Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 59b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 59b

    Pesachim 59b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 334 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    והעלה הכהן את העולה ואת המנחה וגו' בפר חטאת כתיב ומדהוה ליה למיכתב ואת העולה יעלה וכתיב והעלה משמע אפילו הביא העולה קודם לחטאת יכפר:

    דסברי דיומא היא כשמקטירים כל הלילה אברים שניתותרו מקרבנות שנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ויראו את האברים הללו יהו סבורין שגם אלה ניתותרו וראויין להקטירם היום ויקטירם ועברי אעשה דהשלמה:

    זריזין הן והמעלן שם יודיע לאחיו הכהנים ויזהרו בהן:

    אמר ליה רב אשי כו' אדרב פפא פריך דאמר מלינן:

    מכדי כל כמה דלא מקטרי אמורין דחטאת כהנים בשר החטאת לא מצי אכלי ובעלים לא הויא להו כפרה ועדיין מחוסר כפורים הוא והיאך יאכל בקדשים:

    בחזה ושוק הנתונים לכהנים מן השלמים:

    ואכלו אותם במלואים כתיב:

    אשר כופר בהם כתב כפרה גבי אכילה למימרא דאף באכילה תלויה כפרה:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 59b · Sefaria

    Tosafot

    עשאום כמי שנטמאו אימורין או אבדו למאן דאמר (לקמן פסחים דף עז:) אין הציץ מרצה על העולין ניחא הא דנקט הכא שנטמאו או אבדו אבל ברייתא דלקמן (פסחים דף פ:) על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב צ"ל הואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורין:

    יכול נטמאו או שאבדו לא יהו הכהנים כו' הכי סלקא מסקנא הכא דאי לא אכלי כהנים לא מכפרי בעלים ולא משתרו לאכול בקדשים ומקשה ריב"א דבהאשה רבה (יבמות דף צ.) אמר ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצי כו' ומשני מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים מתכפרין אלמא אף על גב דבשר אינו נאכל בעלים מתכפרין וי"ל דהיכא דחזי לאכילה מדאורייתא מתכפרין והכא בעי למימר דכל כמה דלא חזו כהנים לאכילת בשר לא מתכפרים בעלים ומיהו קשה מנטמא בשר היאך זורק את הדם הא אין לבשר שעת היתר לכהנים ונראה לפרש דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים אבל אם נטמא אחרי כן או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים:

    ולא עולת חול ביו"ט הקשה ריב"א דהא קרא בשבת כתיב דחמיר אבל ביו"ט דקיל מנא לן דלא קרבה וי"ל דאתיא כרבי עקיבא דאמר בסוף אלו קשרים (שבת דף קיד.) עולת שבת לימד על חלבי שבת שקרבין בי"ט ומשמע ליה קרא עולת שבת זו בשבת אחרת דהיינו של שבת בי"ט מכלל דשל חול בי"ט לא קרבה וקשה לר' עקיבא תיפוק לי' דחלבי שבת קריבין בי"ט מקרא דהכא דלא ילין הא כל הלילה ילין דלכל הפחות מיתוקם בארבעה עשר שחל להיות בשבת תימה לר"י הא קרא בנותר דבשר מיירי דהא לקמן (פסחים דף סג:) מחייב שוחט על חמץ אחד מבני חבורה מדכתיב לא ילין בתריה דמשמע הני דקיימינן עלי' בלא ילין וכל הלילה ילין כדר' עקיבא אוקימנא לסוגיא דהכא ושמעינן ליה לר' עקיבא דפסח נאכל כל הלילה עד שעת חפזון ואיכא למימר דמשמע ליה למסדר הש"ס דקרא בכל הזבח מיירי בין בבשר ובין באימורין ומדלא כתיב חלב כמו גבי חלב חגי ומדלא כתיב גבי אכילה דואכלו את הבשר כדכתב התם לא תותירו ש"מ דבתרווייהו משתעי:

    בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן בירושלמי דייק מקרא דלא ילין חלב חגי כה"ג ומוקי לה נמי ר' אבהו בי"ד שחל להיות בשבת ופריך דלא מצי לאוקמי בשבת דחגי כתיב דהיינו חגיגה הבאה עם הפסח דלא דחיא שבת כדאמר לקמן באלו דברים (פסחים דף סט:) ומפרש דה"ק שמרהו שלא יבא לידי בל ילין שיקריבהו מבעוד יום בשעה הראויה לו ותימה על ירושלמי דפריך מינה דהאי קרא דחלב חגי דבחגיגת חמשה עשר מיירי כדמוכח באלו דברים הקשה רשב"א לבן תימא דדריש לקמן באלו דברים (פסחים דף ע.) חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח דזבח חג זה חגיגה היכי מיתוק' האי קרא בשבת הא מודה דלא דחיא שבת כדמוכח התם וי"ל דבן תימא יסבור כר' ישמעאל דאמר באלו קשרים (שבת דף קיד:) דחלבי חול קריבין בי"ט אי נמי בן תימא יפרש שמרהו שלא יבא לידי בל ילין כדמפרש בירושלמי:

    דאי ר' מאיר האמר תפוס לשון ראשון אור"י דרבא לטעמיה דאית ליה דפליגי בתפוס לשון ראשון דאמרינן בפ"ב דזבחים (דף ל.) עדיין היא מחלוקת פירוש אפילו בתמורת עולה ושלמים פליג ר"מ ובלאו הכי הך דיוקא דהכא לא מיתוקם אלא אליבא דרבא דמייתי לקמן בפירקין (פסחים דף סג.) גבי אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כו' וסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת ופליגי בתפוס לשון ראשון אפילו בכי האי גוונא אף על גב דאינה לשחיטה אלא לבסוף וברגע אחרון יש לשניהם לחול וסבר ר"מ התם תפוס לשון ראשון אע"פ שלא חל בשעה שאמר דלרבה ואביי דלקמן דסבירא להו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חיילי תרווייהו אפילו לר"מ כמו שנאמר לקמן וא"כ לא יכשיר הכא לר"מ לשמו ושלא לשמו אפי' בעבודה אחת:

    Tosafot on Pesachim 59b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר ליה רב אדא לרב פפא וכי עבידי מילתא דאתי בה לידי תקלה הני אמורין דאמרת מעלן ומלינן על גבי המזבח ניחוש דילמא סברי דיומיה נינהו ואתו לאקטרינהו ופריק כהנים זריזין הן ולא אתו לידי תקלה והא כמה דלא מתקטרי אימורין לא מיתכיל בשר ולא [סלקא] לבעלי' טהרה שנאמר ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין ופרקי' כיון דלא אפשר להקטיר לאימורין הללו נעשו כמי שנטמאו או שאבדו והכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין דתניא יכול נטמאו אימורין כו':

    רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בקר [הא] כל הלילה ילין ויקטיר איזו שעה שיזדמן לו שיקטיר מן הלילה יקטיר והכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות הנה כל הקרבנות עם תמיד של שחר הן קרבים קודם תמיד של בין הערבים ופריק באותן החלבים שנותרו מן היום מקריבין כל הלילה והזהירה תורה לא ילין מכל אותן החלבים עד הבקר:

    רמי ליה רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כשרין להקרבה והא הפסח נשחט בארבעה עשר והוא חול והלילה שהוא לילי חמשה עשר יום טוב הוא וכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת שבת בחול ופרקי' האי קרא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח ודיקינן מינה לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין כלומר יקריב לילי חמשה עשר אע"פ שהוא יו"ט בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבין ביו"ט כלומר דברים הנשחטין בשבת חלביהן קריבין ביום טוב:

    אמר ליה רבא ונימא ליה לקרא דבארבעה עשר שחל להיות בשבת כתיבת א"ל שבקיה לקרא כיון דלית ליה דרשה אחרינא הוא דחיק ומוקים נפשיה בהכי:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 59b · Sefaria

    Meiri

    המשנה השניה הכוונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הפסח ששחטו שלא לשמו קבל והלך וזרק שלא לשמו או לשמו ושלא לשמו או שלא לשמו ולשמו פסול כיצד לשמו ושלא לשמו לשם פסח ולשם שלמים שלא לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח אמר הר"ם עוד יתבאר לך בתחלת זבחים כי המחשבה פוסלת בקדשים בארבע עבודות בשחיטה ובקבלת הדם ובהליכתו למזבח ובזריקתו על גבי המזבח ואימתי שיפסיד מחשבתו בשעה שמתעסק בעבודה מאלו העבודות שזכרנו נפסד הזבח כאשר יתבאר לשם ובפרט הפסח והחטאת כאשר יפרש בתחלת זבחים ואמרו בירושלמי מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו שנא' ואמרתם זבח פסח הוא לה' שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים ולטמאים פסול לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו למולים ולערלים לטמאים ולטהורים כשר שחטו קודם חצות פסול שנא' בין הערבים וקודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד ואם נזרק כשר שלא לאוכליו הם חולה זקן וקטן שאין יכולים לאכול כזית בשר מפורש הוא בתורה כי הפסח אינו נשחט אלא באנשים ידועים והוא אמרו תכסו על השה ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכול ממנו שנא' איש לפי אכלו ושאין אוכל ממנו ערל שנא' וכל ערל לא יאכל בו ואינו נשחט אלא למי שיכול לאכלו ממנו שנ' איש לפי אכלו ואינו נשחט אלא לטהור שנא' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ומה שחייב להיותו פסול כששחטו לשמו ושלא לשמו וכשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כי לשמו ושלא לשמו היה הפסול בעצם הזבח לאוכליו ושלא לאוכליו ההפסד חוץ ממנו ושנית כי לאוכליו ושלא לאוכליו אתה יכול להפריש הפסולים מן הכשרים ושלישית כי לשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וזאת היא מיוחדת בפסח ממרס בדמו פי' ממשמש בו ומניעו כדי שלא יקרוש:

    אמר המאירי הפסח ששחטו שלא לשמו פי' התבאר בזבחים שמחשבה שאינה ראויה פוסלת בקדשים כל שמחשב אותה מחשבה בזמן שהוא מתעסק בקרבן באחת מארבע עבודות שהן שעת שחיטה או שעת קבלת הדם או שעת הולכתו למזבח או שעת זריקה אבל אם היתה לו מחשבה זו כשהוא מתעסק בקרבן בדבר אחר שלא מארבע עבודות אלו כגון בשעת הולכת אמורין למזבח או בשעת הקטרתם אינו כלום:

    ומחשבה זו שפוסלת באחת מארבע עבודות חלוקה לשלשה פנים כל אחת חמורה מחברתה הראשונה נקראת מחשבת זמן והיא ששחט או קבל או הוליך או זרק על מנת לאכול מהן דבר הראוי לאכילה אחר זמן אכילתם או להקטיר מהן דבר הראוי להקטרה אחר זמן הקטרתם שאכילת מזבח אף היא אכילה היא וזו חמורה מכולן שפוסלת בכל הקדשים ומפגלתם ר"ל שזהו הנקרא פגול והאוכלו בכרת והשנית מחשבת מקום והוא ששחט או קבל או הוליך או זרק על מנת לאכול או להקטיר מהם חוץ למקום הראוי לאכילתם וזו פוסלת בכל הקדשים אבל אינה מפגלת ר"ל שאין זה פגול להתחייב האוכל בכרת אלא שהוא פסול וכן הדין בשתיהן אם חישב מאחת מעבודות אלו לחברתה כגון שחשב בשעת שחיטה יזרוק דמה חוץ לזמנה או חוץ למקומה שמחשבין מעבודה לעבודה השלישית מחשבת שינוי השם כגון עולה ששחטה או קבל דמה או הוליך או זרק לשם שלמים או שהיתה של ראובן ושחט או קבל או הוליך או זרק לשם שמעון וזו אינה פוסלת אלא בחטאת ובפסח שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהן ולאכול את בשרן אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כלומר שאם שחט עולה לשם שלמים לא עלתה לו לעולה ולא לשלמים וחייב להביא עולה אחרת ואם שחט עולת ראובן לשם שמעון לא עלתה לאחד מהם אבל הזבח כשר ובחטאת ופסח פסול ויוצא לבית השריפה ויש חלוק בזה בין חטאת לפסח שהחטאת אם שחטו לשם חולין מיהא כשר שכך למדו רבותינו מחשבת קדשים מחללת קדשים ואין מחשבת חולין מחללת קדשים אבל פסח אפילו לשם חולין פסול והביאוה בתלמוד המערב ממה שכתוב פסח הוא לה':

    ועל סמך הקדמה זו אתה מפרש את משנתנו לומר שהפסח ששחטו שלא לשמו כגון ששחטו לשם שלמים וכיוצא בזה והוא הדין שעשה אחת מארבע עבודות שלא לשמו כגון קבל או הוליך או זרק פסול ויוצא לבית השריפה ולא עוד אלא אפילו עירב בו מחשבות כגון ששחטו לשמו ושלא לשמו ר"ל לשם פסח ולשם שלמים או שלא לשמו ולשמו ר"ל לשם שלמים ולשם פסח ולפי מה שיתבאר בגמ' אין בזה הפרש בין עבודה אחת לשתי עבודות שאם בעבודה אחת היא ר"ל שבשחיטה חשב במקצתה לשמו ובמקצתה שלא לשמו אם הקדים שלא לשמו ללשמו פסול לדברי הכל ר"ל בין לר' מאיר בין לר' יוסי שנחלקו באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים שלדעת ר' מאיר תפוס לשון ראשון והרי היא תמורת עולה ור' יוסי אומר דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים שאף בגמר דבריו אדם מתפיס כלומר שאין אומרין לא תפוס לשון ראשון ולא לשון אחרון אלא מחמירין בשניהם ואם הקדים לשמו לשלא לשמו פסול לדעת ר' יוסי שהלכה כמותן על הדרך שיתבאר למטה ואם בשתי עבודות הוא כגון ששחט לשמו וקבל שלא לשמו או בהפך פסול לדברי הכל שהרי כל אחת מן העבודות חשובה בעצמה להיות המחשבה פוסלת בה ואין כאן לשון ראשון ולא לשון אחרון:

    שחטו שלא לאוכליו פירושו התבאר בגמ' שאין שוחטין את הפסח אלא על אותם שיכולין לאכלו אבל אותם שאין יכולים לאכול ממנו כזית אין שוחטים עליהם שנאמר איש לפי אכלו כלומר הראוי לאכילה וכן אין שוחטין אותו אלא למנוייו כלומר שמתקבצים הרבה על פסח אחד בעוד שהשה חי שנאמר תכוסו על השה ושוחטין אותו על שם כלם ואע"פ שהיחיד ששחט לעצמו כשר ובלבד שיהא ראוי לאכלו כלו מ"מ מחזרין ומשתדלים שלא לשחוט לכתחלה על היחיד שמא יבא לידי פסול וכן שצריכים היו לכך שהפסח לא היה בא אלא תמים זכר בן שנה אלא מתקבצין בו כמה שירצו ושוחטין על אותם הנמנין עליו ולא על מי שנמנה לו בחבורה אחרת אא"כ נמלך ונעתק מזו לזו והערל אע"פ שהוא ישראל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בו ואין שוחטין עליו שנא' כל ערל לא יאכל בו וכן אינו נשחט על הטמא שהרי הם בכרת על אכילתו ונדחין לפסח שני ומתוך כך הוא אומר שאם שחטו שלא לאוכליו ר"ל לחולים וזקנים שאינן יכולין לאכול כזית או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים פסול ויוצא לבית שריפה אבל אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו או למולים וערלים או לטמאים וטהורים כשר ואע"פ שבלשמו ושלא לשמו פסלנו בעירוב מחשבות והיה לנו לומר כן בזו פי' בגמ' הטעם שכל שעירב בשחיטתו שלא לשמו היה הפסול בגוף הזבח אבל כשעירב במחשבתו שלא לאוכליו אין הפסול בגופו וכן שבעירוב שלא לשמו אין בו תקנה אבל בעירוב שלא לראויים לאכול יכול הוא לבררם ולהאכילו לראויים ויחזיר דמיהם לשאין ראויים וי"מ שהחלקים אפשר לבררם זו של אלו וזו של אלו ואחר שאפשר לברר זו מזו אין ראוי לפסול וכן שמחשבת שלא לשמו נוהגת בכל אחת מארבע העבודות ומחשבת אוכלין אינה פוסלת אלא בשחיטה אבל לא באחת מארבע עבודות ר"ל שאם קבל או זרק על דעת שלא לאוכלים או ששחט על מנת לזרוק דמה שלא לאוכלים לא פסל שאין מחשבת אוכלין בזריקה וכן שמחשבת שלא לשמו פוסלת בקרבן צבור כביחיד אבל מחשבת שלא לאוכליו אינה פוסלת בקרבן צבור:

    שחטו קודם חצות פסול שהרי בין הערבים כתיב וכשהקדימו נעשה מחוסר זמן אבל כל ששחטו לאחר חצות אע"פ ששחטו קודם תמיד כשר אע"פ שאין ראוי לעשות כן אלא לאחר התמיד ומ"מ צריך שיקדים זריקת דם התמיד לזריקת דמו של פסח שלא יהא שונה בחטאו ומתוך כך כל שהקדים פסח לתמיד נותן הדם לממרס שינידהו תמיד שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה אחר זריקת דם התמיד ומ"מ אף בזו אם זרק את דמו קודם זריקת דם התמיד כשר:

    זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

    Meiri on Pesachim 59b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה עשאום כמי כו' על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב כו' עכ"ל וא"כ בנטמאו אמורים הציץ מרצה עליהן להקטירן והכהנים אוכלין הבשר שפיר ומתכפרין הבעלים ותירצו כיון דמדרבנן אסור להקטירן ה"ל כאילו אבדו וק"ל:

    בד"ה ולא עולת חול כו' וקשה לר"ע ת"ל דחלבי שבת קריבין ביו"ט מקרא דהכא דלא ילין כו' עכ"ל דקרא דעולת שבת בשבתו משמע היתרא אתי לאשמעי' עולת שבת בי"ט דלאשמעי' איסורא הא של חול בי"ט לא קרבה לא הוה היתרא דקרא עולת שבת בשבתו חוזר לגופיה ומלא ילין נמי שמעינן היתרא עכ"פ של שבת (בחול) [ביו"ט] וכוונת מהרש"ל שהגיה דקשה בדל"ת כו' אינה מבוררת לן ודו"ק:

    בא"ד וכל הלילה ילין כדר"ע אוקמינא לסוגיא דהכא ושמעינן ליה לר"ע כו' עכ"ל ר"ל דסוגיא דהכא דמוקי ליה לקרא באמורין הנקרבין ע"ג המזבח כר"ע מתוקמא כמ"ש התוס' לעיל וסוגיא דלקמן דמוקי ליה לקרא בנותר דבשר הנאכל ע"כ נמי כר"ע אתיא דס"ל פסח נאכל כל הלילה וכל הלילה ילין וק"ל:

    בד"ה דאי ר"מ האמר כו' אור"י דרבא לטעמיה דאית ליה כו' עכ"ל כן היה גירסת התוס' הכא בעי רבא בעבודה א' כו' ולא הוו גרסי הכא בעי רב פפא כנראה מדבריהם לקמן וק"ל:

    בא"ד ופליגי בתפוס לשון ראשון אפילו בכה"ג אע"ג דאינה לשחיטה כו' עכ"ל ר"ל לא מבעיא בתמורת עולה ותמורת שלמים כיון דחייל תמורת עולה לא מצי חייל שוב תמורת שלמים אלא אפילו בכה"ג דאינו לשחיטה אלא לבסוף וברגע אחרון יש לחול שניהם אפ"ה פליג ר"מ וס"ל תפוס לשון ראשון אבל אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מודה ר"מ דחיילי תרווייהו ועיין לקמן ברש"י ותוס' ודו"ק:

    בא"ד חיילי תרווייהו כו' וא"כ לא יכשיר הכא לר"מ בלשמו ושלא לשמו אפילו בעבודה אחת עכ"ל ר"ל בלשמו ושלא לשמו לא יכשיר משום דמקצת שינוי קודש פסול משא"כ בשלא לאוכליו ולערלים דמקצת כשר כדלקמן ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 59b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה עשאום וכו' על העולים פי' היינו החלב והאימורים העולים על גבי המזבח אין הציץ מרצה עליהם אם נטמאו ואסור להקריבן כ"א על הדם אם נטמא ואפ"ה אוכלין הכהנים הבשר אע"ג שאין החלב והאימורים קריבין א"ש דנקט נטמאו אבל לפי' הברייתא דס"ל דמרצה ג"כ על החלב וה"ה על האימורין וא"כ קריבין בטומאה ואם כן כדין אוכליו הכהנים הבשר דהא קרבו החלב והאימורין וא"כ למה נקט הכא אם נטמאו הא גבי נטמאו אוכלין הכהנים הבשר כדינו משום דקרבו מתיריו ומאי מייתי ג"כ הכא ראיה מנטמאו:

    ד"ה ולא עולת חול וכו' וקשה כו' מקשין העולם דלמא אי לא כתב אלא לא ילין לחודיה ה"א דאפי' אם חל בחול קרב בי"ט להכי אצטריך עולת שבת בשבתו ללמוד ממנו דעולת חול בי"ט אסור וי"ל דהתוס' לא הקשו אלא אר"ע דאיהו לא בא לאשמעינן אלא לומר דעולת שבת קרבה בי"ט וא"כ תיפוק ליה מלא ילין ול"ל למנקט עולת שבת ועוד דאפי' קרא אי לא אתא אלא לאשמעינן דאין עולת חול קריבה בי"ט לא הוה חוזר לגופיה וק"ל כנ"ל:

    Maharam on Pesachim 59b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' והכתיב עולת שבת עי' שבת ד"כ ע"א תד"ה למשרי. וביומא דף מו ע"א תוד"ה אבל וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Pesachim 59b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא בעי רב פפא בעבודה אחת תנן [הא דהפסח ששחטו לשמו ושלא לשמו, ור' יוסי היא דאמר גבי הרי זה תמורת עולה תמורת שלמים, אף בגמר דבריו אדם נתפס, או דלמא דוקא בשתי עבודות (ששחט לשמו וזרק שלא לשמו) תנן ואפילו לר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון, ת"ש לאוכליו ושלא לאוכליו כשר, היכי דמי אי בשתי עבודות, וטעמא דחשיב בזריקה (שלא לאוכליו) דאין מחשבת אוכלים בזריקה, הא בשחיטה דמהני בי' מחשבת אוכלין פסול, והא קיי"ל מקצת אוכלין לא פסלי אלא לאו בעבודה אחת, ומדסיפא בעבודה אחת רישא נמי וכו']: קשה לי, למאי הוצרך למפרך מדיוקא וטעמא דחשיב בזריקה, אמאי לא פריך בפשיטות ובחזקה מן לטמאין ולטהורין, דא"א דמתני' כר"מ ע"כ איירי דקיימי קמיה טמאים וטהורין, ואמר הריני שוחט לאלו וככתוב בתוס' ד"ה אבל בב' עבודות וזה שייך בעבודה אחת, וממילא רישא ג"כ בעבודה אחת:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 59b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 59, Amud Bet, about 334 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעוֹלָה״ — שֶׁהֶעֱלָהּ כְּבָר.…”

    2. Segment 233 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא לְרַב…”

    3. Segment 347 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא, וְאָמְרִי…”

    4. Segment 419 words

      Opens “וְכַמָּה דְּכֹהֲנִים לָא אָכְלִי בָּשָׂר בְּעָלִים לָא…”

    5. Segment 532 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר — עֲשָׁאוּם…”

    6. Segment 632 words

      Opens “רַב כָּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב ״לֹא יָלִין חֵלֶב…”

    7. Segment 77 words

      Opens “הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ, כְּשֶׁנִּתּוֹתְרוּ.…”

    8. Segment 835 words

      Opens “רָמֵי לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרַב: כְּתִיב ״לֹא…”

    9. Segment 925 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר רַמְיַיהּ נִיהֲלֵיהּ רַב אַבָּא…”

    10. Segment 1029 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “מַתְנִי׳ הַפָּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ…”

    12. Segment 1216 words

      Opens “כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם…”

    13. Segment 1311 words

      Opens “גְּמָ׳ בָּעֵי רַב פָּפָּא: בַּעֲבוֹדָה אַחַת תְּנַן,…”

    14. Segment 1412 words

      Opens “בַּעֲבוֹדָה אַחַת תְּנַן וְרַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר:…”

    15. Segment 159 words

      Opens “דְּאִי רַבִּי מֵאִיר — הָא אָמַר: תְּפוֹס…”

    Sages named on this page

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Pesachim 59b · Segment 6 — “רַב כָּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב ״לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד…

    Original text

    ״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעוֹלָה״ — שֶׁהֶעֱלָהּ כְּבָר.

    “And the priest shall offer the burnt-offering” (Leviticus 14:20); this is interpreted as referring to the burnt-offering that has already been offered. From here it is derived that the leper achieves atonement even if the standard order is reversed and the burnt-offering is brought before the sin-offering.

    אֲמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא לְרַב פָּפָּא: לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ מַעֲלֶהָ וּמְלִינָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, קַיָּימִין וְעָבְדִינַן מִילְּתָא לְכֹהֲנִים דְּאָתוּ בַּהּ לִידֵי תַקָּלָה, דְּסָבְרִי דְּיוֹמֵיהּ הוּא וְאָתוּ לְאַקְטוֹרֵי! אֲמַר לֵיהּ: כֹּהֲנִים זְרִיזִין הֵן.

    Rav Shemen bar Abba said to Rav Pappa: According to your opinion, that you said he brings them up and leaves them overnight at the top of the altar, do we stand and perform an action for the priests whereby they may come to a mishap. As they may think that these fats are from offerings brought on that day, and so they may burn them that day, although these fats must be left until the next day. He said to him: Priests are vigilant and may be relied upon to avoid that mistake and to warn their fellow priests to be careful as well.

    אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: וְהָא כַּמָּה דְּלָא מִתְקַטְּרִי אֵמוּרִין כֹּהֲנִים לָא מָצוּ אָכְלִי בָּשָׂר, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהוּ כֹּהֲנִים רַשָּׁאִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק קוֹדֶם הַקְטָרַת אֵמוּרִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה״, וַהֲדַר: ״וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״.

    Rav Ashi said to Rav Kahana, and some say it Rav Huna, son of Rav Natan, said to Rav Pappa: But, isn’t it the case that as long as the sacrificial parts of the sin-offering have not been burned on the altar, the priests may not eat the meat? As it was taught in a baraita with regard to peace-offerings: I might have thought that the priests would be permitted to eat the breast and thigh, which are designated for them from the peace-offering, prior to burning the sacrificial parts of the offering on the altar. Therefore, the verse states: “And the priest shall burn the fat upon the altar, and the breast shall be for Aaron and his sons” (Leviticus 7:31). From here it is derived that the priest is first obligated to burn the fat, and only then: “The breast shall be for Aaron and his sons.

    וְכַמָּה דְּכֹהֲנִים לָא אָכְלִי בָּשָׂר בְּעָלִים לָא מִתְכַּפְּרִי, דְּתַנְיָא: ״וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״, מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִין!

    And, in addition, as long as the priests have not eaten the meat of the offering, the owners of the offering have not achieved complete atonement, as it was taught in a baraita that the verse: “And they shall eat those things with which atonement was made to consecrate them, to sanctify them; but a stranger shall not eat of them for they are sacred” (Exodus 29:33), teaches that the priests eat, and consequently the owners of the offerings achieve atonement. If so, how can one who lacks atonement achieve atonement that day when the priests may not eat the meat of his sin-offering until the sacrificial parts are burned the next day?

    אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר — עֲשָׁאוּם כְּמִי שֶׁנִּטְמְאוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ. דְּתַנְיָא: יָכוֹל נִטְמְאוּ אֵמוּרִין אוֹ שֶׁאָבְדוּ לֹא יְהוּ כֹּהֲנִים זַכָּאִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״, מִכׇּל מָקוֹם.

    He said to him: Since it is impossible to complete the offering any other way, due to the positive mitzva of completion, they rendered these sacrificial parts as ones that became ritually impure or were lost. In those cases, it is permitted for priests to eat their portions. As it was taught in a baraita : I might have thought that if the sacrificial parts became ritually impure or were lost, the priests would not be entitled to the breast and thigh, the eating of which ordinarily depends upon burning the sacrificial parts on the altar. Therefore, the verse states: “And the breast shall be for Aaron and his sons” (Leviticus 7:31), which indicates that in any event it is an absolute gift, even if some of the accompanying rites were not performed in the proper manner.

    רַב כָּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב ״לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר״ — עַד בּוֹקֶר הוּא דְּלָא יָלִין, הָא כׇּל הַלַּיְלָה כּוּלָּהּ יָלִין. וּכְתִיב: ״וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים״ — עָלֶיהָ הַשְׁלֵם כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן!

    Rav Kahana raised a contradiction: It is written in one verse: “Neither may the fat of My festive-offering remain overnight until morning” (Exodus 23:18), which indicates that the fat may not remain overnight and into the morning hours, but it may remain all through the night. However, in another verse it is written: “And he shall burn upon it the fat of the peace-offerings” (Leviticus 6:5), and it is interpreted: Upon it you shall complete all the offerings, which indicates that the fats of all the offerings brought during the day must be burned before the daily afternoon offering.

    הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ, כְּשֶׁנִּתּוֹתְרוּ.

    Rav Kahana raised the objection and he resolved it: The verse which indicates that the fat may remain all through the night is referring to fats that were left over after the blood was sprinkled during the day, after the daily morning offering, and there was no opportunity to offer them on the altar before the daily afternoon offering. Although ideally they should be offered on the altar before the daily afternoon offering, if they were left over, they may be offered until morning.

    רָמֵי לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרַב: כְּתִיב ״לֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח״ — לַבֹּקֶר הוּא דְּלֹא יָלִין, הָא כׇּל הַלַּיְלָה יָלִין. וְהָכְתִיב: ״עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״ — וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב!

    Similarly, Rav Safra raised a contradiction before Rav: In one verse it is written: “Neither shall the sacrifice of the feast of Passover be left over until morning” (Exodus 34:25), from which it can be inferred that it may not remain overnight and into the morning hours, but it may remain all through the night. Accordingly, the fats of a Paschal lamb that was slaughtered on a weekday Passover eve may be offered on the altar on the night of the Festival. However, elsewhere it is written: “The burnt-offering of each Shabbat on its own Shabbat in addition to the continual burnt-offering and its libation” (Numbers 28:10), from which it is derived that the burnt-offering of a weekday is not offered on Shabbat, and the burnt-offering of a weekday is not offered on a Festival. Therefore, it should be prohibited to burn the fats of the Paschal lamb on the altar on the Festival, as it is a weekday offering and consequently may not be offered on a Festival.

    אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר רַמְיַיהּ נִיהֲלֵיהּ רַב אַבָּא בַּר חִיָּיא לְרַבִּי אֲבָהוּ, וְשַׁנִּי לֵיהּ: הָכָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עָסְקִינַן, דְּחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב.

    Rav said to him: Rav Abba bar Ḥiyya already raised this contradiction before Rabbi Abbahu, and he answered him: Here, in the verse that says that the fat may not remain overnight and into the morning hours but it may remain on the altar all through the night, we are dealing with a case where the fourteenth of Nisan occurs on Shabbat, as the fats of a Shabbat offering may be sacrificed on the altar on a Festival. It is only in that specific case that the fats of the Paschal lamb may be burned on the night of the Festival.

    אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב, אֲנַן נֵיקוּ וְנֵימָא לֵיהּ דְּהַאי קְרָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הוּא דִּכְתִיב? אֲמַר לֵיהּ: שִׁבְקֵיהּ לִקְרָא, דְּהוּא דָּחֵיק וּמוֹקֵים אַנַּפְשֵׁיהּ.

    He said to him: Because the fats of Shabbat offerings may be sacrificed on a Festival, shall we arise and say that this verse is written exclusively with regard to the special case of the fourteenth of Nisan that occurs on Shabbat, and not with regard to the standard case? He said to him: Leave the interpretation of this verse alone, since it compels itself to be established as referring exclusively to this special case, because the contradiction needs to be resolved in some manner.

    מַתְנִי׳ הַפָּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ — פָּסוּל.

    MISHNA: The Paschal lamb that the priest slaughtered not for its own purpose, i.e., at the time of slaughter he said that his intent was to slaughter it as a different offering, e.g., a peace-offering or burnt-offering, rather than as a Paschal lamb; or if the priest received the blood, or carried the blood to the altar, or sprinkled the blood on the altar while saying that it was not for the purpose of the Paschal lamb; or if the priest performed the rites both for its own purpose and not for its own purpose; or not for its own purpose and for its own purpose; in all these cases, the Paschal lamb is disqualified.

    כֵּיצַד לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים. שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ — לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח.

    How does one perform the rites for its own purpose and not for its own purpose? It is in a case where the priest said that his intent is for the purpose of the Paschal lamb and for the purpose of a peace-offering. And how does one perform rites not for its own purpose and for its own purpose? It is in a case where the priest says that the offering is for the purpose of a peace-offering and for the purpose of a Paschal lamb.

    גְּמָ׳ בָּעֵי רַב פָּפָּא: בַּעֲבוֹדָה אַחַת תְּנַן, אוֹ בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת תְּנַן?

    GEMARA: Rav Pappa raised a dilemma: The mishna says: For its own purpose and not for its own purpose. Did we learn in the mishna concerning a case where the priest had both intentions while performing one rite, i.e., he stated both intentions while slaughtering? Or, did we learn in the mishna concerning a case where the priest had the two intentions while performing two rites, i.e., during one rite he said that it was for its own purpose and in another of the four rites he said that it was not for its own purpose?

    בַּעֲבוֹדָה אַחַת תְּנַן וְרַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: אַף בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם נִתְפָּס.

    Rav Pappa elaborates on the difference between these two different explanations. Shall we say that we learn in the mishna with regard to one rite, and therefore our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that a person is held accountable even for the conclusion of his statement? Rabbi Yosei and Rabbi Meir disagree in the case of one who says: This animal is a burnt-offering and a peace-offering. Rabbi Yosei says that not only the beginning but also the conclusion of his statement is significant, and the animal has been consecrated as both a burnt-offering and a peace-offering. It is therefore unfit to be offered on the altar; rather, it must be sold when it develops a defect and the money used to purchase animals for both a burnt-offering and a peace-offering. And similarly in the case of our mishna, where the priest says that his intent is for the purpose of a Paschal lamb and for the purpose of a peace-offering, Rabbi Yosei would say that the animal has been slaughtered for both a Paschal lamb and a peace-offering, and is therefore disqualified.

    דְּאִי רַבִּי מֵאִיר — הָא אָמַר: תְּפוֹס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן,

    For if our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, surely he said: Hold one accountable for the first expression, and what he says after that is of no consequence. Rabbi Meir disagrees with Rabbi Yosei about the case of one who says: This animal is a burnt-offering and a peace-offering, for he maintains that the sacrifice has the status of a burnt-offering. Since the first term that he uttered was burnt-offering, the animal is consecrated as a burnt-offering, and it can no longer become a peace-offering. And similarly in the case of our mishna, where the priest says that his intent is for the purpose of a Paschal lamb and for the purpose of a peace-offering, Rabbi Meir would say that the animal has been slaughtered only for a Paschal lamb and the offering is fit.