Commentary page
Rosh Hashanah 31a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerRosh Hashanah 31a
Rosh Hashanah 31a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 473 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
שאני התם דשירה דיומיה היא דלעולם כל היכא דמסתפקא מילתא כגון במנחה דאי היום קודש לא שייך למימר דחול ואי הוא חול לא שייך למימר דקודש לא אמרינן כלל והכא היינו טעמא דאמר שירה דחול בחמישי בשבת דשירה דיומיה היא שיר הראוי ליאמר היום הוא ואפי' בראש השנה נאמרת שירת החול בכל תמידי השחר אלא בחמישי בשבת היו מחלפין אותו משום כפילה הלכך כי מסתפקא לן משום ספק כפילה לא מבטלינן שיר של תמיד:
לה' הארץ כל המזמור:
שקנה שמים וארץ:
והקנה תבל ליושבי בה כלומר קונה כדי להקנות:
ושליט בעולמו יחידי שלא נבראו המלאכים עד יום שני:
שחילק מעשיו הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו:
שגילה ארץ מקום מצב עדתו שנאמר (בראשית א׳:ט׳) ותראה היבשה בשלישי נאמר:
שברא חמה ברביעי:
32 more comments on this page.
Rashi on Rosh Hashanah 31a · Sefaria
Tosafot
הזי"ו לך האזינו זכור ירכבהו וירא לולי כי ידין כ"כ בספרים וכ"פ בקונט' וכן המנהג ובמסכת סופרים כתיב וישמן לו ור"ח פי' וירא לו:
Tosafot on Rosh Hashanah 31a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא בראשון מהו אומר לה' הארץ ומלואה וגו'. דביום ראשון נבראו שמים וארץ על שם שקנה דכתיב קונה שמים וארץ. והקנה שנאמר והארץ נתן לבני אדם. והוא שליט בעולמו שנאמר לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. בשני אומר בעיר אלהינו הר קדשו על שם שחילק מעשיו שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים. כך חילק הקב"ה ובחר בירושלים. ונקראת עיר אלהינו ושכינתו בה. בשלישי אומרי' אלהים נצב בעדת אל וגו' על שם שגילה ארץ בחכמתו כדכתיב ותראה היבשה והכינה לעדתו שקיבלו משפטיו כדכת' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. פי' אילולי ישראל שקיבלו בריתי להגות בה יומם ולילה לא שמתי שמים וארץ. רביעי וחמישי וששי פשוטין הן הללו כולן השירות על שם מעשיו של הקב"ה.
בשביעי מזמור שיר ליום השבת ליום שעתיד להיות כולו שבת כלומר אלף שנה שהוא יומו של הקב"ה. ואח"כ תחיית המתים.
אמר ר' נחמיה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו כלומר ששה ימים על שם מעשיו של הקב"ה. ויום השביעי ליום שכולו שבת. אלא גם יום שביעי על שם מעשיו הוכנה השירה הזאת. וכן פירשוה מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת כדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת וגו' וקמיפלגי ר' נחמיה ורבנן בהאי סברא. חכמים סברי שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד אלפא חרבן.
שנא' יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו:
במוספי דשבתא מאי אמר הזי"ו ל"ך. פי' מהאזינו עד זכור ימות עולם. וקורין אותה שירה במוסף של שבת. ובשבת אחרת קורין מזכור עד ירכבהו יכן בכל שבת ושבת קורין אחת. נמצאו שקורין שש שבתות בשירת האזינו. וכשישלימו שש שבתות חוזרין כך לעולם. ובמנחה בשבתות אומר. שבת ראשונה במנחה אומר אז ישיר משה. שנייה מי כמוכה באלים שלישית אז ישיר ישראל וכשישלימו חוזרין. נמצאת שירת האזינו נקראת בשש שבתות ואח"כ חוזרין. ואלו שלש שבתות חוזרין. נמצאת שירת אז ישיר ישראל חוזרין בה פעמים עד שתשלים שירת האזינו לחזור. וזהו פי' עד שהראשונה והיא שירת האזינו חוזרת אחת. שנייה שירת המנחה בשבת חוזרת שתים ש"מ דהני שלש כל שבת אומר אחת מהן במנחה.
אמר רבא כדרך שחולקין בפסוקים של שירת האזינו כאן כמו שאומר הזי"ו ל"ך כך חולקים בקריאם בס"ת בכנסת. הראשון קורא מהאזינו עד זכור והשני מזכור עד ירכבהו. השלישי ירכבהו. הרביעי וירא ה' וינאץ. החמישי לו חכמו הששי כי ידין ה' עמו. עד סוף השירה כן כל אחד ואחד.
א"ר יהודה בר אידית עשר מסעות נסעה שכינה מקראי.
אחד מכפורת לכרוב שנאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת ואח"כ מבין שני הכרובים. מכרוב לכרוב וירכב על כרוב ויעוף וגו' כו' עד וממדבר עלתה למקומה שנאמר אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרונני.
2 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Rosh Hashanah 31a · Sefaria
Meiri
בכל יום ויום היו הלויים משוררים על הדוכן אחר הקרבת הקרבן בשעת הנסוך והיו אומרים מעין מלאכת היום שבמעשה בראשית ובכל שיר ושיר היו שם שלש פסיקות על כל פרק מהם היו כהנים תוקעים והעם שבעזרה משתחוים והתקיעות תשע בין כלם ועל איזה קרבן היו משוררים על עולת חובה של צבור כגון תמידים וכיוצא בהם ועל זבחי שלמי צבור שהם כבשי עצרת אבל עולת נדבה שהיו הצבור מקריבים ממותר תרומת הלשכה לקיץ המזבח אין בהם שירה אע"פ שהם של צבור וכן נסכים הבאים בפני עצמם אין אומרים בהם שירה כמו שיתבאר במקומו הראוי לו ומ"מ שיר שהיו הלויים אומרים בקרבנות שהיו מסודרים כך הוא כל השנה ביום ראשון היו אומרים ליי' הארץ ומלאה וגו' ובשני גדול י"י ומהולל מאוד וגו' בשלישי אלהים נצב בעדת אל וגו' ברביעי אל נקמות י"י וגו' בחמשי הרנינו אלהים עזנו וגו' בששי י"י מלך גאות לבש וגו' בשבת מזמור שיר ליום השבת וטעם לזכירת אלו המזמורים נרמזים בכאן בגמ' וכמו שביארנו ענינם במוסף השבת היו אומרים בשירת האזינו שבת ראשונה עד זכור ימות עולם ובשניה עד ירכיבהו על במתי ארץ וכן כלם כסדר הזי"ו ל"ך ונמצאת כלה לששה שבתות והיו חוזרין חלילה ועל הדרך שסדורה כאן סודרין אותה בשבת שלה בבית הכנסת ר"ל שהששה עולים קורין את השירה כסדר הזי"ו ל"ך האמור כאן ושביעי מסיים הסדר כמו שביארנו במסכת מגילה מנחת שבת בתמיד של בין הערבים ראשונה אז ישיר משה שניה מי כמוך שלישית אז ישיר ישראל וחוזרין חלילה כל השנה באלו השלשה תמיד של שחר בר"ה כבר ביארנו בו שאין השיר משתנה בו אבל מוסף שלו היו אומרים הרנינו לאלהים עזנו ואם חל להיות בחמשי שזה המזמור הוא בו שיר של חול היו אומרים הסירותי מסבל שכמו ומנחה שבו היו אומרים קול י"י יחיל מדבר שאר מוספים של שאר ימים טובים וראשי חדשים מפורשים במסכת סופרים ובשאר מקומות ואין זה מקומם:
Meiri on Rosh Hashanah 31a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה וירכב על גו' אשר היה עליו למפתן הס"ד ואחר כך מה"ד וימלא הבית וגו' כצ"ל:
בד"ה עד אשר יאשמו כו' עכ"ל סיפא דקרא דאלכה ואשובה וגו' הוא וק"ל:
Chidushei Halachot on Rosh Hashanah 31a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא שאני התם דשירה דיומיה הוא ופרש"י דלעולם כל היכא דמספקא לא אמרינן כלל. וכתב מהר"ם אלשיך בתשובה סימן קל"ח דהא דהיכא דמספקא ליה לא אמרינן כלל ע"כ לא מתוקמא אלא כמ"ד דשיר אינו מעכב הקרבן דלמ"ד דשיר מעכב הקרבן פשיטא דצריך לאומרו היכא דמספקא להו ככל ספיקי דאורייתא וע"פ הדברים האלה רוצה ליישב דברי הטור א"ח סימן קל"ג שכתב שאין אומרים שיר של יום בבה"כ בין הערביים אלא בשחרית לחוד והוא נגד הגמרא שלנו דמשמע להדיא שאמרו השיר בתמיד של בין הערביים ולפי שיטתו א"ש משום דסתם מתני' ר"מ היא דס"ל דשיר מעכב הקרבן וא"כ כל השקלא וטריא דהכא דקאי אמתני' דקתני נתקלקלו הלוים בשיר ואפ"ה בעי למימר כל היכא דמספקא ליה לא אמרינן ע"כ היינו משום דיש חילוק בין שיר דשחרית לשל ערבית דשל שחרית מעכב ושל ערבית אינו מעכב ע"כ תמצית לשון מהר"מ אלשיך ע"ש והובא דבריו בס' יום תרועה אבל באמת לכאורה דבריו דחוקים מאד דמאן פלג לן ומה טעם יש בדבר לחלק בין של שחרית לשל ערבית דהא מאן דאמר שיר מעכב הקרבן ילפינן להו בעירובין מקראי טובי דעיקר השיר מן התורה וא"כ לא שייך כלל לחלק ביניהם דהא בהדיא כתיב בתמיד של בין הערביים כמנחת הבקר וכנסכו משמע דשווין בכל ענין לגמרי ועוד דבעיקר דבריו שכתב הלכה כר"מ משום דסת"מ כר"מ משום הא לא איריא כיון שזה אינו מבואר כלל במשנה אם אמרו שירה של חול או שלא אמרו כלל דהא סתמא קתני ונתקלקלו כו' ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וא"כ בשביל כך אין לנו להוציא הלכה פסוקה דקיי"ל בכל דוכתי דפליגי יחיד ורבי' הלכ' כרבים וה"נ קתני בבריית' להדי' בגמרא דעירובין בלשון דפליגי ר"מ וחכמים וס"ל לחכמים דאינו מעכב ומסתמא הכי הלכתא וכן נראה להדיא שהוא שיטת הרמב"ם ז"ל דאי ס"ד דס"ל דמעכב הקרבן הוי ליה לפרש כן אע"כ דאינו מעכב ובר מן דין קשיא לי טובא על דבריו אפי' למ"ד שיר מעכב הקרבן אי אפשר לומר דכל היכא שלא אמר שיר של יום ממש מעכב הקרבן כיון דמקראי דאורייתא ילפינן ליה והיכא רמיזא באורייתא איזו מזמורים יאמרו בכל יום מאותן מזמורים שאמר דוד בספר תהלים ואפילו בנביאים וכתובים שכתוב בענייני השיר לא נרמז כלל באיזה שירה יאמרו עד שנראה ברור שכל ענייני השירים דמייתי הש"ס בסמוך בשמעתין אינו אלא מתקנת אנשי כנסת הגדולה או עכ"פ מיסוד הנביאים. ונמצא דלפ"ז תו לא מצינן למימר דהא דחשיב קלקול שאמרו שיר של חול על תמיד של בין הערבים הוי קלקול גמור מן התורה דהא אפילו אי הוי אמרינן דבבין הערביים נמי השיר מעכב הקרבן אפ"ה בכה"ג ודאי אינו מעכב מה לי שיר זה מה לי שיר אחר ובודאי ע"כ קודם שנתקן השיר ממזמורים דלקמן היו רגילין לומר איזה שיר אחר כגון שירת הים ושירת הבאר מי כמוכה או איזו שיר שירצו אלא ע"כ דלאו משום דמעכב חשיב קלקול אלא משום דלא אמרו כתקנת חכמים או יסוד נביאים וא"כ מה"ט גופא הדרא קושיא לדוכתא אכתי היכא דמספקא להו עכ"פ היה להם לומר איזה שיר שירצו של חול או של י"ט לקיים עכ"פ עיקר המצוה כמצותו. ובעיקר הקושיא דקשיא ליה למהר"ם אלשיך על הטור יבואר בקונטרס אחרון:
שם תניא ר"י אומר כו' אמר רבי נחמיה מה ראה ר"ע לחלק כו' וקמפלגי בדרב קטינא. רבים מקשים מאי שייך לומר דקמיפלגי בדרב קטינא דמשמע דמשום האי טעמא דר' נחמיה דס"ל דתרי חרוב מש"ה פליג אדר"ע ותיפוק ליה דר' נחמיה גופא טעמא אחרינא קאמר משום דאין לחלק בין הפרקים אלא דלענ"ד לק"מ דנהי דענין שיר הלוים לא משמע ליה לרבי נחמיה לחלק שבכל יום מימות השבוע היו אומרים השיר על שם עבר ובשבת ע"ש עתיד מ"מ ע"כ דר' נחמיה ור"ע בעיקר פירושא דקרא דמזמור שיר ליום השבת פליגי דלר"ע אמרו דוד ע"ש עתיד ולר' נחמיה ע"ש עבר וא"כ לפ"ז אי הוה פשטא דקרא משמע טפי שאותו שיר הוא ע"ש עתיד ל"ש לומר דמשום דאין לחלק בין הפרקים בשיר של לוים מפיק ליה רבי נחמיה לקרא מפשטיה אע"כ דמשום דר' נחמיה ס"ל דתרי חרוב מש"ה לא מצי לפרש פשטא דקרא ע"ש עתיד ואפ"ה הוצרך רבי נחמיה לומר מה ראה ר"ע לחלק בין הפרקים דאל"כ שפיר מצי למימר דטעמא דר"ע משום דאית ליה דרב קטינא דחד חרוב ומפיק ליה מקרא דכתיב ונשגב ה' לבדו ביום ההוא מש"ה הוצרך ר' נחמיה לומר מה ראה לחלק בין הפרקים וכוונת' בזה דכיון שאנו רואים דשיר של לוים שהוא מיסוד נביאים שתיקנו לומר בשבת מזמור שיר ליום השבת א"כ ע"כ דהכי מפרשי קרא דהא דכתיב ליום השבת דהיינו ע"ש ששבת ולא מצי מפרש ע"ש עתיד כיון דקושטא דמילתא פשיטא להו דתרי חרוב כן נ"ל וק"ל:
Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 31a · Sefaria
Ben Yehoyada
בָּרִאשׁוֹן, מַהוּ אוֹמֵר? (תהלים כד, א) "לַהֳ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ", עַל שׁוּם שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ. פירוש אמרו רבותינו ז"ל ביום ראשון ברא השמים וכל אשר בה והארץ וכל אשר בה אך היו בכח ואחר כך היה גוזר שיצא הכח לפועל ולכן אמר (בראשית א, כד) 'תּוֹצֵא הָאָרֶץ' (בראשית א, יא) 'תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ' כי כל הבריות כבר הם בקרבה ועתה תוציא אותם לפועל, וזהו שאמרו שקנה הארץ בבראו אותה, ועוד גם כן ביום ראשון הִקְנָה בה כח של תולדות שלה וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ שלא נתן בה כח התולדות שתהיה מוציאה אותם מאיליה אלא שלט בעולמו שלא תוציא אותם אלא רק על פי גזרתו שגוזר תוציא הארץ ומוציאה שאין הכח שהקנה לה יוצא מאיליו אלא יוצא על פי גזרתו ומאמרו ולזה אמר וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ.
בַּשִּׁשִּׁי, מַהוּ אוֹמֵר (תהלים צג, א) "הֳ' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ", עַל שֵׁם שֶׁגָּמַר מַעֲשָׂיו, וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. נראה לי בס"ד 'גָּמַר מַעֲשָׂיו' היינו שאמר לעולמו די שגזר שלא יהיה עוד בריאה חדשה כמו שנאמר (קהלת א, ט) 'וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' וידוע כי בשבעה שמותיו יתברך שאין נמחקים יש שם שדי שהוא שם בן שלש אותיות שבו אמר לעולמו די ולכן מזמור 'הֳ' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ' הוא ביום שישי שבו גזר שלא יהיה עוד בריאה חדשה וגזרה זו רמוזה בשם שדי שהוא בן שלשה אותיות והוא המורה שאמר לעולמו די, וזהו גֵּאוּת לָבֵשׁ חלק תיבת 'גֵּאוּת' לשתים וקרי בה 'ג' אוֹת' לבש רמז לשם שדי שהוא ג' אוֹת, ולכן דריש בזה שֶׁגָּמַר מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה וְכִי מָה רָאָה רַבִּי עֲקִיבָא לְחַלֵּק בֵּין הַפְּרָקִים הַלָּלוּ? אֶלָּא, בָּרִאשׁוֹן שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ וכו'.. הא דהוצרך רבי נחמיה לכפול ולשנות כל הדברים של ימי בראשית היינו שבא לומר לרבי יהודה מה ששמעת אתה בשם רבי עקיבא היא שמועה בטעות אלא כך אני שמעתי משמיה דרבי עקיבא כנוסח זה, ואם לא היה מזכיר רבי נחמיה אלא רק בשביעי על שום ששבת היינו חושבים שלא אמר רבי נחמיה דברים אלו מפי השמועה ששמע משמיה דרבי עקיבא אלא בא ליישב דברי רבי עקיבא מדעתו כדרך האמוראים הבאים לתקן דברי המשנה בראותם בה דבר מוקשה שאומרים מדעתם חסורי מחסרא והכי קתני, או אומרים לאו הכי אתמר אלא הכי אתמר שעושין הגה"ה ותיקון מדעתם בדברי המשנה. ושוב ראיתי מה שכתוב בפתח עינים והרואה יראה דמה שפירשתי אנא עבדא יבא נכון בעזה"י.
וְקָמִפְלְגֵי בִּדְרַב קְטִינָא פירוש בעלי השמועות האלה מה שאמר רבי יהודה משמיה דרבי עקיבא ומה שאמר רבי נחמיה משמיה דרבי עקיבא פליגי בהא דרב קטינא, והיינו דלעולם רבי עקיבא כך אמר בשביעי אומרים (תהלים צב, א) 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' על שם השבת, ובעל השמועה דרבי יהודה מפרש להא דאמר על שם השבת על העתיד לבוא שהוא יום שכולו שבת, ובעל השמועה דרבי נחמיה מפרש להא דאמר על שם השבת רוצה לומר עַל שֵׁם השביתה שֶׁשָּׁבַת ולא קאי על העתיד לבוא.
דְּאָמַר רַב קְטִינָא שִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנִין הֲוֵי עָלְמָא, וְחַד חָרִיב. פירוש יחרב חומר הטבעי המצוי עתה מפני כי יזדכך החומר של עולם הזה ויהיה זך כמו חומר גוף הצדיקים אשר יושבים עתה בגן עדן התחתון ששם הנפש מתלבשת בגוף שנראה לעיני הכל גוף גמור, אך באמת הוא חומר זך קרוב לרוחני ממש שאין צריך לאכילה ושתיה גשמית אלא ניזון מריח הטוב של גן עדן וחי לעולם ולא ישלוט בו לא שינה ולא שום מקרה טבעי, ככה יהיו הגופים לעתיד באלף השביעי.
עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה נראה לי בס"ד טעם לעשר כי הקב"ה חס על העולם הזה שנברא בעשרה מאמרות, ולכן עשה המסע בהדרגות דחלקם לעשרה אולי ישובו בנתיים ולא תצטרך ליסע עוד. גם נראה לי בס"ד טעם אחר על פי מה שכתב מאורי אור ז"ל שהמלכות נקראת א"ט שהיא תחילתה נקודה אחת ומתוספים לה תשעה ספירות ונשלמת לעשר עיין שם. וידוע כי אור השכינה שהיה שוכן בבית המקדש נמשך ובא מספירת המלכות העליונה ולכן כנגד זה נסע אור השכינה שבבית המקדש עשר מסעות דהיינו תשע מסעות הם ועם מקומה הראשון נעשו עשר, והתשע הם כנגד ט' ספירות הבאים לה בסוד תוספת ומסע העשירי שהוא מקומה הראשון הוא כנגד נקודה העיקרית שבה, ולכן כתיב (איכה א, א) 'אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד' רוצה לומר אֵיךְ הֳ' שהיא סוד אור השכינה יָשְׁבָה 'בָדָד' גימטריא עשר כי עשר ישיבות ישבה בעשר מסעות אלו. ודע כי עיקר הגרסה היא מִכַּפֹּרֶת לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן ודוק.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִתְעַכְּבָה שְׁכִינָה לְיִשְׁרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. כתב מהרש"א ז"ל דאלו הששה חדשים הם מיום עשרה בטבת עד תשעה בתמוז ובאותם הששה חדשים נסעה עשר מסעות הנזכר עיין שם והוא נכון. אמנם צריך להבין איך רמוז זה בהאי קרא של (איוב יא, כ) 'וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם'? גם למה התחילו בטבת ונשלמו בתמוז? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דחדשי הקיץ מניסן עד תשרי הם חדשי הנקבה וחדשי החורף מתשרי ועד ניסן הם חדשי הזכר, גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כי תמוז הוא בחינת עין ימין בחדשי הנקבה וטבת הוא עין ימין בחדשי הזכר וכנזכר כל זה בשער הכונות יעוין שם. ולפי זה נמצא זמן שהאריך להם לטובתם הוא מתחיל בעין ימין ומסיים בעין ימין דאולי באלו הימים נפקחים עיניהם לשוב בתשובה דהתשובה תהיה מכח עיני האדם להימין בדרכיו כמו שנאמר (קהלת ב, יד) 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ'. ולזה אמר 'וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה' שהארכתי זמן לרשעים שהוא מזמן התלוי ואחוז בעין אל זמן התלוי ואחוז בעין אולי תפקחנה עיניהם לשוב בתשובה, אך הם עיניהם תכלנה שלא פקחו עיניהם לשוב 'וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם' וא"ו של תיבת וּמָנוֹס רמז לששה חדשים הנזכר כלומר וא"ו חדשים שעשיתי להם מנוס בהם, אבד מנהם, שלא הועילו לשוב בם בתשובה. והנה בששה חדשים ק"ף יום לפי חשבון סתם חודש שהוא שלשים יום והם כמנין 'עֵינַיִם' [180] לומר זמן זה ניתן להם בשביל עינים שלהם אולי תפקחנה לשוב בתשובה.
Ben Yehoyada on Rosh Hashanah 31a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Rosh Hashanah, daf 31, Amud Aleph, about 473 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 15 words
Opens “שָׁאנֵי הָתָם, דְּשִׁירָה דְּיוֹמֵיהּ הִיא.…”
- Segment 221 words
Opens “תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא:…”
- Segment 315 words
Opens “בַּשֵּׁנִי מָה הָיוּ אוֹמְרִים — ״גָּדוֹל ה׳…”
- Segment 429 words
Opens “בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״,…”
- Segment 536 words
Opens “בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ״, עַל…”
- Segment 631 words
Opens “אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: מָה רָאוּ חֲכָמִים לְחַלֵּק…”
- Segment 726 words
Opens “בָּרְבִיעִי — שֶׁבָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה וְעָתִיד לִיפָּרַע…”
- Segment 826 words
Opens “וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַב קַטִּינָא, דְּאָמַר רַב קַטִּינָא: שִׁיתָּא…”
- Segment 914 words
Opens “בְּמוּסְפֵי דְשַׁבְּתָא מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אָמַר רַב…”
- Segment 1015 words
Opens “וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב:…”
- Segment 1114 words
Opens “בְּמִנְחֲתָא דְשַׁבְּתָא מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אָמַר רַבִּי…”
- Segment 1238 words
Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי כּוּלְּהוּ בְּחַד שַׁבְּתָא אָמְרִי…”
- Segment 1317 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי…”
- Segment 1435 words
Opens “עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, מִקְּרָאֵי: מִכַּפֹּרֶת לִכְרוּב,…”
- Segment 1533 words
Opens “מִכַּפּוֹרֶת לִכְרוּב, מִכְּרוּב לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן —…”
- Segment 1646 words
Opens “וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, דִּכְתִיב: ״וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן…”
- Segment 1732 words
Opens “וּמֵעִיר לְהַר, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַל כְּבוֹד ה׳ מֵעַל…”
- Segment 1829 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִתְעַכְּבָה שְׁכִינָה…”
- Segment 1911 words
Opens “וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין, מִגְּמָרָא: מִלִּשְׁכַּת הַגָּזִית לַחֲנוּת,…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Rosh Hashanah 31a · Segment 2 — “…יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: בָּרִאשׁוֹן מָה הָיוּ אוֹמְרִים…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Rosh Hashanah 31a · Segment 8 — “…בְּיוֹם הַהוּא״. אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְחַיֵּינוּ מִיּוֹמָיִם״.”
Original text
שָׁאנֵי הָתָם, דְּשִׁירָה דְּיוֹמֵיהּ הִיא.
The Gemara rejects this argument. It is different there, as in any case “Sing aloud” is the psalm of the day, either because it was an ordinary Thursday or because it was Rosh HaShana. However, there is no proof from here that in all uncertain cases they would recite the psalm for an ordinary weekday, as it is possible that they did not recite any psalm at all.
תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: בָּרִאשׁוֹן מָה הָיוּ אוֹמְרִים — ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, עַל שֵׁם שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ.
§ The Gemara expands on the topic of the daily psalms recited by the Levites. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda said in the name of Rabbi Akiva: On the first day of the week, Sunday, what psalm would the Levites recite? The psalm beginning with the phrase: “The earth is the Lord’s, and its fullness” (Psalms 24:1), in commemoration of the first day of Creation, because on that day He acquired the world and transferred it to man, and He was the only ruler in His world, as the angels were not created until the second day.
בַּשֵּׁנִי מָה הָיוּ אוֹמְרִים — ״גָּדוֹל ה׳ וּמְהוּלָּל מְאֹד״, עַל שֵׁם שֶׁחִילֵּק מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶן.
On the second day of the week what psalm would the Levites recite? The psalm that begins: “Great is the Lord, and highly to be praised in the city of our God, His sacred mountain” (Psalms 48:2). This is because on the second day of Creation He separated His works, dividing between the upper waters and the lower waters, and ruled over them as King; and this psalm speaks of Jerusalem as “The city of a great King” (Psalms 48:3).
בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״, עַל שֵׁם שֶׁגִּילָּה אֶרֶץ בְּחׇכְמָתוֹ, וְהֵכִין תֵּבֵל לַעֲדָתוֹ. בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים: ״אֵל נְקָמוֹת ה׳״, עַל שֵׁם שֶׁבָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה, וְעָתִיד לִיפָּרַע מֵעוֹבְדֵיהֶן.
On the third day of the week they would recite the psalm beginning: “God stands in the congregation of God” (Psalms 82:1), because on the third day of Creation He revealed the land in His wisdom and thereby prepared the world for His assembly that could now live on the dry land. On the fourth day of the week they would recite the psalm beginning: “O Lord God, to Whom vengeance belongs” (Psalms 94:1), because on the fourth day of Creation He created the sun and the moon, and in the future He will punish and take vengeance upon those who worship them.
בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ״, עַל שֵׁם שֶׁבָּרָא עוֹפוֹת וְדָגִים לְשַׁבֵּחַ לִשְׁמוֹ. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״ה׳ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ״, עַל שֵׁם שֶׁגָּמַר מְלַאכְתּוֹ וּמָלַךְ עֲלֵיהֶן. בַּשְּׁבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים: ״מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת״, לְיוֹם שֶׁכּוּלּוֹ שַׁבָּת.
On the fifth day of the week the Levites would recite the psalm beginning: “Sing aloud to God our strength” (Psalms 81:2), because on the fifth day of Creation He created birds and fish to praise His name. On the sixth day of the week they would recite the psalm beginning: “The Lord reigns, He is clothed with majesty” (Psalms 93:1), because on that day He completed His labor and ruled over all of creation in full glory. On the seventh day of the week, Shabbat, they would recite the psalm beginning: “A psalm, a song for the day of Shabbat” (Psalms 92:1), as the future world will be a day that is all Shabbat.
אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: מָה רָאוּ חֲכָמִים לְחַלֵּק בֵּין הַפְּרָקִים הַלָּלוּ? אֶלָּא: בָּרִאשׁוֹן — שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ. בַּשֵּׁנִי — שֶׁחִילֵּק מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. בַּשְּׁלִישִׁי — שֶׁגִּילָּה אֶרֶץ בְּחׇכְמָתוֹ וְהֵכִין תֵּבֵל לַעֲדָתוֹ.
Rabbi Neḥemya said: What did the Sages see that led them to distinguish between these chapters, as they interpret the psalms recited on the six weekdays as referring to the past, whereas the psalm recited on Shabbat is referring to the future. Rather, all of the psalms refer to the past. The first six are as explained above: On the first day, the reason is that He acquired the world and transferred it to man, and He was the only ruler in His world; on the second day, the reason is that He separated His works and ruled over them as King; on the third day, the reason is that He revealed the land in His wisdom and thereby prepared the world for His assembly.
בָּרְבִיעִי — שֶׁבָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה וְעָתִיד לִיפָּרַע מֵעוֹבְדֵיהֶן. בַּחֲמִישִׁי — שֶׁבָּרָא עוֹפוֹת וְדָגִים לְשַׁבֵּחַ לִשְׁמוֹ. בַּשִּׁשִּׁי — שֶׁגָּמַר מְלַאכְתּוֹ וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. בַּשְּׁבִיעִי — עַל שֵׁם שֶׁשָּׁבַת.
On the fourth day, the reason is that He created the sun and the moon, and in the future He will punish those who worship them; on the fifth day, the reason is that He created birds and fish to praise His name; on the sixth day, the reason is that He completed His labor and ruled over all of creation. However, on the seventh day, the reason is that He rested from His work, as the phrase “A psalm, a song for the day of Shabbat” is referring to the first Shabbat of Creation.
וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַב קַטִּינָא, דְּאָמַר רַב קַטִּינָא: שִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵה עָלְמָא וְחַד חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ בְּיוֹם הַהוּא״. אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְחַיֵּינוּ מִיּוֹמָיִם״.
The Gemara comments: And these tanna’im disagree with regard to a statement of Rav Ketina, as Rav Ketina said: The world will exist for six thousand years, and for one thousand years it will be destroyed, as it is stated: “And the Lord alone shall be exalted on that day” (Isaiah 2:11), and one day for God is a thousand years, as indicated in the verse: “For a thousand years in Your sight are but as yesterday when it is past” (Psalms 90:4). Rav Ketina’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Conversely, Abaye said: The world will be destroyed for two thousand years, as it is stated: “After two days He will revive us” (Hosea 6:2). According to the opinion of Abaye that the destruction will be for two days, there is no connection between the future world and the day of Shabbat, which is only one day.
בְּמוּסְפֵי דְשַׁבְּתָא מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אָמַר רַב עָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: ״הַזִּיו לָךְ״.
§ The Gemara further asks: When it came to the additional offerings of Shabbat, what would the Levites recite? Rav Anan bar Rava said that Rav said: They would recite in accordance with the mnemonic hei , zayin , yod , vav , lamed , kaf . They would divide the song of Ha’azinu into six sections, each of which began with a letter of the mnemonic: “Give ear [ ha’azinu ], you heavens” (Deuteronomy 32:1); “Remember [ zekhor ] the days of old” (Deuteronomy 32:7); “He made him ride [ yarkivehu ] on the high places of the earth” (Deuteronomy 32:13); “The Lord saw it [ vayar ] and spurned” (Deuteronomy 32:19); “Were it not [ lulei ] that I dread the enemy’s provocation” (Deuteronomy 32:27); “For [ki] the Lord will judge His people” (Deuteronomy 32:36).
וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: כְּדֶרֶךְ שֶׁחֲלוּקִים כָּאן — כָּךְ חֲלוּקִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
And Rav Ḥanan bar Rava said that Rav said: In the manner that the verses of the song of Ha’azinu are divided here for the recitation of the additional offerings of Shabbat in the Temple, so too are they divided when they are read in the synagogue on Shabbat.
בְּמִנְחֲתָא דְשַׁבְּתָא מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אָז יָשִׁיר״, וּ״מִי כָמוֹךָ״, וְ״אָז יָשִׁיר״.
The Gemara asks another question: When it came to the daily afternoon offering on Shabbat, what would the Levites recite? Rabbi Yoḥanan said: “Then sang Moses” (Exodus 15:1), and: “Who is like You” (Exodus 15:11), the two halves of the Song of the Sea, and: “Then Israel sang this song” (Numbers 21:17), the entire Song of the Well.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי כּוּלְּהוּ בְּחַד שַׁבְּתָא אָמְרִי לְהוּ, אוֹ דִלְמָא כֹּל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא אָמְרִי חַד? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: עַד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה אוֹמֶרֶת אַחַת — שְׁנִיָּה חוֹזֶרֶת שְׁתַּיִם. שְׁמַע מִינַּהּ כׇּל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא אָמְרִי חַד, שְׁמַע מִינַּהּ.
A dilemma was raised before the Sages: Does one recite all these sections of the song of Ha’azinu on each Shabbat, or perhaps on each and every Shabbat they would recite one section? The Gemara suggests: Come and hear, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei said: By the time that those who recite the first set, i.e., the verses for the additional offerings brought on Shabbat, recite it once, those who recite the second set, for the daily afternoon offering, would repeat their cycle twice, as the first set was comprised of six sections, whereas the second set included only three sections. Learn from here that each and every Shabbat they would recite only one section. The Gemara concludes: Indeed, learn from here that this is correct.
אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, מִקְּרָאֵי, וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין, מִגְּמָרָא.
§ Rav Yehuda bar Idi said that Rabbi Yoḥanan said: The Divine Presence traveled ten journeys, i.e., it left the Temple and Eretz Yisrael in ten stages at the time of the destruction of the First Temple, as derived from verses. And corresponding to them the Sanhedrin was exiled in ten stages at the end of the Second Temple period and after the destruction of the Temple, and this is known from tradition.
עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, מִקְּרָאֵי: מִכַּפֹּרֶת לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן, וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, וּמֵחָצֵר לְמִזְבֵּחַ, וּמִמִּזְבֵּחַ לְגַג, וּמִגַּג לְחוֹמָה, וּמֵחוֹמָה לָעִיר, וּמֵעִיר לְהַר, וּמֵהַר לְמִדְבָּר, וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי״.
The Gemara elaborates. The Divine Presence traveled ten journeys, as derived from verses. The ten journeys are: From the Ark cover to the cherub; and from one cherub to the other cherub; and from the second cherub to the threshold of the Sanctuary; and from the threshold to the courtyard; and from the courtyard to the altar; and from the altar to the roof; and from the roof to the wall of the Temple Mount; and from the wall to the city; and from the city to a mountain close to Jerusalem; and from that mountain to the wilderness; and from the wilderness it ascended and rested in its place in Heaven, isolated from humanity, as it is stated: “I will go and return to My place” (Hosea 5:15).
מִכַּפּוֹרֶת לִכְרוּב, מִכְּרוּב לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן — דִּכְתִיב: ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת״, וּכְתִיב: ״וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף״, וּכְתִיב: ״וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת״.
The Gemara cites the sources for each of these stages: From the Ark cover the Divine Presence traveled to the cherub, and from one cherub to the other cherub, and from the second cherub to the threshold, as it is written with regard to Moses in the Tabernacle: “And there I will meet with you, and I will speak to you from above the Ark cover, from between the two cherubs” (Exodus 25:22). And it is written: “And He rode upon a cherub, and flew” (II Samuel 22:11), which indicates that the glory of the Divine Presence can rest upon one cherub. And it is written: “And the glory of the God of Israel had ascended from the cherub, on which it was, to the threshold of the House” (Ezekiel 9:3), i.e., the Divine Presence moved from the cherub to the threshold.
וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, דִּכְתִיב: ״וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה׳״. מֵחָצֵר לְמִזְבֵּחַ, דִּכְתִיב: ״רָאִיתִי אֶת ה׳ נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ״. וּמִמִּזְבֵּחַ לְגַג, דִּכְתִיב: ״טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג״. מִגַּג לְחוֹמָה, דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ״. מֵחוֹמָה לָעִיר, דִּכְתִיב: ״קוֹל ה׳ לָעִיר יִקְרָא״.
And from the threshold of the Sanctuary the Divine Presence went to the courtyard, as it is written: “And the House was filled with the cloud and the courtyard was full of the brightness of the Lord’s glory” (Ezekiel 10:4). From the courtyard to the altar, as it is written: “I saw the Lord standing on the altar” (Amos 9:1). And from the altar to the roof, as it is written: “It is better to dwell in a corner of the roof than in a house together with a contentious woman” (Proverbs 21:9). From the roof to the wall, as it is written: “And behold, the Lord stood upon a wall made by a plumb line” (Amos 7:7). From the wall to the city, as it is written: “The Lord’s voice cries to the city” (Micah 6:9).
וּמֵעִיר לְהַר, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַל כְּבוֹד ה׳ מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר״. וּמֵהַר לְמִדְבָּר, דִּכְתִיב: ״טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״. וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ, דִּכְתִיב: ״אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי וְגוֹ׳״.
And from the city the Divine Presence arose to the mountain nearest the Sanctuary, i.e., the Mount of Olives, as it is written: “And the glory of the Lord went up from the midst of the city, and stood upon the mountain, which is on the east side of the city” (Ezekiel 11:23). And from the mountain to the wilderness, as it is written: “It is better to live in the wilderness than with a contentious and fretful woman” (Proverbs 21:19). And from the wilderness it ascended and rested in its place in Heaven, as it is written: “I will go and return to My place until they acknowledge their guilt” (Hosea 5:15).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִתְעַכְּבָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא חָזְרוּ — אָמַר: תִּיפַּח עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם וְתִקְוָתָם מַפַּח נָפֶשׁ״.
Rabbi Yoḥanan said: For six months the Divine Presence lingered in the wilderness, waiting for the Jewish people, hoping that perhaps they would repent and it would be able to return to its place. When they did not repent, the Divine Presence said: Let them despair and be lost, as it is stated: “But the eyes of the wicked shall fail, and they shall have no way to flee, and their hope shall be the drooping of the soul” (Job 11:20). This concludes the discussion of the ten stages of the exile of the Divine Presence from the Holy of Holies.
וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין, מִגְּמָרָא: מִלִּשְׁכַּת הַגָּזִית לַחֲנוּת, וּמֵחֲנוּת לִירוּשָׁלַיִם, וּמִירוּשָׁלַיִם לְיַבְנֶה,
And corresponding to these ten stages, the Sanhedrin was exiled in ten stages at the end of the Second Temple period and after the destruction of the Temple, and this is known from tradition: From the Chamber of Hewn Stone, its fixed seat in the Temple, to Ḥanut , literally, shop, a designated spot on the Temple Mount outside the Temple proper; and from Ḥanut to Jerusalem; and from Jerusalem to Yavne;