Shabbat 115b

אילימא ת"ק כרב חסדא ור' יוסי כרב הונא:

דילמא טעמא דת"ק משום דקסבר ניתנו לקרות בהן ונהי דר' יוסי קאי כרב הונא מיהו כרב חסדא לא קאי ולא חד דהא רב חסדא אפי' למ"ד לא ניתנו קאמר מצילין:

ומעניינות הרבה מפרשיות שהיו כותבין בקמיעין פסוקים ללחש כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה:

הברכות מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון י"ח ושאר ברכות:

נשרפין במקומן אם נפלה דליקה בשבת:

כשורפי תורה שהרי לא יצילם בשבת:

לבודקו אם אמת היה הדבר:

טומוס קבוצות קונטריסים:

היו כתובים בסם ובסיקרא כו' משמע דפשיטא ליה שאין קורין בהן דאי קורין בהן פשיטא דמצילין כדאמר לעיל וקשה לרשב"א דבסמוך משמע דפשיטא ליה לריש גלותא גופיה דקורין בהן דקאמר והתניא מצילין והיינו ההוא ברייתא דמייתי שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו אבל שאר ספרים נכתבין שלא בדיו ולפי מה שאפרש בסמוך דהך ברייתא איירי לענין הצלה אתי שפיר ולעולם אין קורין בהן:

אבל הכא כיון דלא מקיים לא אע"ג דבפ"ב דגיטין (דף יט.) קרי להו דבר שמתקיים דתנן בכל כותבין בסם ובדיו ובסקרא ובקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שמתקיים אומר ר"י דהתם קרי ליה מתקיים טפי ממשקין ומי פירות דקתני התם בסיפא דאין כותבין בהן אבל אין מתקיימין כמו דיו אבל קשה לר"י דתנן בפ"ב דסוטה (דף יז:) גבי מגילת סוטה אין כותבין לא בקומוס ולא בקנקנתום שנאמר ומחה כתב שיכול למחוק אלמא קומוס וקנקנתום מתקיימין יותר מדיו ואומר ר"י דלעולם אין מתקיימין כמו דיו ואין יכול למחות כמו דיו לפי שנבלעין בקלף:

מגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו משמע דשאר ספרים לא בעי ספר ודיו וקשה דבפ' המוציא יין (לעיל שבת דף עט:) משמע דספר תורה בעי ספר דתני' על הנייר ועל המטלית פסולה ומוקי לה בס"ת וה"ה על הדיפתרא אע"ג דלא חשיב ליה לענין פסול ה"נ לא חשיב ליה לענין כשרות דקתני על הקלף ועל הדוכסוסטוס כשירה ולא קתני דיפתרא ועוד תנן במסכת סופרים (פ"א) אין כותבין לא ע"ג דיפתרא ולא ע"ג נייר מחוק ועוד דמגילה פסולה אדיפתרא כדתנן פ"ב דמגילה (דף יז.) וכן מגילת סוטה פסולה אדיפתרא כדאמר בפ"ב דסוטה (דף יז:) משום דבעיא ספר וכ"ש ס"ת דנקראת כמה פעמים ספר ודיו נמי צריך כדאמר בפרק הבונה (לעיל שבת קג:) כתבה שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ותירץ הרב יוסף דס"ת ודאי בעי ספר ודיו והכא איירי דווקא בשאר ספרים והא דלא קתני אין בין ספרים לס"ת ומגילה משום דס"ת נכתבים בכל לשון להכי לא עריב לה ואכתי קשה לר"י דתנן בפ"ק דמגילה (דף ח:) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון כו' ופריך בגמרא וספרים נכתבין בכל לשון ורמינהו מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו ומשני כאן בספרים כאן במגילה ורב אשי משני כי תניא ההיא בשאר ספרים ורבי יהודה היא אלמא בשאר ספרים נמי בעי רבי יהודה ספר ודיו והוא הדין לרבנן דלא אשכחן דפליגי רבנן עליה אלא בכתב אשורית אבל בספר ודיו לא אשכחן דפליגי ועוד קשה דשביק רב אשי התם שינויא קמא דמוקי לה במגילה ומסייע ליה ברייתא דהכא דקתני בהדיא דמגילה בעי שתהא כתובה אשורית וספר ודיו ורב אשי גופיה מייתי לה הכא ונראה לר"י דדוקא לענין הצלה מיתניא הך ברייתא דאין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ואפי' בלא ספר ודיו חשיבו לענין דמצילין אותו מפני הדליקה אע"ג דלא חזו לקריאה משום דיש בהו אזכרות אבל במגילה אין מצילין אלא א"כ ראויה לקריאה שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו לפי שאין בה הזכרה וא"ת א"כ תקשה מברייתא דהכא דאמר לעיל כל היכא דלא ניתנו לקרות בהן אין מצילין וי"ל דהא מסיק לעיל תנאי היא:

מיתיבי ס"ת שבלה אם יש בה כדי ללקט כו' השתא משמע דמלשון ללקט קא פריך דמשמע אפי' מפוזרות ותימה א"כ אמאי קא בעי מעיקרא מכונסות או אפ' מפוזרות פשיטא דאפי' מפוזרות מדבעא רב הונא ס"ת שאין בו ללקט משמע הא יש בו ללקט מצילין אע"פ שהן מפוזרות:

ושאר תנאי (דתנן) [דאמרי] מצילין לא מסיים מן מינהון סבר ניתנו לקרות בהן. ומאן מנהון סבר לא ניתנו לקרות בהן אלא האי תנא דגפטית. דתני אע"פ שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן. ות"ק דר' יוסי בניתנו לקרות בהן פליג. וקי"ל כרב הונא דרב חסדא לגביה תלמיד הוא. והא דתנינן כל כתבי הקדש מוקים לה רב הונא בתרי בבי. כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה בין נביאי' שקורין בהן בין כתובים שאין קורין בהן. בד"א בכתבי הקדש הכתובים בלשה"ק [אבל אי הוי] אינון כתבי הקדש כתובי' בכל לשון אין מצילין אותן מפני הדליקה ואפי' הכי טעונין גניזה והא ברייתא דתניא הברכות והקמיעות אע"פ שיש בהן של שם ומעניינות של תורה הרבה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונגנזין במקומן הלכה היא. והלכה כדתנא רב המנונא שאם היו כתובים בסם ובסיקרא מצילין אותן אע"פ שאינו דבר של קיימא. ולענין בעיא דרב הונא בר חלוב מרב נחמן סוגיא דשמעתא. כל ס"ת דאית ביה פיסקא דאית ביה שם אע"ג דאין בו ללקט פ"ה אותיות מצילין אותו. והאי דתניא יגר שהדותא מצילין אותו להשלים דאי איכא פ"ה אותיות אע"ג שמהן יגר שהדותא מצילין אותו. והלכתא כרב הונא דהני פ"ה אותיות מכונסות ולא מפוזרות. ופי' מכונסות כדתרגמא רב חסדא אליבא דרב הונא בתיבו' אי יכול ללקט פ"ה אותיות מס"ת מתוך תיבות שלימות מצילין אותו כגון דמשכחת בראשית והיא מנויה לשש. ויצא מנויה לארבע. ואלה מנויה לארבע. ויקרא מנויה לחמש כולן תיבות שלימות עשרים (וא"ו) [או] פחות או יתר שמנין אותיותיהן פ"ה. אבל אותיות שמתוך תיבות שאינן שלימות אין מצילין כגון ויאמ מכלל ויאמר. אבר מכלל אברם או אברהם וכיוצא בהן. כל שנמצאת תיבה שלימה מונין אותיותיה להעלות לפ"ה אותיות וכל תיבה מקצתה מטושטשת אין אותיותיה המוגהות עולות למנין פ"ה. ומשו"ה אמרן ללקט ואע"פ שהתיבות מפוזרו' במקומו' רחוקין זה מזה:

גליונים של ס"ת איבעיא אם מצילין אותן ולא איפשיטא. ס"ת שנמחק מקום המחק אין בו קדושה דאמרינן כי קדוש היכא דאיכא כתב. ליכא כתב לא קדוש. ומשום דאית טעותא בנוסחאות בהא שמעתא כתבנא כולה. ת"ש ס"ת שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות מצילין אותו ואם לאו אין מצילין אותו. וליפוק ליה משום גליון. בלה שאני כלומר אם מצילין מפני הגליונים לא הוה צריך לדקדוקי בתר פ"ה אותיות. ושנינן בלה שאני מכלל כי אם לא בלה מצילין אותו מפני הגליונין אע"פ שאין בו ללקט פ"ה אותיות. ת"ש ס"ת שנמחק אם יש בו כדי ללקט פ"ה אותיות מצילין אותו ואם לאו אין מצילין אותו. ושנינן נמחק לא קא מיבעיא לן דכי קדוש כי איכא כתב. כי ליכא כתב לא קדוש.

כי קא מיבעיא לי גליונות של מעלה ושל מטה ושבין דף לדף ושבין פרשה לפרשה שבתחילת הספר ושבסופו (מ"ט) [מאי]. ת"ש גליונין של מעלה ושל מטה שבין דף לדף שבין פרשה לפרשה שבתחלת הספר ושבסופו מטמאין את הידים. ומשנינן דילמא כי חשיבי אגב ס"ת. אבל גליונים דלא מטמו את הידים לאו כוותיה אינון. וכיון דבעיא זו לא איפשיטא מחמרינן בבזיון כתבי קדש. ומצילין אותן הגליונין מפני הדליקה בשבת ותוב מהא דתניא הגליונין וספרי המינין אין מצילין אותן מפני הדליקה. מיגו דדחינן ומוקמינן לה גליונין של ספרי מינין. ואקשינן מכלל דספרי מינין גופיהן מצילין. ושנינן הכי ספרי מינין הרי הן כגליונין. כלומר כשם שהגליונין שאין כתיבה עליהן אין להן כבוד ואין מצילין אותן. כך ספרי מינין מכלל שהגליונין של ס"ת מצילין אותן. והני ספרי מינין. ספרי תורה שכתבן מין אינון דקי"ל כר"נ דאמר נקיטינן ס"ת שכתבו מין ישרף. כתבו נכרי יגנז. נמצא ביד מין יגנז. ביד נכרי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו. אבל הספרים שחיברו אותן המינין דברי הכל ישרפו. דהא כתבי קדש שכתובין תרגום איפליגו בהן אם מצילין אותן מפני הדליקה אי לא.

ה"ג רש"י ז"ל וכן היא במקצת הספרים מאי תניא דתני' אין בין ספרים למגילה, אלא שהן נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית ובדיו. ופירש הוא ז"ל: דאלו דברים יש בין ספרים למגילה, שהמגילה צריכה שתהא כתובה אשורית ובדיו, אבל בספרים אע"פ שכתובין בכל לשון ושלא בדיו כשרין. ואינו נכון, דהא ריש גלותא ודאי לא מבעיא ליה היכא דנתנו ליקרות בהן דלכולי עלמא מצילין כדאמרינן לעיל, ועוד דלישנא דקאמר תבעי למאן דאמר מצילין, תבעי למאן דאמר אין מצילין קא דייק הכי, ועוד דהא בהדיא תניא בפרק הבונה (שבת קג, ב) כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה ושלא בדיו הרי אלו יגנזו, אלמא דיו בעיא. ועוד דהא כולהו מכתיבה כתיבה גמירי, כדאיתא במגילה (יט, א) דאמרינן כתיב הכא (וכתבתם) [ותכתב אסתר המלכה (אסתר ט, כט)] וכתיב התם (ירמיה לו, יט) ואני כותב (בספר) [על הספר] (ו)בדיו, אלמא כל היכא דכתיב ביה כתיבה צריך דיו, ובמסכת סופרים (ריש פ"א) אמרו כן בהדיא. ובתוס' רצו להעמיד הגירסא ואמרו דלא לענין הכשר קריאה תניא אלא לענין הצלה, כלומר אין ביניהם למגילה לענין הצלה, אלא ששאר הספרים ניצולין אע"פ שאינן כתובין אשורית ובדיו, ומגילה אין מצילין אותה עד שתהא אשורית ובדיו, וטעמא משום דשאר ספרים לפי שיש בהן הזכרות, אבל מגילה דלא כתיבה בה הזכרות לא עד שתהא כתובה כהלכתה. וקשיא לי דלפי דבריהם לא מוכח מינה אלא למאן דאמר מצילין, דהא תניא אלא שהן נכתבין בכל לשון, דאלמא אף בכל לשון מצילין, ואם כן רבה ב"ר הונא היכי קאמר ליה אי תניא תניא, דמי איכא למימר דכר' חסדא סבירא ליה ולא כאבוה. ויש לי לתרץ דכיון דאיהו בעי אפילו למאן דאמר מצילין, ואכולה אהדר ליה רבה בר רב הונא אין מצילין, כלפי הא אמר ליה ריש גלותא והא תניא מצילין ונקט מינה מיהא חדא דלמאן דאמר מצילין בהא נמי מצילין, ואמר ליה רבה אי תניא תניא, דלמאן דאמר מצילין בהא נמי מצילין. ומיהו אכתי לא מחוור, דלישנא דברייתא לא משמע דמיירי לענין הצלה אלא לענין הכשר כתיבה. על כן נראה לי דלא גרסינן לה כלל, והא דרב המנונא דאמר תנא מצילין ברייתא היא דמפורשת בתוספתא (פי"ד, ה"ג).

הא דאמרינן הני מילי בדיו דמקיים אבל הכא כיון דלא מקיים לא. קשיא לי דהני נמי מקיימו, שהרי שנינו למעלה בפרק הבונה (שבת קד, ב) דהכותב בשבת באחת מאלו חייב, וטעמא לפי שהיא מלאכה המתקיימת, ובהדיא תניא עלה בתוספתא (פי"ב, ה"ו) זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו של קיימא, או דבר שאינו של קיימא בדבר של קיימא פטור, עד שיכתוב דבר של קיימא בדבר של קיימא, אלמא הני נמי מקיימי. ויש לומר דמקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינן עשוין לקיימן לעולם, אלא זמן אחד כספרי הזכרונות וכיוצא בהן, והלכך לענין שבת מלאכת מחשבת היא, אבל לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם, הני לא מקיימי, ומקיים ולא מקיים לענין ספרים קאמר. כך נראה לי.

הא דבעא מיניה רב הונא בר חלוב מרב נחמן ספר תורה שאין בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסוע הארון, מצילין אותו מפני הדליקה. תמיהא לי אמאי לא פשטה מדקתני בברייתא בהדיא, ספר תורה שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון מצילין פחות מכן אין מצילין. ועוד דמלישנא דבעיא משמע דאיהו הוה ידע לה לברייתא, דהא נקט לישנא דברייתא ספר תורה שאין בו ללקט כפרשת ויהי בנסוע וכו'. ויש לומר דאההיא [ברייתא] קאי והלכתא קא בעי מיניה אי ההיא ברייתא או לא ומשום דקשיא ליה אידך דקתני תרגום שכתבו מקרא וכו' מצילין אותו מפני הדליקה ואין צריך לומר תרגום שבתורה וכדקא פריך ליה מיניה ואזיל, ופריק ליה דאין מצילין, ואי משום ההיא, כי תניא ההיא להשלים.

הברכות ר"ל הקבועות במחזורים ותפלות כגון שמנה עשרה ושאר ברכות שבהם וכן הקמיעים אע"פ שיש בהם אותיות של שם וענינים הרבה של תורה כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה וכיוצא באלו אין מצילין אותם מן הדליקה אלא נשרפים במקומם הם ואגרותיהם ומכאן אמרו כותבי קמיעין כשורפי תורה ומ"מ כל הגורם לאבדם הרי הוא כמאבד שאר כתבי הקדש ומעשה באחד שהיה כותב בברכות בצדן ובאו והודיעו את ר' ישמעאל והלך ר' ישמעאל לבדקו וכשהיה עולה בסולם הרגיש ונטל טומוס של ברכות ר"ל קבוצת קונדרסין ושקען במים ובלשון הזה אמר לו גדול עונש האחרון יותר מן הראשון ומ"מ אף בזו כתבו גדולי הראשונים שבזמן הזה כבר נהגו לכתוב ברכות ומצילין אותם וכ"ש שאין מערערים על הכותבים אותם:

היו כתובים בסם ובסיקרא ושאר מיני הצבעים או בקומוס וקנקנתוס אע"פ שאין אלו כתב של קיימא הואיל וכתובים אשורית ולשון הקדש מצילין אותן שהרי לא נפסלו נביאים וכתובים בכתיבה שלא בדיו אלא ספרי תורה ותפלין ומזוזות לבד ומאחר שמצילין שאר הספרים מצילין את אלו אע"פ שנפסלו יש שואלים היאך אמרו בסוגיא זו על הקומוס והקנקנתוס שאינו של קיימא והרי בענין סוטה אמרו שאין כותבין את מגלתה בקומוס וקנקנתוס מפני שאין יכולים לימחות אלא בדיו שהוא נמחק ומתרצין שזה שאסרו בסוטה פירושו קנקנתוס מעורב בדיו אבל מעצמו אינו מתקיים ואינו כן שהרי בספר תורה אמרו שאם כתבו במי עפצא וקנקנתוס כשרים אלא שהם חוזרים ומפרשים שלא אמרו בסוגיא זו אלא בקומוס עצמו או בקנקנתוס עצמו לא במים הנעשים מהם עם מי העפצים אלא בגופן שלהן עצמם כעין שרטוט ועליו הוא אומר שאינו מתקיים וי"מ שלא נאמר בכאן שאינו מתקיים אלא שהם חזקים יותר מדאי ואוכלים את הקלף ואינו נראה אלא עיקר הדברים שלא אמרוה אלא בקנקנתוס עצמו שאין הכתב כתב אלא בדיו או כעין דיו והוא קבוץ דברים המדביקים עם דברים המשחירים:

ספר תורה שבלה או שנמחק ונטשטש ומ"מ נשארו שם אותיות מפוזרות שהם בקיומם אם נשארו מהם שמנים וחמש כשיעור פרשת ויהי בנסוע הארון הרי היא בקדושתה ובלבד מתוך תיבות שלמות הא אם לא נשארו כשיעור זה אלא באותיות מפוזרות אין מצילין אותן ותיבות שלמות שהזכרנו אפי' היה בכללם יגר שהדותא שהוא תרגום וכן אפי' לא היה באותן התיבות שום אזכרה שאם היתה שם אזכרה אפילו פחות משמונים וחמש אותיות מצילין אותם מעתה פרשת ויהי בנסוע הארון אע"פ שחסרה מצילין אותה הואיל ויש בה אזכרות ודוקא במקום שנכתבה שעיקרה בקדושה הא אם נכתבו שמונים וחמש אותיות אלו לבד אין מצילין אותן אלא נשרפין במקומן אפי' עם אזכרותיהן כמו שכתבנו למעלה בענין ברכות:

פרשת ויהי בנסוע הארון עשה לה הכתוב סמניות לפניה ולאחריה לומר לך שאין זה מקומה ולא כתבה כאן אלא להפסיק בין פורענות לפורענות פורענות ראשונה מה שנ' בפרשות שלמעלה הימנה ויסעו מהר י"י דרך שלשת ימים ופירשו בו שסרו מאחרי יי' שניה מתאוננים ופירשו בה גדולי הרבנים שבתוך שלשה למסעיהם התאוו תאוה והוא שאחר פרשת ויהי בנסוע נכתבו שתי פורעניות מתאוננים ומתאוי תאוה וא"א לומר שהם פורענות אחת שהרי נאמר ויהי העם כמתאוננים ותבער בם אש י"י ויצעק העם ויתפלל משה ותשקע האש ואח"כ אמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ועון מתאוננים לא נתפרש בתורה וקצת מפרשים פירשו בו שהם אותם שנאמר עליהם במשנה תורה ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ שלא האמינו בהבטחת השם ונביאו ומ"מ יש לרבותי' בה דרש אחר לדעתי והוא שאמרו אספה לי שבעים איש וכו' זקנים הראשונים שנאמר בהם ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל היכן היו מלמד שנשרפו במתאוננים אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בהר סיני שנ' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ומתוך שהקלו ראשם היו ראויים לישרף ולמדת שבשריפת נדב ואביהוא נשרפו ובאותה סבה וחכימא ברמזא ונשוב לדברנו והוא שלדעת גדולי הרבנים ויסעו מהר י"י הוא פורענות מתאוי תאוה ויש שואלים להם והלא כמה בהמות היו בידם צאן ובקר ומקנה כבד מאד ופירשו בו שהם התאוו בשר בלא טורח שהיה להם לעול מה שלא הותר להם בשר תאוה ולא היו רשאים לשחוט אלא באהל מועד והיו צריכים להמתין הקרבת אמורין וזריקת הדם ולקיחת המנות ואף אחר כל זה אלו אירעה לו טומאה הפסיד ומ"מ יש בה מקום עיון היאך נפרש בפורענות זו מתאוי תאוה והיא היא שנתאחרה בספור אחר של מתאוננים אלא שעקר הדברים מה שראיתי לקצת גדולי הדורות שפירשו שפורענות מתאוננים ומתאוי תאוה שתיהם לאחר מסעיהם היה וזה הנרמז בויסעו מהר יי הוא פורענות שלישי שהיה קודם מסעם ורצה להפסיק ביניהם שלא יהיו שלש פורעניות רצופים שלא להחזיקם בפורענות והוא שאמרו בהגדה ויסעו מהר י"י מלמד שנסעו מהר יי בשמחה כתנוקות הבורחים מבית הספר אמרו שלא ירבה עלינו מצות ר"ל כשלא שמעו שם אלא עשרת הדברות:

פרש"י בד"ה שכתבו מקרא התרגום שבעזרא כתבו כו' עכ"ל מהרש"ל מחקו מפרש"י ונראה לקיים כל פירש"י הישנים משום דהך רישא תרגום שכתבו מקרא איירי שהשאר הספר נכתב כהלכתו וכן הבינו התוספות שמועה זו בפרק קמא דמגילה אהא דקתני התם מקרא שכתבו תרגום כו' אינו מטמא הידים בשלמא תורה איכא יגר שהדותא וקשה אמאי מפסלה בהכי והלא אלו חסר כל אלו הג' תיבות לא מיפסל כו' ספר שחסר יריעה אחת אין קורין משמע בחסר פסוק אחד דקורין כו' עכ"ל ע"ש וא"כ ה"נ הכא בס"ת שנכתב כולה כהלכתה רק שכתוב יגר שהדותא מקרא וכן בנביאים שכתב כולה כהלכתה רק כדנא תימרון להון שכתב מקרא ודאי דלא איצטריך למתני בהו דמצילין דהא קורין בהן אפי' בחסר מהן אלו תיבות אלא בעזרא ודניאל שכתוב בהן תרגום יותר מיריעה א' אצטריך לאשמעינן אם כתב את כל התרגום מקרא אפילו הכי מצילין אע"ג דלא היו קורין בהן בחסר כ"כ וק"ל:

תוס' בד"ה מגילה עד כו' משום דבעי ספר וכ"ש ס"ת דנקראת כמה פעמים ספר כו' עכ"ל לכאורה קשה דבפשיטות ה"ל לאקשויי אגופה דקתני הכא דמגילה בעי ספר מכ"ש ס"ת דנקראת כמה פעמים ספר ויש ליישב דזו הראייה דכ"ש ס"ת דנקראת כמה פעמים ספר אינו ראייה גמורה כ"כ וטפי נראה להם לאוכוחי מעיקרא מהא דתניא בהדיא בגמרא דידן דספר תורה פסולה על הנייר משום דבעי ספר אלא משום דלא מפורש בהדיא בגמרא דידן דפסולה נמי על הדיפתרא מהאי טעמא דבעי ספר הוצרכו למימר דהכי נמי לא חשיב לה לענין כשרות והביאו ראיה ממ"ס דפוסל בהדיא בס"ת דיפתרא ועוד ראיה מדפוסל במגילה וסוטה מטעם דבעי ספר מכ"ש בס"ת כו' ודו"ק:

בד"ה מיתיבי כו' משמע דמלשון ללקט כו' משמע הא יש בו ללקט מצילין כו' עכ"ל ק"ק דתקשי להו נמי כיון דאבעיא דלעיל נמי במפוזרות קמיירי מאי קא קשיא ליה לעיל ותבעי לך פ' ויהי בנסוע גופה הא איכא למימר דבמכונסות כגון ויהי בנסוע גופה לא קמבעיא ליה ומאי פשיט נמי לעיל מההיא דיגר שהדותא דאיירי במכונסות ועוד יש לדקדק דאמאי לא פשיט הך אבעיא דלעיל ומסייע ליה מהך ברייתא דס"ת שבלה אם יש כו' ואם לאו אין מצילין ויש ליישב בזה דלהך מלתא במפוזרות שאין בה כדי ללקט פ"ה אותיות ידע שפיר למימר דבלה שאני וק"ל:

בגמ' אמר רב אשי כדתנא אין בין ספרים למגילה וכו' נכתב בגליון דעמוד זה על הך דאמר רב אשי כדתני וכו' וז"ל מגילה דף ח' וצ"ע כי משנה זו אינה שם בצורה זו ע"כ לשון הגליון ונ"ל שאין כאן מקום לעיון זה כי הך דהכא לאו היינו המשנה דמגילה אלא ברייתא היא כדמשמע בתוס' וצ"ל כדתניא וכו':

ברש"י ד"ה נשרפין במקומן כצ"ל:

ד"ה הא רב המנונא תנא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה היו כתובים וכו' משמע דפשיטא ליה וכו' ר"ל אפי' לפי הברייתא דלקמן דאל"כ היה בעי מיניה אי קורין כמו דבעי מיניה אי מצילין דו"ק וק"ל: