Commentary page
Shabbat 102a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 102a
Shabbat 102a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 371 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מתני' הזורק בשוגג:
ונזכר שהוא שבת:
מאחר שיצתה האבן מידו וקודם שתנוח:
קלטה אחר קס"ד לאחר שנזכר זה קלטה אחר הוו להו שנים שעשאוה וכגון שנעקר ממקומו וקבל או שקלטה כלב בפיו דלא הויא הנחה דבעינן מקום ד' פטור:
גמ' ופרכינן הא נחה לסוף ד' ברה"ר חייב ואע"ג דנזכר בין עקירה להנחה והא קתני סיפא זה הכלל כו':
סיפא דקתני עד שתהא תחלתן וסופן שגגה:
אתאן ללכתא ומיתנא לכתא עץ קטן שכפול ראשו וצריך לחמורים נושאים דרדורים של יין שתוחבין אותו בשני עקלים שהדרדורים תלויין בהן משני צידי החמור ומחברים בו הדרדורים שיחזיק זה את זה:
ומתנא חבל כלומר לא מיתוקמא סיפא אלא בזורק לכתא הקשור בחבל קטן כדרכו ואוחז החבל בידו וכשנזכר היה בידו לאחוז החבל ולעכב זריקת הלכתא שלא תנוח הלכך תחילתו שוגג וסופו מזיד ופטור אבל זרק צרור וחפץ שכשנזכר אין בידו לעכבו כוליה שוגג הוא ונזכר דקתני ברישא אשמעינן רבותא דאף על גב דנזכר לא מיפטר מחטאת אא"כ קלטה אחר או כלב:
25 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 102a · Sefaria
Tosafot
סיפא אתאן ללכתא ומיתנא אבל רישא מיירי בלא לכתא ומיתנא וה"ה אפילו בלא נזכר פטור כיון שקלטה כלב או נשרפה והא דנקט נזכר לאשמעינן דאפילו בנזכר דוקא קלטה כלב או נשרפה פטור משום דלא נחה הא נחה חייב:
אלא אמר רבא במעביר וההוא דחבורה איירי בלכתא ומיתנא ואין ר"י יודע למה הוצרך להשמיענו ההיא דחבורה מה לי חבורה מה לי מעביר וכן לרבא דקאמר תרתי קתני אמאי תנא ההיא דחבורה כיון דתנא הזורק ונזכר פטור ה"נ בחבורה דמ"ש:
רב אשי אמר חסורי מחסרא כו' אין זה ממש חסורי מחסרא דמשנה כמו שהיא שנויה יש לפרש כן אלא כדי לפרשה קאמר בלשון חסורי מחסרא:
ובמאי אי בזורק שוגג הוא אע"ג דכי גמר שיעוריה במזיד גמר מ"מ כיון דבתחילת זריקה הוי שוגג ואין יכול להחזירה ובהנחה נמי שוגג הוא חשיב כאילו מתחלה ועד סוף הויא חדא שגגה:
אמר רבא זרק בפי כלב ל"ג ונחה בפי כלב דנחה משמע מעצמה כדא"ר יוחנן בפ"ק (לעיל שבת דף ה.) זרק חפץ ונח לתוך ידו של חבירו חייב ומסיק דקמ"ל אף על גב דלא אחשביה לידיה והכא מסיק דקא מכוין ומחשבתו משויא ליה מקום:
רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו כו' פי' בקונטרס דלהכי נקט אם היתה שבת דמשום יוה"כ לא מיחייב דאין עירוב והוצאה ליוה"כ ולא הויא מסקנא הכי בפרק אמרו לו (כריתות דף יד.) דנדחו דברי רפרם שהיה מפרש כן ומסיק דנקט שבת כדי להרבות בחטאות ולחייבו אף משום שבת [ויוה"כ]:
והוציאו בפיו חייב כולהו בהדי הדדי קא אתו דבליעתו הויא הנחה אע"פ שמהלך כדאמרינן (לעיל שבת דף פ.) כתיבתן זו היא הנחתן ואע"ג דפיו למעלה מי' ואינו רחב ד' בטל הוא אגב רה"ר ולא דמי לבוכיאר ביריעה דאמר בריש פרקין (לעיל שבת דף צו:) דבמקום פטור קא אזיל דהתם מקום קביעות הוה טפי ודמי לטרסקל דאמר בפ"ק (דף ה.) דלמטה מי' הוי רה"ר והכא אפילו למעלה מי' בטל אגב רשות הרבים ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה וחשיב מונח ברשות הרבים:
Tosafot on Shabbat 102a · Sefaria
Rav Nissim Gaon
אפי' לרבן גמליאל דאמר אין ידיעה לחצי שיעור בסוף פ' הבונה (שבת דף קה) חלק רבן גמליאל עם החכמים בכותב ב' אותיות בב' העלמות ובגמ' גרסי במאי קמיפלגי רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור וכבר פירשנו אותה בפרק כלל גדול (דף קב):
אמר רב ביבי בר אביי אף אנן נמי תנינא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד. ומשכחת לה במסכת כריתות בפרק אמרו לו אכלת חלב (דף יג) פי' ד' חטאות בנוי על עיקר המשנה שבתחלת זו המסכת' ל"ו כריתות בתורה ואלו הן טמא שאכל את הקודש והאוכל חלב ודם ונותר ופיגול והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים כו' ואמרו על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ומי שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביום הכפורים חייב חטאת משום טמא שאכל את הקודש וחטאת [חלב וחטאת משום אוכל נותר וחטאת] משום אוכל ביום הכפורים הרי ד' חטאות וחייב אשם מעילות כמשה"כ (ויקרא ה׳:ט״ו) נפש כי תמעול מעל בה' וחטאה בשגגה וכדתנן (מעילה דף יח) הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל ואילו היה טהור ואכל את הקודש בשגגה נתחייב אשם מעילות:
סליק פרק הזורק.
Rav Nissim Gaon on Shabbat 102a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
תוב מקשו להני דאמרי עושה מקום ד' כמו שאמרנו כמו תיבה פחותה או סל פחותה וכיוצא בהן וממלא ואע"ג דליכא משפת מיא י' טפחים שופכין דספינה להיכי שדי להו כלומר שופכין שצריך לשופכן כגון מי רגלים וכיוצא בהן היכא שפיך להו וכי תימא באותו מקום (שעשהו ד' הוא ממלא אלא המים) [שעשהו למלא בו המים] הוא שופך שופכין לשם הא קא מימאסו ליה מיא. ומשני שדי להון בדופן של ספינה שהיא מכלל רה"י ואע"ג דשותתין ואזלי מדפני ונחתני לים כל כי האי גוונא כחו בכרמלית לא גזרו רבנן וגרסינן בפרק ר' אליעזר דתולין אמר רב יהודה האי מאן דסחי במיא דנהרא בשבתא ניגנוב נפשיה וניסק דאי לא קמסיק מיא מכרמלית לרה"י והוא הספינה סוף סוף כי נחית למיסחי קא דחי להו למיא ונמצא מטלטל בכרמלית ושנינן שכוחו בכרמלי' לא גזרו רבנן ומנא תימרא דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן דתניא ספינה שבים ר' יהודה אומר עמוקה י' ואינה גבוהה י' מטלטלין מתוכה לים אבל לא מן הים לתוכה ואוקימנא להאי דתני מטלטלין מתוכה לים על חודה של ספינה שהן דפני הספינה וש"מ כחו בכרמלית לא גזרו רבנן פי' עמוקה י' ואינה גבוהה י' כגון שנשתקעו מחיצותיה בים וכשאתה מודד עמוקה של ספינה מבפנים הויא זו טפחים ופעמים יותר אבל משפת הים ולמעלה עד שפת הספינה כיון שנשתקעו מקצת מחיצותיה בים לא הוי גבוהה י' ונמצאת הספינה רה"י והים כרמלית לפיכך הוצאה מן הספינה דרך כחו לא גזרו רבנן אבל להכניס דלא אפשר דרך כחו לא שרו:
ירושלמי א"ר אבין למה מן הים לתוכה אסור מפני הסכנה אמר רב הונא הני ביציאתה דמישן אין מטלטלין בהן אלא בד' אמות. פי' ביצייתא ספינות קטנות העשויות לתשמיש הגדולות כי כשבאות להיכנס בנמל מהלכות לפניה ורואין הקלו המים אם לאו ואם רואין כי קלו המים משליכין העוגין בים שהן ברזילים [גדולים] ומעמידין אותה שם ועוד עשויות לצאת בהם בני הספינה ליבשה וליכנס בהן ולטעון ולפרק האנתיקי שבה ומתוך שהן קלות ומהלכות על ביצת המים לפיכך הם נקראות ביצייתא:
מישן שם מקום וגרסינן בהמוכר את הספינה מכר את ביציית סומכוס אומר מכר את הדוגית ואמר רבא הביצית ודוגית חדא מלתא היא ומפני שמישן הוא מקום אגמי מים עושין ביציית להלך בהן באגמים ויש להן דפנות שהן מחיצותיה וקרקעיתה עשויה נסרים נסרים וביניהם חלל ומי הים והנהר נכנסין בה. והיושבים בה כמו במים יושבין ועושין אותה כך שאפי' אם תתהפך על פניה אינה נטבעת לעולם.
ואמר רב הונא כיון שהיא פרוצה ככרמלית דינה ואין מטלטלין בה בשבת אלא בארבע ולא אמרו אלא בזמן שאין בה [בין] נסר לנסר חלל פחות מג' טפחים. אבל יש בין נסר לנסר חלל פחות מג' טפחים כיון דכל פחות מג' כלבוד דמי רואין אלו הנסרים כאלו מחוברין איש אל אחיו הן ואע"פ שהמים נכנסין בה לא חיישינן וכרה"י היא ומותר לטלטל בכולה וכן אם היו נסרין פחות מד' ויש בין זה לזה יתר מג' או ג' ומילא את החלל שבין הנסרים קני ואורבני מותר לטלטל בכולה ואתקיף עליה רב נחמן למה לך כולי האי לימא גוד אחית מחיצתא פי' ראה בלבך כאלו את חותך כמין קלף מן המחיצות שהן דפני הביצית (ומציעו) [ומעמיד] בקרקעיתא ונמצאו הנסרין כולן כאלו מחוברות הן מי לא תניא ר' יוסי בר יהודה אומר נעץ קנה ברה"ר והניח בראשו טרסקל רחב ד"ט וזרק מרה"ר ונח על גביו חייב.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 102a · Sefaria
Rashba
הכי גרסינן בתוספות (ד"ה אמר) זרק בפי הכלב. דאילו לגירסת הספרים דגרסי ונחה בפי הכלב, משמע שלא נתכון שתנוח בפי הכלב ואם כן לא הוי כמקום ארבעה, אבל בשזרק לנוח בפי הכלב מחשבתו משויא ליה מקום.
אם היתה שבת והוציאו פירש רש"י ז"ל דקסבר דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים. ואינו מחוור, דזעירי דהוה בעי למידק מיניה הכין במקומה בפרק אמרו לו אכלת חלב (כריתות יד, א) איתותב, ואסיקנא דזעירי ברייתא היא, אלא הא אסיקנא התם דלהכי נקט אם היה שבת לטפויי איסורי, דאף משום שבת (היה) [חייב].
Rashba on Shabbat 102a · Sefaria
Meiri
המשנה הששית הזורק ונזכר לאחר שיצתה מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור זרק כדי לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשתה חבורה פטור זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהיה תחלתן וסופן שגגה תחלתן שגגה וסופן זדון תחלתן זדון וסופן שגגה פטורין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה אמר הר"ם פי' כשתדקדק לשון זאת המשנה תמצא בה קושיא והיא כי הוא אומר כי כשנזכר הוא אסור ואח"כ קלטו אחר לאותו דבר שזרק שהוא פטור ואם לא קלטו אחר אלא שנפל לארץ יהיה חייב וזה אחר שנזכר ואח"כ אמר כי כל חייבי חטאות אינם חייבים עד שתהא תחלתם וסופם שגגה ושערוה בתלמוד כך הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו או שלא נזכר וקלטה אחר או קלטה כלב או נשרפה פטור הא נחה חייב חטאת במה דברים אמורים כשחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה:
אמר המאירי המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמרו הזורק ונזכר לאחר שיצא מידו ר"ל שזרק בשוגג ואחר שיצאת מידו קודם שהונחה נזכר שהוא שבת והרי שנמצא שוגג בעקירה ולא בהנחה וזה שאמר קלטה אחר ר"ל שנעקר ממקומו וקבלה שנמצאו שנים שעשאוה או שקלטה כלב בפיו שאין כאן הנחה שהרי אין בפי הכלב מקום ארבעה או שנשרפה קודם הנחה פטור ודבר זה אי אתה צריך לו לנזכר שאף אם היתה תחלתו וסופו שגגה על צדדין אלו מיהא פטור וכן אם נזכר אף בלא צדדין אלו פטור שהרי תחלתו שגגה וסופו אונס ומתוך כך פירשוה בגמ' בחזר ושכח שנמצאת תחלתו וסופו שגגה ואמצעיתו זדון ואמר שמ"מ הואיל ותחלתו וסופו שגגה חייב אע"פ שיש ידיעה לחצי שעור בזריקה שאני הואיל ואין יכול לעכבה בשעת זכירתו הא במעביר על דרך זה פטור שידיעת חצי שיעור מחלקת ומתוך שבזריקה מיהא חייב כאלו לא היתה ידיעה בנתים כלל אמר שאם היו שם צדדין אלו ר"ל שקלטה אחר או נשרפה או שנחה על גבי מקום שאין בו ארבעה פטור וכבר ביארנו בקלטה אחר שנעקר ממקומו וקבלה שאם לא נעקר ממקומו אלא שעמד במקומו וקבלה ודאי חייב ואין זה קלטה אחר אלא שהיא נחה על גביו מאליה:
הזורק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר קודם עשיית חבורה שאסור לעשות חבורה בשבת פטור שהרי תחלתו שגגה וסופו בידיעה וכלל הדברים שאין חיוב חטאת אלא בתחלתו וסופו שלא בידיעה:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
מי שקשר חבל בכלי וזרק את הכלי וראש החבל בידו אפי' זרקו כמה פטור שאין זו זריקה גמורה שתחייבהו חטאת בשוגג הואיל ובידו להחזירה אצלו:
מי שהעביר שש אמות ברה"ר שתים ראשונות בשוגג ושתים אמצעיות במזיד ר"ל בידיעה ושתים אחרונות בשגגה פטור שידיעה שבנתים מחלקת שיש ידיעה לחצי שיעור ומ"מ בזורק על דרך זה חייב כמו שביארנו במשנה הואיל ותחלתו וסופו בשגגה ר"ל שלא בידיעה ואין ידיעה שבנתים מחלקת אחר שאין בידו להחזירה ושמועה זו לא נחלקו בה כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי שהפוטר תופס ענינה במעביר והמחייב בזורק וי"מ שיש מחלקת ביניהם ואין הדברים נראין:
זה שביארנו שאינו חייב עד שיניח על גבי מקום ארבעה פירושו כשאינו מכוין להניחה באותו מקום אבל אם היה מכוין להניחה ע"ג אותו מקום הרי מחשבתו עושתהו מקום מעתה זרק בפי הכלב או בפי הכבשן הואיל וכונתו לכך חייב וכן המוציא אוכלין בפיו אע"פ שאין דרך הוצאה בפה לגבי אוכלין מיהא הואיל והוא אוכל דבר זה וחישב בו להוציאו בפיו מרשות לרשות חייב שמחשבתו עושתהו מקום כמו שהתבאר:
יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפרים ואיסורין אלו מהם באיסור כולל ומהם באיסור מוסיף וכבר ביארנו ענינה במסכת שבועות פרק שלישי:
1 more comments on this page.
Meiri on Shabbat 102a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה כגון שנתכוון כו' ואע"ג דאוגדו בידו לאו משום זריקה כו' ר"ל דלא שייך אוגדו בידו לענין מלאכת שבת אלא באיסור הוצאה וזריקה ולא באיסור חבורה וק"ל:
בד"ה והא כי קתני כו' ואי סתם זורק כו' עכ"ל אע"ג דזה הכלל איירי במעביר דהוי בידו כמו זורק דאיירי בלכתא ומתנא דהוי בידו והוי שפיר דומה מ"מ משמע ליה כיון דזה הכלל איירי במעביר סתם דומיא דהכי איירי זורק סתם וק"ל:
תוס' בד"ה אלא אמר רבא כו' למה הוצרך להשמיענו ההיא דחבורה כו' וכן לרבא כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דמשמע דלרב אשי לא קשה להו מידי ואמאי הא כיון דקתני בזורק ד' אמות ונזכר ולא חזר ושכח דפטור ל"ל למתני הכי גבי חבורה דמ"ל חבורה ומ"ל זורק ד' אמות ועוד כיון דאפילו בשוין קשיא להו ל"ל למתני חבורה תקשי להו בפשיטות לרבא דקאמר תרתי קתני ל"ל למתני זה הכלל דבכ"מ מוסיף זה הכלל על המילתא דקתני ברישא וכאן אדרבה כ"ש הוא כיון דזורק ונזכר פטור כ"ש במעביר דהוי בידו ויש ליישב דאי לא הוה קתני זה הכלל ה"א דחבורה איירי דוקא בלכתא ומתנא ולא הוה תנינן ברישא א"נ קלטה כו' אבל השתא דקתני זה הכלל ליכא למימר הכי כדפרכינן והא זה הכלל דקתני אזריקה כו' ומה"ט נמי ל"ק להו לרב אשי דהוא לא הגיה המשנה אלא שהוא מפרשה כך כמ"ש התוס' לקמן ואי לא הוה תני חבורה הוה מפרשינן הזורק ונזכר כו' דרישא כפשטיה אע"ג דלא חזר ושכח חייב וסיפא דזה הכלל בלכתא ומתנא אבל השתא דקתני [חבורה] וזה הכלל ליכא למימר הכי כדפרכינן לקמן והא זה הכלל כו' אבל לרבא דקאמר תרתי והגיה המשנה א"נ לא נזכר כו' דהשתא זורק ונזכר כפשטיה דמשום זכירה הוא מפטר לא ה"ל למתני בתר הכי חבורה דמ"ש דליכא למימר השתא דלא הוה תנינן ברישא א"נ קלטה כו' והוה מוקמינן זה הכלל בלכתא ומתנא הא (כל) זה הכלל לאתויי אתא כל מילי משמע אפי' בלאו לכתא ומתנא וע"כ ברישא א"נ קלטה תנינן להו ודו"ק:
בד"ה והוציאן חייב כו' ואע"ג דפיו למעלה מי' ואינה רחבה כו' ודמי לטרסקל כו' עכ"ל. קצרו בדבריהם וזה ביאורם דקשיא להו כיון דלפי האמת פיו הוא למעלה מי' ואינה רחבה ד' אמאי משוי ליה מחשבתו למקום ד' טפי מבוכיאר ויריעה דמקרי מקום פטור ולא אמרינן ביה דמחשבתו משוי ליה מקום ותירצו דלא דמי דפיו אינו מקום קביעות כמו בוכיאר ולכך משוי ליה מחשבתו מקום ד' ובטל אגב רה"ר דאין רה"ר פחות מד' משא"כ בוכיאר אע"ג דאיכא מחשבתו לא משוי ליה מקום ד' דאינו בטל אגב רה"ר כיון דקביעות הוא טפי וכתבו דהך דהכא דבטל אגב רה"ר הוא כמו טרסקל דאמר בפ"ק דלמטה מי' אע"ג דגבוה ג' ורחב ד' הוה דינו ככרמלית אמרי' ביה דבטל אגב רה"ר כמ"ש התוס' שם דאין כרמלית בכלים והיינו משום דבטלי אגב רה"ר ה"נ אית לן למימר הכא גבי פיו דלמעלה מי' אע"ג דדינו כמקום פטור בטל הוא אגב רה"ר וכתבו ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה כו' כדאמרינן בריש פירקין שכך היתה משא בני קהת משא"כ בוכיאר דלא מצינו ביה דהוי כאלו הוא רשות הרבים ודו"ק:
סליק פרק הזורק
Chidushei Halachot on Shabbat 102a · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה והוציאו וכו' דבליעתו והוי הנחה ע"ל יא ע"א תד"ה לא יעמוד:
בא"ד וחשיב מונח בר"ה ע"ל דף ו ע"א תד"ה התם:
Gilyon HaShas on Shabbat 102a · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא, ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך, אלא כיון ' דקמכוין מחשבתו משוי ליה מקום. לא זכיתי להבין, דלענין הוצאה בפה למפטרי' משום דהוי כלאחר יד, בזה דבדרך אכילה בפה דאורחי' בכך לא מקרי כלאחר יד, וכמו אשה שיוצאת במחט התחובה בבגדה, דלא הוי כלאחר יד, כיון דאשה דרכה בכך, וכמ"ש תוס' לעיל בפ"ק (דף יא ע"ב), אבל עדיין אינו מוכח דמחשבתו משוי ליה מקום לדונו דכמונח על מקום ד' על ד' הוא:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 102a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 102, Amud Aleph, about 371 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 156 words
Opens “מַתְנִי׳ הַזּוֹרֵק, וְנִזְכַּר מֵאַחַר שֶׁיָּצְתָה מִיָּדוֹ, קְלָטָהּ…”
- Segment 225 words
Opens “גְּמָ׳ הָא נָחָה — חַיָּיב? וַהֲלֹא נִזְכָּר,…”
- Segment 330 words
Opens “לַכְתָּא וּמִתְנָא אוֹגְדוֹ בְּיָדוֹ הוּא! כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּין…”
- Segment 429 words
Opens “וְהָא ״זֶה הַכְּלָל״ דְּקָתָנֵי, אַזְּרִיקָה קָתָנֵי. אֶלָּא…”
- Segment 547 words
Opens “רַב אָשֵׁי אָמַר: חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי:…”
- Segment 623 words
Opens “זֶה הַכְּלָל: כׇּל חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת כּוּ׳. אִיתְּמַר:…”
- Segment 726 words
Opens “רַבָּה אָמַר פָּטוּר, אֲפִילּוּ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר…”
- Segment 88 words
Opens “וּבְמַאי? אִי בְּזוֹרֵק — שׁוֹגֵג הוּא! אֶלָּא…”
- Segment 927 words
Opens “רָבָא אָמַר חַיָּיב, וַאֲפִילּוּ לְרַבָּנַן דְאָמְרִי יֵשׁ…”
- Segment 1028 words
Opens “אָמַר רַבָּה: זָרַק וְנָחָה בְּפִי הַכֶּלֶב אוֹ…”
- Segment 1128 words
Opens “אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, אַף אֲנַן…”
- Segment 1241 words
Opens “רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף אִם הָיְתָה שַׁבָּת…”
- Segment 133 words
Opens “הדרן עלך הזורק…”
Sages named on this page
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Shabbat 102a · Segment 2 — “…וְסוֹפָן שְׁגָגָה?! אָמַר רַב כָּהֲנָא: סֵיפָא אֲתָאן לְלַכְתָּא וּמִתְנָא.”
Original text
מַתְנִי׳ הַזּוֹרֵק, וְנִזְכַּר מֵאַחַר שֶׁיָּצְתָה מִיָּדוֹ, קְלָטָהּ אַחֵר, קְלָטָהּ כֶּלֶב אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה — פָּטוּר. זָרַק לַעֲשׂוֹת חַבּוּרָה, בֵּין בְּאָדָם וּבֵין בַּבְּהֵמָה, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית חַבּוּרָה — פָּטוּר. זֶה הַכְּלָל: כׇּל חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת — אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה. תְּחִלָּתָן שְׁגָגָה וְסוֹפָן זָדוֹן, תְּחִילָּתָן זָדוֹן וְסוֹפָן שְׁגָגָה — פְּטוּרִין, עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִילָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה.
MISHNA: One who unwittingly throws an object from one domain to another or one who throws an object four cubits within the public domain, and after the object left his hand he remembered that he is in violation of a prohibition, if another caught it, or if a dog caught it, or if it was burned, he is exempt. Similarly, if one threw a rock on Shabbat to inflict a wound on a person or on an animal, for which one is liable to bring a sin-offering, and he remembered that he was in violation of a prohibition before the wound was inflicted, he is exempt. This is the principle: All who are liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action and the conclusion of their action are unwitting. However, if the beginning of one’s action was unwitting and the conclusion was intentional, as he became aware that he was in violation of a prohibition, or if the beginning of one’s action was intentional and the conclusion was unwitting, the individuals in both of these cases are exempt until both the beginning and the conclusion are unwitting.
גְּמָ׳ הָא נָחָה — חַיָּיב? וַהֲלֹא נִזְכָּר, וּתְנַן: כׇּל חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה?! אָמַר רַב כָּהֲנָא: סֵיפָא אֲתָאן לְלַכְתָּא וּמִתְנָא.
GEMARA: We learned in the mishna that if one throws an object unwittingly and then remembers that he was in violation of a prohibition, he is exempt if the object did not come to rest on the ground. The Gemara infers: If the object comes to rest, he is liable. The Gemara asks: Why is he liable? Didn’t he remember the prohibition before it landed, and we learned in the mishna: All who are liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action and the conclusion of their action will be unwitting? If one remembered before the act was complete, he should be exempt. Rav Kahana said: With regard to the latter clause of the mishna, we have come to a special case of a bolt and a cord. The bolt is connected to a cord that one holds in his hand, which renders him capable of retrieving the bolt before it lands. Therefore, in a case where the beginning was unwitting and the conclusion was intentional, one is exempt because he is still capable of changing the outcome of the action. However, in the first clause of the mishna, once the object left his hand the action is irreversible, and therefore it is an action whose beginning and conclusion are unwitting.
לַכְתָּא וּמִתְנָא אוֹגְדוֹ בְּיָדוֹ הוּא! כְּגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חַבּוּרָה. הָא נָמֵי תְּנֵינָא: הַזּוֹרֵק לַעֲשׂוֹת חַבּוּרָה, בֵּין בָּאָדָם בֵּין בַּבְּהֵמָה, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית חַבּוּרָה — פָּטוּר! אֶלָּא אָמַר רָבָא: בְּמַעֲבִיר.
The Gemara asks: The case of the bolt and the cord is one where one holds it in his hand. Therefore, no act of throwing actually took place, and there is no liability to bring a sin-offering. The Gemara answers: The case of the bolt and the cord was not stated with regard to Shabbat. Rather, it was stated with regard to one who intended to inflict a wound by throwing an object tied to a rope. The Gemara asks: This was also taught explicitly in the mishna: If one threw a rock on Shabbat to inflict a wound on a person or on an animal, and he remembered before the wound was inflicted, he is exempt. Rather, Rava said: This principle was stated with regard to a case of carrying, not throwing an object. Since one is holding the object the entire time while violating the prohibition, and is capable of letting it go at any time, this is a case whose beginning and conclusion are intentional.
וְהָא ״זֶה הַכְּלָל״ דְּקָתָנֵי, אַזְּרִיקָה קָתָנֵי. אֶלָּא אָמַר רָבָא, תַּרְתֵּי קָתָנֵי: הַזּוֹרֵק וְנִזְכַּר מֵאַחַר שֶׁיָּצְתָה מִיָּדוֹ, אִי נָמֵי לֹא נִזְכַּר וּקְלָטָהּ אַחֵר אוֹ קְלָטָהּ כֶּלֶב אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה — פָּטוּר.
The Gemara asks: Wasn’t this principle that was taught, taught with regard to throwing because that is the topic of the mishna? Rather, Rava said: Two separate matters were taught in the mishna. The first case is: One who unwittingly throws an object, and after the object left his hand he remembered that he was in violation of a prohibition. Alternatively, another case where one is exempt is: A case where one did not remember and another caught it, or a dog caught it, or if it was burned, he is exempt.
רַב אָשֵׁי אָמַר: חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַזּוֹרֵק וְנִזְכַּר מֵאַחַר שֶׁיָּצְתָה מִיָּדוֹ, קְלָטָהּ אַחֵר אוֹ קְלָטָהּ כֶּלֶב אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה — פָּטוּר. הָא נָחָה — חַיָּיב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁחָזַר וְשָׁכַח, אֲבָל לֹא חָזַר וְשָׁכַח — פָּטוּר, שֶׁכׇּל חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה.
Rav Ashi said: The mishna is incomplete, and it teaches the following: One who throws a rock and remembers the violation after it left his hand, if another caught it, or if a dog caught it, or if it was burned, he is exempt. By inference, if the object comes to rest, he is liable. Rav Ashi adds: In what case are these matters stated? In a case where one then forgot again before the object came to rest. However, if one did not then forget again, he is exempt because all who are liable to bring sin-offerings are liable only if the beginning of their action and the conclusion of their action are unwitting.
זֶה הַכְּלָל: כׇּל חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת כּוּ׳. אִיתְּמַר: שְׁתֵּי אַמּוֹת בְּשׁוֹגֵג, שְׁתֵּי אַמּוֹת בְּמֵזִיד, שְׁתֵּי אַמּוֹת בְּשׁוֹגֵג — רַבָּה אָמַר: פָּטוּר. רָבָא אָמַר: חַיָּיב.
We learned in the mishna that this is the principle: All who are liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action and the conclusion of their action are unwitting. It was stated that amora’im disputed this point. With regard to a case where one carried an object in the public domain two cubits unwittingly, and then became aware and carried it two more cubits intentionally, and then carried it two additional cubits unwittingly, and then placed the object, can this be characterized as a case in which the beginning of the action and the conclusion of the action are unwitting? Rabba said: One is exempt. Rava said: One is liable.
רַבָּה אָמַר פָּטוּר, אֲפִילּוּ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר, הָתָם הוּא דְּכִי קָא גָמַר שִׁיעוּרָא — בְּשׁוֹגֵג קָא גָמַר, אֲבָל הָכָא דִּבְמֵזִיד — לָא.
The Gemara clarifies the two positions. Rabba said: One is exempt. This is the halakha even according to Rabban Gamliel, who said: There is no awareness for half a measure, and therefore he is liable. Since one is not liable to bring a sacrifice for a half-measure, the fact that he became aware between consumption of the two halves of an olive-bulk is of no significance. One’s awareness does not demarcate between the two half-measures of two cubits with regard to liability to bring a sin-offering. He only said so there, when the measure that determines liability was completed, it was completed unwittingly. However, here, when the measure is completed, it is completed intentionally. In that case, he would say no, he is not liable. The measure that determines liability for carrying in the public domain on Shabbat is four cubits. When the object reached four cubits, he was carrying the object intentionally.
וּבְמַאי? אִי בְּזוֹרֵק — שׁוֹגֵג הוּא! אֶלָּא בְּמַעֲבִיר.
The Gemara explains: And in what case was this stated? If it was stated with regard to a case of throwing, the entire act was unwitting because when he became aware, there was nothing he could do to prevent the object from landing. Rather, it must have been with regard to a case of carrying.
רָבָא אָמַר חַיָּיב, וַאֲפִילּוּ לְרַבָּנַן דְאָמְרִי יֵשׁ יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר, הָתָם הוּא דִּבְיָדוֹ, אֲבָל הָכָא דְּאֵין בְּיָדוֹ — לָא. וּבְמַאי? אִי בְּמַעֲבִיר — הֲרֵי בְּיָדוֹ! וְאֶלָּא בְּזוֹרֵק.
Rava said: One is liable. Even according to the Rabbis, who said: There is awareness for half a measure, and therefore he is exempt, they only said so there, where it is still in his control to complete or terminate the action. But here, where it is not in his control to affect the outcome, they would not say so and would deem him liable. And in what case was this stated? If it was stated with regard to a case of carrying, the outcome is still in his control. Rather, it must have been with regard to a case of throwing. Apparently, Rabba and Rava do not disagree. They are discussing separate cases.
אָמַר רַבָּה: זָרַק וְנָחָה בְּפִי הַכֶּלֶב אוֹ בְּפִי הַכִּבְשָׁן — חַיָּיב. וְהָאֲנַן תְּנַן: קְלָטָהּ אַחֵר אוֹ קְלָטָהּ הַכֶּלֶב אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה — פָּטוּר! הָתָם דְּלָא מְכַוֵּין, הָכָא דְּקָא מְכַוֵּין.
Rabba said: If one unwittingly threw an object from one domain to another or unwittingly threw an object four cubits in a public domain on Shabbat, and it came to rest in the mouth of a dog or in a furnace, he is liable. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: If another caught it, or if a dog caught it, or if it was burned, he is exempt? The Gemara answers: There, the case of the mishna where one is exempt, one did not intend to throw it into the dog’s mouth. A dog came and snatched the object, preventing it from landing at its intended destination. Since the intention of the thrower was not realized, he is exempt. However, here, where Rabba said that the thrower is liable, he intended to throw the object into the dog’s mouth. He is liable because his intention was realized.
אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָּיב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. הַטָּמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב, וְהוּא נוֹתָר מִן הַמּוּקְדָּשִׁין, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
Rav Beivai bar Abaye said: We also learned support for that distinction in a mishna: There is a person who performs a single act of eating an olive-bulk of food, and he is liable to bring four sin-offerings and one guilt-offering. How so? This halakha applies to one who is ritually impure who ate forbidden fat that was notar from a consecrated offering, i.e., it remained after the time when it may have been eaten expired, and this happened on Yom Kippur. The person who did this is liable to bring one sin-offering for eating consecrated food while impure, one for eating forbidden fat, one for eating notar , and one for eating on Yom Kippur. He is also liable to bring a guilt-offering for misuse of consecrated items.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ [בְּפִיו] — חַיָּיב. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם. וְאַמַּאי? הָא אֵין דֶּרֶךְ הוֹצָאָה בְּכָךְ! אֶלָּא: כֵּיוָן דְּקָא מִיכַּוֵּין — מַחְשַׁבְתּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָקוֹם. הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּקָא מִיכַּוֵּין — מַחְשַׁבְתּוֹ מְשַׁוְּיָא לֵיהּ מָקוֹם.
Rabbi Meir says: There is one more sin-offering for which he may be liable. In addition, if it was Shabbat and he carried this olive-bulk of food from one domain to another in his mouth, he is liable for carrying out on Shabbat. The Rabbis said to Rabbi Meir: Liability for the sin-offering that you added is not incurred from violation of the same type of prohibition. He is liable for carrying out the food, not for eating it. However, fundamentally, the Rabbis agree that one would be liable for carrying out in that case. The Gemara asks: And why would one be liable? That carrying, which was done in one’s mouth, is not the typical manner of carrying out. Rather, it must be that since he intended to carry out the object in that manner, his thought renders his mouth a suitable place for placement of an object. Here, too, since he intends to throw the object into the dog’s mouth, his thought renders the dog’s mouth a suitable place for placement of an object, and he is liable for throwing it there.
הדרן עלך הזורק