Commentary page
Pesachim 5b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 5b
Pesachim 5b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 422 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ש"מ מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון ערב יום טוב הוא אלא משום דאסור להבעיר ביום טוב שמע מינה סבירא ליה כר' יהודה דאמר לקמן בפרק כל שעה [פסחים כא. וכז:] אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר דאי השבתתו בכל דבר סבירא ליה לוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים:
וש"מ מדקאמר שהוא אב מלאכה סבירא ליה כר' נתן דאמר הבערה לחלק יצאתה דתניא (שבת דף ע.) הבערה ללאו יצאת שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה חזר והוציאה מכללו ופרט בה לאו לעצמה לומר לך שאינה במיתת בית דין כשאר מלאכות אלא בלאו זה לבדו ר' נתן אומר לחלק יצאתה שלא תאמר העושה ארבעה או חמשה אבות מלאכות בשוגג בשבת אינו חייב אלא אחת דהא חד לאו איכא בכולהו וחד כרת לפיכך פרט בה בפני עצמה להקיש אליה מה היא מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה לעצמה כו' אלמא לר' יוסי לאו אב מלאכה היא:
והלא כבר נאמר ולא יראה לך שאור בכל גבולך הרי בתים במשמע:
לפי שנאמר ולא יראה לך דמדכתב לך משמע מינה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בגבולין של אחרים כגון נכרי ושל גבוה אם הקדישם לבדק הבית:
יכול נלמוד ממקרא זה שיטמין את שלו ביד שלא יראנו ודיו דהא לא יראה כתיב:
ויקבל פקדונות מן הנכרי דהא כתיב לך:
ת"ל לא ימצא אסר לך הטמנה שאף היא בכלל מציאה ואסר לך של אחרים דהכא לא כתיב לך:
אין לי מלא ימצא דאסור אלא נכרי שלא כבשתו תחת ידיך ואינו שרוי עמך בחצר ולקמיה פריך איפכא מסתברא:
13 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 5b · Sefaria
Tosafot
לחלק יצאת מדקרי לה אב מלאכה ועוד אומר ריב"א דלמ"ד ללאו יצאתה לא היה אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליה:
לא אמרינן מתוך דאי אמרינן מתוך שרי אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך:
אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הקשה הרב ר' יעקב דאורליי"נש דהכא לא מצריך תרי קראי למעוטי נכרי וגבוה דמחד לך ממעטינן תרוייהו אע"ג דתלתא לך כתיבי ובפ' כל שעה (לקמן פסחים כג.) משמע דצריכי כולהו ובמנחות בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף סז. ושם) קאמר תרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי נכרי וחד למעוטי הקדש ומיהו בספרים מדויקים גרס חד כדי עריסותיכם פירוש כשיעור עיסת מדבר וחד לעיסת הקדש וכן נראה דבראשית הגז (חולין קלה:) דרשינן מעריסותיכם כדי עיסתכם:
משום דכתיב לך לך תרי זימני פ"ה כיון דמייתר לך שדייה אלא ימצא וקשה לרשב"א דמיתורא דלך גופיה אפילו בלא [לא] ימצא מצינו למעוטי נכרי שכיבשתו ואור"י דאי לאו מלא ימצא מלך לא ממעטינן נכרי שכיבשתו דההוא נמי לך חשיבא וה"א דאתי לדרשה אחרינא אבל השתא דשדינא אלא ימצא ממשמעותיה ממעטינן נכרי שכיבשתו דלא ימצא לך משמע אפילו במצוי בעינא לך אבל עוד קשה לו כיון דשדינא אלא ימצא אמאי איצטריך ליה לעיל למדרש מה שאור האמור בגבולים וכו' אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה וכו' ותירץ ר"י דאי לאו דרשה דשאור שאור הוה מוקי לה למעוטי של אחרים ושל גבוה בבתים כמו בגבולים ולא למעוטי נכרי שכיבשתו ודוחק הקשה רבינו תם דבשום דוכתא לא מצריכנא תרי קראי לכיבשתו ושלא כיבשתו בראשית הגז (חולין קלה:) גבי ביתך דגנך שדך וטובא דמייתי התם בכולהו לא מצריך אלא חד קרא לכיבשתו ולשלא כיבשתו ותי' רשב"א דכיון דגלי לן הכא נכרי שכיבשתו לא חשיב שלך בשום דוכתא תו לא צריך תרי קראי וממעטינן תרוייהו מחד קרא וכן יש לתרץ מה שהקשה ה"ר יעקב דאורליינ"ש מעריסותיכם:
Tosafot on Pesachim 5b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
Rava said Learn from the statement of Rabbi Akiva three halachos. Learn from it that the removal of leavened bread can be performed only by means of burning, because if you say that you can do it with out burning, it should be allowed even on Yom Tov, without burning. And second, learn from it that the prohibition against kindling a fire on Shabbos was specifically singled out in the Torah to divide the various primary categories of labor and to establish liability for performance of each of them. Because if you say that kindling is singled out to teach that there is no capital punishment for performing that primary category of labor, the positive commandment of Shabbos should come and push off the prohibition of kindling a fire. And third, learn from it that we do not say: Since it is permitted to kindle a fire for the purpose of preparing food, it is also permitted to light a fire not for the purpose of preparing food, e.g., to burn leaven.
Rabbeinu Chananel on Pesachim 5b · Sefaria · CC0
Ritva
בבורות שיחין ומערות פי' הרי"ט ז"ל בורות שיחין ומערות שבשדות דאילו שבבתים ודאי בכלל בתים הם ואעפ"י שאין מכורין בכללן מן הסתם. התם משום לשון בני אדם אבל לישנא דקרא הכל בכלל ואפי' עליות וזה ברור ע"כ:
נאמר שאור בבתי' פי' הרא"ה ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דכתיבא ג"ש הרי הוא כאילו כתיב תרווייהו בבתים ובגבולין ואפי' בטבלין (צ"ל בגבולין, המעתיק) עובר בשניהם וכיון שכן תווה שרי טמון בגבולין כי היכי דלא שרינן בבתים ואחרים פי' דלא אהני ג"ש אלא ליתן קולא דגבולין בבתים למישרי של אחרים ושל גבוה בלא אחריות וליתן חומרא בבתים דגבולין נמסרו באחריות. אבל ליכא בגבולין אלא לאו דלא יראה בלחוד ומינה דשרינן טמון:
הא דקביל עליה אחריות פי' סתמא קאמר ואפי' בש"ח ומאי דנקיט בחמירא דבני חילא מיגניב או מיתביד משום דהכי קושטא דמילתא. ודוקא נקיט דלא קביל דמסתמא אין אחריות לעכו"ם דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב מיהו כל שבדיני עכו"ם חייב באחריות כמאן דקביל דמי כההוא דבני חילה דמדיני דמלכותא הוה ולא שאונסין אנסן כפי' הרמב"ן ז"ל דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו וכן כתב הראב"ד ז"ל ובודאי אעפ"י שישראל זה עובר עליו חמץ של נכרי מיקרי לאשתרויי אחר הפסח מפי מורי נ"י ע"כ מלשון הרי"ט ז"ל:
Ritva on Pesachim 5b · Sefaria
Meiri
הבערה בשבת הרי היא בכלל שאר המלאכות ולא יצאה מן הכלל כמו שאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת אלא לחלק ר"ל שאם עשה הרבה מלאכות בהעלמה אחת חייב קרבן על כל אחת ואחת אא"כ הם מעין מלאכה אחת כמו שביארנו במקומו ודין הבערה שלא לצורך ביום טוב יש צדדין שהותרה ויש צדדין שנאסרה וכבר ביארנוה יפה בראשון של יום טוב ודין ביעור חמץ אם דינו בשריפה אם במפרר וזורה לרוח וכיוצא בו יתבאר למטה:
ממה שנאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ אתה למד להקל בחמץ של גוי ושל הקדש ברשותו שכך דורש שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה וממה שנאמר לא ימצא אתה דורש להחמיר בשלו לומר שאפי' הטמין את שלו עד שלא נראה אין זה כלום שהרי מצוי הוא וכל שלא יקבל פקדונות מן הגוים בקבלת אחריות שכל שאדם מקבל אחריות שמירתו עליו והרי הוא כשלו ולא התרנו בשל אחרים אלא בלא קבלת אחריות ודברים אלו הן להקל בשל אחרים הן להחמיר בשל עצמו כל רשותו של אדם שוה בו הן בתים הן בורות שיחין ומערות שדות וכרמים אפי' בגבולין ורשויות שבעיר אחרת וכן מה שהתרנו לראות בשל אחרים בשאין שם קבלת אחריות לא סוף דבר בגוי שלא כבשתו ר"ל שאינו שכירך ולקיטך אלא גוי דעלמא שאין שרוי עמך בחצר אלא אף בגוי שכבשתו ר"ל שהוא חנוק בידך לאיזו סבה כגון שהוא שכירך ולקיטך וכיוצא בו שאם תרצה ליטלו לעצמך אינו יכול למחות בידך והיה לנו לומר שהוא כשלך אע"פ כן מותר וכן מה שאסרנו בקבלת אחריות לא סוף דבר בכבשתו אלא אף בלא כבשתו:
ולענין ביאור נאמר בגמ' לענין זה אין לי אלא גוי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר כבשתו ושרוי עמך בחצר מנין ת"ל לא ימצא והיינו סבורים שהוא מוסב על כל איסור קבלת פקדונות מן הגוים בקבלת אחריות ומתוך כך שאלו כלפי לייא כלומר שהרי הדבר בהפך שבגוי שכבשתו ראוי להחמיר יותר ותירצה אביי איפוך כלומר אין לי אלא בכבשתו שלא כבשתו מנין ת"ל לא ימצא ורבא תירצה שאין הענין מוסב אלא על היתר קבלת פקדונות שלא באחריות כלומר אין לי שמותר אלא בלא כבשתו אבל בכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ושאלו בה בגמ' תנא מיהדר אהיתרא ונסיב לה קרא לאיסורא ותירץ משום לך לך תרי זימני והרבה מפרשים נתבלבלו בפירושו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בו שעקר שאלתו תנא מהדר אהיתרא כלומר שהתחיל לחזר אחר היתר של גוי שלא כבשתו והיה לו לגמור היתר זה אף בכבשתו ואח"כ לדרוש האיסור בשניהם בקבלת אחריות והניח ההיתר ותפש האיסור שבשניהם בקבלת אחריות ומדכתיב לא ימצא ותירץ לו שאף הוא כך היתה כונתו משום לך לך תרי זמני כלומר שמאחר שכתוב שני פעמים לך בשאור של ראיה ויש לך לדרוש בשתיהם שלך אי אתה רואה וכו' הדבר פשוט שאחד לכבשתו ואחד שלא כבשתו ואין צריך בזה תשובה ומאחר שכן אינך צריך אלא לאיסור שבשניהם בקבלת אחריות ואיסורו מלא ימצא שכשם שהותרו שניהם בלא קבל נאסרו שניהם בקבל והשמועה קצרה את לשונה והיה לה לומר שלך אי אתה רואה וכו' אין לי אלא שלא כבשתו כבשתו מנין ת"ל לך אחרינא יכול יקבל וכו' בקבלת אחריות ת"ל לא ימצא ומאחר ששניהם שוים להיתר כך שניהם שוים לאיסור:
ויש מפרשים בו שלא ימצא להיתרא שאם לא נכתב הייתי דורש חד לך להתיר חמץ בפסח בהנאה ר"ל שלך יהא ולא נשאר אלא חד לך לשלך אי אתה רואה וא"כ אף אני אומר דוקא בשלא כבשתו ועכשו שנאמר לא ימצא וחדש לנו איסור הנאה בחמץ על כרחך נשאר לנו חד לך לדרוש בו שלך אי אתה רואה אף בכבשתו וגדולי הרבנים פירשו דמדכתיבי תרי לך בלא יראה של שאור אומרין באחד מהם שאם אינו ענין ללא יראה תנהו ללא ימצא כלומר אבל אתה רואה של אחרים אף באותו המצוי אצלך והוא הגוי שכבשתו וכבר פירשו בו דרכים אחרים ואין צורך להזכירם:
קבלת אחריות שהזכרנו לאיסור פירושו בקבלת אחריות דוקא שנמצא אחריותו עליו מן הדין אבל כל שלא קבל אחריות אע"פ שהוא של אנס או של אלם המכריחו לשלם אין זה כלום שכל שמתורת אונס ושלא מן הדין אינו אחריות ומה שהביאוה מבני חילא ואמר כיון דאלו מיגניב או מיתביד ברשותיכו קאי פירושו שבדין היה עליהם ומחוקי המלוכה לפרנסם בזמנים ידועים ונמצא שהפת שהכינו להם אם נגנב או אבד אחריותו עליהם מן הדין ובחזקת הישראלים הוא ומ"מ גדולי המחברים פירשוה אף באנס ואין הדברים נראין ומ"מ אף בקבלת אחריותו אין צורך לבערו אלא שיוציאוהו מביתם ויחזירוהו להם לאחר הפסח וכמו שאמרו בפרק שני פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא:
ויש מי שאומר שכל שיש לישראל תורת שומר על אותו חמץ אפי' שמירת חנם חייב לבער שהרי חייב הוא בפשיעה וכל שחייב בפשיעה אחריותו עליו ואין היתר בדבר זה אלא שיאמר לו הא ביתא קמך שאין עליו תורת שמירה כלל כמו שיתבאר במקומו ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו למטה גוי הנכנס בחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער כלומר שאינו צריך להשתדל ביציאתו אלמא דוקא בדרך זה שאין שום חיוב שמירה עליו הא כל שיש שום שמירה עליו אף שמירת חנם חייב ואף הם מפרשים שם הפקידו אצלו זקוק לבער שהפקידו בלא אחריות ומתורת שומר חנם ומ"מ אנו מפרשים אותה דוקא בקבלת אחריות ורישא לא הוצרכה אלא דכלהו משום סיפא איתנו לה דהיינו ייחד לו בית הא בשמירת שכר מיהא ודאי חייב וי"מ שאף בשמירת שכר פטור וממה שהביאו בכאן בענין דבר הגורם לממון שמעות קדשים שחייב באחריותן שאם גנבם משלם תשלומי כפל שמאחר שהוא חייב באחריותן ממון דידיה הוא וודאי חיוב אחריותן אף באונסין הוא וכגון דאמר הרי עלי ואין בה הכרח דמ"מ זו של דבר הגורם לממון סתמא איתמרא אף בלא חיוב אונסין אלא שהם חוזרין ודנין שאין דין קבלת אחריות נאמר אלא בקבלה בפירוש הא מדין שום שמירה לא שאין הגוי בכלל דין ארבעה שומרין שהרי רעהו כתיב ועיקר הדברים שבשמירת חנם ודאי פטור שחיוב פשיעה כעין היזק היא ואין חיובו מתורת שמירה גמורה הא שומר שכר מיהא חייב לבערו והוא שאמר כיון דאלו מיגניב או מיתביד וכו' והרי אף שומר שכר חייב בגנבה ואבדה ומה שנתגלגל בכאן בדבר הגורם לממון שהוא כממון כבר ביארנוהו במסכת בבא קמא:
Meiri on Pesachim 5b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה משום דכתיב לך וגו' אבל השתא דשדינן אלא ימצא כו' משמע אפילו במצוי בעינא לך כו' עכ"ל ואין להקשות מנלן לאסור הטמנה מלשון לא ימצא אימא דכתב האי לישנא ימצא לדרוש מיניה נכרי שכבשתו דאפילו במצוי בעינן לך די"ל דמשמעותי' דימצא בלאו יתורא נלמד מיניה לאסור הטמנה ובהכי ניחא מאי דתמיהא ליה לר"ן דמנליה לאסור הטמנה מלא ימצא דאדרבה נילף להתיר הטמנה מלא יראה דיש לומר דודאי לא ימצא משמע אפילו הטמנה ודכתיב לא יראה לך לאשמעינן דאפי' ראיה שרי בשל אחרים ושל גבוה ודו"ק:
בא"ד אבל ע"ק לי כיון דשדינא אלא ימצא אמאי איצטריך ליה לעיל למדרש מה שאור כו' עכ"ל וק"ק ומאי קושיא דאימא דאי לאו ג"ש דשאור שאור לא הוה שדינן לך אלא ימצא אלא יתורא דלך אתי לגופיה בגבולין להתיר אף הטמנ' וקבול פקדונות מן העכו"ם ומעיקרא נמי דקאמר יכול יטמין ויקבל כו' היינו נמי מיתורא דלך אבל השתא דילפינן שאור שאור לאסור בגבולין הטמנה וקבול פקדונות ע"כ יתורא דלך שדינן אלא ימצא וממעטינן עכו"ם שכבשתו ממשמעותיה וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 5b · Sefaria
Maharam
בגמ' והלא כבר נאמר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור כצ"ל:
Maharam on Pesachim 5b · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופרש"י ז"ל דס"ל כר' יהודא דיליף מנותר. ולכאורה קשיא לי טובא משיטה זו על שיטת רש"י לקמן דף י"ב ובפרק כל שעה דעיקר פלוגתא דרבי יהודא ורבנן היינו שלא בשעת ביעורו דוקא דהיינו מתחלת שש ואם כן מאי קאמר ר"ע הכא מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ות"ל דלאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. והנלע"ד בזה דודאי הא דקאמר ר"י אימתי אני אומר בשריפה שלא בשעת ביעורו ולפרש"י היינו קודם שש כל זה דוקא לבתר דמשמע לן דראשון דמעיקרא משמע ואם כן עיקר מצות עשה דתשביתו היינו בי"ד כדי שיהיה מושבת ועומד בי"ט עצמו וי"ל עוד דאך חלק נמי איירי בהאי מילתא גופא דקודם זמן איסורו יראה שיהא מושבת לאחר שש נמצא דכל זה לבתר דקים לן דהאי ראשון היינו י"ד ושייך ביה עשה דתשביתו ומשו"ה קאמר רבי יהודא דבשריפה דיליף מנותר וכמו שאפרש בעז"ה לקמן דף כ"ז דבהאי עשה דתשביתו דמיא לנותר שהוא בבל תותירו קודם זמנו משא"כ אם נאמר דהאי ביום הראשון אין לו משמעות כלל לי"ד אלא פשטא דקרא בט"ו דוקא איירי וא"כ אי ילפינן מנותר היינו לאחר זמן איסורו דוקא ואם כן לפ"ז שפיר קאמר ר"ע דודאי אית ליה לר"ע די"ד נקרא ראשון או כדתנא דבי ר"י או כדרב נחמן ב"י אלא דאכתי לא מוכח דאיירי דוקא בי"ד כיון דט"ו נמי נקרא ראשון איכא למימר דבט"ו איירי ועל זה מסיק שפיר כיון דהבערה אב מלאכה ואם נאמר דאיירי בט"ו ובהאי שעתא קאמר רחמנא תשביתו דהוה בשריפה א"כ אתי לידי איסור אב מלאכה בי"ט והא מהיכי תיתי הא קי"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מעי"ט אין לדחות בחנם אע"כ דאין ה"נ דהאי הראשון היינו בי"ד כיון דאשכחן דנקרא ראשון וקרא גופא אהכי סמיך לכתוב ראשון סתם דממילא נוקי לה במלתא דלא אתי לידי איסור מלאכה. ואדרבא בזה נתיישב גם כן הא דקאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואי ס"ד דרחמנא אמר דוקא בראשון דהיינו בי"ט עצמו א"כ גזירת הכתוב הוא שידחה י"ט אע"כ כדפרישית דר"ע נמי סבר דראשון משמע נמי י"ד אלא דאסברא סמיך כן נ"ל ודו"ק ועיין עוד לקמן בחידושינו בפ' כל שעה:
בפירש"י בד"ה ש"מ כו' דאי השבתתו בכל דבר הו"ל לאוקמא בי"ט כו' יאכלנו לכלבים כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דרש"י גופא כתב לקמן דף מ"ו במשנה דכיצד מפרישין דכשם שאין שורפין קדשים בי"ט כמו כן אסור להאכילה לכלבים וכן כתב ג"כ בפ"ג דביצה דף כ"ז ע"ש:
אמנם לאחר העיון נ"ל ליישב דודאי במידי דעיקר מצותו בשריפה דוקא בעינן שיהא מושבת לגמרי מן העולם וא"כ תו ליכא למימר דיאכילנה לכלבים היכא דא"א בשריפה דסוף סוף הא נמי מלאכה היא כיון דקפיד קרא שיהא מבוער מן העולם דוקא וזה שכתב רש"י בביצה דרחמנא אחשבה לשריפתו דכתיב באש תשרף ומצותו וביעורו מן העולם היינו מלאכה דקפיד רחמנא שלא לעשות בי"ט משא"כ אי הוי ס"ל לר"ע דחמץ אינו בשריפה ולא הוי יליף מנותר כלל ואם כן לא קפיד רחמנא לבערו מן העולם ועיקר העשה אינו אלא שלא יעבור בבל יראה לחוד אם כן אף אם ישליכנה לכלבים ליכא מלאכה כיון שאין מחויב לבערו מן העולם וממילא דלא הוי שייך לומר דרחמנא אחשבה כיון דלא יליף מנותר ולא הוי אלא כמו שאר איסורי הנאה דמותר להשליך לים וממילא דמותרין נמי להשליך לכלבים של הפקר כן נ"ל נכון שמעינן מהא דלשיטת רש"י ז"ל מותר להשליך חמץ לאחר איסורו לכלבים של הפקר ודלא כהגהת אשר"י לקמן פ' כל שעה ועי"ל דנהי דאסור לבער קדשים בי"ט אף שלא דרך שריפה אפ"ה לא הוי מלאכה גמורה אלא איסורא בעלמא ומדקאמר והתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה אלמא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כנ"ל:
בגמרא וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה כו' וראיתי בספר תומת ישרים שהקשה בדף כ"ד בשם הרב רבינו אשר בהר"ר משולם והוא הרא"ש מלוני"ל ז"ל דאפילו אי אמרינן מתוך נמי שפיר קאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור בי"ט דהא חמץ בשריפה לא ילפינן אלא מנותר ושריפת נותר גופא לא דחי י"ט כדאיתא בכמה דוכתי דקבע לו תורה בקר שני לשריפתו:
אמנם לשיטת התוספות דשמעתין לא קשה מידי דבנותר אפילו אמרינן מתוך אפ"ה אסור בי"ט דהוי שלא לצורך היום כלל משא"כ בחמץ אי הוי אמרינן מתוך הוי שרי דאיכא צורך היום קצת שעובר בכל שעה בבל יראה כנ"ל ודו"ק:
בתוס' בד"ה ש"מ הבערה לחלק יצאה מדקרי לה אב מלאכה כו' עכ"ל ולכאורה זה לא יתכן אלא להאי לישנא דאמרינן בר"פ הזורק דהך דהוי במשכן וחשיבא קרי לה אב וכאותו גירסא דגרסינן במשכן וחשיבא דתרתי בעינן כמ"ש שם התוס' משא"כ לאידך לישנא דאמרינן התם אי נמי הך דכתיבא קרי אב א"כ אפילו אי הבערה ללאו יצאה שפיר קרי לה אב מלאכה דהא כתיבא בהדיא טפי משאר מלאכות לכך נראה עיקר כפירוש ריב"א דאי ללאו יצאה הוי שרי בי"ט אלא דגם בזה יש לדקדק דאכתי אפילו אי לחלק יצאה מצינן למימר דשרי בי"ט כיון דכתיב לא תבערו אש ביום השבת משמע בשבת אין בי"ט לא כדדרשינן כה"ג בפ"ק דביצה דף י"ב לענין הוצאה דכתיב ביום השבת בדברי קבלה כ"ש הכא דכתיב באורייתא. ולכאורה דממקומו הוא מוכרע דהא למאי דקאמר רבא דש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך יש להקשות אטו ר"ע דאמר כב"ש דהא בפ"ק דביצה שם מוקמינן פלוגתא דב"ש וב"ה בטלטול קטן וס"ת ולולב בהכי דב"ה סברי דאמרינן מתוך אע"כ דרבא ס"ל כרבה דאמר התם דב"ש וב"ה פליגי בהאי קרא דאין הוצאה לי"ט דב"ה סברי דאין הוצאה דכתיב ביום השבת בשבת אין בי"ט לא ואם כן כ"ש דיש לומר כן בהבערה ואם כן מאי קאמר ר"ע בשמעתין מצינו להבערה שהיא אב מלאכה אע"כ דלר"ע הבערה אסורה בי"ט דהא דרש בס"פ אלו קשרים עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין בי"ט אלמא דהבערה בי"ט אסור וכן מדדרשינן בנותר דקבע לו בקר שני לשריפתו אם כן לעולם אימא לך דללאו יצאה ואפ"ה אסור בי"ט מהאי טעמא גופא:
מיהו למאי דפרישית התם בפ"ק דביצה דר"ע דהכא לא הוי כב"ש אלא אפילו כב"ה דס"ל דאמרינן מתוך היינו בדבר שהוא צורך היום קצת משא"כ הכא לא מיקרי צורך היום כלל כיון דאפשר לעשותו מעי"ט והיינו כדפרישית בסמוך כיון דאשכחן די"ד נקרא ראשון א"כ שפיר קאמר ר"ע דאית לן למימר דמסתמא בי"ד איירי כיון דאפשר בכך לא דחינן י"ט דהוי שלא לצורך כלל וזה שלא כשיטת התוספות בסמוך בד"ה לא אמרינן מתוך דאי אמרינן מתוך שרי ואם כן מוקי לר"ע כב"ש וכשיטתם שם בפ"ק דביצה משא"כ לשיטתינו אדרבא ר"ע כב"ה והא גופא אשמעינן רבא דשמעינן מדר"ע דאפילו לב"ה לא אמרינן מתוך בדבר שאינו צורך היום וע"ש בחידושינו בפ"ק דביצה שכתבתי שם דמההיא דפרק אלו קשרים נמי לא מוכח מידי ודוק היטב:
בגמרא ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה כו'. אע"ג דהאי קרא דשבעת ימים כתיב מקמי קרא דלא יראה אפ"ה לא מצי למימר איפכא כיון דלא יראה איצטריך לאסור בגבולין ומשו"ה קשיא ליה להאי גיסא כיון דבתר הכי כתיב לא יראה לאסור אף בגבולין אם כן מה ת"ל לא ימצא בבתיכם כיון שבסוף אוסר הכתוב אף בגבולין מכ"ש בבתים:
16 more comments on this page.
Penei Yehoshua on Pesachim 5b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' משום שנאמר לך לך תרי זימני עי' בריטב"א קדושין כא ד"ה ביובל:
תוס' ד"ה לחלק וכו' לא היה אסור ביו"ט עיין ביצה דף כ"ג ע"א תוס' ד"ה על גבי חרס:
Gilyon HaShas on Pesachim 5b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
תד"ה ואומר כל מלאכה ל"ת כו' אומר ר"י דסברא הוא כו' אפילו א"צ לגחלתו, אי נמי כיון דמתחלת הבערה א"י להנות כו'. קשה לי לתירוצם הראשון לחשוב נמי דש"מ מדרע"ק דלא אמרינן הואיל, וי"ל דמאן דל"ל מתוך מכ"ש דלית ליה הואיל וכמ"ש בתוס' במסכת שבת (דף לט ע"ב ד"ה אא"כ) ומבואר כן יותר בחידושי רשב"א, אך קשה דזה נסתר מסוגי' דמסכתין (דף מז ע"ב) וככתוב בתוס' שם ד"ה אהבערה לא לחייב. ועל תירוצם השני נמי קשיא לי, דהא למ"ד אין שבח עצים בפת גם באבוקה כנגדו שרי ולא משכחת עצים דאיסורא אלא בשרשיפא כדאיתא לקמן (דף כז) וא"כ לחשוב ש"מ מדר"ע דיש שבח עצים בפת, וי"ל דשני תירוצי התוס' כחדא ננהו כיון דאיכא למימר דסבר יש שבח עצים ואיכא למימר [דס"ל אין שבח עצים אלא] דל"ל הואיל וכיון דלא מסתיימא לא חשיב לה. מיהו הא קשיא לי על תירוצם השני דהא לרוב הפוסקים שלכה"נ מותר מה"ת. ובתוס' לקמן (דף כו ד"ה שאני היכל) משמע דס"ל, דשלכה"נ אפילו מדרבנן שרי [וכמו שביאר המל"מ בה' יסודי התורה], והרי להסיק בחמץ בודאי הוי שלכדה"נ [אאב"ה, וכ"כ להדיא הפ"י פסחים דף כו בברייתא תנור שהסיקוה בקליפי ערלה עיי"ש] ויקשה מתני' ערוכה ולא יסיק תנור וכיריים:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 5b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 5, Amud Bet, about 422 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 130 words
Opens “שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי עֲקִיבָא תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ:…”
- Segment 224 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא…”
- Segment 329 words
Opens “לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״ —…”
- Segment 421 words
Opens “אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ, וְאֵין…”
- Segment 512 words
Opens “אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבְּבָתֵּיכֶם. בְּבוֹרוֹת בְּשִׁיחִין וּבִמְעָרוֹת…”
- Segment 640 words
Opens “וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: בַּבָּתִּים עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל…”
- Segment 756 words
Opens “תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׂאוֹר״ ״שְׂאוֹר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר…”
- Segment 832 words
Opens “וּמָה שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּגְּבוּלִין — שֶׁלְּךָ אִי…”
- Segment 922 words
Opens “אָמַר מָר: אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא…”
- Segment 105 words
Opens “כְּלַפֵּי לְיָיא! אָמַר אַבָּיֵי: אֵיפוֹךְ.…”
- Segment 1138 words
Opens “רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, וְאַרֵישָׁא קָאֵי:…”
- Segment 1214 words
Opens “וְהַאי תַּנָּא מְיהַדַּר אַהֶיתֵּירָא, וְנָסֵיב לֵהּ קְרָא…”
- Segment 1326 words
Opens “אָמַר מָר: יָכוֹל יַטְמִין וִיקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן…”
- Segment 1413 words
Opens “לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת,…”
- Segment 1525 words
Opens “כִּי הָא דְּאָמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא:…”
- Segment 1618 words
Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן —…”
- Segment 175 words
Opens “שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.…”
- Segment 1812 words
Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי: הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דָּבָר הַגּוֹרֵם…”
Sages named on this page
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Pesachim 5b · Segment 10 — “כְּלַפֵּי לְיָיא! אָמַר אַבָּיֵי: אֵיפוֹךְ.”
Original text
שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי עֲקִיבָא תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה, וּשְׁמַע מִינַּהּ: הַבְעָרָה לְחַלֵּק יָצָאת, וּשְׁמַע מִינַּהּ: לָא אָמְרִינַן הוֹאִיל וְהוּתְּרָה הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ — הוּתְּרָה נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.
Learn from the statement of Rabbi Akiva three halakhot . Learn from it that the removal of leavened bread can be performed only by means of burning. Rabbi Akiva bases his opinion on the fact that it is prohibited to kindle a fire on the Festival. And second, learn from it that the prohibition against kindling a fire on Shabbat was specifically singled out in the Torah to divide the various primary categories of labor and to establish liability for performance of each of them. The dissenting opinion is that kindling is singled out to teach that there is no capital punishment for performing that primary category of labor. And third, learn from it that we do not say: Since it is permitted to kindle a fire for the purpose of preparing food, it is also permitted to light a fire not for the purpose of preparing food, e.g., to burn leaven.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר [וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ] בְּכׇל גְּבֻלֶךָ״!
The Sages taught in a baraita : “Seven days leaven shall not be found in your houses” (Exodus 12:19). To what purpose does the verse state this prohibition? Wasn’t it already stated: “And no leaven shall be seen with you, neither shall there be leavened bread seen with you, in all your borders” (Exodus 13:7)?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״ — שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ. יָכוֹל יַטְמִין וִיקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹי — תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.
The baraita answers: Because it is stated: “And no leaven shall be seen with you,” which teaches that your own leaven you may not see, but you may see leaven that belongs to others, i.e., gentiles, and leaven consecrated to God. In light of this halakha , I might have thought that one may conceal leaven in one’s home or accept deposits of leaven from a gentile. Therefore, the verse states: “Shall not be found,” meaning that one may not retain any type of leaven in one’s house at all.
אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ, וְאֵין שָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר. גּוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ, וְשָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״.
The tanna continues: Had only this verse been stated, I would have derived nothing other than this halakha with regard to a gentile whom you did not overcome and who does not dwell with you in the courtyard. With regard to a gentile whom you overcame and who dwells with you in the courtyard, from where do we know that he is also included in this prohibition? The verse states: “It shall not be found in your houses” at all, i.e., anywhere in one’s possession.
אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבְּבָתֵּיכֶם. בְּבוֹרוֹת בְּשִׁיחִין וּבִמְעָרוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכׇל גְּבֻלֶךָ״.
The baraita further states that from the verse: “It shall not be found in your houses,” I have derived nothing other than the fact that this prohibition applies to leaven that is actually in your houses. From where is it derived that this halakha applies even to leaven in pits, ditches, and caves? The verse states: In all your borders, i.e., anywhere that belongs to you.
וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: בַּבָּתִּים עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹי. בַּגְּבוּלִין — שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ. מִנַּיִין לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְשֶׁל זֶה בָּזֶה?
And still I can say: If there is leaven in your houses, one violates the prohibition that leaven shall not be seen and the prohibition that it shall not be found, as well as the prohibitions of you shall not conceal and you shall not receive deposits from a gentile. Meanwhile, in your borders, outside your home, your own leaven you may not see, but you may see leaven that belongs to others, i.e., gentiles, and leaven consecrated to God. From where is it derived that it is proper to apply the prohibition that was said about this place to that place, and the prohibition that was said about that place to this place?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׂאוֹר״ ״שְׂאוֹר״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. נֶאֱמַר שְׂאוֹר בַּבָּתִּים: ״שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וְנֶאֱמַר שְׂאֹר בַּגְּבוּלִין: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״. מָה שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּבָּתִּים — עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם, אַף שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּגְּבוּלִין — עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּבַל יַטְמִין וּבַל יְקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם.
The tanna answers that the verse states the term leaven with regard to houses and the term leaven with regard to borders as a verbal analogy. It states leaven with regard to houses: “Seven days leaven shall not be found in your houses,” and it states leaven with regard to borders: “Neither shall there be leaven seen with you.” Just as for the leaven stated with regard to houses one transgresses the prohibition that leaven shall not be seen and the prohibition that it shall not be found, and the prohibitions of one shall not conceal and one shall not receive deposits from a gentile, so too, for the leaven stated with regard to borders, one transgresses the prohibition that leaven shall not be seen and the prohibition that it shall not be found, and the prohibitions of one shall not conceal and one shall not receive deposits from a gentile.
וּמָה שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּגְּבוּלִין — שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ, אַף שְׂאוֹר הָאָמוּר בַּבָּתִּים — שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ.
The converse is also true: Just as concerning the leaven stated with regard to borders, your own leaven you may not see, but you may see leaven that belongs to others, i.e., gentiles, and leaven consecrated to God, so too, concerning the leaven stated with regard to houses: Your own leaven you may not see, but you may see leaven that belongs to others and leaven consecrated to God.
אָמַר מָר: אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ, וְאֵין שָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר. גּוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ, וְשָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.
The Gemara addresses several difficult aspects of this baraita . The Master said: I would have derived nothing other than this halakha with regard to a gentile whom you did not overcome and who does not dwell with you in the courtyard. With regard to a gentile whom you overcame and who dwells with you in the courtyard, from where is it derived that he is also included in this prohibition? The verse states: “It shall not be found in your houses.”
כְּלַפֵּי לְיָיא! אָמַר אַבָּיֵי: אֵיפוֹךְ.
The Gemara questions the logic of this proof. On the contrary; the prohibition regarding the leaven of a gentile who is subservient to and lives with a Jew is more obvious than the prohibition regarding the leaven of a gentile who is neither. The tanna should have started with the leaven belonging to a gentile who is subservient to a Jew. Abaye said: Reverse the order of the statement: I might have thought that only leaven owned by a gentile whom you overcame and who dwells with you in the courtyard is prohibited; but leaven owned by a gentile whom you did not overcome and who does not dwell with you in the courtyard is permitted.
רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, וְאַרֵישָׁא קָאֵי: שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ. אֵין לִי אֶלָּא בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ, וְאֵין שָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר. גּוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ, וְשָׁרוּי עִמְּךָ בֶּחָצֵר, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.
Rava said: Actually, do not reverse the order, as this statement is not in fact a continuation of the previous one and instead it applies to the first clause of the baraita , which deals with the time when leaven is permitted. The entire statement should read as follows: Your own leaven you may not see, but you may see leaven that belongs to others, i.e., gentiles, and leaven consecrated to God, as one is not commanded to remove leaven that belongs to a gentile. I have derived nothing other than this halakha with regard to a gentile whom you did not overcome and who does not dwell with you in the courtyard, as the leaven belonging to that gentile is in no way tied to the Jew. With regard to a gentile whom you overcame and who dwells with you in the courtyard, from where is it derived that he is also included in this leniency? The verse states: “It shall not be found.”
וְהַאי תַּנָּא מְיהַדַּר אַהֶיתֵּירָא, וְנָסֵיב לֵהּ קְרָא לְאִיסּוּרָא?! מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לְךָ״ ״לְךָ״ תְּרֵי זִימְנֵי.
The Gemara raises a difficulty: This tanna seeks permission for seeing the leaven of a gentile, and yet he cites a verse to establish a prohibition. The Gemara answers that the tanna did not cite proof from the phrase: It shall not be found. Due to the fact that it is stated: “No leaven shall be seen with you in all your borders” (Exodus 13:7) and “No leaven shall be seen with you in all your borders” (Deuteronomy 16:4) twice, one of them is superfluous and may be appended to: It shall not be found, creating the prohibition: It shall not be found with you. Only leaven belonging to a Jew is prohibited.
אָמַר מָר: יָכוֹל יַטְמִין וִיקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא״. הָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא: שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ!
The Gemara continues its analysis of the baraita . The Master said: I might have thought that one may conceal leaven in one’s home or accept deposits of leaven from the gentiles. Therefore, the verse states: It shall not be found. The Gemara asks: But didn’t you say in the first clause of the baraita : Your own leaven you may not see, but you may see leaven that belongs to others and leaven consecrated to God, indicating that it is permitted to have leaven in one’s house if it belongs to a gentile?
לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת, הָא — דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת.
The Gemara answers: This is not difficult; in this case it is prohibited, as he accepted upon himself responsibility to pay for the leaven if it is destroyed. Therefore, it is considered as though the leaven belonged to him. In that case it is permitted, as he did not accept upon himself responsibility, and therefore the leaven remains the full-fledged property of the gentile.
כִּי הָא דְּאָמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא: בַּעִירוּ חֲמִירָא דִבְנֵי חֵילָא מִבָּתַּיְיכוּ. כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִיגְּנֵב וְאִילּוּ מִיתְּבִיד בִּרְשׁוּתַיְיכוּ קָאֵי וּבָעִיתוּ לְשַׁלּוֹמֵי — כְּדִילְכוֹן דָּמֵי, וְאָסוּר.
That ruling is like that which Rava said to the residents of Meḥoza: Remove the leavened bread that belongs to the members of the gentile army from your houses. Gentile soldiers would bring flour with them and force the people in the city to prepare bread on their behalf. Rava explained the rationale for his ruling: Since if the flour were stolen or if it were lost, it stands in your possession and you would be required to pay for it, its legal status is as if it were yours, and it is prohibited to keep it during Passover.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן — כְּמָמוֹן דָּמֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
The Gemara raises a difficulty: This explanation works out well according to the one who said: The legal status of an object that effects monetary loss is like that of money. If an item is inherently or currently worthless, but if it is lost or stolen one would be obligated to pay to replace it, its legal status is like that of money. Therefore, the Jews’ responsibility for the leaven renders its legal status as if it belonged to them. However, according to the one who said: The legal status of an object that effects monetary loss is not like that of money, what can be said?
שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר ״לֹא יִמָּצֵא״.
The Gemara answers: It is different here, as the verse said: “It shall not be found,” indicating that leaven may not be found in any place, even if there is only a token connection between the leaven and the Jew in whose property it is situated, and even if he is not required to pay for it if it is lost or stolen.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן — לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי,
Some state a contrary version of the above discussion. This explanation works out well according to the one who said: The legal status of an object that effects monetary loss is not like that of money.