Commentary page
Pesachim 73b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 73b
Pesachim 73b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 359 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ותני עלה דמתניתין:
בחול כי האי גוונא הואיל ויכול לשורפו:
ישרף מיד ואין צריך להמתין עד שתעבור צורתו ואע"ג דמותר הפסח קרב שלמים ואם היה שוחטו לזה שמתו בעליו לשם שלמים היה כשר עכשיו שלא עקר שם פסח ממנו ישרף מיד דהוה ליה פסח שנשחט שלא למנויו:
אי אמרת בשלמא אע"ג דסתמיה לשם שלמים קאי בעי עקירה וכל כמה דלא עקר הוי שם פסח עליו משום הכי ישרף מיד ולא בעי עיבור צורה דהוה ליה פסולו בגופו שנשחט שלא למנויו:
אלא אי אמרת לא בעי עקירה וסתמיה שלמים הוא פסולו מחמת מאי הוי הואיל ושלמים הוא משום דנשחט אחר תמיד בין הערבים דשחיטת פסח אחר התמיד היא כדאמר בתמיד נשחט (דף נט:) ועבר על עשה דהשלמה:
כל שפסולו בגופו כגון פיגול נותר טמא ויוצא ישרף מיד ואין צריך להמתין:
בדם ובבעלים כגון נשפך הדם וכגון פסח שמתו בעלים או נטמאו אחר זריקה דעכשיו פסח כשר הוא אלא שאין לו אוכלין:
תעובר צורתו ימתינו לו עד שתעובר ממנו צורת בשר דכיון דאין פסולו חמור לא שרפינן קדשים בבזיון ועיבור צורה הוא פסול לינה דהוה ליה פסולו בגופו:
20 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 73b · Sefaria
Tosafot
פסולו מחמת מאי הוי ששחטו כו' וא"ת מאי קמדמי הך עקירה לההיא דלעיל דאשם שכפרו בעליו באחר תו לא חזי לאשם אבל פסח שנטמאו בעליו או משכו ידיהם אכתי חזי לפסח אם ימנו אחרים עליו כדתנן לקמן (פסחים דף פט.) נימנין ומושכין ידיהם עד שישחט וי"ל דהני מילי כשנשאר אחד מבני חבורה עליו שאם נשאר לגמרי בלא בעלים תו לא חזי לפסח כדתניא בסוף מי שהיה טמא (לקמן פסחים צח.) המפריש פסח ומת אם בנו נמנה עליו יביאנו לשם פסח אין בנו נמנה עליו יביאנו לשם שלמים:
בדם ובבעלים תעובר תימה א"כ היכי קתני שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם או שנטמא בחול ישרף מיד והא בדם ובבעלים בעינן עיבור צורה וליכא למימר כפי' הקונטרס דהך דבדם ובעלים מיירי כגון שנטמא אחר זריקה דעכשיו פסח כשר אלא שאין לו אוכלין דבפרק כיצד צולין (לקמן פסחים פב:) מוקמינן לה קודם זריקה דקתני בעלים דומיא דדם ותירץ ר' שמואל בר' שלמה דההיא דלעיל מיירי קודם שחיטה דהוי כמו שחטו שלא לאוכליו דחשיב פסולו בגופו:
האמר רב בעלי חיים אינם נדחין תימא הא מסקי' בפ' שני שעירי (יומא סד:) אמר לך רב אליבא דר' יהודה לא קאמינא וא"כ לימא דמתניתין רבי יהודה דסבר נדחין וכמה משניות מצינו דסברי דבעלי חיים נדחין בפ' מי שהיה טמא (לקמן פסחים צח.) ובתמורה (דף כב.) ובשילהי כריתות (דף כח.) דדייק עלייהו שמע מינה בעלי חיים נדחין וצריך לרב לאוקמי' כרבי יהודה ומתני' נמי אמאי לא מוקי כוותיה:
Tosafot on Pesachim 73b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
שחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם או שמתו כו' אמר [רב הונא] משום דרב אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה קסבר לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק לרעיה נמי ושנינ' גזרה לאחר כפרה קודם שניתק לרעיה להקריבו עולה שמא יראה אחר ויקריב קודם שיתכפרו בעליו יקריב הוא עולה. היכא אמור רבנן ירעה דתניא אשם שמתו בעליו או נתכפרו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ר' אומר ימכר ויביא בדמיו עולה אמאי ניקרבה איהו גופיה עולה אלא ש"מ גזרה לפני כפרה ש"מ: מותיב רב חסדא שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות ותאני עלה בחול כי האי גונא ישרף מיד אי אמרת בשלמא בעי עקירה האי פסח הוא וכיון דלית בעלים ולא אפשר למכליה לערב פסולו בגופו הוא אטו הכי ישרף מיד אלא אי אמרת לא בעי עקירה כיון דנודע בעת השחיטה שכבר מתו בעליו נמצא כי שחיטתו ששחט סתם לשם שלמים הוא משום מאי פסלת ליה משום שנשחט אחר תמיד של בין הערבים האי אין פיסולו בגופו אלא פיסולו מחמת דבר אחר הוא תיבעי צורה דתניא זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד כו' ואתינן לתרוצה להא דרב בששחטה לשם עולה ועקר שם אשם מעליו. ואקשי' ומי בעי עקירה (אי הכי) למאן דאמר נזרקה מפי חבורה ואמרו כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחו לפסח שני דהאי פסח סתמא לשמו קאי למיפק ביה בפסח שני והאי הוא דבעי עקירה אבל זולתי לא בעי עקירה ולעולם הא דרב כגון ששחטו סתם והא דקתני ונודע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו כו' כגון שהפרישו לשם פסח קודם חצות ומתו בעלים אחר חצות דהוה ליה נראה לשם פסח ונדחה שוב אינו חוזר ונראה שנמצא פיסולו בגופו לפיכך תני עלה ישרף מיד ואקשי' עלה מידי הוא טעמא דלא בעי עקירה אלא לרב הא בהדיא אמר בעלי חיים אינן נידחין ומשני רב פפא דמתני' ר' אליעזר היא דאמר וכן השוחט אחרים לשם פסח פסולין [ומקשינן אי] דהוו להו כי האי גוונא השוחט בשבת כרת הוא דמחייב דהא לית ליה לרבי אליעזר טעה בדבר מצוה פטור ולא הוה ליה למשחט עד דבריר ליה דהאידנא דקא שחיט בעלים אינון חיים והדרינן אוקמינה ליוסף בן חוני דתנן בריש שחיטת קדשים יוסף בן חוני אומר הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין אלמא פיסולו בגופו ובפטורי סבר לה כר' יהושע דתני טעה בדבר מצוה פטור:
רב אשי אמר רב דאמר לא בעי עקירה כי האי תנא הוא דאמר הכי דתני אם יש שהות ביום כדי לידע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או שנטמאו ולא שאל אלא שחט בשבת חייב ותעובר צורתו כלומר ישאר ימים עד שיבאיש ולא ישאר עליו אדמומית אלא תעשה צורתו כעין ירקרוקת ויצא לבית השרפה ומדקתני תעובר צורתו ש"מ דלאו פיסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר ש"מ דהאי תנא לא בעי עקירה וכיון שמתו בעליו או נטמאו או שמשכו את ידם ממילא הוי ליה שלמים ופסולו משום דנשחט אחר תמיד של בין הערבים לפיכך בעי [עיבור] צורה ודחי' ממאי דכי מוקמת לה הכי היא דלמא לעולם פיסולו בגופו הוא דהאי תנא סבר לה כרבה דאמר אפי' פגול שדברי הכל פיסולו בגופו הוא טעון צורה דאי לא תימא הכי דהאי תנא ודאי בעי עקירה תינח במי שמתו בעליו או משכו את ידם איכא למימר סתמיה לשלמים קאי אלא נטמאו בעלים מי איכא מאן דאמר לא בעי עקירה והא אמר ר' חייא בר גמדא נזרקה וכו' אלא מחוורתא יוסי בן חוני היא כדשנין מעיקרא:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 73b · Sefaria
Meiri
זה שביארנו במשנתנו שהפסח ששחטו ונודע אחר שחיטה שמשכו הבעלים ידיהם הימנו או שמתו או נטמאו שהזבח פסול צריך שתדע שבנטמאו מיהא הדבר פשוט שכל שנטמאו הבעלים הואיל ולא הקריבו קרבן פסח וחיובו רבוץ עליהם אלא שנדחין לפסח שני סתמו לשמו הוא עומד והרי הוא פסח שנשחט בפסול אבל משכו הבעלים ידיהם הימנו ונמנו באחר או שמתו שאין חיוב פסח רבוץ עליהם יש לדון שאין הזבח פסול שהרי סתמו לשלמים וכל ששחט אחרים לשם פסח כשר אלא שלא עלו לבעלים אלא שיראה מן הסוגיא שהוא פסול מתורת שלמים שנשחטו אחר התמיד ועבר על עשה של עליה השלם כמו שהתבאר ולמדנו שעשה של השלמה אם עבר עליו פסל הזבח ואי אפשר לתרץ שמאחר שנשחט בזמנו סתמו כאלו הזכיר בו בפירוש שלשם פסח נשחט שהרי אף זבח אחר שנשחט לשם פסח אפילו לאחר חצות כשר אלא שלא עלה לבעלים לחובתו ומ"מ לפי ענין הסוגיא לא ישרף מיד עד שתעובר צורתו ר"ל שתעובר צורת הבשר ממנו שאין פסול שהוזכר בו פסול שבגופו אלא פסול שבדבר אחר ושנינו זה הכלל כל שפיסולו בגופו כלומר כגון פגול ונותר וטמא ר"ל שנטמא הבשר והוא הדין למתו בעליו או נטמאו בעליו קודם זריקת הדם או משכו ידיהם קודם שחיטה שנמצא נשחט שלא למנויים ישרף מיד וכל שכן אם נשחט אחר שנודעה מיתת הבעלים או משיכת ידיהם הימנו אע"פ שמתו או נטמאו קודם זריקת הדם אבל אם פיסולו מחמת דבר אחר כגון בדם ר"ל שנשפך הדם או בבעלים ר"ל שמתו בעליו או נטמאו אחר זריקת הדם שהפסח כשר אלא שאין לו אוכלים לא ישרף עד שתעובר צורתו וגדולי המחברים כתבו שאפילו נטמאו הבעלים או מתו או משכו ידיהם לא ישרף עד שתעובר צורתו ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה אלא שאין הסוגיא מוכחת כדבריהם:
זה שביארנו שהקרבן שהופרש לשם פסח שאינו ראוי לקרבן הפסח סתמו לשלמים לא סוף דבר בשלא נראה לפסח מעולם כגון שמתו בעלים או שאבד קודם חצות שלא הוקבע לפסח אלא אפילו אחר חצות שנראה לפסח ואח"כ נדחה שמ"מ בעלי חיים אע"פ שנדחו אינם נדחים שלא לחזור ולראות אלא חוזרין הם ונראים וזהו שאמרו אין בעלי חיים נדחין כמו שביארנו בראשון של קדושין ובששי של יומא:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק שלישי בעזרת הצור:
כיצד צולין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבה הוא לבאר ענין צליית הפסח ואכילתו והחלק השלישי לבאר ענין טומאה שאירעה בקרבן וייעדנו ששני אלה החלקים יתבארו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר ענין צלייתו שיהא נזהר בו שלא יהא צד בשול בצלייתו השני כשאירעה טומאה בקרבן הפסח כיצד דנין בו' ולבאר שכל ברוב הצבור או הכהנים טמאים הפסח בא בטומאה ונאכל ועל איזה צד הציץ מרצה בו אף בטומאת הבשר אם בטומאת הגוף ליחיד השלישי בענין שריפתו כשנטמא הרביעי בענין איזה בשר שבו ראוי לאכילה עד שיהא ראוי לימנות עליו וכן לבאר דין שבירת עצם שבו ויציאתו חוץ ממקום מחיצתו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כיצד צולין את הפסח שפוד של רמון תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר כמין בשול הוא זה אלא תולין חוצה לו אמר הר"ם מה שבחרו עץ של רמון הוא לפי שאין יוצאין ממנו מים כשיחם כדי שלא יהא בשל מבושל במים והלכה כר' עקיבא אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלא אמר ר' צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח באסכלה נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסלת יקמוץ את מקומו אסור לצלות בשפוד של ברזל לפי שהוא מתחמם וצולה הבשר ואנו צריכין לצלותו בחמימות האש בלי אמצעות כמו שאמר השם ית' צלי אש ולא צלי דבר אחר ולזו המשנה שעור והוא כך ולא באסכלא ואם אסכלא מנוקבת היא כשרה אמר ר' צדוק וכו' וכן כשישוב מלחלוחיתו על הסלת כאשר זכר יסיר אותו כי אסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר מעצמו קשה אבל מה שיזוב הרי הוא כמרק והלכה כר' צדוק סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו ואם של ישראל אם חי ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על חבורה שאין פודין מעשר שני בירושלם כבר קדם לך כי מותר לסוך הפסח במשקין ובמי פירות וההלכה כולה מפורשת:
Meiri on Pesachim 73b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה מידי הוא טעמא אלא לרב האי תירוצא כו' עכ"ל דלא ניחא ליה למימר כדמעיקרא דרב קאמר שחטו לשם עולה כשר דבעי עקירה ומוקי לה לברייתא כפשטיה ורבי חייא בן גמדא קאמר דלא בעי עקירה וסבר דב"ח נדחין ומוקי לה לברייתא בהכי דא"כ הוו פליגי רב ור' חייא בתרתי ודו"ק:
בד"ה אלא אמר רב פפא כו' ומשום דשלמים הוא וכגון דשחטו בהדיא כו' עכ"ל [ג] הלשון מגומגם קצת דודאי בהכי איירי דשחטו לשם פסח שהרי לא נודע לו עדיין שמשכו בעלים כו' ודו"ק:
Chidushei Halachot on Pesachim 73b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא ה"מ ר"א היא דאמר השוחט אחרי' לשם פסח יש לע' דלפ"ז יהא מוכח דרב סבר עקירה בטעות שמה עקירה, דהא מיד שמשכו הבעלים ידם נעשה שלמים ומה דשחטו לשם פסח הוי עקירה בטעות דהי' סבר דהוי פסח. עיין:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 73b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 73, Amud Bet, about 359 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 129 words
Opens “וְתָנֵי עֲלַהּ: בַּחוֹל כִּי הַאי גַוְנָא יִשָּׂרֵף…”
- Segment 229 words
Opens “אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא בָּעֵי עֲקִירָה —…”
- Segment 317 words
Opens “דְּתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ —…”
- Segment 419 words
Opens “אֶלָּא לָא תֵּימָא שְׁחָטוֹ סְתָם — כָּשֵׁר…”
- Segment 517 words
Opens “וּלְרַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא, דְּאָמַר: נִזְרְקָה מִפִּי…”
- Segment 612 words
Opens “הַאי הוּא דְּבָעֵי עֲקִירָה, הָא בְּעָלְמָא לָא…”
- Segment 731 words
Opens “אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ:…”
- Segment 812 words
Opens “מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב, הָא אָמַר…”
- Segment 921 words
Opens “אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָא מַנִּי? רַבִּי…”
- Segment 1016 words
Opens “וְאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, חַטָּאת נָמֵי מִחַיַּיב,…”
- Segment 1143 words
Opens “אֶלָּא, תַּרְגְּמָא רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב סַלָּא…”
- Segment 1251 words
Opens “רַב אָשֵׁי אָמַר: רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל…”
- Segment 1321 words
Opens “מִמַּאי? דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּסָבַר לַהּ כְּתַנָּא דְּבֵי…”
- Segment 1429 words
Opens “דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, נִטְמְאוּ בְּעָלִים מַאי…”
- Segment 158 words
Opens “אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּי מֵעִיקָּרָא: יוֹסֵף בֶּן חוֹנַאי…”
- Segment 164 words
Opens “הָדְרָן עֲלָךְ אֵלּוּ דְּבָרִים…”
Sages named on this page
- Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…
Source: Pesachim 73b · Segment 7 — “אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הָכָא בְּמַאי…”
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Pesachim 73b · Segment 12 — “…בֶּן בְּרוֹקָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן…”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Pesachim 73b · Segment 11 — “אֶלָּא, תַּרְגְּמָא רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא קַמֵּיהּ…”
Original text
וְתָנֵי עֲלַהּ: בַּחוֹל כִּי הַאי גַוְנָא יִשָּׂרֵף מִיָּד. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּעֵי עֲקִירָה, הַאי פֶּסַח הוּא, וְכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ בְּעָלִים — הָוֵה לֵיהּ פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, אַמְּטוּ לְהָכִי יִשָּׂרֵף מִיָּד.
And it was taught in a baraita with regard to this mishna that on a weekday, in a case like this, where it turns out that there is no one to eat the Paschal offering, it should be burned immediately. Granted, if you say that an offering that has no owner requires uprooting from its previous status in order for its status to change and in the absence of explicit uprooting it retains its original status, here too it can be argued that this is still a Paschal offering. And since it has no owners, its disqualification is in the body of the offering itself, because it was sacrificed for no purpose, and therefore it should be burned immediately.
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא בָּעֵי עֲקִירָה — מֵרֵישָׁא הָוֵה לֵיהּ שְׁלָמִים, פְּסוּלוֹ מִשּׁוּם מַאי — מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר, דְּקָא שָׁחֵיט לֵיהּ אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. עִיבּוּר צוּרָה בָּעֵי.
But if you say that an offering such as this does not require uprooting, but rather its original status is automatically void upon the death of its owner, and it was a peace-offering from the beginning, as a Paschal offering whose status has been revoked is considered a peace-offering, due to what then is its disqualification? Due to something else, i.e., that he slaughtered it after the daily afternoon offering, which is the proper time to slaughter the Paschal lamb. But a peace-offering that is slaughtered then is disqualified. In that case, however, it should require that it be left overnight until its form decays, thus attaining the status of leftover sacrificial meat, and only then should it be burned.
דְּתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ — יִשָּׂרֵף מִיָּד. בַּדָּם וּבַבְּעָלִים — תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה!
As it was taught in a baraita : This is the principle: Any offering whose disqualification is in the body of the offering itself should be burned immediately and without delay. But if the disqualification is in the blood of the offering or in the owners, the meat must be kept overnight, so that its form is allowed to decay, and only then should it be taken out to the place of burning. Thus, the baraita that says that a Paschal lamb that was slaughtered on a weekday, and afterward it became known that the owners had died, should be burned immediately proves, against the opinion of Rav Huna, that an offering that has no owners still requires explicit uprooting from its previous status for its status to change.
אֶלָּא לָא תֵּימָא שְׁחָטוֹ סְתָם — כָּשֵׁר לְשׁוּם עוֹלָה, אֶלָּא אֵימָא שְׁחָטוֹ לְשׁוּם עוֹלָה — כָּשֵׁר. אַלְמָא בָּעֵי עֲקִירָה.
Rather, do not say that Rav said that a guilt-offering that one slaughtered without specification is valid as a burnt-offering. Say rather that he said that if one took a guilt-offering whose owner had already achieved atonement through a different animal and he explicitly slaughtered it as a burnt-offering, it is valid. And conclude from this that Rav apparently holds that changing the status of an offering requires explicit uprooting.
וּלְרַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא, דְּאָמַר: נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה וְאָמְרִי, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵתִים וְנִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי.
The Gemara asks: A difficulty arises according to Rabbi Ḥiyya bar Gamda, who dealt with the question whether a Paschal lamb requires uprooting and said that it was thrown out from the group of scholars who were studying the issue, and they all said as follows: Uprooting is required in a case where the owners of the offering were ritually impure with impurity imparted by a corpse during the first Pesaḥ and they were pushed off to the second Pesaḥ , for in that case, they presumably want to sacrifice this animal as their Paschal offering on the second Pesaḥ , and therefore its status does not change unless it is explicitly uprooted.
הַאי הוּא דְּבָעֵי עֲקִירָה, הָא בְּעָלְמָא לָא בָּעֵי עֲקִירָה. מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
The Gemara infers from this that it is only this offering that requires explicit uprooting, because it is reasonable to assume that its owners still intend to use it for its original purpose, but in general it does not require uprooting. According to this opinion, what is there to say, as it would seem that our mishna indicates that explicit uprooting is necessary?
אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁוֹ קוֹדֶם חֲצוֹת, וּמֵתוּ בְּעָלִים אַחַר חֲצוֹת, דְּהָוֵה לֵיהּ נִרְאֶה וְנִדְחֶה. וְכׇל הַנִּרְאֶה וְנִדְחֶה — שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִרְאֶה.
Rather, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: With what are we dealing here in our mishna? We are dealing with a case where they designated the animal to be sacrificed as their Paschal offering before midday, and midday came and it was firmly established as their Paschal offering, and the owners died after midday, such that the offering was first considered fit and then rejected: It was originally fit to be sacrificed as either a Paschal offering or a peace-offering, and then it was rejected as a peace-offering when it was firmly established as a Paschal offering, and rejected as a Paschal offering when its owners died. And the principle is that anything that was first fit and afterward rejected does not return to being fit. The offering is therefore disqualified and burned immediately, as it can never be brought as a Paschal offering or as a peace-offering.
מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב, הָא אָמַר רַב: בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָם נִדְחִים.
The Gemara rejects this answer: Is this reason necessary for anyone but Rav, who holds that explicit uprooting is not required? But Rav himself said that living creatures cannot be permanently rejected. The halakha of rejection applies only to animals that were already slaughtered, but living creatures cannot be permanently rejected from their sanctified status or eligibility for a mitzva.
אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח — פָּסוּל, דְּהָוֵה לֵיהּ פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ.
Rather, Rav Pappa said: In accordance with whose opinion is this baraita that adds to the mishna the detail that on a weekday the disqualified offering is immediately burned? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said: And similarly, if one slaughtered another offering, such as a peace-offering, for the purpose of a Paschal offering, it is disqualified. If so, its disqualification is in the body of the offering itself, and so it should be burned immediately.
וְאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, חַטָּאת נָמֵי מִחַיַּיב, דְּהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר טוֹעֶה בִּדְבַר מִצְוָה פָּטוּר?
The Gemara asks: But if it is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, he would deem him liable also to bring a sin-offering for having slaughtered an invalid offering on Shabbat, for Rabbi Eliezer does not accept the position that one who errs in regard to a mitzva is exempt from bringing a sin-offering. This explanation must, therefore, be rejected.
אֶלָּא, תַּרְגְּמָא רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: הָא מַנִּי יוֹסֵף בֶּן חוֹנַאי הִיא. דִּתְנַן, יוֹסֵף בֶּן חוֹנַאי אוֹמֵר: הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת — פְּסוּלִים, אַלְמָא: פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ הִיא, וּמִשּׁוּם הָכִי יִשָּׂרֵף מִיָּד, וּבִפְטוֹרֵי — סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
Rather, Rav Yosef, son of Rav Salla the Ḥasid, explained before Rav Pappa as follows: In accordance with whose opinion is this baraita ? It is in accordance with the opinion of Yosef ben Ḥonai. As we learned in a mishna that Yosef ben Ḥonai says: Other offerings that are slaughtered for the purpose of a Paschal offering or for the purpose of a sin-offering are disqualified, as he agrees with Rabbi Eliezer in this regard. It is apparent that its disqualification is in the body of the offering itself and therefore it should be burned immediately. But with regard to exemptions from sin-offerings in cases of unintentional desecration of Shabbat, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, that one who errs in regard to a mitzva is exempt.
רַב אָשֵׁי אָמַר: רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ שְׁהוּת בְּיוֹם לֵידַע אִם מָשְׁכוּ בְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶם אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ — חַיָּיב, וּתְעוּבַּר צוּרָתוֹ וְיוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּלָא בָּעֵי עֲקִירָה!
Rav Ashi said a different answer to this question: Rav said his ruling with regard to a guilt-offering in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. As it was taught in a baraita : Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: If one slaughtering the Paschal offering on Shabbat still has time in the day to clarify whether the owners withdrew or died or became ritually impure, he is liable to bring a sin-offering for having slaughtered on Shabbat, and the meat must be kept overnight so that its form be allowed to decay, and then it should be taken out to the place of burning. What is the reason that its form must be allowed to decay? Is it not because he holds that it does not require uprooting? And for that reason the disqualification is not inherent in the offering, and so it must be left overnight to attain the status of leftover sacrificial meat before being burned.
מִמַּאי? דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּסָבַר לַהּ כְּתַנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל נָמֵי בָּעֵי עִיבּוּר צוּרָה. דְּיָלֵיף ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ מִנּוֹתָר.
The Gemara rejects this argument: From where is this known to be correct? Perhaps it requires uprooting and the disqualification is inherent. And the fact that he requires decay of form is because he agrees with the tanna of the school of Rabba bar Avuh, who said that even piggul , an offering disqualified by improper intent, which is considered an inherent disqualification, also requires decay of form, for he derived this requirement by way of a verbal analogy between the word “iniquity” (Leviticus 7:18) stated in relation to an offering disqualified by improper intent and the word “iniquity” (Leviticus 19:7) stated with regard to leftover sacrificial meat.
דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, נִטְמְאוּ בְּעָלִים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָא וַדַּאי בָּעֵי עֲקִירָה, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא: נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵת וְנִדְחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי.
For if you do not say so, i.e., that the baraita was taught in accordance with this opinion, then in a case in which the owners became ritually impure, what is there to say? In that case it certainly requires uprooting, for Rabbi Ḥiyya bar Gamda said that it was thrown out from the group of scholars who were studying the issue: Uprooting is required in a case where the owners of the offering were ritually impure with impurity imparted by a corpse during the first Pesaḥ and they were pushed off to the second Pesaḥ . Since their offering is presumably set to be used on the second Pesaḥ , explicit change of the offering’s status is required.
אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּי מֵעִיקָּרָא: יוֹסֵף בֶּן חוֹנַאי הִיא.
Rather, it is clear that it is as he answered at the beginning, that our mishna is in accordance with the opinion of Yosef ben Ḥonai. Therefore, on weekdays the offering is burned immediately, and on Shabbat, in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, one does not become liable to bring a sin-offering.
הָדְרָן עֲלָךְ אֵלּוּ דְּבָרִים