Commentary page
Rosh Hashanah 22b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerRosh Hashanah 22b
Rosh Hashanah 22b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 447 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
וחד מי מהימן להכשירו לזה בחזקת נאמן:
מעשה שבא העד לפני ב"ד בשבת להעיד על החדש:
ועדיו עמו להחזיקו נאמן:
חד מי מהימן לעדות החדש:
משפט כתיב ביה כי חק לישראל הוא משפט וגו':
באושא כשישבה סנהדרין שם ושם היו מקדשין את החדש:
משום כבודו דרבי נהוראי שהרי לא הוזכר ר' נהוראי אלא ללמוד ממנו שאדם גדול כמותו נהג היתר בדבר ואין כבודו שנביא את ראיותינו אף מחבירו הקטן ממנו:
סהדא אחרינא הוה באושא המכיר את העד הזה:
20 more comments on this page.
Rashi on Rosh Hashanah 22b · Sefaria · Edition: WikiSource Rashi · Public Domain
Tosafot
וחד מי מהימן תימה כי לא מהימן נמי מחלל את השבת לילך שם שמא יצטרף עם אחר כדתנן בפ"ק (לעיל ע"א) גבי אב ובנו דילכו לא מפני שיצטרפו זה עם זה אלא שאם יפסל האחד שיצטרף השני עם אחר ונראה דלא מקשה היאך אחר מחלל שבת כיון דלא מהימן לחודיה אלא מקשה על לישנא דמתני' דנקט אחר דמשמע דחד מהימן:
אלא מאי אותו אותו זוג תימה מאי קאמר אני יכול לומר אחד מאותו הזוג:
סהדא אחרינא הוה י"ל דמיירי בעד. אחד שראה החדש שהלך רבי נהוראי להצטרף עמו ולהעיד נמי על החדש והא דקתני בברייתא להעיד עליו אחדש קאי אבל בירו' ובתוספתא (פ"א) מוכח בהדיא דבהכרת העד מיירי שהלך ר' נהוראי להעיד עליו דכשר וכן פרש"י וקאי פירכא דאי הכי אתרי שינויי:
להטעות את חכמים שאירע יום ל' של אדר בשבת ולא נראה החדש בזמנו ובייתוסין מתאוין שיהא יום א' של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהיו דורשין ממחרת השבת שבת בראשית כמשמעו כך פי' בקונטרס וא"ת ומה מרויחים והלא מתקלקלין לענין פסח וי"ל דלא חשיבי ליה קלקול משום דדרשי אתם ואפי' מזידים:
מוליך ומביא מעלה ומוריד בירושלמי משמע כדי שלא יטעו לומר שהוא כוכב דא"ר אסי חזינא כוכבא דנחית וסליק חזינא כוכבא דאזיל ואתי:
גזירה משום ר"ח חסר שחל להיות בע"ש ה"נ הוה מצי למימר משום ר"ח מלא שחל להיות בשבת מהני טעמי דמפרש:
Tosafot on Rosh Hashanah 22b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
אוקימנה מאי אחר דתני במתנית' זוג אחר להעיד על העד שראה את החדש כי כשר הוא לקבל ממנו זו העדות ולעולם צריכין ב' עדים להעיד על כל אחד ואחד.
כי אתא עולא אמר קדשו לירחא ואמר רב כהנא אפילו איניש מעלמא כי אתא ואמר קדשו לירחא מהימן מ"ט דכל מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי. תניא נמי הכי בא אחד מסוף העולם ואמר קידשו ב"ד את החדש מהימן.
בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם משקלקלו המינין ושכרו עדים להטעות את החכמים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המיודעין שהן כשרים להעיד. תנו רבנן מה קלקול קלקלו המינין כו':
[מתני'] בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים והשיאו משואות שלא בזמנן והטעו לבני המדינות הרחוקות התקינו שיהו שלוחין יוצאין (כיון) [כמו] ששנינו במשנתנו כי המשואות מציתין את האור בכלונסות של ארז.
אמרינן מאי משמע דמשואות לשון יקידה להבה היא שנא' וישאם דוד ומתרגמינן ואוקדינן דוד.
ת"ר אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו והוא לילי ל' כלומר מולד בכ"ט ונראה לילי ל' ונתקדש ביום ל' משיאין משואות לילי ל"א כלו' היום שיצא ר"ח היה והוא אור עיבורו. ש"מ דאחסר משיאין משואות ואמלא אין משיאין [משואות] דאין משיאין אלא על החדש שנראה בזמנו.
תניא מ"ט א"ר זירא חיישינן דילמא מיקלע יום ל' של חדש חסר בע"ש והוא ר"ח ולילי ל"א הוא שבת ולא יתכן להרים משואות בלילי שבת ומתי משיאין במ"ש ויודעין כי אע"פ שמ"ש אור ל"ב הוא ר"ח בע"ש היה ומפני מה לא עשו משואות לילי שבת שהוא אור ל"א מפני איסור שבת וא"ת נעשה גם לחדש מלא יטעו יאמרו כי חסר היה. ומפני איסור שבת לא עשו או מלא היה ור"ח בשבת היה. והמשואות בזמנן עשו אותן אור ל"ב שהוא לילי ל"א שהוא אור עיבורו. ואקשינן ונעביד בין אמלא ובין אחסר. וכי מקלע כי האי גונא לא ליעביד כלל כו'. ופרקינן אפילו הכי אתו למיטעא יאמרו יתכן שהיה חסר ולא עשו משואות משום איסור שבת או מלא היה ולא נמנעו מלעשות משואות אלא משום אונס שאירע להם. ואקשינן מאי חזית דעבדינן אחסר וליעביד אמלא ולא ליעביד אחסר. ופריק אביי משום ביטול מלאכה. כלומר צריך בכל חדש להיבטל יום ל' ויום ל"א. ואם יעשו להן משואות נתברר כי החדש מלא היה. ואם לא יעשו נתברר כי חסר היה ולעולם אין הדבר מתברר אלא באור היום ל"ב מה שאין כן בחסר (אלא) אם יראו המשואות אור ל"א יודעין שחסר היה ואם לאו יודעין שהוא מלא: ירושלמי תמן בתמיד ובמסכת יוה"כ תנינן הרואה אומר בורקי מהו בורקי תמן אמרי ברק ברקא אנהר מנהרא ואקשינן עלה ועד אחד נאמן ופרקינן שנייה היא הכא שאתה יכול לעמוד עליו ואין אתה משקר בכי האי גוונא וחש לומר עד דו עליל ונפיק (מנהורא) [היא מנהרא] חכימא לה מילתא כלומר דבר זה מתברר אמר עד אחד נולד לאיש פלוני בשבת מלין [אותו] על פיו חשכה במו"ש מטלטלין אותו על פיו ר' חייא מטלטל אפומא דמלויתא ר' (מאמל) [אימי] [מל] על פי נשים דאמרי שמשא הות בסיסיתא מכירי מכיריו של עד שראה את הלבנה מהו לחלל עליו את השבת. שמעינן לה מהכא. רבי נהוראי אומר מעשה (שירתי) [שירדתי] להעיד על עד אחד באושא לא שהיו צריכין לי אלא עילה בקשתי להקביל פני חבירי. ומה קלקול הוה תמן שהיו אומרים עצרת לאחר השבת והיו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש מעתה על ניסן לא יקבלו אלא מן המיודעין על שאר ירחיא מקבלין אמר רבי יוסי בר בון (קילקול יהן) [עיקר קלקלתהון מן] אדר הות מעתה [כד היא] דכוותהון לא יקבלון דכך דלית דכוותיהן יקבלון זו מפני זו: מתני' כיצד משיאין משואות מביאין כלונסאות של ארז כו'.
Rabbeinu Chananel on Rosh Hashanah 22b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
גמרא וחד מי מהימן והתניא וכו'. אית ספרים דגרסי תני עדו, ולומר דכיון דמדאורייתא אין צריכין להעיד עליו כלל ומדרבנן דאצרוך משום חשש המינין די בעד אחד כשר משלנו. והכין נמי אמרינן בירושלמי דגרסינן התם (פ"ב, ה"א) ועד אחד נאמן, משלך נתנו לך בדין הוא שלא יהו צריכין עדים והן אומרין שיהא אחד נאמן כשנים.
וחד לא מהימן והא תניא מעשה בר' נהוראי שהלך לאושא בשבת להעיד עליו. פירוש: להעיד על העד. והכין איתא בהדיא בתוספתא (ר"ה פ"ב, ה"א) דתניא התם מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת לאושא והעיד בו.
אי הכי מאי למימרא מסתברא דהאי אי הכי קאי בין אתירוצא קמא בין אתירוצא דרב אשי, דמאי קושיא לרב אשי טפי מאידך, והכי קאמר, בשלמא אי אמרת ר' נהוראי לחודיה אזל לאסהודי ביה איצטריך לאשמועינן דחד מהימן דהם אמרו והם אמרו, אלא אי אמרת דאחרינא הוה בהדיה, בין דאזיל בהדיה בין דאיכא סהדא אחרינא באושא מאי קא משמע לן, דאי משום דמחללינן שבתא לאסהודי עליה ואע"ג דמדאורייתא לא צריך, הא תני במתניתין דפרקין קמא (כב, א) מי שראה את החודש ואינו יכול להלך מוליכין אותו על החמור ואפילו על המטה וכו', דאף זה משום קיומו הוא, והכא נמי אע"ג דמדאורייתא לא צריך כיון דלא מקבלינן מיניה מדרבנן אם כן אי אפשר להעיד על החדש אלא אם כן יחלל עליו אף מכירו. והא דפריק מהו דתימא כיון דלא ידע אי משכח ליה וכו', אתיא שפיר לפרוקא לדרב אשי, אבל לאידך תירוצא, קשיא לי להאי פירושא דפרישית מאי קאמר. ויש לומר דאף לאידך פירוקא סליק, דכל שחילולו תלוי בידיעת אחרים היכי מצי אזיל ומחלל, דדילמא כי קאי בפני בית דין לא מסהיד ביה ונמצא ר' נהוראי מחלל עליו מספק ומספיקא לא מחללינן שבת, קא משמע לן.
Rashba on Rosh Hashanah 22b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Ritva
מוליך ומביא וכו' ירושלמי א״ר זעירא דלא להוי סברין דהוא כוכבא א״ר יוסה חמינן כוכב דסליק ונחת חמינן כוכבא דאזיל ואתי ע״כ:
ובית יעזק בגמרא מפרש אמאי קרו ליה הכי ובירושלמי אמר מהו בית יעזק ששם היו עוזקין ההלכה שנאמר ויעזקהו ויסקלהו:
לא היו זזין משם כל היום פי׳ בשבאו בשבת לפי שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד׳ אמות בלבד וכל החצר חשובה כד׳ אמות כדאיתא בעירובין פ׳ מי שהוציאוהו ואע״ג דאמרינן התם דכל עיר המוקפת חומה כד׳ אמות שאני ירושלים שלאחר שנפרצה בה פרצות חשיבא כר״ה:
התקין ר״ג וכו' פי׳ כיון שבאו ברשות עשאוהו כאלו קנה כאן שביתה ומשלך נתנו לך דאיסור תחומין דרבנן:
וחד מי מהימן פי׳ ואפילו בהא דקיומיה מדרבנן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו להעיד עליו ועדיו תרתי משמע בנוסחי דוקני גרס תני עדו פי׳ כמ״ש בירושלמי משלך נתנו לך בדין הוא שלא יהו צריכין עדים והם אמרו שיהא אחד נאמן כשנים ע״כ וכדכתיבנא בפי׳ המשנה והכין אסיקנא הכא אבל מסקנא דגמרא דילן הכא דעדיו דוקא ובעינן תרי כעין פסולא דאוריתא וכדאמר רב פפא מאי אחד זוג אחד להעיד עליו פי׳ על העד:
משום כבודו וכו' דאנן בעינן למימר דאפי׳ גברא רבה כר׳ נהוראי חלל את השבת בכך:
רב אשי וכו' ופרכינן דא״ה מאי למימרא ונראה דאתרויהו פירוקא פרכינן דאא״ב דר׳ נהוראי בלחוד הוא דאסהיד היינו רבותא דמתניתא דאשמעינן דסגי בחד אלא אי אמרת דאזיל אחרינא בהדיה א״נ דהוה באושא סהדי אחרינא מאי קמ״ל וכ״ת דאשמעינן דחלל רבי נהוראי את השבת כדי להעיד על העד הא נמי תנינא דכותיה דכשם שהעדים מחללין כך מי שצריך לדבר לקיים עדותן וכדתנן בפ״ק אם אינו יכול מוליכים אותו על החמור וה״נ דכותיה היא כיון שלא היו מקבלין עדות העד אם לא היה ר׳ נהוראי מעיד עליו דאע״ג דהאי עדות מדרבנן הוא אין בכך כלום שכל הצריך לקיום העדות והקריאה התיר הכתוב לחלל שבת וכ״ש דיציאת חוץ לתחום מדרבנן ומיהו קשיא א״כ מאי האי דפרקינן מהו דתימא דמספיקא לא מחללינן דהא ניחא לפירוקא דרב אשי דדלמא לא משכח ההוא סהדי אחרינא באושא אלא לפירוקא אחרינא דאזל סהדי אחרינא בהדיה מאי ספיקא איכא וי״ל דאכתי איכא ספיקא שמא כשיהא שם לא ירצה להעיד עליו דאע״ג דבעדים שראו הלבנה לא חיישינן בכל חד וחד הכי שאני התם דליכא טעמא למיחש דהדדי בהו כיון דחזו ליה לסהרא אבל במי שבא להעיד על האדם שהוא כשר מלתא רבה משמע להו לאינשי ודילמא הדר ביה כי קאי בפני ב״ד ונמצא שחלל ר׳ נהוראי השבת שלא לצורך ואסיקנא דבעד א׳ שיעיד לגולה שנתקדש החדש סגי דכל מלתא דעבידא לאגלויי לא משקר וכיון דמהאי טעמא הוא כל הפסולין שכשרין לעדות אשה כשרין לזה:
תניא נמי הכי אפילו בא עד אחד מסוף העולם (ששפי') [פי'] לרבות עד מפי עד:
1 more comments on this page.
Ritva on Rosh Hashanah 22b · Sefaria · Edition: Chiddushei HaRitva, Konigsberg, 1858. · Public Domain
Meiri
כשם שמחללין העדים שראו את החדש את השבת כמו שביארנו למעלה כך עדים אלו הנבררים להעיד על חזקתם בבית דין מחללין את השבת והולכין עמהם אפילו לא היה באותו העיר מי שילך עמהם להעיד עליהם אלא אחד אין אומרין אין עדותו של אחד כלום אלא הולך עמהם ומחלל עמהם על הספק שמא ימצא אחר ויצטרף עמו וכן ראוי לומר בעד יחידי שראה את הלבנה.
שלוחים אלו שבית דין שולחים להודיע יום הקדוש לבני הגולה אין צריכים להיות שנים כעידי הראיה וכעידי חזקת הרואים אלא אפילו בעד אחד דיו ולא עוד אלא אף לא בא שליח מכוון לכך אלא שבא אחד מן העם לפי דרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין מקדש נאמן וקובעין את המועד על פיו שדבר זה עשוי הוא להגלות שחזקת הכל להיות שלוחין יוצאין ועד אחד נאמן עליו.
המשנה השניה בראשונה היו משיאין וכו' כיצד היו משיאין וכו' ומהיכן היו משיאין וכו' כונת המשניות להודיע ענין הודעה על פי משואות היאך נעשית ולמה בטלוה ואמר בראשונה כשהיו מקדשין בית דין יום שלשים היו מדליקין משואות גדולות בראשי ההרים בליל עבורו ר"ל לילה שעבר יום שלשים ומחרתו יום שלשים ואחד אבל כשהיה החדש מתעבר לא היו משיאין ועל צד זה היה נודע איזה מעובר ואיזה מקודש בזמנו וכשהיו מדליקין בהר זה היו מדליקין אחריו בהר הסמוך לו כמו שיתבאר וכן מהר להר עד שמדליקין בהר הסמוך לבבל ויודעים בכל הגולה שיום שלשים נתקדש ולא היו צריכים לשכור שלוחים ומה שלא היו משיאין עד מוצאי יום שלשים מפני שהעדים היו באים ביום שלשים ולא היה אפשר להשיא משואות עד הלילה ובלילה היו משיאין ויודעים שנתחסר החדש ובתשרי היו שובתים ביום שלשים וכשהיו רואים משואות בליל שעבר שלשים לא הוצרכו לשבות ביום שלשים ואחד ואם לא היו רואים משואות היום יודעים שאלול נתעבר וחוזרים ושובתים ביום שלשים ואחד וכן היה הענין בכל החדשים היו עומדים יום שלשים בחזקת ראש חדש וכשרואים משואות בלילה היו מונין ממנו וכשלא היו רואין משואות עושין ראש חדש למחרתו משקלקלו הכותיים והיו משיאין בהרים שלהם שלא בזמן להטעות בני הגולה והוא שאירע לחכמים אלול מעובר ולא היה להם להשיא משואות והשיאו אותם עון אשמה משואות בהרים שלהם והטעו בני הגולה שלא לנהוג קדש ביום שלשים ואחד התקינו שיהיו שלוחים יוצאים בכתב בית דין הידוע והניכר ושאלו בגמרא ויעשו משואות בין למלא בין לחסר ויודלקו משואות החסר בלילה שמחרתו שלשים ואחד ומשואות המלא בלילה שמחרתו שלשים ושנים ותירץ משום חדש חסר שחל להיות ערב שבת פי' חדש העושה את הקודם לו חסר והוא יום שלשים והרי שהיה ראוי להשיא משואות בליל שבת אלא שאין מחללין שבת על דבר זה ויש לנו להדליקם במוצאי שבת כדי שידעו שחדש שעבר חסר היה וימנו מיום שלשים ואלו היה המנהג להדליק על המלא בליל שעבר שלשים ואחד יהיו נבוכים על משואות אלו שמא חסר היה וראויות היו בליל שבת והרי הן תשלומין או שמא כדין נעשות ומלא הוא ומסתמא מחזיקין את המשואות להיות עשויות כדין ועושין אותו מלא והרי הוא חסר אבל עכשו שאין עושין משואות על המלא כלל יודעים הם שדרך תשלומין הן עשויות וחסר הוא וחזר והקשה ליעביד בין במלא בין בחסר וכשיארע חדש חסר בערב שבת לא ליעביד כלל ויכירו שחסר הוא כיון דבאידך ירחי עבדינן אמלא והשתא לא עבדינן במוצאי שבת ותירץ אכתי איכא למיטעי שמאחר שאין זה דבר המצוי אינם זוכרים שיהא שום דרך למניעת המשואות וחושבים ודאי מלא הוא אלא שנאנסו המשיאין במשתה של שכרות שבת ויטעו בכך ואח"כ הקשה לעביד אמלא בליל שעבר שלשים ואחד ולא אחסר כלל ותירץ שעל כל פנים איכא בטול מלאכה לעם בתשרי שני ימים וכן בכל החדשים לנשים לפי מנהגן אבל כשמשיאין על החסר אין מתבטלין ביום שלשים ואחד.
וכיצד היו משיאין היו מביאין כלונסות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורכן במשיחה ר"ל שקושר במשיחה קנים ועצים ונעורת ואח"כ קושר כל אותו הכרך בראש הכלונס ועולה לראש ההר ומדליק ומוליך ומביא מעלה ומוריד עד שיהא חבירו רואה שיעשה כן וכן בראש ההר השני וכן בכלם ומהיכן היו משיאין מהר המשחה ר"ל הר הזיתים לסטרבא ומסטרבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בילתי וכלן שמות הרים ובית בילתי הוא סוף ארץ ישראל היותר סמוך לבבל ופירשו בבריתא שבין הר להר שמנה פרסאות וכשהיו בבית בילתי היה הדבר נודע לתחלת ארץ הגולה ומדליקין בהריהם זה אחר זה עד שנעשית כל הגולה כמדורת אש להודיע זה לזה ולהודיע למשיאים שכבר הרגישו בדבר.
Meiri on Rosh Hashanah 22b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
פרק אם אינן מכירין
תוס' בד"ה סהדא כו' י"ל דמיירי בעד אחד שראה החדש כו' עכ"ל ר"ל לאוקימתא דרב אשי דאיכא לפרש הכי אבל לדברי המקשה דבעי לאוכוחי מיניה דחד מהימן וכן להך אוקימתא דסהדא אחרינא הוה בהדיה ודאי דליכא לפרש אלא דבהכרת עד שהיה שם איירי כדקתני שהלך אצל העד ולפי זה איכא לפרושי דפירכת אי הכי אינו אלא לתירוץ דרב אשי דמוקי לה ברואה את החדש ומאי למימרא אבל לשינויא קמא ל"ק ליה דטובא אשמעינן דמחללין דאפילו אינו רואה את החדש אלא דבא להעיד על ההכרה מחלל שבת אבל לפי הירושלמי והתוס' דע"כ שינויא דרב אשי נמי בהכרת עד איירי א"כ ע"כ אית לן למימר דבהכרת עד דמחללין נמי קשיא ליה מאי למימרא וא"כ קאי פירכא דאי הכי נמי אשינויא קמא אך קשה מאי משני מ"ד מספיקא לא מחללינן שבתא כו' דלשנויא קמא דסהדא אחרינא הוה בהדיה מאי ספיקא איכא ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה להטעות כו' כך פי' בקונטרס וא"ת וכו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Rosh Hashanah 22b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Penei Yehoshua
בגמרא וחד מי מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועידיו עמו וקשיא לי מאי קושיא דלמא לעולם בחול בעינן תרי דאע"ג דעד א' נאמן באיסורין ואפילו בעדות החודש הוי סגי בחד מה"ט גופא אי לאו דרחמנא קריה משפט אפ"ה מדרבנן מיהא בעינן תרי אפילו לענין מכירין משום גזירה דעדות החודש גופא דלא למיטעי לאכשורי בחד או משום אימר שרצו להחמיר או משום דאיכא חשש שמא שכרוהו בעינן תרי דחד חשוד לשקר בשביל השכירות כמ"ש הרמב"ם ז"ל לענין עד א' באשה שמת בעלה דהיכא דאיכא למיחש שמא שכרתו כגון בקטטה לא מהימן מה"ט והא דתנן במתני' דסגי בחד היינו בשבת דמשום חילול שבת שלא לצורך אוקמא אדינא דעד א' נאמן באיסורין כ"ש הכא שאינו אלא חששא בעלמא ולכאורה שזו הסברא מוכרחת דאלת"ה תיקשי ברייתות אהדדי ההיא דהכא אברייתא דרבי נהוראי למאי דס"ד ר' נהוראי יחידי הוה ונראה ליישב דנהי דהמקשה הוה ידע שפיר דיש לחלק בין חילול שבת אפ"ה מקשה שפיר משום דמשמע ליה דמתני' נמי ע"כ איירי בחול דבשבת ליכא לאוקמי דא"כ לא שייך קלקול הצדוקים כמו שהקשיתי בסמוך ואע"ג שכבר תירצתי לפי המסקנא דרב כהנא מ"מ איכא למימר דהמקשה דהכא הוי סבר כסברת האיכא דאמרי לעיל דמייתי סייעתא דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר וא"כ ע"כ מתוקמא מתני' דהכא שהקלקול אינו בחודש ניסן אלא בחודש אדר שלא נראית הלבנה ביום שלשים שחל בערב שבת וא"כ היה צריך להתעבר ולחול בשבת וא"כ היה ר"ח ניסן באחד בשבת לכך קלקלו הצדוקים ושכרו עידי שקר בשלשים לשבט לומר שראו הלבנה ויוקבע ר"ח אדר בע"ש וממילא ע"כ יוקבע ר"ח ניסן בשבת כיון דלעולם חסר וכן מצאתי בירושלמי שהקלקול היה מאדר אע"ג דבענין אחר איירי התם מ"מ ממילא רווחא שמעתתא דלפ"ז ע"כ בחל בחול איירי מתני' ומקשי שפיר ואי תיקשי מאי ס"ד דאיירי בחול א"כ רישא דמתני' מאי קמ"ל כמו שהקשיתי במשנתינו הא ליתא דלמאי דס"ד דהאי אחר היינו חד א"כ הא גופא קמ"ל דסגי בחד וע"ז משני הש"ס דלעולם אחר היינו זוג אחר וא"כ ע"כ מתני' איירי בשבת דאל"כ מאי קמ"ל ואפ"ה משכחת קלקול בשבת כמסקנת רב כהנא לעיל דלא אמרי' נעבריה האידנא ונקדשיה למחר נמצא דלפ"ז דמיתוקמא ליה מתני' בשבת תו לא הוי צריך לאוקמא מתני' זוג אחר אלא בחד לחלק בין חול לשבת אע"כ דהתרצן לא משמע ליה לחלק בין שבת לחול וסובר דאפילו בשבת בעי' שנים אם כן מקשה הש"ס שפיר וחד מי מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי כו' דבשלמא ברייתות אהדדי לא קשיא דחדא בשבת וחדא בחול אלא לסברת המתרץ דע"כ לא משמע ליה לחלק מקשה שפיר ודו"ק:
בתוס' בד"ה וחד מי מהימן תימא כי לא מהימן נמי מחלל כו' כדתנן בפ"ק כו' עכ"ל. ולכאורה יש לחלק דשאני הכא דאי חד לא מהימן איכא כמה ספיקי דלמאי דס"ד עכשיו דאחר היינו חד א"כ אותו נמי חד וע"כ היינו דאף על גב דליכא השתא אלא חד סהדא ואין מכירין אותו אפ"ה מחללין ושולחין אחר להעיד על זה וא"כ שמא לא ימצא עוד עד שני להעיד על החודש ואת"ל שימצא עד שני על החודש שמא לא יכירו את השני ואת"ל שיכירו אותו שמא לא ימצא עד שני שיכיר זה העד בעצמו שרוצה להעיד עכשיו ומש"ה הוי פשיטא ליה דאי חד לא מהימן לא הוי מחללינן משא"כ מתני' דאב ובנו י"ל דאיירי קודם שקלקלו הבייתוסים שהיו מקבלין מכל אדם וליכא אלא חד ספיקא אלא דבלא"ה מתרצין התוספת שפיר מיהו לקמן אבאר מאי דקשיא לי על תירוץ התוספת ודוק ועיין בסמוך:
בד"ה אלא מאי כו' תימא מאי קאמר אני יכול לומר א' מאותו הזוג עכ"ל לכאורה טפי הוה מצי לאקשויי דלרבותא קתני אותו דאע"ג דליכא אלא חד שמעיד על החודש ואין מכירין אותו אפ"ה משלחין אחר להעידו ומחללין שבת אע"ג דאיכא ספיקי טובא שמא לא ימצא כלל עד שני שיעיד על החודש ואת"ל שימצא שמא לא יכירוהו מיהו אפשר שזה באמת ג"כ בכלל קושיית התוס' דאני יכול לומר א' מאותו הזוג היינו מהזוג שצריכין להעיד על החדש בין שהשני כאן או שאיננו כאן אלא שמא יצטרף ועפ"ז נראה לענ"ד ליישב קושיית התוס' ואם נפרש קושיית המקשה לעיל מעיקרא וחד מי מהימן דהיינו לענין חילול שבת כדהוה משמע להו להתוספת מעיקרא בדיבור הקודם וכמו שכתבתי בסמוך וא"כ משני רב פפא שפיר מאי אחר זוג אחר דאלת"ה מאי אותו וחד מי מהימן ותו ליכא למימר דאותו היינו א' מאותו הזוג ובענין שאין כאן עד שני כלל ואפ"ה מחללין שבת אע"ג דאיכא תרי ספיקי וא"כ תו לא תיקשי לך נמי אח"כ וחד מי מהימן לחלל שבת דודאי מחללין כקושיית התוס' לעיל דמה לי תרי ספיקי ומה לי תלתא ספיקי ומה"ט לא מצית לפרש ג"כ אותו אחד מאותו הזוג בענין שיש כאן שני עדים ומכירין את האחד ואין מכירין את השני דלכאורה מסברא בכה"ג אין צורך לחלל שבת כדי שיכיר שני עדי החודש דבהכרת אחד מהם סגי דתו ליכא למיחש שהבייתוסים שכרו זה שאין אנו מכירין שיעיד שקר דהא השני שאנו מכירין לא חשיד להעיד שקר. ועוד דאי חיישינן ששכרו ג"כ את זה מה צורך להם לשכור זה שאין אנו מכירין כיון שיש כאן אחד המעיד על החודש שאנו מכירין ויש כאן עוד אחד שמעיד על זה העד השני והרי לפניך שזה העד שאומר שמכירו ודאי קושטא קאמר דאם שכרו להעיד שקר יותר היה להם לשכרו שיעיד על החודש ולא יצטרכו כלל לזה שאין מכירין ומאי קשיא לך וחד מי מהימן והא דקתני מעשה שבא הוא ועדיו עמו היינו שאין מכירין את השני עדיין ואי אמרת דאכתי צריך להכיר שניהם כדי שלא תחלק בעדות א"כ מאי קשיא לך וחד מי מהימן מברייתא ותיפוק ליה דממתני' גופא מוכח דאחר זוג אחר דוקא דחד ודאי לא מהימן גופא שלא תחלק בעדות דאע"ג דעד אחד נאמן באיסורין אפ"ה לא רצו לחלק כדאשכחן בדוכתי טובא ודוק היטב:
בגמ' וחד לא מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי שהלך כו' עכ"ל ויש לתמוה דמאי קושיא דנהי דחד לא מהימן אפ"ה הלך רבי נהוראי יחידי דשמא יצטרף אחר עמו דבכה"ג נמי מחללין שבת כמו שהקשו בתוספת ד"ה וחד מי מהימן ומאי איצטריך נמי למימר בגמרא דסהדי אחרינא הוי בהדיה או באושא תיפוק ליה דאפילו מספק שמא ימצא סהדא אחרינא נמי אתי שפיר דהלך רבי נהוראי יחידי בשבת מיהו לפי מה שכתבתי לעיל לפרש כל הסוגיא כדהוה משמע להו להתוס' מעיקרא דהא דמקשה וחד מי מהימן היינו דאין לו לחלל שבת אם לא כשיש בודאי אחר עמו וכמו שחלקתי דלא דמי להאי דאב ובנו א"כ א"ש דמקשה הכא וחד לא מהימן לענין חילול שבת גופא מדר' נהוראי ומשני דהוה סהדא אחרינא דוקא כן נ"ל ברור ולא מצאתי מקום ליישב הסוגיא לפי שיטת התוס' דלעיל וצ"ע ודו"ק:
בגמ' והא דלא חשיב ליה מפני כבודו של ר' נהוראי עיין בפרש"י ולולי פירושו היה נ"ל לפרש בפשיטות כיון דמדינא סגי בחד המכירו דעד א' נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא אלא דכאן החמירו משום חששא דשמא שכרוהו הבייתוסים וא"כ שפיר יש לחוש לכבודו של ר' נהוראי שהצריכו עוד אחר עמו ולא האמינוהו ביחידי ובאמת שחכמים לא חלקו מדתם בכך כדפרישית כן נ"ל נכון לולי שרש"י לא פי' כן ודו"ק:
בתוס' ד"ה סהדא אחרינא הוה כו' וכן פרש"י וקאי פירכא דאי הכי אתרי שינויי עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דקאי אהאי פירושא בתרא ולא לפי' קמא ע"ש והקשה עוד דא"כ לפירוש בתרא דמקשה אתרי שינויא לא משני מידי אשינויא קמא ע"ש. ולענ"ד יש לתמוה יותר דלפי' בתרא לא מקשה כלל מידי מאי למימרא דהא ודאי טובא אשמעינן דאע"ג שאינו מעיד על החודש אלא אהכרת העד דליכא אלא חששא בעלמא אפ"ה מחללין וכמו שכתב המהרש"א ז"ל בעצמו בפי' הראשון ואפילו את"ל דהאי דינא דמחללין נמי אהכרת העד שמעינן לה שפיר ממתני' כדפרישית אפ"ה לא שייך להקשות אברייתא מאי למימרא דבכמה דוכתי אשמעינן בברייתא מאי דאיתמר במתני' וכ"ש הכא דמעשה קמ"ל ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב דמקשה שפיר מאי למימרא דליכא למימר דאשמעי' לענין חילול שבת א"כ לא הוה ליה למיתני בהאי לישנא שהלך יחידי דאיכא למיטעי דאפילו בדליכא השתא סהדא אחרינא נמי מחלל העד המכיר יחידי ולקושטא דמילתא ליתא אע"כ דלא נחית להכי לענין חילול שבת דבלא"ה פשיטא ליה דשני' המכירין מחללין ויחיד אין מחלל א"כ מקשה שפיר מאי למימרא ומשני דודאי פשיטא ליה אלא דאכתי קמ"ל דאפילו בכה"ג דאיכא ספיקא שמא לא ימצא העד בביתו כפירש"י אפ"ה מחללין וללישנא קמא נמי יש לפרש דקמ"ל אע"ג שלא היו מכירין אלא אחד מעידי החודש כדקתני להעיד עליו אפ"ה מחללין כיון דליכא אלא חד ספיקא שמא ימצא עד שני על החודש ומעתה אפילו לשינוי' דרב אשי נמי אתי שפיר ואין צורך לפרש כפרש"י. אלא דאכתי לא אתי שפיר למאי דפרישית דהתוספת לא נחתו להכי כמבואר א"כ צריך אני לפ' לשיטתם בענין אחר ויתיישב ג"כ לפרש"י דודאי לא קאי א"ה אלא לשינויא דרב אשי. דלכאורה ליכא בין שינויא קמא ובין שינויא דרב אשי לא מידי לענין דינא אלא בלישנא דברייתא הוא דפליגי דלשינויא קמא משמע ליה לישנא דברייתא שהלך אצל העד להעיד עליו דכולא מילתא אעדות החדש קאי ומפרש ע"כ דסהדא אחרינא הוי בהדיה ומפרש בדוחק דלא חשיב ליה מפני כבודו של ר"נ אבל לרב אשי משמע ליה לפרש דלא חשיב מפני כבודו של ר"נ וניחא ליה לפרש אצל העד להעיד עליו לצדדין שהלך אצל העד היינו עד שני המכיר שהיה באושא ולהעיד עליו היינו אעדות החדש ולכאורה הא דמשמע ליה הכי לרב אשי היינו משום דבלאו הכי אצל העד לשון מיותר ואהא מקשה שפיר מאי למימרא בהא שהלך אצל העד הו"ל למיתני סתמא ומשני שפיר קמ"ל דמספיקא כו' והיינו כפרש"י שמא לא ימצא בביתו אפ"ה מחללין כן נ"ל ודו"ק היטב:
בד"ה להטעות את חכמים כו' כך פי' בקונטרס וא"ת ומאי מרוויחים כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה דוחק ולולי פירושם היה נ"ל להיפוך דהצדוקים לא דרשי כלל אתם אפילו שוגגין ולא דרשי נמי כזה ראה וקדש דתליא דוקא בראייה אלא משמע להו דקביעות החדשים היינו לפי המולד כ"ט י"ב תשצ"ג שהלבנה מתחדשת וא"כ מצי למימר דלפי חשבון זה היה עצרת לאחר שבת ולפי שחכמים אין קובעין אלא ע"פ הראיה שכרו אדם אחד להטעות חכמים דלפי דעתם עשו פסח ועצרת וכל המועדים בזמנם והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דלאו דוקא בכה"ג חשידי לקלקל ניסן דוקא אלא אפילו בשאר חדשים חשידי לקלקל כדי שיוקבע ביום המולד והא דמשמע בתוספת ובירושלמי שהקלקול היה לענין עצרת כפרש"י היינו דתחלת קלקולם הכי הוה עובדא ומדאיגלי מעשייהו דחשידי לשכור עידי שקר חששו ג"כ בשאר חדשים ואפי' שלא בזמן הבית כדמשמע ממעשה דרבי נהוראי דהיינו ר"מ ולאחר חורבן הוי כן נ"ל נכון ודו"ק:
בגמרא למימרא דאחסר עבדינן אמלא לא עבדינן מאי טעמא משמע דסברת המקשה דלעביד אתרווייהו. ויש לדקדק מהיכי תיתי נעביד טירחא שלא לצורך כיון דסגי בחד. ונראח דאי הוה עבדינן אתרווייהו טפי עדיף דלא הוי שייך קלקול הכותים שעיקר קלקולם היה להטעות את בני הגולה שיעשו שלא כדין או משום דאינהו נמי אחזקו בקביעות חדשים ומועדים אלא דלא דרשי כזה ראה וקדש והיו קובעין ביום המולד ורצו שאנשי הגולה יעשו כמותן ולעולם היו רוצין לעשות המלא חסר לפי חשבונם וא"כ כי ניעבד בין אמלא ובין אחסר תו לא מצו לקלקל והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה בסמוך וליעביד אמלא ולא אחסר דלא שייך נמי האי קלקולא כדפרישית מיהו מעיקרא הוי ניחא ליה טפי לומר דנעביד בתרווייהו משום דזימנין דשייך נמי קלקולא איפכא אע"פ שאינו מצוי כי הא דאמרי' לעיל מאיימין על החודש שלא נראה אע"פ שלא ראינו יאמרו ראינו והיינו משום אד"ו או משום תקופה וכדפרישית לעיל פ"ק לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שיש חילוק בין חשבון המולד ובין מולד האמיתי וא"כ משכחת לפעמים שחכמים היו עושין המלא חסר ולא כן הוא לפי חשבון הכותים כן נ"ל ברור ובסמוך אפרש עוד בדרך אחר ודו"ק:
Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 22b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
Gilyon HaShas
גמרא סהדא אחרינא הוה בהדיה גיטין דף ה ע"ב סנהדרין דף יד ע"א:
Gilyon HaShas on Rosh Hashanah 22b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ben Yehoyada
וכֵּיצַד הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת? מְבִיאִין כְּלוֹנְסָאוֹת שֶׁל אֶרֶז אֲרֻכִּין נראה לי בס"ד היו מדקדקין להביא של אֶרֶז דוקא לסימן טוב שבו נמשלו הצדיקים דכתיב (תהלים צב, יג) 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה' גם אֶרֶז גימטריא ר"ח [208] שהוא ראשי תיבות ראש חודש דידיעה זו היא על קביעות ראש חודש וגם מביאים קנים שנמשלה בהם החכמה ועצי שמן שהוא כינוי לחכמה כי דבר זה נמסר ביד החכמים בעלי חכמה. גם עץ דא תלמיד חכם כנזכר בתיקונים ונעורת של פשתן שהוא סוד הגבורה ושריפתו רמז למיתוק הגבורות והדינין.
Ben Yehoyada on Rosh Hashanah 22b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
What this page contains
A full text unit for Rosh Hashanah, daf 22, Amud Bet, about 447 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 119 words
Opens “וְחַד מִי מְהֵימַן?! וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא הוּא…”
- Segment 237 words
Opens “הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי…”
- Segment 314 words
Opens “וְחַד לָא מְהֵימַן? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי נְהוֹרַאי…”
- Segment 431 words
Opens “אָמְרִי: רַבִּי נְהוֹרַאי סָהֲדָא אַחֲרִינָא הֲוָה בַּהֲדֵיהּ,…”
- Segment 513 words
Opens “אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: מִסְּפֵיקָא…”
- Segment 649 words
Opens “כִּי אֲתָא עוּלָּא, אָמַר: קַדְּשׁוּהּ לְיַרְחָא בְּמַעְרְבָא.…”
- Segment 732 words
Opens “בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכׇּל אָדָם…”
- Segment 856 words
Opens “שֶׁלָּהֶם — הֵעִיד עֵדוּתוֹ וְיָצָא. שֶׁלָּנוּ, אָמְרוּ…”
- Segment 927 words
Opens “אָמְרוּ לוֹ: מִי הִזְקִיקְךָ לְכָךְ? אָמַר לָהֶם:…”
- Segment 1021 words
Opens “אָמְרוּ לוֹ: מָאתַיִם זוּז — נְתוּנִין לְךָ…”
- Segment 1111 words
Opens “מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים,…”
- Segment 1243 words
Opens “כֵּיצַד הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת? מְבִיאִין כְּלוֹנְסָאוֹת שֶׁל…”
- Segment 1332 words
Opens “וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת? מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטְבָא,…”
- Segment 1414 words
Opens “גְּמָ׳ מַאי מַשְׁמַע דְּ״מַשִּׂיאִין״ לִישָּׁנָא דִּיקוֹד הוּא?…”
- Segment 1516 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת אֶלָּא עַל…”
- Segment 1632 words
Opens “לְמֵימְרָא דְּאַחָסֵר עָבְדִינַן, אַמָּלֵא לָא עָבְדִינַן. מַאי…”
Sages named on this page
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Rosh Hashanah 22b · Segment 6 — “…לְיַרְחָא בְּמַעְרְבָא. אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא מִיבַּעְיָא עוּלָּא, דְּגַבְרָא…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Rosh Hashanah 22b · Segment 6 — “כִּי אֲתָא עוּלָּא, אָמַר: קַדְּשׁוּהּ לְיַרְחָא בְּמַעְרְבָא. אָמַר רַב…”
Original text
וְחַד מִי מְהֵימַן?! וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא הוּא וְעֵדָיו עִמּוֹ לְהָעִיד עָלָיו! אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי ״אַחֵר״ — זוּג אַחֵר.
but is one witness deemed credible? Isn’t it taught in a baraita : There was an incident in which one potential witness came to testify, and his witnesses were with him, as they came to testify about him? The use of the plural indicates that two witnesses are required to establish someone as a valid eyewitness. Rav Pappa said: What is the meaning of the term: Another? It means another pair of witnesses.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי — ״אִם אֵינָן מַכִּירִין אוֹתוֹ״, מַאי ״אוֹתוֹ״? אִילֵּימָא ״אוֹתוֹ״ חַד — וְחַד מִי מְהֵימַן? ״מִשְׁפָּט״ כְּתִיב בֵּיהּ. אֶלָּא מַאי ״אוֹתוֹ״ — אוֹתוֹ הַזּוּג, הָכִי נָמֵי: מַאי ״אַחֵר״ — זוּג אַחֵר.
The Gemara comments: This too stands to reason, for if you do not say so, then the opening statement of the mishna: If the members of the Great Sanhedrin are not familiar with that one, is problematic. What is the meaning of the term: That one? If we say it is referring to that one witness, is one witness deemed credible? The word: Judgment, is written with regard to the establishment of the New Moon and Rosh HaShana: “For it is a statute for Israel, a judgment of the God of Israel” (Psalms 81:5), and judgments require two witnesses. Rather, what is the meaning of the term: That one? That pair of witnesses. So too here, what is the meaning of the term: Another? Another pair of witnesses.
וְחַד לָא מְהֵימַן? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי נְהוֹרַאי שֶׁהָלַךְ אֵצֶל הָעֵד לְהָעִיד עָלָיו בְּשַׁבָּת בְּאוּשָׁא!
The Gemara asks: And is one witness not deemed credible to testify about the eyewitness who saw the new moon? Isn’t it taught in a baraita : There was an incident involving Rabbi Nehorai, who went with the witness to testify about him on Shabbat in Usha? Apparently, Rabbi Nehorai offered his testimony alone.
אָמְרִי: רַבִּי נְהוֹרַאי סָהֲדָא אַחֲרִינָא הֲוָה בַּהֲדֵיהּ, וְהָא דְּלָא חָשֵׁיב לֵיהּ — מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי נְהוֹרַאי. רַב אָשֵׁי אָמַר: רַבִּי נְהוֹרַאי סָהֲדָא אַחֲרִינָא הֲוָה בְּאוּשָׁא, וַאֲזַל רַבִּי נְהוֹרַאי לְאִצְטְרוֹפֵי בַּהֲדֵיהּ.
The Sages say in explanation of this incident: In fact, two witnesses are necessary, and in the case of Rabbi Nehorai there was another witness with him. And the fact that he was not mentioned is due to the honor of Rabbi Nehorai, so as not to indicate that the other was his equal. Rav Ashi said: In the incident involving Rabbi Nehorai, there was already another witness waiting in Usha and Rabbi Nehorai went to join him.
אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: מִסְּפֵיקָא לָא מְחַלְּלִינַן שַׁבְּתָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara asks: If so, what is the purpose of stating this incident at all? The Gemara answers: Lest you say that in a case of uncertainty one does not desecrate Shabbat, i.e., perhaps the witness in Usha would not be present that day, which would mean that Rabbi Nehorai desecrated Shabbat for no reason. Therefore, the Tosefta teaches us that for the important purpose of the New Moon, Shabbat may be desecrated even in a doubtful case.
כִּי אֲתָא עוּלָּא, אָמַר: קַדְּשׁוּהּ לְיַרְחָא בְּמַעְרְבָא. אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא מִיבַּעְיָא עוּלָּא, דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא, דִּמְהֵימַן. אֶלָּא אֲפִילּוּ אִינִישׁ דְּעָלְמָא נָמֵי מְהֵימַן. מַאי טַעְמָא? כֹּל מִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִגַּלּוֹיֵי — לָא מְשַׁקְּרִי בַּהּ אִינָשֵׁי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בָּא אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם וְאָמַר קִדְּשׁוּ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ — נֶאֱמָן.
§ When Ulla came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: They sanctified the New Moon on a certain date in the West, Eretz Yisrael. Although Ulla was the only witness, his testimony was accepted. Rav Kahana said: It is not necessary to say that Ulla, who is a great man, is deemed credible with regard to such testimony. Rather, even an ordinary person is deemed credible in this case, and there is no need for two witnesses. What is the reason for this? With regard to any matter that is likely to be revealed, people do not lie about it. The Gemara comments that this is also taught in a baraita : If one person comes from the other end of the world and says: The court sanctified the new month, he is deemed credible. There is no need for two witnesses.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכׇּל אָדָם וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מָה קִלְקוּל קִלְקְלוּ הַבַּיְיתּוֹסִין? פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ בַּיְיתּוֹסִין לְהַטְעוֹת אֶת חֲכָמִים, שָׂכְרוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, אֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ, וְאֶחָד מִשֶּׁלָּהֶם.
The mishna taught: Initially, they would accept testimony to determine the start of the month from any person, and this continued until the Boethusians began to corrupt the process. The Sages taught a baraita that describes the decisive incident: What was the manner of the corruption in which the Boethusians engaged? Once, the Boethusians tried to mislead the Sages with regard to the day of the new moon. They hired two people for four hundred dinars to testify falsely that they had seen the new moon on the thirtieth day of the month. One of them was from our own, i.e., a member of the Pharisees and the Sages of Israel, and the other was one of theirs.
שֶׁלָּהֶם — הֵעִיד עֵדוּתוֹ וְיָצָא. שֶׁלָּנוּ, אָמְרוּ לוֹ: אֱמוֹר כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה! אָמַר לָהֶם: עוֹלֶה הָיִיתִי בְּמַעֲלֵה אֲדוּמִּים, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא רָבוּץ בֵּין שְׁנֵי סְלָעִים, רֹאשׁוֹ דּוֹמֶה לְעֵגֶל, אׇזְנָיו דּוֹמִין לִגְדִי, קַרְנָיו דּוֹמוֹת לִצְבִי, וּזְנָבוֹ מוּנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו, וְהֵצַצְתִּי בּוֹ וְנִרְתַּעְתִּי וְנָפַלְתִּי לַאֲחוֹרַי. וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי — הֲרֵי מָאתַיִם זוּז צְרוּרִין לִי בִּסְדִינִי.
When they went in to testify, their witness submitted his testimony that he had seen the new moon, and then he left. When our witness came to testify, they said to him, in the customary manner: Say how you saw the moon. He said to them: I was ascending in Ma’ale Adumim and I saw that the new moon was crouched between two rocks. Its head was like that of a calf, its ears were like those of a kid, its horns were like those of a deer, and its tail was lying between its thighs. And I looked at it and was frightened and I fell backward. And if you do not believe me that this is what I saw, there are two hundred dinars wrapped in my cloak that were paid to me to deliver this testimony.
אָמְרוּ לוֹ: מִי הִזְקִיקְךָ לְכָךְ? אָמַר לָהֶם: שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּקְּשׁוּ בַּיְיתּוֹסִים לְהַטְעוֹת אֶת חֲכָמִים, אָמַרְתִּי: אֵלֵךְ אֲנִי וְאוֹדִיעַ לָהֶם, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהוּגָּנִין וְיַטְעוּ אֶת חֲכָמִים.
Realizing that the testimony of the first witness was also false, the Sages said to him: Who persuaded you to act in this manner? He said to them: I heard that the Boethusians were seeking to mislead the Sages, and I said to myself: I will go and hire myself out to give false testimony, and I will inform the Sages of the truth, lest unworthy people come and mislead the Sages.
אָמְרוּ לוֹ: מָאתַיִם זוּז — נְתוּנִין לְךָ בְּמַתָּנָה, וְהַשּׂוֹכֶרְךָ יִמָּתַח עַל הָעַמּוּד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִין.
The Sages said to him: The two hundred dinars that you received from the Boethusians are given to you as a gift. Although you did not carry out your mission, the court is authorized to declare the money ownerless and award it to you. And the one who hired you shall be stretched out on the post for flogging. At that time the Sages instituted that they would accept testimony about the new moon only from those men who were familiar to the Great Sanhedrin as qualified witnesses.
מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין.
MISHNA: Initially, after the court sanctified the new month they would light torches on the mountaintops, from one peak to another, to signal to the community in Babylonia that the month had been sanctified. After the Samaritans [ Kutim ] corrupted and ruined this method by lighting torches at the wrong times to confuse the Jews, the Sages instituted that messengers should go out to the Diaspora and inform them of the start of the month.
כֵּיצַד הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת? מְבִיאִין כְּלוֹנְסָאוֹת שֶׁל אֶרֶז אֲרוּכִּין, וְקָנִים, וַעֲצֵי שֶׁמֶן, וּנְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן. וְכוֹרֵךְ בִּמְשִׁיחָה וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הָהָר וּמַצִּית בָּהֶן אֶת הָאוּר. וּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד, עַד שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵּן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשֵּׁנִי, וְכֵן בְּרֹאשׁ הָהָר הַשְּׁלִישִׁי.
The mishna asks: How would they light the torches during that earlier period? They would bring items that burn well, e.g., long poles of cedar, reeds, pinewood, and beaten flax, and tie them together with a string. And someone would then ascend to the top of the mountain and light the torch on fire with them, and wave it back and forth and up and down, until he would see his colleague doing likewise on the top of the second mountain. In this manner he would know that the next messenger had received the message and passed it on. And similarly, the second torchbearer would wait for a signal from the one on the top of the third mountain, and so on. In this manner the message would reach the Diaspora.
וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת? מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטְבָא, וּמִסַּרְטְבָא לִגְרוֹפִינָא, וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְורָן, וּמֵחַוְורָן לְבֵית בִּלְתִּין, וּמִבֵּית בִּלְתִּין לֹא זָזוּ מִשָּׁם, אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כׇּל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ.
And from which mountains would they light the torches? They would transmit the message from the Mount of Olives in Jerusalem to Sartava, and from Sartava to Gerofina, and from Gerofina to Ḥavran, and from Ḥavran to Beit Baltin. And from Beit Baltin they would not move to light torches in any other predetermined location. Rather, the one who was appointed for this task would wave the torch back and forth and up and down, until he would see the entire Diaspora before him alight like one large bonfire, as they would light torches to continue transmitting the message from place to place all the way to the farthest reaches of the Diaspora.
גְּמָ׳ מַאי מַשְׁמַע דְּ״מַשִּׂיאִין״ לִישָּׁנָא דִּיקוֹד הוּא? דִּכְתִיב: ״וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו״, וּמְתַרְגְּמִינַן: וְאוֹקְדִינֻן דָּוִד.
GEMARA: The mishna taught that they would light torches [ masi’in ]. The Gemara asks: From where may it be inferred that the term masi’in is an expression of burning? As it is written: “ Vayisa’em David and his men” (II Samuel 5:21), and we translate the verse as: And David and his men burned them.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת אֶלָּא עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ לְקַדְּשׁוֹ. וְאֵימָתַי מַשִּׂיאִין — לְאוֹר עִיבּוּרוֹ.
The Sages taught in a baraita : Torches were lit only for a new month whose moon was seen at its proper time, i.e., on the thirtieth day of the outgoing month, to sanctify the upcoming New Moon on that date and declare the previous month as containing twenty-nine days. In this case, the thirtieth day would be declared the first day of the following month. And when would they light the torches? It was on the eve of its additional day, the one that would have been added had it been a full, thirty-day month, i.e., on the eve of the thirty-first day of the outgoing month.
לְמֵימְרָא דְּאַחָסֵר עָבְדִינַן, אַמָּלֵא לָא עָבְדִינַן. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי זֵירָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ חָסֵר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אֵימַת עָבְדִי — בְּאַפּוֹקֵי שַׁבְּתָא. דְּאִי אָמְרַתְּ נַעֲבֵיד נָמֵי אֲמַלֵּא — אָתוּ
The Gemara asks: Is this to say that for the conclusion of a deficient month of twenty-nine days one performs the sequence of lighting torches, but for a full month one does not perform it? What is the reason for this? Rabbi Zeira said: This is a rabbinic decree that was instituted due to the case of a New Moon following a deficient, twenty-nine-day month that occurs on Shabbat eve. In that case, when do they perform the lighting? At the conclusion of Shabbat, as it is prohibited to light a fire on Friday night. The reason for the decree is that if you say that one performs the lighting of torches for a full, thirty-day month as well, people might come