Nonetheless, I want to repay you, he may accept it due to that which is stated: “And this is the manner of the release [ devar hashemitta ], every creditor shall release that which he has lent to his neighbor; he shall not exact it of his neighbor or brother because the Lord’s Sabbatical Year has been proclaimed” (Deuteronomy 15:2). The manner of the release, devar hashemitta , can be rendered: The statement of release. The Sages derived that, although the creditor must verbally release the debtor from obligation, if the debtor persists in his desire to repay the debt, the creditor may accept payment. If, however, the loan was made after the Sabbatical Year, as is the case in the latter clause of the mishna, the creditor need not verbally release the debtor from obligation.
רַב אַוְיָא שָׁקֵיל מַשְׁכּוֹנָא. רַבָּה בַּר עוּלָּא מִיעָרַם אִיעָרוֹמֵי.
The Gemara relates that Rav Avya would take collateral for loans that he gave on a Festivals. Rabba bar Ulla would circumvent the issue by taking something from the borrower after the conclusion of the Festival and holding onto it until the repayment of the loan.
וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַקְדִּישׁ אָדָם פִּסְחוֹ בְּשַׁבָּת, וַחֲגִיגָתוֹ בְּיוֹם טוֹב. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ, וְנוֹטֵל אֶת פִּסְחוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב.
We learned in the mishna: And similarly, on the eve of Passover in Jerusalem, when it occurs on Shabbat, one who needs to obtain an animal for the Paschal lamb may leave his cloak with the owner of the lamb as collateral and then make the appropriate calculations with him after the Festival. Rabbi Yoḥanan said: A person may consecrate his Paschal lamb on Shabbat and his Festival peace- offering on the Festival. The Gemara suggests: Shall we say that the mishna supports him? It states: And similarly, on the eve of Passover in Jerusalem which occurred on Shabbat, one may leave one’s cloak with him and take his Paschal lamb and make the appropriate calculation with him after the Festival. Here, we see that the lamb itself is consecrated on Shabbat, which follows the opinion of Rabbi Yoḥanan.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּמַמְנֶה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל פִּסְחוֹ, דְּמֵעִיקָּרָא מִיקַּדַּשׁ וְקָאֵי.
The Gemara rejects this suggestion: This is not necessarily the case, for with what are we dealing here? With a case in which one registers others to participate with him in bringing his Paschal lamb. In other words, the case is not one in which a person consecrates a previously unconsecrated animal but rather a case in which one allows others to join with him in registering for an animal that was already consecrated from the outset.
וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה בַּתְּחִילָּה בְּיוֹם טוֹב! שָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן דְּרָגִיל אֶצְלוֹ — כְּמַאן דְּאִימְּנִי בֵּיהּ מֵעִיקָּרָא דָּמֵי.
The Gemara challenges this: But we learned in a mishna: One may not initially register for an animal on the Festival. Therefore, even if the animal has been consecrated in advance, it is prohibited to register for it on the Festival, and it should certainly be prohibited to do so on Shabbat. The Gemara answers: The case here is different. Since each person who joins regularly registers together with him, the legal status of that person is like that of one who registered for it from the outset.
וְהָא תָּנֵי רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל רוֹעֶה הָרָגִיל אֶצְלוֹ וְנוֹתֵן לוֹ טָלֶה לְפִסְחוֹ וּמַקְדִּישׁוֹ וְיוֹצֵא בּוֹ! הָתָם נָמֵי, כֵּיוָן דְּרָגִיל אֶצְלוֹ — אַקְדּוֹשֵׁי [מַקְדֵּישׁ] לֵיהּ מֵעִיקָּרָא. וְהָא ״מַקְדִּישׁ״ קָתָנֵי? הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי מִדְּרַבָּנַן.
The Gemara raises another proof to the view of Rabbi Yoḥanan: But Rabbi Hoshaya taught: One who wants to bring a Paschal lamb and does not have his own lamb may go to a shepherd to whom he normally goes, and the shepherd may give him a lamb to be used for his Paschal lamb, and he may consecrate it and fulfill his obligation with it. This indicates that one may consecrate an animal on Shabbat. The Gemara answers: There, too, it is referring to a special case. Since he normally goes to him every year, the shepherd has already consecrated it beforehand, prior to Shabbat. The Gemara challenges this explanation: But it taught that one may consecrate it, indicating that the animal is only now being consecrated. The Gemara answers: This is not an actual sanctification in the normal sense, but rather consecration by valuation. By consecrating their animals on their own, the owners add further sanctity to the offering. This process is merely rabbinic, and it may be performed on Shabbat according to all opinions.
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, כׇּל אֵלּוּ — בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בְּשַׁבָּת! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּחוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן, כָּאן — בְּחוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן.
The Gemara questions the very basis of this discussion: Did Rabbi Yoḥanan really say this? But Rabbi Yoḥanan stated as a general principle that the halakha is always in accordance with an unattributed mishna, i.e., a mishna that does not mention the name of the Sage whose ruling is quoted in the mishna. And we learned in an unattributed mishna: One may not consecrate, or take a valuation vow, or consecrate objects for use by the priests or the Temple, or separate terumot or tithes; they said all of these prohibitions with regard to a Festival, and it is an a fortiori inference that these activities are prohibited on Shabbat as well. How, then, would Rabbi Yoḥanan have permitted sanctifying an animal on Shabbat or on a Festival? The Gemara answers: This is not difficult. Here, in the case in which Rabbi Yoḥanan deems it permitted, it is referring to obligations that have a set time, such that if the person does not consecrate the animal right now he will no longer be able to fulfill the mitzva. There, in the mishna that prohibits these activities, the prohibition is referring to obligations that do not have a set time, and one can therefore consecrate the animal after Shabbat.
מַתְנִי׳ מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו מִפִּיו, אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב. מֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשּׁוּלְחָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה. וּמְטִילִין חֲלָשִׁין עַל הַקֳּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת.
MISHNA: One may count his guests who are coming to his meal and his appetizers, as long as he does so from memory; but one may not read them from a written list, the reason for which will be explained in the Gemara. A person may draw lots with his children and family members at the table on Shabbat, in order to determine who will receive which portion, as long as he does not intend to set a large portion against a small portion in such a lottery. Rather, the portions must be of equal size. And one may cast lots among the priests for sanctified foods on a Festival, but not for the specific portions.