Commentary page
Pesachim 60a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 60a
Pesachim 60a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 322 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
או דילמא בשתי עבודות תנן אחת חישב לשמו ובשניה שלא לשמו והכא ליכא למימר תפוס לשון ראשון שהרי ארבעתן העבודות חשובות זו כזו ליפסול את הזבח באחת מהן ואפילו לרבי מאיר מיפסיל:
ומהדר גמרא אהייא מהני לישני דסיפא דמתניתין קיימא הך בעיא:
אי נימא אשלא לשמו ברישא והדר לשמו הא בין לר' מאיר בין לר' יוסי אפילו בעבודה אחת מיפסיל לר' מאיר דהא אמר תפוס לשון ראשון לרבי יוסי נמי מיפסיל דהא ר' יוסי אף בגמר אית ליה כלומר תחלת דבריו של אדם וסופן בכולן דעתו נתפסת וכולן מתקיימין:
אלשמו ושלא לשמו דאי בעבודה אחת נמי פסיל ליה מתני' תו לא מיתוקמא כרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון ולשון אחרון לא חייל:
אי נימא כדקתני שחט וקיבל והלך וזרק כולן שלא לשמו ולאו או קאמר למה לי בכולהו הא בחדא קי"ל בזבחי' בשמעתא קמייתא דהזבח נפסל:
לעולם סיפא נמי דקתני לשמו ושלא לשמו בשתי עבודות ודקשיא לך היינו רישא לא תיקשי רישא מיירי דכי שחט חישב בה לשמו וכשזרק חישב בה שלא לשמו וסיפא מיירי דבשעת שחיטה חישב תרתי מחשבות חדא על השחיטה לשמו וחדא על הזריקה שלא לשמו:
דאמר הריני שוחט לשמו על מנת לזרוק שלא לשמו והכא ליכא למימר תפוס לשון ראשון דהא אעבודה אחריתי קאי לשון שני וקא משמע לן מתני' דמחשבין מעבודה לעבודה כלומר דמחשב בשעת עבודה זו על חברתה לעשותה במחשבת פסול נפסל מיד ואפילו לא עשה השניה במחשבת פסול כמו שחיטה:
והיינו בעיא דרב פפא דאמר מחשבים מעבודה לעבודה בשחיטת קדשים בפ"ק (ד' י) דאמרינן התם מתקיף לה רב פפא דילמא הא קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה:
24 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 60a · Sefaria
Tosafot
אבל בשתי עבודות אפי' ר' מאיר מודה וא"ת והיכי מיתוקמא מתני' כר' מאיר הא קתני סיפא לטמאים ולטהורים כשר ואמאי נימא תפוס לשון ראשון ובעבודה אחת מיירי דאין מחשבת טמאים אלא בשחיטה וי"ל דמתני' מיירי כגון דקיימי קמיה טמאים וטהורים ואמר הריני שוחט לאלו דבענין אחר לא משכחת מקצת ערלה דלא פסלה לר' מאיר אליבא דרבא דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף:
אי בשתי עבודות היינו רישא וא"ת ולימא דרישא איירי כששחט סתמא ולכך כשזרק שלא לשמו אמר הוכיח סופו על תחלתו אבל אם אמר בהדיא הריני שוחט לשמו ה"א דלא עקר שלא לשמו אפי' בשתי עבודות להכי איצטריך סיפא וי"ל דסברא הוא דבשתי עבודות אינו מועיל מפרש יותר מסתם:
והיינו בעיא דרב פפא פי' הקונט' דחוק דנקט רב פפא ולא נקט ר' יוחנן דאמר התם בהדיא מחשבין מעבודה לעבודה ונראה לריב"א דגר' לעיל בעי רב פפא בעבודה אחת תנן ומסיק היינו בעיא דרב פפא פי' שפיר מתוקמא בעיא דרב פפא שאינו יכול לפושט' מן המשנה וכן מצא רבי בספר ישן וכן גר"ח ורשב"א מפרש והיינו בעיא דרב פפא מה ששאל בעבודה אחת תנן או בשתי עבודות הנך שתי עבודו' היינו כגון שוחט לשמו על מנת לזרוק שלא לשמו:
שלא לשמו ולשמו מיבעיא וא"ת כי נמי אמרי' בעבודה אחת תיקשי ליה הכי השתא לשמו ושלא לשמו פסול שלא לשמו ולשמו מבעיא דאפי' ר' מאיר דפליג בלשמו ושלא לשמו בשלא לשמו ולשמו מודה דלכ"ע תפוס לשון ראשון וי"ל דאי בעבודה אחת מיירי קא משמע לן כמו שפירש בקונ' דלא אזלינן בתר לשון אחרון [דוקא] לאפוקי מבן ננס דאית ליה בפרק בית כור (בבא בתרא ד' קה.) תפוס לשון אחרון לגמרי לבטל הראשון ור"י מפרש דבעבודה אחת אתי שפיר דתני שלא לשמו ולשמו אגב לשמו ושלא לשמו כיון דשניהם בעבודה אחת אבל בשתי עבודות דרישא הפסול בזריקה וסיפא הפסול בשחיטה לא דמו אהדדי ולית ליה למתניי' אגב רישא:
שחטו שלא לאוכליו פי' רש"י לחולה ולזקן ואין מנויין עליו אלא הן וקשה אם כן מאי איריא שלא לאוכליו אפי' סתם נמי פסול כיון שאין לו אוכלין ונראה דמיירי דיש נמי מנויים אחרים:
אילימא בב' עבודות טעמא דחשיב בזריקה נראה לר"י דהכא איירי אליבא דרבה דאמר לקמן (פסחים ד' סא:) שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים כשר דלרב חסדא דאמר פסול לא מצי מיירי בשתי עבודות מיהו לקמן משמע במסקנא דאף לרבה פסול:
Tosafot on Pesachim 60a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
מתני' הפסח ששחטו שלא לשמו כו' בעי רב פפא בעבודה אחת מאלו העבודות אמר לשם פסח ולשם שלמים או דלמא בשתי עבודות בשחיטה אמר לשם פסח ובקבלה אמר לשם שלמים. ודברי ר' מאיר דאמר בתחלת דבריו אדם מתפיס ור' יוסי הוא דאמר אף בגמר דבריו אדם מתפיס מפורשין הן במשנתנו בתמורה פ' חמישי האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אם לכך נתכוון בתחלה אע"פ שאי אפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין אם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ומפרשא דגמרי' אליבא דרבי מאיר דאמר בתחלת דבריו אדם מתפיס לר' יוסי בדקי' ליה [אי] מהדר הוא דקא הדר ביה תפוס לשון ראשון ואי אמר לתמורת שניהם נתכוונתי דבריו קיימין מאי.
ת"ש הפסח ששחטו שלא לשמו קבל והלך וזרק שלא לשמו או לשמו ושלא לשמו כו' היכי דמי אי נימא בעבודה אחת כדקתני למה לי עד דמחשב שלא לשמו בכולהו מקמייתא איפסל ליה לדברי הכל אלא לאו הכי קתני הפסח ששחטו שלא לשמו [או ששחטו לשמו] וקבל שלא לשמו כו' דהוה ליה שתי עבודות אחת לשמו ואחת שלא לשמו אי הכי אימא סיפא או לשמו ושלא לשמו ה"ד אי נימא בשתי עבודות היינו רישא למה לי למתני ליה תרי זימני אלא לאו בעבודה אחת שחטו לשם פסח ולשם שלמים ומתני' רבי יוסי היא דאמר אף בגמר דבריו אדם מתפיס לפיכך תני פסול אבל לר' מאיר בתחלת דבריו מתפיס וכשר ודחי' לא לעולם כולה מתני' בשתי עבודות רישא כגון דשחיט ומחשב בשחיטה לשמו ומחשב שלא לשמו בקבלה וכן בהולכה וכן בזריקה סיפא כגון דאמר בשחיטה הריני שוחטו לשם פסח לזרק דמו שתים שהן ארבע לשם שלמים שמעינן מינה דמחשבין מעבודה לעבודה והיינו בעיא דרב פפא הא איפשטא:
ת"ש או שלא לשמו ולשמו פסול האי מאי אי אמרת דמתני' בשתי עבודות ומחייבי' באחת שלא לשמו ובאחרת לשמו היינו רישא דרישא והיא תחלת משנתנו דאמרי' דברי הכל פסול אי דקאי בעבודה ומחשב בעבודה אחרת היינו רישא אלא לעולם בעבודה אחת רישא נמי לשמו ושלא לשמו בעבודה אחת ובעיא דרב פפא קיימא ודחי' לא לעולם בשתי עבודות ומדין הוא וכו'.
ת"ש שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים וכו' ת"ש שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' כשר היכי דמי אי נימא בשתי עבודות כגון שחטו לאוכליו וזרק לשמו שלא לאוכליו טעמא דחשיב בזריקה ולפיכך הוא כשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה דתנן נמנין ומושכין את ידיהן עד שישחט כו' ואוקימנא מחלוקת לימשך אבל לימנות דברי הכל עד שישחוט שנא' במכסת נפשות תכוסו הזהיר לשחוט על שנמנין בו הא אלו שוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו [פסול] והא קיי"ל כל היכא דפתיכא פסולין לכשרין כשר אלא ודאי לעבודה כו' ומדסיפא כו' ובעיא דרב פפא לא איפשטא פי' פתיכי מעורבין כדגרסי' בתחלת [שבועות] בענין מראות נגעים. אימור דשמעת לה לר"ע בפתוך ובחלוק מי שמעת ליה ובמשנה בתחלת נגעים הפתוך בשלג ביין המזוג בשלג והפתוך שבסיד כו':
Rabbeinu Chananel on Pesachim 60a · Sefaria
Meiri
זה שביארנו במשנתנו שמחשבות שבשתי עבודות אחת של הכשר ואחת של פסול אין לומר תפוס לשון ראשון בתוספות הקשו בה ממה שאמרו בשני של זבחים השוחט את הזבח על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו ועל מנת לאכול כזית חוץ למקומו פסול ואין בו כרת כלומר אחר שנתערבה מחשבת מקום שאין בה כרת במחשבת זמן שיש בה כרת ור' יהודה אומר אם מחשבת זמן קדמה פגול וחייב כרת ואם מחשבת מקום קדמה פסול ואין בו כרת וודאי טעמו של ר' יהודה משום תפוס לשון ראשון וחכמים אין סוברים כן ואמרו עליה בגמ' מחלוקת בשתי עבודות כגון ששחט על מנת לאכול חוץ לזמנו וקבל על מנת לאכול חוץ למקומו שלדעת ר' יהודה תפוס לשון ראשון ולרבנן אף בגמר דבריו אדם מתפיס ונתערבו המחשבות אבל בעבודה אחת כגון ששחט על מנה לאכול כזית חוץ למקומו וכזית חוץ לזמנו למקומו דברי הכל נתערבו המחשבות ואין בו כרת ור' יוחנן אמר אף בעבודה אחת מחלוקת אלמא שלדעת האומר תפוס לשון ראשון אף בשתי עבודות הוא נאמר ועיקר הדברים שבזו לא נגעו בה מדין תפוס לשון ראשון אלא מצד עירוב מחשבות שלדעת ר' יהודה כל שמחשבת זמן קדמה כבר נתחייב כרת ואין מחשבת מקום שאחריה מפקיעתו אבל כשקדמה מחשבת מקום שלא נתחייב כרת כשבאה אחריה מחשבת זמן לא מצאה מקום לחול שכבר נתערבה עמה מחשבת מקום ולרבנן הואיל וקרבן אחד הוא עירוב מחשבות הוא והלכה כחכמים בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות אבל כל שעיקרו מדין תפוס לשון ראשון אין לה מקום בשתי עבודות:
Meiri on Pesachim 60a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה לעולם סיפא כו' רישא מיירי דכי שחיט חישב בה לשמו וכשזרק חישב כו' עכ"ל נקט במלתיה סיפא דרישא דהיינו שחט לשמו וקבל והלך וזרק שלא לשמו משום דמההיא הוא פריך ליה וה"ה רישא דרישא דקתני הפסח ששחט שלא לשמו היינו שקבל והלך וזרק לשמו איירי נמי בכה"ג בב' עבודות ממש דהיינו דכי שחיט חישב בה שלא לשמו וכשזורק חישב לשמו ותלמודא דקאמר ורישא דקאי בשחיטה קא מחשב בשחיטה א"נ קאי בזריקה כו' ר"ל דבין רישא דרישא ובין סיפא דרישא איירי בב' עבודות ממש דבשחיטה קא מחשב על השחיטה ובזריקה קא מחשב בזריקה אבל הסיפא דקאי בשחיטה וקמחשב בזריקה ונקט התלמוד במלתיה רישא דסיפא לשמו ושלא לשמו משום דמההיא הוי פריך ליה וה"ה דסיפא דסיפא שלא לשמו ולשמו בכה"ג איירי כדמסיק לקמן ומהרש"ל הבין בזה דרך אחרת ואינו מבורר לי וק"ל:
גמ' ומדסיפא בעבודה א' רישא נמי כו' ר"ל רישא דסיפא דהיינו המציעתא ואע"ג דרישא דכולה מתניתין ע"כ בשתי עבודות קמיירי מ"מ כיון דהמציעתא לא מצי איירי בב' עבודות ממש דומיא דרישא (דכולה) אלא בחישב מעבודה לעבודה טפי ניחא לן למימר דהמציעתא איירי בעבודה א' ממש דומיא דסיפא דלאוכליו כו' וק"ל:
תוספות בד"ה אבל בשתי כו' הא קתני סיפא טמאים וטהורים כשר כו' ובעבודה א' מיירי דאין מחשבת כו' עכ"ל ר"ל לרבי יוסי ניחא טמאים וטהורים בעבודה א' דתרווייהו חיילי דאף בגמר דבריו אדם נתפס וה"ל מקצת טומאה דפסיקא ליה דכשר כדלקמן וק"ל:
בא"ד דבע"א לא משכחת מקצת ערלה דלא פסלה לר"מ כו' עכ"ל נראה דלאו היינו ברייתא דלקמן דמייתי להכשיר מקצת ערלה מקרא דבהך ברייתא גופא פסיקא ליה טפי להכשיר מקצת טומאה ומיניה וביה ה"ל לאוכחי הכי אלא דאיכא למימר דאתיא כר' יוסי אבל ר"ל בהך ברייתא דלקמן דקתני אחרים אומרים הקדים מולין לערלים כשר ערלים למולין פסול ומדקדק תלמודא מ"ש מולין לערלים דכשר דכולה ערלה בעינן וליכא משמע דס"ל לאחרים דמקצת ערלה כשר ואחרים היינו ר"מ וליכא לאשכוחי לר"מ אלא בכה"ג דקיימי קמיה ערלים ומולין ודקאמר לקמן בשמעתין הא בעבודה א' כו' והא קי"ל דמקצת אוכלין לא פסלא כו' לרבא צ"ל דהיינו נמי באומר לאלו דבאינו אומר לאלו לרבא כשר משום תפוס לשון קמא דהיינו לאוכליו ובלאו האי דיוקא ה"מ לדיוקא לקמן בפשיטות מלמנויו ושלא למנויו דפסול בב' עבודות דה"ל שינוי בעלים בזריקה דפסול וע"כ איירי בעבודה א' ודו"ק:
בד"ה אי בב' עבודות כו' וי"ל דסברא הוא דבב' עבודות אינו מועיל מפרש כו' עכ"ל היינו בב' עבודות אבל בעבודה אחת ודאי דמועיל מפרש יותר מסתם לר"מ דשלא לשמו גרידא מפיק ליה מסתמא דלשמו קאי ולא מפיק ליה מידי לשמו כמ"ש התוס' לקמן:
בד"ה והיינו בעיא כו' ורשב"א מפרש והיינו בעיא דרב פפא כו' הנך ב' עבודות היינו כגון כו' עכ"ל דלא ניחא ליה לפרש לגירסת ר"ח וריב"א כמ"ש התוס' לעיל והיינו בעיא דרב פפא שאינו יכול לפושטה כו' דא"כ בכה"ג בכולי תלמודא דמייתי למפשט בעיא ודחי לה הל"ל הכי אלא לפי גירסתם מפרש לה דלהכי קאמר הכא והיינו בעיא דרב פפא דלעיל דלאו כדס"ד מעיקרא אי מתני' איירי בב' עבודות ממש אי בעבודה אחת אלא דהרישא ודאי איירי בב' עבודות ולא מבעיא אלא במציעתא אי בעבודה א' איירי ואתיא כר"י אי בב' עבודות במחשב מעבודה לעבודה איירי ואתיא אפילו כר"מ ומהרש"ל הבין דקמבעיא ליה אי אמרינן דר"מ מודה בב' עבודות כה"ג דהוו כעבודה אחת עכ"ל ואין זה מבורר לי דהיינו אבעיא דזבחים ודו"ק:
בד"ה אי לימא בב' עבודות כו' דלרב חסדא דאמר פסול לא מצי איירי בב' עבודות כו' עכ"ל לפי מה שפי' ר"י גופיה לקמן דרב חסדא לא פסל אלא בשחט ע"מ שיתכפרו בו ערלים דהיינו ע"מ לזרוק אבל בזרק לשם ערלים אפילו רב חסדא מודה דכשר דאין מחשבת אוכלין בזריקה איכא לאוקמא נמי ב' עבודות דקאמר הכא היינו ב' עבודות ממש בשחט לאוכליו וזרק שלא לאוכליו דרב חסדא נמי מודה ביה דכשר וכדקאמר משום דאין מחשבת אוכלין בזריקה [א] ויש ליישב דשחטו לאוכליו ושלא לאוכליו לא משמע בב' עבודות ממש מדלא נקט רק שחטו שלא לאוכליו כו' משמע דכולה אשחיטה דמחשבת השחיטה לאוכליו והזריקה שלא לאוכליו בשעת שחיטה מדלא נקט נמי וזרק שלא לאוכליו ודו"ק:
Chidushei Halachot on Pesachim 60a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 60, Amud Aleph, about 322 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 123 words
Opens “אוֹ דִילְמָא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת תְּנַן, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי…”
- Segment 240 words
Opens “אָמְרִי: אַהֵיָיא? אִי נֵימָא אַשֶּׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ,…”
- Segment 324 words
Opens “תָּא שְׁמַע: הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל…”
- Segment 430 words
Opens “אֶלָּא לָאו, הָכִי קָתָנֵי: הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא…”
- Segment 527 words
Opens “אֵימָא סֵיפָא: לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הֵיכִי דָּמֵי?…”
- Segment 618 words
Opens “לָא, לְעוֹלָם בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת, וְרֵישָׁא — דְּקָאֵי…”
- Segment 726 words
Opens “סֵיפָא — דְּקָאֵי בִּשְׁחִיטָה וְקָחָשֵׁיב בִּזְרִיקָה, דְּאָמַר:…”
- Segment 823 words
Opens “תָּא שְׁמַע: אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ פָּסוּל.…”
- Segment 912 words
Opens “אֶלָּא לָאו, בַּעֲבוֹדָה אַחַת. וּמִדְּסֵיפָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת…”
- Segment 1019 words
Opens “לָא, לְעוֹלָם בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת, וּבְדִין הוּא דְּלָא…”
- Segment 1123 words
Opens “תָּא שְׁמַע: שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָו,…”
- Segment 1218 words
Opens “מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא: סֵיפָא…”
- Segment 1321 words
Opens “תָּא שְׁמַע: לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — כָּשֵׁר.…”
- Segment 1418 words
Opens “הָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת, כְּגוֹן בִּשְׁחִיטָה דְּמַהְנְיָא בַּיהּ…”
Original text
אוֹ דִילְמָא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת תְּנַן, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן — הָנֵי מִילֵּי בַּעֲבוֹדָה אַחַת, אֲבָל בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת — מוֹדֶה דְּמִיפְּסִיל.
Or perhaps the mishna meant to teach a case of two rites. During the first rite, one had a particular intent, and during the second rite he had a different intent. Then, even according to Rabbi Meir, who said that in general we hold one accountable for the first expression, this rule applies only in one rite, but in two rites even he concedes that it disqualifies. Since the second statement was made during a different rite, it too is significant.
אָמְרִי: אַהֵיָיא? אִי נֵימָא אַשֶּׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ, בֵּין בַּעֲבוֹדָה אַחַת בֵּין בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת, בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבִּי יוֹסֵי — אִיפְּסִיל לֵיהּ מִקַּמָּיְיתָא, דְּהָא לְרַבִּי יוֹסֵי נָמֵי, אַף בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם נִתְפָּס אִית לֵיהּ. אֶלָּא: אַלִּשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — מַאי?
They said: To which part of the mishna does this discussion refer? If we say that the discussion pertains to the case in the mishna of slaughtering an offering first for a different purpose and then for its own purpose, then whether these intentions are verbalized during one rite or during two rites, whether according to the opinion of Rabbi Meir or according to the opinion of Rabbi Yosei, the offering is disqualified from the first statement, as also Rabbi Yosei holds that a person is held accountable even for the conclusion of his statement. That does not mean that the final statement is primary but that it too has value and complements the previous one. Therefore, since one initially intended to offer the Paschal lamb for a different purpose, it was immediately disqualified. Rather, the question is concerning the case of slaughtering an animal first for its own purpose and then for a different purpose; what exactly are the parameters of that case?
תָּא שְׁמַע: הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא כִּדְקָתָנֵי, לְמָה לִי עַד דִּמְחַשֵּׁב לְכוּלְּהוּ? מִקַּמָּיְיתָא אִיפְּסִיל לֵיהּ!
The Gemara cites a series of sources in order to resolve this question. Come and hear a resolution to the question from what is taught in the mishna: A Paschal lamb that one sacrificed for a different purpose, and he received the blood, and carried it to the altar, and sprinkled it for a different purpose, is disqualified. This needs clarification: What exactly are the circumstances? If we say that the case is exactly as it was taught, that these four rites are all performed for a different purpose, why do I need to say that he intended to perform all of them, i.e., the slaughter, receiving of the blood, carrying the blood to the altar, and sprinkling it upon the altar, for a different purpose? The offering has been disqualified from the first improper intention during slaughter.
אֶלָּא לָאו, הָכִי קָתָנֵי: הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אִי נָמֵי שְׁחָטוֹ לִשְׁמוֹ וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. אִי נָמֵי שְׁחָטוֹ וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ לִשְׁמוֹ, וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. דְּהָוְיָא לַהּ שְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת.
Rather, is this not what the mishna is teaching: A Paschal lamb that one slaughtered for a different purpose, or alternatively, he slaughtered it for its own purpose, but received the blood, and carried the blood, and sprinkled the blood for a different purpose, or alternatively, he slaughtered it, and received the blood, and carried the blood for its own purpose, but sprinkled the blood for a different purpose, in all these situations the offering is disqualified? If so, it is a case of different intentions in two rites, and the mishna can also be in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
אֵימָא סֵיפָא: לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת — הַיְינוּ רֵישָׁא! אֶלָּא לָאו, בַּעֲבוֹדָה אַחַת וְרַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: אַף בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם נִתְפָּס.
The Gemara asks: If so, say the latter clause of the mishna: For its own purpose and for a different purpose. The Gemara clarifies: What are the circumstances? If we say that one had these two intentions during two different rites, that is precisely the meaning of the first clause and there is no need to repeat it. Rather, must we not say that in this part of the mishna, one had both intentions during one rite, and the mishna is according to the opinion of Rabbi Yosei, who said that a person is held accountable even for the conclusion of his statement?
לָא, לְעוֹלָם בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת, וְרֵישָׁא — דְּקָאֵי בִּשְׁחִיטָה וְקָא מְחַשֵּׁב בִּשְׁחִיטָה, אִי נָמֵי, קָאֵי בִּזְרִיקָה וְקָא מְחַשֵּׁב בִּזְרִיקָא.
This proof is refuted: No, actually it is possible to explain that even the latter clause of the mishna is referring to a case in which one has conflicting intentions during two different rites, and the difference between the first clause and the latter clause of the mishna is as follows: The first clause is referring to a case in which one is standing at the time of the slaughter and thinking about slaughtering the animal as a different offering; alternatively, he is standing at the time of the sprinkling of the blood and thinking about sprinkling for a different purpose.
סֵיפָא — דְּקָאֵי בִּשְׁחִיטָה וְקָחָשֵׁיב בִּזְרִיקָה, דְּאָמַר: הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח לִשְׁמוֹ לִזְרוֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. וְקָא מַשְׁמַע לַן דִּמְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְהַיְינוּ בַּעְיָא דְּרַב פָּפָּא.
The latter clause of the mishna, on the other hand, is referring to a case in which one is standing at the time of the slaughter and thinking about sprinkling for a different purpose. For example, where he said: I am hereby slaughtering the Paschal lamb for its own purpose, but my intent is to sprinkle its blood for a different purpose. And the mishna teaches us a new halakha , that one can intend from one rite to another rite, meaning that one can disqualify an offering through an improper intention about an upcoming rite while performing an earlier rite. And this was the question raised by Rav Pappa on a different occasion. He asked if intent during one rite concerning the performance of a different rite can disqualify an offering.
תָּא שְׁמַע: אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ פָּסוּל. הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת, הַשְׁתָּא לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ אָמְרַתְּ פָּסוּל, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ מִיבַּעְיָא?!
Since our question has not been resolved, it is necessary to bring another proof: Come and hear that which is taught in the last clause of the mishna: Or for a different purpose and for its own purpose, the offering is disqualified. The Gemara analyzes this statement: What exactly are the circumstances? If we say that it speaks about two rites, there is a difficulty: Now that you have already said that if the priest first performed a rite while intending that the offering be for its own purpose, and then performed a rite with the intention that it be for a different purpose, the Paschal lamb is disqualified, is it necessary to say that it is disqualified when the priest first performed a rite while intending that the offering be for a different purpose, and then performed a rite with the intention that it be for its own purpose? It is obvious that the offering is disqualified immediately with the first expression of intent.
אֶלָּא לָאו, בַּעֲבוֹדָה אַחַת. וּמִדְּסֵיפָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת — רֵישָׁא נָמֵי בַּעֲבוֹדָה אַחַת!
Rather, isn’t the mishna addressing a case in which the priest has two intentions during one rite? And since the last clause of the mishna talks about one rite, the earlier clause of the mishna must also speak about one rite, and the mishna is according to Rabbi Yosei.
לָא, לְעוֹלָם בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת, וּבְדִין הוּא דְּלָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, תְּנָא נָמֵי שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ.
The Gemara refutes this proof: No, actually it is possible to explain that the last clause speaks about two rites, and by right it was not necessary to include this case, as it could have been inferred from the previous case. It was included for stylistic considerations: Since the mishna taught the case in which the rites are performed for its own purpose and for a different purpose, it also taught the case in which the rites are performed for a different purpose and for its own purpose.
תָּא שְׁמַע: שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָו, לַעֲרֵלִים וְלִטְמֵאִין — פָּסוּל. הָכָא פְּשִׁיטָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת, וּמִדְּסֵיפָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת — רֵישָׁא נָמֵי בָּעֲבוֹדָה אַחַת!
The Gemara again attempts to bring a proof: Come and hear that which is taught in a different mishna: If one slaughtered the Paschal lamb with the intent that it be for those who cannot eat it, i.e., for people who physically cannot consume it; or for those who were not registered for it, i.e., for people who did not register in advance for this particular offering; or for uncircumcised or ritually impure people, whom the Torah forbids from consuming the Paschal lamb, it is disqualified. Here, in the mishna cited, it is obvious that one had this intent during one rite, as the mishna explicitly states that he had this intent during the slaughtering. And since the latter clause, which is the next mishna, speaks about one rite, the first clause, which is the current mishna, must also speak about one rite, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא: סֵיפָא — בַּעֲבוֹדָה אַחַת, רֵישָׁא — אִי בַּעֲבוֹדָה אַחַת, אִי בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת.
The Gemara refutes this proof. Are the two cases comparable? Need they be exactly parallel? Perhaps this case is as it is, and that case is as it is. The latter clause, the next mishna, speaks about one rite, whereas the first clause, the current mishna, speaks either about one rite and is not according to Rabbi Meir or about two rites and is even according to Rabbi Meir.
תָּא שְׁמַע: לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו — כָּשֵׁר. הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת, וְטַעְמָא דְּחַשֵּׁיב בִּזְרִיקָה, דְּאֵין מַחְשְׁבֶת אוֹכְלִין בִּזְרִיקָה —
The Gemara further proposes: Come and hear a solution based on what was taught later in that other mishna: If one slaughtered the Paschal lamb with the intent that it be for those who can eat it and for those who cannot eat it, it is valid. This ruling must be clarified: What exactly are the circumstances? If we say that one had two intentions during two different rites, e.g., he slaughtered it for those who can eat it and sprinkled the blood for those who cannot eat it, then the reason that the sacrifice is valid is that he had the disqualifying intention at the time of the sprinkling, which does not invalidate the offering because there is no intent concerning those who can eat it during the sprinkling. That is, intent to feed the Paschal lamb to those who are unable to eat it invalidates the offering only during the slaughter but not during the sprinkling.
הָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת, כְּגוֹן בִּשְׁחִיטָה דְּמַהְנְיָא בַּיהּ מַחְשְׁבֶת אוֹכְלִין — פָּסוּל, וְהָא קַיְימָא לַן מִקְצָת אוֹכְלִין לָא פָּסְלָא!
But if one had both intentions during one rite, such as the slaughter, during which intent with regard to those who will eat the offering is effective, the sacrifice is disqualified. However, this conclusion is difficult, for we maintain that if only some of those who are to eat the Paschal lamb are unable to do so, such as in this case, the offering is not disqualified.