Commentary page
Pesachim 82b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 82b
Pesachim 82b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 349 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
נשפך דמה דאין כאן זריקה ולא הותר הבשר:
וכן יצא דמה דמהאי פנימה דלעיל נפקא דמיפסיל אף הדם ביציאה:
דקיימא לן דכל הני בשריפה בכל הגמרא אנו מוצאין בכל פסולי קדשים יצאו לבית השריפה ומנלן מקרא:
בקדש בעזרה:
פסולי שאר קדשים שמחיצתן בכשרותן בעזרה דכתיב בהן (ויקרא ו׳:ט׳) בחצר אהל מועד ואימורי קדשים קלים שנפסלו דבכשרותן היתה חומת העזרה מחיצתה דהא הקטרה בעו מנין שאף כשנפסלו תהא שם שריפתן ולהכי נקט אימורים דאי ניטמא בשרן של קדשים קלים דנאכל בכל העיר שריפתן נמי בכל העיר כדתנן שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן:
קדשים קלים דבעי שריפה כלל בשאר פסולין חוץ מטומאה מנלן ומטומאה ליכא למילף דשאני טומאה דפסלה אף בתרומה ומעשר:
הלכתא גמירי לה וחטאת דאהרן לא איצטריכא לפרושי בה שריפה באנינותה וביציאתה אלא מעשה שהיה הוא דאישתעי ולקמן פריך והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי:
אפי' פיגול שפסולו בגופו טעון עיבור צורה והא דתנא דרבה בר אבוה לא איתפרש מהיכא:
12 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 82b · Sefaria
Tosafot
ונגמר עון עון מחטאת דאהרן תימה לרשב"א א"כ לישתוק מעון דפיגול וממילא נימא דישרף מיד וי"ל דבלאו הכי איצטריך למיכתב עון בפיגול דבפרק שני דזבחים (דף כח:) יליף בפיגול כרת עון עון מנותר:
אבל נטמא דאיתיה בחולין כו' תימה לרשב"א ניליף כולהו מטמא ואמאי צריך הלכתא ואומר ר"י דה"א מה שנוהג בחולין הוי חומרא הואיל ומעשה חול אתעביד ביה וא"ת ונילף קל וחומר מתרומה דבעי שריפה וי"ל דאיכא למיפרך מה לתרומה דאסורה לזרים תאמר בקדשים קלים דשרי. רשב"א:
לאחר זריקה מחלוקת פירוש אף לאחר זריקה דאי דוקא בדם ובבעלים מאן קתני לה:
רבי יוחנן בן ברוקה ורבי נחמיה אמרו דבר אחד וא"ת דילמא לעולם רבי נחמיה כרבנן ס"ל דבעו עיבור צורה וחטאת אהרן שנשרף מיד מפני אנינות הוראת שעה היתה דעדיין לא פירש להם עיבור צורה כדפירש בקונטרס ואומר רשב"א דלפי מה שפירש ר"י דסברא דפסול בעלים בעי עיבור צורה אתי שפיר דהכא לא שייך הוראת שעה היתה דאנינות הוי פסול בעלים ומסברא בעי עיבור צורה ולעיל דקאמר הוראת שעה היתה קסבר דמפני טומאה נשרפה:
Tosafot on Pesachim 82b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
רבה בר אבוה דתני אפילו פגול טעון צורה כלומר אינו נשרף מיד אלא עד שתעובר צורתו אמר לך אפי' כעין חטאת לדורות צורה בעי וחטאת דאהרן הוראת שעה היתה ולא שיהיה דבר זה נוהג לדורות:
אמר רב חסדא מחלוקת ת"ק ור' יוחנן בן ברוקה כשנטמאו הבעלים או שמתו שזה אומר תעובר צורתו וזה אומר ישרף מיד בשמתו או נטמאו הבעלים לאחר זריקה דאיתחזי בשר לאכילה אבל לפני זריקה דלא איתחזי בשר לאכילה כלל דברי הכל ישרף מיד אותבינן עלה וחזר ואמר אלא הכי איתמר אמר רב חסדא מחלוקת שנטמאו או שמתו לפני זריקה דלא איתחזי בשר לאכילה כלל דהוי ליה (כי) פסולו בגופו אבל לאחר זריקה דברי הכל בעי צורה ור' יוחנן אמר לאחר זריקה נמי מחלוקת כי היכי דלא תקשה לך הא תיובתא דאותבינן על רב חסדא ולא אשכח לה פירוקא:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 82b · Sefaria
Meiri
כבר ביארנו במשנה שזה שנאמר בה שכל שנטמאו בעלים תעובר צורתו לא סוף דבר לאחר זריקה שהיה לבשר שעת הכושר הואיל ונזרק הדם קודם שנטמאו בעלים וכן שנפטרו בעלים מפסח שני אלא אפי' לפני זריקה שהרי אמרו בדם ובבעלים תעובר צורתו ודם פירושו שלן או נטמא או נשפך וזו לפני זריקה היא:
כהן הדיוט אונן שעבד חלל אבל כהן גדול מקריב אונן אלא שאינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב כמו שיתבאר במקומו:
Meiri on Pesachim 82b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה ונגמר כו' מעון דפיגול ומסברא נימא דישרף מיד וי"ל דבלאו הכי איצטריך למכתב עון בפיגול דבפ"ב דזבחים כו' עכ"ל כצ"ל וכשיטת ר"י שכתבו התוס' לעיל דמסברא ידעינן בפסול הגוף דישרף מיד ודו"ק:
בד"ה אבל נטמא כו' ואור"י דה"א מה שנוהג בחולין הוי חומרא [הואיל] ומעשה חול אתעביד ביה וא"ת ונילף ק"ו כו' עכ"ל כצ"ל ובעיקר קושייתם תירץ רש"י דשאני טומאה דפסלה אף בתרומה ומעשר ואפשר דלא ניחא להו בהכי דליכא למפרך הכי בכל הני פסולי דם דלא שייכין בתרומה ומעשר ומה שהקשו התוס' נילף ק"ו מתרומה כו' היינו טומאת קדשים גופה דשאר פסולין לא שייכין למילף מיניה וה"ה דאיכא להקשות נמי נימא ק"ו טומאת קדשים גופה ממעשר שני דמותר לזרים ואפשר דאיכא שום פירכא אחרת דליכא למילף נמי מיניה ודו"ק:
בד"ה ר"י בן ברוקא כו' הוראת שעה היתה דעדיין לא פירש להם עיבור צורה כדפי' בקונט' כו' עכ"ל היינו כפי מה שפירש רש"י לקמן דלא גמרי רבנן דורות משעה דליכא לפרושי מקרבן שעה דהא קרבן דורות היה דהיינו שעיר ר"ח אלא דר"ל הוראת שעה דעדיין לא פירש להם דין עיבור צורה באותה שעה וכבר דחו התוס' לקמן פירושו בפסול דם דמסברא בעי עיבור צורה וכמו שתירץ רשב"א הכא דלא שייך הכא הוראת שעה היתה באנינות דמסברא בעי עיבור צורה דפסול בעלים הוא ודו"ק:
Chidushei Halachot on Pesachim 82b · Sefaria
Penei Yehoshua
קדשים קלים מנ"ל פרש"י ומטומא' ליכא למילף דשאני טומאה דפסולה בתרומה ומעשר וקשה להולמו על מה איחר בקושייתו דלעיל דפריך קדשים קלים מנ"ל ה"ל לאקשויי בשלמא במאי דסתר גמרא אלא יוצא מנ"ל לק"מ די"ל כיון דידע הגמרא דמצינו למילף מקרא יותר עדיף אבל אמאי דפריך תו קדשים קלים מנ"ל הו"ל להקשות מיד ניליף מטומאה ולפי מה שכתבנו יש לתרץ דלכאורה צריך ליישב הלשון דפריך מברייתא דלן דמה ונשפך דמה ויצא דמה דקיי"ל בשריפה משמע דברייתא לא איתניא רק לענין פסול ולא לענין שריפה אלא צ"ל דקושית הגמרא היינו פסול דיוצא מנ"ל דלפי פרש"י בזבחים ילפינן פסול דיוצא מפגימה ולרבנן מק"ו דבשר הנכנס דלאו כלום הוא ואפ"ה פסול יוצא שייך ביה כ"ש דם דבנכנס פסול כ"ש יוצא וא"כ דון מינה ומינה מה בשר היוצא בשריפה מיד ה"ה דם היוצא וא"כ כיון דדם היוצא בשריפה מיד ובהדדי אתני' יצא ונשפך ולן משמע דבחד דינא מיתדני וכולן בשריפה מיד ופליג אברייתא דלקמן דמשמע דבדם ובבעלים תעובר צורתו וא"כ משום הכי לא מצי רש"י להקדים לעיל בקושייתו דלילפו כולהו מטומאה משום דלפי מה דס"ד לעיל א"כ לא מצינן למילפינהו מטומאה דהתם שריפה מיד הוי ובדם ובבעלים באמת דיניהם בעובר צורה ומש"ה המתין עד לבתר דפריך מלן ונשפך א"כ לסברת מקשן הלז באמת דס"ל לכולהו דיניהן מיד דפליג אאידך ברייתא דלקמן דס"ל דבדם בעי עיבור צורה מקשה שפיר לילפו כולהו מטומאה ומש"ה הוכרח רש"י לפרש דמה לטומאה שכן נוהג בתרומה ומעשר וק"ל. אכן לא יצאנו עדיין מידי חובתו באמת דעדיין קשה מאי דפתחנו בה לילפי באמת מבינייהו או מהיקישא ע"כ נ"ל לבאר כל חמירא ולפרש הסוגיא באופן אחר ולא צריכנא לדחוק כפי' התוס' דסברא חיצונה היא מיד או עיבור צורה אלא כל הסוגיא כפשוטו דודאי סברא חיצונה היא כיון דגלי לן אורייתא דבשריפה מסברא נימא דמיד דאי לעיבור צורה לישתוק מיניה ומהיכא תיתי נימא דבקבורה כיון דלא גליא בשום מקום באורייתא דבעי קבורה וכל מקום דבעי קבורה אינו רק מדרבנן דלא ליתי לידי תקלה אבל בקדשים מסתמא כיון דגלי לן קרא דלא יאכל מינה נייחי עד דליהוי נותר וממילא ישרפו אח"כ כדין נותר אע"כ כיון דגלי לן קרא דבעי שריפה ע"כ מיד היא אלא דהכא קשיא ליה טפי קדשים קלים מנ"ל ולא ילפינן מהקישא או מבינייהו דנטמא ויוצא היינו כיון דגלי לן קרא בנותר והנותר באש ישרף דילפינן מינה לעיל דף כ"ד דנותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה וממעטינן לרבנן חמץ בפסח אע"ג דאית לן למילף בק"ו מנותר ומג"ש כמו שפירש"י דף כ"ז ולר' יהודה ממעטינן מיניה שור הנסקל דס"ד דבשריפה כיון דילפי' מקרא דוהבשר שנטמא באש ישרף דסד"א דגם שור הנסקל בעי שריפה וכל זה כיון דלא מצינן למעט מיניה שאר קדשים כיון דאמת הוא דכל פסולו בקודש בשריפה אכן לפי מאי דס"ד דאכתי לא ידעינן דכל פסולו בקודש בשריפה מהלכתא יותר יש לן למעוטי שאר קדשים דדמיא ליה מלמעטיה שור הנסקל וכ"ש לאינך תנאי דילפי שור הנסקל דאסור בהנאה מלא יאבל פשטיה דקרא יותר משמע למעט מיניה שאר קדשים קלים ומשום הכי פריך שפיר קדשים קלים מנ"ל עד דמסיק דהלכתא גמירא ליה וא"כ הוכרחו למעט מיניה שור הנסקל לר' יהודה ולרבנן חמץ בפסח לכל חד וחד כדאית ליה וק"ל. ועיין לעיל מ"ש בחידושים דף כ"ז דפי' רש"י שעיר נחשון היה היינו משום דקדשי שעה היה ופסול דיליה ע"כ ילפינן מהקישא ודו"ק:
הג"ה מנכד המחבר זצ"ל ה"ה הרב הגאון הגדול החריף ובקי כש"ת מוהר"ר בערוש זצ"ל בן הרב הגדול המפורסם בדורו מופת הדור רכב ישראל ופרשיו נר הישראלי וקדושו ע"ה פ"ה אב"ד ור"מ דק"ק הנובר כ"ש מפארים מהור"ד אריה ליב זצ"ל בה"מ ספר פני אריה בן המחבר פני יהושע זצ"ל:
הג"ה מנכד המחבר לא להתגדר מדבר כי מה לתבן את הבר אך הואיל וזכני ה' לבאר ע"פ דבריו דברי התוס' אימא ביה מילתא בתוס' ד"ה בשלמא נטמא הקשו וא"ת ואמאי צריך קרא כו' ותירצו בתירוץ השני דה"א אפילו כשיהיה נותר לא ישרף דנותר שהיה ראוי לאכילה קודם לכן דוקא ישרף וכו' ע"כ וע"פ מ"ש אא"ז בעה"מ ז"ל דטפי איכא למעוטי קדשים מקרא דהנותר מלמעט שור הנסקל לפ"ז אמאי ממעט הש"ס שאר איסורין משריפה משום דכתיב הנותר נותר בשריפה ואין כל איסורין בשריפה טפי ה"ל למימר דהנותר קאי למעט נותר דבשר בשריפה ואין נותר דדם בשריפה דמסתבר טפי דקאי בנותר ממעט נותר אע"כ צ"ל דנותר דדם נמי הוי נותר ותירוץ הראשון שתירצו התוס' דאיצטריך דלא לעביד ליה קבורה קודם שיהיה נותר נמי ליתא לפמ"ש הרשב"א דמ"ל דאמיד קא בעי ולכאורה קשה א"כ מאי פשיט מקרא דוהבשר אשר יגע כו' באש ישרף אכתי מנ"ל דהיינו מיד ואי משום דאי לאו מיד לשתוק קרא מיניה דבלא"ה ישרף משום נותר הא איצטריך דלא ליעבד ליה קבורה אע"כ דס"ל להרשב"א דלא איצטריך להכי דמה"ת נעביד ליה קבורה דדווקא לקמן דמסקי הש"ס דה"א דטמא קיל טפי ומש"ה ה"א דנעביד קבורה משא"כ הכא אכתי לא ס"ד וס"ל כפירש"י ז"ל לקמן שכתב ומטומאה ליכא למילף דשאני טומאה דפסולה אף בתרומה ומעשר והשתא ע"כ צ"ל דס"ד דטומאה חמירא משאר פסולים ומה"ת נימא דתסגי ליה בקבורה ולא איצטריך קרא להכי א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי צריך קרא ונראה ליישב קושית התוס' דבאמת הא דפריך הש"ס ותו הא דתני לן דמה כו' מנ"ל לא קאי אלא אשלמים ובכור ומעשר דנאכלים לשני ימים ולילה אחד דמנ"ל בהנך דנשרפין ואהנך הוא דאיצטריך למילף מקרא והשתא וא"ק קושית התוס' כיון דצריך עיבור צורה פשיטא דישרף משום נותר דבאמת בהנן אף דנתעבר צורתן שכבר עבר עליהם לילה אחת עדיין אינן נותר והשתא בלאו קרא ה"א אף דנתעבר צורתן אינן נשרפין כיון דאינן נותר ומש"ה איצטריך קרא לפסול דם בקדשים קלים וזה הוא שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש במתני' באורך דא"צ להשהותו עד הבוקר של ט"ז שתעובר צורתו דהיינו לילה אחת ומיהו בי"ט לא מצי שריף כו' ובאמת אין דרכו של רש"י ז"ל להאריך כ"כ בדברים שאינן נוגעים לביאור המשנה ולא הו"ל למכתב אלא ישרף מיד בי"ד אלא דכוונת רש"י דבנטמא הבשר ישרף בי"ד וא"צ להשהותו עד ט"ז משמע דבנטמאו הבעלים צריך להשהותו עד ט"ו כדתני במתני בהדיא תעובר צורתו ותשרף בט"ז אלא דקשה לרש"י דא"כ משמע ממתני' דעיבור צורה ב' לילות מדקתני במתני' תעובר צורתו וישרף בט"ז מש"ה כתב שתעובר צורתו דהיינו לילה א' וא"ל כיון דעיבור צורה לילה א' א"כ אמאי ימתין עד ט"ז ומש"ה כתב ומיהו בי"ט לא מצי שריף כו' ומש"ה צריך להמתין עד ט"ז ולעולם עיבור צורה לא הוי רק לילה א' וזה שהכריחו לפ' בד"ה לן דמה של בהמת קרבן ולכאורה שפת יתר הוא אלא דכוונתו דלא נימא דהך ברייתא אמתני' דהכא קאי ומיירי בלן דם הפסח או קאי אחטאת ואהא בעי מנ"ל דבשריפה והנך בעלות השחר הוה נותר והוה קשה קושית תוס' למאי איצטריך קרא הא בלא"ה הוי נותר לאחר שתעובר צורתו מש"ה פירש לן דמה של בהמת קרבן דהא דאיצטריך קרא בבהמת קרבן שפיר מצינן השתא למימר דאיירי בשלמים וכה"ג. ואגב אמינא ליישב מאי דק"ל לכאורה מה שפירש"י בשמעתין דמיתורא דפנימה דרשינן פסול יוצא ובחומש פרשת שמיני כתב לדרשא דת"כ דיוצא ילפינן מבמקום קדוש ונראה ליישב דבאמת בפי לחומש כתב אליבא דהלכתא דס"ל לרש"י ז"ל מפני טומאה נשרפה כמ"ש הגאון מהרא"ם ד"ה שדעת רש"י נוטה למ"ד מפני טומאה נשרפה וס"ל נמי כרבנן דרבי יוסי הגלילי דלא ילפינן פסול יוצא מחטאת דאהרן כדמוכח מפי' בפ' צו דפי' לקרא דוכל חטאת לחטאת שנכנס דמה לפנים והשתא א"ש דסוגיא דשמעתין ע"כ צ"ל דאזלא אליבא דר"נ דמפני אנינות נשרפה ושלא כדין שרפוהו בלא עיבור צורה והאי דהוטב בעיני משה היינו מה שלא אכלוהו דרעף"י מפרש לסוגיא דשמעתין דלא כהרשב"א דאמיד קבעי מנ"ל אלא קבעי מנ"ל דטעון שריפה דמוכח לן מפי בד"ה אלא קדשים קלים מנ"ל מ"ל דמצריך תנא דמתניתין שריפה ליוצא דפסח וע"כ דטעמא משום דכולה שמעתין אליבא דרבה ואליביה ע"כ ישרף לא משמע מיד כמ"ש התוס' בד"ה בשלמא נטמא והשתא כיון דלא בעי אמיד ע"כ צ"ל דלר"נ אתיא דלמ"ד מפני טומאה נשרפה אי מפני טומאת בשר נשרפה וכדין עשו ששרפוהו מיד וע"כ הא דהוטב בעיני משה היינו לגמרי הוטב במה ששרפוהו מיד ורישא דומיא דסיפא דהן לא הובא כו' מכלל דאי הובא שפיר עבוד היינו דלגמרי שפיר עביד דשרפוהו מיד ולפ"ז הוי ש"מ ביוצא מתטאת דאהרן דשרפוהו מיד וא"כ הוה קשה מאי קאמר הש"ס בשלמא נטמא כתיב כו' באש ישרף הא ממשמעותו דישרף לא משמע מיד ואי מפני טומאה נשרפה היינו מפני טומאת דם ושלא כדין עשו א"כ היכי קאמר הא הובא דמה שפיר עבוד כיון דמסקינן שלא כדין עשו במה ששרפו פסול דם אע"כ צ"ל דאליבא דר"נ אתיא דמפני אנינות נשרפה ושלא כדין עשו מה ששרפוהו מיד ולפ"ז מוכח נמי דבפסול יוצא לא ישרף מיד והא דקאמר הן לא הובא מכלל דאי הובא שפיר עבוד היינו דשפיר עבוד דשרפוהו ולא לענין שריפה דמיד דומיא דסיפא דהוטב בעיני משה דלא הוטב אלא מה שלא אכלוהו מפני אנינות אבל מה ששרפוהו מיד שלא כדין עשו כ"ז בסוגיא דשמעתין משא"כ אליבא דהלכתא דמפני טומאה נשרפה ומיידי בטומאת בשר וע"כ לאו הוראת שעה היתה דכדין עשו דשרפוהו משום דהוי טומאת בשר הוכרח רש"י לפרש דפסול יוצא ילפינן ממדוע לא אכלתם במקום הקדש דאי הוה ילפינן פסול יוצא מיתורא דפנימה א"כ הוה אמרינן דרישא דומיא דסיפא דהוטב בעיני משה דלגמרי הוטב מה ששרפוהו מיד מפני טומאה וה"נ אי לאו פנימה היה שפיר עבוד דשרפוהו מיד ולא תבעי עיבור צורה ביצא דמה ובאמת למאי דקי"ל כרבנן דריה"ג ע"כ בעי עיבור צורה בפסול יוצא אע"כ דאליבא דהלכת' לרבנן דריה"ג ואליבא דר' יהודה לא ילפי' מפנימה אלא מקרא דמדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש דמהאי קרא מוכח בפשיטות דאי לא היתה במקום הקדש שפיר עבוד דלא אכלוה ולענין שריפה דמיד לא מצינן למילף מהתם כלל דהא לא קאמר אלא מדוע לא אכלתם את החטאת דבמקום הקדש היתה הא יצאה חוץ לקודש שפיר עבוד דלא אכול אבל לענין שריפה בעי עיבור צורה ומה"ט איצטריך לרבנן קרא דוכל חטאת כו' משום דמחטאת דאהרן לא מצינן למילף אלא ממדוע לא אכלתם והתם שלא כדין עשו דשרפוהו מש"ה איצטריך קרא דוכל חטאת ודו"ק ע"כ הג"ה מנכד המחבר הנ"ל:
Penei Yehoshua on Pesachim 82b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
תוס' ד"ה אבל נטמא כו' [וא"ת ונילף ק"ו מתרומה דבעי שרפה, ולמה לי קרא לקדשים שנטמאו שהם בשרפה]. קשה לי, הא ליכא קרא דתרומה טמאה בשרפה, שבת (דף כד) כתבו בתוס' או דהוי דרבנן, או משום אקרי קודש, וא"כ כל זמן דלא ידעינן דקודש שנטמא בשרפה גם תרומה טמאה לא ידעינן:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 82b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 82, Amud Bet, about 349 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 111 words
Opens “נִשְׁפַּךְ דָּמָהּ, יָצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים —…”
- Segment 217 words
Opens “נָפְקָא לַן מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן…”
- Segment 319 words
Opens “אֵין לִי אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, שְׁאָר פְּסוּלֵי…”
- Segment 430 words
Opens “אַשְׁכְּחַן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, קָדָשִׁים קַלִּים מְנָלַן? אֶלָּא:…”
- Segment 513 words
Opens “וּלְתַנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ…”
- Segment 64 words
Opens “יָלֵיף ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ מִנּוֹתָר.…”
- Segment 722 words
Opens “וְנֵילַף ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ מֵחַטָּאת דְּאַהֲרֹן! אָמַר לָךְ:…”
- Segment 827 words
Opens “הַשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן כָּל פְּסוּלֵי דְקֹדֶשׁ בִּשְׂרֵיפָה, לָא…”
- Segment 911 words
Opens “״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל…”
- Segment 1021 words
Opens “הַהוּא, לְגוּפֵיהּ אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֹּל…”
- Segment 1122 words
Opens “אֲבָל נִטְמָא, דִּבְחוּלִּין נָמֵי מִפְּסִיל, אֵימָא הוֹאִיל…”
- Segment 1232 words
Opens “נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְכוּ׳.…”
- Segment 1317 words
Opens “מֵיתִיבִי, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ —…”
- Segment 1412 words
Opens “קָתָנֵי בְּעָלִים דּוּמְיָא דְּדָם: מָה דָּם לִפְנֵי…”
- Segment 1536 words
Opens “אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: מַחְלוֹקֶת שֶׁנִּטְמְאוּ…”
- Segment 1630 words
Opens “וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְאַחַר זְרִיקָה נָמֵי…”
- Segment 1715 words
Opens “רַבִּי נְחֶמְיָה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה…”
- Segment 1810 words
Opens “וְהָא אֲנִינוּת כִּלְאַחַר זְרִיקָה הָוְיָא, וְכִי אִשְׂתְּרוּף…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Pesachim 82b · Segment 12 — “…צוּרָתָן וְכוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחְלוֹקֶת שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים אַחַר…”
Original text
נִשְׁפַּךְ דָּמָהּ, יָצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים — דְּקַיְימָא לַן בִּשְׂרֵיפָה, מְנָלַן?
or its blood was spilled, or its blood was taken outside the hangings that denoted the courtyard of the Tabernacle, we maintain that it must be burned; from where do we derive this halakha ?
נָפְקָא לַן מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״בַּקֹּדֶשׁ בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ — לִימֵּד עַל חַטָּאת שֶׁשְּׂרֵיפָתָהּ בַּקּוֹדֶשׁ.
The Gemara answers: We derive it from the exposition of Rabbi Shimon, as it was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: The verse that states: “Any sin-offering from which some blood has been brought to the Tent of Meeting, to make atonement in the sacred place, shall not be eaten; it shall be burned in fire” (Leviticus 6:23), has taught that the burning of a sin-offering is in the sacred area, the Temple courtyard.
אֵין לִי אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, שְׁאָר פְּסוּלֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״(וְכׇל)... בַּקֹּדֶשׁ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״.
I have derived only that the halakha applies to this alone, a sin-offering; with regard to the rest of the disqualified offerings of the most sacred order and the portions of offerings of lesser sanctity that are consumed on the altar, from where do we derive that they must be burned in the Temple courtyard, which is their boundary when they are valid? The verse states: “Any…in the sacred place…shall be burned in fire,” which teaches that any consecrated item must be burned in a sacred place.
אַשְׁכְּחַן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, קָדָשִׁים קַלִּים מְנָלַן? אֶלָּא: כׇּל פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ בִּשְׂרֵיפָה, לָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים וְלָא שְׁנָא קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים — גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, וְחַטָּאת דְּאַהֲרֹן מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה.
The Gemara asks further: We found a source for offerings of the most sacred order; from where do we derive that it also applies to offerings of lesser sanctity? Rather, we must say as follows: Anything disqualified in the sacred area, the Temple courtyard, must be burned. It is no different whether it is offerings of lesser sanctity, and it is no different whether it is offerings of the most sacred order; they learned it as a tradition. And the sin-offering of Aaron that was burned on the eighth day of inauguration was mentioned only because the incident that took place, took place in this way. It was not mentioned in order to teach the halakhot of offerings.
וּלְתַנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל טָעוּן עִיבּוּר צוּרָה. מְנָא לַן?
The Gemara proceeds to ask an unrelated question with regard to piggul : And according to the opinion of the tanna from the school of Rabba bar Avuh, who said that even piggul , which is a disqualification of the animal itself, requires decay of form, meaning that it must be left over until the next day so that it will begin to decay and is only then burned, from where do we derive that it requires decay of form?
יָלֵיף ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ מִנּוֹתָר.
The Gemara answers: It is derived from a verbal analogy from the parallel words “iniquity” and “iniquity.” With regard to piggul , the verse states: “It remains rejected [ piggul ]; and the soul that eats it shall bear its iniquity” (Leviticus 7:18), and with regard to leftover sacrificial meat, the verse states: “And whatever is leftover…shall be burned in fire…and each of those who eat it shall bear his iniquity” (Leviticus 19:6–8). Just as leftover sacrificial meat is burned after it has been left over to the next day, so too, piggul is burned only after it has been left over to the next day and its form has decayed.
וְנֵילַף ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ מֵחַטָּאת דְּאַהֲרֹן! אָמַר לָךְ: חַטָּאת דְּאַהֲרֹן כִּי הַאי גַוְונָא נָמֵי עִיבּוּר צוּרָה לְדוֹרוֹת בָּעֲיָא, וְהָתָם — הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.
The Gemara asks: Let us instead learn the rules of piggul through a verbal analogy based on the parallel words “iniquity” and “iniquity” from the sin-offering of Aaron, with regard to which the verse states: “Why did you not eat the sin-offering in the place of sanctity…and He gave it to you to bear the iniquity of the congregation” (Leviticus 10:17). The sin-offering of Aaron was burned immediately, without decay of form, so why can it not be learned from there that piggul does not require decay of form either? That tanna could have said to you: The sin-offering of Aaron in a case like this would also require decay of form were it to occur in future generations; but there, when it was burned immediately, it was a provisional edict issued in exigent circumstances.
הַשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן כָּל פְּסוּלֵי דְקֹדֶשׁ בִּשְׂרֵיפָה, לָא שְׁנָא דְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְלָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים, גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, ״בַּקֹּדֶשׁ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ לְמָה לִי? הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ שֶׁשְּׂרֵיפָתָהּ בַּקֹּדֶשׁ.
The Gemara asks: Now that we say that we have accepted the conclusion that all disqualified sacred offerings must be burned, and it is no different whether they are disqualified offerings of the most sacred order or offerings of lesser sanctity, because in both cases they learned it as a tradition, with regard to the verse that says: “In the sacred place…shall be burned in fire,” why do I need it? What does this verse teach that is not known from oral tradition? The Gemara answers: That verse is required to teach that the requirement of burning that is learned from the oral tradition cannot take place anywhere; its burning must take place only in the sacred place, the Temple courtyard.
״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״, לְמָה לִי?
The Gemara asks further: If the source of the halakha is an oral tradition, with regard to the verse that states: “The flesh that touches any impure item shall not be eaten, it shall be burned in fire” (Leviticus 7:19), why do I need it? This halakha is included in the oral tradition and should not require its own verse.
הַהוּא, לְגוּפֵיהּ אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֹּל פְּסוּלֵי דְקֹדֶשׁ, כְּגוֹן: לָן דָּמָהּ, וְנִשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְיָצָא דָּמָהּ, וְנִשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה, דְּבִשְׂרֵיפָה דְּלֵיתַנְהוּ בְּחוּלִּין.
The Gemara answers: That verse is necessary for itself. It could enter your mind to say that disqualified sacred offerings include only a case where its blood was left overnight instead of being sprinkled on the altar on the day the offering was slaughtered; or its blood was spilled; or its blood was taken outside the hangings; and similarly, the case of an offering that was slaughtered at night. In all these cases, the offering must be burned because these are disqualifications unique to sanctified offerings that do not exist with regard to unconsecrated items.
אֲבָל נִטְמָא, דִּבְחוּלִּין נָמֵי מִפְּסִיל, אֵימָא הוֹאִיל וְאִיתְעֲבִיד בֵּיהּ עוֹבָדִין דְּחוֹל — אֵימָא לָא תִּיבְּעֵי שְׂרֵיפָה, וְתִיסְגֵּי לֵיהּ בִּקְבוּרָה, קָא מַשְׁמַע לַן.
But if the meat became ritually impure, which disqualifies unconsecrated meat also, say that since it was treated in the manner of unconsecrated items, as the disqualification is not unique to consecrated items, it should not require burning, and burial should be sufficient for it. Therefore, the verse teaches us that an offering that is disqualified through ritual impurity must also be burned.
נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְכוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחְלוֹקֶת שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים אַחַר זְרִיקָה, דְּאִיתְחֲזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה. אֲבָל נִטְמְאוּ בְּעָלִים לִפְנֵי זְרִיקָה, דְּלָא אִיתְחֲזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה — דִּבְרֵי הַכֹּל יִשָּׂרֵף מִיָּד.
It was taught in the mishna that if the owners of the offering became ritually impure or died before the offering was completed, its form must be left to decay, and it is burned after the first day of the Festival. Rabbi Yoḥanan ben Beroka disagrees and says that it is burned immediately. Rav Yosef said: This dispute is about a case in which the owners became ritually impure after the sprinkling of the blood, because the meat was fit for eating since all its services were completed in a valid way. But if the owners became ritually impure before the sprinkling of the blood, such that the meat was not fit for eating even for a moment, all agree that it should be burned immediately.
מֵיתִיבִי, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ — יִשָּׂרֵף מִיָּד. בַּדָּם וּבַבְּעָלִים — תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.
The Gemara raises an objection to this statement based on the Tosefta : This is the principle: In all cases in which its disqualification is in itself, it should be burned immediately. If the disqualification is in the blood of the offering or in the owners, its form should be left to decay, and then it should be taken out to the place designated for burning.
קָתָנֵי בְּעָלִים דּוּמְיָא דְּדָם: מָה דָּם לִפְנֵי זְרִיקָה, אַף בְּעָלִים לִפְנֵי זְרִיקָה.
The following inference can be made based on the formulation of the Tosefta : It is teaching that the case of disqualified owners is similar to the case of disqualified blood: Just as in the case of blood the disqualification necessarily occurred before the sprinkling of the blood, as the offering is not disqualified if anything happens to the blood after sprinkling, so too, the case of owners is referring to one in which they became disqualified even before the sprinkling of the blood, which contradicts the statement of Rav Yosef.
אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: מַחְלוֹקֶת שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים לִפְנֵי זְרִיקָה, דְּלָא אִיתְחֲזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה, דְּהָוֵה לֵיהּ כִּפְסוּלוֹ בְּגוּפוֹ. אֲבָל נִטְמְאוּ בְּעָלִים לְאַחַר זְרִיקָה, דְּאִיתְחֲזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה — דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלוֹ מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר, וּבָעֲיָא עִיבּוּר צוּרָה.
Rather, if this was stated in the name of Rav Yosef, it was stated as follows: This dispute is specifically about a case in which the owners became ritually impure before the sprinkling of the blood, such that the meat was never fit for eating, which makes it as though its disqualification is in itself. But if the owners became ritually impure after sprinkling of the blood, such that the meat was fit for eating, all agree that its disqualification is due to a different matter, i.e., an external factor, and it requires decay of form.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְאַחַר זְרִיקָה נָמֵי מַחְלוֹקֶת. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הָא דַּאֲמַרַן.
And Rabbi Yoḥanan said: Even a case in which the owners became ritually impure after sprinkling the blood is included in the dispute about whether decay of form is necessary. And Rabbi Yoḥanan follows his line of reasoning, as Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Yoḥanan ben Beroka and Rabbi Neḥemya said the same thing. The statement of Rabbi Yoḥanan ben Beroka is that which we said.
רַבִּי נְחֶמְיָה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרְפָה זוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״כָּאֵלֶּה״.
With regard to Rabbi Neḥemya, what is the ruling in which he expressed his opinion? It is as it was taught in a baraita : Rabbi Neḥemya says: Aaron’s sin-offering that was burned on the eighth day of inauguration was burned due to acute mourning, as that was the day his sons Nadav and Avihu died. For this reason, it is stated that Aaron explained to Moses: “Now that events such as these befell me, were I to eat this day’s sin-offering would the Lord approve?” (Leviticus 10:19). In other words, it was due to the deaths of his sons, which Aaron referred as “events such as these,” that Aaron burned the sin-offering instead of eating it.
וְהָא אֲנִינוּת כִּלְאַחַר זְרִיקָה הָוְיָא, וְכִי אִשְׂתְּרוּף — לְאַלְתַּר (נִשְׂתְּרוּף).
Rabbi Yoḥanan analyzes Rabbi Neḥemya’s statement: Now, acute mourning is similar to a case of disqualification after sprinkling of the blood, because acute mourning merely disqualifies the owners from eating the offering. It does not disqualify the actual performance of the sacrificial service by a High Priest, such as Aaron. Therefore, it is like other disqualifications that take effect after the sprinkling, which simply prohibit the eating of the meat. And when it was burned, it was burned immediately, without waiting until the following day. This shows that Rabbi Neḥemya agrees that an offering that becomes disqualified after its blood has been sprinkled should be burned immediately.