Commentary page

Pesachim 98a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Pesachim 98a

Pesachim 98a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 226 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

המפריש פסחו ומת לקמיה מפרש אימת מית:

לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין:

גמ' שמע מינה בעלי חיים נדחין בהמה שנדחית בחיים דחויה דיחוי גמור שאף לכשנראית למה שהיתה ראויה אינה קריבה אלא רועה דהא דתנן תרעה ולא קרבה שלמים היא גופה שזו היא ראייתה כמתחלה שכל מותר פסח קרב שלמים ודלא כר"ש דאמר בעלי חיים אין נדחין בפרק שני שעירי (יומא דף סג:) דגמרינן מבעל מום שנדחה ולכשעבר מומו נראה ומרישא נמי שמעינן לה אלא משום דמהא שמעינן תלת נקט לה הכא:

ושמע מינה דחוי מעיקרא הוי דחוי דהא נקבה או זכר בן שתי שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש וקאמר ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למאן דאמר במסכת סוכה (דף לג:) דאין דחוי אלא הנראה ונדחה:

ושמע מינה יש דחוי בדמים כדפרישית בכמה מקומות בגמ' מצינו לשון זה גבי הא דאמר רבי יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה קדושה ואינה קריבה שמע מינה תלת כו' כי הכא ובמסכת קדושין (דף ז:) ובזבחים (דף יב.) ולמדתי פירושה ממסכת כריתות (דף כז.) דגרס התם בלשון הזה ש"מ קדושת דמים נדחה כלומר שמע מינה אפילו דבר שלא קדש תחלה להקרבת גופו אלא לדמיו כגון הקדיש חציה וחציה השני חולין דחוי ליקרב לגופו בתחלת הקדישו אינו קרב עוד לעולם דהואיל ונדחה ידחה ולא תימא אין דחוי בקדשים אלא הקדיש לגופו ונדחה מהקריב אבל קדושת דמים לא אלימא למימר ביה תורת דחוי ואי אתיא לה שעת הכשר הקרבה כגון הכא דחזר ולקח חציה תקרב והכא נמי הכי פרישנא לה יש דחוי בדמים כגון נקיבה לפסח לא חזיא גופה לפסח אלא כי אקדשה לדמים אקדשה ואיידי דדחויה דלא חזיא לאקרובי גופה לדבר שהוקדשה לה אמרינן תדחה לעולם אפילו לאחר הפסח דכל מותר הפסח הוי שלמים ונקיבה לשלמים מחזא חזיא דקתני מתני' דמי שלמים אבל גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דחוי ולא אשכחן דפליגי תנאי בהא מילתא מיהו טובא אשמעינן תשובת רבנו ע"כ ותמיהא לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כדאמרינן בהאשה (לעיל פסחים דף פט:) ונטרחו ונייתי במותר:

בנו נמנה עמו אם היה בנו נמנה עמו ועדיין יש לו בעלים:

אי נימא דמית קודם חצות ובו ביום הא חל אנינות עליה ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח להביאו בפני עצמן כדתנן (לעיל פסחים דף צא.) וכולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ומתני' קתני יביאנו דמשמע הוא עצמו:

אלא דמת אחר חצות דכיון דחיילא עליה דין פסח ברישא שוחט לעצמו ולא חיישינן שמא יביאוהו לבית הפסול דמזהר זהיר משום חובת פסח דחייל עליה מעיקרא אבל כי חיילא אנינות ברישא לא זהיר ובמת יום או יומים קודם לא מצי לאוקמא אלא סתמא דמילתא בו ביום היו מפרישין פסחיהן:

10 more comments on this page.

Rashi on Pesachim 98a · Sefaria

Tosafot

שמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי תימה לר"י דבפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) מסיק גבי לולב דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ויש לחלק בין דחוי מעיקרו דגבי מצות לדחוי מעיקרו דהקרבה ועוד דשאני התם דמעיקרא אפשר למעוטי בתקנתא ולא דחוי גמור הוא וא"ת מאי קמ"ל ר' יוחנן בפ"ק דקדושין (דף ':) גבי בהמה של שני שותפים דכל הנהו תלת מילי דמדקדק ממילתיה שמעינן ממתני' דהכא וי"ל דאכתי אשמעינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע"ג דאינה קריבה כלל והא דלא קאמר התם וש"מ דעושה תמורה כיוצא בה לא חשיב אלא מילי דדחייה וא"ת ונילף ממחוסר זמן דדחוי מעיקרא הוא ולא הוי דחוי ויש לומר דשאני מחוסר זמן דלא איתחזי מעולם לשום קרבן וזמן קבוע להיות ראוי ליום השמיני הלכך לא שייך למילף מיניה בעלמא:

ושמע מינה יש דחוי בדמים פרש"י בתשובתו דאפילו דבר שלא קדש מתחלה קדושת הגוף אלא לקדושת דמים דחוי הוא מלקרב לבסוף דלא תימא אין דחוי אלא בדבר הקדוש קדושת הגוף ונדחה מהקרבה אבל קדושת דמים לא אלימא למידחי ותימה לר"י הא כל דחוי מעיקרו הוא דחוי בדמים ואם כן כיון דאמר דדחוי מעיקרו הוי דחוי שמעינן נמי דיש דחוי בדמים ואור"י דמשכחת ליה דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף כגון ששחט וקיבל הדם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי הוא הלכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש בו מראית דם הוי דחוי ולהכי איצטריך תו לאשמעינן דאפי' בדמים יש דחוי ובפ"ק דקדושין (דף ז:) מפורש כל הצורך:

הא חייל עליה אנינות אף על גב דקרינא ביה לפי אכלו בלילה מכל מקום אינו יכול לשלח קרבנותיו כדאמרינן (זבחים דף צט:) שלמים בזמן שהוא שלם:

Tosafot on Pesachim 98a · Sefaria

Rabbeinu Chananel

ש"מ מדקתני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה (כיון שאינן) קרבים שלמים ש"מ בעלי חיים נדחין ודחוי מעיקרא כי (היא) נקבה או זכר בן ב' שנים שאינן ראוין מעיקרא לשם פסח לא תימא כיון שאינן (שלמים) לשם פסח מעיקרא כי אקדשינהו לשלמים אקדשינהו אלא נדחו ומדלא קתני ויביא בדמיו שלמים אלא יפלו דמיו לנדבה ש"מ דיש דחוי בדמים:

המפריש פסחו ומת וכו' ת"ר המפריש פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח [אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים] לששה עשר ואוקמא רבא בשמת קודם חצות וחל עליה אנינות דאורייתא והוא נדחה לפסח שני והא דתנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב באנינות דרבנן אבל באנינות דאורי' לא.

רב שרבי' אמר כגון שהיה אביו גוסס בחצות ומת אחר חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח דהא לא חל עליה אנינות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים דכיון דבחצות גוסס היה לא הוה חזי למעבד פסח ולא קבעתיה חצות.

רב אשי אמר לעולם דמת אחר חצות ולא חל עליה אנינות דהא משעת הפסח כיום טוב חשוב שאומר בו הלל לפיכך לא חל עליה אנינות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים מאי אמרת קבעתיה חצות רבי שמעון הוא דאמר בעלי חיים אין נדחין ומשום הכי מקריב לה שלמים.

רבינא אמר כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות וקסבר לא קבעה:

Rabbeinu Chananel on Pesachim 98a · Sefaria

Meiri

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים פירשוהו בגמ' בשלא הי' הבן נמנה עם אביו באותו פסח וכן לא היו בו מנוים אחרים ונמצא שאין כאן שום בעלים קיימים אבל אם הי' הבן נמנה עם אביו באותו פסח מקריבו לשם פסח אם מת האב לאחר חצות שנמצאת חובת הפסח חלה עליו קודם האנינות שאילו מת קודם חצות הואיל והאנינות חלה עליו קודם חובת הפסח נדחה לפסח שני כמו שביארנו בפ' האשה אבל לאחר חצות מקריבו לשם פסח הא כל שלא נמנה הוא עמו ולא אחר אינו מקריבו לשם פסח אלא לשם שלמים ואע"פ שקבעתו חצות לשם פסח מ"מ זהו מותר הפסח שקרב שלמים ואין אנו צריכים למשא ומתן הבא עלי' בגמרא:

ואינו קרב עד יום ששה עשר שאינו מקריבו בארבעה עשר לשם שלמים שהרי שלמים אינן דוחין עשה של עליה השלם ולא בחמשה עשר שאין נדרים ונדבות קרבות ביו"ט ונמצאת למד מ"מ שחצות קובעת הפסח לשם המפרישו שאילו שחיטה קובעת ולא חצות כל שלא נשחט לא נקבע הפסח לשם המפרישו ליקרא במיתתו מותר הפסח ויכול הבן להקדישו מתחילה לפסח ולהביאו לשם פסח אלא חצות קובעת שאם משכו כולם את ידיהם הימנו הרי הוא כפסח שאין לו בעלים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכוונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו נתערב בבכורות ר' שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו אמר הר"ם המשל בזה כי אם נתערב בו פסח עם שתי עולות מניחין השלשה כבשים עד שיפסלו ומוכרם אחד אחד ויודע איזה מהם דמיו יותר ונאמר על דרך הדמיון שישוה באחד דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין נמצאו בידו מן השלשה כבשים ארבעה דינרין וחצי ואז יתחייב להביא שלש בהמות שתים מהן בשנים דינרין ואחת בשני דינרין וחצי וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו יקריב מהן שתים עולה ואחת שהיתה בשנים דינרין שלמים וממה שאתה צריך לדעת כי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחת והפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות וכשנאכל בכור בתורת פסח אנו מביאים אותו לעשותו נותר לפי שאינו נאכל אלא עד חצות והעיקר אצלנו אין מביאים קדשים לבית הפסול ור' שמעון אומר מביאין הקדשים לבית הפסול ואמר אם חבורת כהנים יאכלו ר"ל יאכלו הכל עד חצות כדין הפסח וחכמים אומרי' ירעו עד שיסתאבו ויביא הבהמה בדמי הבהמה היפה שבהן בהמה שמנה ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תחול קדושתו על זה ויקרב אותה הבהמה שלמים ויאכל אותה הבהמה כולה שנפל בה מום כאשר יאכל בכור בעל מום ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי הפסח שנתערב בזבחים ר"ל בקדשי קדשים כגון שהיו כאן שלש בהמות אחת של פסח ושתים אחת של עולה ואחת של אשם והרי שאינן שוות לא בזמן אכילה ולא במתן דמים ונמצא שאין אחד מהם ראוי להקרבה ומתוך כך ירעו עד שיסתאבו וימכרו וילקחו מהם שלשה קרבנות אחד לאשם ואחד לעולה ואחד לשלמים מצד אותו שהיה של פסח שקרב שלמים:

ומה שאמר ויביא מדמי היפה שבהן ממין זה וכו' פירושו בשאין דמי הבהמות שוים כגון שהיתה האחת שוה סלע ואחת סלע וחצי ואחת שני סלעים שנמצאו בידו בין כולם ארבעה סלעים וחצי צריך שיקנה כל קרבן מהם בשני סלעים כשיעור היפה שבהם ונמצא צריך בין כולם לששה סלעים ואותו סלע וחצי היתרים מפסיד מביתו ומקריבן אחת עולה ואחת אשם ואחת שלמים אם הוא לאחר זמן שחיטת הפסח הא אם נתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים לאחר זמן הפסח מפני שהשלמים טעונין סמיכה ופסח אין טעון סמיכה ואם סומך בה עובד עבודה בקדשים וכן ששלמים טעונים שתי מתנות שהן ארבע ופסח במתנה אחת הא תוך זמן לא ושמא תאמר והרי שמא מחליף שלמים בדמי האשם או בדמי העולה והרי קדושת הבהמה חלתה על דמי האחרת ואין משנין מקדושה לקדושה פירשו גדולי הרבנים שכן הוא עושה מביא הששה סלעים ונוטל השנים ואומר כל מקום שהוא האשם תהא קדושתו מחוללת על שני סלעים אלו וכן בכולם:

נתערב בבכורות שמתן דמים שבהם שוה למתן דם הפסח וזמן אכילתם מיהא אינו שוה שהרי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד והפסח דוקא מתחילת הלילה עד חצות אומר ר' שמעון שאם היתה כולה חבורת כהנים שהבכור נאכל לכהנים יאכלו הכל עד חצות כדין פסח ובשעת הקרבה מיהא יאמר אם זהו פסח תהא שחיטתו לשם פסח ואם בכור יהא לשם בכור ואפילו שחט שניהם לשם פסח כשרים שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים ובבכור אין לומר בו אלא שלא עלו לשם לבעלים שהרי קדשוהו מן השמים ואע"פ שממעט בזמן אכילת הבכור ומביא קדשים לבית הפסול אינו חושש לכך וכמו שאמר הוא במקום אחר אשם שנתערב בשלמים ישחטו בצפון כאשם ויאכלו כחמור שבהם ומ"מ אין הלכה כמותו אלא כחכמים שנחלקו עמו בגמ' וכל שנתערב פסח בבכורות ממתין להם עד שיוממו ויביא השמנה שבהם ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תחול קדושתו על זה ויקריב אותה בהמה שלמים כדין מותר הפסח והאחרות נאכלות בזמנן כבכור בעל מום:

Meiri on Pesachim 98a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בפירש"י בד"ה [ש"מ יש דחוי בדמים] כו' לא אלימא למימר ביה כו' תשובת רבינו עכ"ל כל זה הפי' אינו מפרש"י אלא מתשובותיו כמ"ש התוס' ובפי' מוגה בפרש"י שלפנינו מצאתי ש"מ יש דחוי בדמים אפי' הדמים נדחין מדלא קתני ויביא בדמיהן פסח עכ"ל וזה שלא כדברי התוס' שכתבו קודם פסח יביא בדמים פסח ומ"ש בא"ד ותמיה לי אמאי גרע ממותר הפסח כו' ונטרחו וניתי במותר עכ"ל כצ"ל לפי פי' תשובת רבינו לא הבנתי הקושיא אלא לפי הפי' שכתבתי דדמיה נדחין מפסח קשיא ליה שפיר דמאותן דמים דכבר נדחו למותר הפסח יביא פסח גופיה וק"ל:

בד"ה הפסח שנתערב כו' בזבחים ג' טלאים אחד של פסח ואחד של אשם ואחד של עולה כו' עכ"ל לא ידענא ל"ל למנקט ג' טלאים בנתערב נמי הפסח בטלה א' של אשם או של עולה נמי איכא לפרושי הכי וק"ל:

תוס' בד"ה ש"מ דחוי כו' דאפשר למעוטי בתקנתא ולא דחוי גמור כו' עכ"ל ר"ל דאפשר למעוטי מעיקרא קודם י"ט הנהו ענבים דאשחור ע"ש וק"ל:

בד"ה וש"מ יש דחוי כו' דמשכחת לה דחוי [כו'] קדושת הגוף כו' ולהכי אצטריך תו לאשמעינן דאפילו בדמים יש דחוי כו' עכ"ל אע"ג דבדחוי מעיקרא דהכא ממילא שמעינן מינה דחוי דמים מ"מ נ"מ בדוכתא אחריתא דמצינו זה בלא זה וק"ל:

Chidushei Halachot on Pesachim 98a · Sefaria

Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

ברש"י ד"ה אלא דמת אחר חצות, ובמת יום או יומים וכו', קשה לי איך אפשר לאוקמי בכך דאינו אונן איך תני עלה ויביא שלמים לששה עשר ואמאי לא יביא בי"ד כיון דאינו אונן:

Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 98a · Sefaria

Original text

Segment 1

הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וּמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים.

With regard to one who separates his Paschal lamb and then dies, his son may not bring it after him for the purpose of a Paschal lamb because it may no longer be used for that purpose after its owner has died. Rather, it is brought for the purpose of a peace-offering.

Segment 2

גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין.

GEMARA: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Conclude three halakhot from this mishna, concerning one who separates an unfit sheep as a Paschal lamb: Conclude from it that living things can be permanently deferred; not only is a sacrifice that has already been slaughtered permanently deferred, but so is a living animal that has been separated as a sacrifice for which it is unfit. This is clear from the fact that a female animal separated as a Paschal lamb is not offered as a peace-offering, but rather redeemed for money, which is then used for free-will offerings. This mishna clearly supports one side of a dispute on this issue in tractate Yoma 63b.

Segment 3

וּשְׁמַע מִינַּהּ: דָּחוּי מֵעִיקָּרָא הָוֵי דָּחוּי. וּשְׁמַע מִינַּהּ: יֵשׁ דִּחוּי בְּדָמִים.

And furthermore, conclude from this that deferral at the outset, when the lamb is first consecrated, is considered a permanent deferral; even though the female animal was never fit for use as a Paschal lamb and therefore one might have thought that it should be brought as a peace-offering, the fact that it may not be brought as a peace-offering indicates that it has been completely deferred. (See tractate Sukka 33b for an opposing view.) And conclude from this that there is deferral not only with regard to the offering itself, but also with regard to the money of that offering, as the proceeds from the sale of the offering are used for free-will offerings rather than peace-offerings (Rabbeinu Ḥananel).

Segment 4

הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּפְרִישׁ אֶת פִּסְחוֹ וּמֵת, אִם בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח, אֵין בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ — יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם שְׁלָמִים לְשִׁשָּׁה עָשָׂר. לְשִׁשָּׁה עָשָׂר אִין, לַחֲמִשָּׁה עָשָׂר — לָא. קָא סָבַר: נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב.

The mishna states that if one who separates his Paschal lamb dies, his son may not sacrifice that animal as a Paschal lamb. Similarly, the Sages taught in the Tosefta : With regard to one who separates his Paschal lamb and dies, if his son is registered with him for that Paschal lamb, his son brings it for the purpose of a Paschal lamb, because if only one of the individuals registered for a Paschal lamb dies, the offering does not become entirely unfit. However, if his son is not registered with him, his son should bring it for the purpose of a peace-offering on the sixteenth of Nisan. The Gemara infers that on the sixteenth, yes, the son may sacrifice the offering, but on the fifteenth, which is the Festival day, no, he may not. This indicates that the tanna of this baraita holds that animals brought in order to fulfill vows and free-will offerings are not offered on a Festival; rather, only offerings that must be brought on the Festival are sacrificed on that day.

Segment 5

דְּמִית הָאָב אֵימַת? אִילֵּימָא דְּמִית קוֹדֶם חֲצוֹת, בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח? הָא חָלָה אֲנִינוּת עִילָּוֵיהּ מֵעִיקָּרָא!

The Gemara seeks to clarify the intent of the Tosefta : When did the father die? If we say the father died before midday on the fourteenth, how is it possible to understand the continuation of the Tosefta , which states that if his son is registered with him, the son should bring it for the purpose of a Paschal lamb? Acute mourning applies to the son from the outset, before the Paschal lamb could be sacrificed, and an acute mourner may not sacrifice the Paschal lamb.

Segment 6

אֶלָּא דְּמִית אַחַר חֲצוֹת. אֵין בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ — יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם שְׁלָמִים? הָא קְבַעְתֵּיהּ חֲצוֹת!

Rather, can one say that he died after midday? But the continuation of the Tosefta says that if his son is not registered with him, the son should bring it for the purpose of a peace-offering; but midday established it as a Paschal lamb, in which case it should have the status of a Paschal lamb that was fit and then deferred, since the father was the sole registered participant. Such an animal is left to graze until it develops a blemish; it is then sold, and its proceeds are used for free-will offerings. It may not be sacrificed as a peace-offering.

Segment 7

אָמַר (רָבָא): לְעוֹלָם דְּמִית קוֹדֶם חֲצוֹת, וּמַאי יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח — לְשׁוּם פֶּסַח שֵׁנִי.

The Gemara presents several resolutions of this difficulty. Rava said: Actually, one can answer that the father died before midday, and what does it mean when it says that his son should bring the animal for the purpose of a Paschal lamb? It means that he should bring it for the purpose of a Paschal lamb on the second Pesaḥ , which is after the period of acute mourning.

Segment 8

אַבָּיֵי אָמַר, לִצְדָדִין קָתָנֵי: מֵת אַחַר חֲצוֹת — בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם פֶּסַח. מֵת קוֹדֶם חֲצוֹת — אֵין בְּנוֹ מְמוּנֶּה עִמּוֹ יְבִיאֶנּוּ לְשׁוּם שְׁלָמִים.

Abaye said: It teaches it disjunctively, meaning that the two clauses in the Tosefta address two different cases: If the father died after midday and his son was registered with him, the son should bring the animal for the purpose of a Paschal lamb, because midday establishes the son’s obligation to sacrifice the Paschal lamb. This obligation overrides the rabbinic status of acute mourning, which applies the night after one’s relative has died. If the father died before midday and his son was not registered with him, the son should bring it for the purpose of a peace-offering because midday did not formally establish the animal’s identity as a Paschal lamb. The Tosefta does not address the other two possible cases, i.e., the father dying after midday and his son not being registered with him, or the father dying before midday and his son being registered with him.

Segment 9

רַב שֵׁרֵבְיָא אָמַר: לְעוֹלָם דְּמִית לְאַחַר חֲצוֹת, וּכְגוֹן שֶׁהָיָה אָבִיו גּוֹסֵס בַּחֲצוֹת.

Rav Sherevya said: Actually, the Tosefta is addressing a case in which the father died after midday, yet nonetheless the animal is not considered rejected and may be offered as a peace-offering; for example, this is the case if his father was on his death bed at midday. In that case, midday does not irreversibly classify the offering as a Paschal lamb, as it is known in advance that most people in such a condition die.

Segment 10

רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם דְּמִית לְאַחַר חֲצוֹת, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין.

Rav Ashi said: Actually, the Tosefta is addressing a case in which the father died after midday, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as he said that living animals are not deferred. According to this opinion, midday does not irreversibly determine the status of the offering, as long as it has not yet been slaughtered.

Segment 11

רָבִינָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁוֹ אַחַר חֲצוֹת וּמֵתוּ בְּעָלִים אַחַר חֲצוֹת, וְקָא סָבַר חֲצוֹת קָבַע.

Ravina said that the Tosefta is referring to a case where one separated this Paschal lamb after midday and the owners died after midday; and this tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Zeira stated earlier in the chapter that midday determines the status of the offering, and since it had not yet been separated by midday it cannot be rejected.

Segment 12

מַתְנִי׳ הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בִּזְבָחִים — כּוּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, [וְיַפְסִיד] הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.

MISHNA: In the case of a Paschal lamb that was intermingled with other offerings, such as guilt-offerings and burnt-offerings, and it is not known which animal was separated for which offering, all of them are left to graze until they develop a blemish and become unfit; and they are then sold, and with the proceeds of the choicest of them he must bring this type of sacrifice, and with the proceeds of the choicest of them he must bring this other type of sacrifice, meaning that he must purchase one of each type of sacrifice that was intermingled at the value of the most expensive animal in the group. And he loses the difference from his own pocket. Not all the offerings were as expensive as the most valuable animal in the group, yet he must purchase an animal for each type of offering for the value of the most expensive animal in the group.

Segment 13

נִתְעָרֵב בִּבְכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים — יֹאכֵלוּ.

If a Paschal lamb was intermingled with firstborn animals, Rabbi Shimon says: If those whose offerings became mixed together were groups of priests, they may eat all of the animals on Passover night. This is because priests are permitted to eat the meat of a firstborn animal, and the slaughter and other services for a firstborn animal are the same as those for a Paschal lamb. The attending priests should state that they intend to sacrifice as a Paschal lamb whichever animal is the Paschal lamb and to sacrifice as a firstborn animal whichever animal is a firstborn.

Pesachim 98a

Pesachim 98a

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text