Pesachim 37a

וכמה פת עבה טפח ואפי' הכי שרו בית הלל אבל טפי מטפח לא:

שכן מצינו בלחם הפנים שהוא אסור לבא חמץ כדאמרינן במנחות (דף כז.) כל המנחה אשר תקריבו וגו' לרבות לחם הפנים לחימוץ לאזהרה שלא יחמיצו ואפילו הכי עובי דפנותיו טפח דהיינו לחם שהיו לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:

אם אמרו והתירו עובי טפח:

לזריזין כהנים שבקיאין בשימורו שלא יחמיץ יתירו לכל אדם שאינן זריזין:

בפת עמילה שאינה ממהרת להחמיץ שעמילתה מעכבתה עמילה ברייר"א כדתנן (מנחות דף עו.) כל המנחות טעונין שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה:

בעצים יבשים שהיו מביאים אותן מימות החמה כדאמרינן בתענית (דף לא.) מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה:

בתנור חם בכל יום תמיד היו מסיקין תנור של מקדש לאפיית מנחות ולחמי תודה ושל מתכת היה כדאמר בזבחים בפ' דם חטאת (זבחים דף צה:):

ביחוד בינו לביני רביה דר' ירמיה רב רביה דרב רבינו הקדוש לישנא אחרינא בייחוד בברור כמו וידעו ביחוד ששם ארון נגנז (יומא דף נד.):

ובית הלל מתירין טעמא דבית הלל כדאמרינן (ביצה דף יז.) מערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות אע"פ שאין צריכה רק לככר אחד אבל למלאות התנור פעם אחרת ליכא מאן דשרי:

תנא בפסח קאי תימה דלא משני הכי בריש ערבי פסחים (לקמן פסחים צט:) דפריך מאי איריא ערבי פסחים וכו' וי"ל דהתם פריך משבת דהוי בכל שבוע ולא שייך לשנויי דנקט ערבי פסחים משום דתנא בפסח קאי:

ת"ר אין אופין פת עבה בפסח וב"ה מתירין וטרחי' לאוקמה במצה בפסח וכמה עבה טפח כעובי לחם הפנים שהיה מצה והיה עביו טפח ודחי' ואסקי' האי פת עבה פת מרובה היא ומשום טירחא ובכל יום טוב הוא ואמאי תנא בפסח משום דבענינא דפסח הוה קאי:

תניא נמי הכי ב"ש אומר אין אופין פת עבה ביום טוב וב"ה מתירין:

ת"ר יוצאין בפת הדראה ובסריקין המצויירין ואף על פי שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח ואמרי' מאי טעמא מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן ויעשו בדפוס ודחו ואמרו אפי' בדפוס אין עושין וסריקי ר"ג אמר ר' (יצחק) [צדוק] לר' אלעזר בנו לא של כל אדם אמרו אין עושין אלא של נחתומין דבעו מסקי ליה טפי שהו עלייהו.

איכא דאמרי הכי אמר ליה לא של נחתומין אמרו דפקיעי ועבדו לעגל אלא של כל אדם אמר ר' דלא פקיעי דבי ר"ג פקיעי ר' יוסי אומר עושין סריקין כמין רקיקין ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות:

ת"ר הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה מאי חלת המשרת זה חלוט של בעלי בתים שאמרנו למעלה והן חלות אפויות במסרת על ידי שמן כגון טגון ומפני שאינן אפויות בתנור אלא במסרת נקראו חלת המסרת פי' מדומע פירות שנתקנו ונפלה בהן תרומה נקרא דמוע. מאי טעמא הללו פטורין מן החלה ריש לקיש אמר מפני שהן מעשה אלפס ואינו קרוי לחם אלא האפוי בתנור ור' יוחנן אמר אפי' מעשה אלפס חייב בחלה והללו לא עשאן באלפס על ידי אור אלא בחמה ומותבינן לריש לקיש הסופגנין והדובשנין והאסקריטין עשאן באלפס חייבין בחמה פטורין ומשני כגון שהרתיח האלפס ובסוף הדביק הסופגנין הללו באלפס חייבין [והכין קתני בד"א בשהרתיח האלפס ולבסוף הדביק] שנמצאת אפייתן [כמעשה תנור] אבל הדביק ולבסוף הרתיח נעשה [כמי שעשאן] בחמה ופטור והא נמי דתני יוצאים במצה נא ובמצה העשויה באלפס אוקמ' בשהרתיח ולבסוף הדביק ומצה נא כל שפורסה ואין חוטין נמשכים הימנה ואילו נגדי מינה חוטי בצק הוא עדיין ואסירי דבעינן לחם וליכא וכן לענין לחמי תודה:

ואמאי קרו ליה פת עבה דנפישא בלישה כתב הרי"ט ז"ל דלהאי לישנא לית לן מאי דאמר רבא לקמן קבא מלוגנאה לפיסחא דההיא לא נפישא בלישא אבל לאידך לישנא דאוקי' דקרי ליה עבה משום דנפיש טירחיה שפיר אית לן דרב ונפישא בטירחא לאפות בה הרבה בזה אחר זה וכלישנא בתרא קיל"ן דקאי כרב ע"כ ואסיקנא דתנא בי"ט של פסח קאי ופלוגתא דב"ש וב"ה משום טורח יו"ט. ופי' בתוס' וכן בעל המאור דטעמא דב"ה בזו כי ההיא דאמרינן במס' יו"ט תניא ממלא נחתום חבית של מים כו' אבל לאפות אינו אופה רשב"א אומר אף לאפות אופה והקשו על פי' זה כמה קושיות. וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון דלא שייכי אהדדי דההיא דהתם בעושה יותר מן הצריך ואפי' ע"י נשים הרבה שאין בו טורח כל כך ורשב"א שרי משום שבח מילוי התנור והלכתא כותיה והא דהכא דאינו אופה אלא הצריך לו בלבד כגון שיש לו אוכלין הרבה ואין לו אלא נשים מועטות לטרוח ומשום טורח אסרו ב"ש וב"ה שרי דלא חיישינן לטורח כי האי גוונא ויש שתמהו על רבי' אלפסי ז"ל שכתב בהלכות על ברייתא זו וה"מ בשאר ימים טובים אבל בפסח אסור למילש ולמיפא יתר על חמש רבעים קמח ועוד וכו' והאיך אפשר לומר דמתניתא לא איירי בפסח דהא בפסח קתני ומאי דאמרי תנא איום טוב דפסחא קאי לאו לאפוקי מפסח הוא וכן תפס עליו הרב בעל המאור ז"ל והרמב"ן כתב בספר מלחמות ד' דהאי לישנא דרב אלפסי ז"ל פי' בעלמא הוא לברורי מלתא משום דקתני דב"ה מתירין לאפות פת מרובה ומשמע כמו שירצה ופי' מרן ז"ל דלא תימא דבלישה הוא דשרי הכי אבל כיון דתנא בי"ט של פסח קאי לא איפשר למימר הכי אלא וודאי דאפייה דווקא שרי וכגון שהנשים לשות כל אחת ואחת כשיעור ואשה אחת מסקת ואופה לכולן אבל להתיר לישה גדולה בפסח לא הודו ב"ה כלל ועוד מפני שנאמר על ברייתא זו שתי לשונות וחד לישנא מפיק מדרב דילמא הוה סלקא דעתך דלישנא בתרא נמי מפיק אשמעינן דלישנא ב"ה כרב אתי ולא כתב ז"ל השתי לשונות אבל הודיענו פירושן והאי דקאמר רבינו אבל הפסח אסור למילש ולמיפה לאו משום אפייה קאמר אלא הכי קאמר אסור למילש כדי לאפות:

ואעפ"י שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח יוצאין בהם פי' ואין בהם משום מצה עשירה:

יאמרו כל הסריקין אסורין סריקי ביתוס מותרין כתב הרי"ט ז"ל ומ"מ לא אסרו אלא סריקין מצויירות צורת עופות וחיות אבל מה שעתה עושין ליכא צורת דקפידא ואין הכונה אלא להדק הפת ויכנס בו האור ותאפה מהרה וליכא חשש שהיה הנגזר בה דלא קפדא הצורה ומ"מ צריך ליזהר שלא לעשות אלא בשל מתכות וליתנם באש מיד כדי שישרף החמץ הנדבק בהם דאילו בשל עץ אי אפשר שלא ישאר שם משהו וחוזר ואוסר העיסה של אחר כן הילכך אם עשה בשל עץ שורף אותם ולא יחזור לנקר. ע"כ להרי"ט מפי הרא"ה ז"ל:

תנן התם הדובשנין והסופגין והאסקריטין כו' פטורין מן החלה אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס וכו' ור' יוחנן וכו'. פירש"י שכל אילו עיסה הן ובלילתן עבה. ור"תם ז"ל הקשה דאי הכי משום גלגול נתחייבו בחלה ורבי' הרמב"ן ז"ל הכריע כדברי רש"י ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל שלא אמרו על מעשה אילפס שהן חייבין אלא בשנעשה כעין תנור שלא על ידי משקה צף אבל אם היה משקה צף בהם אינו לחם לדברי הכל לענין חלה ולא לענין מצה ולא לענין המוציא וכן מפורש בירושלמי ובתוס' היו סוברין לומר כי לענין המוציא לא מפלגינן בין משקה צף לשאין משקה צף היכא דאיכא תוריתא דנהמא והרי"ט ז"ל דחה דבריהם וכ' נקוט האי כללא בידך לכל אותם מאכלים שעושין בשמן צף שאין מברכין המוציא ושלש ברכות אלא בורא מיני מזונות בתחילה ובסוף ברכה א' מעין ג' אבל כשנאפת בלא משקה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקי"לן כר' יוחנן כדבעינן לברורי לקמן בס"ד ע"כ:

יוצאין במצה הינא ואסי' מאי הינא כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה וכתב הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל דכיון דכן מההיא שעתא שוב אינה באה לידי חימוץ. וברור הוא ע"כ:

כשם שהתרנו פת עבה ביום טוב כך הדין בפת מרובה ר"ל פת הרבה ויש מפרשים בו אף ביתר ממה שצריך ועל דרך מה שאמרו ממלאה אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד שהפת נאפה יפה בשעה שהתנור מלא ואע"פ שהדין כך הוא לענין ביאור אין נראה כן שאם כן הרי מחלוקת זו היא מחלוקת ר' שמעון בן אלעזר וחכמים בשני של יום טוב י"ז א' שלדעת חכמים ממלאה אשה קדרה בשר וכו' אבל לאפות לא יאפה אלא מה שצריך לו ור' שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה את התנור פת וכו' וזו ודאי מחלוקת אחרת היא ועיקר הדברים שמחלוקת ר' שמעון ות"ק בשאין בו טורח יתר וכמו שידעת בתנורים שלהם שהיו קטנים הרבה ואמר שממלאת את התנור להשביח את הפת אע"פ שאין צריך לו אחר שאין כאן טורח מרובה ובזו נחלקו בטורח מרובה אלא שצריך לו ומותר מצד הצורך אפי' בכמה תנורים הא טורח יתר בתנורים הרבה ושלא לצורך לא ומה שהתרנו בפת מרובה לא סוף דבר בשאר ימים טובים אלא אף בפסח כמו שיראה בשמועה זו להדיא ואע"פ שהלישה אסורה אלא בקפיזא מ"מ כל שלשו הרבה נשים כאחת כל אחת ואחת קפיזא קפיזא אופין אותו בבת אחת וגדולי הפוסקים פירשוה בלישה וכתבו שלא התירו בית הלל אלא בשאר ימים טובים אבל בפסח לא ואע"פ שהזכירו בה לשון אפיה פירושו לישה בשביל לאפות וכבר מצינו נהגו למיפא קפיזא קפיזא שענינה על הלישה לבד ואע"פ שהדין כך הוא לענין פירוש מיהא אין הסוגיא עולה להם יפה ושמא אף הם לא כיוונו אלא לאסור את הלישה אבל כל שהיו הרבה בלישה האפיה מותרת אף לדעתם ולישנא בעלמא הוא כדי להודיע איסור הלישה דרך פסק אבל לא שיהא דעתם בביאור הסוגיא כן:

יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצוירין בפסח לכתחלה מיהא אין עושין סריקין המצויירין בפסח מפני שהאשה שוהא עליהן ומחמצתן ואפי' יש לו דפוס לקבעו ותעשה הצורה לשעתה שמא יטעו אותם שאין להם דפוס ויעשו שלא בדפוס ומ"מ של נחתומים הואיל ובקיאים בהם מותרים לעשותם מצויירין אף שלא בדפוס שהרי כל השנה מלאכתם בכך ואין שוהין בעשייתן [ואין לחוש] לטעות שאר בני אדם שיחשבו שאף שאר בני אדם עושים כן שפת של נחתומין ניכר הוא לכל אדם וצורות שעושים עכשיו מותרות שהרי הכל אצלם בבקיאות כנחתומין ועוד שהכל עושים אותם בדפוס ולא עוד אלא שלא אמרוה אלא בצורות בעלי חיים ששהייתם מרובה למי שאינו בקי בהם:

המדומע והוא שנפלה עיסת תרומה בפחות ממאה של חולין פטור מן החלה שנאמר תרימו תרומה יצתה זו שכבר היא תרומה ומ"מ ספק מדומע חייב ומדומע זה יש בו מקום עיון שהרי כהן אינו חייב בחלה וא"ת על הישראל הרי כל עצמו אסור לו ולפיכך יש שפירשוה בשעבר ואכלו ומצד שהמדומע אין איסורו אלא מדברי סופרים ואומר עליה שאין עליו איסור חלה ועיקר הדברים לפרשו בשנפלה לאחד ומאה שמותרת לזרים אחר שהעלה שיעור הדמוע שהרי מ"מ התרומה נשארה שם והותרה בביטול אלא שצריך להרים מפני גזל כהן כמו שהתבאר ויש מתרצים בזו שלכהנים נאמרה שהכהן חייב גם כן להפריש את החלה אלא שאינו צריך ליתנה לכהן אחר וכן הדין בכל תרומות ומעשרות וכמו שאמרו לפי שהכהנים נוטלים מן הכל יכול יאכלו פירותיהם בטבלם ת"ל כן תרימו גם אתם אתם לרבות את הלוים גם אתם לרבות את הכהנים ולימד על זו שפטורה לגמרי:

כל עיסה שאינה ממין חמשת המינים אינה קרויה לחם וכל שאינו קרוי לחם אינו חייב בחלה וכל שהוא מחמשת המינים אפי' נילושה ביין ושמן ודבש שלא על ידי מים חייבת בחלה וכדתנן כל עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ואע"פ שלמדו לחם לחם ממצה אין סוף הענין אלא למינין הראויים לבא לידי חמוץ וזו אף למצה כשרה אא"כ מדין מצה עשירה דלחם עוני כתיב ואע"פ שהוא לחם אינו לחם עוני ומ"מ אם נפקע שם לחם ממנה מצד תכונת לישתה או אפייתה אינו חייב בחלה אלא שנחלקו המפרשים איזו תכונה שבדברים אלו מפקעת מהם חיוב חלה ומחלקתם תלוי בביאור שמועה זו שאמרו הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת פטורין מן החלה ושאלו בחלת המשרת מאי חלת המשרת ופירשו בה חלוט של בעלי בתים ובחלוט אין בו ספק שהוא דרך בישול אבל האחרים אפשר שהם דרך טיגון ואפשר לפרשם בדרך בישול:

ועל יסוד שמועה זו נחלקו המפרשים בענין זה והוא שגדולי הרבנים סוברים שכל אלו הנזכרים כאן ר"ל סופגנין ודובשנין ואסקריטין וחלת המסרת עיסה גמורה הן מתחלתן ר"ל בלילה עבה אלא שהסופגנין והדובשנין והאסקריטין הם דקים או עבים וקצרים והחלה ר"ל חלת המסרת עבה ושטוחה הרבה ומ"מ כלן עשויות דרך לישה וגלגול ודבר למד מענינו ואחרונה שבהן מעידה על כלן ר"ל חלת המסרת שהיא קרויה בשם חלה ואף הסופגנין נגזר מתרגום רקיקין שהוא מתורגם ואספוגין והדבר ידוע בהם שבלישה וגלגול היו נעשים ואף איסקריטין הוא מתרגום צפיחית והקבלה בהם שהם הקרויים בלשון לעז צינואש ועשויות בלישה וגלגול וא"כ אף הדובשנין כן אלא שנילושין בדבש ונמצא שאין הפקע שלהם בא מצד הלישה אלא מצד האפייה שהרי ראויות היו להתחייב מצד הלישה ולא הוזכר במשנה זו כלל פטור הבא מצד הלישה אלא הבא מצד האפייה אע"פ שמצד הלישה נתחייב ורבותא אשמעינן ואמר עליהם שאפייתם מפקיעתם מדין לחם אע"פ שנתחייבו מצד הלישה ולא נתברר לנו אפייה זו על איזה צד היא מפקעת ונחלקו בה ריש לקיש ור' יוחנן שלדעת ר' שמעון בן לקיש הללו ר"ל אספגנין ואסקריטין ודובשנין מעשה אלפס הן שבסופגנין ודובשנין ואסקריטין נותנין שמן באלפס ומטגנין אותם לשם ובחלת המסרת מיהא לא נחלקו שהרי פי' בגמ' שהיא חלוט של בעלי בתים והוא שנותנין מים באלפס ונותנין העיסה לתוכו ומתבשלת שם וזו ודאי כלם מודים בה שפטורה שהרי דרך בישול היא ולא נחלקו אלא על האחרות והראיה שהרי בברייתא שבסוגיא זו שהקשו ממנה לריש לקיש לא הזכירו בה חלת המסרת אלא סופגנין ודובשנין ואסקריטין ותורת הפקעתם של אלו מפני שאין לחם אלא האפוי בתנור ואלפס אין בו דין תנור אפי' דרך טיגון ולר' יוחנן אף אלפס דינו בדרך טיגון כדין תנור ואלו היו באלפס ר"ל על ידי האור ובשמן מועט בכדי צורך טיגון ודאי אף אפייתם מחייבת בלישתם אלא שלא נפטרו אלו אחר שהם עיסה מתחלתם אלא שנעשו בחמין ר"ל באלפס שהורתח בחמה וה"ה שהיה יכול להעמידה בדרך בישול אלא שלא היה בזמנם דרכן של אלו אלא ביבש או בחמה או בטיגון ואף ר' שמעון בן לקיש הודה באלפס על ידי האור שאם הרתיח ולבסוף הדביק תנור הוא ולא אמרה אלא בהדביק ולבסוף הרתיח שאינו דרך תנור ור' יוחנן חולק עליו בהדביק ולבסוף הרתיח וכבר ידעתם במחלקתם שהלכה כר' יוחנן ברוב מקומות והילכך כל שבאלפס על ידי האור אפי' היה האור מהלך תחתיו ולא מן הצד וכן אפי' הדביק ולבסוף הרתיח תנור גמור הוא ונמצאו אלו חייבין מתורת לישתם ומתורת אפייתם וכל שכן בתנור כעין אלפס כגון שהדביק בתוך התנור תחלה והרתיח אח"כ מבחוץ וכן הדביק בתוך התנור ואח"כ נתן אבוקות כנגדו בפי התנור ונאפה הפת מכח האבוקות:

ומ"מ י"מ במה שאמרו הללו מעשה אלפס הם שעל כלם הוא חוזר ואף בחלת המסרת כלומר שכל אלו דרך טיגון הם ואף חלת המסרת ואע"פ שפירשוה חלוט של בעלי בתים פירושה שבדמותה נעשית אותה העשויה חלוטה ברותחין ומ"מ אף הוא מודה שאין לחם אלא שאפייתו ביבש או בקרוב ליבש כגון במעט שמן דרך טיגון או במעט מים וכן עיקר והוא הנראה לפרש בפי ההמון בחלת המסרת שהיא העשויה במחבת דרך טיגון וכמו שמתרגמין מחבת מסריתא ומ"מ כל שהוא דרך בישול אף ר' יוחנן מודה שפטור ואף תלמוד המערב שבמסכת חלה מעיד כן שאמרו שם אמר ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ר"ל אע"פ שאינו מהלך מן הצד ור' שמעון בן לקיש אמר אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו אלא מיני מזונות אא"כ היה האור מהלך מן הצד אמר ליה ר' יוחנן ובלבד על ידי משקה כלומר מודה אני לך בשנעשו על ידי משקה ר"ל דרך בישול אלמא שאף ר' יוחנן לא הכניסם בכלל לחם אלא דרך טיגון שהוא כעין אפייה שהבישול ודאי אינו לחם וא"כ לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו כל שנתחייב מצד לישתו לא הופקעה תורת לחם ממנו אלא כשנתבשל או שנאפה בחמה הן על ידי טיגון באלפס הן בקרקע הא כל שעל ידי האור וביבש או קרוב ליבש הן באלפס הן בקרקע תורת לחם עליו ובבישול או בחמה מיהא אינו לחם אע"פ שחייבתו לישתו ואע"פ שנתברר בסדר זרעים שמשעה שנתגלגלה חייבת בחלה ואחר שנתחייבה היאך אתה מפקיעה לא נאמר אלא בגלגול שדעתו עליו לאפייה המחייבת אבל גלגול על דעת בישול או אפייה של חמה לא והוא שאמרו בפרק כיצד מברכין ל"ז ב' לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ופירשו שם גדולי הרבנים שלחם העשוי לכותח הוא לחם האפוי בחמה ואע"פ שאמרו שם דוקא בעשאן למודים ר"ל קטנים אבל עשאן כעבין חייבת בזו מפני שמן הסתם דעתו גומרת לעשותם לאכילה ועל דעת אפייה במקום חיוב ואע"פ שאפאה אח"כ במקום פטור חייבת וכמו שאמרו בתוספתא ובתלמוד המערב בעיסת הכלבים שאם עשאה כעבין חייבת כמו שביארנו במסכת חלה וכן אמרו חדא איתתא אתת שייליה לר' מונא כגון אנא דאנא בעיא מעבד עיסתי אטדי ר"ל שאני רוצה לעשות עיסתי כעין אסקריטין ולשה על דעת כך מהו דאסבינה ותהא פטורה מן החלה כלומר שאטול ממנה מעט לאפותה בתנור ותפטר מן החלה ואסרו לה שמא תמלך ותעשנה כלה בתנור ונמצאת חייבת למפרע וכדתנן תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת וא"כ מה שאמרו שם תחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת כך פירושה תחלתה סופגנין ר"ל שנילושה ונתגלגלה על דעת בישול או אפייה בחמה ואף סופה סופגנין ר"ל שאפייתה בבישול או בחמה פטורה תחלתה עיסה וסופה סופגנין ר"ל תחלתה עיסה שלשה וגלגלה על דעת לאפותה דרך חיוב אלא שנמלך ועשאה סופגנין באפייתה ר"ל שאפאה דרך פטור חייבת הואיל ודעתו מתחלה לעיסה וכן מה שאמרו בסוף המשנה תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת פירושה שלשה וגלגלה על דעת סופגנין ר"ל לאפותה בחמה או דרך בישול ונמלך ועשאה בתנור ולמדת שכלם בשנעשו על דרך לישה וגלגול נאמרו אבל כל שנעשו שלא כדרך לישה וגלגול אלא בבלילה רכה אין שום אפייה מחייבתם ואפי' אפייה בתנור וזו היא השיטה המבוררת אצלי בדברים אלו ואף דעת גדולי המחברים נראה כן:

ונמצא שכל אותם מינין שרוב המון בני אדם מפרשין בסופגנין ואסקריטין ודובשנין פטורין מן החלה ואין מברכים עליהם המוציא שהסופגנין והדובשנין לפי מה שרוב בני אדם מפרשים בהם בלילתם רכה ושואבים מהם בכף ומבשלין אותם בשמן ומפרשים סופגנין מלשון ספוג והרי זו תחלתה וסופה סופגנין והאסקריטין אע"פ שבלילתן עבה הרי מתבשלת על ידי שמן ואינו לחם ופטורים מן החלה וכיוצא בהם בפסח אפי' עשאן כיוצא בזה על ידי מים שאין כאן משום מצה עשירה הרי מ"מ אין כאן לחם הא חלת המשרת בלילתו עבה ואפייתה דרך טיגון בקרוב ליבש שאין מעט שמן מוציא מידי אפייה וחייב בחלה והוא הדין לפסח שיוצא בו כל שאין בו משום עושר כגון על ידי מים מועט:

וממה שהזכרנו אתה למד לכל המינין אלא שאתה צריך לדקדק במה שאמרו במס' ברכות טרוקנין חייבת בחלה ופירשו בה כוכא דארעא ר"ל שנאפית בקרקע והרי זו בלילתה רכה וכמו שאמרו שם גובלא בעלמא הוא ואעפ"כ חייבת בחלה ויוצא בה ידי חובתו בפסח וכן מברך עליה המוציא ואף למי שאין רגיל לקבוע סעודתו עליה שאע"פ שאמרו שם מר זוטרא קבע סעודתיה עילוה ומברך עליה המוציא ושלש ברכות לא להפקיע שבלא קביעות לא יברך אלא שלהפליג בדבר הוא אומר שאף דרכו היה תמיד בכך ולא נאמר דין קביעות סעודה אלא לפת הבאה בכסנין שנשתנה מצד הקליות שנאפו בתוכו והרי מ"מ למדת שבלילה רכה באפייה ביבש לחם גמור הוא ויראה לי לתרצה שאע"פ שבלילתה רכה קמח הרבה היה שם והרי הוא כעין לישה ויש שם קצת גלגול ולא קראוה גובלא בעלמא אלא מצד שאינה מגולגלת בגלגול גמור אלא בגלגול רך וכשמניחין אותה בקרקע מתפשטת אילך ואילך והרי שמה מעיד עליה ר"ל גובלא כלומר גבול ואין גיבול אלא בעירוב ולישה וגלגול מועט אבל בלילה רכה לגמרי כעין מים עכורים אין אפייה ביבש מחייבתו וזהו לדעתי שגדולי הפוסקים כתבו כאן דקא אפי לה למצה על ארעא אימא שאף בעיסתה הוא קרויה מצה והחלוט שהזכרנו למעלה אתה מפרש לדעת זה שאינו בתורת לחם הואיל ומבושל הוא ומה שאמרו ביבמות פרק החולץ מ' א' מצה הוא פירושו שחזר ואפאו כמו שכתבנו למעלה והוא ממה שאתה צריך לידע לשיטה זו שכל שנתבשל אם חזר ואפאו חזר לחיובו ואין הלכה כדברי האומר אין לחם אלא האפוי בתנור אם שתפרשהו שיהא אפוי מעקרו וכמו שנזכר בסוגיא זו אם שתפרשהו בתנור דוקא ולמעט אלפס ודומה לו אלא כל שבאלפס וחבריו או מבושל שחזר ואפו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ויוצא בו ידי חובתו בפסח וכן הדין באפוי שבשלו וזהו שאמרו באפוי שבשלו שמברכין עליו המוציא:

בפרש"י בד"ה וכן לענין לחמי תודה אם שחט הזבח עליהן כו' עכ"ל וכדמסיק אחד מכל קרבן שלא יטול פרוסה כו' אבל לענין דאקרי מצה בכה"ג פשיטא כיון דאיקרי מצה בפסח ודו"ק:

גמ' ויקבענה כיון וכן במתני' פ"ז דתמיד מ"א פותח כיון. וכן במס' כלה עמד ונפל על פניו וכיון אבד: