Rosh Hashanah 12b

שניה מה שנלקט בשנה שניה של שמיטה מעשר ראשון ללוי ומעשר שני בירושלים ומה שנלקט בשנה שלישית מעשר ראשון ומעשר עני:

מנא הני מילי דבשלישית אינו נוהג בה מעשר שני:

שנה שאין נוהג בה אלא אחד מן המעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה:

הא כיצד מעשר ראשון יתן כדרך שנתן עד הנה:

ומעשר עני יוסיף במקום מעשר שני כדכתיב (דברים כ״ו:י״ב) לגר ליתום ולאלמנה והוא מעשר עני:

או אף מעשר ראשון יבטל ושנת המעשר חד קאמר ההיא דמפרש ואזיל ללוי לגר ליתום ולאלמנה והוא מעשר עני שאף לוי בכלל עני שאין לו חלק בארץ:

ובא הלוי למעשר ראשון כל זמן שבא וכו' והא בשנה שלישית כתיב מקצה שלש שנים וגו ובא הלוי וגו':

ה"ג תנו רבנן המודר הנאה וכו' ולא גרסינן מנלן:

משתבא השמש בירושלמי מוקי לה בנכרי:

משתצמח לזרעים פירש בקונטרס שהזרע צומח בתוכו ואינו משמע כן בירושלמי דמעשרות פ"ק דאמרי' מתני' כדי שתזרע ותצמח כיצד הוא בודק ר' שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן נוטל מלא קומצו ונותן לתוך הספל של מים אם שקע רובה חייבת ואם לאו פטורה ר' יונה בעא מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע יהא פטור אלא ברוב כל פרידה ופרידה את אמרת משמע משתצמח לזרעים היינו שנגמר בישולם כל כך שאם תולשין אותן וזורעין אותן במקום אחר מצמיח:

התבואה פי' בקונטרס דגן ותירוש קרויין תבואה דכתיב כתבואת גורן וכתבואת יקב ואי אפשר לומר כן חדא דאם כן לא ליתני זיתים וליהוו בכלל תבואה כמו ענבים דתרווייהו בכלל תבואת יקב נינהו ועוד דשיעור אחר תנא גבי ענבים בפ"ק דמעשרות (משנה ב) דתנן הענבים והבאושים משיבאישו ובאושים מין ענבים הוא מלשון ויעש באושים (ישעיהו ה) ואית דגרסי הבאושים ובירושלמי גרסינן הענבים והבאושים משיבאישו ר' זירא בשם ר' יסא משיקרא באושא וצריך טעם למה לא אזלינן בענבים בתר שליש כמו בתבואה וזיתים מהאי קרא גופיה דמייתי הכא ומנלן כל הנך שיעורין המפורשין בכל אחד ואחד גבי פירות בפ"ק דמעשרות (שם) בתאנים וענבים ורמונים וטובא דחשיב התם ואי לאו ענבים אכולהו אחרינא לא הוה חיישינן דלאו דאורייתא אלא ענבים דאורייתא נינהו דכתיב תירוש ויצהר ונראה לי דכל אותן שיעורין הוא הבאת שליש שלהם והא דלא קתני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהם סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן משמע בירושלמי דגבי התלתן משתצמח דריש לה רבי זעירא מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כו' דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח רבי חנינא בשם רבי אמר זיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצא מהן אינן מכשירין וא"ת והיכי ילפינן הכא חיוב מעשר משביעית והלא כל אילנות הולכין לשביעית בתר חנטה וענבים נמי בכלל כדאמרינן לקמן אמרי רבנן אילן בתר חנטה ירק בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש ואפ"ה לענין להתחייב במעשר שיעור אחר המפורש בפ"ק דמעשרות (משנה ג) ויש לומר דבכולהו ניחא דחזו כשיעור המפורש בהם אבל תבואה וזיתים קודם הבאת שליש נמי חזו כדאמרינן פרק המוציא יין (שבת דף פ:) אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש שמשיר השער ומעדן הבשר ואמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים דף מב:) עמילן של טבחים פת תבואה שלא הביאה שליש ומהאי טעמא ניחא דקשיא ליה טפי אהנך מנלן דאזלינן בתר שליש כיון דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה משביעית דאפילו לשביעית לא משערינן עד הבאת שליש כ"ש להתחייב במעשר דהא שאר אילנות דאזלינן לשביעית בתר חנטה אפ"ה לא מחייבי במעשר עד דמטו לשיעור המפורש בהם:

מנהג שביעית בשמינית תימה דלעיל (ראש השנה דף ט.) נפקא לן מבחריש ובקציר תשבות קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ופירש בקונטרס כגון תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית וי"ל (דהאי דהכא איצטריך ללמד על חריש שהוא לתוספת כדפירש' לעיל ועוד נ"ל) דאי מהכא הוה אמינא דהא דנוהג בה מנהג שביעית בשמינית היינו דקדושת שביעית נוהגת בהם דאסירא בסחורה וחייבין בביעור ושאר דיני פירות שביעית אבל לחרוש ולקצור ולעדור אותה תבואה לא הייתי אוסר דדבר התלוי בעבודת הארץ כיון דנפקא שביעית שריא אפילו לצורך פירות שביעית להכי איצטריך ההוא קרא וניחא השתא דדריש מיניה תוספת שביעית דאי לאו הכי מה תוספת שייך בפירות שגדלו בשביעית במאי דאסירי בשמינית:

פירוש תורת המעשרות שנה ראשונה של שבוע מפריש מעשר ראשון ונותנו ללוי ומפריש מעשר שני ומעלהו ואוכלו בירושלים. וכן בשנה השניה אבל בשנה שלישית מפריש מעשר ראשון ונותנו ללוי. ותמורת מעשר שני מפריש מעשר עני ונותנו לעניים לפיכך זה הירק שנלקט מקצתו בערב ר"ה וחזר וליקט נכרי מקצתו משתבא השמש והיתה שניה נכנסת לשלישית. מה שליקט ישראל דינו כדין שנה שניה מעשר ראשון ומעשר עני כענין הזה סוגיא דשמעתא כולה מדכתיב שנת המעשר שנה שאין בה אלא מעשר אחד. וזהו מעשר ראשון.

פרט מעשר שני שאינו נוהג בשנה השלישית ואינן יכולין לומר מעשר שני שהרי הכתוב אומר לעני ולגר אבל מעשר ראשון הקישו הכתוב לנחלה.

מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק ולנדרים כדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י"ב חודש מיום ליום. ואם פירש לשנה זו אפילו לא נדר אלא ביום כ"ט לאלול כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה נשלם נדרו. וכיון שנכנס תשרי אפילו יום אחד הותר. ואפילו למאן דלא סבר יום [א'] בשנה חשוב שנה הכא מודה דלצעורי נפשיה קא מיכוין והא אצטער ליה. ואימא ר"ה לנדרים ניסן ומשני הלך אחר לשון בני אדם.

ובני אדם אין קורין ר"ה אלא תשרי תנן בתחלת מעשרות התלתן משתצמח פי' חשוב הוא פרי.

ואוקימנ' משתצמח לזרעים פי' שאם יזרע יצמח ופירשוהו בתלמוד א"י כיני מתניתא כדי שתזרע ותצמח. כיצד בודק ר' שמואל בש"ר יונתן נוטל מלוא קומצו ומטיל לתוך ספל של מים שקעה לה [רובה] חייבת ואוקימנא ברוב כל פרידה ופרידה כלומר כיון ששקעה יש בה עיקר פרי על כן היא בכירה.

התבואה והזיתים משיביאו שליש פי' כגון הפרי כשיגמר יש בו משקל ג' סלעים כיון שהביא משקל סלע וחתכו חייב במעשר מנ"ל א"ר זירא [בירושלמי שם] עשר תעשר את כל תבואת זרעך כלומר עשר מדבר שאם תזרעהו תעשר ממנו כגון דבר שזורע וצומח פרט לפחות משליש (א') שאינו [נזרע וצומח]. ומפרשינן לה מהאי קרא מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות כלומר כל תבואה שהביאה שליש בשביעית שנאמר בה מקץ שבע שנים במועד וגו'. והיא יכולה להקצר במועד והוא חג הסוכות זו התבואה משנת השמטה נחשבת מאחר שהביאה שליש בשנה השביעית שנאמר וחג האסיף בצאת השנה וקיי"ל דהאי אסיף קציר הוא.

משתצמח לזרעים [פירש"י] משיצמח הזרע בתוכו, אבל בירושלמי (מעשרות פ"א, ה"ב) משמע משתצמח כל כך שתהא ראויה לזריעה שאם זורעין אותה צומחת, והכין גרסינן התם בפ"ק דמעשרות (שם) על הדא מתניתין, כיני מתניתין היא כדי שתזרע ותצמח, כיצד בודק ר' שמואל בשם ר' יונתן נוטל מלא קומצו ומניח לתוך ספל של מים שקע רובה חייבת ואם לא פטורה, ר' יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ושלא שקע פטור, אלא ברוב כל פרידה. ותבואה נמי שהלכו בה בתר שליש היינו טעמא משום דמכי מטיא לשליש נזרעת ומצמחת, וכדאיתא התם נמי בהדיא בירושלמי אמר ר' זעירא כתיב (דברים יד, כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר זורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח. והא דלא תני בתלתן משתביא שליש כמו ששנה בתבואה וזתים, שמא מפני שאינו ניכר בה כמו בתבואה וזתים.

מנה״מ כלומר דבשנה ראשונה ושניה אדם נותן מעשר שני ובשלישית מעשר עני דתניא וכו׳ שנה שאין בה אלא מעשר א׳ פי׳ שאין בה משני מעשרות שנתן עד עכשיו אלא האחד דהיינו מעשר ראשון אבל לא מעשר שני ואמרינן או אינו אלא מעשר א׳ דווקא ושניהן הראשון והשני יבטלו ולא יתן אלא אותו מעשר עני הכתוב בפ׳ ת״ל וכו':

ר׳ אליעזר אומר אינו צריך פי׳ דלא מדריש מהכא שפיר דדילמא הא דכתיב ובא הלוי כל זמן שבא תן לו לפי שאף בשנה השלישית הרי נותן לו מעשר עני מיהת בכלל עניי ישראל אלא מהכא שמעינן לה שפיר ואל הלוים תדבר וכו':

ולנדרים (למאי הילכתא) וכו' פי׳ ומדין בל תאחר יש לו להתחיל מניינו לאלתר כדאיתא בפ״ק דנדרים אבל מדין נדרו אינו כן ואם נהנה ממנו כמה שנים אח״כ מיד אינו לוקה משום בל יחל וכן כל כיוצא בזה והא דאמרינן לשנה כלומר לשנה א׳ דשנה י״ב חודש משמע דהלך אחר רוב שנים שהם פשוטות ואפילו היתה שנה זו שהוא מונה מעוברת אין בכך כלום כי הוא לא קבל שנה זו אלא שנה סתם וכדברירנא במס׳ נדרים בס״ד:

ואם אמר לשנה זו וכו' והא אצטריכא ליה למתני דהוה רבותא טובא כדמפרש ואזיל וה״ה שיש בלשון זה להחמיר כגון שהי׳ עומד בר״ה ואמר שנה זו והיתה אותה שנה מעוברת שאסור בה ובעבורה וכדאיתא בפ׳ קונם יין:

ואפילו למ״ד אין יום אחד בשנה חשוב שנה לאו לישנא דברייתא הוא אלא תלמודא מפרש הכי דק״ל דבהא בין ר״מ ובין ר״א מודה דלא דיינין לה כשאר דיני תורה דהכא לצעורי נפשיה קביל עליה והא אצטער ביום א׳ ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי לר״א לא עלתה לו שנה עד י״ב חדש והאי דקאמר זו לא בא אלא להאסר בשנה ראשונה וצ״ע היכא שהי׳ עומד בכ״ט באלול ונשבע לחבירו שיתן לו כך וכך בשנה זו אם חייב לפורעה בו ביום דהא הכא ליכא טעמא דלצעורי נפשיה קביל עליה והילכך לר׳ אליעזר יש לו זמן י״ב חדש ואפי׳ לר׳ מאיר מדלא קאמר היום כדרך בני אדם או דילמא כיון דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אף בזה למפרעיה היום קביל עליה וראוי להחמיר וא״ת ותנא דידן אמאי לא תני לנדרים וי״ל דהא פרישנא לעיל דבהפסקה לא מיירי וכדברי המפרש ג״כ בשכירות בתים וי״מ דתנא דידן סבר דניסן נמי ראשון קרו ליה בני אדם וכדפריך תלמודא לעיל גבי שכירות בתים וא״כ לתנא דמתניתין לית ליה הא מתניתא ולעולם מונה י״ב חודש וזה אינו במשמע דא״כ ה״ל לתלמודא לפרושי ודעת כל הגאונים ז״ל שהלכה כברייתא זו אלמלא [אלמא לא] פליג בה תנא דמתניתין אבל יש ליישב פי׳ זה דה״ק דתנא דמתניתין לא פסיקא ליה למתני בנדרים שום זמן לר״ה דהא ס״ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואיכא דקרי לניסן ראשון ומיהו כל היכא דנהוג עלמא כי השתא דלא למסתם ר״ה אלא בתשרי מודה הוא לדבריו דתנא דברייתא ולפיכך קבעוה הגאונים ז״ל הלכה כנ״ל:

תנן התם התלתן וכו' רש״י ז״ל פירשה לענין חדש וישן וליתא דהא זיתים דינם ככל אילן שהולכין בו אחר חנטה לענין חדש וישן ותי׳ דהא מתניתין בדוכתא לא נשנית לענין חדש וישן אלא בענין חיוב ופטור מעשר וכן מפרש אותה בירושלמי דלענין עונת המעשרות לומר שאם לקטו קודם זמן זה אינו פרי ואין עליו חיוב מעשר כלל וזהו עונת המעשרות ולשון אחר וענין אחר גורן המעשרות וזהו בפירות שהן בני מעשר שהגורן קובעם למעשר לאכול מהם עראי כנון מירוח לתבואה או ראיית פני הבית וכיוצא בו הילכך לענין חדש וישן אפשר דתלתן דינו כשאר ירק דאזיל בתר לקיטה וכן עיקר. והא דקתני משתצמח לזרעים פרש״י משעה שהזרע צומח בתוכו ואין הלשון מתיישב לפי׳ זה וגם בירושלמי לא פי׳ כן אלא משתתבשל כ״כ שאם זורעין אותה תצמיח דבהאי שיעורא הוה גמר פרי ובלשון הזה אמר שם בריש פ״ק דמעשרות על הא מתניתין כיני מתניתא כדי שתזרע ותצמח כיצד הוא בודק ר׳ שמואל בשם ר׳ יונתן נותן מלא קומצו לתוך ספל מים שקע רובו חייבת ואם לאו פטורה. ר׳ יונה בעי מעתה מה ששקע יהא חייב ומה שלא שקע פטור אלא ברוב פרידה ופרידה ע״כ. למדנו מכאן פי׳ משתצמח לזרעים כמו שאמרנו ולמדנו ג״כ שמשנתינו לענין חיוב ופטור מעשרות היא. ומיהו אפשר דגבי תלתן אפי׳ לענין חדש וישן אזלינן בה בתר צמיחה לזרעים מכיון שזרעו לזרע ולא אזלינן ביה בתר לקיטה וכדאמר שמואל לקמן גבי פול המצרי שזרעו לזרע הכל הולך אחר גמר פרי. ותו גרסי׳ התם בירושלמי א״ר זירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר הזורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח ע״כ. ולמדנו ממנו שאף תבואה כך דינה משתצמח לזרעים דההיא שעתא הוה גמר פרי אלא דקים להו לרבנן דכשהביאה שליש מטיא להאי שיעורא אבל בתלתן לא יכלו לתת בו שיעור ידוע אלא שאמרו דרך כלל משתצמח לזרעים. והא דקתני תבואה וזיתים משיביאו שליש לענין עונת המעשרות דמיירי מתניתין השוה אותם התנא דמקמי הכי אם תלשם אינו חייב לעשרם דלא חשיבי פרי ואין כן בשאר אילנות אלא כל א׳ וא׳ נתנו לו חכמים שיעור יש משישחירו ויש משישלשלו והרבה גוונים אחרים מפורשין שם. ומיהו תבואה הולכין בה אחר שליש לכל דבריה כגון לענין שביעית ולענין חדש וישן ולענין שניה ושלישית וכדמוכח לקמן וגורן המעשרות פשיטא דלא שייך בהא אלא כל דבר ודבר יש גורן שלו שקובעו למעשר כגון מירוח לתבואה או ראיית פני הבית וכן לכל א׳ וא׳ לפי מה שהוא אבל זיתים לענין חדש וישן ושניה ושלישית ושביעית דינו כשאר אילנות שהולכין בהם אחר חנטה. וא״ת מפני מה הלכו באילנות לכל דיניהן בתר חנטה חוץ מעונת המעשרות והלכו בתבואה אחר שליש לכל דבריה. ואומר מורי הרב נר״ו שהאילן כבר הוא גדול וניטע ושרשו בארץ גזעו שותה ומתרוה בכל גשמי שנה ומשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלימות ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו מכאן ואילך הילכך אע״פ שהפרי עצמו לא קבל שלימות להיות גמר פרי לענין עונת המעשרות השתא הוא דבעי׳ גמר פרי בפועל וליכא אבל בדברים אלו מעתה יש לו שלימות גמר פרי בכח ולפיכך די לו בכך אבל תבואה עד שלא הביאה שליש אין חשוב שיהא לה שום שלימות ואפילו בכח כי אין לה גוף עיקרי ניטע בארץ לקבל עצמו יניקה ושרף מעתה לגמור בהם פרי שלה מכאן ולהבא וטעם נכון הוא. וכן פרש״י. ועוד היה הוא גר׳ אומר כי הטעם שקבעו חכמים שבט ר״ה לאילן וקבעו תשרי לתבואה מפני שהאילן שתה רוב גשמי שנה עד שבט כדמפרש ואזיל תלמודא לקמן אבל התבואה צריכה כל גשמי שנה עד שתתבשל היטב לפיבך קבעו לה תשרי וכל הדברים האלו הכתוב מסרם לחכמים כרוב דינין של תורה. ונראין דברים דהא דתנן התלתן משתצמח לזרעים הנ״מ כשזרעו לזרעים א״נ זרעו לירק לאכילה ונמלך עליו לזרעים הילכך אזלינן בה בתר גמר פרי אבל לקטו בעודו ירק לאכילה דינו כשאר ירקות לחיוב המעשרות ולכל דבר:

התבואה והזיתים משיביאו שליש מנה״מ פי׳ מדחזינן דמייתי ראיה מענין שביעית שמעינן דלאו בזיתים איירינן דההוא בתר חנטה הוא לשביעית ככל האילנות אלא לענין תבואה שקלי׳ וטרי׳ דקים לן שדינה בשליש לכל דבריה שאין לחלק בדיני תבואה בזה ולכלם ראוי להיות זמן אחד שהוא שלימות פרי ופוק חזי בכולה שמעתא דכולהו קראי דמייתי׳ לענין תבואה נינהו ונראה דעונת המעשרות לזיתים שהלכו חכמים אחר שליש לפי שסמכוהו לתבואת דגן ששוה לו למעשר מן התירוש ולפי שראו שאף הם משליש ואילך חשיבי גמר פרי והיינו דנקטי׳ לה הכא סתמא ואתבואה בעי׳ דאורייתא ממש ואזיתים לאסמכתא דאסמכוה רבנן אתבואה ומייתי׳ לה מקץ ז׳ שנים למועד שנת השמטה בחג הסוכות הזה מאי עבידתא דהא שמינית היא אלא לומר לך כל תבואה וכו׳ וקים להו לרבנן דהיינו שהביאה שליש קודם תשרי. ופרכינן ודילמא אע״ג דלא עייל כלל אמר רחמנא תשמט ואזיל עד חג הסוכות פי׳ שלא לעבוד עבודה מדין תוספת שביעית דאילו לאוסרה לגמרי כפירות שביעית לא הי׳ במשמע כיון דלא עייל כלל והיינו דנקטי׳ האי לישנא דתשמט ואזיל עד חג הסוכות וכן פרש״י אבל כי מוקמינן לה כשהביאה שליש בשביעית לגמרי אסרינן לה לתבואה לעולם כפירות שביעית ממש ומהדרינן לא ס״ד כלומר דמיירי בשלא הביאה כלל דכתיב קרא אחרינא וחג האסיף בצאת השנה מאי אסיף אלימא חג הכא בזמן אסיפה למה לי הא כתיב האי ענינא בסיפיה דקרא באספך את מעשיך ותרתי למה לי אלא ע״כ מאי אסיף קציר וקמ״ל דקציר שנקצר בחג הסוכות מן השנה שיצאת הוא נדון דקים לה לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש קודם תשרי:

אחד בתשרי ר"ה לנודר כיצד המודר הנאה מחבירו לשנה מונה שנים עשר חדש מיום ליום אבל אם אמר לשנה זו אפילו היה בעשרים ותשעה באלול כיון שבא לו לתחום אחד בתשרי כלתה שנתו והותר מיד בלא שום שאלה והתר וכן כל שנדר ונשבע איזה דבר עד ר"ה.

קצת מפרשים כתבו ששטר חוב שכתוב בו זמן פרעון לר"ה הבא ראשון שאין המלוה רשאי לתבוע באחד מראשי שנים הקודמים לאחד בתשרי מפני שסתם ר"ה תשרי וכן אם היה כתוב בו ר"ה סתם אין הלווה רשאי לעכב עד חמשה עשר בשבט והדברים נראין.

כל פרי שאין ראוי לאכילה כגון הבוסר וכיוצא בו אינו חייב במעשר עד שיגדיל שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהא פרי וכן הדין בתבואה וקטנית שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך עד שתעשר תבואה וקודם שיגיעו לעונה זו מותר לאכול מהם כל מה שירצה אף בתורת קבע ובסדר זרעים פירשו בכל הפירות איזהו עונת המעשר שלהם שמאותה עונה ואילך יאסרו ליאכל אכילת קבע בלא מעשר ונותן לכל פרי ופרי עונה הראויה לו והביאו בכאן שתים מהם התלתן לשיעור אחד והתבואה והזיתים לשיעור אחר התלתן משתצמח לזריעה ר"ל שהזרע שצמח בו נגמר כל כך שאם יזרעוהו יהא ראוי לצמיחה ותבואה או זיתים משיביאו שליש ר"ל משיתבשלו בכדי שליש בישול הראוי להם ושיעור הבאה שליש הוא נמנה משנתמלאת השבלת בגרעיניה עד שיגמר וסימן לדבר פירשו בתלמוד המערב כל שאדם נותן גרעינה מהם לתוך המים ושוקע ומגדולי המחברים כתבו בזה סימן כל שזורעה ומצמחה וגדולי הרבנים כתבו שאף ענבים בשיעור זה שאף הם קרויים תבואה שנאמר וכתבואת היקב ואע"פ שמצינו גם כן יקב בזיתים שנאמר ומלאו היקבים תירוש ויצהר מ"מ עקרו על התירוש.

כבר ביארנו שכל שהביאה שליש בשביעית אע"פ שנגמרה ונקצרה בשמינית הרי היא נדונת כשל שביעית ומ"מ אם לא הביאה שליש נדונת כשל שמינית ומשנכנסה יום אחד בשמינית הותרה:

בפרש"י בד"ה אלא לומר כו' אסור כשביעית כו' שליש ולקמן פריך כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה התבואה פי' כו' דתנן והבאשים משיבאישו כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בנוסחת סדר משנה שלפנינו דל"ג הענבים והבאשים כו' והיא גירסת ירושלמי שלפנינו בסדר המשנה ועיין בר"ש שם ודו"ק:

בא"ד המפורש בהם אבל תבואה וזיתים כו' דמקודם לכן חזו ומייתי ראיה כו' עכ"ל כצ"ל מת"י ועיין בר"ש שם:

בד"ה מנהג שביעית כו' וי"ל דהאי דהכא איצטריך כו' כדפרישית לעיל כו' עכ"ל האי תירוצא קמא בתוס' ישנים אינו והיה נראה לפרש דבריהם לפי נוסחא שלפנינו דר"ל דלעיל לא יליף אלא קציר של מוצאי שביעית אבל חריש לא שמעינן מיניה ואצטריך דהכא ללמד אף לחריש במוצאי שביעית אבל אם כן הוא לא הבנתי מה שכתבו כדפי' לעיל דלא כתבו לעיל אלא מדקציר לתוספת מוצאי שביעית חריש נמי לתוספת ערב שביעית ועוד קשה אכתי להאי תירוצא דלא לכתוב רק קרא דהכא דשפיר שמעינן מיניה בין קציר בין חריש למוצאי שביעית ודו"ק:

בתוספות ד"ה משתבא השמש בירושלמי מוקי לה בעכו"ם עכ"ל ולפמ"ש התוס' לקמן דף י"ד ע"ב בד"ה ולשביעית דכל היכא דקתני דאזלי' בתר לקיטה לאו דוקא אלא הכל תלוי בגמר פרי שמאז דרך ללקטן ומייתי ראיה על זה מבצלים הסריסים ופול המצרי דכל היכא שכבר נגמר הפרי לגמרי קודם ר"ה מתעשר לשעבר א"כ לא הוה צריך לאוקמי בעכו"ם אלא הא דקתני ליקט משתבא השמש היינו שנגמרו לאחר ביאת השמש וראוין ללקיטה ואפשר דהא דלא מוקי לה בירושלמי כה"ג לשיטת התוספת היינו משום דפשיטא לתלמודא שא"א לעמוד בין הנך שנגמרו לגמרי קודם ביאת השמש ובין הנך שנגמרו לאחר ביאת השמש שהוא כהרף עין ולא קים לן שפיר הא מילתא וכל כי האי גוונא צריך לעשר שני מעשרות או לצבור גורנו לתוכו למ"ד יש בילה כן נ"ל ליישב לפי שיטת התוספת לקמן וק"ל:

בגמ' תנן התם התלתן משתצמח התבואה והזיתים משיביאו שליש ופירש"י משיביאו שליש מתעשרין אחר שנה שהגיע לשליש בישולם אם שניה אם שלישית עכ"ל. ואף על גב דעיקר פשטא דמתניתין לאו בהכי איירי אלא לענין מאימתי הפירות חייבין במעשרות איירי וקתני בכ"א וא' אימתי עונת המעשרות דמאז אסור לאכול מהם אכילת קבע מ"מ נקט רש"י האי לישנא דע"כ משקלא וטריא דשמעתין בין למאי דיליף לה מתבואת השנה ומשנת השמיטה ובין למאי דמסקינן דיליף לה מועשת התבואה לשלש השנים אל תקרא לשלש אלא לשליש מכל הני מוכח להדיא דלעולם הולכין אחר אותו שנה שהגיע בה לעונת המעשרות כ"א לפי זמנו בין לענין שביעית בין לענין חשבון שנות המעשר אם שניה אם שלישית וכן לענין מן החדש על הישן וכן מבואר להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מעשר שני דין ב' ובפ"ד מה' שמיטין דין י"ג ואף דלענין אילנות שנראה מלשונו שם ג"כ שמפ' חנטה שנזכר בתלמוד דהיינו ג"כ משהגיע לעונת המעשרות כ"א כדינו ולכאורה מסוגיית התלמוד לא משמע כן כמו שנבאר בעז"ה מ"מ מיהו לענין תבואה וזיתים דילפינן לה מקראי בשמעתין ע"כ מוכח דהתחלת חיוב המעשרות שלהן וחשבון השנים לענין מעשרות ושביעית כולהו הא בהא תליא כיון דכולהו מדאורייתא נינהו והכי מסתברא דלעולם יש לנו לילך אחר אותה שעה שהגיעו להתחייב במעשר דמהאי שעתא מקרי גמר פירי כשיטת הראב"ד ולפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל כאן דמשיביאו שליש היינו לענין דמתעשרין אחר אותו שנה כיון דשקלא וטריא דשמעתין ע"כ בהכי איירי וה"נ אמרינן לקמן בדף הסמוך אמתניתין דהאורז והדוחן דאיירי נמי מחשבון השנה וקאמר רבה עלה אמור רבנן תבואה וזיתים אחר שליש ולא אשכחן הא מילתא בהדיא אם לא בהאי מתני' דהכא דמיירי לענין התחלת חיובן במעשרות אע"כ דהא בהא תליא ואע"ג דלענין אורז ודוחן אפילו למ"ד דלענין שנות מעשרות ושביעית אזלינן בתר השרשה אפ"ה לא שייך לומר דעונתן למעשרות נמי משעת השרשה היינו משום דהתם טעמא אחרינא איכא הואיל ועשויים פרכים פרכים והיינו מדרבנן וכמו שיבואר לקמן בע"ה. ומה"ט גופא נמי מצינו למימר לענין חנטה באילן לפי מאי דמשמע מפשט הסוגיא לפרש"י ותוספת דחנטה לאו היינו עונת המעשרות היינו משום דלא שייך למתלי בעונת המעשרות כיון דמעשר אילנות מדרבנן. והשתא א"ש דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דפירות האילן נמי חייבין במעשר מדאורייתא ולכך הוכרח לפרש דחנטה היינו עונת המעשרות דבכל מידי דאורייתא ע"כ כולהו בעונת המעשרות תליא כדמוכח בשמעתין לענין תבואה וזיתים. ודוק היטב שזה מפתח גדול לסוגיות הבאות ומעתה נבוא לבאר סוגיא דשמעתין לפי שיטה זו ואחר כך נבאר שיטת התוספת בזה:

שם מנה"מ ופרש"י אתבואה וזיתים קאי דירקות ואילנות דמעשר דידהו דרבנן לא שייך למיבעיא מנא לן ואע"ג דלמאי דמסיק רש"י דלקמן מפרש דהכל תלוי בגשמי השנה א"כ בתבואה וזיתים דאזלינן בתר שליש נמי טעמא רבה אית בהו דמהאי שעתא שניכר שליש גדלו גדלים והולכים על גשמי השנה שעברה דהכי קושטא דמילתא כמו שפי' רש"י לקמן דף י"ד גבי מה גורן ויקב אפ"ה משמע ליה לרש"י דבמידי דאורייתא לא סגי בה"ט לילך אחר גשמי השנה אלא יותר מסתבר לילך אחר גמר פירי ממש כדאמרינן לעיל דף ח' מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו והיינו סמוך ללקיטה כמ"ש שם התוספות והשתא לפ"ז לא הוה צריך רש"י להאי טעמא דאילנות מדרבנן לענין התחלת חיוב עונת המעשרות דבלאו הכי אפילו הוי מדאורייתא מצינו למימר דכל הני דקחשיב בפ"ק דמעשרות מאימתי עונת המעשר שלהן אפשר דהיינו גמר פירי ממש שראוין לאכילה אפילו שלא ע"י הדחק. אלא דאיצטריך רש"י להאי טעמא דמעשר אילנות מדרבנן לענין חשבון השנים דאזלינן בתר חנטה. אע"ג שאין כאן פירי כלל דלפרש"י חנטה היינו התחלת גידולין דלא כשיטת הרמב"ם שכתבתי בסמוך לכך הוצרך לפרש דהיינו משום דמעשר דידהו מדרבנן ואע"ג דלענין שביעית הוי מדאורייתא מ"מ לפי סברת המקשה לא תליא שביעית במעשר ולענין שביעית איכא למימר שפיר דילפינן מסברא דהכל הולך אחר גשמי השנה או דילפינן מערלה כמ"ש התוספת לקמן מיהו למסקנת הש"ס דילפינן תבואה וזיתים לענין שליש משביעית דס"ל דכולהו בהדדי תלינן במידי דאורייתא וא"כ לענין אילנות בשביעית שפיר ילפינן מקרא דבאספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב אזלינן מדאורייתא אחר גשמי השנה ה"ה לכל מילי והיינו כמ"ש התוספת לקמן גבי מה גורן ויקב לחד שינויא דלענין שביעית הוי דרשא גמורה והיינו לפי המסקנא דהכא. משא"כ לסברת המקשה דהכא דאכתי בתבואה וזיתים דהיינו גורן ויקב לא קים לן שפיר דאזלינן בתר גשמי השנה א"כ ע"כ לאו ילפותא גמורה היא ומקשה שפיר מנה"מ בין לענין התחלת עונת המעשרות ובין לענין חשבון השנים דמסברא בכולהו אית לן למימר דאזלינן בתר גמר פירי ממש ואחר לקיטה ולמאי דס"ד עכשיו הבאת שליש לא מיקרי גמר פירי כיון שעוד שני שלישים לבוא ועוד שאין ראויין לקצירה כלל אלא ע"י הדחק כמ"ש רש"י לקמן גבי מה גורן ויקב ואף לסברת הראב"ד ז"ל שהבאתי בסמוך דשליש בתבואה מיקרי גמר פירי היינו לפי המסקנא דילפינן לה מקרא וכמו שאפרש בזה עוד לקמן אי"ה ודוק היטב שנלע"ד שיטה זו נכונה וברורה בעז"ה ועיין בסמוך:

שם אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דר"י הגלילי כו' שנת השמיטה בחג הסוכות מאי עבידתיה כו' אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש. ולכאורה יש לתמוה טובא אכתי האי שליש היכא רמיזא וליכא למימר דהכא נמי סמיך אהא דמסיק לקמן דקים להו לרבנן כל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביא שליש קודם ר"ה דא"כ הו"ל לאסוקי הכא בהדיא. ועוד דא"כ לא הוי מקשי שפיר דלמא לא עייל כלל דמהיכי תיתי כיון דפשטא דקרא מיתוקמא שפיר דתליא בחג הסוכות כיון שהביא שליש בשביעית ולמה נפיק קרא מפשטיה ולהחמיר כולי האי דקאמר רחמנא תשמיט ותיזיל ועוד דלמאי דמסיק לא ס"ד ומייתי קרא אחריני וחג האסיף בצאת השנה א"כ אמאי מייתי ר"י הגלילי גופא קרא דחג הסוכות שנת השמיטה ומ"ש התוספת בד"ה וקרי לה דמ"מ בהאי קרא לחוד לא סגיא וכו' מ"מ סתמו דבריהם ולא פירשו טעמא דמילתא. ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דהא דמקשינן מעיקרא מנה"מ היינו כפרש"י וכדפרישית דאע"ג דידע שפיר דאשכחן כמה מילי דאזלינן בתר גשמי השנה אפ"ה הוי ס"ד דבמידי דאורייתא לא תליא בגשמי השנה אלא בתר גמר פירי ושעת לקיטה כדמשמע לעיל דסמוך לגמרו עישורו. וע"ז מסיק ר"י הגלילי שפיר מקרא דחג הסוכות שמינית היא פירוש אי ס"ד דבתר שעת לקיטה אזלינן לענין מעשרות ושביעית א"כ לעולם לא משכחת לה דשייך ענין שמיטה בחג הסוכות דהא נלקטו בהיתר בשמינית אע"כ דלאו בתר לקיטה אזלינן אלא בתר גשמי השנה שגדלו בה ור"י הגלילי לשיטתו דדריש לקמן מה גורן ויקב גדל על מי שנה שעברה ומתעשר לשעבר והיינו נמי דסמיך אהאי דרשא דהכא דבשביעית לא אזלינן בתר לקיטה אלא בתר גשמי השנה דהיינו הבאת שליש ומהכא יליף לכל מילי אי לדרשא גמורה לשביעית או לאסמכתא למעשר וכמו שנבאר לקמן אי"ה. והא דמקשה רבי זירא לרב אסי ודילמא לא עייל כלל היינו משום דלא ס"ד דר' זירא כלל שתלה הכתוב שום דבר בגשמי השנה. ועוד דלא קים ליה לרבי זירא דגשמי השנה היינו להבאת שליש וא"כ שליש זה מה טיבו והדרינן לסברא דאזלינן בתר גמר פירי ושעת לקיטה וע"כ דחומרא יתירא אמר הכתוב תשמיט ותיזיל עד חג הסוכות וע"ז מסיק הש"ס שפיר לא ס"ד דכתיב וחג האסיף בצאת השנה והאי אסיף היינו קציר ומדקרי ליה בצאת השנה אלמא דהיינו משום דגדל על מי השנה שעברה וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג הביאה שליש לפני ר"ה וא"כ ילפינן מיהו מהכא דגשמי שנה שעברה היינו משהביא שליש אלא דאכתי בהאי קרא לחוד לא סגיא דהאי קרא לאו לענין דיני שביעית ומעשר איירי אלא לישנא בעלמא הוא דקרי ליה קרא בצאת השנה ובא זה ולימד על זה דדריש ר"י הגלילי שפיר מקרא דחג הסוכות בשנת השמיטה דמה שדין שביעית נוהג בחג הסוכות היינו משום שגדילין על מי שנה שעברה והיינו ע"כ דוקא הבאת שליש כדאשכחן דמהאי טעמא קרי רחמנא לחג הסוכות בצאת השנה כדפרישית כנ"ל נכון וברור בעזה"י ובסמוך אבאר עוד בזה לפי שיטת התוספות ודוק היטב:

בתוספות בד"ה משתצמח לזרעים פירש בקונטרס כו' ואין משמע כן בירושלמי כו' משמע משתצמח לזרעים היינו שנגמר כ"כ שאם זורעין אותו במקום אחר ומצמיח עכ"ל. ולכאורה יש להקשות א"כ מ"ש בתלתן דקתני משתצמח לזרעים ומ"ש בתבואה וזיתים דקתני משיביאו שליש. התם נמי הו"ל למתני משתצמח לזרעים דהא לפמ"ש התוספות בדבור הסמוך בשם הירושלמי דאדרבא עיקר שיעורא דמשתצמח לזרעים ילפינן מתבואה מדרשא דעשר תעשר את כל תבואת זרעך ומהתם משמע להדיא דכל השיעורים בכל הפירות דקתני בפ"ק דמעשרות היינו נמי דמאותו זמן ראוין לזרוע ולהצמיח וכמ"ש התוספות בסמוך דהיינו הבאת שליש שלהם. מיהו יש ליישב דאפ"ה ניחא ליה למיתני בכל חדא שיעורא דמינכר ביה כמ"ש התוספות בסמוך. ומשו"ה קתני בתלתן האי שיעורא דמשתצמח דמינכר ע"י הבדיקה דקמסיק בירושלמי דקתני כיצד הוא בודק. ואפשר דהאי בדיקה לא שייך אלא בתלתן משא"כ בתבואה וזיתים דלית ליה האי בדיקה מש"ה ניחא ליה לתנא למיתני הבאת שליש דילפינן בהדיא מקרא כדמסקינן בשמעתין אל תיקרי לשלש אלא לשליש כנ"ל ודו"ק:

בד"ה התבואה פירש בקונטרס דגן ותירוש וא"א לומר כן חדא דא"כ כו' ועוד דשיעור אחר כו' עכ"ל. ולפענ"ד יש ליישב לשיטת רש"י דהא דקתני בענבים שיעור אחר היינו כשרוצה לאכול הענבים בעינייהו. אבל כשכותשן להוציא מהן יין לא מחייב במעשרות אם לא לאחר שכבר הגיעו הענבים להבאת שליש וכדאיתא להדיא בירושלמי שהביאו התוס' כאן דזיתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצא מהן אינן מכשירין ולענין משקה איתמר אבל לענין אוכלים לעולם דאיכא שיעור אחר בענבים. וזה שדקדק רש"י לכתוב לשון תירוש דהיינו חמרא משא"כ הזיתים אפשר דאפילו לענין אכילת זיתים ליכא שיעורא אחרינא דאינן ראויין כלל עד שיביאו שליש. או אפשר דזיתים אינם ראויין כלל לאכילה אלא ע"י כבישה ומליחה ובהני לא שייך אכילת עראי כדתנן להדיא בפ"ד דמעשרות הכובש השולק המולח חייב דזה מיקרי קבע למעשרות וידוע דהתנא בפ"ק דמעשרות בכל הני שיעורא לא קתני אלא מידי דשרו בהו אכילת עראי כנ"ל:

בא"ד וצריך טעם למה לא אזלינן בענבים בתר שליש כו' מהאי קרא גופא כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי בשיטת רש"י בסמוך א"ש דלמאי דילפינן מבאספך מגרנך ומיקבך היינו דוקא יין גמור דמיקרי יקב אבל ענבים לא מיקרי יקב. וכן למאי דמסקינן דילפינן מועשת התבואה לשלש השנים היינו נמי דיין שהוא תירוש הוא בכלל תבואה כדפרש"י דכתיב ותבואת היקב אבל ענבים לא מיקרי תבואה אבל בזיתים אתי שפיר כדפרישית בסמוך. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל בשמעתין דהנהו שיעורי דפ"ק דמעשרות היינו חנטה וא"כ בענבים ודאי אזלינן בתר חנטה מדכתיב גבי רבעי ובשנה החמישית וילפינן לעיל דף י' דהיינו חנטה. ועיקר פשטא דקרא ברבעי היינו בענבים אפילו למאן דתני נטע רבעי וכ"ש למאן דתני כרם רבעי. אלא דהתוס' לית להו שיטת הרמב"ם כמבואר בדבריהם כאן בזה הדבור והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בא"ד וכן איתא בירושלמי כו' דרש לה רבי זעירא עשר תעשר כו' יצא פחות משליש שאין נזרע ומצמיח כו' עד כאן לשונו. לכאורה משמע דתלמודא דידן לית ליה האי דרשא דאם כן לא הוי מקשה מידי מנא הני מילי ואיצטריך לאתויי מקרא אחרינא. אלא דאפשר לומר דלא סגי בהאי קרא לחוד דלא קים להו לרבנן הא מילתא מסברא דפחות משליש אינו נזרע ומצמיח כיון דהבאת שליש גופא אין בו סימן אלא דוקא לבתר דילפינן בשמעתין מקרא דבתבואה וזיתים אזלינן בתר שליש שייך שפיר ילפותא דירושלמי דכיון דאשכחן קרא דתבואת זרעך דתליא בנזרע ומצמיח אלמא דבהבאת שליש דקפיד קרא נזרע ומצמיח ומקמי הכי לא ומשו"ה יהבי רבנן כל הנך שיעורי דפ"ק דמעשרות דסימן דמינכר הוא וקים להו דבהני שיעורי נזרע ומצמיח כנ"ל נכון ודו"ק:

גמרא ת"ר המודר הנאה מחבירו לשנה עיין נדרים דף ס ע"ב איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם. ועיין בתשובת מהריב"ל ספר ב' סימן כא: