Commentary page

Pesachim 97b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Pesachim 97b

Pesachim 97b. The full printed text of this folio side — 8 numbered segments, about 178 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

לאחריות שאם תאבד האחת יביא חבירתה והכא איכא לאקשויי הא לאו אבודה היא אלא דקא מותיב ליה קושיא אחריתי:

ה"ג והא אלו בפסח כי האי גוונא קרב שלמים דהיינו מותר הפסח גמור שהרי לכך הופרש ואין כאן דחוי:

אלא לא תיבעי רועה בחטאת היכא משכחת לה דשמואל כר"ש ס"ל דאמר במסכת תמורה חמש חטאות מתות הנזכרות למיתה מתות הן בכל ענינים שאתה מוצא וחטא' שכיפרו בעליה מתה בכל שהיא בין שנמצאת קודם כפרה בין שנמצאת לאחר כפרה בין שהפרישה לאחריות מתה הנותרת:

והא רועה לר' שמעון לית ליה ומאי היא דקאמר שמואל כל שבחטאת רועה:

שמואל נמי חדא קאמר כל שבחטאת מתה דהיינו כיפרו בעליה מ"מ בפסח קרב שלמים ותו לא אמר מידי ועל כרחין כיון דכל אבודין בפסח קריבין שלמים ושמואל חדא קאמר מוקמי' לה כר"ש דאי כר' או כרבנן דאית להו רועה בחטאת מאי סימנא קא נקיט שמואל למימר חדא כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים הלא אף הרועה בחטאת קריבה שלמים בפסח אבל השתא דס"ל כר"ש הוי סימן שלם דאין לך אבוד בחטאת שאינו מת ואין לך אבוד בפסח שאינו קרב:

ומאי קא משמע לן שמואל כיון דכל אבודין בחטאת מתין ואתא שמואל למימר כל אבודין בפסח קריבין שלמים מתניתין היא הפסח שנמצא אחר שחיטה ומתרצינן לה לעיל אחר זמן שחיטה יקרב אלמא קסבר האבוד בחצות יקרב:

לאפוקי מדרבי יוחנן דפליג עליה ואמר אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה:

אבל נמצא קודם שחיטה ואע"ג דאבוד היה בחצות רועה דשחיטת השניה קבעה ליה לקמא בדחוי:

7 more comments on this page.

Rashi on Pesachim 97b · Sefaria

Tosafot

כדרבי אושעיא דאמר הפריש שתי חטאות לאחריות כו' מה שפרש"י דהוה מצי לאקשויי והא לא אבוד הוא אלא דאקשי' קושיא אחריתי לא נהירא דאין זה סוגיית הגמרא דאמאי דפריך שמואל רועה באבודה היכי משכחת לה לא משני מידי במאי דקאמר כדר' אושעיא ונראה לר"י דרבי אושעיא דקאמר השניה תרעה בכל ענין קאמר ואפי' אבדה אחר כך דלא דמיא לשאר אבודין דמתין לרבי דשאר אבודין תחלת הפרשתן להקרבה וכשאבדו נדחו מהקרבה ובדין הוא שימותו אבל מפריש ב' חטאות לאחריות דתחלת הפרשתן לדחוי כמו שרועה בלא אבדה הכי נמי באבדה אי נמי איכא למימר דאפילו לא אבדה חשיב כאבדה הואיל וכשמפרישה לא חזיא להקרבה חשיב לה אבודה ולא דמיא לאבודת לילה דהתם לא נדחת בשעה הראוי' להקרבה והוי כאילו כל שעה ראוי' להקרבה אבל הכא איכא חדא ודאי דלא קרבה:

הפריש שתי חטאות לאחריות קשה לריב"א היכי דמי אי דאמר הרי זו חטאת וחזר ואמר הרי זו חטאת אין קדושה חל על השניה דאין אדם מביא שתי חטאות על חטא אחד ואי דאמר הרי אלו בהמות חטאות האמר רבה במי שהוציאוהו (עירובין ד' נ.) כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ואפי' אחת מהן לא קדשה וע"כ אית לן למימר כגון שאמר אחת מהן תהא חטאת והאחרת לאחריות וקשה לן בשלא נאבדה החטאת אחת אמאי שני' תרע' והא לא הוקדשה אלא לאחריות החטאת דהיינו אם תאבד אבל אם לא נאבדה לא נתקדשה ונראה לר"י דכל כי האי גוונא גמירי לה דרועה:

אלא שמואל כר' שמעון סביר' ליה פרש"י דאי כרבי מאי סימנא דנקיט שמואל הלא אף הרועה בחטאת בפסח קריבה שלמים ולא נהירא לר"י דמאי קאמר הא באבודה לא משכחת לרבי דרועה דבהפריש שתי חטאות לאחריות פירש רש"י גופיה דלאו אבוד הוא ומיהו לפירוש ר"י דפירש דר' אושעיא מיירי אפי' באבודה אתי שפיר ונראה לר"י דכר' שמעון נמי לא מתוקם אלא באבודין דאם לא כן תיקשי דנאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות בפסח רועה ואבודת לילה דלאו אבודה (היא) בפסח קודם חצות מתה לרבי שמעון ואע"ג דלרבי שמעון אית ליה לקמן (פסחים ד' צח.) בעלי חיים אינן נדחין וסבירא ליה בפסח [דמית] אחר חצות קרב שלמים אע"פ שנדחה שמואל לא קסבר לה בהא כר' שמעון ורשב"ם מפרש דהא דשנינן כי קאמר שמואל באבודין בדחויין לא אמר שנויא דחיקא הוא והשתא דמשני סבר לה כרבי שמעון מתרץ מילתיה דשמואל כמשמעות הראשון דמיירי בין באבודין בין בדחויין והשתא לא מצי שמואל סבר כרבי דאם כן קשיא חטאת שעברה שנתה והפריש שתי חטאות לאחריות דלרבי לאו למיתה אזלי ובפסח קריבה שלמים הלכך מוקי לה כרבי שמעון דאמר בכל חמש חטאות דלמיתה אזלי בכל ענין ואילו בפסח קרבי שלמים ואע"ג דנאבד ונמצא קודם חצות בפסח רועה לשמואל דהא קתני לה בהדיא במתני' מיהו חד צד באבד קרב שלמים כגון נמצא אחר חצות וה"ק בכל ענין שבחטאת מתה איכא צד דבפסח קרב שלמים וקא משמע לן לאפוקי מדרבי יוחנן דבע"א לא הוה קמשמע לן מידי דבענינים אחרים מיתנו או במשנה או בברייתא דקרב שלמים ואין ר"י יודע מנא ליה לגמרא דלר' שמעון חמש חטאות מתות בכל ענין ויש לדקדק מדקתני בפרק שני דתמורה (דף טו.) רבי שמעון אומר חמש חטאות מתות ולד חטאת תמורת חטאת כו' ולא מפליג כדמפליג בריש ולד חטאת (תמורה דף כא:) במתני' באבדה בין כיפרו הבעלים ללא כיפרו ואיהו לא מפליג לא בהא ולא באחריני משמע דבכל ענין קאמר:

המפריש נקבה לפסחו כו' ויביא בדמיה שלמים אומר ר"ת דהא דקתני ויביא בדמיה שלמים היינו בשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל אבל קודם הפסח יביא בדמיה פסח וכן מחלק בהדיא בברייתא בתמורה באלו קדשים (תמורה דף יט.):

ויביא בדמיה שלמים אבל היא עצמה אינה קריבה שלמים דיש דחוי בדמים כדאמר בגמרא שמתחלה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה וא"ת ימכרנה כמות שהיא בלא מום כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף ואור"י דלא מיבעיא מקדיש נקבה לפסחו דפסח קרב שלמים אחר הפסח והיא ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך אלא אפי' מקדיש נקבה לאשמו אמר באלו קדשים (שם:) תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא אשם ואפילו רבי שמעון דאמר התם תימכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרישית:

Tosafot on Pesachim 97b · Sefaria

Rabbeinu Chananel

ובאבודין מי משכחת להא דשמואל והא אבודה בשעת הפרשת אחרת דלרבנן אע"פ שנמצאת הראשונה לרעיה אזלא דתנן בתמורה פ"ד המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות תמימות וכו' ודייקי' מינה נמצא' אחר שנתכפרו בעלים מתה מכלל שאם נמצאת קודם שנתכפרו בעלים רועה ואלו בפסח היכא דאבד ונמצא אחר [חצות] (הפסח) קודם שחיט' קרב שלמים ושני' שמואל כרבא סבירה לי' דאמ' בשמעתא דקמי הא שחיטה קבעה והא מדאמר ר' יוחנן עלה אין לך פסח שקרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה מכלל דשחיטה קבעה מכלל דשמואל סבר חצות קבעה ולא שחיטה ודחי' שמואל כרבי ס"ל דאמר אבודה בשעת הפרשה מתה והרי כל אבודה לרבי מתה דקתני במתני' במסכת תמורה ושני' מתה דברי רבי ואלו פסח שאבד ונמצא קודם חצות רועה ודחי' אבודה ונמצאת קודם חצות לאו אבודה היא כדרבא דאמר בתמורה בתחלת פ"ד אמר רבא אבדת לילה לא שמה אבודה איני [והאמרי' התם] אי הכי רועה לר' היכי משכחת לה ואמרי' רבי אושעיא דאמר בתמורה פ"ד המפריש שתי חטאות לאחריות ונתכפר באחת מהן שניה רועה ואלו בפסח כי האי גונא קרב שלמים ודחי' שמואל כר' שמעון סבירא ליה דאמר הא נמי כיון שנתכפרו הבעלים מתה דתניא ר' שמעון אומר אף שכפרו בעליו ושעברה שנתן יהו מתות ותנן נמי ר' שמעון אומר חמש חטאות מתות אי הכי הא דתני שמואל כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה הא ר' שמעון לית ליה רועה כלל (אלא לעולם שמואל כר' סבירא ליה ובאבודין אמר אבל בדחויין לא אמר ופסח שאבד ונמצא קודם חצות לאו אבוד הוא כדרבא דאמר אבידת לילה לא שמה אבידה אלא רועה לרבי היכי משכחת לה) ושני' אלא לשמואל לא אמרי' כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה אלא חדא קאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים ומאי אתא לאשמעי' לאפוקי מדר' יוחנן דאמר אין לך פסח שקרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה אלמא שחיטה קבעה מכלל דשמואל סבר חצות קבע זו דקדוקה של שמועה זו ועניניה כולן פשוטין:

מתני' המפריש נקבה לפסחו כו'.

Rabbeinu Chananel on Pesachim 97b · Sefaria

Meiri

המפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באיזו שירצה והשני' תרעה עד שתסתאב ויפלו דמי' לנדבה ובפסח יקרב שלמים:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה אמר הר"ם בכל מקום שאומר יפלו דמיו לנדבה רוצה בו עולת נדבה והוא שמטילין דמיו בתיבה שהיתה במקדש ובית דין היו מקריבין אותן הדמים עולות ומכלל הדברים שביאר מי שיבוא עולתו נדבה או יטיל דמיה בתיבה כי אותה שהוטלו דמיה בתיבה נסכיה משל צבור ועולה שיביא נסכיה משלו ועוד יתבארו מיני ההפרש שיש ביניהם בפרק שלישי ממסכת תמורה:

אמר המאירי המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים וכבר כתבנו שדינו בזכר ובן שנה ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמי' לנדבה ר"ל לקיץ המזבח ולשיטת גדולי הרבנים אין גורסין ויפלו דמיו לשלמים שהרי למדו ממנה בגמ' יש דיחוי בדמים ופירשו הם שאף הדמים נדחין שלא להביא מהם שלמים אלא שגורסין ויפלו דמיו לנדבה וכ"ש שלא תיקרב היא עצמה שאף בעלי חיים נדחין ושלא כדעת האומר שאין דחוי אלא בשחוטין כמו שביארנו בראשון של קדושין וביומא פ' שני שעירי וכן אע"פ שמעיקרו הוא נדחה שהרי לא נראה מעולם למה שהופרש לו דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושלא כדעת האומר במסכת סוכה שאין נדחה אלא מה שנראה מתחילתו ומ"מ אנו מפרשים ביש דיחוי בדמים דבר שאין קדושתו אלא קדושת דמים שהרי נקבה זו הואיל ולא נראית למה שהופרשה אין בה אלא קדושת דמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומ"מ גדולי המחברים פסקו בה שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי פסח ואם לא הוממה עד שהקריב פסחו יביא בדמי' שלמים נראה שהם גורסין יפלו דמיו לשלמים ומפרשים אותה בהקריב פסחו וכן הם פוסקים שאין בעלי חיים נדחין ובאמת יש מקומות שראוי לפסוק כן ובתלמוד המערב אמרו במי שהפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר עד שלא נשתחרר ונשתחרר עד שלא הביא שתי שערות והביא שהוא מקריבו לשם פסח מפני שאין בעלי חיים נדחין ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

Meiri on Pesachim 97b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בד"ה כדר' אושעיא כו' א"נ איכא למימר דאפי' לא אבדה חשיב כאבודה כו' עכ"ל כצ"ל וצ"ל נמי להאי תירוצא דלא דמי לשאר אבודה כו' כמ"ש התוספות לעיל ודו"ק:

בד"ה אלא שמואל כו' ונראה לר"י דכר"ש נמי לא מתוקם אלא באבודין כו' עכ"ל משום דיש לבעל דין לחלוק לקיים פרש"י דלמאי דמוקי ליה שמואל כר"ש ס"ל היינו אפילו בלאו אבודין ובא ר"י לדחות זה דע"כ דכר"ש נמי לא מתוקם אלא באבודין כו' וק"ל:

בא"ד ואבודת לילה דלאו אבודה בפסח קודם כו' כצ"ל:

בא"ד וס"ל בפסח דמית אחר חצות קרב שלמים אע"פ כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה לקמן והיינו דמית בעליו אחר חצות אע"ג דקבעי' חצות אין בעלי חיים נדחין לר"ש ומיניה בנמצא אפי' קודם חצות קרב שלמים דאין ב"ח נדחין וק"ל:

בא"ד מיהו חד צד באבד קרב שלמים כגון למצא אחר חצות וה"ק בכל כו' עכ"ל וק"ק לפי זה מאי פריך לעיל והא כל אבודה לרבי למיתה אזלא ואילו בפסח היכי דאבד קודם כו' אמאי לא שנינן כה"ג דאיכא חד צד באבד דקרב שלמים כגון נמצא אחר חצות וה"ק בכל ענין שבחטאת מתה איכא צד דבפסח קרב שלמים ודו"ק:

בד"ה המפריש כו' אבל קודם פסח יביא בדמיה פסח וכן מחלק כו' בפ' אלו קדשים עכ"ל וכן מחלק רש"י לקמן בשמעתי' גבי פסח שנתערב בזבחים ע"ש:

בד"ה ויביא בדמיה כו' אלא אפי' מקדיש נקיבה לאשמו כו' ותימכר ויביא אשם כו' עכ"ל והתם מפורש טעמא דמגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף ע"ש:

Chidushei Halachot on Pesachim 97b · Sefaria

Original text

Segment 1

כִּדְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא. דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: הִפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחְרָיוּת — מִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן, וּשְׁנִיָּה תִּרְעֶה.

The Gemara answers: Even according to Rabbi Yehuda HaNasi there is a case in which a sin-offering is left to graze, in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya, as Rabbi Oshaya said: If one separated two sin-offerings from the outset as a guarantee, so that if one is lost he may gain atonement with the other, he gains atonement with one of them and the second is left to graze.

Segment 2

וְהָא אִילּוּ בְּפֶסַח כִּי הַאי גַוְונָא קָרֵב שְׁלָמִים! אֶלָּא שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת.

The Gemara challenges this: But with regard to a Paschal lamb, in a case like this the second animal would be sacrificed as a peace-offering. This, too, does not follow Shmuel’s principle. Rather, it can be explained that Shmuel held in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said there are five sin-offerings that are left in isolation to die, including all those which are lost or deferred.

Segment 3

וְהָא רוֹעָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ כְּלָל! שְׁמוּאֵל נָמֵי חֲדָא קָאָמַר: כֹּל שֶׁבַּחַטָּאת מֵתָה — בְּפֶסַח קָרֵב שְׁלָמִים.

The Gemara asks: But Rabbi Shimon does not concede in any case at all that a sin-offering is left to graze, as he holds that any sin-offering which is deferred for any reason is left to die, while Shmuel referred to sin-offerings left to graze. The Gemara answers: Shmuel also said only one case. He did not mention sin-offerings that are left to graze; he said only that with regard to any offering that became unfit such that a sin-offering in its condition would be left to die, if it is a Paschal lamb in that condition it is sacrificed as a peace-offering.

Segment 4

וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אֵין הַפֶּסַח קָרֵב שְׁלָמִים אֶלָּא שֶׁנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה, אֲבָל קוֹדֶם שְׁחִיטָה — לָא. אַלְמָא: שְׁחִיטָה קָבַע. קָא מַשְׁמַע לַן: חֲצוֹת קָבַע.

The Gemara asks: And what does he teach us with this statement beyond what was taught explicitly in the mishna? The Gemara answers that Shmuel’s statement was meant to exclude the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that a Paschal lamb is sacrificed as a peace-offering only when it is found after slaughter, but if it is found before the slaughter, no, it is not sacrificed as a peace-offering. Apparently, Rabbi Yoḥanan held that the slaughter determines when a sacrifice is deferred; therefore, Shmuel teaches us that in his opinion midday determines whether it is considered deferred, even if the other animal has not yet been slaughtered, because midday is the time when it may be slaughtered. Consequently, if the Paschal lamb is still lost at midday, it may be offered as a peace-offering when it is found.

Segment 5

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: וְאִילּוּ בְּפֶסַח הֵיכָא דְּאָבַד וְנִמְצָא אַחַר חֲצוֹת, קוֹדֶם שְׁחִיטָה יִקְרַב שְׁלָמִים! שְׁמוּאֵל כְּרַבָּה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה קָבַע.

The Gemara presents another version of the discussion, beginning from the proof that the halakhot of a sin-offering cannot be equated to those of a Paschal lamb because with regard to a Paschal lamb, in a situation where it is lost and then found after midday but before the slaughter of its replacement, it is offered as a peace-offering, which is not consistent with Shmuel’s principle. The Gemara answers: According to this version, Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabba, who said that the slaughter of the replacement determines the status of a lost offering; therefore, if the original animal is found before the slaughter of the second animal, even after midday, it is not considered to have been lost.

Segment 6

וְהָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲלַהּ: אֵין הַפֶּסַח קָרֵב שְׁלָמִים אֶלָּא שֶׁנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה, אֲבָל קוֹדֶם שְׁחִיטָה — לָא. אַלְמָא: שְׁחִיטָה קָבַע. מִכְּלָל דִּשְׁמוּאֵל סָבַר: חֲצוֹת קָבַע.

The Gemara asks: But from the fact that Rabbi Yoḥanan said about this halakha that a Paschal lamb is sacrificed as a peace-offering only when it was found after the slaughter of the replacement, but if it was found before the slaughter, no, it is not, apparently he held that the slaughter determines whether the offering is considered lost. Since there is a dispute about this point, this proves by inference that Shmuel holds that midday determines this status, so that any animal lost at midday is considered lost and is sacrificed as a peace-offering, even if it is found before the slaughter. That does not accord with this second version of Shmuel’s opinion.

Segment 7

אֶלָּא: שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: אֲבוּדָה לְמִיתָה אָזְלָא. וְהָא כֹּל אֲבוּדִין לְרַבִּי מֵתִין, וְאִילּוּ בְּפֶסַח, הֵיכָא דְּאָבַד קוֹדֶם חֲצוֹת וְנִמְצָא קוֹדֶם חֲצוֹת — רוֹעֶה! קָסָבַר: קוֹדֶם חֲצוֹת לָאו אָבוּד הוּא, וְקָסָבַר חֲצוֹת קָבַע.

Rather, Shmuel’s statement must be explained differently: Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that a lost sin-offering always goes to its death. The Gemara asks: But according to Rabbi Yehuda HaNasi all lost sin-offerings are left in isolation to die, whereas with regard to the Paschal lamb, in a situation where it is lost before midday and found before midday it is left to graze and is not sacrificed as a peace-offering. The Gemara answers: He held that a Paschal lamb that is lost before midday is not considered lost because the time for slaughtering the Paschal lamb has not yet arrived, and he held that midday determines the status of a lost Paschal lamb, not the time of the actual slaughter.

Segment 8

מַתְנִי׳ הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים — יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה לִשְׁלָמִים.

MISHNA: In the case of one who separates a female animal for his Paschal lamb although the Torah requires a male, or a male that is in its second year although a Paschal lamb must be an animal that is in its first year, the animal is left to graze until it develops a blemish and becomes unfit, and it is then sold and its money is used for free-will offerings or peace-offerings.

Pesachim 97b

Pesachim 97b

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text