Pesachim 56a

AND HE HID THE BOOK OF REMEDIES As it is written (II Kings 20:3; Isa. 38:3), "I have done what is pleasing (and righteous) to You." And we said in B'rachot that he hid the Book of Remedies because their minds were not subdued by the illness; instead, they would be healed instantly.

לא היו מפסיקין בין שמע ישראל לשם דמשמע דאומר לשם שישמע ישראל ויענם:

פי' צאוי יבש מייתו גופרא דיכרא ומעייל ליה בי' דנקיבתא:

וכורכין את שמע קיימא לן כרבי יהודה דאמר לא שהיו כורכין שמע ישראל עם ואהבת את ה' אלא לעולם מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ומאי כורכין דקתני דלא היו מפסקי בדבר אחר בין שמע לואהבת את ה':

ואנן מאי טעמא אמרי' ליה כי הא דדרש ר"ש בן פזי ויקרא יעקב אל בניו מלמד שבקש לגלות הקץ לבניו נסתלקה שכינה ממנו אמר דלמא חס ושלום פסול יש במטתי פתחו כלן ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כיון ששמע להם כך פתח הוא ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד התקינו במקום שאין בו מינין לאמרו בחשאי ובמקום שיש בו מינין אומרין אותו בקול [רם] באושא הוו שכיחי מינין:

השניה הוא שהיו אוכלין מתחת הנשר בשבת ר"ל מפירות שהיו מוצאין בדקל שנשרו בשבת מאליהן ונחלקו בענין זה בגמ' עולא ורבין שלדעת עולא מחלוקת בשל מכבדות ופירשו גדולי הרבנים באותם הנמצאים בענפים הגבוהים העליונים וקורא להם מכבדות על שם שעושין מהם מכבדות והם עבות ותכופות זו לזו וכשהתמרים נושרין מתלקטות שם ביניהם וחכמים היו אוסרים שמתוך שהיו גבוהות וצריך לעלות על הדקל לנטלן שמא בעלייתו יתלוש מן התמרים המחוברים עדיין או מן הענפים המחוברות ותלישה אב מלאכה ולאנשי יריחו אין גוזרין אבל של בין הכיפין והם הנופין התחתונים שאדם יכול ליטלן בלא עלייה דברי הכל מותר שאין כאן חשש תלישה ומה שקורא להם כיפין מפני שהן נמוכות ומשתטחות על האבנים הגסות כעין סלע שהן סביבות האילן והקשה והא אף של כיפין מוקצין נינהו כלומר שהרי מחוברות היו בין השמשות ואע"פ שאפשר שהיה דעתו עליהם וכמו שאמרו בסוגיא זו שהיו פורצין פרצות בגנותיהם להאכיל לעניים מ"מ הרי הוקצו בין השמשות מחמת איסור תלישה ומוקצה לבין השמשות מוקצה לכל היום ואם מפני שאף במחובר היו ראויות לעורבים ולשאר עופות הגדלים בביתו שיכול להעמידם עליו במחובר ומאחר שכן כל שנשרו מאליהן אין מוקצה שמחמת החבור אוסרן והלא אף מוכן לאדם אינו מוכן לבהמה שהרי בחתוך נבלה לפני הכלבים אוסר ר' יהודה אא"כ היתה נבלה מבעוד יום וכל שכן שמוכן לבהמה לא הוי מוכן לאדם [ומשני מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה מדחזי לי' לא מקצה מדעתו] וכן הדין שאין אדם נותן לב במה שראוי לו ליתנו לבהמתו אבל מוכן לבהמה הוי מוכן לאדם שדעתו של אדם מתרחבת על מה שראוי לבהמתו להיות מוכן לו כך פירשו גדולי הרבנים וקשה מפירושם שהרי אין טעם מוכן לאדם ומוכן לבהמה נאמר אלא במה שאינו מוקצה אלא מחמת הכנה אבל אלו שהן מוקצות מחמת איסור תלישה לא אמרו שהרי מודה ר' שמעון בנר וקערה ועששית שבזו ודאי אין דעתו למה שהוא אסור ושמא הואיל ומ"מ אף מוקצה מחמת איסור עיקרו מחמת שאין דעתו עליו מצד האיסור נאמר עליו גם כן מוכן לבהמה מוכן לאדם לדברי הכל ולדעת רבין מחלוקת בשל כיפין שלדעת חכמים מוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם ולאנשי יריחו מוכן לבהמה מוכן לאדם אבל בשל מכבדות דברי הכל אסור מגזרה שמא יעלה ויתלוש:

ולענין פסק יראה לפסוק כחכמים ולדעת רבין וא"כ גזרת תלישה במקומה עומדת וכל שיש לחוש שמא יעלה ויתלוש אסור ואף במקום שאין לחוש לתלישה אסור משום מוקצה שהמוכן לבהמה אינו מוכן לאדם ואע"פ שבעגל שנולד מן הטרפה פסקנו שמוכן לבהמה מוכן לאדם בזו בבהמה שאדם נותן לה לזונה ככלבו ושאר בהמותיו אבל עורבים וכיוצא בהם אף הגדלים בביתו אין אדם נותן לב לזונם עד שתהא דעתו מתרחבת מהם לעצמו או שמא במוקצה מחמת איסור כזה שבכאן אומרין כן וזו של עגל אין שם אלא מוקצה מחמת הכנה או שמא בכאן עורבים סתמא אמרו ולא בגדלים בביתו אלא שסתם עורבים מצויים בחצר וכך שכן במקום שאילנות לשם ונמצא שאף של הכיפין או אף שבקרקע אסורין הואיל ונתלשו בשבת ושמא תאמר והלא במסכת יום טוב אמרו באיסור ביצה גזרה משום פירות הנושרים והקשו פירות הנושרים מאי טעמא גזרה שמא יעלה ויתלוש היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה היה לו לתרץ שאין צורך לאיסורן משום שמא יעלה ויתלוש אלא שהם מוקצים מחמת איסור שהרי מוכן לבהמה אינו מוכן לאדם אפשר שמאחר שלדעת עולא אין איסורן משום מוקצה תפש בה איסור שהכל מודים בו והוא גזרת תלישה ובשל מכבדות שהרי בשל כיפין אין שם גזרת תלישה ולענין חתוך נבלה כל שלא נתנבלה מבעוד יום בשבת מותר לחתכה לפני הבהמה שאין מוקצה מחמת הכנה בשבת ומוקצה מחמת איסור שחיטה אין כאן שהרי אף כשהיא חיה ראויה לכלבים הא ביום טוב כל שלא נתנבלה מבערב אינה מן המוכן כמו שביארנו במקומו:

ולענין ביאור מיהא יש מי שנמשך בשמועה זו לדעת מה שפרשנו שמחוברות היו בין השמשות אלא שפרשו השמועה שלדעת עולא מחלוקת בשל מכבדות והוא שהיה מנהגם לכבד תחת הדקלים מערב שבת שלא יטנפו התמרים הנושרים לשם או להטיל לשם משוכי הדקלים הנקראים מכבדות ומאחר שדעתם עליהם מאתמול הרי הם מוכנים אלא שחכמים גוזרים בהם שמא יעלה ויתלוש אבל בשל כיפים והם הנופלים בחול בשעת גרידה ונטמנים בין הסלעים הואיל ונפלו מערב יום טוב דברי הכל מותר ואע"פ שאין אדם נותן דעתו עליהם ונמצאו מוקצים מחמת הכנה הואיל ומוכנים הם לעורבים שלו הגדלים בביתו דעתו מתרחבת עליהם ומוכן הוא לאדם ולרבין בשל כיפין מחלוקת שלדעת חכמים מוכן לעורבים אינו מוכן לאדם אע"פ שבטלטול מטלטלין עצמות הראויים לכלבים ובשר תפוח הראוי לחיה אבל בשל מכבדות שנשרו בשבת דברי הכל אסור ולדעת זה ראוי לפסוק כעולא לאסור במכבדות שנתלשו בשבת ולהתיר בשל כיפין הואיל ואין שם מוקצה מחמת איסור ואף הם פסקוה כן אלא שאף בזו יש פוסקים שמוכן לעורבים אינו מוכן לאדם ומחלקים בין מוכן לעורבים למוכן לבהמה כמו שביארנו למעלה ובמסכת יום טוב:

וגדולי המפרשים כתבו בשמועה זו שכולה בנתלשו מערב שבת היא שנויה אלא שנשארו בין המכבדות או בין הכיפין ונשרו בשבת מהם בקרקע ולעולא נשרו מבין המכבדות אסורות שמא יעלה ליטול מהם עוד ויתלוש נופים או עלים בעלייתו אבל מבין הכיפין שיכול ליטלם אף בלא עלייה מותר ושאל בה והלא מוקצים הם ר"ל אף של בין הכיפין שהרי מכיון שלא נשרו בארץ לא היה דעתו עליהם ותירץ בה שמ"מ ראויים הם לעורבים ואף בפי' זה ראוי לפסוק כעולא או שמא אף מוקצה שבהם מחמת שאע"פ שהם בין הכיפים אי אפשר ליטלם אלא אם משתמש באילן ואף שמועת פירות הנושרים שבמסכת יום טוב שנזכר בה איסור משום שמא יעלה ויתלוש הם פרשוה בנתלשו מערב יום טוב ונשארו בין הנופים ולפיכך לא הוזכר בה איסור מוקצה מחמת איסור אבל אם לא נתלשו מערב יום טוב אסורות משום מוקצה מחמת איסור ואף בשבת כן שהרי מוקצה של מחובר אף ר' שמעון מודה בו ושמא תאמר ומפני מה לא גזרו שם משום פירות הנושרים בשבת שאסורות משום מוקצה גמור פרשו גדולי הדורות מפני שהתלושים הטמונים בין הענפים דומים לביצה יותר מן המחוברים לגמרי:

והשלישית היא שהיו מניחים פיאה מן הירק ומיחו בידם לפי שהירק פטור מן הפיאה וחייב במעשר וכשמניחין אותה פיאה נמצאו מפקיעין אותה מן המעשר וכן שהיא טבל ביד עניים שאע"פ שפאה הפקר היא והפקר פטור מן המעשר מ"מ הפקר בטעות הוא שמתוך שהם סבורים שהיא חייבת בפיאה הם מניחים אותה ובגמ' פי' שלא ירק ממש היה שאף הם לא היו טועים בכך שכלל ידוע בפיאה שאינו חייב בה אלא בחמשה דרכים והם שיהא אוכל ולמעוטי סטים וקוצה והם ממיני הצבעים ולא ממיני האוכלים ושיהא גדולו מן הארץ ולמעט כמהין ופטריות ושיהא נשמר ולמעוטי הפקר ושתהא לקיטתו כאחת ולמעט תאנים שקצתם נגמרות היום וקצתם למחר וקצתם לאחר כמה ימים ושיהיו מכניסין אותו לקיום לעשות ממנו אוצר ולמעט ירק אלא לא היה המחלוקת אלא בראשי לפתות ר"ל העלים שבראשיהם שמכניסין אותם לקיום אגב לפתות עצמן ואעפ"כ מיחו בידם שכל שמכניסו לקיום על ידי דבר אחר לא שמיה קיום וכן הלכה:

ואחר ששה דברים אלו נתגלגלו לששה דברים שעשה חזקיהו מלך יהודה שעל שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו ואלו הם גירר עצמות אביו במטה של חבלים כלומר שהוליכו לקבור כאחד העם ולא רצה לקברו בכבוד כדרך שאר מלכים מפני קדוש השם שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעי' וכתת נחש הנחשת שעשה משה מפני שהיו כל ישראל טועים אחריו וגנז ספר רפואות והוא ספר חברוהו חכמי התכונה בעשיית צורות בשעות ידועות על פי מערכת הכוכבי' ומבטי המזלות וכל צורה מהם מועילה לחולי ידוע והוא דבר אסור מן התורה כמו שביארנו בשביעי של סנהדרין ולזה הודו לו בכך וי"מ בספר רפואות שחברו שלמה בטבעי כל הדברים סתם מי גיחון כדי שלא יהיו מים נמצאים למלך אשור ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב"ה וכל שכן שהיה מזיק בכך לבני עמו וקצץ דלתות ההיכל ושלחם דורון למלך אשור ולא הודו לו בשני אלו שהיה לו לבטוח בהקב"ה וכן עיבר ניסן בניסן ר"ל כשהושלם אדר ונכנסה שעה הראויה לקדש בו ניסן והוא תחלת יום שלשים נמלך לעברו ועשאו אדר שני ואע"פ שבדיעבד הואיל ולא קדשוהו בית דין עדיין לשם ניסן כל שעושין אותו אדר שני מה שעשה עשוי מ"מ לכתחלה אין לעשות כן כמו שביארנו במסכת סנהדרין בפרק ראשון ולפיכך לא הודו לו חכמים באלו:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שלה במה שיש בו מקום לענין פסק מתוך דברינו ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

ע"ב בגמרא אמר עולא אמר ריש לקיש מחלוקת בשל מכבדות כו' אבל בשל בין הכיפין ד"ה מותר א"ל רבא והא מוקצות נינהו. נראה דהא דפשיטא ליה לרבא דמוקצה אסור אף ע"ג דבעלמא מספקא ליה לתלמודא אי סבר רבא כר"י או כר"ש מ"מ הכא שפיר מקשה ליה לעולא דפסק להדיא בשילהי שבת הלכה כר"י ועוד דהא ר"י גופא איירי הכא במעשה דאנשי יריחו אלא דאכתי במלתא דרבינו בסמוך דאמר משמיה דר"ל מחלוקת בשל בין הכיפין ובמוכן לעורבין פליגי ורבנן כר"י א"כ תיקשי התינח לר"י אבל לר"מ דשמעתין דקאמר נמי שמיחו חכמים באנשי יריחו א"כ צריך לומר דמשמע ליה לר"ל דר"מ נמי בהא כר"י ס"ל לענין מוקצה כמ"ש התוספות בפרק כירה דף מ"ד גבי פמוט ובפ"ק דחולין דף י"ד גבי השוחט בשבת ע"ש אלא דאכתי קשיא לי התינח לפרש"י דשמעתין דבמחוברין איירי משא"כ לפי התוספו' דבתלושין איירי ואפ"ה הוי מוקצה משום דמשתמש באילן ואם כן לא הוי אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן ובפרק המביא דף ל"א ע"ב כתבו התוס' לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא למוקצה מחמת איסור דרבנן וע"ש בל' התוספות ובחידושינו באריכות ובס' המלחמות להרמב"ן ז"ל בשמעתין ומה שיש עוד בסוגי דשמעתין כתבתי באריכות ברפ"ק דביצה דף ג' גבי פירות הנושרין ע"ש:

שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ נראה לי בס"ד עשה ששה דברים כנגד ששה אותיות חִזְקִיָּהוּ ושלשה שהודו לו חכמים בהם המה כנגד שלשה אותיות חזק דחזקו דבריו ואמרו לו חזק ושלשה שלא הודו לו המה כנגד ג' אותיות היו כלומר היו ונעשו במעשה בפועל אך לא אמרו לו עליהם חזק דלכתחילה היו מוחין בידו.

גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָה שֶׁל חֲבָלִים נראה לי בס"ד הטעם על דרך מה שאמר הכתוב (ישעיה ה, יח) 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' ודרשו בסוכה (סוכה נב.) בפסוק זה, א"ר אסי יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוכיא פירוש עכביש, ולבסוף דומה כעבות העגלה עיין שם, לכן עשה לאביו בזיון זה על פי מדותיו שהרשיע הרבה ועשה את היצר הרע כעבות העגלה ולכך המשיכו במטה של חבלים שהם עבות העגלה. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קד.) מפני מה לא מנו את אחז עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא מפני שעומד בין שני צדיקים גמורים שהם יותם אביו וחזקיהו בנו עיין שם. ונמצא נמעט מכח השילוש הזה ולכן גֵּרַר עַצְמוֹתָיו בְּמִטָּה שֶׁל חֲבָלִים שהם משולשים דאין נקרא חבל אלא אם כן משולש בשלש חוטין שהם נגדלים זה עם זה כי חבל לשון חבילה ואין חבילה פחות משלשה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לזה שֶׁגֵּרַר עַל מִטָה שֶׁל חֲבָלִים על פי מ"ש בס"ד במקום אחר דחבל רמז לתורה כי תורה שבעל פה יש בה ח ' דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, ותורה שבכתב ראשה ב ' וסופה ל מ"ד הרי אותיות חֶבֶל. ובזה פרשתי בס"ד 'כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ' (דברים לב, ט) פירוש מאחר דְחֵלֶק הֳ' עַמּוֹ לכך זכו לתורה והיינו כי יַעֲקֹב נעשית חֶבֶל היא התורה נַחֲלָתוֹ. ובזה יובן בס"ד (תהלים קה, יא) 'לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם' והיינו דכתיב (תהלים קה, מד-מה) 'וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ' שזכו לארץ בשביל קבלת התורה ולכן גלו עַל 'עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' (ירמיה ט, יב) וזהו 'לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן' בשביל כי ' חֶבֶל ' התורה היא 'נַחֲלַתְכֶם' (תהלים קה, יא). וידוע כי אחז רשעתו הקשה היתה על אשר אחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וביטל תלמוד תורה ואמרו רבותינו ז"ל על רשעתו הקשה הזאת נקרא בשם אחז וכנזכר בגמרא (תלמוד ירושלמי סנהדרין נא.) אבל חזקיהו המלך ע"ה בנו עשה להפך מצד לצד שאפילו בלילות פתח בתי מדרשות ואמר 'כל שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב' (סנהדרין צד:) ולכן עשה בזיון לאביו בְּמִטָּה שֶׁל חֶבֶל לכפר עליו במה שחטא בתורה שנקראת בשם חֶבֶל שהיא רמוזה באותיות 'חֶבֶל'

גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת נראה לי הספר הזה הי' בו חכמה נפלאה של עשבים שאין שום חולי בעולם שאין לו רפואה גמורה על ידי מין עשב אחד ובכלל זה יש בו סגולות עשבים שיש עשב חותך ברזל ויש מושך דבר שאי אפשר למשכו בידים מרוב קוטנו ויש עושה אהבה ויש עושה שנאה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ועוד ועוד כמה דברים עד אין מספר וכנזכר במדרש רבותינו ז"ל ובזוהר הקדוש ועיין הרמב"ם ז"ל בפירושו.

סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן ראיתי להגאון חיד"א ז"ל (בשם הגדולים ח"ב מע' ח' אות ט"ז) שכתב וזה לשונו קבלתי מרבני זקני ירושלם תוב"ב ידוע דחזקיהו המלך ע"ה מפני סנחריב סתם את מי גיחון, ועד היום יום השישי בחצות שנסגרים פתח שערי ירושלם כי כל הישמעלים הולכים לבית המקדש, נשארה העיר כמעט רקנית ומשום הכי סוגרים השערים, וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ. ובזמן שהרב מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל היה בעה"ק ירושלם בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפ'ין וידע שמלך ישראל סתם מי גיחון ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפתחו והגידו על מהרח"ו ז"ל ושלח אחריו יום השישי ואמר לו גוזרני עליך שבעוד שאלך לבית המקדש פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפתחו ואם אין, דמך בראשך! ומהרח"ו ז"ל עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק ובא אליו רבינו האר"י זצ"ל ובחלום ידבר בו הסכלת עשה שזה השר היה גלגול סנחריב וכן נקרא אבו סיפ'ין שבערבי פירושו אבי החרבות ואתה יש בך ניצוץ חזקיהו המלך והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיהו המלך ע"ה שהוא מהדברים שלא הודו לו ובזה היתה התחלה דגאולה! והשיבו מהרח"ו ז"ל לא רציתי להשתמש בשמות הקודש ואמר לו רבינו האר"י זצ"ל אלו לא נשתמשת לבא לדמשק החרשתי אבל מאחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפתחו והיה קדוש השם ותיקון גדול! אמר לו מהרח"ו ז"ל אם כן אחזור לירושלם לפתחו! אמר לו חליף שעתא ולאו זמניה הוא עד כאן שמעתי. ודע דגיחון שסתם חזקיהו המלך ע"ה אינו גיחון מארבע נהרות ואף על גב דפירש רש"י ז"ל שהוא מעין קטן כתב הרב 'גט פשוט' (סי' קכ"ח סקל"ז) דהיה נחל שוטף בימי חזקיהו וכשעלה סנחריב עמד חזקיהו המלך ע"ה וסתם מי גיחון ככתוב (דברי הימים ב' לב, ל) 'וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד' והנראה דשורש זה הנחל היה בתוך ירושלם וכו' וחזקיהו סתם את מוצא המים והנהיגם דרך ישר מתחת לארץ וכו' עד כאן לשונו יעוין שם. ודע כי אותו השר הנקרא אבו סיפ'ין הוא היה מן אנשי אמונת הישמעלים ונקבר פה עיר בגדאד ומקום קברו הוא ידוע עתה והוא בסוף מבואות היהודים ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה והיה חצר גדול סביבו בבנין מכובד והיה שם קליפה דהיו מאמינים בו הרבה ומתפללים על קברו ואותם שיש להם חולי הקדחת היו הולכים לשם ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא ואז על ידי כך גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו באופן שהיה לו שם גדול והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר, עד שבא הרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל הוא הרב המחבר ספרי קול ששון ודבר בעתו ומזמור לאסף, ושכר חצר אחד כנגד מקום קבורתו של אבו סיפ'ין הנזכר ויתבודד שם ועשה יחודים וכונות עד שבטל כח הקליפה שלו ולא נשאר להם אמונה בו אפילו הגוים ולא היה שום אדם נכנס אליו וחרב החצר שלו ונפלה הכיפה וכל אותו הבנין ונשאר מקומו חרב ושמם ומלא אשפה ונתבטל לגמרי שנעשה כאחד הריקים. והנה מזה המעשה שכתב הגאון רבינו חיד"א ז"ל נראה שהיה למעין ההוא הנקרא בשם מֵי גִיחוֹן שורש גדול למעלה ואפשר דלהכי קוראו בדברי הימים 'גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן' ולכן צוה דוד המלך ע"ה למשוח את שלמה למלך על ישראל בגיחון מפני כי המעין הזה שרשו פתוח למעלה ויהיה לסימנא טבא, וגם כי מספר גִיחוֹן עולה מספר מַזָּל [77] רמז למזל העליון שעליו אמרו רבותינו ז"ל (זהר חלק ג קלד א) 'הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל'. נמצא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל במעשה הנזכר שפתיחת גיחון הוא אתחלתא דגאולה בזה יובן (שמואל א' ב, י) 'וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ' עֹז גימטריא גִיחוֹן [77] יתן פתיחתו תחלה ובו ירום קרן משיחו כי בו יהיה אתחלתא דגאולה.

עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ קשה והלא ענין זה היה בתחילת מלכותו ממש וקדים טפי להנך תרתי ואמאי נקיט ליה באחרונה? ונראה לי בס"ד דהנך תרתי אף על פי שהם לא הודו לו מכל מקום הוא וסייעתו עמדו בדבריהם ולא הודו לחכמים על דבר ערעור שערערו בזה יען כי הוא היה לו תשובה נצחת בזה לומר דודאי אני בטוח בהשם יתברך שיעזור אותנו ויצילנו מידי סנחריב אך האדם אין לו לסמוך על הנס לגמרי אלא כל מה שיוכל לעשות דבר הצלה בטבע יעשה! וכן מצינו גבי יעקב אבינו ע"ה אף על פי שהבטיחו השם יתברך לשומרו ובודאי הוא בטוח בהשם יתברך עם כל זה (בראשית לב, יד) 'וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו' וגם שלח לו דברים של פיוסים, על כן חזקיהו המלך ע"ה נשאר עומד בדעתו בשתי דברים אלו אף על פי שהחכמים 'לֹא הוֹדוּ לוֹ' והראיה, דאחר שבטל סנחריב לא חזר ופתח את גיחון כי חשש פן יבא אויב אחר מה שאין כן הא דעיבר ניסן בניסן הוא הודה דלא יפה עשה וכמו שאמרו בכתובים. והדבר הזה מפורש גם כן בדברי הרמב"ם ז"ל (בסוף פ"ד דביאת מקדש) וז"ל ומפני דברים אלו שעשה שלא כהלכה נאמר (דברי הימים ב' ל, יח) 'כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב' ובקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו שנאמר (דברי הימים ב' ל, יט) 'כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר הֳ' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד' ונאמר (שם) 'וַיִּשְׁמַע הֳ' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' שנרצה קרבנם עד כאן לשונו. נמצא הרגיש בטעותו והתפלל על עצמו ועל אותם שהסכימו עמו ולכך נקיט להא באחרונה דלא דמי להנך תרתי שעשה מדעתו ונשאר עומד בדעתו גם אחר מעשה. ועוד נראה לי בס"ד דשניא הא מהנך תרתי דהנך גם מן השמים אפשר דלא הודו לו אבל בהא כתיב 'וַיִּשְׁמַע הֳ' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' והיינו שנרצה קרבנם. ועוד נראה לי בס"ד לתרץ דקדוק הנזכר דכל החמשה דברים עשאם מדעתו לגמרי שלא נתייעץ בהם עם חכמים ושרים דהא לא כתיב 'וְיוֹעֵץ' אבל בהא דְּעִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן לא עשה מדעתו דוקא אלא נועץ בהם עם חכמים דכתיב (דברי הימים ב' ל, ב) 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלָ‍ִם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי' משמע שעשה זאת בהסכמת חכמים ועצת רבים. וכן מפורש בדברי הרמב"ם הנזכר לעיל שכתב 'ובקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו למעשיו' עיין שם. אבל רובן של חכמים לֹא הוֹדוּ לוֹ ולהכי נקיט להא באחרונה ולא ערבינהו עם אידך חמש. או יובן בס"ד נקיט להנך תרתי קודם כדי לסמכם עם ההיא דְּגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, והוא דאל יחשוב אדם מה ששלח למלך אשור וְסָתַם מֵי גִיחוֹן היינו מפני שסר בטחונו מהשם יתברך ח"ו זה אינו! דהא מצינו שֶׁגָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת כדי שיהיו בני אדם בוטחים בהשם יתברך ואם כן ודאי הוא היה לו בטחון בה' ומה שעשה הני תרתי היה לו טעם בדבר ללמד שלא יסמוך האדם על הנס לגמרי אלא יעשה מה שיוכל לעשות על פי הטבע, אך ודאי הוא עיקר בטחונו היה בהשם יתברך!

בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת קֵץ הַיָּמִין לְבָנָיו פירש רש"י ז"ל ' קץ הגאולה ' ונראה לי בס"ד הטעם דקרי ליה קֵץ הַיָּמִין כי סוף אותיות 'יָּמִין' באלפא ביתא הוא אותיות נ"ס כ"ך, כלומר שיהיה הנס על ידי יחוד עליון ויחוד תחתון שהוא בסוד כ"ף כפופה וכ"ף פשוטה שהם של חו"ב [חכמה ובינה] ושל תפארת ומלכות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בסוד מאמר שתוק כך עלה במחשבה) וזהו 'נס כך' רוצה לומר נס הנעשה על ידי יחודים שלמים של כ"ך כי כאשר יהיו שני יחודים אלו של כ"ך בתכלית השלימות מצד כל ישראל תהיה הגאולה בב"א [במהרה בימינו אמן]. או יובן בס"ד קרי ליה קֵץ הַיָּמִין כי יהיה על ידי אות צד"י דמנצפ"ך דאיתא בפרקי רבי אליעזר כי מכל חמשה דמנצפ"ך יש גאולה ידועה וגאולתינו היא מן הצד"י. וכתבתי במקום אחר דאות צד"י דמנצפ"ך משובח מן אותיות מכנ"ף כי כל ד' אותיות אלו נטפלים להיות מלוי של אות אחר כגון אל"ף זיי"ן כ"ף מ"ם נו"ן עי"ן קו"ף מה שאין כן אות צד"י דמנצפ"ך אינו טפל להיות הוא מלוי של האות. וידוע דאות הפשוט הוא סוד ימין והמלוי הוא סוד שמאל ולכן קץ הגאולה שיהיה באות צד"י נקרא קֵץ הַיָּמִין. והנה מלבד פירוש רש"י ז"ל נראה לי בס"ד קֵץ הַיָּמִין על ' תחיית המתים ' והטעם כי התחיה על ידי שם כוז"ו שהוא פותח הקברות, וזה השם עומד בימין של אותיות שם הוי"ה ולכן שם זה קוראו 'קֵץ הַיָּמִין'. ולזה אמר לדניאל (דניאל יב, יג) 'וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין' דקאי על זמן התחיה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד". נראה לי בס"ד הטעם דאמר פסוק זה אחר שידע שזרעו צדיקים, והוא דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל כי בפסוק זה הוא יחוד המלכות ויש בו רמז לעשר ספירות שבה. גם עוד נודע מכתבי רבינו האר"י ז"ל שכל השבטים נשרשים במלכות ורק יוסף הצדיק ע"ה הוא בתפארת שהוא דכורא, ולכן כיון שידע שבניו צדיקים קרא עתה פסוק זה שהוא יחוד המלכות אשר בניו הם שם.

הֵיכִי נַעָבִיד? נֵימְרֵיהּ? לָא אַמְרֵיהּ מֹשֶׁה קשה מה בכך? והלא שבח גדול הוא ואם משום הפסק, למה יגרע מעניית אמן יהא שמיה רבה וברכו וקדושה אם נזדמן לענות קודם 'וְאָהַבְתָּ'? ונראה לי בס"ד כיון דפסוק זה הוא שבח גדול וגם שהוא שבח המלכות שהיא סופא דכל דרגין והקליפות נאחזין בסוף דרגין דקדושה יותר לכך כיון דלא אמרו משה רבינו ע"ה אם נאמר אותו אנחנו בקבע היו מתקנאין הקליפות ומתגרים בקטגורים מצד העונות. והנה הרב יד יוסף צרפתי ז"ל בפרשת ויצא הקשה, דכאן משמע שאנחנו אומרים בחשאי משום דלא אמרו משה רבינו ע"ה, ואלו במדרש אמרו רבותינו ז"ל כשעלה משה רבינו ע"ה למרום שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ואומרים 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' והורידו לישראל, משל למה הדבר דומה 'לאדם שגנב חפץ נאה מתוך פלטרין של מלך נתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצינעה בתוך ביתיך' הרי נראה דאינו מטעם שלא אמרו משה אלא שבאמת משה רבינו ע"ה הוא אשר תיקן לאומרו בחשאי מטעם הנזכר. ולומר דפליג המדרש על הגמרא הוא דוחק עד כאן לשונו, עיין שם. ונראה לי בס"ד לתרץ דלעולם משה רבינו ע"ה תיקן לאומרו בקול רם בתוך המשכן ובתוך המקדש ששם השראת שכינה ואין פחד מקטרוג המלאכים. ובזה יבא על נכון המשל שנתנו לאשתו, ואמר לו התקשטי בו בצינעה בתוך ביתך, ושם תיקן לאומרו בקול רם כי אין פחד, אבל חוץ למשכן או למקדש לא תיקן לאומרו כלל אפילו בחשאי! ואתו רבנן ותקנו לאומרו חוץ למקדש גם כן אך בחשאי, הואיל ולא אמרו משה רבינו ע"ה בתורה אבל ביום הכיפורים אפילו משה רבינו ע"ה תיקן שיאמרו אותו בכל מקום בקול רם מפני שאותו היום ישראל דומין למלאכי השרת. ובזה המונח שכתבתי יתורץ קושיא אחרת דיש להקשות כיון דצריך לאומרו בחשאי משום דלא אמרו משה רבינו ע"ה אם כן איך אומרים אותו בקול רם ביום הכיפורים? וכפי האמור יבא נכון דביום הכיפורים גם בזמן משה רבינו ע"ה היו אומרים בקול רם דאותו היום אין פחד.