Commentary page

Pesachim 82a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Pesachim 82a

Pesachim 82a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 302 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

חוזר ושורפו כו' אלמא מיעוטו שנפסל מעצי המערכה נמי שרפינן:

כאן באכסנאי שאין לו עצים שורפו מעצי המערכה ומתני' בבעל הבית:

שהחזיק בדרך לא הטריחוהו לחזר על עצים כדקתני וכן מי שיצא אלמא בהחזיק בדרך עסקינן:

רב זביד כרב חמא מוקים לה ואדרב פפא פליג ויהיב טעמא למילתיה דרב חמא דכיון דלית ליה עצים שם עשאוהו כציקנין והחזיק בדרך דקתני מתני' לאשמועינן חזרה נקט לה ולא משום עצים דהוא הדין ללא החזיק:

באו לשורפו כו' כדמפרש טעמא:

לידי תקלה ליהנות מהן הנאה אחרת והנאה זו אין בו מעילה דתנאי ב"ד הוא ועל מנת כן מקדישין אותו:

משום חשד שלאחר שריפתן מחזירין מותר העצים לתוך ביתן והרואה חושדן בגונבי עצי המערכה ונהנין מהן:

קני וחריות' קנים וחריות של דקל הכל יודעים שאינם מעצי המערכה לפי שקלים הם ונשרפין מהר ואין אש המערכה מתקיימ' בהן ומשום חשד ליכא אבל משום בושת איכא:

15 more comments on this page.

Rashi on Pesachim 82a · Sefaria

Tosafot

רב זביד אמר לעולם כדאמר מעיקרא פי' בקונטרס דרב זביד לא פליג אדרב חמא בר עוקבא ואינו אלא מפרש טעמו וקשה לריב"א דלא מצינו בשום מקום שיאמר לעולם כו' כדי לפרש ונראה לו דרב חמא בר עוקבא ורב פפא לא פליגי דרב חמא בר עוקבא מוקי כאן באכסנאי כאן בבע"ה ואידי ואידי בהחזיק בדרך אבל בלא החזיק אפי' אכסנאי הוי כבע"ה אלא דלא איירי בה ורב פפא מוקי אידי ואידי. באכסנאי ולא פליג אדרב חמא בר עוקבא ורב זביד פליג אתרווייהו וקסבר אכסנאי שלא החזיק עשאוהו כציקנין אי נמי רב פפא ורב זביד פליגי אליבא דרב חמא בר עוקבא רב פפא סבר דרב חמא בר עוקבא איירי בהחזיק אבל בלא החזיק הוי אכסנאי כבעל הבית ורב זביד סבר דאכסנאי אפי' לא החזיק עשאוהו כציקנין ודוקא נקט רב חמא בר עוקבא בעל הבית:

היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח אפילו בטומאת קריין מיירי ונראה לר"י דהאי שער המזרח היינו שער עזרת נשים ואע"ג דאמר בפ"ק דיבמות (דף ז:) ובכמה דוכתי דטבול יום אינו נכנס במחנה לויה לא בכל מחנה לויה קאמר אלא מעזרת נשים ולפנים דהכי מוכח במסכת כלים (פ"א מ"ח) דקתני התם עזרת נשים מקודשת ממנה שאין טבולי יום נכנסין לשם:

בשלמא נטמא דכתיב והבשר אין לפרש דאמיד דקתני במתניתין קאי דכיון דכתיב בקרא ישרף אית לן למימר דהיינו מיד בלא עיבור צורה דאי בעיבור לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דישרף דהוה ליה נותר מדאמר לקמן ורבה מוסיף אף ר"י הגלילי דתניא כו' אבל לרבנן דילפי מכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' בעי עיבור צורה אע"ג דכתיב ישרף אלמא מישרף לא משמע מיד מיהו יש לדחות דההוא ישרף מוקמינן לשריפת' בקודש ואינו מיותר אך יש להביא ראיה מדקאמר בסמוך לן דמה נשפך דמה או שיצא חוץ לקלעים מנלן והתם לא בעי בע"כ מנלן שהם מיד בשריפה דהתנן בדם ובבעלים תעובר צורתו אלא מנלן בשריפה קאמר ושריפה דמיד מסברא נפקא לן ולא מקרא וא"ת ואמאי צריך קרא בפסול הדם דכיון דצריך עיבור צורה פשיטא דישרף משום נותר ואור"י דאיצטריך דלא ליעבד ליה קבורה קודם שיהיה נותר אי נמי הוה אמינא אפי' כשיהיה נותר לא ישרף דנותר שהיה ראוי לאכילה קודם שניתותר דוקא ישרף כדמשמע לא תותירו אלא תאכלוהו אבל קשה דהיכי יליף יוצא בשריפה מחטאת דאהרן דהא ע"כ לא הודה להן משה על השריפה דחטאת שנכנס דמה לפנים דפסולו בדם בעי עיבור צורה והם שרפוה מיד אלא ה"ק להו הא אם הובא יפה עשו שלא אכלוהו דהכי כתיב רישיה דקרא מדוע לא אכלתם ומיהו נראה לרשב"א דמצינו למימר דאמיד בעי מנא לן וכולה שמעתין מסקא אליבא דר' יוחנן דסבירא ליה לקמן דפסול הדם הוי פסולו בגופו דחשיב דם ובשר חדא מילתא ובפסול בעלים דוקא קתני מתניתין דבעי עיבור צורה ושפיר מייתי השתא מחטאת דאהרן דמשה הודה להן אם נכנס דמה לפנים שפיר עבוד דשרפוה ולן דמה נמי קבעי מנלן דמיד אך קשה על זה כיון דמסברא לא הוה אמרינן דישרף מיד אלא בעיבור צורה אי לאו דמסיק דהלכתא גמירי לה מאי קאמר ולרבה בר אבוה דאפי' פיגול בעי עיבור צורה מנלן לימא דלא גמירי הלכתא ומה צריך גזירה שוה אלא ודאי דפסולו בגופו ישרף מיד סברא הוא ובדם ובבעלים דבעי עיבור צורה נמי סברא:

בקדש היתה רש"י פירש דדריש מפנימה וכן ר"ח ולר"י נראה דדריש מאכל תאכלו אותה בקודש ובתורת כהנים דריש מבמקום הקדש:

בשלמא נטמא גלי רחמנא בקדשים קלים והוא הדין בקדשי קדשים וא"ת והא בהדיא בהאי קרא כתיבי קדשי קדשים ומאי קאמר והוא הדין כדדרשינן בכל שעה (לעיל פסחים כד:) והבשר לרבות עצים ולבונה ויש לומר דאי לאו הוא הדין הוה אמינא דאתא לרבות קדשים קלים דלא בעו הכשר ולא קדשי קדשים:

Tosafot on Pesachim 82a · Sefaria

Rabbeinu Chananel

כדי לביישן מפני שפשעו בו ונטמא נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהן כו' איני ששורפין אותו בחצרותיהן והתנן בסוף פרק ואלו עוברין בפסח על בשר הקדש שיצא ונפסל חוזר ושורפו לפני הבירה ושנינן לא קשיא הא באכסנאי שאין לו חצר משנתנו בבעל הבית ואכסנאי זה אע"פ שלא החזיק בדרך עשאוהו כציקנין ששורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה: ת"ר באו לשרפו בחצרותיהן מעצי המערכה אין שומעין להם חיישי' דלמא פיישי מינייהו ומדליק תחת תבשילו ואתי ביה לידי תקלה מעצי עצמן לפני הבירה אין שומעין להם שלא לבייש מי שאין לו אי נמי שמא ישארו לו ויקחם ויחשדוהו הרואים כי עצי הקדש לקח ואם הם קני וחריותא כגון קוצים וחריות שאין ראוין למערכה כדתנן בתמיד באלו היו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן מונעין אותו שלא לבייש את מי שאין לו: תנן התם בתמיד בסוף פ"ה ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשערי מזרח רב יוסף אמר כדי לביישן רבא אמר מפני החשד שלא יחשדום כי לעבוד עבודה נכנסו והם טמאים: מתני' הפסח שנטמא או שיצא ישרף מיד כו'. יוצא מנא לן דכתיב הן לא הובא את דמה אל הקדש מכלל שאם נכנס דמה לקדש בת שרפה היא כדכתיב (ויקרא ו׳:כ״ג) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף פנימה כלומר פנימה היתה ולא יצאת חוץ למחיצת הקדש אכול תאכלו אותו מכלל שאלו יצאת טוב עשיתם ששרפתם אותה ש"מ בשר היוצא חוץ למחיצתו בן שרפה הוא בשלמא נטמא גלי רחמנא בשלמים שהם קדשים קלים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל בשר ישרף והוא הדין לקדשי קדשים אלא יוצא אשכחן בחטאת שהיא קדשי קדשים כי היא בשרפה קדשים קלים מנא לן ותוב לן או נשפך או יצא דמה חוץ לקלעים דקיימא לן בשרפה מנא לן ואתינן לאפוקה מדר' שמעון דתני בקדש באש תשרף דכתיב בחטאת לרבות כל פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים שהן בשרפה פסולי קדשים קלים עצמן מנין ולא אשכחן ראיה מן התורה ואסיקנא אלא כל פסול קדש בשרפה הלכתא גמירי לה וחטאת דאהרן מעשה שהיה אתא לאשמעינן:

Rabbeinu Chananel on Pesachim 82a · Sefaria

Meiri

כבר ביארנו במסכת תענית שמתוך שאינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו היו ממנים זקנים שבישראל לשם כל ישראל שיהו עומדין על התמידין ושאר קרבנות צבור לשם כל ישראל והיו קורין אותם אנשי מעמד וקבעו מהם עשרים וארבעה מעמדות כנגד עשרים וארבעה משמרות ועל כל מעמד ומעמד היו ממנין אחד שיהא ראש ומנהיג לכולם והתבאר בסדר עבודת התמידין שאחר שהקטיר המקטיר את הקטורת והיטיב המיטיב את הנרות יצאו להם ועמדו על מעלות האולם וכשיגיעו בין האולם ולמזבח נוטל את המגריפה וזורקה בין האולם למזבח והיא משמעת קול גדול והתבאר במסכת תמיד ל"ג א' שאותו הקול היה סימן להם לשלשה דברים הראשון שכל כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא השני שכל בן לוי ששומע את קולה יודע שאחיו הלוים נכנסים לשיר והוא רץ ובא השלישי שראש המעמד בא באותה שעה ומעמיד כהנים שבבית אב הטמאים שנסתלקו מן העבודה לשער המזרח שהוא מקום פרהסיא לכל שהרי הכל נכנסין דרך שם והיו עומדין עד שתשלם העבודה ולמה היו עושים כן נחלקו בה בסוגיא זו מהם מי שאמר כדי לביישן על שלא נזהרו מליטמא ומהם מי שאמר מפני החשד שהרואים מקומם נפקד ונעדר יאמרו שמחמת מלאכתם הם בטלים ונפקא מינה שאם היו אותם הטמאים מענגים ואינם בעלי מלאכה או שמלאכתם מלאכה קלה כל כך שאין בו מקום לחשד כגון הפשלת חבלים וכיוצא בה אין צריכין לעשות כך וכן הלכה:

קדשים שנטמאו כלם בשריפה וכן כל שנפסלו ביוצא ר"ל ביציאה ממקום אכילתם וכן אם לן דמה ר"ל שלא נזרק ביום הזבח או שנשפך והרי אי אפשר עוד לזרקו או שיצא חוץ לקלעים וכן אימורי קדשים שיצאו מן העזרה וכן הזבחים שנשחטו בלילה כלן בשריפה וכל הנשרפין שריפתן במקום כשרותם קדשי קדשים ואימורין אף של קלים בעזרה ובשר קדשים קלים בכל העיר שהרי חומת העיר היא מחיצה שלו וכל חטאת חיצונה שהוזה דמה לפנים פסולה ותשרף והוא הדין לפנימית בחוץ ושאר הזבחים ששנה בדם כך הזבח פסול אלא שהבעלים נתכפרו וכל שפיסולו בגופו כגון פגול ונותר נשרף מיד ואם הוא מחמת דבר אחר אינו נשרף עד שתעובר צורתו כמו שביארנו וכל שנשרף משום אנינות מחמת דבר אחר הוא ואם כן חטאת ראש חדש האמור עליו בפרשת שמיני דרוש דרש משה והנה שורף לדעת האומר בתלמוד זבחים ק"א א' שמפני אנינות נשרפה כשנשרף ביומו מיהא הוראת שעה היתה ומ"מ עיקר הדברים כדעת האומר שם שמפני טומאה נשרפה שאלו מפני אנינות היה להם לאכלה מבערב שאין אנינות (תופס לשון) לילה מן התורה כמו שיתבאר במקומו:

Meiri on Pesachim 82a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

גמרא באו לשורפו בחצרותיהן ומעצי המערכה כו' יש לדקדק בנטמא רובא ודאי דליכא לאוקמא דהא לפני הבירה בעי כדי לביישו ואפילו בנטמא מיעוטו נמי ליכא לאוקמא דלמה יהיה לב ב"ד מתנה עליו דלא שייך בחצרותיהן האי טעמא שכתבו התוספות בנטמא רובו וי"ל דאיכא לאוקמא בציקנין דלב ב"ד מתנה עליהן דלא ליתי לידי עבירה כמ"ש התוס' וקאמר דדוקא לפני הבירה כדמפרש טעמא וק"ל:

תוס' בד"ה היה מעמיד כו' אפילו בטומאת קריין כו' שער המזרח היינו שער עזרת נשים כו' עכ"ל נראה דר"ל דודאי טמא מת וטמא שרץ מותר בכל מחנה לויה אלא אפילו בעל קרי שאסור במחנה לויה שרי לשער עזרת נשים דלאו בכל מחנה לויה קאמר אלא מעזרת נשים כו' וה"ה דמצי לאוקמא בטבול יום דזב ומצורע אלא דטעמא דכדי לביישן שייך טפי בבעל קרי שהיה לו ליזהר מדברים המביאים לידי קרי אבל הרמב"ם בפירוש המשנה פי' שהיה מעמיד המצורעים בשער המזרח כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהן כו' עכ"ל והוא סותר שמעתין וק"ל:

בד"ה בשלמא כו' מיהו יש לדחות דההוא ישרף מוקמיה לשריפתה בקודש כו' עכ"ל ק"ק דהא הכא אכתי לא אסיק אדעתיה למימר הכי עד דמסיק גמרא גמירי לה כו' כדלקמן וק"ל:

בא"ד וא"ת ואמאי צריך קרא בפסול הדם דכיון דצריך עיבור כו' עכ"ל למסקנא מוקי לה ההוא קרא לשריפה בקודש אלא למאי דקאמר מעיקרא יוצא בדמה מנלן בשריפה קשיא להו הכי כיון דבעי עיבור כו' ודו"ק:

בא"ד לימא דלא גמירי הלכתא ומה צריך ג"ש אלא ודאי כו' עכ"ל הך ג"ש צריכא למלתא אחריתא כדאמרי' בזבחים דיליף בפגול כרת עון עון מנותר כמ"ש התוס' לקמן אלא להך מלתא דקאמר פיגול טעון עיבור צורה מנלן כו' לא איצטריך גזרה שוה כיון דמסברא בעי עיבור צורה וק"ל:

Chidushei Halachot on Pesachim 82a · Sefaria

Penei Yehoshua

מתני' הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד כו' גמ' בשלמא נטמא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. לכאורה יש לתמוה דמאי ניחותא הוא זה דעדיין קשה פסח ממ"ל דמשלמים ליכא למילף דאיכא למיפרך טובא דמה לשלמים שכן טעונין סמיכה ומתנות ארבע וע"כ צ"ל דכיון דמצינן שום פעם דבשר שנטמא ישרף איכא למילף כולהו קדשים מיניה בגז"ש אדקרא דזאת התורה לעולה ולשלמים ולמלואים כו' כדאית' במסכת זבחים הוקשה כל התורה למילואים גם בש"ס חולין דף כ"א משמע דילפינן כולהו מהדדי וא"כ כיון דמצינן בשלמים דבשר שנטמא לא יאכל ילפינן מיניה כל קדשים בגז"ש ועדיין לא תקנו דא"כ מאי פריך תו בתר הכי אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנ"ל דהא אי נימא דילפינן מהקישא א"כ ילפינן נמי קדשים קלים מקדשי קדשים בגז"ש ואף בלא זה יש לדקדק דמאי פריך קדשים קלים מנ"ל דהא איכא למילף מבינייהו מטמא ויוצא ואי תימא מאי לנטמא שכן פסול בתרומה ובמעשר איכא למימר יוצא יוכיח ואי תימא מה ליוצא שכן קדשי קדשים נטמא יוכיח ואפשר ליישב דהגמרא ידע השתא ברייתא דלקמן דזה הכלל בדם ובבעלים תעובר צורתו וא"כ ע"כ דליכא למילף מהקישא מבינייהו דאיכא שני פירכות דאל"כ אף בדם ובבעלים תשרף מיד כמו יוצא ונכנס בדם אלא ע"כ דלא ילפינן מהני ומשום הכי בדם ובעלים תעובר צורתו היינו בקדשים קלים כיון דלא אשכחן שום קרא דישרף מיד ומשום הכי פריך שפיר בשר קדשים מנ"ל כיון דלא ילפינן מגז"ש וק"ל:

שם תוס' ד"ה בשלמא כו' אין לפרש דאמיד כו' אלא מנ"ל דבשריפה כו' וא"ת א"כ היכי יליף מחטאת דאהרן הא לאו שפיר עבוד דשרפוהו בלא עיבור צורה ואלא ע"כ כו' ר"ל קושיא הוא דודאי קרא כתיב וישמע משה וייטב בעיניו והיכי שייך למימר דמשה לא הודה לו על השריפה אלא ע"כ צ"ל דבאמת משה הודה לו על השריפה אע"ג דלדורות בעי עיבור צורה והתם בחטאת דאהרן נשרפה מיד י"ל דלדורות ודאי בעי עיבור צורה דילפינן עון עון מנותר בגז"ש ועדיין לא היה לאהרן נודעת דלא אמרה משה עד אחר שריפה והכי פי' הגמרא לדורות עיבור צורה בעי והיינו מג"ש דעון עון וחטאת דאהרן משום מעשה שהיה פי' דאכתי לא ידע מקרא דואתה נתן לכם לשאת עון העדה למילף בג"ש מנותר דבעי עיבור צורה והכי פי' דקרא הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה ואותה נתן לכם לשאת עון העדה פי' בשלמא אי הוי פסול הדם דיוצא או דנכנס שפיר עבדת דשרפת מיד כיון דבעי שריפה מדינא אלא דלדורות בעי עיבור צורה ועדיין לא היה לך לעשות זאת כיון דעדיין לא ידעת מקרא דעון למדרש בג"ש כו' ואהרן השיב דנשרפה משום פגול או נותר או טומאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וע"ז כתיב וישמע משה וייטב בעיניו משמע מזה דבעי עכ"פ שריפה וא"כ שפיר משני דילפינן יוצא דבשריפה מקרא דהן לא הובא כו' ואי לאו דבעי שריפה עכ"פ לא הוי משה טעה בזה לתלות הפסול בדם ובאמת אהרן לאו שפיר עביד דאיכא פסולים הרבה דבעו שריפה ויותר הויא ליה לתלות בה אע"כ דבאמת בעי שריפה אלא דלדורות בעי עיבור צורה ואהרן כיון דלא ידע עדיין מג"ש שפיר עבד דשרפוה מיד ובאמת שפיר עבד דשרפוה מיד וק"ל:

Penei Yehoshua on Pesachim 82a · Sefaria

Original text

Segment 1

חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה!

he must return and burn it before the Temple with wood from the arrangement. The mishna’s formulation uses the word remembered, implying that not only a large piece of meat that became ritually impure or somehow disqualified, but even a piece that is so small that it could become forgotten, must be burnt with wood from the arrangement.

Segment 2

אָמַר רַב חָמָא בַּר עוּקְבָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן — בְּאַכְסְנַאי. כָּאן — בְּבַעַל הַבַּיִת.

Rav Ḥama bar Ukva said: It is not difficult. Here, where it is stated that one burns it in the Temple with wood from the arrangement, it is referring to a visitor who does not live in Jerusalem or have wood there, and he may therefore use wood from the arrangement. While there, where it is stated that one burns it at home with one’s own wood, it is referring to a resident of Jerusalem.

Segment 3

רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּאַכְסְנַאי, כָּאן — שֶׁהֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ, כָּאן — שֶׁלֹּא הֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ.

Rav Pappa said: This case and that case both refer to a visitor. Here, where it is stated that one may use wood from the arrangement, it is referring to one who already set out on the road, and it is difficult for him to collect wood. There, where it is stated that one must use his own wood, it is referring to a case in which the visitor has not yet set out on the road, and he can gather his own wood.

Segment 4

רַב זְבִיד אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְאָמַר מֵעִיקָּרָא — כָּאן בְּאַכְסְנַאי כָּאן בְּבַעַל הַבַּיִת, וְאַף עַל גַּב דְּלָא הֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ, אַכְסְנַאי כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ עֲשָׂאוּהוּ כְּצִיקָנִין. דִּתְנַן: הַצִּיקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵיהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.

Rav Zevid disagreed with Rav Pappa and clarified Rav Ḥama bar Ukva’s opinion. He said: Actually, it can be explained as Rav Ḥama initially said: Here, it is referring to a visitor; there, it is referring to a resident. And even though he did not yet set out on the road, a visitor may use wood from the arrangement for the following reason: Since he does not have his own wood, the Sages treated him like the misers, as we learned in a mishna: The misers burn it before the Temple in order to benefit from the wood of the arrangement. This indicates that anyone who is unconcerned about his reputation, like a miser, may use wood from the arrangement, and this is not considered to be a misuse of consecrated property. Similarly, the Sages also permitted a visitor to use wood from the arrangement.

Segment 5

תָּנוּ רַבָּנַן: בָּאוּ לְשׂוֹרְפוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן וּמֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה — אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. לִפְנֵי הַבִּירָה וּמֵעֲצֵי עַצְמָן — אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן.

The Sages taught in the Tosefta : If individuals came and wanted to burn the Paschal lamb that had become ritually impure in their courtyards and wanted to take wood from the arrangement to use for this purpose, one does not listen to them. Similarly, if they wanted to burn it before the Temple with their own wood, one does not listen to them.

Segment 6

בִּשְׁלָמָא מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה בְּחַצְרוֹתֵיהֶן אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן — דִּילְמָא פָּיְישָׁן מִינַּיְיהוּ, וְאָתוּ בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. אֶלָּא לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי עַצְמָן, מַאי טַעְמָא לָא?

The Gemara asks: Granted, if people want to burn it with wood from the arrangement in their own courtyards one does not listen to them. This is because the Sages were concerned lest they leave over some of the wood they took to burn the Paschal lamb and come to experience a mishap with it by using the wood for another purpose. But in the case in which they wanted to burn the offering before the Temple with their own wood, what is the reason one does not listen to them?

Segment 7

רַב יוֹסֵף אָמַר: שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי הַחֲשָׁד.

Rav Yosef said: It is in order not to embarrass one who does not have the means to bring his own wood. If it were permitted to bring one’s own wood to burn in the Temple, people would realize that only the poor people take wood from the Temple. This would be embarrassing to the poor. Rava said: It is due to suspicion. People would take back their own unused wood that they had brought, and others might suspect that they were stealing consecrated wood from the Temple.

Segment 8

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַיְיתִי קְנֵי וְחַרְיָוָתָא, דְּלָא חֲזֵי לַמַּעֲרָכָה.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two answers? The Gemara answers: The practical difference between them is the case of one who brings reeds or palm branches that are not fit for the arrangement. Since these types of branches are not used for the arrangement of wood on the altar, there is no concern that people would be wrongly suspected of stealing them from the Temple; therefore, Rava would permit it. However, the concern that the poor will be embarrassed is still relevant, and so Rav Yosef would prohibit it.

Segment 9

תְּנַן הָתָם: רֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִין עַל שַׁעַר הַמִּזְרָח. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּדֵי לְבַיְּישָׁן. רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי הַחֲשָׁד.

Another mishna teaches a similar dispute between Rav Yosef and Rava on a different subject: We learned in a mishna there, in tractate Tamid : The head of the watch would stand the ritually impure priests at the entrance to the eastern gate each morning. The Gemara asks: What is the reason that they did not simply send them home without making them stand at the entrance to the eastern gate? Rav Yosef said: It was in order to embarrass them for not having been careful to avoid becoming impure. Rava said: They would stand them there to avoid suspicion, so that people would realize that they were not performing the Temple service because they were impure, rather than in order to work in their regular professions.

Segment 10

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מְפַנְּקִי, אִי נָמֵי דְּקָא גָדֵיל שִׁישׁוּרָא.

The Gemara asks: What is the practical difference between these two opinions? The Gemara answers: The practical difference between them is the case of pampered people who never work, whom others would not suspect of avoiding Temple service in order to work in their regular professions. Alternatively, it is the case of one who twists ropes for a living. No one would suspect someone of missing the Temple service in order to work in such a lowly and non-profitable occupation. These two categories of people would not have to stand at the gate according to Rava’s opinion, but would have to according to Rav Yosef’s opinion.

Segment 11

מַתְנִי׳ הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא — יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ — תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ, וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין.

MISHNA: A Paschal lamb that was taken out of its permissible area or that became ritually impure should be burned immediately on the eve of Passover. If the owners became ritually impure or died, its form must be allowed to decay by leaving it for a period of time instead of burning it immediately, and it should be burned on the sixteenth of Nisan, immediately after the first day of the Festival. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: This, too, should be burned immediately, because it has no one to eat it, which is also so severe a disqualification that decay of form is not required.

Segment 12

גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא טָמֵא, כְּתִיב: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״. אֶלָּא יוֹצֵא מְנָלַן?

GEMARA: The Gemara asks: Granted, the fact that ritually impure sacrificial meat must be burned is written in the Torah, as it says: “The flesh that touches any impure item shall not be eaten, it shall be burned in fire” (Leviticus 7:19). But sacrificial meat that is taken out of its permissible area, from where do we derive that it must be burned?

Segment 13

דִּכְתִיב: ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת? שֶׁמָּא נִכְנַס דָּמָהּ לִפְנַי וְלִפְנִים. אָמַר לוֹ: לָאו.

The Gemara responds: It is derived from the verses describing Moses admonishing Aaron and his sons about the fact that they did not eat the sin-offering on the eighth day of inauguration, as it is written: “Behold, its blood was not brought into the Sanctuary within; you should have eaten it in the Sanctuary, as I commanded” (Leviticus 10:18). This should be understood as follows: Moses said to Aaron: Why didn’t you eat the sin-offering? Perhaps its blood entered the innermost chamber, the Sanctuary, in which case it must be burned? Aaron said to him: No.

Segment 14

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא חוּץ לִמְחִיצָתָהּ יָצְתָה? אָמַר לוֹ: לָאו, בַּקּוֹדֶשׁ הָיְתָה. אָמַר לוֹ: אִי בַּקּוֹדֶשׁ הָיְתָה וְ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״, מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אוֹתָהּ? מִכְּלָל דְּאִי נָפְקָא, אִי נָמֵי עָיֵיל דָּמָהּ לִפְנִים — בַּת שְׂרֵיפָה הִיא.

Moses said to him: Perhaps it was taken outside of its boundary, and that is the reason you did not eat it? He said to him: No, it was in the sacred area, i.e., the courtyard. Moses said to him: If it was in the sacred area the entire time, behold, its blood was not brought into the Sanctuary within, why didn’t you eat it? This proves by inference that if it leaves its boundary, or alternatively, if its blood enters within the Sanctuary of the Temple, it must be burned. This can serve as a model for all offerings.

Segment 15

בִּשְׁלָמָא נִטְמָא, גַּלִּי רַחֲמָנָא בְּקָדָשִׁים קַלִּים, כׇּל שֶׁכֵּן בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים. אֶלָּא יוֹצֵא, אַשְׁכְּחַן קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, קָדָשִׁים קַלִּים מְנָלַן? וְתוּ, הָא דְּתַנְיָא: לָן דָּמָהּ,

The Gemara asks: Granted, with regard to sacrificial meat that became ritually impure, the Merciful One reveals that halakha in the Torah with regard to offerings of lesser sanctity, as the verse: “The flesh that touches any impure item shall not be eaten,” is referring to a peace-offering, and it applies all the more so with regard to offerings of the most sacred order. However, with regard to sacrificial meat that is taken out of its boundary, we have found a source that this applies to offerings of only the most sacred order. With regard to offerings of lesser sanctity, such as the Paschal lamb, from where do we derive that they too must be burned? And furthermore, with regard to that which is taught in a baraita : If the blood of an offering was left overnight instead of being sprinkled on the altar on the day it was slaughtered,

Pesachim 82a

Pesachim 82a

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Penei Yehoshua

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text