Rosh Hashanah 20a

אלא אי אמרת לעולם חסר ואי נמי לא אתו עדים מקדשין ליה האידנא למה להן לחלל:

על הראיה על פי עדים דכתיב (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם ראש חדשים כזה ראה וקדש:

איכא דאמרי כו' קא סלקא דעתיה חילול משום מצוה לקדש על הראייה הוא:

משום הכי מחללינן שאם לא יחללו נמצא שיתקדש החדש בלא עדים:

אלא אי אמרת זמנין מלא וזמנין חסר מכדי בב"ד תליא כדאמרינן לקמן (ראש השנה דף כה.) אתם אפילו מזידים:

אמאי מחללינן ליתקנו ב"ד שימתינו עד יום שלשים ואחד שלא לחלל עליו את השבת וילכו ויעידו למחר ויקדשו על פיהם:

נעבריה האידנא מיום ל' זה יעברו את אדר:

אי דאקלע יום שלשים בשבת וראו בו את הלבנה:

מאי טיבותא (עבדינן) שמעברים אלול דמוטב שלא יעברו כדי שלא יהא תרי יומין מספק:

בין מלפניה בין מלאחריה רבינו תם לא גרס מלפניה דאם חל ראש השנה וסוכות מלפניה תיפוק ליה משום מתיא דמקלע יום הכפורים באחד בשבת:

שלח ליה ר' יהודה נשיאה לרבי אמי אין זה רבי יהודה נשיאה שהתיר השמן בפרק אין מעמידין (ע"ז דף לו. ושם) שהיה בימי רב ושמואל דההוא בנו של ר"ג בן רבי יהודה הנשיא והאי דהכא תלמידו של ר' יוחנן דהוה כייף לרב ושמואל:

הא בניסן ובתשרי פי' בקונטרס שהמועדות תלויין בהן מקדשין לצורך בשאר ירחי לא וי"מ איפכא:

ואם היתה שנה מעוברת חמשה בערכין (דף ט:) פריך והא איכא יומא דתלתין שנין משום דכל שנה עודפת ארבעה ימים שמונה שעות תתע"ו חלקים ואותן חלקים מצטרפין ליום שלם לסוף שלשים שנה ומשני משום דליתיה בכל שנה לא קחשיב:

כי אתא עולא אמר עברוה לאלול כלומר אצטריך כפי המסורת שהיתה ביד ב"ד ועברוה לאלול. מפני שקראו סוד העבור מפני שב"ד לא היו מגלין אותו אלא למזומנים לעיין בדבר זה והיה אותה שנה יום ל' לאלול יום הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה. וכיון שראה עולא כי עברו ב"ד לאלול נדמה לו שב"ד מעברין על צורך השעה שלא יבא ר"ה בע"ש ולא באחד בשבת. שלא לחבר ב' קדושות כאחד מפני כבוד מתים. או כגון שמחת י"ט בתענוג ירקות וכיוצא בהן. וחלילה לעבר אלא על המסורת שמסורה בידם ממשה רבינו. אבל משלא נתגלו העקרים. מדומים כי על כל צורך מעברין. ועל זה אמר עולא אין שם צורך לדבר אלא משום ירקיא.

ורבי אחא אמר משום מיתיא.

פי' מ"ד משום מיתיא דהיכא דאקלע כ"ט באלול בשבת חל ר"ה להיות באחד בשבת ואם חל כ"ט באלול יום חמישי מקלע ר"ה בע"ש. ולא יתכן ב' קדושות כאחת. עולא אמר מעברין לאלול חשב בדעתו משום מיתיא דלא אסרחון. כלומר אם ישאר המת ב' ימים יסריח. וכן יוה"כ שחל להיות באחד בשבת או בע"ש כיוצא בו. אבל משום ירקיא לא מעברינן אפשר בחמימי. פי' אע"ג דחיימין ירקיא אפשר למיכל מיניהון. וי"א למישלקינהו ולבשולינהו ולמשבקינהו בחמימי דאכיל להן במוצאי יוה"כ ומ"ד משום ירקיא אמר מיתיא אפשר לקברן עממי והן נכרים. ודברים הללו שאמר עולא ור' אחא איכא למימר שעשו אותן ב"ד סעד למסורת שבידם שבהן מעברין כענין שעיקר עיבור השנה באביב. ותנינן (בסנהדרין יא) אין מעברין השנה לא מפני גדיין ולא מפני טלאין ולא מפני גוזלות שלא יפריחו. אבל עושין אותו סעד לשנה. והמסמך של עיבור [הוא] עיבור האביב. כדגרסינן [התם] דזמן אביבא לא מטא. ואקשינן עליהן אם נראה החודש בזמנו. והוא ליל ל' מעברין ליה לאלול משום צורך שנתראה לב"ד לעבר.

והתני רבה בר שמואל יכול כשם שמעברין את השנה לצורך מפני האביב כך מעברין את החודש ת"ל החודש הזה לכם. כזה ראה וקדש ופריק רבה אין מקדשין לצורך אבל מעברין החדש לצורך ותריץ להא דרבה בר שמואל הכי יכול כשם שמעברין את השנה על האביב ואת החדש לצורך השעה כך מחסרין ומקדשין את החדש לצורך ת"ל החודש הזה לכם כזה ראה וקדש.

וכי הא דאריב"ל מאיימין עלייהו כדי לחזור בהן ולא יתקיימו דבריהן ויעברוהו אי אצטריך לב"ד. ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו והוא ליל ל' כלומר אין מאיימין אותן לומר להן הזהרו והעידו כי ההוא שנראה לכם כעין כוביתא הלבנה היתה ומקדשין אותו יום שלשים אם הוצרכו ב"ד לחסורי אלא לא טרחינן עלייהו כדי לקדשו בעת שלא נראה בזמנו כלומר מעברין ולא מחסרין. ואקשינן לרבה איני והא שלח ליה ר' יהודה נשיאה לר' אמי הוו יודעין שכל שנותיו של ר' יוחנן היה מלמדינו מאיימין על העדים על חדש שלא נראה בזמנו לקדשו שאע"פ שלא ראו בעליל אלא כעין כוביתא יעידו כי ראינו. ופריק אביי ואמר הכי הא דריב"ל קיימא בכל החדשים זולתי ניסן ותשרי. ור' יוחנן קיימא בניסן ותשרי זולתי שאר ירחי ונתברר לנו דברי אביי כי כך הם כאשר פירשנו מתלמוד א"י דשקלי וטרי בהאי מלתא. בתחלת פרק ראוהו ב"ד וכל ישראל ואסקוה הכי ולא פליג מה דמר ר' זעירא בשם ריב"ל אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו בשאר ירחי. ומה דמר רבא מעמעמין על שלא נראה לקדשו ואין מעמעמין על שנראה לעברו על ניסן ועל תשרי.

רבא אמר הא דתני רבה בר שמואל אחרים היא דלית ליה עבור בחדשין כלל. דתניא אין בין ר"ה לר"ה ואין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד. ואם היתה שנה מעוברת חמשה. פי' אין בשנה לעולם אלא אחד מלא ואחד חסר והן שנ"ד ימים. יוצאין [נ' שביעיות] ישארו ד' ימים. ואם היא מעוברת חדש העבור כ"ט ימים הוא כ"ח ימים יוצאין [ד' שביעיות] נשאר יום הרי ה' ימים.

רב דימי מתני אפכא מאיימין על העדים על חדש שלא נראה בזמנו לקדשו דאמרינן ההיא כוביתא שראיתם לבנה היתה דלא מתחזי כשיקרא ואין מאיימין על העדים על חדש שנראה בזמנו לעברו כי מאחר שאמר ראיתי יחזור ויאמר לא ראיתי מחזי כשיקרא.

אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן תיובתא ומכל מקום הני מילי לדידהו דמקדשי על פי הראיה, אבל אנן דעברינן על פום קיבועא דירחא עבדינן ליה לעולם חסר. ואיכא למידק אשמעתין, אמאי מהדרי אדיוקי למפרך עלה לותיב מרישא דמתניתין דקתני בהדיא ועל ניסן מפני הפסח, תרצו בתוס' דכיון דסלקא בתיובתא לא דייקינן בה כולי האי. ולי נראה דלא קשיא, דטובא איכא בגמרא דמצי מוכח בהדיא מרישא דמתניתין ודייקינן מדיוקא דסיפא, בע"ז פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, ב) בשמעתא דהמטהר יינו של נכרי, וכן בתענית (יז, א) פרק כיצד סדר תעניות, ובסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין כב, ב) גבי הדיוט מסתפר אחד לשלשים יום דפרכינן אי הכי האידנא נמי ופרקינן דומיא דיין מה יין בזמן ביאה וכו' ואקשינן ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ואמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כמאן כרבי מכלל דרבנן אסרי, ואע"ג דרבנן אמרי הכי ברישא בהדיא ניחא ליה לאקשויי מדיוקא ומכללא, אע"ג דאיכא למימר טעמא בההיא דאי מרישא הוה אמינא דרבנן בדינא פליגי עליה דרבי אבל במאי דקאמר שתקנתו קלקלתו לא פליגי משום הכי קא דייק מיהא דאביי. אבל מכל מקום טובא איכא בגמרא. ועוד נראה לי לתרץ, דאי מרישא הוה אמינא משום דסבירא ליה לתנא דמתניתין דעבור שנה חדש, ורצה חודש רצה שלשים יום, והלכך צריכין למיפק אניסן, והא דלא נפקי אאדר שני דילמא במצות הנוהגות בשני אי נוהגות בראשון פליגי, הלכך לא מצי פריק ליה מיניה כי היכי דלא לידחיה הכין. ואי קשיא לך, אכתי בשנה מעוברת בתחלתה מאי איכא למימר אמאי נפקי אניסן. ויש לומר כיון דבשנה פשוטה צריכי למיפק משום חשש שנה מעוברת, ובשנה מתעברת גופא נמי צריכי למיפק, שנה מעוברת בתחלתה מיעוטא דמיעוטא הוא, אפשר דמשום רובא תנן במתניתין על ניסן מפני הפסח. אבל הרב בעל המאור ז"ל [כתב], דאפילו אשנה מעוברת בתחלתה אמרו שיצאו שלוחים על ניסן מפני הפסח, משום שהשליחות צריך בשביל הכל ומסורה היא לכל ואין הכל בקיאין לידע שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר, ודילמא מיקלקל להו פסח דאית ביה חיוב כרת. ואע"ג דלא הטריחו על אדר השני מפני הפורים, התם הקלו משום דליכא חיוב כרת אבל בחיוב כרת דחמץ לא הקלו. ואע"ג דמותיב רב נחמן מדתנן (לקמן ראש השנה כא, ב) על שני חדשים מחללין את השבת ואי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן, התם שאני משום דעדות אינה מסורה אלא לבית דין שיודעין בסוד העיבור. ואע"ג דאקשינן לעיל וכיון דנפקי אאלול למה להו אתשרי, דאלמא ידעי חדש זה מכלל חדש אחר, שאני התם שאין לחודש אלול שליחות בפני עצמו אלא בשביל ראש השנה כדתנן (לעיל ראש השנה יח, א) על אלול מפני ראש השנה, אבל אדר הסמוך לניסן שיש לו שליחות בפני עצמו מפני הפורים, דילמא טעו ולא ידעי מיניה ראש חודש ניסן, והלכך אע"פ שיצאו על אדר חוזרין ויוצאין על ניסן.

גירסת הספרים איכא ביניהו יום טוב של ראש השנה הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה. ורבינו תם ז"ל לא גריס מלפניה, דאם כן אפילו למאן דאמר משום מתיא איכא דהא אתי יום הכפורים באחד בשבת. ואיכא מאן דלא גריס יום טוב של ראש השנה אלא יום טוב סתמא, וביום טוב של עצרת קאי, דלמאן דאמר משום ירקיא איכא דהא בעצרת נמי חביל עלמא, והלכך מעברינן אדר הסמוך לניסן, וכן כתב בעל המאור ז"ל. ובשם התוס' כתב, דלעולם אין מעברין אלא משום תשרי בלבד דבדידיה חביל עלמא וכדאמרינן (יומא כט, א) שילהי קיטא קשה מקיטא, אבל משום ניסן ועצרת לא מעברינן דלא חביל בהו עלמא. והכא בהא פליגי, דמאן דאמר משום ירקיא סבר דכל היכא דאתי יום טוב של ראש השנה סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מעברינן, משום דאי אתי בערב שבת אתי נמי יום טוב הראשון של חג ושמיני עצרת בערב שבת, והיכא דמטו שלוחי תשרי חביל להו עלמא טובא ואיכא משום ירקיא, ותקנתא דחמימי לאו כלום הוא, והיכא נמי דאתיא מלאחריה הוי נמי יום טוב הראשון ושמיני עצרת באחד בשבת ואיכא נמי משום ירקיא, אבל משום מתיא ליכא לעולם דהא היכא דמטו שלוחים עד ערב יום הכפורים לא חביל להו עלמא, דאכתי מקרבי טובא לארץ ישראל דלא חביל להו עלמא. ומאן דאמר משום מתיא, היכא דאתו מלפניה ודאי מעברין משום מתיא משום דאתי יום הכפורים באחד בשבת וקא סבר דאפילו הכי חביל עלמא, אבל לא משום ירקיא דאפשר בחמימי, ומלאחריה דליכא משום מתיא לא מעברינן כלל דסבירא ליה דאפשר בחמימי. נמצא דביום טוב הסמוך לשבת מלאחריה פליגי לגמרי, דלמאן דאמר משום ירקיא מעברינן ולמאן דאמר משום מתיא לא מעברינן ליה כלל, וביום טוב הסמוך לשבת מלפניה בין למר ובין למר מעברינן, אלא בטעמא פליגי למר משום מתיא ולא משום ירקיא, ולמר לא משום מתיא אלא משום ירקיא. והוא הדין דהוה מצי למימר יום הכפורים הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה איכא ביניהו, אלא שלא היה מתברר טעם מחלוקתם ביום טוב יפה בלשון קצרה כדרך שהוא מתברר טעם יום הכפורים מכלל יום טוב.

אמר אביי לא קשיא הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי איכא מאן דמפרש דבניסן ותשרי מאיימין אפילו על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו, משום תקנת כל המועדות, אבל בשאר ירחי מאיימין לעברו ואין מאיימין לקדשו. ואע"ג שהחדש הזה לכם דדרשינן מיניה כזה ראה וקדש גבי ניסן ותשרי כתיב, לאו אהחדש הזה קאי אלא אלחדשי השנה קאי. ואיכא מאן דמפרש איפכא. ומיהו לכולי עלמא מאיימין על החדש שנראה בזמנו לעברו, דאי לא תיקשי דעולא. והא דפריק אביי אההיא דר' יהודה נשיאה קאי דאמר משמיה דר' יוחנן דמאיימין אפילו על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו.

אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללין שהרי אין אנו צריכין לעדותן ומפרקין משום דמצוה לקדש ע״פ ראיה:

איכא דאמרי וכו׳ אא״ב לעולם חסר מ״ה מחללין כשראוהו ביום שלשים שחל להיות בשבת כדי לקדשו ע״פ הראיה:

אא״א דזמנין עבדינן ליה מלא אמאי מחללין ליתבו בדוכתיה בשבתא ונעבדינה מלא ונקבעיניה יום א׳ בשבת שהוא שלשים ואחד. ומהדרינן אי איקלע יום שלשים (ואחד) בשבת ה״נ דשהו עד למחר הב״ע כשחל יום שלשים ואחד בשבת דתו לא אפשר לשהויי ובעינן דליתו היום כדי לקדשו ע״פ הראיה דקסבר אפי׳ שלא בזמנו מקדשין אותו ע״פ הראיה:

ומדכולהו לאו משום וכו' פי׳ כדקא מתרצינן לעיל וכיון דכן הדרן קושיין לדוכתיה:

אא״ב זמנין מלא וכו' ואסיקנא בתיובתא ובודאי בלאו מתניתין ה״מ לאקשויי א״ה דמשום מצוה לקדש ע״פ הראיה אפילו כולהו חדשים נמי ליחללו אלא דעדיפא למפרך ממתניתין דמוכחא הכי בהדיא והקשה בתוס׳ ואמאי לא אותביניה מרישא דמתניתין דקתני ועל ניסן מפני הפסח ואם איתא דאדר לעולם חסר כיון דנפקי על אדר למה להו דנפקי על ניסן ותירצו דכיון דסלקא בתיובתא לא דייקינן ביה כולי האי כלומר דתלמודא לא קפיד בהא אי מותיב מרישא אי מסיפא כיון דמ״מ מתני׳ תיובתא ודכותה אשכחן בע״ז בשמעתא דהמטהר יינו של נכרי וכן בתענית פ׳ סדר תענית ואחריני טובא דמצי פריך מרישא ופריך מסיפא. והרב בעל המאור תירץ יותר יפה דעדיפא ליה למפרך (מרישא דמתני׳ מחללין) [מהא דמחללין] את השבת לבא לפני הב״ד דאיכא תרתי חדא דאיכא חלול שבת ועוד דב״ד הראויין לקדש את החדש מסתמא מידע ידעי הא דשלחו למר עוקבא דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ונמצאת הליכת העדים שלא [לצורך] דאלו מרישא שהשלוחים יוצאים להודיע לגולה ליכא פרכא כולי האי דכיון דאפשר לתקוני שלא בחלול מתקנינן דשליחות עדים לגולה לכ״ע מסורה וכ״ע לא ידעי להא דשלחו למר עוקבא ואע״ג דלעיל אמרינן דכיון דנפקי על אלול לא צריכי למיפק על תשרי אם איתא דאלול לעולם חסר לא דמי חדא דדילמא ההיא ידיעה טפי לכ״ע ועוד דכיון דיציאתן באלול אין בה צורך לאלול כלל נימא רמו אדעתייהו דמשום תשרי הוא דנפקי לפי שאלול לעולם חסר אבל הכא שיציאת שלוחין באדר לצורך אדר הוא מפני הפורים לא רמו אנפשייהו למידע מיניה קביעות ניסן ביום שלשים הילכך יוצאין שלוחין אף על ניסן וזה טעם מתוק ונכון והא דאסיקנא למר עוקבא בתיובתא ה״מ לדידהו דמקדשי ע״פ הראיה אבל אנן דעבדינן על פי קביעא דירחא עבדינן ליה לאדר הסמוך לניסן לעולם חסר:

כמה טיבותא כו' פי׳ שאנו מעברין לאלול לפעמים מחמתם ואמרינן מאי טיבותא עולא אמר משום ירקיא שלא יכמשו בי״ט הסמוך לשבת:

משום מתיא שלא יסריחו כשחל י״ט סמוך לשבת ואמרינן מאי בינייהו בעיקר דינא ואסיקנא דאיכא בינייהו י״ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה אבל ר״ת ז״ל כתב דלא גרסי׳ מלפניה דא״כ האיך אמרינן דליכא משום מתיא הא ודאי איכא דכל שחל ר״ה בע״ש חל י״ה בא׳ בשבת ואיכא משום מתיא ויש דוחקין דגרסי׳ ליה והכא לא בי״ט של ר״ה עסקינן אלא בי״ט דעצרת דההיא שעתא הביל נמי עלמא ואיכא משום ירקיא וכי חזינן דהוה סמוך לשבת מלפניה או מלאחריה מעברינן לאדר כדי להרחיק עצרת מן השבת וזה דעת בעל המאור ז״ל אבל אינו נראה לרבני צרפת משום דבעצרת לא הביל עלמא כולי האי ולא אמרו דאיכא הבלא אלא בתשרי דהוא שלהי קייטא וקשה מקייטא ולדידי קשיא לי היכא גרסי׳ מלפניה דהא מלפניה לא משמע דאיכא משום ירקיא דהא אפשר לבשולינהו מע״ש לצורך שבת בע״ת תדע דהא לעיל אמרינן דהיכא שחל י״ה בא׳ בשבת למ״ד משום ירקיא לא מעברינן דלאורתא דמוצאי י״ה טרח ומייתי ואם איתא נהי דליכא משום ירקיא די״ה הא איתא משום ירקיא דמועדות דכל שחל י״ה בא׳ בשבת הרי חל י״ט של ר״ה בע״ש וכן יום א׳ דסוכות וכן שמיני עצרת ואמאי לא מעברינן משום ירקיא אלא ודאי לא מעברינן אלא כשחל י״ט לאחר השבת שהירקות מתכמשין בשבת שא״א לבשלם למחר (אלא) [אבל] כשחל בע״ש הרי מבשלין אותן בו ביום לצורך מחר דהכא משום ירקיא הצריכין להתבשל קאמר שנכמשין ואין בשולם יפה אבל הירקות הנאכלין חיים אין קפידא בכמישתן גם אין צורך להם כל כך והיינו דאמרינן לקמן אפשר בחמימי והא אפשר ודאי אין חמימי יפה אלא לירקות המתבשלין ולא לירקות הנאכלין כמו שהן חיים ואע״פ שרש״י ז״ל מפרש אותה בירקות הנאכלין חיים אינו נראה נכון מן הטעם שכתבתי ואע״פ שקצת הגאונים ז״ל פי׳ כן אפשר בחמימי אפשר לבשלם בקדירה מכלל דמ״ד משום ירקיא לאוכלן חיים בעי להו אבל אינו נכון בעיני מן הטעם שכתבתי. ויש גורסין כגרסת הספר ומפרשים דת״ק איכא ביניהו י״ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ומ״ד משום ירקיא סבר דמשום מתיא ליכא לעבורי לעולם דהא כל היכא דמטו שלוחים עד י״ה וידעי בקביעא דירחא מיקרבי טובא (לישראל) [לארץ ישראל] ולא הביל להו עלמא אבל משום ירקיא איכא לעבורי דהא כל היכא דמטו שלוחים עד סוכות ודאי הביל להו עלמא והא תלמוד כל היכא שחל י״ט של ר״ה סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה איכא משום ירקיא אף בי״ט ראשון של סוכות וביום שמיני עצרת ואמטולתיהו הוא דמעברינן (בהם תרי) ומ״ד משום מתיא סבר דאפי׳ היכא דמטי שלוחים עד י״ה הביל להו עלמא ואיכא לעבורי אמטולתיהו אבל משום ירקיא ליכא לעבורי דאפשר בחמימי כדמפרש ואזיל הילכך כשחל י״ט של ר״ה מלפניה מעברין משום מתיא אבל היכא דמקלע לאחריה דליכא משום מתיא לא מעברינן משום ירקיא אשתכח דהיכא דמקלע י״ט סמוך לשבת מלפניה מעברינן ובטעמא בלחוד פליגי דלמר מעברינן משום ירקיא ולמר משום מתיא אבל כד מקלע מלאחריה פליגי בעיקר דינא דלמ״ד משום ירקיא מעברינן ולמ״ד משום מתיא לא מעברינן וכ״ת א״כ דמ״ד משום ירקיא לא מעברינן משום מתיא אמאי לא אמרינן דאיכא ביניהו יום הכפורים שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה י״ל דאה״נ אלא שאלו כן לא היה מתברר טעם יפה מחלוקתם בירקיא דמ״ד משום מתיא לא חייש לירקיא דה״ל לאפוקי מדיוקא דכיון די״ה לאחריה י״ט לפניה ואיכא משום ירקיא וכ״כ בעל המאור ז״ל בשם בעלי התוס׳ ואין טעם זה נכון בעיני דהא תלמוד משמע דאנן מפשט פשיטא לן דכ״ע אית להו משום מתיא וכדפרכינן ומ״ד משום ירקיא נעברינה משום מתיא ואם איתא דבעינן למימר לא חייש למתיא האי טעמא ה״ל לפרושי בהדיא ולמימר דקסבר לא הביל להו עלמא ועוד אם איתא בהאי טעמא מסתיין לומר דאיכא ביניהו י״ה שחל להיות (בשבת) [בע״ש] מר חייש משום מתיא לחוד (ולא חייש משום ירקיא כלל) ומר לא חייש משום מתיא אבל משום ירקיא חייש כל היכא דאיכא למיחש ולמה לן ומנא לן לאוקמא פלוגתי אחריתי ביניהו דמ״ד משום מתיא לא חייש לירקיא כלל אלא שבזו י״ל דתלמודא משמע ליה דמר אמר משום ירקיא דוקא ולא משום מתיא ומר סבר משום מתיא דוקא ולא משום ירקיא ואעפ״כ אינו מחוור דהכי ה״ל למימר איכא ביניהו י״ט הסמוך לשבת מלאחריה א״נ י״ה הסמוך לשבת מלפניה למ״ד משום ירקיא מעברינן בי״ט הסמוך לשבת לאחריה ולא בי״ה הסמוך לשבת מלפניה ולבר פלוגתיה הוה איפכא דהכי שיטתא דתלמודא בעלמא:

אמר אביי לא קשיא הא בניסן ותשרי הא וכו' פרש״י ניסן ותשרי אין מאיימין לקדשו אלא מקדשין ע״פ הראיה וכדכתיב גבי ניסן כזה ראה וקדש כדי שיבאו כל המועדות כתקנן אבל בשאר חדשים מאיימין כדי לעברו או לקדשו וכ״ת בשאר חדשים מה צורך יש לנו לחסר או לעבר י״ל כגון אותה ששנינו במס׳ ערכין אין פוחתין מד׳ חדשים מעוברין בשנה ולא יותר על ח׳ ופעמים שיש לנו לחסר לפי שכבר עברו ח׳ חדשים מעוברין ופעמים שיש לנו לעבר כדי להשלים לד׳ וי״מ בהיפך דבניסן ותשרי מאיימין על החדש שלא נראה בזמנו כדי לקדשו לתקן כל המועדות משום ירקיא או משום מתיא אבל בשאר ירחא אין מאיימין לקדשו ואע״ג דהחדש הזה דרשינן מיניה כזה ראה וקדש גבי ניסן כתיב לאו אהחדש הזה קאי אלא אלחדשי השנה קאי ודכ״ע מאיימין על החדש שנראה בזמנו לעברו בניסן ותשרי ואף לפירושא קמא דאי לא תקשי דעולא והא דפריק אביי אההיא דר׳ יהודא נשיאה קאי שאמר מש״ר יוחנן דמאיימין אפי׳ על החדש שלא נראה בזמנו כדי לקדשו וק״ל מאי האי דפרכינן ממאי דשלח ר׳ יהודא משמא דר״י לאידך דריב״ל והלא בכמה מקומות נחלקו ר״י וריב״ל וי״ל דלישנא דקאמר כל שנותיו דר״י היה מלמדנו משמע מלמדנו בלא שום מחלוקת ולפי זה אידך פירוקא דאמר רבה בסמוך הא דתני רבה בר שמואל אחרים היא לאו אפירוקא דאביי קאי דההיא ודאי הא מצרכינן ליה לתרוצי בין מימרא דריב״ל ומימרא דר׳ יהודא נשיאה משמא דר׳ יוחנן אלא אפירוקא דרבה דלעיל קא מהדר דמתרץ לעיל מתניתא דרבה בר שמואל ומחסר ומוסיף בלישנא דמתניתא ורבא השתא לא ניחא ליה לשבושי לישנא דמתניתא ומוקי לה כאחרים כך שמעתי ואינו מחוור והנכון בעיני בעיקר קושיא דלעיל מדר׳ יהודא נשיאה משמא דר׳ יוחנן לאו אדריב״ל היא אלא אעיקר מתניתא דרבה בר שמואל דתירצה רבה בשיטתא דריב״ל ולהכי אקשינן דא״כ פליגא ההיא מתניתא עליה דר״י ואתא אביי ופריק הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחא ורבא פריק דאה״נ דההיא מתניתא פליגא אדר״י ומיהו אחרים היא ור״י דאמר כרבנן דפליגי עלייהו דאחרים ופליג אדריב״ל ומיהו ריב״ל אפי׳ כרבנן אמר לה והשתא קאי פירוקא דרבא על פירוקא דאביי כפשטא לישנא דגמרא:

אע"פ שבזמן חכמי המשנה היו מקדשין על פי הראיה אם הוצרכו לעבר את אלול כדי שלא יארע יום הכפורים בסמוך לשבת מלפניה או מלאחריה מעברין אותו מפני המתים שלא ישתהו יותר מדאי שהרי שבת ויום הכפורים אי אפשר בעממין ואם היה חל יום הכפורים ביום ששי אף אנו מעברים אותו מטעם ירקות שלא יהיו ראויות בשבת מצד כמישותם ומ"מ אם חל יום הכפורים ביום ראשון אין כאן טעם לירקות שהרי אינו צריך להם עד הלילה ויכול הוא להביא מן החוץ ומ"מ מפני המתים אנו צריכין לעבר בין חל מלפניה ביום ששי בין חל מלאחריה ביום ראשון ולא הוזכרה כאן דחייה מתורת יום ערבה שלא יבא בשבת שבימי התנאים לא היו מדקדקים ביום ערבה כלל וכמו שאמרו במשנה שבת קל"ז א' קטן נימול פעמים לח' וכו' שאם נולד בערב שבת בין השמשות ואירע ר"ה ביום ראשון נמול לעשרה אלמא לא היו מדקדקים שלא לקבוע תשרי ביום א' אע"פ שבא יום ערבה בשבת ומ"מ למדת משמועה זו שכמו שמעברין את השנה לצורך מפני האביב ומפני התקופה ושאר הסבות הנזכרות במקומם כך מעברין את החדש לצורך אע"פ שהיה ראוי מצד הראיה לקדשו בזמנו.

מאחר שמעברין את החדש לצורך אם באו עדים ביום שלשים ואמרו שראו את הלבנה ואנו צריכים לעבר מאיימין עליהם ומשתדלים לבטל עדותם כדי שיהא מעובר מאליו ואם העידו מ"מ אף אנו מעברין אותו הואיל וצריכים אנו לכך וכן אם היו צריכים לקדשו בשלשים כגון שאם נמתין עד למחר יהא יום הכפורים סמוך לשבת וכיוצא בה משאר הסבות ובאו עדים ולא נמצאת עדותם ברורה מאיימין עליהם להשתדל לקיים עדותם ואע"פ שאמרו שאין מאיימין על החדש שלא נראה כדי לקדשו בזמנו שאין כח בידינו לקדש יום שלשים בלא עדות ברורה אבל יש כח בידינו לשהות קדושו עד למחר אע"פ שנראה בזמנו לא נאמר כן אלא בניסן ותשרי שבאלו מתוך שהם ראש ועקר הקדוש צריך שלא להכשל לקדשו שלא בראיה אבל בשאר חדשים שהוצרכו לעברם מצד מה שאין פוחתין מארבעה חדשים מעוברים בשנה או לקדשו בזמנו מצד שאין מוסיפין על שמנה מאיימין על איזה שנרצה ויש פוסקין בהפך שניסן ותשרי הואיל ותקון גדול יוצא מהן למועדות מאיימין על איזה שנרצה ואע"פ שניסן מיהא אע"פ שאנו צריכים לעבורו שלא תמשך תקופת טבת עד חמשה עשר בניסן אבל קדושו אין לנו צורך מ"מ הואיל והוא עקר הקדוש אם רואים לפי מהלכות הלבנה שיצטרכו לקדשו מאיימין לקדשו שיתישרו בו כל קדושי השנה ומ"מ דוחק הוא ושטה ראשונה נראית לפי הסוגיא אם מצד מה שכתבנו שבניסן אין צריך לקדוש אם מצד שהסוגיא מתפרשת יפה לשטה ראשונה.

יש מי שפוסק בכלם שאין מאיימין על החדש שנראה בזמנו לעברו משום דמחזי כשקרא שהרי מן הסתם הרבה ראו כן אבל מאיימין על עדים שבאו לומר שראו ולא נתבררה עדותם כדי לקיים עדותם ולקדשו שאין כאן שקרות ניכר שאפשר שהם ראו ולא זר וכן אם באו עדים להזים את העדים שראו את הלבנה מאיימין את המזימים כדי לקדשו גדולי המחברים כתבו דברים שמתוכם נראה שהם פירשו בשמועה זו במה שאמרו מאיימין על שלא נראה בזמנו לעברו שאם לא באו עדים ביום שלשים ועברו בית דין את החדש ואח"כ באו עדים רחוקים והעידו שראוהו בזמנו אפילו באו בסוף החדש מאיימין עליהם כדי לבטל עדותם כדי להשאירו מעובר ואם העידו מ"מ מקדשין אותו וחוזרין ומונין מיום שלשים אלא שאם הוצרכו לעברו מעברין ואף בזו כתבו שיש חולקים לומר שאין מעברין אותו כלל ואני תמה שהרי בפירוש אמרו שאפילו באו עדים ביום שלשים אם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה בליל שלשים ואחד אין מקדשין אותו ונתעבר החדש שאין הראיה קובעת אלא בית דין שאומרין מקודש הם שקבעוהו כמו שיתבאר ואף הם כתבוה כן:

בד"ה הא בניסן ותשרי פי' בקונטרס כו' וי"מ איפכא עכ"ל עיין ב' הפירושים בדברי בעל המאור גם שאר דברים בפי' סוגיא דשמעתין בסוד העיבור ע"ש באריכות:

בד"ה ואם היתה כו' בערכין פריך והאיכא יומא דתלתין שנין כו' עכ"ל לא ידענא אמאי לא נקטו בהא בפשיטות טפי דפריך נמי התם יומא דתלתא שנין דבכל שנה עודפות ח' שעות ואותן שעות מצטרפין ליום שלם בג' שנים ומשני לה נמי התם דליתיה בכל שתא לא קחשיב וק"ל:

בגמ' איכא דאמרי אף אנן נמי תנינא אלא אי אמרת זימנין מלא זמנין חסר אמאי מחללין ופרש"י מכדי בב"ד תליא כדאמרינן לקמן אתם אפי' עכ"ל. ולכאורה אין ראייתו מוכרחת דנהי דדרשינן אתם אפילו מזידין היינו לענין דבדיעבד מה שעשו עשו וקובעין המועדות לפי אותו החשבון אבל אכתי לא שמעינן מהא שידחה לכתחלה החודש מזמן קביעתו במזיד. תו קשיא לי מאי מקשה ניעבריה האידנא וניקדשיה למחר דהא מקראי ילפינן דמחללין שבת והיכי משכחת לה ואי בדאיקלע ל"א בשבת א"כ השתא נמי לא מקשה מידי. ונראה עיקר כוונת רש"י בזה דאכתי כיון דקיי"ל בעלמא דאין עשה דוחה לא תעשה וכ"ש היכא דאיכא כרת אפילו בפסח ותמיד אלא היכא דא"א לקיים שניהם וא"כ ע"כ צ"ל דה"נ לא התירה התורה לחלל שבת על קביעת החדש אלא משום דא"א בענין אחר. ומשום שקביעת המועד תלוי בהם ואי ס"ד דזמנין מלא וזמנין חסר למה התירו לחלל שבת כיון שאין זה תלוי בקביעת המועדים כלל שאם לא יבואו העדים ויקבעו למחר אפ"ה המועדים נקבעו כדין כיון דבדיעבד אפי' במזיד מה שעשו עשוי כ"ש הכא דהב"ד אנוסין נינהו כנ"ל בכוונת רש"י. מיהו לא הוצרך להביא ראיה ע"ז דבב"ד תליא מלתא אלא לרווחא דמלתא אפי' למאן דלא חייש לאד"ו. אבל למאי דקיי"ל דדחינן מפני אד"ו אלמא דבב"ד תליא מלתא לדחות אפי' מפני ערבה דטלטול דרבנן כ"ש מפני חילול שבת דאורייתא. ועיין מה שאפרש בזה בסמוך ובעיקרא דמילתא דמחללין שבת אבאר לקמן בעזה"י ודוק היטב:

שם מתיב רב כהנא כשהמקדש קיים כו' מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן במקומו בעזה"י:

שם כי אתא עולא אמר עברוה לאלול אמר עולא ידעי חבראי בבלאי כו' וקשיא לי למאי דמשמע בשילהי סוכה ובכמה דוכתי דאף בימי התנאים לעולם היו חוששין שלא לקבוע ר"ה באד"ו א"כ מאי רבותא דעולא ובעיקרא דמילתא נמי יש לתמוה אהא דדחינן ר"ה וכולהו מועדים מעיקר זמן קביעתן משום ירקא ומתיא ונטילת ערבה ואמאי הא מדאורייתא מחללי שבת כדי שיקבע בזמנו והא היכא רמיזא דהוי כעוקר דבר מן התורה אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי היכא שבאו עדי ראייה ונחקרה עדותן או שנראה בעליל לא היו דוחין כלל אלא הא דדחינן משום אד"ו היינו היכא שלא באו עדי ראייה דאפ"ה היו יכולין לקדש באותו יום כיון שידעו הב"ד ע"פ חשבון שראוי לקדש כיון שאפשר לראות הלבנה ועדי ראייה לא מעכבי דידיעה הוי כראייה בכל מקום וקרינן ביה כזה ראה וקדש אלא דמצוה מן המובחר ראוי להמתין עד סמוך לחשיכה שמא עדיין יבואו עדים ובכה"ג הדבר מסור לב"ד לקדש או לעבר להמתין עד שתחשך ויתעבר ממילא ויהיה הקידוש ע"פ ראייה ממש ומכ"ש היכא דאיתרמי שצריכין לעבר מפני התקופה כגון שבהכרח לא היו יכולין למלאות בחדשים הקודמים שתבא התקופה בזמנה ובכה"ג ודאי היו צריכין לעבר ואפי' אם באו העדים סמוך לחשיכה היו מאיימין ומרבין בחקירות עד שתחשך ומכ"ש למ"ד דתקופה מעכב אפילו בדיעבד כמו שיבואר לקמן נמצא דלפ"ז בלא"ה מדינא היו יכולין לעבר ולקדש אלא דלסניף בעלמא היו מחזרין לעבר משום ירקא ומתיא כן נ"ל נכון:

ויתיישב יותר לפי שיטת הרמב"ם בפ"ה מהל' ק"ה דבלא"ה מעיקר דין הקביעות היו צריכין לעשות ימי הקביעות בדלוג ימי השבוע לדחות יום א' ולקבוע יום א' כדי שיקבעו במולד האמיתי. והנלע"ד בכוונתו ליישב ג"כ מה שהקשינו דלא משמע ליה לומר דמשום ירקא ומתיא וערבה לחוד יעברו שלא לצורך ויעשו המועדים שלא כתיקונן הא היכא רמיזא ועוד דכמה פעמים שהיה המולד בשבת ומחמת שלא נראה הלבנה צריך לדחות או משום דעדיין הוא יום כ"ט לחדש מחמת שחודש שלפנינו ג"כ נתעבר שלא לצורך מחמת שלא ראו הלבנה וא"כ כי דחינן השתא משום אד"ו דחינן ר"ה עד יום ב' והוא קרוב לשני ימים אחר המולד ומי נתן רשות לחכמים לעשות כן ע"ז כתב דודאי יש להם רשות מעיקר החשבון של מולד האמיתי לעשות בדלוג אלא מה שדחו אותו וקבעו בגה"ז ולא איפכא היינו משום סעד טעמא דירקא ומתיא וערבה כן נ"ל נכון. ובזה סרה תלונת הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל ואדרבה השגת הראב"ד צ"ע מה נתקשה לו בזה וביותר נפלאה בעיני דברי המפרש להל' קידוש החדש שהניח דברי הרמב"ם ז"ל בתימ' עד יבא מורה צדק ואני איני רואה בכאן שום מקום תימא אלא דברים ברורים הם דודאי לא נעלם מהרמב"ם ז"ל טעמא דירקא ומתיא המבואר בשמעתין וטעמא דערבה המבואר בפ' החליל והא דמקשה התם מההיא דחלבי שבת יש לנו שיטה נכונה ודעתי לבארה שם בע"ה ודעת לנבון נקל ודו"ק:

בתוס' ד"ה בין מלפניה כו' ר"ת לא גרס בין מלפניה דאם חל כו' ת"ל משום מתיא כו' עכ"ל. ושמעתי מקשים דאמאי לא קשיא להו הכי בהא דאמרי' לעיל איכא בינייהו יה"כ שחל להיות אחר שבת דלמ"ד משום ירקא לא מעברי' דלאורתא טרח ומייתי ואכתי לעבריה משום ירקא דהא איקלע ר"ה וסוכות בע"ש. ולענ"ד יש ליישב דלמאי דס"ד מעיקרא לא הוה טעמא דירקא משום ירקות חיים דשייכי בי"ט אלא טעמא דירקא הוי דוקא ביה"כ שחל ערב שבת דירקות שצריכין להתבשל מעי"כ לשבת נפסדין והיינו עובדא דעברוה לאלול בכה"ג הוי ביה"כ שחל ע"ש ודחוהו ואהא קמיפלגי עולא גופא ור' אחא דלעולא משום ירקא ולרב אחא משום מתיא ואמרי' מ"ב וקבעי למימר דא"ב היכא דחל יה"כ אחר שבת ומקשה שפיר ליעבריה משום מתיא ואהא מסיק דע"כ איכא בינייהו י"ט הסמוך לשבת דלמ"ד משום ירקא איכא והיינו ע"כ משום ירקות חיים דשייכי נמי בי"ט ורש"י נמי דמפרש מעיקרא לענין ירקות חיים לפי המסקנא די"ט פי' כן כנ"ל ודו"ק:

בגמרא ומ"ד משום מתיא אפשר בעממי' משא"כ בשבת ויה"כ אסור אפי' ע"י עכו"ם אפילו באשתהי דאע"ג דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דלא תסור וה"נ ליכא אלא איסור אמירה לעכו"ם אפ"ה גנאי הוא למת שיקבר ע"י שבות דאיסור סקילה ואיסור כרת כ"כ הרמב"ן ז"ל הביאו המגן אברהם בא"ח סי' רי"א:

שם מאיימין על העדים על החדש שלא נראה ויאמרו ראינו נראה דהיינו לאחר שעפ"י החשבון ראוי לראות וכיון דהא דמצוה לקדש ע"פ הראיה לא מעכב לענין הקביעות למצוה בעלמא ולעת הצורך שפיר יכולין לעשות כן ולא הוי דבר שקר דידיעה הוי כראייה ויותר נראה מלשון מאיימין דהיינו שאין מדקדקין בעדותן כל כך דאע"ג דאפשר שלא ראו אלא כוביתא דעיבא בעלמא בדמות הלבנה אפ"ה אין חוקרין על זה כשהוא מהצורך כן נ"ל אבל הרמב"ם ז"ל מפרש כל הענין לענין הכחשה והזמה ע"ש:

בתוספות ד"ה הא בניסן כו' וי"מ איפכא עכ"ל ובירושלמי בר"פ ראוהו ב"ד מבואר להדיא כשיטת רש"י וכן משמע נמי לעיל מסוגיא דשמעתין דבניסן ותשרי שייך יותר לעשות חסר משאר חדשים אבל עדיין צ"ע מאי תיקון המועדים יש בניסן ותשרי לעשותן חסר ובשלמא בתשרי אפשר דהוי משום אד"ו אבל בניסן מאי איכא למימר וצ"ע: